שרית יקרה
בשעות שהוא רגוע, התנוחה לא משנה.
גם בשעות הערב כשהוא לא רגוע, התנןחה לא משנה...
הוא פולט כמויות, אבל לא מקיא בקשת. לדברי הרופאה, זה בגלל שהסוגר של הוושט עדיין לא הבשיל, אז יש מעבר חופשי של הנוזלים המיותרים.
שקטה - זה בדיוק מה שעשיתי. זוית במתחברת. העניין הוא שהוא די התרגל לישון איתי, אבל בסדר, כנראה שהוא תינוק שמסתגל בקלות.

היי לביאה וברוכה הבאה. אין לי ניסיון עם תינוק שפולט הרבה אבל לפי מה שאני יודעת פשוט קשה להם עם שכיבה מאוזנת, אולי יעזור להגביה לו קצת את המזרן בצד של הראש? אם כי את בעצם ישנה איתו במיטה אז אולי לא תוכלי? אולי אפשר לעשות את זה במתחברת.

אם כשהוא ישן במנשא, בתנוחה זקופה, הוא רגוע, וכשהוא ישן במיטה, בשכיבה, הוא סובל - זה מחשיד לריפלוקס.
אם הוא פולט הרבה, ובפרט אם הוא ממש מקיא בקשת - גם זה מחשיד לריפלוקס.
ממליצה לך לנסות לבדוק את הכיוון. יש דרכים להקל עליו ועלייך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי בנות
אני אמא לתינוק שלישי ב"ה, בן 3 חודשים.
לא התכוונתי, אבל יצא לי שכל מה שכתבתן פה על עיקרון הרצף אני נוהגת איתו - ישן איתנו במיטה (בצד שלי) למרות שיש לנו "מתחברת", איתי במנשא מלא גם בבית וישן עלי בשעות היום במנשא או כשאני במחשב (נייד).
הוא יונק אבל פולט מלא ולכן הרופאה הגבילה אותי לפעם בשלוש שעות +-. שקלנו והוא יונק המון (200 מ"ל) בכל פעם ובאמת אם אני מניקה יותר הוא מקיא הכל.
אז מה השאלה שלי? קודם כל - הוא לא נרדם לי בערב. כל היום והלילה ישן לסירוגין, אבל בין 20-00 כל לילה צרחות, יונק, נרדם, מתעורר, צרחות, יונק... ואז הוא פולט מלא ומקיא ושוב צורח.
ודבר שני - עוד חודשיים אני חוזרת לעבודה והוא יהיה במשפחתון עד 13:30... איך להכין אותו לכך? (אני מאמינה שאתן לה חלב שאוב כל בקר).
תודה נשים יקרות

תודה על התגובות, לגמרי נתון להערכה ובאמת לא מובן מאליו.

קרובים.
אוהבים.
בוחרים חברים שאוהבים אותם ומתאימים להם. פורשים כנפיים בקצב שנכון להם וקשובים מאוד לעצמם ולמה שמתאים להם.
מתחבקים.
היחסים הם בגובה העיניים.
אבל באמת שאין לי מושג אם זה "אני" או "מה שעשיתי".

אני מרגישה שהילדים נשארו קרובים, אוהבים לשבת אתנו, עדיין פונים אלינו כשיש בעיות. לצערי זה לא מובן מאליו.

אני רואה שהדף התחיל בשנת 2001, זאת אומרת שיש כאן אמהות לילדים כמעט בני 17! ממש מעניין לשמוע איך העיקרון בא לידי ביטוי עם הגדילה של הילד והאם יש דברים שבתור אמהות רצף הייתן עושות אחרת במבט לאחור.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עם כל המאמץ הגדול זה מרגיש הכי נכון.
בתי בת שנה ותשעה חודשים, במנשא עליי מיום הלידה ועד שההליכה שלה התייצבה, לא היתה רגע בעגלה...

למי שרוצה לשתף יש קבוצה בפייסבוק של עקרון הרצף
https://www.facebook.com/groups/1477135629219629

אולי כי הם כורעים תחת כובד משקלם. וזה מזכיר (לי לפחות) שנשיאת התינוק לא אמורה להיות שעבוד, אלא רק אורגני מחיי היום-יום

האם תוכלנה לענות לי על השאלה: למה תינוק <במנשא> נראה לי הדבר הכי נכון וכיפי שיש (בעיקר אם בד שבטי או ילקוט אבל נזרום גם עם המערבי) אבל כשבעלי או חמותי מסתובבים עם תינוק <על הידיים> בבית, או שרואה את הורי הפעוטים בגן כורעים תחת כובד משקלם זה נראה לי שעבוד לא נכון ומנוון??

אני אמא טרייה , בתי בת ארבעה חודשים . מאוד קשה לישם את עיקרון הרצף אבל לוקחת את רוח הדברים שם ומאוד מאוד מאמינה במגע . חיבוק,עיסוי, ליטוף, חיבוקים עור לעור לפני האמבטיה שגופה וגופי עירום. גם הנקה מלאה לפי דרישה .היא איתי במנשא אבל אני נותנת לה להיות עם עצמה באוניברסיטה והיא נהנית. אני מאמינה שאחרי שמילאתי לה את מצבורי המגע היא נהינת להיות גם עם עצמה לבד לזמן מה.בשבילי שם המשחק זה איזון והמון המון אינטואיציה והקשבה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מישהו יודע אם קיים ״עיקרון הרצף״ מוקלט בעברית?

לא יודעת לגבי ״מאמינות״, אבל יש הרבה אמהות שאימצו לחייהן דברים מהספר. מדור מפגשים ו-מדור קבוצות חינוך ביתי הם מקומות טובים להתחיל מהם.

הייתי מאוד רוצה להיפגש עם אימהות שמאמינות בעיקרון הרצף, יש כאן כאלה עדין?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאוד מזיקה חונקת,הילד זקוק לידיעה ודאית שתמיד יש לו אחד מ3 כן המספר האידיאלי 3 דמויות מוכרות לתמיכה בצרכיו ולאהוב אותו

ובכן
מחקר חדש טוען שהנשיאה הצמודה של הילד גוף לגוף מזיקה לילד,מתברר שלהתפתחות מיטבית דרוש לילד מרחב אישי אוטונומי ,תוך ידיעה ודאית שבסביבתו המידית יש אופציה לקבלת תמיכה/עזרה/אהבה מהגורם המתאים לתפיסת הילד.

מצחיק, לא שמעתי הרבה על עקרון הרצף עד היום, ונכנסתי לכאן במקרה כדי להתעדכן, ובכל זאת גיליתי שכתבתי פוסט שמדבר ממש על זה. נחמד לראות שיש לזה מונח משל עצמו. מוזמנים לפוסט - http://immatzbanit.blogspot.co.il/2012/ ... -post.html

היי,
היום אני מבינה שעיקרון הרצף מתחיל באמת הרבה יותר מוקדם מהלידה.
למעשה הרצף נוצר כבר עם מערכת היחסים שנוצרת עם התינוק בזמן ההתעברות.. ולאחר מכן בכל 9 חודשי ההריון וכמובן, בחווית הלידה. כל התקופה הזו היא הבסיס לרצף אנושי עמוק שיכול להווצר בין הורים לילדיהם ממש מההתחלה.. וכדי להסביר על כך יותר רוצה לתת לכן כאן במתנה ספר חדש שכתבתי: "מסרים מילדי המחר"..
המסע של האימהות שלי לקח אותי ללמוד את הפסיכולוגיה של ההריון והלידה (בארה"ב) וכיום אני מתמחה בתחום זה.
בעולם מתחולל שינוי תפישה באשר לנושאים אלה והספר מעדכן את שינוי התפישה.
לקבלת המסרים תוכלו להתחבר לדף זה (מהפייסבוק): http://www.facebook.com/Messages.from.babeis?sk=[po]app 237728496276370[/po]
או לדף הזה מחוץ לפייסבוק: http://www.holada.co.il/docs/ebook.html
שתהיה קריאה נעימה.. וכמובן - מוזמנים ומוזמנות להעביר את הקישור לספר הלאה, לכל מי שמתעניין בתחום.. בהצלחה ושיהיה באהבה בכל שלב של הדרך.. מור

לא חייבים לשון במיטה יחד
בודאי שלא חייבים, אבל למה לא? זה כזה תענוג. ועוזר גם לנדודי השינה...
דיכאון לאחר לידה זה קשה. שמחה שזה נפתר (חבל שעל חשבון ההנקה, אבל אני לא מאד מופתעת - הפסקת ההנקה בודאי עשתה "ריסט" הורמונלי)

מה שנכון, נכון. היום הילדים הפכו למרכז העניינים, לכן הם לא גדלים להיות עצמאיים. כי בכל מקום מחכים להם מחיאות כפיים , וכל הכבוד, ועוד הרבה חירבושים. אני לא ראיתי אף אם אתיופית בשבט שמתלהבת לאור זחילת הגחון של בנה. הכל טבעי ורגיל. והילד יודע שהוא לא עשה משהו מיוחד, אלא עשה מה שהכתיבו לו האינסטינקטים. צריך למתן את ההתרגשות אל הילד, וכך הוא ידע שהוא עושה הכל ותמיד כשורה, ולא רק מתי שאתם מתלהבים ממנו. בבית אתן יכולות להניח את הילד על משטח הפעילות, ללא משחקים אם זה תינוק שעוד לא יושב. בגיל הזה הם מתרגלים את התנועתיות שלהם, והמשחקים רק מגרים את החושים יתר על המידה והתינוק מתעייף מהר, ואז קשה לו להירדם. אפשר לשים את הילד באריסה כשמתעייף ואם הוא בוכה להרים ולנחמו, ואז שוב להוריד, עד שירגיש שהוא בטוח. ילדי כבר בן 5 חודשים ויודע מה זה ללכת לישון, ואוהב את זה במיטה שלו. במנשא הוא ישן כאשר אני יוצאת לסידורים. אבל אני תמיד לוקחת איתי עגלה בצורת האמבטיה, כי גם במנשא קשה להיות זמן ארוך. אז כשהוא מתעורר אני שמה אותו בעגלה והוא משחק בה ושוכב על הבטן, מתמתח... לא חייבים לשון במיטה יחד. אפשר פשוט להגיד "להיות תמיד בשבילו, ולענות לצרכיו" אני מסכימה עם הספר אך עושה מה שלי טוב יותר. נגיד אני סבלתי מדיכאון לאחר לידה. בגיל 3 חודשים נשבר לי שאין לי כמעט חלב, והפסקתי להניק. בין לילה הדיכאון עבר לי. כן כן, גם אובסורד כזה יכול לקרות. בקיצור אני ממליצה על הלוחשת לתינוקות לכל אלו שיש להן רגשות אשם בקשר לעקרון הרצף.

איך לקחו רעיון מקסים וחינטרשו לו את הצורה.
האמא האינדיאנית אומרת לתינוק בוא תצטרף אלינו ונושאת אותו על גבה, וממשיכה בחייה. ואילו העולם המערבי מברך את בוא התינוק ב"ברוך הבא אדוני המלך" האמא כעת צריכה לשאת אותו מלפנים ולא יכולה לעשות כלום. היא משועבדת לילדיה!

כנסי לאתר www.minsaim.co.il

אולי תנסי מנשא אחר מבייבי ביורן- התינוק שם תלוי על המפשעה שלו ובכלל לא מרגיש את אמא )': יש מנשאים הרבה יותר מומלצים ופחות יקרים. כנסי להמלצות מנשאים..

אמא חדשה,
גם אורי לא סבלה את מנשא הבד והיתה צורחת עד לשמיים בנסיונות לתנוחת הערסול.
תנסי מנשאים אחרים פחות צמודים אולי. כמו ביבי ביורן (כן כן מערבי אבל היה לנו נהדר איתו) או יאמו ועוד. אולי כדאי לך להכנס לאתר המנשאים הישראלי ולבדוק שם.
הצעה נוספת- תנסי את תנוחת הבטן לבטן במנשא הבד (במקום הערסול).

אנחנו נפגשות כמה אימהות עם הילדים באופן קבוע בימי שני-חמישי ביהוד. בדר"כ הילדים בגילאי שנה- שנתיים אבל לפעמים מצטרפות גם אימהות טריות. את מאד מוזמנת
אם את מעוניינת תכתבי לי בדף הבית כיצד ליצור איתך קשר.

יש לי תינוקת מושלמת ונהדרת וכל מה שאני רוצה לעשות זה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה בשבילה.
כל מה שהיא צריכה זה בדיוק זה- שתהיי שם בשבילה. תאפשרי לעצמך להקשיב לעצמך ולאינסטינקטים הבריאים שלך. חשוב לשאול שאלות אבל לא פחות חשוב לסמוך על עצמך. יש תינוקות שזקוקים למנשא ומגע כל היום, ויש תינוקות שיודעים לבלות בנעימים גם בעגלה ובעריסה רחמנא ניצלן . כל עוד את מוצאת שהדרך מתאימה, טובה ונעימה לכם אזי היא כזאת.

מחר אני נפגשת עם עוד חברה גם לה יש תינוקת קטנה. היא גרה בגבעתיים אבל באה לבקר אותי בתל אביב. אולי בא לך להצטרף?
בקשר למנשא, הקטן שלי לא אהב תנוחות ערסול בכלל. את יכולה לשים אותה בתנוחת בטן אל בטן אם היא בת 3 חודשים . ברגע שאת שמה אותה תצאי מיד החוצה ותתחילי ללכת. היא תירגע תוך כמה דקות. בהצלחה.

היי לכולן
קודם כל תודה על התשובות זה עוזר ומנחם, אני גרה בגבעתיים מישהי מכירה קבוצת אמהות טריות באיזור?
בנוגע למנשא, יש לי מנשא בד והקטנה פשוט לא אוהבת להיות בו היא ממש צורחת את נשמתה כשאני מכניסה אותה אליו בתנוחת ערסול, הצעות?
אני ממש אשמח להיפגש אם עוד אמהות, בעיקר עכשיו שהארכתי את חופשת הלידה שלי בעוד 3 חודשים (בינתיים)
ושוב תודה לכולכן

אמא חדשה אני יודעת בדיוק איך את מרגישה. הקטן שלי בן 4 חודשים.
מה שעזר לי הכי הרבה זה לצאת איתו במנשא להליכה מהירה. נרדם תוך 10 דקות ולחזור הבייתה לישון.
אני בתל אביב אם בא לך להפגש.

אמא חדשה , איפה את גרה ?
גם אני ממליצה לצאת , יש המון קבוצות של אמהות שנפגשות, גם עם קטנטנים , זה חשוב לדבר עם עוד אמהות טריוןת, להכניס דברים לפרופורציה ...
את מוזמנת .

אני ממליצה לך לצאת מהבית כמה שיותר. שימי אותה במנשא וצאי. לכי לטייל, לפגוש חברות או אנשים, לכי לחוג לאמהות ותינוקות.
רק אל תשבי כל היום בבית עם התינוקת.
זה אולי לא בדיוק מה ששאלת אבל לדעתי זה יכול לעזור גם לשינה וגם להרגשת ה "אוי אני אמא רעה" שלך.
אמא לבד בבית עם תינוקת זה בכל מקרה רחוק מאוד מעיקרון הרצף. תראי מה עושה לך טוב, איך את מצליחה להיות בהנאה עם הילדה שלך.

שלום,
מזל טוב וברוכה הבאה!
דבר ראשון-
צאי מהשלמות. גם בנוגע לילדה השתמשת בביטוי מושלמת (אני מאמינה לך) וגם כך את רואה את עצמך כאמא- מושלמת או נכשלת.
עקרון הרצף זה אחד הדברים הסוחפים ומרגשים שקרו לי בחיים, אבל רק בדיעבד אני יודעת לומר שאי אפשר לקחת את זה אחד לאחד, אנחנו לא חיים בג'ונגל, וכמו כל תורה רוחנית- גם לעקרון הרצף יש את הדרכים שלו להפחיד.

אם את רואה שאת בעיקר מפחדת שאת אמא לא טובה, בגלל עקרון הרצף- קחי צעד אחורה ונשימה ארוכה, תחזרי לשאול את עצמך מי את ומה את רוצה בשביל הילדה שלך ובשבילך ובבקשה אל תקראי את הספר הזה כמתכון.
כי אז את בדיוק עושה מה שלידלוף מתריעה מפניו.

שיהיה בכיף!

שלום לכולם,
צריכה קצת תמיכה אם בא לכם....
אני אמא טריה רק חודשיים בתפקיד, יש לי תינוקת מושלמת ונהדרת וכל מה שאני רוצה לעשות זה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה בשבילה.
וזה מה שהוביל לחיטוטים רבים באינטרנט ובסופו של דבר לאתר הזה, אני קוראת כל הזמן על כל מיני דברים שונים ואחד מהם הוא עקרון הרצף,
וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה להיות עם הילדה כל הזמן וכמובן שברגעים שאני שמה אותה בעריסה כי אני רוצה קצת זמן לעצמי אני מרגישה נורא אשמה.
אם היא בוכה אני מרימה אותה, אבל לפעמים אני רק מנענעת את העריסה בתקווה שהיא תירדם קצת ואז כמובן אני כועסת על עצמי אבל אני לא יכולה להתאפק.
אני כרגע בעיקר לבד הסבתות גרות רחוק ובעלי בעבודה כל היום וחשבתי שאולי פה אני אוכל לקבל קצת תמיכה,
כל דבר שתוכלו לתרום לי כל עצה או רעיון יתקבלו בברכה.
תודה מראש
אמא חדשה

עד איזה גיל כדאי להחזיק את התינוק עלי כמה שיותר
עד שהוא לא ירצה יותר...
וברצינות, נראה לי שלאט לאט הוא נפרד מהאמא יותר ויותר, רוצה לזחול, לראות דברים, להתהפך, ואת אמורה לאפשר לו את זה. אבל כל ילד גם בגילאים גדולים יותר זקוק לחום וקירבה (לפי הצורך).

ואיך בכל זאת אני יכולה להתגבר על זה שאהיה חייבת לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה
בסופו של דבר זה לא תורה מסיני, תתאימי את העקרונות לצרכייך.
אם את חייבת לעבוד אז תדאגי שיהיה לתינוק טיפול טוב חם ואוהב בבוקר, תני לו את תשומת הלב שאת יכולה כשאת חוזרת ובלילה. תשתדלי אולי להניק כמה שתוכלי וכו'.
והכי חשוב תהיי רגועה... (זה ישפיע גם עליו).

ונראה לי שכדאי לך לקרוא קצת כאן בדף וגם בדפים אחרים כאן באתר

שלום, אני לקראת לידה בעז"ה וקוראת את הספר, בעלי כבר סיים אותו. רציתי לשאול עד איזה גיל כדאי להחזיק את התינוק עלי כמה שיותר? ואיך בכל זאת אני יכולה להתגבר על זה שאהיה חייבת לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה (בעלי סטודנט, אני מפרנסת יחידה)? אשמח אם תאירו את עיני

כשהיא במנשא והיא ערנית מאוד ולא רוצה לישון היא לא רוצה להיות בו (מנשא כמו תינכיס) זה מגביל אותה לראות (כך נראה לי) ולהיות משוחררת.
אולי הגיע הזמן להחליף מנשא? מנשא גב יותר מתאים לתינוק שרוצה להסתכל מסביב.




חן (2008-04-30T14:28:25):


יעל יקרה,
לאט לאט תלמדי שגם היישום של עקרון הרצף הוא מעין פרשנות אישית שלך, ותוכלי להרשות לעצמך לנהוג ברוח עקרון הרצף בצורה ש מתאימה לך .
עקרונות ותיאוריות על איך לגדלילדים יש למכביר, יותר חשוב ונכון בעיני, להתחבר לעצמך ולמצוא דרך בה את תוכלי לחיות בשלום עם אמונותיך, יכולותיך, וגישתך לחיים.

כשאת רואה שהיא ערנית ולא רוצה לישון, את יכולה להכניס אותה למנשא עם הפנים קדימה (לא יותר מרבע שעה - עשרים דקות כי זה יוצר לחץ על הצוואר ומאד מעייף אותם), כשאת חושבת שהיא רוצה לישון, תני לה לישון במנשא. היא כמו כל התינוקות שאני מכירה - אוהבת לישון על אמא... ככה זה. לפעמים מצליחים להעביר אותם למיטה ולפעמים לא! העיקר לדעת שזוהי תקופה וזה עובר. כרגע היא מאד רכה וזקוקה לך. לאט לאט היא תרצה בעצמה לגלות את העולם ותרד לך מהידיים יותר ויותר.

להיות אמא לתינוקת קטנה זה דבר קשה. נקודה. זה שבחרת בדרך עקרון הרצף זה מבורך וזו השקעה משתלמת להווה ולעתיד, אבל זה לא אומר שאין קשיים והתמודדויות בדרך.
גם אם אחרת שבחרה לגדל את ילדתה בחדר נפרד, בעגלה, עם פורמולות במקום הנקה, מתמודדת עם קשיים ועייפות איומה ותשישות שסביר להניח את כרגע חווה.

אני מתארת לעצמי שסביבך יש כל מני אמהות / סבתות / דודות / שכנות / חברות שמייעצות לך לעשות כך או אחרת... את תבחרי להקשיב למי שתפיסת עולמה מתאימה לך ומחזקת אותך בדרכך ולא מבקרת אותך ומחלישה אותך.

מעבר לכך חשוב שתמצאי זמן לעצמך לנוח , לעשות דברים שאת אוהבת, להתאוורר. גם אם זה כרוך בלהזמין עזרה בתשלום. תאמיני לי ששעתיים - שלוש בשבוע לעצמך יכולים לחולל פלאים.
אם אפשר להעזר באביה בזמן הזה, עוד יותר טוב. ככה כולם מרוויחים.

ותקיפי את עצמך באמהות לתינוקות שגם הן ברוח הרצף. זה הכי יעזור.
בהצלחה.

ועוד משהו.. כשהיא במנשא ואני מתיישבת אחרי כמה דקות פחות או יותר היא מתעוררת, אם אני קמה ומתחילה להסתובב היא שוב נרדמת ואם אני אמשיך לשבת היא תתעורר. אז אני מנסה להבין אם זה מספיק והיא צריכה להתעורר או שאני סתם מושכת לה את זמן השינה?

בתי בת 3 חודשים, לפני שהיא נולדה קראתי את הספר עקרון... והחלטתי לגדל אותה באותו סגנון, שתהיה איתי כל היום במנשא תראה מה אני עושה ותשתלב בחיי.
ואז המתוקונת הגיעה והיא היתה הרבה על המנשא עכשיו כבר פחות גם כי קשה לי ואני לא מצליחה לעשות כל מיני דברים (אני תולה איתה כביסה, מטיילת ומכינה אוכל איתה) ובצהריים אני כבר ממש עייפה ואין לי כח לפעמים להרגיע אותה ולטפל בה כמו שצריך. ולאט לאט היא פחות במנשא והיא מסדרת עם זה. כשהיא במנשא והיא ערנית מאוד ולא רוצה לישון היא לא רוצה להיות בו (מנשא כמו תינכיס) זה מגביל אותה לראות (כך נראה לי) ולהיות משוחררת. מה שאני מנסה להגיד שלאט לאט אני מרגישה שאני לא מגדלת אותה בדרך חיים זו ואני לא יודעת איך להמשיך, כי עם המנשא במשך היום קשה לי ואני מרגישה שאני יותר מסביבה מאשר שהיא איתי ומגלה את העולם. מקווה שהסברתי את עצמי טוב ושיש פה אנשים שיכלו לעזור לי...

ועוד תוספת קטנה בנוגע לשנת לילה בשעות סבירות: זה מאוד משמעותי אם חווים את החושך כל יום. מכניס לאוירה שהיום נגמר. תינוקות מאוד מחוברים לטבע אם יש להם הזדמנות לחוות אותו. אולי טיול בין ערביים, נגיד מארבע וחצי ועד החושך, ולחזור לבית עם אורות מעומעמים ואוירה שקטה וכו'.
את הדיון הזה כדאי להעביר לדף יותר מתאים.

מנסיוני הדרך היחידה לארגן אותה על סדר יום קבוע זה פשוט לארגן את עצמך על סדר יום קבוע. היא כבר תשתלב.
כמובן לא בנוקשות וגם לאט לאט אבל להתחיל...
ילדה שקמה בעשר בבוקר תמיד (טוב כמעט תמיד, תמיד יש את הילד של השכנה שישן עד עשר ואח"כ בצהריים ובשמונה הוא כבר נוחר במיטה) תלך לישון צהריים מאוחר ואז גם בלילה.
בגיל שנה זה כבר ממש אפשרי לקבוע לך סדר יום שמתאים לשתיכן . אצלי לדוגמא זה היה, לקום לאכול ארוחת בוקר, לצאת החוצה לאיזושהיא פעילות (טיול,משחקיה, גן שעשועים, סידורים, מפגש וכד'). לחזור באחת. לישון צהריים, לאכול צהריים.... והאמת שמעבר לזה זה כבר היה לי לא מסודר ממש..

אתן חושבות שאפשר להרגיל בגיל כזה להשאר עם סבתות?
זה תלוי בעיקר בך ובאמון שלך בגורם המטפל (סבתא, לצורך העניין).
אני מאמינה שאפשר, חשוב ורצוי להאציל סמכות ולתת גם לגורם אחר (אבא, סבתא, מטפלת) לטפל בתינוקת בת שנה לפרקי זמן קצרים.
יש בזה יתרונות גם לך וגם לתינוקת.
לך זה מאפשר לעשות דברים אחרים, להתרענן, לנשום, למלא מצברים.
לתינוקת זה מאפשר להכיר דמויות משמעותיות אחרות, לנוח קצת מאמא.
אגב, גם מהעיניים של הסבתא זה עשוי להיות חשוב - להתחיל לבנות מערכת יחסים עם בת המשפחה החדשה.

כל פעם שנראה שהיא מתארגנת סביב איזשהו סדר יום קבוע משהו משתבש...
ככה זה ילדים. זה עסק דינמי. צריך פשוט לדעת ששום דבר לא קבוע (ולא להתאכזב מזה), לוקח זמן להתייצב על שגרה (כמה שנים טובות).

דבר נוסף- אנחנו לא מצליחים להגיע לאיזושהו הסדר קבוע בנוגע לשינה של הקטנטונת. בגלל שהיא איתי כל היום היא הולכת לישון בצהרים כל פעם בשעות אחרות, וגם כך בלילה. בלילות האחרונים היא לא נרדמה לפני אחת עשרה, וגם קמה בעשר בבוקר. קצת קשה לי עם זה כי אני ממש רוצה שלי ולבן זוגי יהיה קצת זמן שקט ופנוי בערב. האם יש דרך (לא אגרסבית ) לארגן לה את השינה כך שתלך לישון בשעה קבועה? כל פעם שנראה שהיא מתארגנת סביב איזשהו סדר יום קבוע משהו משתבש...

אולי בגלל שהסבתות כל כך שונות ממני וקצת קשה לי לסמוך עליהן.
נסי להגדיר לעצמך את הקווים האדומים שלך, אבל רק את ה"באמת אדומים", ותבקשי מהן לא לעשות אותם - רק אותם.
כלומר, אם את סתם לא מאושרת שהן נותנות לה מעדן חלב, אבל לעומת זאת מאוד-מאוד מפריע לך שהן נותנות לה אגוזים (סתם דוגמא פרועה), אל תגידי מילה על המעדן, שימי פלסטר על הפה. אבל תבקשי בבירור ובהדגשה שלא לתת לה אגוזים, ותצפי שיכבדו את זה.

קשה מאוד לסתום את הפה ולא להעיר (מניסיון. ואצלנו סבתא מאוד התחשבה במה שביקשתי, ועדיין היה לי קשה עם המון דברים שעשתה). אבל תזכירי לעצמך שהמעדן הזה שווה את הקשר של הילד עם הסבים.

ראי גם המשפחה המורחבת כחלק מהרצף וגם היחס של הסבים לתינוק (במיוחד הדברים של ענת גביש מ- 06.11.2001 שאישית הדהדו לי בראש בכל פעם ששוב התעצבנתי מסבתא שעושה כך או כך...).

הי דניאלה, לא הספקתי לקרוא את דברייך לפני ששאלתי . תודה אני בהחלט אנסה זאת. אני חושבת שבאמת לא כל כך שיחררתי. אולי בגלל שהסבתות כל כך שונות ממני וקצת קשה לי לסמוך עליהן. אבל בראש אני יודעת שזה בסדר. ושהן לא תפגענה בילדה גם אם הם יתנו לה לאכול דברים שאני לא הייתי נותנת. או ינהגו איתה בדרך שונה ממני.
זה באמת לא הגיוני שהיא לא תכיר אותן.

הבת שלי בדיוק כמו הבת שלך, גם בצורת הטיפול, גם בקסם האישי הבלתי ניתן להכחשה וגם בצמידות לאמא. אבל שמתי לב שהצמידות לאמא בגיל הזה היא אופיינית גם לתינוקות שגדלו אחרת. אני מאמינה שזה שלב.

תודה רבה על התגובות. זה מרגיע. אתן חושבות שאפשר להרגיל בגיל כזה להשאר עם סבתות? אני לא רוצה לעשות לה טראומה, אבל מאד רוצה להתחיל ללמוד (שלש שעות בשבוע). ניסיתי להשאיר פעם אחת והיא לא הפסיקה לבכות ומאז ויתרתי (כנראה שלי הייתה טראומה...)

זה נשמע לכם נורמאלי?
קודם כל - כן.
דבר שני, אני מסכימה עם מה שקרוטונית אמרה,
אבל אצלנו המצב היה דומה עד לא מזמן (שנה וחצי) -
הבת שלי גם הייתה בוכה ולא נותנת לי לצאת משדה הראייה לתקופות.
זה היה מתסכל לפעמים אבל ניסיתי לעשות שני דברים:

1. להישאר איתה כשהיא רוצה, לא לעשות "הפרדה בכוח"
2. בהדרגה (מאאאאאאאאאאאד בהדרגה) להשאיר אותה עם מישהו,

אבל רק מישהו שאני סומכת עליו. אני חושבת שאם את מרגישה בטחון מוחלט ביכולת של אדם מסוים לטפל בה טוב, היא תרגיש את זה. לכן השארתי, כל פעם קצת, עם אבא או אם אחת הסבתות (היום גם סבא בתמונה, איזה כיף (-: ).

בהתחלה שנייה, אח"כ חמש דקות, אח"כ חצי שעה וכו'. לא תאמיני, היום היא נשארת עם סבתא יום שלם, כולל שנ"צ והכל.
אה, ועוד דבר - אין מה לעשות, ההנקה משאירה אותה "כבולה אלייך", וזה בסדר בעיני. אני גמלתי לא מזמן (מכל מיני סיבות) וזה עזר לה מאד להשתחרר ממני, בעיקר בערב - מה שעם הנקה לא בא בחשבון כלל.
בסוף זה יגיע

הצצה ראשונה, ביתי הבכורה היתה בדיוק כך והיא לא גדלה "רצף" בכלל. בתך עוד לא בת שנה, זה נראה לי ממש נורמלי ולא בהכרח קשור לסגנון הורות.

לא מוכנה להשאר בלעדי אפילו לעשר דקות (כולל עם סבתות).
זה לגמרי עניין של הרגל. האם את בוטחת בסבתות?
אני השארתי מגיל צעיר עם סבתא, לא רק בגלל שזה עזר לי (מאוד) אלא בגלל שאני לא מאמינה שבעיקרון הרצף תינוק צריך להיות קשור אך ורק לאמו/הוריו. מעבר להנקה/נשיאה/שינה משותפת, חשוב גם לזכור שהרצף הוא הרצף הבין דורי , הקהילתי-משפחתי-שבטי (ומלבד האמא, בתינוקות מטפלות גם אחות גדולה, דודה וכמובן גם סבתא, ובגיל גדול יותר גם השכנה יכולה לפקוח עין רגע, וכן הלאה).

היא מאד תלותית בי.
נכון יותר לומר שהיא תלויה בך (מה שנכון ואי אפשר לשנות את זה בשנים הקרובות ). הצמידות שלה אלייך היא לא בעיה, וגם לא הבררנות שלה במי נוגע בה (שזה בסדר גמור). ביטחון ועצמאות, הם דרישות מופרזות מילדים בחברה שלנו, לא כל שכן בגיל שנה.
עם זאת, כאמור, כן חשוב שיהיה ביטחון כלשהו בסבתות למשל כדמות מטפלת - וייתכן שזה מוקרן מכם קודם כל.

אני לא יכולה לעבור חדר בבית בלעדיה (אחרת היא בוכה)
זה קצת חרדת נטישה, מה שאופייני לגיל, אבל גם תסמונת אופיינית לילד ראשון במשפחה גרעינית פעם "התלוננתי" באותה תלונה לאמא לשניים, והיא לא ידעה על מה אני מדברת: "אחיו נמצא איתו בחדר, למה שיבכה?".

שלום. לא קראתי את הספר אבל מסתבר שאני באופן טבעי חיה באופן די דומה. יש לי שאלה:
יש לי ילדה כמעט בת שנה ואני איתה בבית.היא יונקת על פי רצונה. אנחנו ישנים ביחד במיטה (אני אבא שלה והיא) חוץ מאשר כשאני מותשת אחרי לילה ערני במיוחד שלה ואז אני בורחת לחדר השני ואבא ישן איתה לבד (ועם בקבוק של חלב שאוב). היא הייתה במנשא עלי עד גיל חצי שנה כמעט כל הזמן. וגם עכשיו אני נושאת אותה הרבה. אנחנו צמודות צמודות. ובכל זאת- היא מאד תלותית בי. אני לא יכולה לעבור חדר בבית בלעדיה (אחרת היא בוכה) לא מוכנה שאף אחד (חוץ מאבא) ירים אותה. לא מוכנה להשאר בלעדי אפילו לעשר דקות (כולל עם סבתות).בגלל זה עד היום עוד לא השארתי אותה בלעדי בכלל. אולי זה הגיל, אבל הייתי מצפה שבגלל שהיא כל הזמן איתי יהיה לה בטחון ועצמאות. זה נשמע לכם נורמאלי?

אגב- היא ילדה רגועה שמחה וחייכנית בצורה מדהימה! מקרינה חום ושמחת חיים לעבר כולם- כל עוד אני צמודה אליה...

אפרוח,
בספר מספרת לידלוף על ילד שהסתובב בין הילדים האחרים והרביץ להם. מהם עשו? התייחסו אל המכות שלו "כמו אל ענף שנפל" (ניסוח של לידלוף) -- בלי לכעוס, בלי להחזיר, בלי לעשות עניין. אני ראיתי גם אצלנו ילדים שמתייחסים למכות בצורה כזאת נקיה כמו שלידלוף מתארת, וראיתי גם ילדים/פעמים שלא. אני חושבת שאם הילדים המוכים לא עושים עניין אז גם אנחנו לא צריכים להתערב. ואם משהו כן מפריע להם -- בין אם זה מכות ובין אם משהו אחר -- אז אפשר לחשוב אם להתערב.

לגבי גבולות והכוונה: זה לא אותו דבר. אפשר לתת לילדים הכוונה בלי להציב להם גבולות. מבחינתי זו הנקודה הכי חזקה בעקרון הרצף: בני אדם הם חיות חברתיות, ילדים רוצים להתחשב ולנהוג בהתאם למוסכמות כל עוד זה לא פוגע בהם. אפשר לסמוך על ילדים שירצו את ההכוונה שלנו, לא צריך לכפות אותה או להציב אותה כגבול שעוצר אותם.

אפרו בבית, בהקשר למה שכתבת אני ממלימה להציץ בדף הצבת גבולות. שם יש דיון בדיוק על הנקודה הזו של הצבת גבולות של התנהגות חברתית.

הדף הזה נפתח כך:
הייתי רוצה לדעת מה מתוך עקרון הרצף אפשר לקחת וליישם בחיינו חוץ מנשיאה שינה והנקה.

התשובה של עוף החול מקיפה ומתוכה גם:
ללמוד לסמוך על הילד כשהוא נמצא עם ילדים אחרים קרי לא להתערב בעימותים בין ילדים ולא לתווך בינו לבין ילדים אחרים (גם אם הם יותר גדולים)

חייבת לכתוב משהו בעניין זה. עקרון הרצף נראה לי הדבר הכי אינטואיטיבי שיש והכי נכון. אך לצערי מספר האנשים שמגדלים את ילדיהם עפ"י עקרון זה הוא זניח. הרעיון של לא להתערב בין ילדים רבים ומתקוטטים אינה נכונה בעליל לדעתי, מכמה סיבות:

1. מהסיבה שהזכרתי, שלא כולם מגדלים כךך את ילדיהם. יש אנשים המלמדים את ילדיהם להיות תוקפניים.
2. מנסיוני, גם בין ילדי החינוך הביתי יש ילדים שחד וחלק מוציאים אגרסיות על הילדים האחרים בקבוצה מסיבות שונות.(וגם על הוריהם שלהם). הסיבה העקרית, לדעתי, היא הבילבול של הוריהם בין עקרון הרצף לבין אי\קביעת- גבולות. גם חיות בטבע מלמדות ומכוונות את גוריהן את חיי החברה בלהקה. מי פתר אותנו מלכוון את ילדינו?

ילדים שהוריהם מרחמים עליהם ומגוננים עליהם עד כדי חסיכת ביקורת וגבולות, גדלים בעצם ללא הגנה (של הגבולות הטובים והמגוננים) ועם דחף לחפשם כל הזמן.
יש לכך השלכות בעייתיות לתקופת הילדות והבגרות. השלכות קשות לא פחות מאשר השלכות של חוסר בחום ואהבה.

1. היכן בספר של לידלוף כתוב במפורש כי אין להתערב ?

וגם אם כן, אולי זה רלוונטי לחברה הומוגנית ולא אלימה כמו בשבט האינדיאני עליו ערכה את מחקרה האנתרופולוגי.
החברה שלנו אלימה, הטרוגנית.

אין זה אומר כי על כל פיפס יש להתערב, אך אתם בוודאי יודעים את כוונתי.

מנסיוני:
שבאים אלינו חברים, יש מקרים בהם אני מאושרת ושמחה שהילדים משחקים להם בחדר (מדובר על פעוטות) , סוף-סוף אפשר לשתות קפה בלי הפרעות, לפטפט עם חברה ולנוח קצת. תמיד מדובר בילדים ששמים להם גבולות טובים, בלי יוצא מן הכלל. ואז החיים שלי כאמא ממש קלים- אין צורך להתערב כלל , גם אם יש פה ושם גערה הדדית בין הילדים הרי זה טבעי, אך זה מסתכם בזה.
ילדים שבביתם שהגבולות קשים מידי או ילדים שאין להם גבולות, מגלים פחות גמישות , מתוסכלים במהירות, מגלים יותר גילויי אלימות , בוכים הרבה.

להגדיר גבולות אינם מסתכמים רק ב"אסור לגוע בחשמל, אסור לרוץ לכביש"
(השבט בדרום אמריקה כמובן יכול לדלג גם על זה.....)
אלא גם בהדרכה חברתית. הילד זקוק ומבקש הכוונה. ברב המקרים הבקשה שלו מגיעה דרך מעשים, הוא עושה ומחכה שיגידו לו "זה בסדר" או " זה מוגזם אז תוכל לעשות אחרת".

יש לי המון לשתף בנושא, אבל גם ככה יצא ארוךךךך.
חנוכה שמח @}

נורא התעצבנתי מהדמוניזציה שהיא עושה לתרבות המודרנית.
אכן, ההכללות שלה לגבי התרבות המערבית הזכירו לי מאוד את הסיבה שבגינה לא יכולתי לקרוא את "ספר המתים והחיים הטיבטי". כל כך הרבה פעמים נכתב שם מלל סטייל "אתם, המערביים הנבערים, החומרניים וערלי-הלב", שהיה לי מאוד קשה לסנן ולהתמקד במה שחשוב.יום אחד שוחחתי על הנושא עם חבר ששמו אור, שאמר שכל תיאוריה או רעיון הוא מנקה מההכללות והביקורת ולוקח את מה שאפשר ללמוד מהם. מאז, אנחנו משתמשים בבית במושג "קריאת אור" בהקשר לטקסטים מעצבנים, שאפשר ללמוד מהם הרבה אם מתעלמים מהנימה שלהם (אנחנו אומרים "עשיתי קריאת אור" וכולי).

כשאני קראתי לראשונה את עקרון הרצף, נורא התעצבנתי מהדמוניזציה שהיא עושה לתרבות המודרנית.
התיאורים של "התינוק נולד אחרי שהוא הרגיש פשוט נפלא ברחם, מצפה לאותו יחס גם בחוץ ואז שמים אותו על חיתולים לא-רכים ורטובים, תוקעים לו אור חשמל בעיניים ומרחיקים אותו מאמא שלו" עשו לי חררה ופשוט דחו אותי. מה, אנחנו אשכרה מתעללים בתינוקות שלנו?? תירגעי!!!!
אז הפסקתי לקרוא בעיון, אמרתי "עוד קנאית אחת שמגזימה הכל" וירדתי מהנושא.

אבל איכשהו קרה לי תהליך. בלי קשר לספר, ואחרי ששמעתי תיאורים של תינוקיות, אחרי שלמדתי קצת על המשמעות של התקופה הראשונית לאחר הלידה ועל איך היא נראית בבית חולים ממוצע...
כנראה שפתאום אני די מסכימה אתה, דווקא על הנקודות שהכי קוממו אותי אז.

ועכשיו אני יכולה לקרוא אותו שוב, ולהתווכח אתה על נקודות אחרות

כל כך הרבה זמן אני מחכה שמישהו יעביר את הנושא לרשימות של "מה חדש" באתר, כדי שאוכל לחלוק אתכם את הסיפור שלי.

כשקראתי לראשונה חומרים על עקרון הרצף, ביטלתי אותו כניסיון אמריקאי לאמץ מנהגים זרים מתוך סגידה לכל מה שחוסה תחת הכותרת "טבעי". זה נשמע כמו זכרונותיה של אישה אחרי פסיכואנליזה. בעיקר לא אהבתי את ההתבוננות של לידלוף בנשים מתרבות אחרת והפרשנות שהיא עשתה לאורח חייהן. חשבתי שאולי אם היתה להן אופציה, הן היו מאפסנות את הילדים בגן עם מוצץ ובקבוק. שנים עברו, ונכנסתי להיריון. היה לי ברור שחודש לאחר הלידה אחזור לעבודה ולחיי הרגילים, כפי שאישה "משוחררת" כמוני אמורה לעשות. אבל כמו שניתן לנחש, הפתעתי את עצמי (ואת כל השאר). מהיום הראשון לחיי בתי, סיכמנו בנזוגי ואני שעושים הכל כדי שיהיה לה נוח ומעים בעולם הזה, אפילו לטווח הקצר. לכן לא חיסנו נגד צהבת, ויטמין K נתנו אוראלית, היא נרדמת בידיים, ישנה איתנו במיטה, יונקת לפי דרישה (אחרי חודשיים וחצי של מלחמה נגד גודשים ופצעים), עוברת קילומטרים במנשא, ואמא שלה נשארת איתה בבית כבר חצי שנה. לא מזמן מישהי אמרה לי לאחר שיחה קצרה: "אה, אז את מגדלת אותה לפי עקרון הרצף". האמירה שלה גרמה לי להביט באמהות שלי, ולהודות שאכן, יש בזה משהו.

אז למרות שלא התכוונתי, גם אני במרַצפות.

השם הוא משהו כמו continuum-concept אבל אני לא מוצאת את הלינק המדוייק.

האתר של ג'ין לידלוף

חדשה בעניין,

כשאני קוראת ספר, אני לא מקבלת אותו כהוראות לגידול ילדי.
אני קוראת, חושבת על כל רעיון:
האם הוא נשמע לי?
האם הוא יכול להשתלב בחיי?
האם הוא מתאים לבתי? (יש דברים שעשיתי שונה בין שתי הבנות שלי)
האם אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות?
איך הוא משתלב עם גורמים נוספים בחיי?

מכל ספר אני לוקחת אך ורק מה שמתאים לי.

כך אני יכולה לשלב בחיי מוטיבים מתוך "עקרון הרצף" ביחד עם רעיונות של "הלוחשת לתינוקות" (למשל).

אני לא מאמינה שמישהו בעולם יכול לכתוב ספר שיתאים לכל משפחה ולכל ילד.
התפקיד שלנו הוא לחפש מה מתאים למציאות שלנו, תוך כדי הרחבת אופקים.
(מי שקורא ר ספר אחד לא בהכרח יהיה מודע לזה שלא כל מה שכתוב בו הוא תורה מסיני)

כשאת כותבת
לא אסמוך על הילדים שלי שיבדילו בין חומר ניקוי למים, גם לא הייתי רוצה לנסות את זה.
ומצד שני
יישמתי הרבה מהדברים האלה עוד לפני שקראתי את הספר.
את למעשה עושה בדיוק את זה.
אל תצפי למצוא בשום ספר נוסחה שתתאים לך.

זה כל היופי -
אין שתי משפחות זהות.

_היא חשבה על איך שהיא גודלה בצורה לא נכונה, היא ועוד מיליוני אמריקאים.
כשהיא כתבה את הספר, היא בעצם רצתה לספר לאנשים "תראו מה הפסדתם_

פתאום חשבתי:
כנראה הרבה אנשים מפספסים את הקטע בהתחלה, שבו היא מספרת על ילדותה, ועל טיול ליער וקרחת יער ועל ההרגשה שלה שם.
אם תציצי שוב בקטע הזה בעיניים אחרות (אולי לא ממש החשבת אותו כי הוא נראה סתם קטע פיוטי נוסטלגי ולא קשור), זה אולי ישפוך לך אור למה היא פותחת דווקא בזה, ואיך זה מתקשר לכל הספר.

וגם המחברת לא מספרת על זה שהספר הגיע בטעות להיות ספר הורות.
אני ממש ממליצה לך לחפש את האתר של עקרון הרצף באנגלית.
יש שם עוד מאמרים וקטעים נוספים שהיא כתבה בהקשר, מעניין מאוד.
מאוד ממליצה. השם הוא משהו כמו continuum-concept אבל אני לא מוצאת את הלינק המדוייק.


בקריאה בפורום.
איזה פורום?


אני לא הראשונה שאת מבטלת אותה.
לא מבטלת אותך. מציעה לך להכיר יותר, ולראות עוד זוויות.
יש לי המון ביקורת על הספר, אבל שוב ושוב אני מתעצבת לקרוא את ההתקפות עליה ש"היא לא ילדה ילדים אז איך היא מעיזה לכתוב ספר על גידול ילדים, החוצפנית". הביקורת הזאת, במקרה, פשוט לא הוגנת ולא רלבנטית לספר, וחשוב לי שאנשים יקחו את זה בחשבון ואולי זה יגרום להם למחשבה שנייה על התגובה שלהם לספר.

אגב, בכלל לא כל אחד חייב להתחבר לכל מה שאומר כל ספר. אבל יש הבדל בין לא להתחבר למה שהיא אומרת (אז זה לא מדבר אליך, מה כבר קרה), לבין לסרב לשמוע אותה בגלל טיעון שהוא פשוט לא נכון.

אני מקווה שאם אני אזכיר מאיפה היא באה ומה הניע אותה, וגם שהקוראים בעברית הוטעו על ידי כותרת המשנה שאיננה במקור, אז אנשים יקראו אחרת את מה שהם קראו בספר, ופתאום יבינו אחרת את מה שכתוב שם.

אני חייבת לחדד... אני לא ידעתי שמהות הספר אינה גידול ילדים אחת הסיבות שחשבתי על הספר כגישה להורות כי זה מה שהוא שידר, בעיקר בקטע שדיברו על חוויות אישיות וגם המחברת לא מספרת על זה שהספר הגיע בטעות להיות ספר הורות.
דבר שני כתבתי את מה שכתבתי כי ככה אני מרגישה ומההכרות שלי בקריאה בפורום אני לא הראשונה שאת מבטלת אותה....תחשבי על זה

שיש בה מן החוצפה לדבר על דברים כאלה בכזאת קיצוניות, כשהיא בעצמה לא חוותה הורות.
אם תקראי אותה בעיון, תביני שהיא בכלל לא כתבה מדריך להורות.

למען האמת, היא כותבת בראיון או במאמר אחר, באנגלית, שהיא הופתעה מאוד כשקלטה שאנשים רוצים להשתמש בספר שלה כמדריך לגידול ילדים.
הכותרת בתרגום לעברית היא של המתרגמת, "לגדל ילדים מאושרים".
היא עצמה התעניינה בנושא לא כ"אמא" אלא כבת.
היא חשבה על איך שהיא גודלה בצורה לא נכונה, היא ועוד מיליוני אמריקאים.
כשהיא כתבה את הספר, היא בעצם רצתה לספר לאנשים "תראו מה הפסדתם", "תראו איך הילדות שלכם השאירה אצלכם שריטות".

ופתאום, מה קרה?
אנשים אחרים, שהיו הורים או שעמדו להפוך להורים, קראו את הספר שלה ואמרו לעצמם: "זה לא צריך להיות ככה! אנחנו יכולים לנסות לגדל את הילדים שלנו יותר טוב! עם פחות שריטות!"
אז לחיות בשבט אנחנו לא יכולים כבר.
אבל לא להשאיר את התינוק שלנו בתינוקייה אנחנו יכולים.
לחיות בבקתה בלי מים זורמים, חשמל, מזגן, תנור, בגדים, מזון מוכן, קריאה, כתיבה, תקליטים וכו' וכו' וכו' אנחנו לא יכולים כבר (ולו רק מפני שצריך לשלם אצלנו מיסים על הבקתה ועל האדמה ויש חוקים נגד עירום פומבי... (-; ).
אבל להבין את התינוק, כשהוא מושפע באופן שלילי מהחשמל, הבגדים וכל השאר אנחנו יכולים. כי אנחנו מבינים שהוא לא בנוי לזה, שזה לא היה אמור להיות ככה, וזה עוזר לנו לגלות אמפתיה וגם קצת לעשות שינויים שיקלו עליו (למשל, מבינים את החשיבות של כיבוי החשמל כדי לעזור לתינוק לישון, או של טיול בחוץ במנשא כדי שהתינוק יראה חושך וכוכבים ויצליח להירדם).
סתם, כמה תובנות.

אני לקראת סוף הספר, אני לוקחת ממנו מה שמתאים לי כמובן, אני חושבת שבגישה הזאת באמת אפשר ללמוד הרבה אבל, אנחנו לא גרים בשבט ואין לנו תמיכה כמו שהינו רוצות, העבודה שרובנו עוסקות בה לא פעילה מספיק בשביל לספק צורך של תינוק והכי חשוב לדעתי, העובדה שהסכנות בעולם שלנו שונות ומגוונות לדוגמה- לא אסמוך על הילדים שלי שיבדילו בין חומר ניקוי למים, גם לא הייתי רוצה לנסות את זה. בנוסף הכתיבה שלה מאד מאיימת והיא מנסה, לדעתי, להכניס רגשות אשם לאמא [שזה לדעתי יותר גרוע לתינוק מאשר לשכב בעגלה]. בנוסף משהו שהפריעה לי זה שיש בה מן החוצפה לדבר על דברים כאלה בכזאת קיצוניות, כשהיא בעצמה לא חוותה הורות. בנוסף היא מגדירה את צמה כאדם אומלל [לפי ראיון שהיה איתה שנעשה במסגרת העלון שלכם].
ועכשיו בנימה יותר אופטימית,
אני עדיין לא נגד ואני יישמתי הרבה מהדברים האלה עוד לפני שקראתי את הספר, גם כתבתי על זה שהם ישנים איתי למשל, אגב הגדולה בקשה בעצמה לישון בחדר שלה לפני שבועיים בערך, והקטן החליט שהוא מצטרף אליה, אני חייבת לציין שלי יותר קשה מלהם...
תודה על ההקשבה
ויום טוב

חדשה בענין שלום,
נראה לי שיש בין גולשי/ות האתר הרבה שישמחו לעזור לך אבל נסי אולי לשאול שאלות יותר ממוקדות, כיון שעקרון הרצף נוגע בתחומי חיים רבים ומגוונים.

שאלה לי לאמהות עקרון הרצף המנוסות... את הספר קניתי אתמול והוא ממש קשה לקריאה לא בגלל התוכן דווקא בגלל הכתיבה.כרגע אני אם חד הורית [ מהשנה וחצי האחרונות] יש לי ילדה בת 4 וילד בן שנה ושמונה. לפני שנה וקצת החזרתי את הגדולה למיטה שלי ומיותר לציין שהקטנציק איתנו. בספר קראתי על עוד אישה שעשתה את זה וציק צאק הילד חזר למיטתו מרצון. מה סוד הקסם? לי כבר יש פחות סבלנות לעניין הזה. אגב אני מגדלת את ילדי לפי גישתה של אלטה סולטה "בכי והתקפי זעם", ותחושות הבטן שלי אומרות לי שעקרון הרצף ממש משלים את זה בהרמוניה.

מצטערת לאכזב אתכן בעניין ההנקה כמניעה לסרטן השד.
א. בשביל להפחית סיכון ללקות בסרטן השד צריכים להיניק לפחות 72 חודשים [לא חייב את אותו הילד]
ב. אם יש נטיה גנטית [לא נכנס לאיך זה הגיע לגנים] ההנקה לא כל כך עוזרת.
ג. הגן נמצא בדרך כלל אצל נשים יהודיות אשכנזיות, ואומרים היום גם ספרדיות משום שבסך הכל "נישואי תערובת" היו מאז ומעולם.
ובכל זאת אני מעודדת הנקה בכל מקום ובכל זמן, כי סיבות למה כן יש מכאן ועד להודעה חדשה.

כן, כתוב שגם הילדים וגם המבוגרים לא ישנים רצוף כל הלילה והמעבר בין שינה לערות אצלם הוא מהיר וטבעי
היא מתארת את האם המתעוררת בלילה כמה פעמים כדי לטפל באש ולהניק ואת האנשים שישנים יחדיו סביב המדורה כשפתאום אחד מהם מתעורר ומספר בדיחה, כולם מתעוררים וצוחקים ואז חוזרים לישון בלי בעיות.

לאלו שקראו את הספר-
כתוב שם משהו על דפוסי השינה של תינוקות וילדים?
<ואם יש מקורות אחרים על דפוסי שינה בשבטים, אני אשמח להפניות>

תודה @}

כל אחת תעשה את הראוי בעיניה,בלי לשפוט .
כמה קל להכנס לזה ,פגשתי את דיאנה מדיאדה באיזה כנס ,דיברנו על המנשא
ושאלתי אותה אם זה לא קשה מדי??? היא אמרה כל עוד את לא קורבן.(סגנון הפליילידי)
לכולם מתאים להניק, לא כל אחת יודעת את זה,אני מציעה לשחרר את הלחץ הזה ולתת את האפשרות לכל אחת לעשות גם טעיות,בשאיפה להבנה וחוסר שיפוטיות .
כל אחת והתיק שלה, אל תנסו להכנס לנעליים שלנו,ובכל זאת אני מינקה באהבה רבה.

זה לא עונש. ראי אחריות מול אשמה.

בתור אמא מניקה (כבר שנה) ובעזרת השם עוד יותר אני חושבת שזה קצת יומרני להאשים חולת סרטן או יותר נכון להצדיק את הסרטן שבגופה כעונש על כך שלא הניקה,זו מחלה ערורה שיכולה לקרות אצל כל אחת מאיתנו בין אם הינקנו ובין אם לא.

לא לקפוץ למסקנות מהירות אני מכירה לצערי מספיק מקרים של נשים שהניקו והעניקו אהבה והנקה מרובה ובכל זאת חלו במחלה הארורה הזו,הלוואי שהיה חיסון פשוט כ"כ כמו הנקה נגד סרטן שד ,הלוואי.

גליונות פברואר וספטמבר 2000, אבל אני לא ממש בטוח...
http://www.continuum-concept.de/liedtext.htm

מאד יכול להיות. יש לך את מס' הגיליון?

ראיתי באתר הגרמני של עיקרון הרצף ראיון עם לידלוף למגזין psychology today , האם למישהו יש עותק / מושג היכן אפשר להשיג עותק באנגלית?

מקווה שאני בדף הנכון -- אם לא, המומחים מוזמנים להעביר: מחקר בעכברים מעיד על תפקידם של אופיאטים בנזק הנגרם לגורים המופרדים מאמם
לא שזה מחדש איזה חידוש היסטרי, אבל עוד ארסנל לפעם הבאה שתואשמו בקלקול הילדים ובפינוק יתר. בעיקר השורות האחרונות.

התרגשתי מאוד מהסיפור של "ישי" וההמשך.
מיכל מ, אני דווקא מסכימה שהשאלה היתה קנטרנית. מה שאיפשר לגברת לשמוע פתאום משהו אחר היה הסיפור של "ישי".
שאלות קנטרניות כאלה תמיד-תמיד באות מהמצוקה של השואל/ת, שבעצמו השתדל להתרחק עד כמה שאפשר מילדיו. מי שהשתדל להתקרב לילדיו לא שואל שאלות קנטרניות, אלא מגיב בחיוב על דרכנו.

חוץ מזה אני שמחה שהבאתי תועלת לשם שינוי

נעים לקרוא איך בתך השתלבה איתך. נעים ומעורר קנאה . בתור "אמא עקרון הרצף" , לקחתי את בתי בת הכמעט שנה לסדנא עם מישהו "רוחני כזה" מהודו . איש קטן מלא שמחה ואור . כולם ישבו סביבו במעגל בגרביים על מזרונים , האוירה היתה נעימה מאד , ולא היה לי ספק שזה מקום מתאים להביא אליו תינוקת , במיוחד לאור התגובות החמות של שאר המשתתפים . אבל מהרגע שהשתרר שקט , נעצה בתי מבט בפניו המאירים של האדון ההודי שדיבר בשקט וכולם סביבו בהקשבה נרגשת , חייכה בשמחה כשהיישיר אליה מבט , ופצחה בסדרת גרגורים ושאגות ממש רמות , ממש , משהו חייתי שנהם ממנה בשמחה אליו . זה היה חמוד מאד אבל היא פשוט לא הפסיקה !!
אז חיוכים מכולם , ויופי , ואני מחכה שהיא תמצה את העניין אבל כלום , לא הפסיקה לשאוג אליו באושר. ובסוף פשוט נאלצתי לצאת , כי זה באמת הפריע . זה היה מצחיק יותר ממאכזב . הלכנו שתינו לסדנא רוחנית ואחת מאיתנו חוותה אחלה רוחניות במשך איזה עשרים דקות . השנייה נאלצה להסתפק בידיעה ש"אנחנו בסדר". (-:

ברכות על החווייה הטובה! הפחד שאנחנו "משונים" או "מוזרים" או "משוגעים" הוא, לדעתי, שריד מימי בית הספר הממסגר, בכלל מתפיסת העולם שאני הולכת ונוטשת. אני מחליפה "מוזר" בייחודי, מיוחד, בנאדם חד פעמי. כולנו.

אבל האמת היא שאני מגיבה בגלל הסיפור על הגברת. כתבת בהתחלה שהיא שאלה בקנטרנות, והנה בהמשך היא אמרה שבזכותך היא שינתה גישה! אז בעצם היא שאלה ממקום אחר, לא קנטרני. אולי מהמקום המוטרד מזה שהיא כועסת על החיבוקים של בנה.

אני משתדלת לענות לשאלות כאלו בסבלנות, כי תמיד נדמה לי שההתעניינות מקורה חיובי, גם אם הטון מעצבן. שהשאלה באה ממקום ש"עובד" בפנים. תמיד שואלים אותי - "נוח לה?". בהתחלה התעצבנתי, ועכשיו אני מסתכלת עליה ואומרת בכיף שנראה לי שכן, ושהיא יודעת טוב מאוד להודיע כשמשהו לא מוצא חן בעיניה. בדרך כלל השואל מסכים איתי מייד. אני לא מתכוונת להטיף לך כמובן. עובדה, בזכות התגובות שלך היא חשבה ושינתה משהו אצלה.

השבוע הצטרפתי לקבוצה המקבלת הילינג מקבוצה של מטפלים. תמורת תשלום של 78 ₪ קיבלתי טיפול הילינג קבוצתי. הצטרפה אלי בתי בת השנה וחצי כמעט. אני רוצה לומר לכם שכולם היו מופתעים לטובה מהתנהגותה המקסימה של הילדה שלא בוכה, צמודה אלי כל הזמן, משחקת בשקט ומחייכת לכל עבר.
בהפסקה שאלה אותי אחת המשתתפות עד איזה גיל אני מתכוונת לשאת את בתי במנשא. מסוג השאלות הקנטרניות הללו שאני כבר מסוגלת לזהות. זו אינה שאלה שבאה מתוך רצון ללמוד את הנושא אלא מן תמיהה כזו: למה את הופכת את עצמך לחמור משא. מה את מנסה להוכיח לנו ולך?
עניתי את התשובה הרגילה שלי במקרים כאלה. עד החתונה. ברוב המקרים זה עוזר ועוזבים אותי במנוחה. אלא שהגברת לא הסתפקה בתשובה שלי ועיוותה פרצופה ואמרה, נו, באמת. עד מתי?! ומה תעשי כשהיא תלך לגן? וממש לא התחשק לי להיכנס לעניין החינוך הביתי ברגעים הספורים שנותרו לנו עד גמר ההפסקה ולהדהים אותה שאני לא מתכוונת כלל להכניס אותה לגן בבוא היום. אז עניתי לה שדוקטור בשמת אבן-זהר (שמעת עליה?) טוענת שהפרדה בין אמא לילד שלא תגרום נזק לילד, זה אחרי גיל חמש. וזהו. זה עזר. תודה בשמת (-:
ההפסקה הסתיימה. קיבלנו טיפול כאשר הילדה שלי שוכבת לצידי ונרדמת תוך כדי יניקה.
בגמר הטיפול יושבים כולם במעגל ומספרים מה הם חוו בזמן הטיפול. מארגנת הערב , שגם מסמיכה את המטפלים עוברת מאחד לאחד לא לפי הסדר, ומספרת לו ע"י תקשור מה הוא קיבל בטיפול. ראשונה, הייתי אני. שני היה בחור בשם ישי (שם בדוי כמובן) וההילרית שאלה אותו מה קרה לו בגיל שבע. ישי סיפר שבגיל שבע הוא עבר מכיסא- גלגלים להליכה באמצעות קביים וזה היה נס. כיום ישי לא זקוק אפילו לקביים, בקושי מרגישים בצליעה קלה. הוא סיפר לנו שקיבל שיתוק-ילדים בגיל עשרה חודשים והיה משותק לחלוטין בכל גופו. רק העיניים יכלו לזוז. ואז הוא סיפר שמגיל שלוש עד גיל חמש הוא גר בבית החולים. בקושי ביקר בבית. עם דמעות בעיניו הוא סיפר שכאשר ראה אותי מחבקת במנשא את בתי, הוא התרגש מאוד, מכיוון שהוא חסר היה את המגע הזה בשנים הללו בהם היה מנותק מאמו. (אגב, אני מעדיפה את הביטוי בית רפואה על בית חולים שהרי מטרת המוסד הזה הוא להפוך אנשים לבריאים). ישי המשיך לספר ואמר שעד היום הוא סובל מהנטישה ההיא ושהוא עובד על הנושא הזה שנים. אז אמרתי שגם אני מתרגשת מאוד מסיפור הנס שלו ועל כך שאני נוהגת אחרת עם בתי. אמרתי שזו המכה של הדור שלנו אבל סיימתי בנימה אופטימית, באומרי "אנחנו נשנה את העולם". וכוונתי כמובן הייתה לאמהות כמונו, אמהות עקרון הרצף.
אחר כך הייתה הפסקה קלה, כשההילרית הלכה לשאת תפילה לבורא העולם (אור אין סוף כמו שהיא קראה לו, לפי ספרי קבלה) ואז ניגשתי אל ישי ש"במקרה" ישב ליד אותה גברת דלעיל. ואז הגברת ההיא (שלאחר מכן גילתה שהיא חולה במחלת סרטן השד) סיפרה שהבן שלה בן ארבע ומתעקש בכל לילה לצאת ממיטתו ולבוא אליה ולחבק אותה חזק, ורק אז הוא נרדם שוב. ואילו היא, מרגישה התנגדות לכך, אלא שאני "שיניתי לה ת' פיוז" כדבריה.
ואני הרגשתי אז, שבעצם אנחנו לא כל כך משוגעים ומשונים כמו שכמה מאיתנו מתעקשים ונהנים לכנות את עצמנו. לא . אנחנו האנשים מהצד הנכון. אנחנו בסדר. ומתי שהוא כולם כולם יבינו את זה ואז, אז כנראה יבוא השלום. שלום בין הבריות. שלום אחים. שלום בין אמא לילד המחובק שלה.
ההילרית חזרה לחדר ואז המשכנו לדבר בקבוצה. ההילרית הפתיע אותי באומרה שגם הילדה מחבקת אותי. לא הרבה מבינים את זה. זו ילדותי השניה. בנשיאה של בתי אני מרפאה את החסכים שלי עצמי מגיל ינקות.
הערב הזה היה מעשיר ביותר. התחלנו בשבע וסיימנו בשתיים בלילה. להפתעתי, לא הרגשתי עייפות כלל אחרי ההילינג. וגם כשהגעתי הביתה הייתי מלאת אנרגיה ולקח לי שעה להרדם. היה כדאי ומומלץ בחום.

לדעתי אין שום צורך "לתקן" מאחר שהיא לא מקולקלת - היא פשוט מי שהיא עכשיו. אם ככה תתיחסו אליה, היא תוכל להתפתח בדרך המתאימה לה.

לעשות את "הדבר הנכון" זה להקשיב למה שהלב אומר. לא להיות נוקשה ולדבוק בדרך כלשהי כ"כ חזק שאנחנו מאבדים את ההקשבה לאינסטינקטים או במילים אחרות, הלב.
"עקרון הרצף" חיזק אצלי דברים כאשר קראתי אותו אחרי הלידה מכיוון שהוא תומך למעשה בדרך הטבעית של גידול ילדים וכאשר אנחנו מגדלים אותם לפי הלב אז זה הרבה פעמים יחפוף למה שכתוב בספר.
אבל- גם במקרה של החלטה לעקוב אחרי הדרך הזו צריך להישאר קשובים ללב ולא לספר כלשהו וגם לא לסבתות, דודות, חברות וכו... שהרבה פעמים "יודעות מה נכון" מכיוון שכך הרגילו אותן מינקות והן מעולם לא לימדו את עצמן/עצמם להישאר קשובות/ים ללב.
עם זאת, בהחלט לא פסול להקשיב לעצות-עד גבול מסוים- ואז להקשיב ללב ולראות אם זה נכון לו.

יש לנו בת בת ארבעה חודשים, אולם עד כה לא פעלנו על פי עיקרון הרצף כיוון שרק בימים אלה נחשפנו לנושא. כיצד ניתן לתקן והאם התיקון יעיל בגיל זה?

צריך לגדל ילדים עם הנפש, עם האינסטינקט שיש לנו
ההתעסקות הזאת - מה בסדר, לא בסדר, איזה צעצוע טוב ומה אומרים לילדים בשעת מריבה
צריך לפעמים לסמוך על ההגיון וההרגשה.
גם אצלי צצו ועלו המון שאלות, גם אני מאמינה בעקרון הרצף אבל יותר מכך אני מאמינה שכאשר מתעסקים במשהו קצת מעבר לרגיל זה נהפך לדביק ולא אמיתי
לאט-לאט הדברים נהיים יותר ברורים (חוצמזה אני חושבת שאפשר לתת לסבים להתנהג עם הילד כמו שהם רוצים ולא לבקש מהם להתנהג בצורה שאינה מוכרת להם)
אגב, לצערנו הרב אנחנו לא חברה שיבטית כמו בני היאווקנה ולכן הרבה דברים שמופיעים בספר קשים לביצוע בחיי היומיום ואינם מתאימים לחיים מערביים.
בקיצור - כדאי לקרוא את הספר, להפנים דברים שמתאימים לכם ולהשתדל פשוט לזרום עם הילד והחיים ולא לנסות להכניס אותו לתוך משהו ללא רצונו.

ואולי הכי חשוב: להבין שאנחנו בעצם כבר יודעים את כל זה עמוק בפנים, שהידע איך לגדל ילדים טמון בתוכנו כמו שהידע איך לשחות טמון בדג. הידע הזה "מדבר" אלינו דרך תחושות ואינסטינקטים. לא תמיד אנחנו שומעים אותם - הרבה פעמים הם מוסתרים מתחת שכבות של למידה תרבותית. אבל מדי פעם כשאנחנו מרגישים משהו ברור שמצליח לקרוא לנו מבפנים, אז להקשיב לו טוב-טוב, יותר טוב מלכל המומחים לחינוך ומכל הספרים לגידול ילדים.

הרבה!
קודם כל כבוד לילד. וההבנה שהילד לא שייך לך אלא לעצמו. ומכאן נפתח פתח לקבלה והבנה של הילד והתחשבות במחשבותיו ורצונותיו ללא התנשאות.
דבר נוסף הוא רכישת הביטחון ב יכולתו של הילד לשמור על עצמו (לדעתי זה הכי קשה) וזה אומר לא לרוץ אחריו לשמור שהוא לא יפול ולא להגיד לו "תיזהר שלא...." ולא להסתכל כל שניה אחורה כשהולכים לטייל והוא מזדחל מאחורה.
ללמוד לסמוך על הילד כשהוא נמצא עם ילדים אחרים קרי לא להתערב בעימותים בין ילדים ולא לתווך בינו לבין ילדים אחרים (גם אם הם יותר גדולים)
להבין את חשיבותה של חברת ילדים ולא לגדל ילד בבידוד רק בגלל שהוא ילד יחיד ולנו לא מתחשק לצאת מהבית. לא להתאמץ ולשחק עם הילדים (כי זה לא התפקיד שלנו) הילד צריך ללמוד איך לשחק מילדים אחרים ואיך לחיות ממבוגרים.
לשתף את הילד בכל עבודות הבית ולא להפוך אותו ל"נסיך" שרק משרתים אותו.
ללמוד לכבד כל אדם על אף השונות הרבה. ללמוד לתת לאנשים אחרים מרחב ולכבד את הצורך שלהם במנוחה והפסקה.
ללמוד לצחוק גם במצבים הכי מיאשים.
ובטח יש עוד אבל כשאני אזכר אני אוסיף.

הייתי רוצה לדעת מה מתוך עקרון הרצף אפשר לקחת וליישם בחיינו חוץ מנשיאה שינה והנקה

_{דף מומלץ}

חלק מ-מדור עקרון הרצף, שכולל עוד המון מידע ודיונים בנושא -- כדאי לקרוא!

וכאן אפשר לקרוא ראיון עם הסופרת שכתבה את הספר, ג'ין לידלוף, לבאופן טבעי
alon-beofen-tv/[po]Jean Liedloff Hebrew[/po].html