על ידי נוסעת_סמויה* » 06 ינואר 2005, 09:38
הנה ההודעה שכתבה חמוטל בפורום אמנות הלידה. פנטזיה ומציאות בלידה שהתרחשה לפני שישים שנה:
רוצה לשתף בחווייה מרגשת: סיפור לידה מלפני שישים שנה, כפי שסבתא שלי כתבה אותו.
זהו סיפור הלידה של סבתא שלי היולדת את אמא שלי, כפי שנכתב במכתב אל סבא שלי, בן זוגה. אני מביאה אותו ככתבו. מטבע הדברים, עבורי המפגש עם המכתבים של סבתא שלי הוא חוייה מטלטלת; אולי מתישהו אביא גם דגימות מראשית אימהותה. אמנות לידה בת שישים ואחת, כמה השתנה וכמה לא---
היום ב', יח' אלול 31.8.42
אתה!
במשך כל היום נדמה לי, שיש אלפי דברים שעלי להגיד לך. אני משוחחת אתך בלבי בין קריאה לתנומה, ובין תמונה לשאר החובות שעלי למלא כאן.
יסוד הדברים – מקצתו אמרתי לך, ומקצתו קראת במכתבי הקצר אל עדה. יתכן שלא הייתי צריכה לכתוב לה כזאת. אחרי הכל, מחכים למכתב אחר מאם צעירה. אך אל מישהו היו מופנים הדברים.
ועתה, אעלה על הנייר קטעי מחשבות וקטעי חוויות – אליך, כשם שהם פורצים ועולים בתוכי.
ראשית: עצם שעות הסבל. איני יודעת משום מה, אך כולנו היינו בטוחים (ואתה, אולי, ביחוד), שתהיה לי לידה קלה.
אני גם כן האמנתי בזה. אולי בזכות "המזל הטוב" שלי עפ"ר. עכ"פ – בטוחה הייתי שהכאבים והלידה יהיו בגבולות כוחות הסבל שלי. בזה הן לא פקפקנו אף רגע, שנינו. היו גם דברים אובייקטיביים שהביאו למחשבה כזו גם אצל שאר האנשים: עבודה פיסית ממושכת, בטן קטנה, בריאותי הטבעית.
והנה, זה היה העלבון הראשון שלי. בתחילה, עד 11 בלילה, בערך, עדין נשאתי את הכאב, שהלך וחזק, הלך ועצם, אך נשאתיו ללא אנחה, ללא רמז.
אח"כ גברו הכאבים מאד, וכל ציר וציר, שבא בתכיפות של רגע או שנים – היו איומים. אז כבר התחלתי להתהפך בחבלי.
אך משעה 1 בלילה – היה זה סיוט שלא ישכח לעולם. איבדתי את השליטה בעצמי, כמעט. אז התחילה הלידה עצמה, כלומר: התכווצות הבטן למען הפלטת היילוד. ואני הייתי כמו חיה. החלטתי היתה עוד קודם: לעשות את כל המאמץ הגופני לעזרת ההתכווצויות האלה. ובמשך השעות ששכבתי (היה זה לילה מבורך בלידות) שמעתי לא אחת את צעקות הרופאים על היולדות: ללחוץ! ללחוץ! לעזור! ואני לחצתי. יותר נכון. לא היה תלוי בי הדבר כלל. זה בא מאליו. מן התאמצויות לחיצה איומות לאין תאור כלל, כשמרוב התאמצות יוצאים מפי מיני קולות משונים, מיני חרחורים וזמזומים וגעיות – בלתי אנושיים בכלל, ואני כלל איני שליטה על זה. איני יכולה כלל לעשות אחרת.
יש איזה פלא אחד בלידה: עד הסוף באים הכאבים עם הפסקות קצרות ביניהם, וזה הדבר היחיד המאפשר, לדעתי, לשאת את כל הדבר הזה. אותן שניות של נופש
הן עולם מלא, אם כי גם בהן יש כאב, אך שקט וקל. באותן השניות הייתי שרויה לבסוף אפילו במין דמדום שבחוסר-הכרה למחצה, או מין תנומה של שניה. באותם רגעי הנופש הרגשתי שכל גופי נעשה רפוף עד כדי רעידה חזקה בכל האברים – פשוט, מרוב התאמצות וחוסר כל כוח.
אך כל זה אורך חצי-רגע, ושוב בא הגל האיום הסוחף אתו את כל גופי, ואני מרגישה שפני המכוסים זיעה מתעוותים להעוויות איומות, ושוב משמיע גרוני את הקולות הלא אנושיים – ואני לוחצת ולוחצת.
ועם זה – מתהלכת לעתים אחות בחדר, אחות מיילדת, לדעתי – בתולה זקנה ומרוגזת, הצועקת על כולם, וכשהיא רואה את כל ההתכווצויות האלה, היא צועקת: אל תעשי טובה לכל העולם בלידה שלך! שכבי כמו בן אדם, ואל תעשי קונצים!
וזה מעליב עד לאימה, כי – עד אלוהים – שאני עשיתי את כל המאמצים כדי לא להשמיע צעקה ולא להטריד ולא להרגיז אותן, את האחיות האומללות האלה, שגורל איום להן: לסבול מראות כאלה משך שנים.
אבל – הלחיצה היתה גם לשביעות-רצונה של המרשעת הזו. עכ"פ – בסוף הלידה אמרה לי הרופאה, שהיתה גם היא "שותפת" ללידה: עשית את זה יפה! וזה היה בשבילי קומפלימנט גדול מאד. איזה מלה מעודדת אחת בתוך הים של הגערות והבזיונות ששופכים שם הרופאים והאחיות על כל הנשים המתהפכות בחבליהן האיומים. עכ"פ, עתה שוב לא יהיה יחסי אל זעקות הלידה העולות יום ולילה, כזה שהיה עוד אתמול בזמן הזה.
והנה, אפסיק היום. החושך מתחיל להשתלט וקשה כבר לכתוב.
היה שלום, ילדי. עוד הרבה יש לי להגיד מכל אשר ממלא את לבי עכשו. ואולי מחר, כשאמשיך, אהיה כבר אחרת, אולי לא מזילה דמעות, כעתה.
הן מחר אראה את בתנו, ואיניק אותה בפעם הראשונה. אולי יתרחש הפלא, אולי יבוא האושר, שעדין לא בא.
ותודה לך, ילדי, שאתה טוב כל כך, ועל שלבשת את חולצת החקי –
בינתים פתחה האחות את הוילון, ואני אמשיך עוד קצת.
הנה, אמש חשבתי בזמן המכאובים: לו אפשר היה לשוב אחור, להתחרט! והיום, כל היום נדמה לי שצר לי על הצעד הזה. האמנם לא בשלתי להיות אם? הנה, כשנפתחת הדלת אל חדר התינוקות ומשם עולים קולות הפעיות, לא מעורר בי הדבר שום רגש, שנה – גם בתי פועה בתוך כל אלה. כמעט שלא עלה כלל על דעתי הדבר.
ועוד יותר: נדמה לי, שאנו נאבד משהו בינינו עתה. אני חוששת שדורית (הן "דורית", הלא?) תגזול אותנו האחד מהשני. ולי צר. אני כבר מתגעגעת אל הימים היפים האלה, שהיינו רק שנינו בעולם, והקשבנו לחיים המתרחשים בקרבי. בכל אופן – היינו רק שנינו. והיה טוב ויפה. יתכן, שבתנו תביא עוד יותר אושר לנו, אך צר לי, צר עד דמע, שהחוויה הזו, הגדולה, שכל כך חכיתי לה, באה עלי בעלבון, כתרמית, כאכזבה גדולה ומרה.
ואני יודעת יפה, שבעיני איננו אותו זוהר נפלא, שאתה רואה בתמונות טובות ובספרים. אותו זוהר הקורן מעיני אם צעירה ומאושרת, ועושה ליפה גם את המכוערת בנשים. להיפך: נדמה לי, שפני לא הביעו מעולם טשטוש ואכזבה כשם שהם מביעים עכשו.
אך – לו אוכל מחר להיות אחרת!
היה שלום, אבא צעיר. והיה, לפחות אתה, מאושר.
הנה ההודעה שכתבה [b]חמוטל[/b] בפורום אמנות הלידה. פנטזיה ומציאות בלידה שהתרחשה לפני שישים שנה:
רוצה לשתף בחווייה מרגשת: סיפור לידה מלפני שישים שנה, כפי שסבתא שלי כתבה אותו.
זהו סיפור הלידה של סבתא שלי היולדת את אמא שלי, כפי שנכתב במכתב אל סבא שלי, בן זוגה. אני מביאה אותו ככתבו. מטבע הדברים, עבורי המפגש עם המכתבים של סבתא שלי הוא חוייה מטלטלת; אולי מתישהו אביא גם דגימות מראשית אימהותה. אמנות לידה בת שישים ואחת, כמה השתנה וכמה לא---
היום ב', יח' אלול 31.8.42
אתה!
במשך כל היום נדמה לי, שיש אלפי דברים שעלי להגיד לך. אני משוחחת אתך בלבי בין קריאה לתנומה, ובין תמונה לשאר החובות שעלי למלא כאן.
יסוד הדברים – מקצתו אמרתי לך, ומקצתו קראת במכתבי הקצר אל עדה. יתכן שלא הייתי צריכה לכתוב לה כזאת. אחרי הכל, מחכים למכתב אחר מאם צעירה. אך אל מישהו היו מופנים הדברים.
ועתה, אעלה על הנייר קטעי מחשבות וקטעי חוויות – אליך, כשם שהם פורצים ועולים בתוכי.
ראשית: עצם שעות הסבל. איני יודעת משום מה, אך כולנו היינו בטוחים (ואתה, אולי, ביחוד), שתהיה לי לידה קלה.
אני גם כן האמנתי בזה. אולי בזכות "המזל הטוב" שלי עפ"ר. עכ"פ – בטוחה הייתי שהכאבים והלידה יהיו בגבולות כוחות הסבל שלי. בזה הן לא פקפקנו אף רגע, שנינו. היו גם דברים אובייקטיביים שהביאו למחשבה כזו גם אצל שאר האנשים: עבודה פיסית ממושכת, בטן קטנה, בריאותי הטבעית.
והנה, זה היה העלבון הראשון שלי. בתחילה, עד 11 בלילה, בערך, עדין נשאתי את הכאב, שהלך וחזק, הלך ועצם, אך נשאתיו ללא אנחה, ללא רמז.
אח"כ גברו הכאבים מאד, וכל ציר וציר, שבא בתכיפות של רגע או שנים – היו איומים. אז כבר התחלתי להתהפך בחבלי.
אך משעה 1 בלילה – היה זה סיוט שלא ישכח לעולם. איבדתי את השליטה בעצמי, כמעט. אז התחילה הלידה עצמה, כלומר: התכווצות הבטן למען הפלטת היילוד. ואני הייתי כמו חיה. החלטתי היתה עוד קודם: לעשות את כל המאמץ הגופני לעזרת ההתכווצויות האלה. ובמשך השעות ששכבתי (היה זה לילה מבורך בלידות) שמעתי לא אחת את צעקות הרופאים על היולדות: ללחוץ! ללחוץ! לעזור! ואני לחצתי. יותר נכון. לא היה תלוי בי הדבר כלל. זה בא מאליו. מן התאמצויות לחיצה איומות לאין תאור כלל, כשמרוב התאמצות יוצאים מפי מיני קולות משונים, מיני חרחורים וזמזומים וגעיות – בלתי אנושיים בכלל, ואני כלל איני שליטה על זה. איני יכולה כלל לעשות אחרת.
יש איזה פלא אחד בלידה: עד הסוף באים הכאבים עם הפסקות קצרות ביניהם, וזה הדבר היחיד המאפשר, לדעתי, לשאת את כל הדבר הזה. אותן שניות של נופש
הן עולם מלא, אם כי גם בהן יש כאב, אך שקט וקל. באותן השניות הייתי שרויה לבסוף אפילו במין דמדום שבחוסר-הכרה למחצה, או מין תנומה של שניה. באותם רגעי הנופש הרגשתי שכל גופי נעשה רפוף עד כדי רעידה חזקה בכל האברים – פשוט, מרוב התאמצות וחוסר כל כוח.
אך כל זה אורך חצי-רגע, ושוב בא הגל האיום הסוחף אתו את כל גופי, ואני מרגישה שפני המכוסים זיעה מתעוותים להעוויות איומות, ושוב משמיע גרוני את הקולות הלא אנושיים – ואני לוחצת ולוחצת.
ועם זה – מתהלכת לעתים אחות בחדר, אחות מיילדת, לדעתי – בתולה זקנה ומרוגזת, הצועקת על כולם, וכשהיא רואה את כל ההתכווצויות האלה, היא צועקת: אל תעשי טובה לכל העולם בלידה שלך! שכבי כמו בן אדם, ואל תעשי קונצים!
וזה מעליב עד לאימה, כי – עד אלוהים – שאני עשיתי את כל המאמצים כדי לא להשמיע צעקה ולא להטריד ולא להרגיז אותן, את האחיות האומללות האלה, שגורל איום להן: לסבול מראות כאלה משך שנים.
אבל – הלחיצה היתה גם לשביעות-רצונה של המרשעת הזו. עכ"פ – בסוף הלידה אמרה לי הרופאה, שהיתה גם היא "שותפת" ללידה: עשית את זה יפה! וזה היה בשבילי קומפלימנט גדול מאד. איזה מלה מעודדת אחת בתוך הים של הגערות והבזיונות ששופכים שם הרופאים והאחיות על כל הנשים המתהפכות בחבליהן האיומים. עכ"פ, עתה שוב לא יהיה יחסי אל זעקות הלידה העולות יום ולילה, כזה שהיה עוד אתמול בזמן הזה.
והנה, אפסיק היום. החושך מתחיל להשתלט וקשה כבר לכתוב.
היה שלום, ילדי. עוד הרבה יש לי להגיד מכל אשר ממלא את לבי עכשו. ואולי מחר, כשאמשיך, אהיה כבר אחרת, אולי לא מזילה דמעות, כעתה.
הן מחר אראה את בתנו, ואיניק אותה בפעם הראשונה. אולי יתרחש הפלא, אולי יבוא האושר, שעדין לא בא.
ותודה לך, ילדי, שאתה טוב כל כך, ועל שלבשת את חולצת החקי –
בינתים פתחה האחות את הוילון, ואני אמשיך עוד קצת.
הנה, אמש חשבתי בזמן המכאובים: לו אפשר היה לשוב אחור, להתחרט! והיום, כל היום נדמה לי שצר לי על הצעד הזה. האמנם לא בשלתי להיות אם? הנה, כשנפתחת הדלת אל חדר התינוקות ומשם עולים קולות הפעיות, לא מעורר בי הדבר שום רגש, שנה – גם בתי פועה בתוך כל אלה. כמעט שלא עלה כלל על דעתי הדבר.
ועוד יותר: נדמה לי, שאנו נאבד משהו בינינו עתה. אני חוששת שדורית (הן "דורית", הלא?) תגזול אותנו האחד מהשני. ולי צר. אני כבר מתגעגעת אל הימים היפים האלה, שהיינו רק שנינו בעולם, והקשבנו לחיים המתרחשים בקרבי. בכל אופן – היינו רק שנינו. והיה טוב ויפה. יתכן, שבתנו תביא עוד יותר אושר לנו, אך צר לי, צר עד דמע, שהחוויה הזו, הגדולה, שכל כך חכיתי לה, באה עלי בעלבון, כתרמית, כאכזבה גדולה ומרה.
ואני יודעת יפה, שבעיני איננו אותו זוהר נפלא, שאתה רואה בתמונות טובות ובספרים. אותו זוהר הקורן מעיני אם צעירה ומאושרת, ועושה ליפה גם את המכוערת בנשים. להיפך: נדמה לי, שפני לא הביעו מעולם טשטוש ואכזבה כשם שהם מביעים עכשו.
אך – לו אוכל מחר להיות אחרת!
היה שלום, אבא צעיר. והיה, לפחות אתה, מאושר.