על ידי צפריר_שפרון* » 26 אוקטובר 2008, 10:02
צפריר, האם אתה מניח שהמחוייבות של הורה לילד היא בטבעו?
מטבע הדברים, זה טבעו של הטבע.
מחוייבות זו עולה מתוך חיבה חיובית.
כשהיא נתפשת כחובה, הרי היא מתפרשת אל עול.
ואם כן, עד מתי?
עד לעצמאותו של הילד - לדעת ההורה.
ומה משמעה?
שירות הצמיחה הזו עד להבשלתה המלאה.
אני רואה או שומעת על הרבה הורים שאין להם מחוייבות הורית כפי שהגדרת (גם בבלוג בקפה) ולכן אפשר להגיד שגם מחוייבות הורית היא בחירה.
שוב, מתוך תפישת שירות הילד כעול, נמצא העוול הזה, בו לא רק מתכחשים לכוון הזרימה הזה, מדור לדור, אלא אף מפליאים אל העמסת עול על הילד, כך שאחריותם הם, מוטלת עליו.
כך, בת עצובה, שמתבקשת לעמוד מול אביה במקום אמה, ואז, מתבקשת להתקפל מול אביה למען שלום בית, שוב, במקום אמה.
כאן, הבחירה היא איך למלא את המחוייבות הזו.
כאן, כאשר נתפשת האחריות ההורית כחובה, ככורח, בהחלט נמצאת המחוייבות הזו, כשלעצמה, הופכת את היוצרות כך, ששירות הילד, איננו ניתן מתוך העונג הזה, מימוש הזכות הזו, ומכך, יש שבוחרים להתעלם מצו ליבם ולנהוג על פי הפרסומות.
למשל, שליחת פעוט בגיל חודש לבית תינוקות - היא התעלמות מצו הלב, והיסחפות אל התעמולה הזו, שמניעיה כלכליים טהורים, וביניהם, מערכת המאפשרת סחיטת הבוגרים הצעירים, בדרישה לתרום למדינה, שבנדיבותה סיפקה לם את המוסדות המסרסים, כך שיסכימו להרוג ולהיהרג, וימיהם - ח"י אביבים בלבד.
אין זה המקום היחידי בו הציניות האנושית, מאפילה כביכול על חוקי היסוד.
עם זאת, נוהג תרבותי הסותר חוק יסוד, הוא שביר, וחיי המדף שלו, עשויים להתנפץ בעת שהיסודות מזדעזעים.
כאשר המחוייבות עולה מתוך חיבה וחיוביות, שירות הילד, על כל הקשיים הניצבים שם, הוא עונג צרוף.
כל בעלי החיים מטפלים בגוריהם עד גיל מסויים ואז, כשהגור עצמאי, לא מתקיימת עוד הורות.
לא כולם, הקוקיה, מטילה את ביציה בקן של האחר, ונעלמת משם.
כך, שגם בלהקות או בעדרים, התפקיד הפעיל של ההורות מסתיים עם בגרותו היחסית של הצאצא, והשלמת ההורות, מתקיימת באופן סביל, עד המוות.
אצל היונק הזה המתקרא אדם, הורות מתקיימת גם אחרי המוות, ובמובן השבטי, ראי את שלושת האבות וארבע האמהות.
בני אדם מושכים את המחוייבות ההורית עד אין קץ (נדמה לי שהיה איזה דף שהתייחס לנזקקות להורים בגיל בוגר).
ראשית, ההתבגרות האנושית איטית וארוכה לאין שעור מכל שאר היונקים.
שנית, אכן צודקת, ההורים מושכים את הורותם בתקופה זו, אבל, זאת מתוך שמאמינים שעל מנת שיהיה הצעיר עצמאי, עליו ללמוד ולהשיג משרה מכובדת, דירה או עדיף בית פרטי, שני כלבים, אשה ויש המאמינים שגם לאחר שילדם הרך, הפך בעצמו לאבא, עדיין אינו עצמאי, ושמיכת הורותם לא רק נדרשת אלא הכרחית.
ילדים גדלים, מתחתנים ומביאים ילדים לעולם ועדיין מצפים מהוריהם.
ציפיית הילדים איננה רלוונטית כלל ועיקר, התנהגותם, היא פועל יוצא מהתנהגות הוריהם.
אם ילד מחליט להמשיך לחיות בשבט המשפחתי (למשל בכפרים הערביים), הוא מחוייב לשבט (כולל ההורים האחים והאחיינים) כמו כולם. אם הוא לא ימלא את חובו, הוא לא יהיה בשבט.
אלה, ברגיל, לבחירתו.
אם בוחר לקבל עליו עול מצוות, זוהי בחירתו.
כאן, בהחלט יש מקומות בהם אין מוצא מהשבט.
עדיין, שירות הזקנים עשוי להינתן בפרצוף חמוץ, או אדיש כשנכפה הדבר על הילד, או באהבה ובשמחה, אם בוחר באלה מרצונו.
זה נכון גם בשבטים של בעלי חיים וזה גם הגיוני כי בחיי שבט, או קהילה, לא יתכן מצב בריא אם יהיו רק פרטים בודדים במערכת שירגישו מחוייבות, גם אם הם ההורים.
בכל מקרה, רק בודדים לוקחים אחריות, וגם אלה משרתים את השבט מתוך חיבה וחיוביות.
_ומה קורה בשבט המשפחתי כשההורים מזדקנים וצריכים טיפול? אתה כותב:
כאן, טוב אם תדאגי לזקנתך בעצמך, על פני לסמוך, לצפות או לדרוש מילדייך לטפל בך בזקנתך.
יבחרו לעשות כך, מה טוב, יבחרו שלא לעשות כך - גם טוב.
האם זקן יכול לטפל בעצמו? אם הוא חלש או משותק או סנילי- מי אמור לדאוג לו? הפיליפיני? אולי, אבל האחריות היא על הילדים ולא על הזקן או העובד הזר, נכון?_
במובן הזה, מבורכת העובדה שרבים מהבוגרים בוחרים לטפל בהוריהם, ועדיין אין זו אחריותם אם אינם מעוניינים באלה.
כאן, אם הנך מעונינת להנחיל לידייך כבוד ועזרה להוריהם - טפלי בהורייך.
גם אז, אין כל מקום לדרישה מהילדים.
הילדים, כבוגרים מחוייבים לילדיהם, כך, שנתינה ללא תנאי, זרימה חד סטרית תמשיך להתקיים, אל נחת הרוח של הדור המבוגר, שרואה את התגשמות עתידו, כבשר ודם.
חובת הדאגה לחסרי הישע, הזקנים, היא על החברה כולה, ובמובן הזה - המדינה.
או שרצית לומר שאם הזקן היה חרא של הורה אז זה מגיע לו להזדקן כך?
אלה בידי שמיים.
עם זאת, לא יהיה לפלא הדבר, אם מי שגדל במשפחה מסוכסכת, מפורדת, ללא אינטימיות וכבוד הדדי, יקשה עליו להפנים ערכים אלה בעת שהוריו מזדקנים.
מעבר לכך, אל נא נמעיט בהבשלה האישית של כל אחד ואחד, לשבור את הדפוס הזה, ולהמירו לבניית משפחה מלוכדת.
_עדיין, אם את מצפה מילדייך, להחזר על כך שנשאת אותם תשעה חודשים ברחמך, וגידלת אותם, את לא רק שמפספסת בעבורם, הנך מפספסת בעבורך
אני לא מצפה בגלל אלא מפני שכך נראה לי הגיוני וטבעי בזרימת החיים._
המעיין נובע מאליו ומספק מים אל סביבתו, ובזרימתם הטבעית, אלה אינם סובבים לאחור ומטפסים אל המעיין עצמו.
מאותה סיבה, לא נראה לי הגיוני וטבעי שהורים יקחו אחריות על ילדיהם הבוגרים.
הקשר בין הגיון ו'טבעי' רופף מכפי שנדמה. ההגיון מצביע על כך שבטבע, אם יש משהו הגיוני - זה היוצא דופן.
כאן, אלה בידי כל הורה, כל משפחה, ועל פני לקחת אחריות על ילדיהם הבוגרים, טוב נתינת גיבוי, אל הנהגה עצמית, ועצמאות.
כאן, כאשר ההורים מאמינים שללא דירה, מקצוע מכובד, משרה מכניסה, בן/בת זוג נאה, נכדים מנומסים ואבטחות נוספות, ולוקחים על עצמם את האחריות לכל אלה, כשהם משוכנעים וכופים דעתם על הילד, אל נתפלא שכך הם פני הדברים.
מגיל מסויים הפרטים בשבט נעשים שווים בנתינה ובקבלה.
כאידיאה.
בפועל, גם הנתינה והקבלה - בעיני המתבונן.
בפועל, השיויון העיקרי בין בני האדם, באשר הם, הוא - ייחודם. כולם מיוחדים, כל אחד בפני עצמו, ותחת אלה - מאוחדים.
כאן, שוב כאשר יוצאת אל ההרחבה הזו של שבט, בהחלט מוטלת על הבוגרים הצעירים ולעתים אף הילדים, תפקידים כאלה או אחרים.
אין כל פסול בעזרת הילדים בבית.
אין כל הצדקה לדרוש את אלה.
האם עד כאן, הדברים בהירים?
בת עצובה,
אינך חייבת דבר וחצי דבר להורייך.
הנך מחוייבת אם תרצי או לאו לילדייך.
ובמובן הזה, מתוך חיבה וחיוביות טוב לבדוק את חובותייך אל עצמך.
בירור עצמי זה, הוא חלק מתהליכי הבשלתך את, ללא כל קשר למאין באת ולאן את הולכת. עכשיו, ממש כאן, ברגע זה.
תודות.
[u]צפריר, האם אתה מניח שהמחוייבות של הורה לילד היא בטבעו?[/u]
מטבע הדברים, זה טבעו של הטבע.
מחוייבות זו עולה מתוך חיבה חיובית.
כשהיא נתפשת כחובה, הרי היא מתפרשת אל עול.
[u]ואם כן, עד מתי?[/u]
עד לעצמאותו של הילד - לדעת ההורה.
[u] ומה משמעה?[/u]
שירות הצמיחה הזו עד להבשלתה המלאה.
[u]אני רואה או שומעת על הרבה הורים שאין להם מחוייבות הורית כפי שהגדרת (גם בבלוג בקפה) ולכן אפשר להגיד שגם מחוייבות הורית היא בחירה.[/u]
שוב, מתוך תפישת שירות הילד כעול, נמצא העוול הזה, בו לא רק מתכחשים לכוון הזרימה הזה, מדור לדור, אלא אף מפליאים אל העמסת עול על הילד, כך שאחריותם הם, מוטלת עליו.
כך, בת עצובה, שמתבקשת לעמוד מול אביה במקום אמה, ואז, מתבקשת להתקפל מול אביה למען שלום בית, שוב, במקום אמה.
כאן, הבחירה היא איך למלא את המחוייבות הזו.
כאן, כאשר נתפשת האחריות ההורית כחובה, ככורח, בהחלט נמצאת המחוייבות הזו, כשלעצמה, הופכת את היוצרות כך, ששירות הילד, איננו ניתן מתוך העונג הזה, מימוש הזכות הזו, ומכך, יש שבוחרים להתעלם מצו ליבם ולנהוג על פי הפרסומות.
למשל, שליחת פעוט בגיל חודש לבית תינוקות - היא התעלמות מצו הלב, והיסחפות אל התעמולה הזו, שמניעיה כלכליים טהורים, וביניהם, מערכת המאפשרת סחיטת הבוגרים הצעירים, בדרישה לתרום למדינה, שבנדיבותה סיפקה לם את המוסדות המסרסים, כך שיסכימו להרוג ולהיהרג, וימיהם - ח"י אביבים בלבד.
אין זה המקום היחידי בו הציניות האנושית, מאפילה כביכול על חוקי היסוד.
עם זאת, נוהג תרבותי הסותר חוק יסוד, הוא שביר, וחיי המדף שלו, עשויים להתנפץ בעת שהיסודות מזדעזעים.
כאשר המחוייבות עולה מתוך חיבה וחיוביות, שירות הילד, על כל הקשיים הניצבים שם, הוא עונג צרוף.
[u]כל בעלי החיים מטפלים בגוריהם עד גיל מסויים ואז, כשהגור עצמאי, לא מתקיימת עוד הורות.[/u]
לא כולם, הקוקיה, מטילה את ביציה בקן של האחר, ונעלמת משם.
כך, שגם בלהקות או בעדרים, התפקיד הפעיל של ההורות מסתיים עם בגרותו היחסית של הצאצא, והשלמת ההורות, מתקיימת באופן סביל, עד המוות.
אצל היונק הזה המתקרא אדם, הורות מתקיימת גם אחרי המוות, ובמובן השבטי, ראי את שלושת האבות וארבע האמהות.
[u]בני אדם מושכים את המחוייבות ההורית עד אין קץ (נדמה לי שהיה איזה דף שהתייחס לנזקקות להורים בגיל בוגר).[/u]
ראשית, ההתבגרות האנושית איטית וארוכה לאין שעור מכל שאר היונקים.
שנית, אכן צודקת, ההורים מושכים את הורותם בתקופה זו, אבל, זאת מתוך שמאמינים שעל מנת שיהיה הצעיר עצמאי, עליו ללמוד ולהשיג משרה מכובדת, דירה או עדיף בית פרטי, שני כלבים, אשה ויש המאמינים שגם לאחר שילדם הרך, הפך בעצמו לאבא, עדיין אינו עצמאי, ושמיכת הורותם לא רק נדרשת אלא הכרחית.
[u]ילדים גדלים, מתחתנים ומביאים ילדים לעולם ועדיין מצפים מהוריהם.[/u]
ציפיית הילדים איננה רלוונטית כלל ועיקר, התנהגותם, היא פועל יוצא מהתנהגות הוריהם.
[u]אם ילד מחליט להמשיך לחיות בשבט המשפחתי (למשל בכפרים הערביים), הוא מחוייב לשבט (כולל ההורים האחים והאחיינים) כמו כולם. אם הוא לא ימלא את חובו, הוא לא יהיה בשבט.[/u]
אלה, ברגיל, לבחירתו.
אם בוחר לקבל עליו עול מצוות, זוהי בחירתו.
כאן, בהחלט יש מקומות בהם אין מוצא מהשבט.
עדיין, שירות הזקנים עשוי להינתן בפרצוף חמוץ, או אדיש כשנכפה הדבר על הילד, או באהבה ובשמחה, אם בוחר באלה מרצונו.
[u]זה נכון גם בשבטים של בעלי חיים וזה גם הגיוני כי בחיי שבט, או קהילה, לא יתכן מצב בריא אם יהיו רק פרטים בודדים במערכת שירגישו מחוייבות, גם אם הם ההורים.[/u]
בכל מקרה, רק בודדים לוקחים אחריות, וגם אלה משרתים את השבט מתוך חיבה וחיוביות.
_ומה קורה בשבט המשפחתי כשההורים מזדקנים וצריכים טיפול? אתה כותב:
כאן, טוב אם תדאגי לזקנתך בעצמך, על פני לסמוך, לצפות או לדרוש מילדייך לטפל בך בזקנתך.
יבחרו לעשות כך, מה טוב, יבחרו שלא לעשות כך - גם טוב.
האם זקן יכול לטפל בעצמו? אם הוא חלש או משותק או סנילי- מי אמור לדאוג לו? הפיליפיני? אולי, אבל האחריות היא על הילדים ולא על הזקן או העובד הזר, נכון?_
במובן הזה, מבורכת העובדה שרבים מהבוגרים בוחרים לטפל בהוריהם, ועדיין אין זו אחריותם אם אינם מעוניינים באלה.
כאן, אם הנך מעונינת להנחיל לידייך כבוד ועזרה להוריהם - טפלי בהורייך.
גם אז, אין כל מקום לדרישה מהילדים.
הילדים, כבוגרים מחוייבים לילדיהם, כך, שנתינה ללא תנאי, זרימה חד סטרית תמשיך להתקיים, אל נחת הרוח של הדור המבוגר, שרואה את התגשמות עתידו, כבשר ודם.
חובת הדאגה לחסרי הישע, הזקנים, היא על החברה כולה, ובמובן הזה - המדינה.
[u]או שרצית לומר שאם הזקן היה חרא של הורה אז זה מגיע לו להזדקן כך?[/u]
אלה בידי שמיים.
עם זאת, לא יהיה לפלא הדבר, אם מי שגדל במשפחה מסוכסכת, מפורדת, ללא אינטימיות וכבוד הדדי, יקשה עליו להפנים ערכים אלה בעת שהוריו מזדקנים.
מעבר לכך, אל נא נמעיט בהבשלה האישית של כל אחד ואחד, לשבור את הדפוס הזה, ולהמירו לבניית משפחה מלוכדת.
_עדיין, אם את מצפה מילדייך, להחזר על כך שנשאת אותם תשעה חודשים ברחמך, וגידלת אותם, את לא רק שמפספסת בעבורם, הנך מפספסת בעבורך
אני לא מצפה בגלל אלא מפני שכך נראה לי הגיוני וטבעי בזרימת החיים._
המעיין נובע מאליו ומספק מים אל סביבתו, ובזרימתם הטבעית, אלה אינם סובבים לאחור ומטפסים אל המעיין עצמו.
[u]מאותה סיבה, לא נראה לי הגיוני וטבעי שהורים יקחו אחריות על ילדיהם הבוגרים.[/u]
הקשר בין הגיון ו'טבעי' רופף מכפי שנדמה. ההגיון מצביע על כך שבטבע, אם יש משהו הגיוני - זה היוצא דופן.
כאן, אלה בידי כל הורה, כל משפחה, ועל פני לקחת אחריות על ילדיהם הבוגרים, טוב נתינת גיבוי, אל הנהגה עצמית, ועצמאות.
כאן, כאשר ההורים מאמינים שללא דירה, מקצוע מכובד, משרה מכניסה, בן/בת זוג נאה, נכדים מנומסים ואבטחות נוספות, ולוקחים על עצמם את האחריות לכל אלה, כשהם משוכנעים וכופים דעתם על הילד, אל נתפלא שכך הם פני הדברים.
[u]מגיל מסויים הפרטים בשבט נעשים שווים בנתינה ובקבלה.[/u]
כאידיאה.
בפועל, גם הנתינה והקבלה - בעיני המתבונן.
בפועל, השיויון העיקרי בין בני האדם, באשר הם, הוא - ייחודם. כולם מיוחדים, כל אחד בפני עצמו, ותחת אלה - מאוחדים.
כאן, שוב כאשר יוצאת אל ההרחבה הזו של שבט, בהחלט מוטלת על הבוגרים הצעירים ולעתים אף הילדים, תפקידים כאלה או אחרים.
אין כל פסול בעזרת הילדים בבית.
אין כל הצדקה [b]לדרוש[/b] את אלה.
האם עד כאן, הדברים בהירים?
בת עצובה,
אינך חייבת דבר וחצי דבר להורייך.
הנך מחוייבת אם תרצי או לאו לילדייך.
ובמובן הזה, מתוך חיבה וחיוביות טוב לבדוק את חובותייך אל עצמך.
בירור עצמי זה, הוא חלק מתהליכי הבשלתך את, ללא כל קשר למאין באת ולאן את הולכת. עכשיו, ממש כאן, ברגע זה.
תודות.