הבת שלי חולה על דורה,
גם שלי
. אולי חולה זו מילה קצת קיצונית להיום אך לא מזמן בהחלט שהיא קיבלה מקום מרכזי מאוד בחיינו.
זה התחיל באובססיה. זוכרת שאמרתי ל
חני בונה שכל היום היא מדברת עליה - והיא, בחכמתה ורגישותה, אמרה לי - תני לה מקום!
אז פיניתי לדורה מקום, הסכמתי לה להיות.
ודורה (בתמורה) עשתה סדר בחיים שלנו: זה לפני דורה וזה אחרי... וגם אם פיספסנו בצהריים תמיד היה ערב
הדברים התנהלו בקצב טוב- כי רוצים להגיע לדורה, אבל לא היה כל היום "מתי יהיה דורה". היא ידעה שאני איתה לגמרי
ועם דורה
לדעתי יש בתכנית הזו הרבה מאוד סיבות למה ילדים "מתים עליה".
ילדה
קטנה, אמיצה ומלאת בטחון, עם קופיף קטן ממנה (כמו אח או חבר נאמן) שמתנהג בילדותיות, מרשה לעצמו לפחד לקפץ ולצעוק.
אין טיפת ביקורת על כל התנהגות ילדותית או מטופשת, יש שם קבלה מוחלטת של כל הדמויות!
בלי סוף מקומות להזדהות עם הדמויות, לפחד איתן, להתגבר איתן
ולעזור להן.
יש מתח ואקשן, שאלות ותשובות מטופשות כך שהילדים משתתפים ומצליחים,
הם לומדים לספור וגם כמה מילים באנגלית שמרשימות את כולם,
והמוטו -
לעזור לאחרים, להסתדר על אף הקושי ולהצליח תופס בגדול.
הם יוצאים למשימה, פוגשים בדרך מלא עניין ויוצאים מתגברים ואפילו
מנצחים! <אדרנלין גבוה>
תושיה, סקרנות, יצירתיות בהחלט כן.
אז מה רע?
אני התיידדתי איתה
לא הסכמתי למותג להיכנס אלינו הביתה בשום צורה, וזה עבד מצויין. לאחר שנתתי לה מלא מזה והיא כבר הכירה את כל התכניות והפסיקה לפחד, ירדה המחלה למיימדים מאוד סבירים, ואז, גם אם קיבלה תיק או כרית עם הדמות זה כבר לא היה איכפת לי (ולה)
<הנסיכות אצלנו חזקות ממנה>