על ידי פלוני_אלמונית* » 30 יולי 2013, 18:49
רוזמרין, איני יודעת מתוך איזה עומק של בידוד ניתן להגדיר את ההוויה שלי כ"פרטית" בלבד. ואיך, מכל הררי המלל ששפכתי כאן, והתייחסותי לעצמי ולאחרות, לא הצלחת להבין שגם בעיני הפרטי הוא החברתי. אולי את עצמך לא חווה את המציאות כמוני (כשלעצמו לא סיבה לבטל את הוויתי שלי), אבל אני יכולה להבטיח לך שכל אשה שמנמונת או שמנה חוותה משהו מזה: זרים גמורים או מקורבים בדרגה כלשהי, שהעירו לה, באמצע ארוחה, על כמה היא אוכלת. כן, גם נשים. היעדרות כמעט מוחלטת מהתקשורת. חשיפה לפרסומת (גם בהליכה נינוחה בעיר, עם חיוך, בלי אוזניות) לדיאטות, תכניות הרזיה, קבוצות תמיכה. אולי כל הנשים כאן עד אחת הן רזות. אולי אלה שלא הן יחידות סגולה שסביבתן היתה אך ורק מקבלת ומכילה. לא מאמינה, אבל נגיד. אני מזמינה אותך להכנס לפורומים של נשים שמנות, פורומים של נשים בכלל, ולראות כמה הן נחשפות, מילדות ועד זיקנה, מהסביבה הקרובה והרחוקה, למסר הברור: לא בסדר להיות שמנות, לא יפה, לא בריא, לא נעים לראות אתכן. ומי נחשבת לשמנה? לא רק מרלין מונרו, כפי שציינתי כבר. ולא רק בעלות משקל שמסכן את בריאותן. במו אוזני שמעתי, תוך צעידה באחת ההפגנות למען צדק חברתי, צעיר שצעד מאחורי מודיע בקול רם: "הדפני ליף הזו היא שמנדוזה, אבל הייתי עושה אותה". דפני ליף!!! הספרות הפמיניסטית מלאה בהתייחסויות שונות לנושא. לא אפרט, בשביל זה יש אינטרנט. מה שמקומם אותי אינו קיומם של תפיסות ודעות שונות, אלא ההגדרה של ההוויה שלי עצמה כ"פרטית", כאילו ההתיחסות של החברה למשקלי, ולמראי באופן כללי, אינו נחלת רוב רובן של הנשים באשר הן.
שיחות, מעולם לא טענתי שאני בת מאה, ואף ציינתי שאני בת 50 פלוס. בעיני כבר לא צעירה, בעיני חלק מהחברה, ענתיקה. חשה את הגיל באופן שונה בנסיבות שונות. נזיל, כפי שהגדירה את זה יפה מישהי כאן. ובכל זאת, כמי שטיפחה באהבה שיער רגליים ובית שחי לפני 30 שנה ויותר, ממש לא חוויתי קהילתיות חמימה, מלבד בתוך קבוצה קטנה של נשים וגברים, שונים, נבדלים. את רוב ההתמודדות עם החברה והסביבה עשינו כל אחת בעצמה, עם תמיכה, עם שיתוף, אבל הרבה לבד. הרבה לפני שהאתר החמים הזה היה קיים, נאלצתי להתמודד עם אחיות טיפת חלב, קרובות משפחה, שכנות ועוד מיני מומחים מטעם עצמם, שהזדעזעו מכך שלאחר שסיימתי להיניק, הזנתי את בני בחלב שומשום וחלב שקדים שהכנתי לבד, ולא בתחליף מסחרי או חלב פרה, שכידוע הרבה יותר בריאים. וגם עם הסביבה הטבעונית האדוקה, שדרשו שאמשיך להיניק עוד שנים, למרות שלא יכולתי ולא רציתי, וביקרו את העובדה שנתתי לבני בקבוקים, ולא עברתי ישר מהשד לכוס, "כמו שצריך". מה לעשות, עוף מוזר בכל מקום.
אני לחלוטין לא מסכימה שניתן "לא לצרוך תקשורת" , גם כי אני כולנו נחשפים, במידה זו או אחרת, בלית ברירה: שלטי חוצות ורדיו באוטובוס, עיתונים שמוצגים בדוכנים או ליד הקופות בסופר, אפילו האיורים על גבי אריזות או סרטים שמשודרים במטוסים. וגם כי אני רוצה וצריכה תקשורת. אני רוצה לראות ולשמוע חדשות, לצפות בסרטים, לקרוא עתונות וספרים, לגלוש באינטרנט. ואני רוצה לראות שם את הרוב – את הנשים שנראות יותר כמוני, ופחות כמו בר רפאלי. אני רוצה, שכאשר השחקנית אמה תומפסון מצטלמת לפוסטר פירסומי לסרטה ומציגה שיער בבית השחי, שלא ירטשו את התמונה, ושנשים ונערות יראו שגם אמה תומפסון הסלבריטאית, המוצלחת, החושנית, מגדלת שיער בבית השחי. וכשמלהקים בסרט אשה בתפקיד אמא של שחקן בן 27, לא ילהקו שחקנית שמבוגרת ממנו בשבע שנים, אלא את אחת מהשחקניות הנפלאות מעל גיל 40 שמובטלות מאונס, שמעטים הבמאים שדורשים את שירותיהן. אני רוצה שהבגדים בחנויות ובשוק לא יגיעו רק עד מידה 40. אני רוצה שגברים מתחת לגיל 40 יכירו שיער ערווה נשי, מהתקשורת ומנסיון אישי, ממראה עיניים וממגע, שיכירו ויתנסו בחושניות אחרת. אני רוצה להגיע לחנות ספרים ולהביט בקיר שלם של מגזינים, ולראות על שעריהם אנשים מכל הצבעים, הגילאים, הגדלים, סוגי העור והשיער. ולא, לא רק עיתוני נשים, אלא גם עיתונים המכוונים לחובבי אלכוהול או מכוניות או גאדג'טים, עיתונים שעוסקים בתפירה או בספורט – מגוון עצום, וכמעט כולם מעוטרים בצעירה רזה, נטולת שיער וקמטים (ועיתונים לגייז, שלא מעוטרים בגבר צעיר ורזה, נטול שיער וקמטים!). אני רוצה לחיות בחברה שבה הרוב נראה על המסכים ובפוסטרים, בטלויזיה ובקולנוע, בספרות ובעיתונות, ולא רק יחידי סגולה בעלי נתונים מסוימים מאוד, המיעוט שבמיעוט, והם מוצגים לנו כמודל שיש לשאוף אליו. אני לא רוצה להיאלץ לחיות בסגר תקשורתי כדי לא להיחשף למסרים הפוגעניים הללו. אני רוצה לשנות את החברה ואת התקשורת, לא להסתגר מפניהם.
והרי גם ב"קהילה החמימה" כאן, לכמה ביקורת, ביטול ושיפוטיות נחשפתי בימים האחרונים! כי אם החברה ה"רגילה" שופטת, מודדת, מציבה מודל, בוחנת ומדרגת, הרי גם כאן, יש שפיטה ומדידה ומודל ודירוג. "החברה שלך לא מיוחדת בכלל". "את לא מחדשת כלום". "את מתעסקת במראה החיצוני". פויה!
אני רוצה לשאול את הנשגבות והנעלות והמודעות לעילא, שכביכול אינן מתיחסות כלל למראה החיצוני, שלהן או של אחרים: יש לכן מראה בבית? סביר להניח שכן. ואתן מביטות בו לפעמים, לפני שאתן יוצאות מהבית? גם כן סביר. ולפעמים, לאחר המבט במראה, האם שיניתן משהו בהופעתכן? כי באמת, אם אתן רק בענין האישיות, בשביל מה להחזיק מראה? לא האישיות המזהירה שלכן משתקפת בו, אלא המראה החיצוני בלבד. והרי אתן משוכנעות ובטוחות שאתן יפות, בפנים ובחוץ, תודות למודעות הגבוהה שלכן, לערך העצמי שלכן, לראיית העולם המיוחדת והאלטרנטיבית שלכן. אז למה לכן להחזיק בכלל במראה? למה להביט בו? הרי הוא רק משקף אתכן כפי שאחרים רואים אתכן! ואתן מביטות בכל זאת, לא? ומה שיניתם בהופעתכן? אולי הוצאתן עלה פטרוזיליה שהיה תקוע בין שיניכן, או עלה יבש שדבק בשיערכן? אולי שמתן לב שהחולצה שלבשתן מוכתם ברוטב העגבניות האורגני שהכנתן, או שצבע החולצה גורם לכן להיראות חיוורות ועייפות, לא חיוניות ונמרצות כפי שאתן מרגישות, אז החלטתן להחליף? אולי חזרתן למקלחת כדי להסיר מפניכן כתם של צבע מהפרויקט שעבדתן עליו, או מהצביעה בחדווה עם הילדים או הנכדים? ואולי, רק אולי, שמתן לב, במחילה, שצמחה לה שיערה בולטת וכהה על פניכן, והחלטתן למרוט אותה? אבל בכל ה"פגמים" האלה לא הרגשתן קודם למבט במראה! הם לא הציקו לכן, לא חשבתן עליהם כלל. הם לא משקפים את אישיותכן הנפלאה. יכולתן להסתובב עוד שעות בלי לשים לב לעלים או לצבע, לכתם או לגוון שהחולצה מטילה על פניכן. אז למה לשנות את הופעתכן החיצונית? כי לא רציתן שאחרים יראו אתכן כך! רציתן להיראות אחרת בעיני אחרים! אתן אדישות לאיך שהעולם, הסביבה, רואה אתכן? לא ממש, יקירות. זה ענין של דרגות, של פרופורציות, מידתיות. ואני רוצה שלא נצטרך, אני בפרט וכולנו ככלל, לעמוד בסטנדרטים כלשהם, לא אלה של עולם הדוגמנות, ולא אלה של הטוהר הטבעוני הנעלה.
אז כן, אני רוצה את החופש להסתובב בעיר או בכפר, ברחובות סואנים או בשבילי יישוב קהילתי, עם שומן ושיער גוף ושיער שיבה או שיער צבוע, עם נצנצים על הציפורניים ופאייטים על הבגדים, או בבגדים משומשים ופשוטים, ולא להיקרא לסדר, לא להידרש להיראות "בהתאם לגילי" ולא "טבעית לחלוטין" אם לא בא לי. לא להיות מוגדרת "מוזנחת" ולא "נכנעת לתכתיבי האופנה". אם אני מחליטה, לעתים נדירות, לגלח רגליים, אני רוצה שגם הבחירה הזו תהיה לגיטימית. אני דורשת את הקבלה של החברה לא מפני שאין לי ערך עצמי ומודעות, אלא מפני שגם לנשים ונערות פחות בטוחות ומודעות ממני, וגם לי, פשוט מגיע. ומפני שחברה שמקבלת אותי, כפי שאני, היא חברה יותר בריאה לכולם, מאשר חברה שדוחה ומבקרת, מודדת ושופטת. אני לא רוצה להצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד, לא על השיער ולא על הלק, לא על העגילים ולא על היעדרן כשלא בא לי לענוד. אני רוצה את החופש להיות אני, בכל מקום אליו אני נקלעת. ואני לא רוצה שהקבלה הזו תהיה מותנית בעמידה בסטנדרטים כלשהם, שלא אני קבעתי לעצמי.
רוזמרין, איני יודעת מתוך איזה עומק של בידוד ניתן להגדיר את ההוויה שלי כ"פרטית" בלבד. ואיך, מכל הררי המלל ששפכתי כאן, והתייחסותי לעצמי ולאחרות, לא הצלחת להבין שגם בעיני הפרטי הוא החברתי. אולי את עצמך לא חווה את המציאות כמוני (כשלעצמו לא סיבה לבטל את הוויתי שלי), אבל אני יכולה להבטיח לך שכל אשה שמנמונת או שמנה חוותה משהו מזה: זרים גמורים או מקורבים בדרגה כלשהי, שהעירו לה, באמצע ארוחה, על כמה היא אוכלת. כן, גם נשים. היעדרות כמעט מוחלטת מהתקשורת. חשיפה לפרסומת (גם בהליכה נינוחה בעיר, עם חיוך, בלי אוזניות) לדיאטות, תכניות הרזיה, קבוצות תמיכה. אולי כל הנשים כאן עד אחת הן רזות. אולי אלה שלא הן יחידות סגולה שסביבתן היתה אך ורק מקבלת ומכילה. לא מאמינה, אבל נגיד. אני מזמינה אותך להכנס לפורומים של נשים שמנות, פורומים של נשים בכלל, ולראות כמה הן נחשפות, מילדות ועד זיקנה, מהסביבה הקרובה והרחוקה, למסר הברור: לא בסדר להיות שמנות, לא יפה, לא בריא, לא נעים לראות אתכן. ומי נחשבת לשמנה? לא רק מרלין מונרו, כפי שציינתי כבר. ולא רק בעלות משקל שמסכן את בריאותן. במו אוזני שמעתי, תוך צעידה באחת ההפגנות למען צדק חברתי, צעיר שצעד מאחורי מודיע בקול רם: "הדפני ליף הזו היא שמנדוזה, אבל הייתי עושה אותה". דפני ליף!!! הספרות הפמיניסטית מלאה בהתייחסויות שונות לנושא. לא אפרט, בשביל זה יש אינטרנט. מה שמקומם אותי אינו קיומם של תפיסות ודעות שונות, אלא ההגדרה של ההוויה שלי עצמה כ"פרטית", כאילו ההתיחסות של החברה למשקלי, ולמראי באופן כללי, אינו נחלת רוב רובן של הנשים באשר הן.
שיחות, מעולם לא טענתי שאני בת מאה, ואף ציינתי שאני בת 50 פלוס. בעיני כבר לא צעירה, בעיני חלק מהחברה, ענתיקה. חשה את הגיל באופן שונה בנסיבות שונות. נזיל, כפי שהגדירה את זה יפה מישהי כאן. ובכל זאת, כמי שטיפחה באהבה שיער רגליים ובית שחי לפני 30 שנה ויותר, ממש לא חוויתי קהילתיות חמימה, מלבד בתוך קבוצה קטנה של נשים וגברים, שונים, נבדלים. את רוב ההתמודדות עם החברה והסביבה עשינו כל אחת בעצמה, עם תמיכה, עם שיתוף, אבל הרבה לבד. הרבה לפני שהאתר החמים הזה היה קיים, נאלצתי להתמודד עם אחיות טיפת חלב, קרובות משפחה, שכנות ועוד מיני מומחים מטעם עצמם, שהזדעזעו מכך שלאחר שסיימתי להיניק, הזנתי את בני בחלב שומשום וחלב שקדים שהכנתי לבד, ולא בתחליף מסחרי או חלב פרה, שכידוע הרבה יותר בריאים. וגם עם הסביבה הטבעונית האדוקה, שדרשו שאמשיך להיניק עוד שנים, למרות שלא יכולתי ולא רציתי, וביקרו את העובדה שנתתי לבני בקבוקים, ולא עברתי ישר מהשד לכוס, "כמו שצריך". מה לעשות, עוף מוזר בכל מקום.
אני לחלוטין לא מסכימה שניתן "לא לצרוך תקשורת" , גם כי אני כולנו נחשפים, במידה זו או אחרת, בלית ברירה: שלטי חוצות ורדיו באוטובוס, עיתונים שמוצגים בדוכנים או ליד הקופות בסופר, אפילו האיורים על גבי אריזות או סרטים שמשודרים במטוסים. וגם כי אני רוצה וצריכה תקשורת. אני רוצה לראות ולשמוע חדשות, לצפות בסרטים, לקרוא עתונות וספרים, לגלוש באינטרנט. ואני רוצה לראות שם את הרוב – את הנשים שנראות יותר כמוני, ופחות כמו בר רפאלי. אני רוצה, שכאשר השחקנית אמה תומפסון מצטלמת לפוסטר פירסומי לסרטה ומציגה שיער בבית השחי, שלא ירטשו את התמונה, ושנשים ונערות יראו שגם אמה תומפסון הסלבריטאית, המוצלחת, החושנית, מגדלת שיער בבית השחי. וכשמלהקים בסרט אשה בתפקיד אמא של שחקן בן 27, לא ילהקו שחקנית שמבוגרת ממנו בשבע שנים, אלא את אחת מהשחקניות הנפלאות מעל גיל 40 שמובטלות מאונס, שמעטים הבמאים שדורשים את שירותיהן. אני רוצה שהבגדים בחנויות ובשוק לא יגיעו רק עד מידה 40. אני רוצה שגברים מתחת לגיל 40 יכירו שיער ערווה נשי, מהתקשורת ומנסיון אישי, ממראה עיניים וממגע, שיכירו ויתנסו בחושניות אחרת. אני רוצה להגיע לחנות ספרים ולהביט בקיר שלם של מגזינים, ולראות על שעריהם אנשים מכל הצבעים, הגילאים, הגדלים, סוגי העור והשיער. ולא, לא רק עיתוני נשים, אלא גם עיתונים המכוונים לחובבי אלכוהול או מכוניות או גאדג'טים, עיתונים שעוסקים בתפירה או בספורט – מגוון עצום, וכמעט כולם מעוטרים בצעירה רזה, נטולת שיער וקמטים (ועיתונים לגייז, שלא מעוטרים בגבר צעיר ורזה, נטול שיער וקמטים!). אני רוצה לחיות בחברה שבה הרוב נראה על המסכים ובפוסטרים, בטלויזיה ובקולנוע, בספרות ובעיתונות, ולא רק יחידי סגולה בעלי נתונים מסוימים מאוד, המיעוט שבמיעוט, והם מוצגים לנו כמודל שיש לשאוף אליו. אני לא רוצה להיאלץ לחיות בסגר תקשורתי כדי לא להיחשף למסרים הפוגעניים הללו. אני רוצה לשנות את החברה ואת התקשורת, לא להסתגר מפניהם.
והרי גם ב"קהילה החמימה" כאן, לכמה ביקורת, ביטול ושיפוטיות נחשפתי בימים האחרונים! כי אם החברה ה"רגילה" שופטת, מודדת, מציבה מודל, בוחנת ומדרגת, הרי גם כאן, יש שפיטה ומדידה ומודל ודירוג. "החברה שלך לא מיוחדת בכלל". "את לא מחדשת כלום". "את מתעסקת במראה החיצוני". פויה!
אני רוצה לשאול את הנשגבות והנעלות והמודעות לעילא, שכביכול אינן מתיחסות כלל למראה החיצוני, שלהן או של אחרים: יש לכן מראה בבית? סביר להניח שכן. ואתן מביטות בו לפעמים, לפני שאתן יוצאות מהבית? גם כן סביר. ולפעמים, לאחר המבט במראה, האם שיניתן משהו בהופעתכן? כי באמת, אם אתן רק בענין האישיות, בשביל מה להחזיק מראה? לא האישיות המזהירה שלכן משתקפת בו, אלא המראה החיצוני בלבד. והרי אתן משוכנעות ובטוחות שאתן יפות, בפנים ובחוץ, תודות למודעות הגבוהה שלכן, לערך העצמי שלכן, לראיית העולם המיוחדת והאלטרנטיבית שלכן. אז למה לכן להחזיק בכלל במראה? למה להביט בו? הרי הוא רק משקף אתכן כפי שאחרים רואים אתכן! ואתן מביטות בכל זאת, לא? ומה שיניתם בהופעתכן? אולי הוצאתן עלה פטרוזיליה שהיה תקוע בין שיניכן, או עלה יבש שדבק בשיערכן? אולי שמתן לב שהחולצה שלבשתן מוכתם ברוטב העגבניות האורגני שהכנתן, או שצבע החולצה גורם לכן להיראות חיוורות ועייפות, לא חיוניות ונמרצות כפי שאתן מרגישות, אז החלטתן להחליף? אולי חזרתן למקלחת כדי להסיר מפניכן כתם של צבע מהפרויקט שעבדתן עליו, או מהצביעה בחדווה עם הילדים או הנכדים? ואולי, רק אולי, שמתן לב, במחילה, שצמחה לה שיערה בולטת וכהה על פניכן, והחלטתן למרוט אותה? אבל בכל ה"פגמים" האלה לא הרגשתן קודם למבט במראה! הם לא הציקו לכן, לא חשבתן עליהם כלל. הם לא משקפים את אישיותכן הנפלאה. יכולתן להסתובב עוד שעות בלי לשים לב לעלים או לצבע, לכתם או לגוון שהחולצה מטילה על פניכן. אז למה לשנות את הופעתכן החיצונית? [b]כי לא רציתן שאחרים יראו אתכן כך! רציתן להיראות אחרת בעיני אחרים![/b] אתן אדישות לאיך שהעולם, הסביבה, רואה אתכן? לא ממש, יקירות. זה ענין של דרגות, של פרופורציות, מידתיות. ואני רוצה שלא נצטרך, אני בפרט וכולנו ככלל, לעמוד בסטנדרטים כלשהם, לא אלה של עולם הדוגמנות, ולא אלה של הטוהר הטבעוני הנעלה.
אז כן, אני רוצה את החופש להסתובב בעיר או בכפר, ברחובות סואנים או בשבילי יישוב קהילתי, עם שומן ושיער גוף ושיער שיבה או שיער צבוע, עם נצנצים על הציפורניים ופאייטים על הבגדים, או בבגדים משומשים ופשוטים, ולא להיקרא לסדר, לא להידרש להיראות "בהתאם לגילי" ולא "טבעית לחלוטין" אם לא בא לי. לא להיות מוגדרת "מוזנחת" ולא "נכנעת לתכתיבי האופנה". אם אני מחליטה, לעתים נדירות, לגלח רגליים, אני רוצה שגם הבחירה הזו תהיה לגיטימית. אני דורשת את הקבלה של החברה לא מפני שאין לי ערך עצמי ומודעות, אלא מפני שגם לנשים ונערות פחות בטוחות ומודעות ממני, וגם לי, פשוט מגיע. [b]ומפני שחברה שמקבלת אותי, כפי שאני, היא חברה יותר בריאה לכולם[/b], מאשר חברה שדוחה ומבקרת, מודדת ושופטת. אני לא רוצה להצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד, לא על השיער ולא על הלק, לא על העגילים ולא על היעדרן כשלא בא לי לענוד. אני רוצה את החופש להיות אני, בכל מקום אליו אני נקלעת. ואני לא רוצה שהקבלה הזו תהיה מותנית בעמידה בסטנדרטים כלשהם, שלא אני קבעתי לעצמי.