על ידי עין_הסערה* » 18 נובמבר 2006, 20:09
הי אורית, תודה על ההתעניינות!
השנה התחילה כשאני הייתי מאד בחרדה. הוספתי שעות סייעת עד למקסימום, והיו להן הוראות לעבוד "בצורה סמויה".
הכימיה עם הסייעת השניה היתה בעייתית, ובזמן שהיססתי אם ואיך לפטר אותה, היא ביקשה בעצמה לעזוב.
יש סייעת החדשה, אבל היא מעין פשרה, כי לא ממש בחרתי אותה בעצמי (בוא נאמר שהבי"ס הפעיל את כובד משקלו). אני לא מוסיפה לה על 8 השעות בהן היא שם.
השורה התחתונה - מרים מסתדרת יפה מאד. אולי יש דברים שהיא לא ממש מבינה, אבל זה לא פוגע בהתנהלות השוטפת שלה.
המורה שלה מצויינת, נפלאה, איכפתית ומקצועית. היא הבינה את העניין ומטפלת בו בצורה הנכונה ביותר.
התחלנו את בי"ס כאשר ביקשתי מהיועצת והמורה לא לספר על האבחון של מרים, ולהסתפק בתיאור מעשי של הקשיים שלה.
אתמול פגשתי בבי"ס אמא של ילד שהיה עם מרים בגן התקשורתי. מסתבר שאחיו לומד בכיתה המקבילה למרים. סיפרתי לאם על כך שהאבחון של מרים לא ידוע לכולם, וביקשתי שלא תדבר על כך עם המורה של הבן שלה. בקצרה - המורה השניה כבר יודעת. ובנוסף - אותה אמא נתנה לי שטיפה על כך שאני עושה טעות חמורה, הרצתה בשבח חשיפה ואי הסתרה, וטענה שאנשים מרכלים ומתרחקים כאשר הם לא יודעים את העובדות, ומתקרבים ומוכנים לעזור כשהם יודעים.
ואני עומדת שם, לא אומרת מילה, מול אותה אמא, שנואמת לי בלהט, ומצטערת.
אני מבינה אותה. גם אני לא הסתרתי, והבלוג הזה מעיד שנים אחורה.
הצטערתי, וכאב לי, שהיא דיברה בלי בכלל להקשיב לי, לשאול אותי למה בחרתי מה שבחרתי, להבין את מקומי. לא. היא שמעה "לא יודעים" ועל טייס אוטומטי שפכה עלי את הפילוסופיה שלה. זה היה קשה וכואב. "טוב. אני אחשוב על זה" היתה הדרך שלי להגיב.
ולמה באמת? ויותר חשוב - איך?
קודם, אני לא משקיעה אנרגיה בהסתרה הזו. אני פשוט מתחילה מנקודה בה אני לא מנדבת את כל האינפורמציה. מי ששואל אני מספרת שהיא היתה בחינוך מיוחד. מי שממש משקיע ומתאמץ לשאול ולקבל פרטים - אני לא אסתיר.
מצד שני, אני לא מסתובבת עם כותרת ה PDD, למעט בשביל ההטבות. אני מבקשת התייחסות מן הצוות, על בסיס קשיים נקודתיים שיש למרים, והם אכן נקודתיים. אני לא מעוניינת בילדים שיזמינו אותה לשחק אצלם מתוך טוב ליבם של ההורים בבית. אני רוצה קשרים וחברויות שיצמחו באופן ספונטני, ויש כבר כאלה. אני רוצה חוויה כמה שיותר נורמלית בשביל מרים, וכרגע זה נראה שהיא מצליחה לקבל את זה.
לא איכפת לי שהיא נתפסת כשונה בעיני חלק מן הילדים. היא באמת שונה, וחלק גדול מן השונות הזו הוא לטוב. אז זו היא. אני לא צריכה להסביר את השונות שלה על ידי "איבחון" או להצדיק אותה.
ואותה חברה שלי, שהיתה צריכה להתמודד ולקבל ילד שהשונות שלו הרבה יותר "חריגה" (נפנופי ידיים, תנועות סטריאוטיפיות, דיבור מאד שונה וכו') - אני מבינה אותה. היא חווה דבר אחר. אבל לא היה לה רצון (או כוח?) לשמוע שיש דקויות אחרות, יש בחירות אחרות.
וזה כנראה פגע בי מאד. עובדה, אני כותבת על כך כבר חצי עמוד.
הי אורית, תודה על ההתעניינות!
השנה התחילה כשאני הייתי מאד בחרדה. הוספתי שעות סייעת עד למקסימום, והיו להן הוראות לעבוד "בצורה סמויה".
הכימיה עם הסייעת השניה היתה בעייתית, ובזמן שהיססתי אם ואיך לפטר אותה, היא ביקשה בעצמה לעזוב.
יש סייעת החדשה, אבל היא מעין פשרה, כי לא ממש בחרתי אותה בעצמי (בוא נאמר שהבי"ס הפעיל את כובד משקלו). אני לא מוסיפה לה על 8 השעות בהן היא שם.
השורה התחתונה - מרים מסתדרת יפה מאד. אולי יש דברים שהיא לא ממש מבינה, אבל זה לא פוגע בהתנהלות השוטפת שלה.
המורה שלה מצויינת, נפלאה, איכפתית ומקצועית. היא הבינה את העניין ומטפלת בו בצורה הנכונה ביותר.
התחלנו את בי"ס כאשר ביקשתי מהיועצת והמורה לא לספר על האבחון של מרים, ולהסתפק בתיאור מעשי של הקשיים שלה.
אתמול פגשתי בבי"ס אמא של ילד שהיה עם מרים בגן התקשורתי. מסתבר שאחיו לומד בכיתה המקבילה למרים. סיפרתי לאם על כך שהאבחון של מרים לא ידוע לכולם, וביקשתי שלא תדבר על כך עם המורה של הבן שלה. בקצרה - המורה השניה כבר יודעת. ובנוסף - אותה אמא נתנה לי שטיפה על כך שאני עושה טעות חמורה, הרצתה בשבח חשיפה ואי הסתרה, וטענה שאנשים מרכלים ומתרחקים כאשר הם לא יודעים את העובדות, ומתקרבים ומוכנים לעזור כשהם יודעים.
ואני עומדת שם, לא אומרת מילה, מול אותה אמא, שנואמת לי בלהט, ומצטערת.
אני מבינה אותה. גם אני לא הסתרתי, והבלוג הזה מעיד שנים אחורה.
הצטערתי, וכאב לי, שהיא דיברה בלי בכלל להקשיב לי, לשאול אותי למה בחרתי מה שבחרתי, להבין את מקומי. לא. היא שמעה "לא יודעים" ועל טייס אוטומטי שפכה עלי את הפילוסופיה שלה. זה היה קשה וכואב. "טוב. אני אחשוב על זה" היתה הדרך שלי להגיב.
ולמה באמת? ויותר חשוב - איך?
קודם, אני לא משקיעה אנרגיה בהסתרה הזו. אני פשוט מתחילה מנקודה בה אני לא מנדבת את כל האינפורמציה. מי ששואל אני מספרת שהיא היתה בחינוך מיוחד. מי שממש משקיע ומתאמץ לשאול ולקבל פרטים - אני לא אסתיר.
מצד שני, אני לא מסתובבת עם כותרת ה PDD, למעט בשביל ההטבות. אני מבקשת התייחסות מן הצוות, על בסיס קשיים נקודתיים שיש למרים, והם אכן נקודתיים. אני לא מעוניינת בילדים שיזמינו אותה לשחק אצלם מתוך טוב ליבם של ההורים בבית. אני רוצה קשרים וחברויות שיצמחו באופן ספונטני, ויש כבר כאלה. אני רוצה חוויה כמה שיותר נורמלית בשביל מרים, וכרגע זה נראה שהיא מצליחה לקבל את זה.
לא איכפת לי שהיא נתפסת כשונה בעיני חלק מן הילדים. היא באמת שונה, וחלק גדול מן השונות הזו הוא לטוב. אז זו היא. אני לא צריכה להסביר את השונות שלה על ידי "איבחון" או להצדיק אותה.
ואותה חברה שלי, שהיתה צריכה להתמודד ולקבל ילד שהשונות שלו הרבה יותר "חריגה" (נפנופי ידיים, תנועות סטריאוטיפיות, דיבור מאד שונה וכו') - אני מבינה אותה. היא חווה דבר אחר. אבל לא היה לה רצון (או כוח?) לשמוע שיש דקויות אחרות, יש בחירות אחרות.
וזה כנראה פגע בי מאד. עובדה, אני כותבת על כך כבר חצי עמוד.