על ידי אוד_ליה* » 03 מרץ 2010, 22:14
ועוד משהו:
בלידה השניה (וגם בראשונה) הייתי היסטרית לגמרי מהכאב, חיפשתי מהמיילדת את הכוח, קשה לי להסביר במילים, אבל הנוכחות שלהן (ולא בגללן) גרמה לי שלא לקחת את השליטה (לא יודעת אם שליטה היא המילה הנכונה, אבל לא מצליחה לחשוב על מילה יותר מתאימה, אחריות, אולי?)- רציתי שהמיילדת תציל אותי, שתקח ממני את הכאב, שתעזור לי. כשהייתי לבד, מתוך המקום של "אין למי לפנות"- קיבלתי את הכוחות להתגבר, התכנסתי בתוך עצמי ומצאתי את הנקודה המאוזנת, ולא נכנסתי להיסטריה, להיפך, הייתי מאוד שלווה ורגועה.
יש איזה קטע כזה, שאם יש לי על מי להסתמך דווקא אני מתפרקת לגורמים. וכשאני צריכה להתמודד לבד- אני מתמודדת בצורה הרבה יותר מוצלחת עם כל מה שיבוא.
לאו דווקא עם כאב פיזי, גם סתם למשל עם הילדים- אם אני יודעת שמישהו אמור לבוא לעזור לי אני סופרת את השניות עד שיבואו ואז מתפרקת, נכנסת למיטה ונגמר. לעומת זאת בימים שאני יודעת שאני איתם לבד עד הערב, היום זורם כל כך הרבה יותר בקלות, הארוחות בזמן, משחקת איתם, מקלחת אותם, נכנסים למיטה בזמן... זה מוזר אבל ככה אני- מתמודדת רק כשאין לי מישהו שיתמודד בשבילי... ובת'כלס זו תכונה טובה לפעמים כי אני יודעת "להאציל סמכויות", ולא "נשרפת" אלא נעזרת במי שאפשר, מצד שני בלידה מן הסתם אף אחד לא יכול באמת להתמודד במקומי, והמצב הזה שבו יש איתי "איש מקצוע", זה גורם לי לחפש שהוא יתמודד במקומי, וכשזה לא קורה אני עוד יותר מתפרקת...
ועוד משהו:
בלידה השניה (וגם בראשונה) הייתי היסטרית לגמרי מהכאב, חיפשתי מהמיילדת את הכוח, קשה לי להסביר במילים, אבל הנוכחות שלהן (ולא בגללן) גרמה לי שלא לקחת את השליטה (לא יודעת אם שליטה היא המילה הנכונה, אבל לא מצליחה לחשוב על מילה יותר מתאימה, אחריות, אולי?)- רציתי שהמיילדת תציל אותי, שתקח ממני את הכאב, שתעזור לי. כשהייתי לבד, מתוך המקום של "אין למי לפנות"- קיבלתי את הכוחות להתגבר, התכנסתי בתוך עצמי ומצאתי את הנקודה המאוזנת, ולא נכנסתי להיסטריה, להיפך, הייתי מאוד שלווה ורגועה.
יש איזה קטע כזה, שאם יש לי על מי להסתמך דווקא אני מתפרקת לגורמים. וכשאני צריכה להתמודד לבד- אני מתמודדת בצורה הרבה יותר מוצלחת עם כל מה שיבוא.
לאו דווקא עם כאב פיזי, גם סתם למשל עם הילדים- אם אני יודעת שמישהו אמור לבוא לעזור לי אני סופרת את השניות עד שיבואו ואז מתפרקת, נכנסת למיטה ונגמר. לעומת זאת בימים שאני יודעת שאני איתם לבד עד הערב, היום זורם כל כך הרבה יותר בקלות, הארוחות בזמן, משחקת איתם, מקלחת אותם, נכנסים למיטה בזמן... זה מוזר אבל ככה אני- מתמודדת רק כשאין לי מישהו שיתמודד בשבילי... ובת'כלס זו תכונה טובה לפעמים כי אני יודעת "להאציל סמכויות", ולא "נשרפת" אלא נעזרת במי שאפשר, מצד שני בלידה מן הסתם אף אחד לא יכול באמת להתמודד במקומי, והמצב הזה שבו יש איתי "איש מקצוע", זה גורם לי לחפש שהוא יתמודד במקומי, וכשזה לא קורה אני עוד יותר מתפרקת...