על ידי אגי_מירושלים* » 15 פברואר 2005, 21:56
שלום מירב.
אמנם אני עדיין עם התחבושות שלי (טמפונים כבר לא מתקרבים אלי. אני נותנת לדם לצאת) ולא מצליחה כל כך להרגיש מתי הדם עוזב את צוואר הרחם, אבל התפיסה שלי השתנתה רבות, ובזכותך.
ימי הוסת שלי היו מלווים בכאבים עזים, ושיתוק למיטה. אותה מחשבה ליניארית גברית, שכל הזמן צריך להיות בסדר, אפקטיבית, וחרוצה, השפיעה עלי מאוד. הנה נתקלתי במספר ימים, שבהם אני מדממת (משהו שבאופן אינסטנקטיבי התקשר אצלי ל"משהו לא בסדר" ואולי אפילו למוות) ולא מצליחה להיות הכי אפקטיבית חרוצה ונחמדה שאפשר להיות.
את אותם הימים הייתי מסמנת ב-P ביומן שלי, סימל לPMS וכמובן לPAIN. הימים הנוראיים. ככה גם הייתי קוראת להם. פחדתי מהם, שנאתי אותם, ותמיד חיכיתי שהם כבר יעברו.
היום, הסימון עדיין נשאר P, אבל כיום הוא מסמל PARTY. חגיגת הנשיות שבי.
עצם ההבנה כי הכאב והסבל, ההתכנסות במיטה, באו כדי להזכיר לי משהו ששכחתי מימים עברו, שנתה בי המון. התחלתי לשים לב לתנועת הירח, לתכונות ה"נשיות" שבי, לפריחה ולנבילה. להתחדשות. התחלתי לשים לב למעגליות שבחודשים הללו. פתחתי רגשות מיוחדים לתפישה של "שבוע", ארבעה שבועות שנותנים לי חודש, ושנים עשר חודשים שנותנים לי שנה... זמן האור וזמן החושך. כשקר בחוץ, כשגשום וכשזורחת השמש.
התבוננות בטבע שמשתנה כל הזמן, ובין אם נרצה ובין אם לא- עלינו לנהוג יחד עימו. כשקר, יוצאים פחות החוצה, מתלבשים היטב, מדליקים חימום. כל אלה מעידים על פעילות יחד עם הקור שבחוץ. וכשחם מתלבשים אחרת, אוכלים אחרת, מרגישים אחרת.
שמתי לב שכשאני מבייצת נוחתת עלי רוח טוב, מצב רוח מצויין, שמלווה הרבה פעמים בצורך ליצור. אני מכינה לוכדי חלומות, אני תופרת, מתקנת את הדברים הקטנים שצריך בבית. ויש זמנים אחרים, שבהם אני מנקה, כמעט כל הזמן, מכינה את הבית למשהו...
ויש תקופות שבהם אני חייבת להיות מוקפת באנשים, לפעמים רק בנשים, לפעמים אני כמהה לחברת גברים. אני מנסה לראות כיצד הצרכים הללו משתלבים עם שבועות החודש, אבל לא בכוח, אני לאו דווקא פועלת לפי מחזוריות שבועית או חודשית.
עצם העניין שאני מזהה בי את הצרכים הללו. את הרגשות החזקים הפנימיים... האיכיויות הנשיות הללו שבי.
זה מדהים! ורבות אני זוקפת לזכותך.
חברת נשים מאיימת עלי הרבה פחות. יש זמנים בהם אני מרגישה צורך להיות מוקפת בנשים, לנהל "שיחות וגינה", לרכל על הגברים שבחיינו. או פשוט לתמוך זו בזו כשהגברים שלנו הולכים למסעות רחוקים.
אני מכילה יותר, מקבלת יותר, סולחת יותר. ועם זאת, העוצמה שלי גדלה. אני מגוננת יותר, אני תקיפה, אסרטיבית. אך כל אלה לא מגיעים מהראש. פעמים רבות הם מגיעים מהרחם. ממקום עמוק יותר.
הגוף שלי מדבר אלי. וסוף כל סוף אני מוכנה להקשיב לו.
תודה לך
אגי
שלום מירב.
אמנם אני עדיין עם התחבושות שלי (טמפונים כבר לא מתקרבים אלי. אני נותנת לדם לצאת) ולא מצליחה כל כך להרגיש מתי הדם עוזב את צוואר הרחם, אבל התפיסה שלי השתנתה רבות, ובזכותך.
ימי הוסת שלי היו מלווים בכאבים עזים, ושיתוק למיטה. אותה מחשבה ליניארית גברית, שכל הזמן צריך להיות בסדר, אפקטיבית, וחרוצה, השפיעה עלי מאוד. הנה נתקלתי במספר ימים, שבהם אני מדממת (משהו שבאופן אינסטנקטיבי התקשר אצלי ל"משהו לא בסדר" ואולי אפילו למוות) ולא מצליחה להיות הכי אפקטיבית חרוצה ונחמדה שאפשר להיות.
את אותם הימים הייתי מסמנת ב-P ביומן שלי, סימל לPMS וכמובן לPAIN. הימים הנוראיים. ככה גם הייתי קוראת להם. פחדתי מהם, שנאתי אותם, ותמיד חיכיתי שהם כבר יעברו.
היום, הסימון עדיין נשאר P, אבל כיום הוא מסמל PARTY. חגיגת הנשיות שבי.
עצם ההבנה כי הכאב והסבל, ההתכנסות במיטה, באו כדי להזכיר לי משהו ששכחתי מימים עברו, שנתה בי המון. התחלתי לשים לב לתנועת הירח, לתכונות ה"נשיות" שבי, לפריחה ולנבילה. להתחדשות. התחלתי לשים לב למעגליות שבחודשים הללו. פתחתי רגשות מיוחדים לתפישה של "שבוע", ארבעה שבועות שנותנים לי חודש, ושנים עשר חודשים שנותנים לי שנה... זמן האור וזמן החושך. כשקר בחוץ, כשגשום וכשזורחת השמש.
התבוננות בטבע שמשתנה כל הזמן, ובין אם נרצה ובין אם לא- עלינו לנהוג יחד עימו. כשקר, יוצאים פחות החוצה, מתלבשים היטב, מדליקים חימום. כל אלה מעידים על פעילות יחד עם הקור שבחוץ. וכשחם מתלבשים אחרת, אוכלים אחרת, מרגישים אחרת.
שמתי לב שכשאני מבייצת נוחתת עלי רוח טוב, מצב רוח מצויין, שמלווה הרבה פעמים בצורך ליצור. אני מכינה לוכדי חלומות, אני תופרת, מתקנת את הדברים הקטנים שצריך בבית. ויש זמנים אחרים, שבהם אני מנקה, כמעט כל הזמן, מכינה את הבית למשהו...
ויש תקופות שבהם אני חייבת להיות מוקפת באנשים, לפעמים רק בנשים, לפעמים אני כמהה לחברת גברים. אני מנסה לראות כיצד הצרכים הללו משתלבים עם שבועות החודש, אבל לא בכוח, אני לאו דווקא פועלת לפי מחזוריות שבועית או חודשית.
עצם העניין שאני מזהה בי את הצרכים הללו. את הרגשות החזקים הפנימיים... האיכיויות הנשיות הללו שבי.
זה מדהים! ורבות אני זוקפת לזכותך.
חברת נשים מאיימת עלי הרבה פחות. יש זמנים בהם אני מרגישה צורך להיות מוקפת בנשים, לנהל "שיחות וגינה", לרכל על הגברים שבחיינו. או פשוט לתמוך זו בזו כשהגברים שלנו הולכים למסעות רחוקים.
אני מכילה יותר, מקבלת יותר, סולחת יותר. ועם זאת, העוצמה שלי גדלה. אני מגוננת יותר, אני תקיפה, אסרטיבית. אך כל אלה לא מגיעים מהראש. פעמים רבות הם מגיעים מהרחם. ממקום עמוק יותר.
הגוף שלי מדבר אלי. וסוף כל סוף אני מוכנה להקשיב לו.
תודה לך
אגי