על ידי סאלי_תדמור* » 05 אפריל 2010, 23:27
שלום לך בתנועה,
בדיוק שאלתי את עצמי, אולי אני אפתח דף על הנושא הזה
קרוב לליבי מאוד לאחרונה.
גם הבת שלי בכיתה א', בת 7. היא התעמלה שנתיים בחוג "רגיל" של התעמלות קרקע: מורה חמה ומקסימה (אילנה גרשגורן) שאומרת רק "יופי יופי" לכל ביצוע, פעם בשבוע, 50 דקות חוג (אולי שעה... משהו כזה). התקדמה שם יפה, אהבה את זה מאוד. זה היה הלהיט של השבוע, היום של החוג.
השנה, לצערה הרב, לא יכלה יותר להמשיך בחוג ההוא - השעות לגמרי לא התאימו לנו. בדקנו חוגים אחרים והגענו ל"מכבי" פה בחיפה. יש חוג רגיל - פעם בשבוע, שעה ורבע, ויש נבחרת: שני אימונים בשבוע של שעתיים וחצי, עוד אימון בלט של 40 דקות, ופעם בחודש בערך 3 שעות בוינגייט. בחופשים - קצת יותר. בגלל כל השיקולים שכתבת - רשמתי אותה לחוג הרגיל, לא לנבחרת. לא רציתי את התחרותיות, לא רציתי שידברו איתן על השמנה, לא רציתי נזקים לטווח ארוך לגב. פחדתי גם לתזז את עצמי 3 פעמים בשבוע, בשעות די מוקדמות אחה"צ בשבילי (אנחנו ישנים שנ"צ - וזה מקצר לנו משמעותית). ויתרתי על זה, אחרי כמה לילות בלי שינה ואינסוף שיחות עם כל מי שמוכן לדבר איתי על זה, רשמתי לחוג הרגיל. לא היתי שלמה עם זה לגמרי, כי החוג רק פעם בשבוע וביתי רוצה יותר. אבל בכ"ז. היתה גם מישהי שאני מכירה בקומונת "מעגל אמהות" בתפוז - מישהי שכותבת תחת הניק "ביער נרקוד" - ששתי בנות שלה בספורט תחרותי, והיא עצמה היתה, והיא שיבחה את זה בלי סוף (יכולה להכנס לשם ולשאול אותה), ועדיין סרבתי.
אחרי חודש, המאמנת הראשית פונה אלי - הילדה מתבזבזת, היא צריכה לנסות להכנס לנבחרת. ישבתי מחוץ לאולם הספורט, שוב בהתלבטות המטורפת! אוף. והפעם התנגן לי איזה משפט בראש, משהו צץ לי ואמרתי לעצמי משהו כזה, להיות בנבחרת זה יותר לחיות. לכי על זה וזהו. זכרתי את כל מה ש"ביער נרקוד" כתבה, שהבת שלה מאוד אוהבת את זה וזה מה שמעניין אותה. ושגם אותה בגיל הצעיר לא עניין כל להקות הרוק אלא רק הספורט. הכנסתי אותה לנבחרת.
מה נסגר? היא כבר שם כמה חודשים (מתחילת השנה מינוס חודש). עם ההסעות הסתדרנו. יש אמא פה מהסביבה שלוקחת אותה ואנחנו מחזירים. מה שהכי הטריד אותי - לא נוראי. על השנ"צ המקוצץ (שלי כמובן
) סיימתי להתאבל. גם סתיו קצת מקטרת כשאני מעירה אותה, אבל ניחא.
החוג עצמו - מספק שפע של התמודדויות, ושפע של כיף וסיפוק. בדיוק כמו שחשבתי - זה יותר לחיות. יותר טוב ויותר רע מחיים "רגילים". יותר טוב: התקדמות מהירה ומספקת, המון אתגר, המון אנרגיה, המון גאווה עצמית. ילדה בכורה שאוהבת להיות במרכז תמיד - ולכל מקום שהיא הולכת (חוץ מבחוג) היא הכי חזקה, הכי מהירה, הכי גמישה, הכי מרשימה ביכולותיה. יותר רע: בגלים, פה ושם מפריע לה הטון הביקורתי שמופנה אליה לפעמים. זו הפעם הראשונה אי פעם בחייה הצעירים, שדורשים ממנה יותר ממה שנוח לה לתת. להמשיך גם כשכואב. גם כשמספיק לה. להמשיך עוד ועוד. יש פציעות, בהחלט. אני לא מתרגשת מזה בכלל, אבל לא נעים לראות את הילדה, כמה וכמה פעמים, לא יכולה לדרוך על כף רגל (וקופצת על רגל אחת יום שלם - כושר מדהים יש לה), מרוב שרירים כואבים. או יד כואבת. פעם אחת היא התעוררה בלילה מרוב כאבים. ההתמודדות הזו ממש עזרה לה להתבגר. היום היא לא נרתעת מתרגילים חדשים ואתגרים חדשים. הרבה יותר חזקה נפשית ובוטחת בעצמה.
לפני חודשיים בערך התחילו לדבר איתן על התחרות. הופה! הילדה נבהלה, רוצה לעזוב. פה התחיל סיפור בפני עצמו. התחילה לבכות לפני אימונים, שהיא לא רוצה ללכת, ושם – באימון - נהנית ומאושרת. וכל פעם מחדש. אז אמרתי לה שהיא תסיים לפחות את השנה הזו. כי לא רציתי שתעזוב ככה בפחד. מתוך תחושת כישלון. היא המשיכה. ביום שבו היא בכתה שהיא לא רוצה ללכת, הכי הרבה, וממש צעקה לי שהיא שונאת את זה, וכמובן לקחתי אותה (לא ויתרתי לה על אף אימון - לא ראיתי מה זה יתן) - ביום הזה היא יצאה משום באופוריה, כי היא הצליחה לבצע שני תרגילים שהיא ניסתה מתחילת השנה. דיברתי איתה על זה. הראיתי לה שכמה שהיא חששה, היא בכל זאת התאמנה, ועשתה זאת. אני כל הזמן אומרת לה - ברוח הקטע שכתבתי על מחמאות לילדים - שזה הכל תלוי באימון. practice.
זה הלך והסתבר לי בתור דבר מדהים בחייה. לא רק שזה הדבר הכי כיף בשבילה - להתעמל כל היום (כמו שתיארת את ביתך), אלא זה מספק לה בדיוק את המקום להתמודד עם פחדים, עם היסוסים, להתגבר על עצמה. לאתגר את עצמה ולהצליח. וכן, זה לא בחממה, בכלל. זה במקום שונה מאוד ממה שאני מספקת לה בבית. אבל היא עומדת בזה, ומאושרת רוב הזמן מזה. פה ושם לא מאושרת. זה גם סיפק לי אתגרים נפשיים, ועשיתי כמה וכמה "טיפולים" לעצמי בנושאים הללו. כל פעם עבדתי על הערבוב שאני מערבבת את עצמי ואת הילדות שלי לתוך העניינים שלה, והפרדתי. כך יכולתי לתמוך בה הרבה יותר טוב בקשיים שלה. למדתי לא להשוויץ בה - זה רק מלחיץ, אלא לתת לה להשוויץ בקצב שלה
למדתי לעמוד מאחוריה בלי לוותר וגם בלי לכעוס. למדתי המון.
יש שם בנות שאני רואה שזה פשוט להן יותר, אני חושבת. שתמיד נכנסות בשמחה. ואולי הן יותר רגילות להדחיק. ביתי לא מדחיקה. אם אומרים לה משהו לא נעים, היא מסוגלת להתחיל לבכות. וזה בסדר. הן מקבלות אותה שם ככה והיא מתקדמת. העניין הוא שגם אני התפתחתי בחודשים הללו. פעם לא רציתי להכניס אותה לשם. וחשבתי שאוציא אותה בשניה שהיא תקטר. היום אני רואה את זה קצת אחרת. אני רואה מה היא לומדת שם. ואני עצמי מוכנה לעשות הרבה בשביל לתמוך בה להמשיך, לפחות עוד שנה, שנתיים, איזה פרק זמן משמעותי. ואח"כ, אני בטוחה, לעבור לספורט אחר, אולי לריקוד.
כשהיא היתה מדברת על להפסיק (עכשיו הרבה פחות - אחרי שאני החלטתי שהיא ממשיכה גם שנה הבאה, ואמרתי לה את זה), שאלתי את עצמי: מה היא תעשה בכל הזמן הפנוי הזה?...
כתבתי די בקיצור, יש לי עוד מגילות. את יכולה גם להתקשר אלי
שלום לך בתנועה,
בדיוק שאלתי את עצמי, אולי אני אפתח דף על הנושא הזה :-) קרוב לליבי מאוד לאחרונה.
גם הבת שלי בכיתה א', בת 7. היא התעמלה שנתיים בחוג "רגיל" של התעמלות קרקע: מורה חמה ומקסימה (אילנה גרשגורן) שאומרת רק "יופי יופי" לכל ביצוע, פעם בשבוע, 50 דקות חוג (אולי שעה... משהו כזה). התקדמה שם יפה, אהבה את זה מאוד. זה היה הלהיט של השבוע, היום של החוג.
השנה, לצערה הרב, לא יכלה יותר להמשיך בחוג ההוא - השעות לגמרי לא התאימו לנו. בדקנו חוגים אחרים והגענו ל"מכבי" פה בחיפה. יש חוג רגיל - פעם בשבוע, שעה ורבע, ויש נבחרת: שני אימונים בשבוע של שעתיים וחצי, עוד אימון בלט של 40 דקות, ופעם בחודש בערך 3 שעות בוינגייט. בחופשים - קצת יותר. בגלל כל השיקולים שכתבת - רשמתי אותה לחוג הרגיל, לא לנבחרת. לא רציתי את התחרותיות, לא רציתי שידברו איתן על השמנה, לא רציתי נזקים לטווח ארוך לגב. פחדתי גם לתזז את עצמי 3 פעמים בשבוע, בשעות די מוקדמות אחה"צ בשבילי (אנחנו ישנים שנ"צ - וזה מקצר לנו משמעותית). ויתרתי על זה, אחרי כמה לילות בלי שינה ואינסוף שיחות עם כל מי שמוכן לדבר איתי על זה, רשמתי לחוג הרגיל. לא היתי שלמה עם זה לגמרי, כי החוג רק פעם בשבוע וביתי רוצה יותר. אבל בכ"ז. היתה גם מישהי שאני מכירה בקומונת "מעגל אמהות" בתפוז - מישהי שכותבת תחת הניק "ביער נרקוד" - ששתי בנות שלה בספורט תחרותי, והיא עצמה היתה, והיא שיבחה את זה בלי סוף (יכולה להכנס לשם ולשאול אותה), ועדיין סרבתי.
אחרי חודש, המאמנת הראשית פונה אלי - הילדה מתבזבזת, היא צריכה לנסות להכנס לנבחרת. ישבתי מחוץ לאולם הספורט, שוב בהתלבטות המטורפת! אוף. והפעם התנגן לי איזה משפט בראש, משהו צץ לי ואמרתי לעצמי משהו כזה, להיות בנבחרת זה יותר לחיות. לכי על זה וזהו. זכרתי את כל מה ש"ביער נרקוד" כתבה, שהבת שלה מאוד אוהבת את זה וזה מה שמעניין אותה. ושגם אותה בגיל הצעיר לא עניין כל להקות הרוק אלא רק הספורט. הכנסתי אותה לנבחרת.
מה נסגר? היא כבר שם כמה חודשים (מתחילת השנה מינוס חודש). עם ההסעות הסתדרנו. יש אמא פה מהסביבה שלוקחת אותה ואנחנו מחזירים. מה שהכי הטריד אותי - לא נוראי. על השנ"צ המקוצץ (שלי כמובן :-)) סיימתי להתאבל. גם סתיו קצת מקטרת כשאני מעירה אותה, אבל ניחא.
החוג עצמו - מספק שפע של התמודדויות, ושפע של כיף וסיפוק. בדיוק כמו שחשבתי - זה יותר לחיות. יותר טוב ויותר רע מחיים "רגילים". יותר טוב: התקדמות מהירה ומספקת, המון אתגר, המון אנרגיה, המון גאווה עצמית. ילדה בכורה שאוהבת להיות במרכז תמיד - ולכל מקום שהיא הולכת (חוץ מבחוג) היא הכי חזקה, הכי מהירה, הכי גמישה, הכי מרשימה ביכולותיה. יותר רע: בגלים, פה ושם מפריע לה הטון הביקורתי שמופנה אליה לפעמים. זו הפעם הראשונה אי פעם בחייה הצעירים, שדורשים ממנה יותר ממה שנוח לה לתת. להמשיך גם כשכואב. גם כשמספיק לה. להמשיך עוד ועוד. יש פציעות, בהחלט. אני לא מתרגשת מזה בכלל, אבל לא נעים לראות את הילדה, כמה וכמה פעמים, לא יכולה לדרוך על כף רגל (וקופצת על רגל אחת יום שלם - כושר מדהים יש לה), מרוב שרירים כואבים. או יד כואבת. פעם אחת היא התעוררה בלילה מרוב כאבים. ההתמודדות הזו ממש עזרה לה להתבגר. היום היא לא נרתעת מתרגילים חדשים ואתגרים חדשים. הרבה יותר חזקה נפשית ובוטחת בעצמה.
לפני חודשיים בערך התחילו לדבר איתן על התחרות. הופה! הילדה נבהלה, רוצה לעזוב. פה התחיל סיפור בפני עצמו. התחילה לבכות לפני אימונים, שהיא לא רוצה ללכת, ושם – באימון - נהנית ומאושרת. וכל פעם מחדש. אז אמרתי לה שהיא תסיים לפחות את השנה הזו. כי לא רציתי שתעזוב ככה בפחד. מתוך תחושת כישלון. היא המשיכה. ביום שבו היא בכתה שהיא לא רוצה ללכת, הכי הרבה, וממש צעקה לי שהיא שונאת את זה, וכמובן לקחתי אותה (לא ויתרתי לה על אף אימון - לא ראיתי מה זה יתן) - ביום הזה היא יצאה משום באופוריה, כי היא הצליחה לבצע שני תרגילים שהיא ניסתה מתחילת השנה. דיברתי איתה על זה. הראיתי לה שכמה שהיא חששה, היא בכל זאת התאמנה, ועשתה זאת. אני כל הזמן אומרת לה - ברוח הקטע שכתבתי על מחמאות לילדים - שזה הכל תלוי באימון. practice.
זה הלך והסתבר לי בתור דבר מדהים בחייה. לא רק שזה הדבר הכי כיף בשבילה - להתעמל כל היום (כמו שתיארת את ביתך), אלא זה מספק לה בדיוק את המקום להתמודד עם פחדים, עם היסוסים, להתגבר על עצמה. לאתגר את עצמה ולהצליח. וכן, זה לא בחממה, בכלל. זה במקום שונה מאוד ממה שאני מספקת לה בבית. אבל היא עומדת בזה, ומאושרת רוב הזמן מזה. פה ושם לא מאושרת. זה גם סיפק לי אתגרים נפשיים, ועשיתי כמה וכמה "טיפולים" לעצמי בנושאים הללו. כל פעם עבדתי על הערבוב שאני מערבבת את עצמי ואת הילדות שלי לתוך העניינים שלה, והפרדתי. כך יכולתי לתמוך בה הרבה יותר טוב בקשיים שלה. למדתי לא להשוויץ בה - זה רק מלחיץ, אלא לתת לה להשוויץ בקצב שלה :-) למדתי לעמוד מאחוריה בלי לוותר וגם בלי לכעוס. למדתי המון.
יש שם בנות שאני רואה שזה פשוט להן יותר, אני חושבת. שתמיד נכנסות בשמחה. ואולי הן יותר רגילות להדחיק. ביתי לא מדחיקה. אם אומרים לה משהו לא נעים, היא מסוגלת להתחיל לבכות. וזה בסדר. הן מקבלות אותה שם ככה והיא מתקדמת. העניין הוא שגם אני התפתחתי בחודשים הללו. פעם לא רציתי להכניס אותה לשם. וחשבתי שאוציא אותה בשניה שהיא תקטר. היום אני רואה את זה קצת אחרת. אני רואה מה היא לומדת שם. ואני עצמי מוכנה לעשות הרבה בשביל לתמוך בה להמשיך, לפחות עוד שנה, שנתיים, איזה פרק זמן משמעותי. ואח"כ, אני בטוחה, לעבור לספורט אחר, אולי לריקוד.
כשהיא היתה מדברת על להפסיק (עכשיו הרבה פחות - אחרי שאני החלטתי שהיא ממשיכה גם שנה הבאה, ואמרתי לה את זה), שאלתי את עצמי: מה היא תעשה בכל הזמן הפנוי הזה?...
כתבתי די בקיצור, יש לי עוד מגילות. את יכולה גם להתקשר אלי |L|