במלים אחרות:
"עקרון הרצף" זה שם של
ספר.
הספר מציג היפותיזה מסוימת.
ההיפותיזה, שמבוססת על אלפי המחקרים ועל התיאוריות של ג'ון בולבי לא פחות מאשר על ההתנסות האישית של המחברת עם שבט היקואנה, טוענת שגורי-אדם נולדים מתוכנתים עם ציפיות מסוימות:
ציפיות לטמפרטורה מסוימת, למשל (אם חם מדי או קר מדי יחסית למה שגור-אדם זקוק לו, התינוק יגיב במצוקה). ועוד.
זוית הראייה של לידלוף בספר היא זוית של מבוגר, שמצטער על הציפיות שאוכזבו בילדותו, ועל הנזק שזה גרם למבוגרים כמוהו בחברה שלו.
המחשבות האלה נבעו מתוך צפייה בתינוקות של חברה אחרת.
למשל, לידלוף הכירה את הנושא של חסך במגע (בחיבוק וכו') בחברה המערבית, ופתאום זה התחבר לה עם העובדה שראתה שבני היקואנה לא סובלים מחסך במגע. והם גם נוגעים כל הזמן, והתינוקות שלהם נמצאים נון סטופ במגע עם גוף של מישהו!
אז זה הפיל לה אסימון: היא אמרה לעצמה, "אהה! אילו הייתי מקבלת את כל המגע שהייתי זקוקה לו כשהייתי תינוקת - לא הייתי סובלת היום מחסך קשה במגע. אבל במקום לתת לי את המגע החיוני הזה, השאירו אותי שעות לבד בעריסה. ולכן אני פגועה היום".
זה לא ספר שנותן "מתכון" בשום צורה.
גם לא חוברת הוראות.
זה גם לא ספר הדרכה.
זה ספר של התבוננות והעלאת רעיונות מסוימים על המסקנות מההתבוננות הזאת.
עכשיו, מתוך הצפייה במה שעושים בני היקואנה,
ובמקביל מתוך קריאה בספרו המדעי של ג'ון בולבי, Attachment and Loss,
לידלוף הציגה שורה של תיזות לגבי השאלות:
- עם אילו ציפיות נולדים גורי אדם? למה הם מתוכנתים?
(בפועל היא שואלת בעצם: מהם הצרכים הבסיסיים של תינוקות, שהחברה המערבית לא לוקחת בחשבון?)
- איך רצוי לענות על הציפיות האלה, למלא את הצרכים הבסיסיים האלה?
את דיברת לדוגמא על המנשא.
אז המנשא הוא רק
כלי להחזיק את התינוק בצורה נוחה יותר מאשר רק "על הידיים".
אבל אם אנחנו מסיקים - מהספר "עקרון הרצף" ולמעשה מכמה אלפי מחקרים (הספר שלה איננו מחקר, זוהי מסה אישית שמבוססת על התבוננות אישית שלה) - שלתינוקות אנושיים יש צורך
גדול מאוד במגע, צורך הרבה יותר גדול ממה שחשבו בחברה המערבית החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20, אז מה אנחנו רוצים לעשות עם זה?
(למה אני אומרת "סוף המאה ה-19"?
כי אז המציאו את עגלת התינוקות, ועד אז לקחו את התינוקות על הידיים גם בחברה המערבית.
למען האמת, הרבה מאוד תינוקות הושארו שעות על שעות במיטות, בעריסות ובמתקנים שונים אחרים (למשל, יש לנו עדויות על המנהג של נשים כפריות צרפתיות לתלות את התינוק מהתקרה ולצאת מהבית, כדי שהעכברושים לא יוכלו להגיע אליו כשהוא לבד).
ולמרות זאת, כדי להעביר את התינוק היה צריך לקחת אותו על הידיים).
היום אנחנו יודעים שהצורך במגע פיזי אצל התינוקות - גדול בהרבה ממה שחשבו בדור של ההורים ושל הסבים שלנו, ברוב המכריע של החברות שרלבנטיות ליהודים בישראל.
במקביל יש עדיין חברות ברחבי העולם, שבהן כבר מאמינים מזמן שתינוקות צריכים מגע פיזי כל הזמן, וככה הם מגדלים אותם.
האם יש מישהו בכל העולם שיכול לתת לך מתכון "כמה שעות ביום התינוק זקוק למגע" או לענות לך על השאלה "כמה שעות אפשר להשאיר את התינוק ללא מגע יד אדם בלי שייגרם לו נזק"?
לדעתי לא.
תקראי את החומר ותחשבי בעצמך, מה נראה לך. תסתכלי על התינוק שלך ועל הצרכים שהוא מביע. תבדקי את עצמך ואת הכוחות שלך.