אני עומדת ממש לפני לידה שניה, הלידה הראשונה היתה לא טראומטית, לא חשתי חווית קשות כל כך כמו אונס, כמו שיש נשים שמדברות כאן בדף (אולי כי אני באמת יודעת מה זה אונס???)
הרגשתי בעיקר שהשיקולים שהובילו אותי לבקש אפידורל לא היו טהורים שבאו ממני. היה לי צוות מדהים של מיילדת נהדרת ועוד אחת שהיתה שם בסביבה כל הזמן, המרדים היה נחמד, וסמכתי עליהם ב100 אחוז, אולי קצת יותר מדי עליהם ופחות מדי על עצמי. ונתתי להם, או יותר נכון למהב שאני חשבתי שהםרוצים, להוביל את הלידה. מרגע שנכנסתי לחדר לידה אחרי 2 לילות ללא שינה, כאילו איבדתי את הרצונות שלי והפסקתי לסמוך על עצמי.
בסופו של דבר, האפידורלאפשר לי לישון כמה שעות, כשהגעתי לשלב צירי הלחץ הייתי כבר ערה לגמרי ויכולתי להגיד בדיוק למיילדת שיש שינוי בצורת הצירים, אבל עדין היא זו שהחליטה להכניס לאינפוזיה פיטוצין ואני לא התנגדתי, כי חשבתי שהיא יודעת יותר, אבל שוב, זה לא היה אונס, זו התה הצעה רטורית כזו "אני מכניסה לך עכשיו פיטוצין, בסדר?"
לקראת הלידה הבאה אין לי פנטזיות כמו לחלק מהיולדות כאן על מוזיקה מסויימת או נירות או ריחות וכו, בסופו של דבר בלידה הקודמת שמתי מוזיקה אחרת לחלוטין ממה שתכננתי מלכתחילה, אז עכשיו בתיק יש לי דיסקים כמעט מכל סגנון שעולה על הדעת ונמצא לי במדף, שיהיה. אני לא מפנטזת על חדר לידה טבעית בליס, למרות ששוב נרשמתי, אני יודעת שזו רק תפאורה ומה שחשוב זה מה שיש בראש וכמה אפשר להכנס לתוך מה שיש בראש. אני מקווה לכל מני דברים, אבל אחרי כמה חויות קשות שעברו חברות בסביבה הקרובה מאז הולדת בני הבכור (כמו הפלות, לידה מוקדמת של עובר מת, שמירת הריון עם חשש לחיי האם, ועוד אחת שפשוט לא מצליחה להכנס להריון וסביבה כולן יולדות) קודם כל- שיצא בריא, ואם לפי הפנטזיה שלי- מה טוב, ואםלא- מה טוב, הפעם אני מתמקדת בלימוד כדי לדעת את השפה המקצועית, שלא יוכלו לדבר מעל לראשי, כדי להיות המובילה, כדי שכל החלטה תהיה בראש ובראשונה שלי ומתוך ידע והבנה.

וואו.
כמה שהתיאורים של איבי מתארים את החוויה שלי.
הלימוד והקריאה לפני, התירגולים, האמונה השלמה בגוף שלי, הציפיה להשתנות ולהתחבר לכוחות קמאיים, תחושת ההצלחה עד ירידת המים ותחושת האכזבה העצומה מאבדן האמונה בעצמי ואבדן עצמי בצירים שאחרי ירידת המים ותחושת הרמיה במה שאמורה להיות לידה טבעית ומעצימה.
לפני הלידה פשוט לא הייתי רואה את כל זה בקריאה פה - הייתי רואה רק את האכזבה של מי שחשה על לידה טבעית והגיעה לקיסרי, את האכזבה של מי שחשבה ללדת בבית וגמרה בבית-חולים.

ווי ווי. נראה לי שצריך לפתוח פה דף תמיכה לקיסריות...

בינתיים נפתח רגשות לאחר ניתוח קיסרי

לי כבר כמה שנים יש פנטזיות לא רצוניות על לידה די בזקית שמתרחשת בבית או אפילו במקומות אחרים, ובסוף מתבצעת כמו לידת בית לא מתוכננת בלי מיילדת ובלי נעליים - מה שקורה קורה.
אחר כך כבר בא הצוות הרפואי-מיילדותי, לוודא שהכל בסדר.

המציאות - מחכה, ולא מגלה מה היא מתכננת בשבילי .

אני חושבת שלפנטזיות האלה יש תפקיד משל עצמן, לא לשקף את המציאות, אלא להכין את עצמי למצב רגשי מסוים. לא נראה לי מוצלח לחשוב שלידת בזק בלי ליווי היא נחמדה או רצויה לי, רק כי יש לי עליה פנטזיה (וזה פח שאפשר ליפול לתוכו), אלא לקחת משם את המסר שאני יכולה, שהגוף שלי יכול, אפילו בלי עזרה, למרות שאני מאוד מאוד מאוד אשמח ואזדקק עלזרה אמיתית ומאסיבית.
יש מסר מעצים בפנטזיה הזאת, כל עוד אני לא אני לה "להשתלט".

וואו איזה מכתב !
כמה כנות ואינטימיות יש במכתב הזה וכל כך הרבה אהבה וצער של יולדת טרייה.
זיקוק של מציאות מגוונת כל כך וענקית כל כך - במכתב אחד צנוע.

במהלך ההריון השתדלתי לא לשמוע מכל מיני אנשים כל מיני סיפורי זוועה או גבורה, כדי לבוא צלולה במידת האפשר. באתי באמת במטען ציפיות אפסי, שכלל בעיקר את זה שכל אחד יעשה את העבודה שלו: אני אלד ויכאב לי, "הם" (הרופאים, האחיות, המיילדות) יעשו מה שצריך כדי לא להפריע לי.
לצערי נתקלתי בשורת מיילדות "מפריעניות", וזה כמובן נגמר בזה שהתלוננתי אצל מנהל חדר הלידה (איכות השירות, צרחתי עליו בשיא הרצינות תוך כדי ציר, על זה אני משלמת לך!). לא הפריע לי שדחפו לתוכי ידיים, לא הפריע לי ששכבתי בחדר שהפך לטיילת, לא הפריעו לי הכאבים במיוחד. הפריע לי שאנשים לא עשו את מה שהיה עליהם לעשות (אפשר לקרוא: שרון יולדת את בן). באתי עניינית ויצאתי בתחושה שלא ביישתי את הפירמה. אין לי רגשות אשמה לא על הבחירה לבקש אפידורל (בהמלצת הסגל, בגלל הסיכון לניתוח קיסרי) ולא על הבחירה לוותר עליו לאור התנהגות המרדים. אחרי הלידה היה לי ברור שצריך לקחת אותו בגלל חשיפה ממושכת למים מקוניאליים והייתי לגמרי שלמה עם כל העניין. היתה לי חרטה קטנה, שלא ביקשתי ניתוח קיסרי בעשר בבוקר (ילדתי כמעט 24 שעות אחרי), כדי לחסוך לבן את הלידה הבאמת לא סימפטית הזו. מצד שני, נראה לי שחוויתי משהו מעניין, ככה שאני די שלמה עם עצמי.
אחרי הלידה, כשכבר עשיתי את כל הבחירות שלי - נכונות ושגויות - הייתי מוכנה לעשות רשימת מכולת, ונראה לי שחוץ מזה שלא עמדתי על שלי מההתחלה אלא לקח לי 3 מיילדות איומות להבין שאני פה הבוס, עשיתי הכל בסדר. אולי המפתח הוא לבוא במינימום ציפיות - גם מעצמך וגם מהאחרים - ואז הכל נראה טוב יותר. בעלי, אגב, הלך להוציא תו נכה אחרי הקילומטראז' שהוא גמע במהלך הלידה שלי, בעודו מתווך בין רעייתו התקיפה לבין הסגל ששותה קפה בקנטינה...

תודה לך נוסעת, עיצות טובות (-:
נראה לי שכדאי להשתדל לבוא ללידה כמה שפחות "נעולה" על תסריט אחד מסוים וכמה שיותר מחוברת לכוחות שלך, לשלווה שלך ולאמון שלך בעצמך, באנשים, בחיים
את זו נראה לי שכדאי למסגר ולתלות

אני לא מכירה אותך ואת סיפור חייך
הולכת עכשיו לבקר בדף הבית שלך.

Pלונית-

מאחלת לך שהחששות שלך יתבדו.

אני לא מכירה אותך ואת סיפור חייך, אבל מבינה מבין השורות שאת מתכוננת ללידה ושהחיים כבר זימנו לך התמודדויות עם כאב ועם פחד.
רוצה להגיד לך ש-

• מצוין שאת מתכוננת (אם לתת המלצה אחת להכנה ללידה, לי עזר מאוד הספר "טבעי ללדת").
• אני מכירה כמה נשים שמציאות הלידה שלהן היתה מאוד שונה מהפנטזיה (לידות קשות עם הרבה התערבויות וכפועל יוצא גם שימוש במשככים) - ובכל זאת היתה להן חוויה טובה ואפילו טובה מאוד, מפני שדווקא בחלקים הקשים הן גילו בתוכן כוחות התמודדות ויכולת להרפות, להשלים ולזרום עם הלידה; מפני שהייתה להן חוויה זוגית טובה ומקרבת בתוך הקושי; ומפני שנוצרה ברית בינן לבין הצוות.

נראה לי שכדאי להשתדל לבוא ללידה כמה שפחות "נעולה" על תסריט אחד מסוים וכמה שיותר מחוברת לכוחות שלך, לשלווה שלך ולאמון שלך בעצמך, באנשים, בחיים.

• ואולי גם כדאי להגיד שאחרי הכל לידה היא רק לידה. רגילה או קיסרית, בבית או בבית-חולים, בלי משככים או אתם - בסופו של דבר חוזרים הביתה עם תינוק וחיים שלמים מתחילים. @}

מאחלת לך רק טוב.

המכתב אכן יפיפה איזו עברית, מזכיר לי את סבא שלי.
כרמית, תודה על דבריך.
וכן, אין ספק שהקושי הביתחולימי המנוכר מקשה במיוחד.
אולי גם היום במיוחד כשדיברתי עם שתי חברות אחת קרובה ממש וראיתי שהיא חושבת שאני מבלבלת במוח עם הרצון שלי לא להעזר בסמי שיכוך כאבים.
וגם - אחרי שקראתי אתמול שוב ב"לידה פעילה" על הלידה עלה לי שוב למודעות שזה כואב,
ולקראת הביקורת באונקולוגיה אני מוצפת תסריטים שכוללים ניתוח קיסרי ואי הנקה ואי בונדינג ואי לידה טבעית בבית (מהחלק הזה אני פחות נסערת - תמיד לפני הביקורות יש תסריטים כאלו, על הצד הרע של האפשרויות - אז אני מרשה להם לחיות בראשי ולא נלחמת בהם).
אז ניתן להבין שהדף הזה התיישב על עצב חשוף?! בסיס רגיש?! ולכן לא עשה לי טוב.

איזו עברית יפה!

פילונית - ביחס למכתב - שימי לב איזו לידה היא חווה. כמעט שקוף שיהיו רגשות כאלו, קשיים כאלו.
לידה לבד, בשכיבה על הגב, אסור אפילו לצעוק, סביבה מאד מנוכרת ולא תומכת, ללא מילת עידוד (אחת, בדיעבד) - והתינוקת נלקחת ממנה לאחר הלידה, ומנותקת ממנה עדיין בעת כתיבת המכתב.

לגבי לידות אחרות שמסופר פה עליהן - לצערי, בלידות בי"ח (כמו חלק לפחות מהמסופרות פה), המסלול די מוביל לאכזבות האלו. לא תמיד, אבל לעיתים קרובות מדי. זו אחת הסיבות שבחרתי בבית.

גם בבית לפעמים יש פער בין הפנטזיה למציאות. קשה לדמיין ולהעריך כאב. הפנטזיה, מטבעה היא רומנטית. החיים לא תמיד (לרוב לא).
הלידה כאבה לי והיתה לי קשה יותר ממה שדמיינתי (אם כי אובייקטיבית, היא היתה לידה מהירה וקלה יחסית, ללא צורך בשום התערבות, אפילו טבעית), אבל בסופה, הסתבר שהיא דווקא התחברה עם הפנטזיה שלא העזתי אפילו לחלום - אבל דמתה לסיפור הלידה שממנו הכי התרשמתי, הכי התקנאתי (חוץ מזה, המדהים, של יונת...) - סיפור שבו שק מי השפיר נשאר שלם עד הסוף, ויוצא החוצה עם התינוק (רואים בתמונות). אז אצלי הוא לא יצא החוצה עם התינוק, אבל הרגשתי אותו מחוץ לגופי, שלם עדיין, רגע לפני יציאת הראש - וזו אחת החוויות החזקות שיש לי מהלידה.

טוב, הדף הזה... מבאס קצת... ומפחיד... וחשוב שאני קוראת אותו לפני הלידה כדי להיות מוכנה גם לאפשרות שהכל יהיה מאוד שונה (יש איזה רובד שבו ברור וידוע לי שהכל יהיה שונה ממה שאני מתכננת).

הנה ההודעה שכתבה חמוטל בפורום אמנות הלידה. פנטזיה ומציאות בלידה שהתרחשה לפני שישים שנה:

רוצה לשתף בחווייה מרגשת: סיפור לידה מלפני שישים שנה, כפי שסבתא שלי כתבה אותו.
זהו סיפור הלידה של סבתא שלי היולדת את אמא שלי, כפי שנכתב במכתב אל סבא שלי, בן זוגה. אני מביאה אותו ככתבו. מטבע הדברים, עבורי המפגש עם המכתבים של סבתא שלי הוא חוייה מטלטלת; אולי מתישהו אביא גם דגימות מראשית אימהותה. אמנות לידה בת שישים ואחת, כמה השתנה וכמה לא---

היום ב', יח' אלול 31.8.42
אתה!
במשך כל היום נדמה לי, שיש אלפי דברים שעלי להגיד לך. אני משוחחת אתך בלבי בין קריאה לתנומה, ובין תמונה לשאר החובות שעלי למלא כאן.
יסוד הדברים – מקצתו אמרתי לך, ומקצתו קראת במכתבי הקצר אל עדה. יתכן שלא הייתי צריכה לכתוב לה כזאת. אחרי הכל, מחכים למכתב אחר מאם צעירה. אך אל מישהו היו מופנים הדברים.
ועתה, אעלה על הנייר קטעי מחשבות וקטעי חוויות – אליך, כשם שהם פורצים ועולים בתוכי.
ראשית: עצם שעות הסבל. איני יודעת משום מה, אך כולנו היינו בטוחים (ואתה, אולי, ביחוד), שתהיה לי לידה קלה.
אני גם כן האמנתי בזה. אולי בזכות "המזל הטוב" שלי עפ"ר. עכ"פ – בטוחה הייתי שהכאבים והלידה יהיו בגבולות כוחות הסבל שלי. בזה הן לא פקפקנו אף רגע, שנינו. היו גם דברים אובייקטיביים שהביאו למחשבה כזו גם אצל שאר האנשים: עבודה פיסית ממושכת, בטן קטנה, בריאותי הטבעית.
והנה, זה היה העלבון הראשון שלי. בתחילה, עד 11 בלילה, בערך, עדין נשאתי את הכאב, שהלך וחזק, הלך ועצם, אך נשאתיו ללא אנחה, ללא רמז.
אח"כ גברו הכאבים מאד, וכל ציר וציר, שבא בתכיפות של רגע או שנים – היו איומים. אז כבר התחלתי להתהפך בחבלי.
אך משעה 1 בלילה – היה זה סיוט שלא ישכח לעולם. איבדתי את השליטה בעצמי, כמעט. אז התחילה הלידה עצמה, כלומר: התכווצות הבטן למען הפלטת היילוד. ואני הייתי כמו חיה. החלטתי היתה עוד קודם: לעשות את כל המאמץ הגופני לעזרת ההתכווצויות האלה. ובמשך השעות ששכבתי (היה זה לילה מבורך בלידות) שמעתי לא אחת את צעקות הרופאים על היולדות: ללחוץ! ללחוץ! לעזור! ואני לחצתי. יותר נכון. לא היה תלוי בי הדבר כלל. זה בא מאליו. מן התאמצויות לחיצה איומות לאין תאור כלל, כשמרוב התאמצות יוצאים מפי מיני קולות משונים, מיני חרחורים וזמזומים וגעיות – בלתי אנושיים בכלל, ואני כלל איני שליטה על זה. איני יכולה כלל לעשות אחרת.
יש איזה פלא אחד בלידה: עד הסוף באים הכאבים עם הפסקות קצרות ביניהם, וזה הדבר היחיד המאפשר, לדעתי, לשאת את כל הדבר הזה. אותן שניות של נופש
הן עולם מלא, אם כי גם בהן יש כאב, אך שקט וקל. באותן השניות הייתי שרויה לבסוף אפילו במין דמדום שבחוסר-הכרה למחצה, או מין תנומה של שניה. באותם רגעי הנופש הרגשתי שכל גופי נעשה רפוף עד כדי רעידה חזקה בכל האברים – פשוט, מרוב התאמצות וחוסר כל כוח.
אך כל זה אורך חצי-רגע, ושוב בא הגל האיום הסוחף אתו את כל גופי, ואני מרגישה שפני המכוסים זיעה מתעוותים להעוויות איומות, ושוב משמיע גרוני את הקולות הלא אנושיים – ואני לוחצת ולוחצת.
ועם זה – מתהלכת לעתים אחות בחדר, אחות מיילדת, לדעתי – בתולה זקנה ומרוגזת, הצועקת על כולם, וכשהיא רואה את כל ההתכווצויות האלה, היא צועקת: אל תעשי טובה לכל העולם בלידה שלך! שכבי כמו בן אדם, ואל תעשי קונצים!
וזה מעליב עד לאימה, כי – עד אלוהים – שאני עשיתי את כל המאמצים כדי לא להשמיע צעקה ולא להטריד ולא להרגיז אותן, את האחיות האומללות האלה, שגורל איום להן: לסבול מראות כאלה משך שנים.
אבל – הלחיצה היתה גם לשביעות-רצונה של המרשעת הזו. עכ"פ – בסוף הלידה אמרה לי הרופאה, שהיתה גם היא "שותפת" ללידה: עשית את זה יפה! וזה היה בשבילי קומפלימנט גדול מאד. איזה מלה מעודדת אחת בתוך הים של הגערות והבזיונות ששופכים שם הרופאים והאחיות על כל הנשים המתהפכות בחבליהן האיומים. עכ"פ, עתה שוב לא יהיה יחסי אל זעקות הלידה העולות יום ולילה, כזה שהיה עוד אתמול בזמן הזה.
והנה, אפסיק היום. החושך מתחיל להשתלט וקשה כבר לכתוב.
היה שלום, ילדי. עוד הרבה יש לי להגיד מכל אשר ממלא את לבי עכשו. ואולי מחר, כשאמשיך, אהיה כבר אחרת, אולי לא מזילה דמעות, כעתה.
הן מחר אראה את בתנו, ואיניק אותה בפעם הראשונה. אולי יתרחש הפלא, אולי יבוא האושר, שעדין לא בא.
ותודה לך, ילדי, שאתה טוב כל כך, ועל שלבשת את חולצת החקי –

בינתים פתחה האחות את הוילון, ואני אמשיך עוד קצת.
הנה, אמש חשבתי בזמן המכאובים: לו אפשר היה לשוב אחור, להתחרט! והיום, כל היום נדמה לי שצר לי על הצעד הזה. האמנם לא בשלתי להיות אם? הנה, כשנפתחת הדלת אל חדר התינוקות ומשם עולים קולות הפעיות, לא מעורר בי הדבר שום רגש, שנה – גם בתי פועה בתוך כל אלה. כמעט שלא עלה כלל על דעתי הדבר.
ועוד יותר: נדמה לי, שאנו נאבד משהו בינינו עתה. אני חוששת שדורית (הן "דורית", הלא?) תגזול אותנו האחד מהשני. ולי צר. אני כבר מתגעגעת אל הימים היפים האלה, שהיינו רק שנינו בעולם, והקשבנו לחיים המתרחשים בקרבי. בכל אופן – היינו רק שנינו. והיה טוב ויפה. יתכן, שבתנו תביא עוד יותר אושר לנו, אך צר לי, צר עד דמע, שהחוויה הזו, הגדולה, שכל כך חכיתי לה, באה עלי בעלבון, כתרמית, כאכזבה גדולה ומרה.
ואני יודעת יפה, שבעיני איננו אותו זוהר נפלא, שאתה רואה בתמונות טובות ובספרים. אותו זוהר הקורן מעיני אם צעירה ומאושרת, ועושה ליפה גם את המכוערת בנשים. להיפך: נדמה לי, שפני לא הביעו מעולם טשטוש ואכזבה כשם שהם מביעים עכשו.
אך – לו אוכל מחר להיות אחרת!
היה שלום, אבא צעיר. והיה, לפחות אתה, מאושר.

איזה דף יפה וחשוב.
שתי הלידות שלי היו מצוינות וחיזקו מאוד את האמון שלי בעצמי ובגוף שלי. אחרי הלידה הראשונה ייחסתי את חווית הלידה הטובה בעיקר להכנה שעשיתי לקראתה (איבי, אני חושבת שהייתי במקום מאוד דומה למקום שהיית בו לפני הלידה). היום אני מבינה שפשוט זכיתי בלידות קלות - קצרות, פשוטות, ללא סיבוכים והתערבויות. קיבלתי אתגרים שהיו בדיוק לפי מידותיי, בדיוק מתאימים ליכולת ההתמודדות שלי, ולכן חוויות הלידה היו משמעותיות ומעצימות כל כך.
זה מזכיר לי שלפני הפרקטיקום בפסיכולוגיה, ראש המגמה כינס את כולנו ואמר:
"תדאגו שיתנו לכם טיפולים פשוטים, שתצליחו בהם. זה לא הזמן לטיפולים מאתגרים במיוחד, גם אם אתם מאוד מוכשרים. מה שאתם הכי זקוקים לו בתחילת דרככם הוא חוויות של הצלחה". העצה הזו שלו מלווה אותי מאז. אני מוצאת שהיא תופסת גם בהקשרים אחרים. אלא שבלידות שלנו אין לנו שליטה במידת הקושי, כמובן.

מכל מקום, פתחתי הערה מפני שנושא הדף הזה הזכיר לי מכתב מרגש ומעורר מחשבה שפורסם באמנות הלידה. אני אצרף אותו עכשיו בהערה נפרדת.

ווי ווי. נראה לי שצריך לפתוח פה _דף תמיכה לקיסריות...

<עוגיה כבר "התגברה" על הלידה הראשונה אבל כל סיפור כזה מגרד לה את הצלקת. בלב>

ילדתי פעמיים בניתוח קיסרי. כל מה שנכתב למעלה הוא פנטזיה בשבילי - ירידת מיים, צירים מסוג זה או אחר. היו הצירים שיש אחרי הניתוח - מאד מאד כואבים אבל ממש ממש לא מזיזים לאף אחד מסביב ואין גם אף אחד כבר איתי. כמו ששמעתי אחות מותשת מתארת לחברתה - "כל המיטות מלאות, הסקציות צורחות..."
תמיד עבר יותר מידי זמן עד שהחזקתי אותם בזרועותי. בפעם השניה כמעט 24 שעות
(בחו"ל). אני מרגישה הרבה כעס על עצמי. לפני כן קראתי שהלידה מתחילה שהתינוק מוכן לצאת ולעשות את דרכו. אז ככה הם יצאו: רגע אחד מתערסלים וצפים וחושך ושקט וחם ורך ואז-בום טרח. אורות סאונד אקשן! והם היו בריאים ויפים ומתוקים ואמא שלהם מרגישה עד היום שאולי היא לא מספיק טובה בשבילם.כי היא לא עשתה מספיק כדי להגן עליהם.
<אז עכשיו אחרי שניגבתי את הדמעות>
בלי לדעת על הקשיים שיכולים לצוץ בהנקה בגלל חומרי הרדמה ולמרות שמישהי שמחה לבשר לי מבעוד ניתוח שאי אפשר להניק אחרי???? נלחמתי על ההנקה. שנינו בכינו שם בחדר כשזה לא הלך. ואז נכנסה אחות אחת גברתנית ובאופן עניני לקחה את הפטמה ושמה בפה, סידרה מפה ושם (אני פשוט לא זוכרת את כל הפרטים) ובני החל לינוק. התחברנו מחדש. וכתוב למעלה שאחרות יכולות ללמוד ממני אז - זהו שאל תלמדו ממני. תלמדו מנשים שמביטות לחיים בעיניים והופכות את הפנטזיה מחלום למציאות. כמה שאפשר.

ואז נשברתי. ואז הגיעו צירי הלחץ וילדתי...
לפני הלידה אמרו לי שכשממש נשברים זה סימן שהלידה הכי קרובה, לצערי, בתוך היאוש לא יכולתי להזכר בזה...
בדיעבד, זה כנראה מדוייק. (שמעתי עוד הרבה יולדות שזה היה מהלך העיניינים אצלם).

במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות
במבט לאחור, אני מרגישה כמה הלידה הזו עזרה לי ללמוד על עצמי, איך כשהקושי היה ענק, אני הסתגרתי ולא יכולתי לקבל עזרה- דפוס שמאוד אפיין אותי בעבר, וברגע שמשהוא בי נפתח להעזר, לקבל מאחרים ולמצוא את החלק בתוכי שמסוגל לבקש עזרה, הכל פשוט נפתח וזרם.
הזדמנות מדהימה להבין את זה, לא רק מהראש, אלא מעומקי הבטן...

התחושה שזה גדול עלי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם הכאב הזה
בדיוק בדיוק מה שהרגשתי. ואז נשברתי. ואז הגיעו צירי הלחץ וילדתי...

תמר,
נכון לא נורא. דמעות עלו בעיני עם המשפט הזה. מה פתאום נורא. השעור הכי גדול שלי בהורות הוא רגשי אשמה. לא נורא.
בכל מקרה יש ערך לכל הכנה שאשה עושה ללידתה, כי כל הכנה בעיקר רגשית מקדמת אותנו למקום בריא יותר. ומקום בריא יותר יאפשר חוויה בריאה יותר. מישהי כתבה מעלה שכל לידה היא טקס, חניכה. גם הילדה הקשה ביותר היא כזו וגם היולדת בלידה כזו יכולה לצאת נשכרת אם תבחר ל"השתמש" בלידה לתהליך של גדילה והתפתחות.
במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות
גם מי שיולדת בלידה אורגזמית - ראו תיאור מופלא של התופעה בספרה האחרון של אינה מיי גאסקין
חווה קושי וגם בקושי הזה נמצאת ההזדמנות

אמא אינקובטור , ריגשת אותי עד דמעות ()

אולי לא הייתי צריכה לקרוא את הדף הזה עדיין.
אני עוד בשלב הפנטזיה.
ציפיה שבגלל שקראתי הרבה וחשבתי הרבה, ובגלל שלימדתי את עצמי לנשום ועשיתי תרגולי פאולה ולקחתי ויטמינים וכל זה, שתהיה לי לידה טובה.
אני עכשיו מרגישה מגוחכת, שאני לומדת וקוראת ומתרגלת פאולה, כאילו איזה כוח גדול ממני יושב ומתפוצץ מצחוק על התמימות שלי.
ובכלל, כמו שלנון אמר החיים זה מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תכניות וזה למדתי כשבחודש שביעי החלו הצירים והתקצרות הצוואר והפתיחה והשמירה שרק עכשיו קמתי ממנה, מתוסכלת ומפוחדת.ומרגישה שהכל באשמתי, שכנראה רציתי ככה. אני מקווה שהלידה תדע לא להגיע באחת משעות החרדה האלה שלי, אבל הזמן מתקצר (יו! איך נהיה חודש תשיעי פתאום?) ופתאום נדמה לי שלא הספקתי כלום.

דרך אגב, אתמול ראיתי שוב את "כנפיים שבורות" המצויין והמשפט שעולה לי עכשיו הוא "נכון לא נורא?"

מה פתאום למחוק, אני שמחה שהארת את עיניי!!
כששכבתי עם דימום בבית חולים בחודש שביעי הייתי שומעת בלילה צרחות של נשים יולדות (אני בגרמניה, פה רק כ-20% לוקחות אפידורל ) ותמיד חשבתי לי: מה הן צווחות ככה כמו משוגעות, זה בכלל לא עוזר, עדיף שיעשו קולות נמוכים, שישתמשו בקול שלהן כדי להוביל את התינוק כלפי מטה. (זה היה עוד לפני לידה, לא ממש קלטתי באיזה כאבים מדובר) בלידה שלי כל זמן שהייתי באיזשהי.. טוב, נו, שליטה, באמת השתדלתי להשתמש בקול. בשלב האטרף צרחתי גם אני ככרוכייה, ולא הרגשתי שזה עוזר בכלל. רק שלא ממש יכולתי לעשות משהו בנידון באותו רגע.
אני שמחה לשמוע שיש בזה תועלת.

איבי, אני מצטערת אם הציטוטים שלי גרמו לך להתבייש, זו כמובן לא היתה הכוונה, הם קפצו לי לעיניים כי הם הזכירו לי חוויות מהלידות שלי. את מוזמנת למחוק כמובן, אם את רוצה, אבל אני לא רואה בזה צורך (-:
לפני הלידה השנייה הלכנו ל"קורס רענון מזורז" אצל איריס יוטבת. בערך חצי מן המפגש הוקדש לשיחה על הלידה הקודמת, בראייה לקראת הלידה הבאה. אמרתי לאיריס שהייתי רוצה להיות יותר בשליטה, פחות לצעוק. היא הראתה לי איך בעצם, הצעקות האלה עזרו לי, ובבת אחת שחררה אותי מן הרגשות השליליים שהיו לי כלפי החלק הזה בלידה. בלידה השנייה, שוב צעקתי, אבל ידעתי שזה כלי שמקדם אותי...

מסעדה, ב"שליטה" התכוונתי ליכולת לשחרר. גם זה כנראה סוג של שליטה בעיני, להיות מסוגלת לעזוב, כמו החלטה כזאת, זה חייב לבוא ממקום של תחושת אדונות על הגוף. ככה נדמה לי. מה שקרה לי זה ש"איבדתי שליטה" בצורה הכי מפחידה ובלתי נעימה שיכולה להיות, זרקתי את עצמי לכל עבר וצרחתי. למרות שבו זמנית כן אמרתי לעצמי - שחררי, תני לזה לבוא, וכך מתוך מין קונפליקט פנימי שכזה היתה לידה קצרה. כך שכנראה לא לגמרי איבדתי את עצמי..
מצד שני, כשראיתי את ציטוטי השליטה שלך מתוך דברי קצת התביישתי - איזה שקופה אני... מה גם שבלילה שעבר חלמתי שאני מחפשת חניה ליד הקליניקה של הפסיכולוג לשעבר שלי... כך שאולי כל מה שכתבתי לפני שניה זה סתם ראציונליזציות עלובות.

יול יול , גם איתי זה עדיין נמצא, אם כי הרבה פחות בעקבות דיונים כמו זה וגם בעקבות שחזורים שעשיתי ביני לביני, ואולי גם בגלל הזמן שחלף. אבל מדי פעם זה חוזר וצף (כולה 5.5 חודשים עברו) וכל פעם דברים חדשים עוברים לי בראש. קראתי בסיפור לידה אחד באמנות הלידה - סיפור שאילנה שמש כתבה מנקודת מבט של המיילדת על תהליך של דמיון מודרך שהיא עשתה עם היולדת במהלך ההריון, בעקבות לידה קודמת טראומטית. הן ציירו יחד לידה. לקח לה המון זמן להגיע לנקודה אחת שכנראה היתה מאוד מאוד קשה וכואבת בלידה הראשונה. אח"כ ניסיתי כמה פעמים לשחזר את הלידה שלי, ותמיד בנקודה מסויימת איבדתי ריכוז, התחלתי מחשבות אחרות, ברחתי. עד שהכרחתי את עצמי. זה לא היה כזה נורא בסופו של דבר. אגב, מה שכתבת נורא מזכיר לי את מה שעבר עלי.

ובכלל שפתאום תפרוץ מתוכי הנשיות שלי ושאח"כ אני ארגיש שלמה עם עצמי ועם הגופניות שלי
גם אני פינטזתי על כח נשי, על גוף שיודע מה לעשות, על לידה של משהו חדש בתוכי.
בפועל, עד שלב מסויים באמת הרגשתי את כל הדברים האלה, אבל אחרי המון המון שעות של צירים, והתקעות ארוכה כל מה שהרגשתי היה יאוש גדול. יאוש גדול ופחד.
שזה לא יגמר לעולם, שאני הולכת למות מהכאב הזה.
וצרחתי שאני רוצה שיקחו אותי לבית חולים, שאני רוצה אפידורל, שאני רוצה שיחתכו אותי ויוציאו ממני את הדבר הזה.
והחלק הזה: של התחושה שזה גדול עלי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם הכאב הזה ובעיקר היאוש הגדול היו בשבילי משהו שלא התכוננתי אליו, משהו שהולך איתי עד עכשיו.

(דרך אגב, רבע שעה אחרי שהתחננתי ללכת לבית חולים, הייתי, כמו באיזה נס, בפתיחה מלאה, על הספה בבית...)

בלידה הראשונה לא הספקתי לפנטז בשבוע 27 צירים כול חמש דקות , וקיסרי אחרי 8 ימים , פגיה חודשיים והביתה.
אחרי שנתיים העזתי להכנס להריון , כמובן שלא העזתי לפנטז על לידה טבעית עד שלא הגעתי לשבוע 36 - ההריון היה היסטרי לחלוטין למרות שלא הייתה פתיחה ולא התקצרות של צוואר ממש עד הרגע האחרון, אבל בזמן ששכבתי לי בבית בשמירה משבוע 28 (היו צירים כול 10 דקות שלא גרמו לשום דבר) התחלתי לקרוא את הספר "ללדת טבעי" הספר הזה גרם לי להבין שאם אני מגיעה לשבוע טוב אני מסוגלת ללדת לבד בלי התערבות רפואית , הגעתי לשבוע המיוחל שבוע 38 והתחילו להם הצירים , באתי לתל השומר עם הרגשה שהיום מתחילה החגיגה ושאני חייבת להגן על זכותי ללדת טבעי , הם כמובן רצו לתת לי ישר הפידורל כי הם פחדו מקריעה של הרחם עקב הקיסרי הקודם אז אני הסכמתי על וריד פתוח בלבד ליתר ביטחון, נכנסתי לחדר הלידה עם הרגשה שזה הולך להיות ארוך ,כואב אבל שאני מסוגלת, המילדות אפילו לא התעסקו איתי , אפילו לא הדלקתי את האור בחדר ונשארתי עם תחתונים כי חשבתי שיש עוד זמן ,עשיתי מה שרציתי בלי מוזיקה ונרות אבל התקלחתי וניהלתי לעצמי את הלידה , הבעל שלי פשוט היה שם וסבל בשקט מהשריטות והחבלות שהשארתי על גופו בכול ציר.
כשהצירים כבר היו בלתי אפשריים , נשברתי וצרחתי וביקשתי הפידורל אבל אז כבר לא הספיקו לתת לי וילדתי את התינוקת המתוקה שלי בצורה טבעית כמו חיה רדופה נאנקת מכאב כול זה היה לפי הפנטזיות שלי , מה שלא היה לפי הפנטזיה היה היחס שלי לתינוקת שלי כאשר שמו אותה על החזה שלי , לא התרגשתי בכלל ורק רציתי לדעת שהיא בסדר אני חושבת שבעלי התרגש יותר לראות אותה ממני, בשבילי הלידה הזו היתה סגירת מעגל שאני מסוגלת ללדת שהגוף שלי מסוגל לסחוב הריון.
היום אני כמובן מאוהבת בה .

אבל ביותר שליטה

שאני אשלוט בתהליך

איבי, אולי זה בדיוק העניין. יש כאן מישהי שהרגישה שהיא שולטת בלידה?
אני מנסה לחשוב על המלה שליטה בהקשר של הלידות שלי - ולא ממש מוצאת איך היא מתחברת לשם. היה שם משהו הרבה יותר גדול ממני שהכתיב את הדברים - באיזה קצב תתפתח הפתיחה, מתי יתחילו צירי הלחץ, מתי יבואו ההפסקות בין הצירים - וזה היה מפחיד מאוד, אבל התחושה היתה של חוסר אונים מסוים, לאו דווקא במשמעות השלילית שלו.
"רק" הייתי צריכה לזכור כל הזמן - ופה היה נפלא שהיה מי שיחזור ויגיד לי את זה - שאני מסוגלת לעשות את זה, שאני עושה את זה מצוין, שזה ייגמר עוד מעט (לפחות בלידה השנייה כבר הייתי בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן - בלידה הראשונה כל הזמן שאלתי את המיילדת "עוד כמה זמן נשאר" (-: ).

אצלי שום דבר בלידה לא היה כמו בפנטזיה, קיוויתי להיות כל הלידה או רובה בלי אפידורל, קיוויתי שרופאים לא יבדקו אותי אלא רק המיילדת שלי, קיוויתי שלא יהיו תפרים (המיילדת שלי מומחית לזה)...והכל התבדה. אבל זה ממש לא שינה, אנחנו עדיין זוכרים את הלידה כחווייה מדהימה. זה פשוט היה אחרת ממה שפינטזנו.

אבל מה שקרה אחרי הלידה - על זה לא חלמתי אפילו בחלומות הכי שחורים שלי (והיו לי הרבה כאלה!). התינוק המקסים והמושלם שלנו נולד כשהוא לא נושם! אפגר 3! כן, ככה הוא יצא לאוויר העולם, לא זז, כחול כולו. זה היה מפחיד באמת!
המיילדת פעלה במקצועיות רבה, לא ברור איך היא עשתה את זה. בשלב הזה הן היו שתיים בחדר ועוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, אחת יצאה - בשיא הרוגע - לקרוא לרופא, והשנייה התחילה לטפל בו. הרופא הגיע בשניה ושלושתם התחילו להנשים אותו ולעסות אותו. תוך 4 דקות היה לו אפגר 10, "הוא בסדר גמור" הם אמרו לי. ואז הופ! הלבישו אותו, שקלו אותו, הראו לי אותו לשניה, ולקחו אותו לפגיה לחימום. השעה הייתה 10:40. ראיתי אותו לראשונה אחר-כך בשעה 17:00 - נצח נצחים. את השעות העברתי בעצב עמוק ולא האמנתי כשהמיילדת וגיא אמרו שהוא בסדר גמור. הייתי חייבת לראות אותו בעצמי.
אחר-כך לא השארתי אותו איתי בביות. גם בקושי הנקתי אותו בבית החולים.

<אין מה לדאוג, מאז שהגעתי הביתה אנחנו לא נפרדים והתינוקי רק יונק>

חשבתי למחוק מה שכתבתי למעלה ובסוף השארתי.. אבל אני רוצה בכל זאת לנסות יותר לענות לשאלה. נדמה לי שיש לנשים רבות, והיתה לי, ציפיה שבגלל שקראתי הרבה וחשבתי הרבה, ובגלל שלימדתי את עצמי לנשום ועשיתי תרגולי פאולה ולקחתי ויטמינים וכל זה, שתהיה לי לידה טובה. במובן של זרימה עם עצמי, עם הכח שיעבור דרכי, שאני לא ארצה אפידורל, ובכלל שפתאום תפרוץ מתוכי הנשיות שלי ושאח"כ אני ארגיש שלמה עם עצמי ועם הגופניות שלי. נראה לי שלא במקרה חשבתי את כל זה. אני חושבת שבאותה מידה שיש שיווק של הלידה ההוליוודית עם האיפור שלא נמרח יש גם שיווק של לידה טבעית: תנשמי, תשני תנוחות, תקפצי על כדור הפיזיו, תגידי לא לכל התערבות, ולא רק שלא תסבלי, אפילו תהני ותרצי עוד פעם. כח נשי אינסטנט. מאיפה החיבור הזה אמור להגיע בעצם? יש נשים שיש להן את זה ושיש להן באמת לידות מדהימות, ויש כאלה שלא בהכרח, לא על הפעם הראשונה לפחות, לא בזכות 9 חודשים של עבודה.
הפנטזיה שלי כנראה היתה שבאמצעות הלידה אני אעבור איזה שינוי נורא מהותי. לא ידעתי מה זה להיות אמא, ולכן לא חשבתי על ההורות כעל מחוללת השינוי, אלא על הלידה. חשבתי שיתגלו בי כוחות חייתיים שלא ידעתי על קיומם, שאני אשלוט בתהליך - וקרה ההיפך (למרות שעד ירידת המים דוקא יכולתי להנות באיזשהו אופן מהעוצמה הזאת שזיעזעה לי את הגוף וללכת איתה. אח"כ זה הפך למלחמה). דיברתי על זה שלא נעים לי מהשכנים שישמעו אותי צורחת - ולא עברה בי לשניה השאלה איזה מין כאבים אלה שיכולים לגרום לי אשכרה לצרוח. גם חבר שלי, כשדיברנו על לידת בית כן או לא, אחד הדברים שהוא אמר היה שאם נעשה את זה, נוכל לעשות הכל. שוב אותה הציפיה לחוויה מעצימה. בסופו של דבר עברתי חוויה שגרמה לי להרגיש בעיקר סחוטה. הגוף שלי הבריא תוך ימים ספורים אבל בראש לקח לי הרבה יותר זמן לעבד ולקבל את מה שעברתי, אולי בעיקר בגלל שהרגשתי כל כך מובלת בניגוד למה שחשבתי שאני אמורה להרגיש.
ומה שכתבתי למעלה על הרגע שהתינוק שלי יצא - זה היה הדבר היחיד שהיה באמת מעצים, אולי מרוב כאבים שכחתי שזה מה שאני עובדת כל כך קשה בשבילו ופתאום לראות אותו היה.. כמו קסם.

טוב..<נשימה עמוקה>
בלידה הראשונה הייתי נאיבית כמו כבשה תמה. בפנטזיה הלכתי ללדת בבי'ח שמקדם בברכה כל מה שהוא טבעי, ואפילו מאפשר לשהות במים עד לרגע הלידה/לחיצות.
בפועל הגעתי למחלקה מנומנמת ועייפה והמיטב שהמיילדות יכלו לעשות עבורי היה לשכנע אותי לקחת כבר את הפטידין הזה שיעזור לי להרפות. הגעתי עם ירידת מים, צירים חלשים ולא סדירים, ראש גבוה, פוסטיריור. לא ספרו לי שהמנח הוא פוסטיריור, לא עזרו לי לקדם צירים. הציעו פטידין.
מהפנטזיה שלי על לידה מהירה וטובה עברתי לתסריט של קיסרי.
דווקא ההורות באה לי על הכיפאק אבל אני מתחברת מאד לדבריה של "פלוני אלמוני". אני מודה שיש משהו אחר בחיבור שלי עם נוריאל. חסר לנו חלק בפאזל.

בלידה השנייה הפנטזיה היתה לידת בית מהירה וטובה.
התחלתי בבית. במציאות לא מצאתי את עצמי בביתי שלי! היו יותר מידי אנרגיות מסביב שהפריעו לי. אני, עם כל 500 הדיסקים שלי לא ידעתי איזה דיסק לבחור כשהמיילדת הציעה לשים מוסיקה אהובה. בפנטזיה שמתי את המוסיקה הכי לא צפויה(נניח טראנס...) במציאות שמתי איזה מוסיקת ניו אייג' די מעצבנת שלא הכניסה אותי לאווירה ב---כלל(נו אבל בלידה שמים ניו אייג' לא? אני צינית עכשיו). בפנטזיה החברה שבאה להיות איתי לתמיכה עיסתה אותי באהבה כל ציר. בפועל היא עמדה מאחוריי כשאני התייסרתי בכאבי תופת ועשתה לי כל מיני emf וריקי שעניינו לי ת'תחת באותו רגע. אני רציתי שייגעו בי! שיעסו לי ת'צורה של הגב התחתון בכל ציר. בפועל מצאתי את עצמי בסוף במחלקת יולדות בסורוקה, מאושפזת ליום וחצי. ממש לא התאים לי. בפנטזיה המשכתי לשכב במיטה אחרי הלידה מבלי לזוז.
ועדיין ואחרי הכל-היתה לי חווית לידה טובה ומעצימה.
אני יודעת שבלידה הבאה אני כבר אבוא ממקום חזק יותר ואחר.
אבל טרה רוסה בכלל מבקשת לנסות להבין את הפער הזה בין פנטזיה ומציאות....אני יכולה רק לנסות ולחשוב בקול רם ולכתוב תוך כדי...
כשאני אומרת על תהליך/אירוע "יהיה לי ככה וככה" אני בעצם מתנתקת מההווה. ככה שכל מה שאני יכולה לפנטז על הלידה למעשה מתבטל אם אני כל הזמן מדברת על זה בזמן עתיד. מהמקום שאני נמצאת בו היום אני מבינה שהמחשבות מתחילות מהווה המיידי. מכאן שלדעתי אישה הרה צריכה להיות מחוברת כל יום ויום, וכל רגע ורגע לתחושות שלה, לדימויים שעולים בעיני רוחה ולניסוחי המציאות שלה. מעין מדיטציה תמידית ולא אגו("תהיה לי לידה כזו וכזו").

נועה -

הלידות שלי נחשבות לממש קלות, קצרות,
אבל כשבאים לא ממש מוכנים נפשית, או כשיש מילדת שלא מוכנה לחכות (יש ארוחת ערב!) ואומרת ללחוץ לפני הזמן, ואני לא ממש אסרטיבית, למרות שזו ממש לא לידה ראשונה... ואחר כך מושכת את השליה, וברגע שהתינוק יוצא היא שואלת אם היא יכולה להשאיר אותנו לבד, כי יש ארוחת ערב (בטח, לכי מפה כבר!) אז למרות שסה"כ הייתי חצי שעה או פחות בחדר לידה עד הלידה, זה לא השאיר חוויה חיובית במיוחד...
את "באופן" הכרתי רק אחרי, אז ללידה הבאה בע"ה אני אבוא מוכנה יותר...
<וסליחה מכל אלה שבאמת יש להן לידות טראומטיות, ואיזה זכות יש לי בכלל לדבר...>
<אבל הייתי חייבת...>

לי היה פחד גדול מהלידה (איך לא כ"כ הרבה סיפורים זוועתיים של חברותיי) ואמא שלי כל הזמן הרגיעה אותי שאצלנו במשפחה הלידות קצרות וקלות. מה שבפועל עד היום אכן כך.
אז היו לי צירים חלשים מאוד במשך 48 שעות ובהפוגות. ואז פתאום התחילו צירים ממש חזקים. המיילדת היתה אדישה לחלוטין, וכל הזמן אמרה שיש לי עוד זמן. יש לי צירים כל 5 דקות, כשיהיו צירים תכופים יותר תתחיל הלידה ואז יהיה לה טעם להגיע. זמן הנסיעה שלה אלי הביתה הוא בערך שעה.
בשעה שמונה בערב כבר הרגשתי שהגיע הזמן שהיא כבר תיהיה פה והיא יצאה לדרכה.
בשעה תשע ורבע, אחרי שעה של צרחות הסטריות שאני רוצה ללחוץ ואיפה היא קיבינימט? היא הגיעה כשראשו כבר מבצבץ לו ותוך 5 דקות הוא כבר יצא.
כמה ציפיתי שהיא תיהיה איתי במהלך הלידה. וכמה התאכזבתי...

מה יותר גדול מזה? הורות.
זה כמו להגיד שחיי נישואים גדולים יותר מאשר חתונה. ברור שזה כך - ועדיין זה לא מפחית מחשיבות הטקס כטקס. אז אני אנסח קצת אחרת - כטקס חניכה ומעבר, לדעתי אין שני ללידה - גם אם היא חוויה איומה ונוראה.

הבעיה שלי היא שההאלהה הזו של הלידה גורמת לנשים שעברו לידה פחות נפלאה מאילו שאת עברת להרגיש שמשהו בהן דפוק.
בלי להאליה את הלידה, אבל כן לתת לה חשיבות - אני לחלוטין לא חושבת שמי שעברה לידה לא נפלאה יש בה משהו דפוק - וצר לי מאוד בעיקר על הרגשות האלה שיש לנשים, ובמיוחד צר לי על מי שהחוויה הזו נגזלה ממנה באשמתו של צוות לא מקצועי. לדידי, כל לידה, נפלאה וקלה או איומה וקשה, היא חוויה משמעותית ופוטנציאל אדיר לצמיחה. זה יכול להיות מתוך כעס, זה יכול להיות מתוך התרוממות רוח, אושר, פחד - אבל זו נקודת ציון משמעותית מאוד, בין "לפני" ל"אחרי".

מזכיר לי משום מה את הציפיות והתקוות שחברות שלי ואני תלינו בסקס הראשון, זה שיגאל אותנו סוף סוף מבתולינו. ואז הוא הגיע, אותו סקס ראשון. קשה לי לומר שידעתי למה לצפות או שהמעט שציפיתי אליו תאם את מה שהיה בפועל.
מסכימה מאוד להשוואה. ומזכיר לי את ההתנסחות המדויקת של נועה ברקת על נשים שהולכות בתולות (רגשית) ללידה הראשונה שלהן.

תמונת החדר האפלולי עם הנרות והמוסיקה הרכה משווקת בעוצמה רבה,
כשיותר נשים יקלטו שלא מספיק לפנטז, צריך גם לעשות משהו, יותר נשים יילדו כך. זה שרוב הנשים לא מגיעות ללידה כזו לא אומר שלא צריך לקדם אותה - לפחות את החושך והשקט, הנרות והמוזיקה הם כבר עניין של טעם אישי. מה לעשות, חושך ושקט הם תנאים אידיאליים ללידה.
<נזכרת בחלחלה בחדר הלידה הקונוונציונלי. חושך ושקט, חה.>

איך הרגשתי בשבוע 26 כשהובלתי כצאן לסקציה? רע מאוד.
איך הרגשתי כשהגוף שלי, ששירת אותי נאמנה כמעט שלושים שנה, עשה לי נה-נה-נה-נה-נה ופשוט השתגע לנגד עיני המשתאות? זוועה.
איך הרגשתי כשהכתה בי ההכרה ששום דבר שעשיתי או לא עשיתי לא היה יכול לשנות את פני הדברים? לא משהו.
לא מחשבות חיוביות, ולא רייקי שעשתה לי חברה יקרה, לא הויטמינים שלקחתי והדיאט קולה שלא שתיתי, לא הלחשים וההשבעות ששיננתי לפני כל אולטרסאונד וכל בדיקת לחץ דם, ושיחות המוטיבציה שעשיתי לעוברית יומם וליל, והאהבה שזרמה אלי מהמשפחה ומהחברות במציאות ובעולם הוירטואלי.
איך הרגשתי כשהתינוק שהיה שני אינקובטורים מהזערורית שלי בפגיה נפטר? שהעובדה שמי שבוכה מאחורי הפרגוד היא אמא אחרת ולא אני היא אקראית לחלוטין. גם היא רצתה, וייחלה, וליטפה ושאבה.

הלידה שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, ארכה שלוש שעות בדיוק מ"יאללה, מספיק, קחו אותה לסקציה" ועד לרגע ששמעתי את הגורה שלי בוכה למשך כמה שניות.
מאז עברו חמישה עשר חודשים. איך אני מרגישה כל פעם שהיא מחייכת אלי? אושר מזוקק.
איך הרגשתי כשבגיל חודשיים היא ינקה בפעם הראשונה? כמו מלכת העולם.
איך אני מרגישה היום, כשהיא הולכת על זוג רגליים שמנמנות, אצבע שלי בכל יד שלה, צולחת את הסלון? שקיבלתי מתנה ואני מנסה כל יום להיות ראויה לה.

תמונת החדר האפלולי עם הנרות והמוסיקה הרכה משווקת בעוצמה רבה, וכשנשים לא מגיעות אליה, מסיבות שונות (לא כולן מוצדקות, אבל חלקן כן), הן מרגישות מרומות

מזכיר לי משום מה את הציפיות והתקוות שחברות שלי ואני תלינו בסקס הראשון, זה שיגאל אותנו סוף סוף מבתולינו. ואז הוא הגיע, אותו סקס ראשון. קשה לי לומר שידעתי למה לצפות או שהמעט שציפיתי אליו תאם את מה שהיה בפועל.

בעיני המטרה האחת והיחידה של לידה היא להביא לשתי תוצאות - אימא בריאה ותינוק בריא.
גם אני התלבטתי אם לכתוב פה, והתחלתי לכתוב, ומחקתי, אבל אז קראתי את דברייך והייתי חייבת להגיב. וכרגיל בימים האחרונים, להביע דעה אחרת, שלא לומר לא להסכים...
ולמה לא כתבתי? כי היו לי לידות נפלאות, מדהימות ומעצימות, קצרות יחסית וקלות יחסית, ובאיזשהו מקום זה יכול לזרות מלח על פצעים של אחרות.
ומאחר שהיו לי כאלה לידות, למה זה מתאים לדף על פנטזיות מול מציאות?
מפני שלאור הלידה הראשונה, חשבתי שהשנייה, שהייתי הרבה יותר מוכנה אליה ושהיתה הרבה יותר בשליטתי (מיילדת פרטית, חדר פרטי עם מיטה זוגית וכל זה) תהיה עוד יותר מרגשת ומעצימה. ולמרות שהיתה מפנקת יותר, הרבה פחות כואבת, קצרה יותר, בלי חתך, בלי סיבוך - התחושה היתה אחרת.
עכשיו, כמובן שמאחר שלא ילדתי בניתוח מעולם, לא ילדתי פג, הראייה שלי לעולם תהיה אחרת מזו של מישהי שעברה לידה כזו. אבל ללידות כאלה - קלות, לא ארוכות מדי, לא כואבות מאוד, במועד, בלי סיבוכים - אנחנו צריכות וצריכים להמשיך לשאוף (צריך להוסיף "לדעתי" למען התקינות הפוליטית?)
אני רוצה לציין הקבלה שאולי כן תדבר אלייך - חוויית ההנקה אצל כל אמא היא שונה, ושיש נשים שבשבילן הנקה לא מהנה ולא מעצימה אלא היא רק דרך הזנה. ככה את רואה את ההנקה?
לידות כאלה הן לא קשקושים של ניו אייג'. לידה היא טקס מעבר, טקס חניכה. היא מציינת את המעבר בין ההריון להורות. וככזו, יש לה משמעות.
תרצי או לא, נשים זוכרות את הלידות שלהן בצורה חיה וממשית מאוד. אפילו אני עם הזיכרון המחורר שלי יכולה לשחזר בדיוק איך נראה החדר, כמה חילופי מילים פה ושם. לכאורה אקראיים, מה זה כבר משנה ממרחק של שבע שנים - אוהו, איך שזה משנה.
תראי, הייתי היום בחדר לידה שנראה אחרת לגמרי מן החדרים שבהם ילדתי. ראיתי רכבת של אנשי מקצוע נכנסים ויוצאים, תערוכה שלמה של מכשירים וכבלים על כל הקירות, בלי חלון פתוח, אבל גם בלי דלת - יש דלת מוצמדת לקיר, ווילון מכסה על הפתח. נכנסים ויוצאים בלי לדפוק, כמובן, בלי לקבל רשות. מנסים להתערב בכל מיני דרכים בלידה שלא בטוח שיש סיבה טובה להתערבות בה - וכל איש מקצוע אומר משהו אחר, לא מדבר עם היולדת, נכנס ולא מציג את עצמו - לחץ במחלקה ולפעמים נראה שמה שהרופאים הכי רוצים זה לתקתק החוצה מקסימום תינוקות (בריאים, בריאים! ידעת שרבים מהם חושבים שעדיף לתינוקות להיוולד בניתוח) במינימום זמן. והרבה מאוד לידות נראות ככה, והרבה מאוד הורים יוצאים מרוצים מן היחס הזה - וכשהלידות נראות ככה, לא פלא שחושבים שלידה זה לא מי יודע כמה. מה אני אגיד לך, לקרוא לחוויה כזו לידה? לא במילון שלי.
הלידה הראשונה שלי היתה הכניסה שלי לחוויית ההורות עם הילדה שלי. מאחר שהרגשתי שאני והיא עושות את הלידה הזו, שזה מאמץ משותף של שתינו, מאחר שהייתי נוכחת שם לחלוטין - הרגשתי קִרבה גדולה מאוד אליה למן הרגע הראשון. לאורך כל השנה הראשונה נזכרתי בלידה הזו יום יום. הידיעה שהצלחתי לשאת אותה תשעה חודשים וללדת אותה בכוחות עצמי, נתנה לי המון כוחות בשנה הזו, בכל התקופה הראשונה שהיא כ"כ קשה מבחינה טכנית ונפשית. זו היתה שנה נפלאה, והרבה בזכות שלוש השעות הקצרות האלה.
יתר על כן, נעשיתי בן אדם אחר. הרגשתי שאם הצלחתי לעבור את החוויה הזו בכוחות עצמי - כבר קטנים עליי הדו"חות למס הכנסה, הוויכוחים על התור בדואר או מקום חנייה קטן במיוחד. לא שנעשיתי סופר וומן - אבל גיליתי בעצמי כוחות שלא היו קודם, התחלתי לבטוח בעצמי ובגופי כמו שלא בטחתי קודם.
אז כן, אפשר ללדת אחרת לגמרי וליהנות מן התינוקות ולאהוב אותם - ואפשר לנצל את חלון ההזדמנויות הזה לשינוי, להתבגרות. כמה עוד חלונות כאלה יש לנו? קבלת תואר אוניברסיטאי? חתימה על חוזה לקניית דירה? מה? מה יותר גדול מזה? את. יולדת. חיים חדשים. כן, בהחלט - בשאיפה לתינוק בריא ואמא בריאה. לא תמיד זה קורה. אבל כשזה קורה - למה לא להתענג על זה? למה לא לשאוב מזה עוד כוחות?
אולי בגלל הפחד שמשהו לא יילך לפי הפנטזיה, ואז זה יגרום לאיבוד כוחות, לתהליך הפוך?
גם אז לא.
<פה היה ונמחק קטע שבו לא הצלחתי לנסח עד כמה יכול להיות כוח גם בחוויה שלא קרובה לפנטזיה, מעצם זה שהאשה היתה נתונה במצב הזה, אבל אני לא מצליחה לנסח בלי ליפול לקלישאות ובכלל אין לי זכות אולי להתבטא על המצבים האלה>

הפנטזיה שלי היתה לידת בית עם כל הגאדג'טים הנלווים. אח"כ נכנסתי לשמירת הריון והמליצו לי ללדת בבית חולים. ובסוף ילדתי בבית, בהפתעה, בשעתיים, בלי הכנות, בלי אמבטיה מתנפחת, דיסקים או נרות. אפילו את החימום לא הספקנו להעלות אחרי שהורדנו אותו כדי לנסוע לבי"ח. כשסיפרתי על הלידה כל התגובות היו תמיד של "איזה לידה מדהימה" ושאר ניסוחים דומים לאותו הדבר. רופאת הנשים שלי אמרה לי שכנראה יש לי כשרון ללדת. אז זהו, שהרגשתי בדיוק את ההפך. נורא נלחצתי, פחדתי לא להגיע לבית חולים, לא הייתי מוכנה לזה, כיוון שזו היתה לידה ראשונה לא זיהיתי תחושות ולפני ירידת המים ממש נבהלתי כי הרגשתי כדור לוחץ כלפי מטה ופחדתי שהנה בא התינוק, וידעתי שזה לא הגיוני (תחושת הגודל, שלב הלידה). אח"כ רק רציתי שלא יכאב לי יותר. הפסקתי עם הנשימות ורק צרחתי "די די די" ורציתי נורא להגיע לבית חולים ולקבל אפידורל. רק כשהמיילדת הגיעה (ומזל שהיתה לי מיילדת עם נסיון בלידות בית - פה יש לכל אחת מילדת, גם בלידת בי"ח, שהיא מעין תומכת אחרי הלידה ומדריכת הנקה) נרגעתי קצת.
אני מסכימה עם שמיכת טלאים בענין החשיבות המוגזמת שניתנת לחויית הלידה. נדמה לי גם שחלק מהתסכול שלי היה בגלל ציפיה שנוצרה אצלי לאיזו התחברות לעצמי ולכוחות נשיים קמאיים, שעם כל ההכנה והקריאה שעשיתי, לא היתה שם. פחדתי, כאב לי וזה היה קשה. עם זאת, אני מברכת על כך שזה לא היה בבית חולים. ברור לי שלפני הלידה הבאה אני רוצה לעשות איזשהו סוג של עבודה מאוד גדולה על עצמי כדי שאוכל ללדת שוב בבית, אבל ביותר שליטה, בלי פחד, אולי אפילו בהנאה (מסויימת).

רק רציתי להוסיף, שהרגע שהתינוק יצא ממני היה לא יאמן, קסום, סוריאליסטי.

פנטזיה - ללדת בחודש תשיעי , בשבוע 38 או אולי אפילו 40
מציאות - אשפוז בנסיון לשמירת הריון, קיסרי דחוף והיסטרי בסוף שבוע 32, אינפוזיה, מגנזיום, גלי חום, הקאות, הרופא צועק בטלפון מחוץ לדלת "אני רוצה חדר ניתוח פנוי, ועכשיו!" וכל זאת אחרי נסיון כושל לאינדוקציה.
אני - מתנדנדת בין תחושת אופריה - סוף סוף הסיוט נגמר, לבין תחושת אכזבה וכשלון שהכל נגמר מהר מדי.
וברקע תחושה מאוד ברורה שדואגים לי, שמטפלים לי, שלכולם מאוד מאוד אכפת. הרופא שליווה אותי בהריון הקשה הזה גם חתך, וזה נתן לי תחושה טובה.
אחרי שעה. אני פותחת חצי עין, רואה את אהובי, הוא אומר לי "הי, מזל-טוב, יש לך בת" אני: "מה? איך קוראים לי? חרררשששש". 24 שעות הזויות לחלוטין תחת השפעת פטידין (סם נרקוטי חזק במיוחד).

1. 5 שבועות עם התמיכה והלווי של הצוות החם והמדהים של "טיפול נמרץ ילודים" בבי"ח כרמל. שחרור, מגיעים הביתה, אושר גדול!.

כל אלה חלק מחווית הלידה שלי, תחילת החיים של בתי. סה"כ ולמרות הכל חוויה מעצימה, הצורך להתמודד עם קושי כ"כ גדול תקופה כ"כ ארוכה והעובדה שעמדתי בזה הוכיחו לי שאני יכולה הכל.
יחד עם זאת על החלקים הטראומטיים אני עדיין מתגברת, אבל מקבלת אותם כחלק מהחיים. (היום יותר מפעם). בעבר מאוד כעסתי, על כולם, על הרופאים, על עצמי, זה עבר לי. תודה לאל. (ול אמא אינקובטור)
נראה שגם פה, כמו בכל דבר בחיים, הבעיה נעוצה בפער שבין הדמיון למציאות, בין הציפיה לאכזבה. כבר אמרו חכמים ממני "כגודל הציפיה כן גודל האכזבה."
וציטוט השנה: מזל שאשה היא טפשה, מיד כשיוצא התינוק, היא שוכחת הכל. אחרת לא היתה עושה עוד אחד (אמשלי)

<סיוט=הריון, לידה=סיוט, ילדה=אושר>

_מכל הדברים, זה המקור לתחושת האכזבה שלי. הטפת מוסר קלילה של האחות המיילדת עם כניסתה לראשונה לחדר הלידה. וזה, פעוט ככל שיראה, נשאר ככתם חום-בוצי על מה שאחרת היה ארוע יפיפה.
קצת מעציב אותי, שכל העלאת זיכרונות מיום הלידה, מעוררת, בין שארצה ובין שלא ארצה, גם את הזיכרון הזה._

יצא לי לראיין כמה פעמים נשים זקנות במסגרת של 'קבוצת זכרונות' בבתי אבות. הרבה פעמים בפגישה שדברנו על הלידות היו נשים שסיפרו שמה שהן הכי זוכרות והכי כואב להן (!!!!) היה היחס של המיילדת או הצוות הרפואי שהיה מאד משפיל ומעליב.
ואלו נשים בנות 80 ו90 שנה.
גם אמא שלי מספרת כל פעם מחדש (לידה שהתרחשה בשנות ה-80) על המיילדת שצעקה עליה בסורוקה (בלידה שניה) "כאן לא תהיה לידה", ואמא שלי הייתה בטוחה שהיא הולכת למות כי אם התינוקת כבר ירדה ואי אפשר לעשות קיסרי, וגם "לא תהיה לידה" אז כנראה שהיא תקועה ופשוט תמות ככה.

בוודאי שבסוף הייתה לידה, ואחותי יצאה חייכנית אפילו, אבל הטראומה נשארה.

לא היו לפני פנטזיות מי יודע מה, פשוט ידענו מה אנחנו רוצים...אבל בזה זה נגמרהכל, אבל הכל היה מנוגד למה שחשבתי שיהיה וכתוצאה מכך אני בטראומה שקה, למרות שעברו חמישה חודשים. אני בלילות לא נרדמת וחושבת על התמונות הקשות משם, על זה שהרגשתי כמו בשר בשוק, כאילו חוויתי אונס, אני נאחזת צמרמורת שאני חושבת על מה שהיה שם.חשבתי שמהרגע שנעלה לבית מטבחיים (רבקה זיפת בצפת), אחרי שתיים עשרה שעות של צירים קשים וצפופים בבית - מקסימום 3-4 שעות והעניין ייגמר שם. בפועל: יותר מ24 שעות אחרי שהגענו - התרחשה הלידה. סחבתי סבך הכל 24 שעות, אחרי זה כבר הרמתי ידיים ונשברתי - חשתי חוסר אונים מוחלט, למרות שלא לקחתי אפידורל. לא היה לי איכפת, אבל מתתי מפחד מהקצבים שם. חשבתי שכשהיא תצא היא תהיה עליי הרבה ובחושך - הנאונים דלקו, כשהדולה כיבתה את האור - צעקו עליה, למרות שזה מה שרשמתי בתוכנית הלידה. אגב, המיילדת השלישית שהיא זו שבסוף יילדה אותי אמרה שהיא בכלל לא ראתה תוכנית לידה...חשבתי שיחכו מעט עם חבל הטבור (כי גם את זה כתבתי ובטיפשותי חשבתי שמישהו שם שם על תוכנית הלידה) - בפועל, מייד הוא נחתך, ניסיתי לדבר ולהגיד שיחכו - ולא היה לי הכח, השיליה מייד נמשכה החוצה עם חבל הטבור ומיותר להגיד שחשבתי שכדאי לתת לה קצת זמן וללדת אותה בעצמי. חשבתי שאחרי כל העייפות הקשה אשן - ממש לא, היה לי קר, הייתי רטובה משתן שברח כל הזמן והילדה צרחה (היא היתה איתי ולא הסכמתי לניסיונות השכנוע לקחת אותה ממני "כדי שתנוחי"), חשבתי שלפחות יביאו לי אוכל - אבל צעקו עליי שאני יכולה לקום לבד...
חשבתי וחשבתי ותראו מה התוצאה: טרואמה קשה, המון האשמה עצמית על שהלכתי למקום המקולל ההוא (למרות שהיינו רשומים גם באיכילוב), התחלה מחורבנת עם הילדה (אמא עייפה וממוסטלת על סף התמוטטות וילדה בטראומה עם חתך עמוק בראש מפקיעת מי השפיר - שעבר כעבור 4 חודשים!!).. לא ציפיתי לגן של שושנים, ואפילו לא לקחנו דיסקים ונרות, אבל למשהו פחות טרואמתי - בהחלט. אגב, מייד אחרי הלידה ועד היום עוברת בי כל הזמן המחשבה שאיזה נורא זה להביא עוד ילד, אני לא יודעת איך אעשה את זה, זה מפחיד אותי עד מוות (זה מה שהרגשתי בשעות הארוכות ההן שאני פשוט הולכת למות) הוכל, הודות לבית המטבחיים בצפת
<יושי יודעת שהמירמור והכעס זועקים מדבריה, אבל זה ככה, ואין מה לעשות>

ננסה בהפוך:
לי לא היו ציפיות מהלידה. למעשה לא חשבתי עליה יותר מידי לפני, ואולי בגלל זה היתה הלידה עבורי חוויה טובה ומעצימה. רציתי רק מספר דברים: שתתרחש אצל אילנה שמש- המילדת בה בחרנו. קיוויתי שאספיק להגיע מהדרום בזמן וללא תקלות (ואכן כך היה). ידעתי שזה הולך לכאוב (ואכן כך היה...), ושכדאי להשאר מעל הכאב ,לא להכנע לו, ולזרום איתו (ואכן כך היה). כשהגיעו צירי לחץ לא קלטתי שאני אמורה ללחוץ חזק באמת, והייתי די רגועה בגאקוזי, מה שלא זרז את הענינים... היתה לידה לא קלה וארוכה מאוד ובסופה ניתנה לי התינוקת - הפלא הזה - שינקה מיד והיה מאוד יפה ומרגש.

כשלמדתי להיות אחות הייתי במשך כחודש בחדר לידה, וגיליתי שברוב במקרים הלידה אכן יוצאת בדיוק ההפך ממה שתכננה האם. למשל - אמא שכותבת בתוכנית הלידה שבבקשה אפילו לא יציעו לה אפידורל, מבלה 90% מזמן הלידה בצרחות: אפידורל! אפידורל וכו'. ניסיתי לחשוב למה זה קורה ואחת הסיבות שאני רואה היא שבעצם, לרוב הנשים, הלידה הראשונה שהן רואות במציאות היא הלידה הראשונה שלהן.
הלידות שרואים בסרטים הן לידות שנמשכו 5, 9, 15, 25, 37... שעות ומישהו ערך אותן לשעה במקרה הטוב. גם אם אנו יודעות שבמציאות זה לוקח זמן, הרי התמונה שחקוקה לנו במוח היא: באים, לוחצים, כואב, יוצא תינוק. רוב האימהות שאני ראיתי בלידתן הראשונה שאלו כל הזמן - למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? האם משהו לא בסדר?
רוב הנשים לא מאמינות שהן יצליחו ללדת ושהתינוק ממש מסוגל לצאת מהן.
אפשר לתת עוד המון דוגמאות, (ואכן אשמח לתת אותן למי שמעוניינת..) אבל ההמלצה שלי היא לנסות להיות לפחות בלידה אחת מן ההתחלה ועד הסוף לפני שיולדים.

המלצה שניה - כל לידה היא התרחשות שונה, חוויה שונה - בטח שבין אישה לאישה וגם לידות שונות באותה אישה. אי אפשר להשליך תמונה מסוימת כי כל תמונה קרוב לוודאי שתתבדה. רצוי יותר לחשוב במרכיבים שיבנו את הלידה ולא בתמונות: למשל: לא לחשוב: המיילדת תהיה עם שיער זהוב ועינים כחולות ואהובי ישמיע שיר של ריטה בזמן שהתינוק יוולד, כי זו תמונה שמי יודע אם תתרחש - אולי הטייפ יתקלקל ואולי בכלל לא תרצי לשמוע את ריטה.. עדיף לחשוב - אשמח לקבל תמיכה מאוהבי, והתמיכה שאני חושבת שאזדקק לה היא כזאת וכזאת.
יש עוד הרבה מחשבות, אבל לא רוצה להאריך.

שמישהו יסביר להם שלתת לאישה להתאושש מהקיסרי שלה לבד זה לא הומאני.

יומיים. אני שכבתי על הגב יומיים, על אלונקה, בחדר ההתאוששות, עד שהצוות השתכנע שאני לא הולכת למות או לפחות לעבור איזה אירוע מוחי. ביומיים האלה בעלי התגנב לבקר פעמיים לכמה דקות עד שהוציאו אותו החוצה. ההורים שלי באו והתחלנו לריב. ומבחוץ שומעים כל הזמן את הלידות הטבעיות מחדרי הלידה שממול, גניחות ואנחות וקללות ובכי תינוקות.

עוד מישהו שם לב שכל קורסי ההכנה ללידה מנפחים פנטזיות בכל קשר בינן לבין הלידה מיקרי בהחלט?
בלידה הראשונה שלי היחיד שנשם היה בנזוגי, הוא כמעט התעלף מהיפרונטילציה המסכן, אני הייתי עסוקה בלצעוק עליו שיעזוב אותי בשקט כשהוא ניסה לשכנע אותי לנשום. אה, ובכמעט לשבור לו את הידיים, הוא יצא מהלידה שרוט וחבול, טוב, אני מניחה שאני הייתי יותר חבולה..

שמישהו יסביר להם שלתת לאישה להתאושש מהקיסרי שלה לבד זה לא הומאני
שובר את הלב.
וגם (קפץ לי לראש) - מה ההבדל הגדול בין זה לשיטת חמש הדקות?

אצלי הפער לא התבטא בדברים "קטנים" במהלך הלידה אלא בכל התסריט.
מישהו התבלבל ונתן לי לידה של מישהי אחרת.
על החלום ושברו אפשר לקרוא בהרחבה בסיפור הלידה שלי - אליו יש הפניה מדף הבית, חוצמזה כבר חפרתי בעניין כלכך הרבה שדי הצלחתי להשלים עם מה שהיה ולהניח לצלקת להגליד.
הייתי מתוכננת (חה!) לחדר הטבעי בליס. הכנתי תיק מלא נרות ודיסקים.
בפועל הגעתי לבית חולים עם מיעוט מי שפיר בלי התחלת לידה וזכיתי לכל התערבות שכתובה בספר.
הנרות עשו אוירה בחדר הלא טבעי בכלל (פעם אחת קיבלנו הערה להרחיק אותם מהחמצן)
ואני - במקום נמרה, כמו שתיכננתי, הייתי צ'יוואווה. בכלל לא השתתפתי בלידה שלי.
כאבתי את הכימיקלים ושלל האביזרים שפעלו בשלל חלקי גופי (מי שלא מכירה "בלון"... נו, שלא תכיר)
וזכיתי בסופו של דבר לשמוע את הבכי הראשון שלה אי שם, מאחורי הסדין (שם היה גם גוף שלא הרגשתי).
אחכ התאוששות ל-ב-ד-י שזה... שיואו. שמישהו יסביר להם שלתת לאישה להתאושש מהקיסרי שלה לבד זה לא הומאני.

<שנה אח"כ, במסגרת העבודה העצמית לליקוק הפצעים ושחרור הסיפור הזה כבר, סיפרה לי חברה שילדה בקיסרי ב"לניאדו" ששמו אותה להתאושש עם בנה ואביו בחדר לידה. אז כנראה שאפשר אם רוצים>

ואולי בגלל הפרידה הנוראית הזאת בשעות הראשונות שלה מחוץ לי (4 שעות זה נצח) אני לא מוכנה לתת אותה. לא מוכנה לשים אותה "4 שעות ביום בגן". 4 שעות זה מלא זמן...

הממ..אני הגעתי נטולת ציפיות באשר ללידות עצמן. התהליך הפיסי, התינוק, הדקות הספורות בסמוך לאחר הלידה, היו כולם בבחינת נעלם עבורי. אני אפילו לא יכולה לומר שחשבתי או שדמיינתי איך יהיה. בלידה הראשונה עוד היה קצת (טוב, הרבה...) פחד סביב היכולת שלי לעמוד בכאב (אני מאלה שעד שלשונם אינה משתרבבת בריפיון מן הפה, רדומה בעליל הודות ל-4 זריקות הרדמה, אין הרופא רשאי לקרב אליה שום מכשיר עינויים!), אבל בלידה השניה אפילו זה לא היה (לא, לא הפכתי לאמיצה. יותר...משלימה עם הגורל).

כן, אני כזו (כמעט) תמיד. אני לא מפנטזת איך יראה הטיול שלנו לחו"ל, אני פשוט מחכה שהוא יקרה כבר. גם לא פינטזתי איך ארגיש ככלה ביום חופתה או כאמא. זו לא בחירה מודעת לנהוג כך, זה פשוט קורה. בעיקר בארועים מאוד מרגשים. שנקרא לזה דמיון מוגבל?

אבל לדבר אחד כן ציפיתי. דבר שאני מצפה לו תמיד. מן מזוכיזם שכזה - צפיה שאנשי הצוות (או כל נותן שירות אחר, לצורך הענין), ינהגו באדיבות ואמפטיה. זה לא קרה. לפחות לא בלידה השניה שנערכה בארץ.
מכל הדברים, זה המקור לתחושת האכזבה שלי. הטפת מוסר קלילה של האחות המיילדת עם כניסתה לראשונה לחדר הלידה. וזה, פעוט ככל שיראה, נשאר ככתם חום-בוצי על מה שאחרת היה ארוע יפיפה.
קצת מעציב אותי, שכל העלאת זיכרונות מיום הלידה, מעוררת, בין שארצה ובין שלא ארצה, גם את הזיכרון הזה.

אבל אולי, עכשיו, משכתבתי את זה (והרי ככלות הכל, בהשוואה לכל מה שנכתב כאן מעלי זה באמת שולי), אוכל אחת ולתמיד להפטר מן הזיכרון הזה.
תודה טרה רוסה!

אני הייתי בטוחה שבגלל שילדתי בבית, היא תצא שקטה, תפתח עיניים ותסתכל סביב וישר תינק. כמו בסיפורים. כמו בתמונות. כמובן שהיא לא הצליחה לצאת, ורק אחרי מאמצים רבים להוציא אותה, הסכמתי לחיתוך, והיא מיד יצאה, צורחת ולא נרגעה לפחות 20 דקות. היא גם לא רצתה לינוק, אפילו שנגעתי לה במקומות הנכונים ליד הפה וכדומה. רק אחרי 50 דקות כשהשליה לא יצאה והמילדת כבר התחילה לחשוב על נסיעה לבית חולים, היא החלה לינוק בעזרת עידוד פעיל להתחבר לפטמה (פתחנו לה את הפה וחיברנו אותה לציץ).

אני מאד ציפיתי לכך שלא יהיו קרעים. בפועל - היה קרע לא רציני, אבל שהיה צריך לתפור. נורא התאכזבתי.
כל השאר, אפילו הכאבים - כמו בפנטזיות (רק עם פחות שעות שינה אחרי...).

אני פינטזתי על הרגע שבו הבת שלי תצא, ומיד יתנו לי אותה, וערומות נתחבק יחד, ונינק ונניק, ונאהב, ונתחבר...

בפועל:

• שלפו אותה בוואקום (עדין - כך הם אומרים ואמנם לא היה סימן)
• בגלל שלקח 4 שעות מהפתיחה המלאה עד רגע הלידה - היא נראתה להם עייפה, ובגלל שחבל הטבור היה מסובב לה פעמיים מסביב לצוואר (רפוי) - הם הוציאו אותה מהחדר לרגע, מה שאפשר לי לשמוע אותה בוכה לראשונה מרחוק
• מיד הכניסו אותה חזרה - כבר עטופה, ונתנו לי להציץ בה לרגע
• אח"כ חמצן אזורי ושקילה (כל הזמן הזה אבא שלה כבר איתה)
• והיא יוצאת להשגחה במח' ילודים (עם אבא כמובן)

אז אמא נשארה מאחור,
רחוקה מהבת שלה,
עם חור בלב,
מתעלפת מהתרגשות ולא יודעת לאן להפנות את זה,
מתגעגעת,
כמהה,
אוהבת...
לבד.

כפי שכתבתי בדף אחר - לא בונדינג ולא נעליים.

3 שעות אח"כ התאחדנו.
ומאז איש לא יפרידנו!

א"א - בוודאי אם תכננת לידה טבעית והיא נגמרה בקיסרי, או אפילו תכננת את הקיסרי וחשבת שזה יהיה אחרת (בעלך יהיה איתך או אפילו תוכלי להניק מיד אחרי הניתוח או אלף תכנונים אחרים). אני בטוחה שבכל לידה יש פנטזיה ויש מציאות. זה לא תמיד קשור לטראומה. אבל אולי אם הפער גדול, והציפיות גבוהות מהביצוע, יש אכזבה גדולה יותר (וזה כמו כל דבר בחיים).

מותר לי גם להשתתף למרות שמה שחוויתי לא נקרא בכלל "לידה" אלא "שליפת תינוקות מהרחם"?

אצלי הפנטזיות לא קשורות לטראומה, אלא לאורך הלידה. מצד אחד אני שמחה שהלידה היתה קצרה, אבל מצד שני רציתי שיהיה לי זמן לנוח בין הצירים, לצחוק עם המלווים, לשמוע מוזיקה, ושיהיה פחות אינטנסיבי. אני חושבת שעוד שעה בלידה, היתה יכולה להיות לי בסדר.

לאחרונה ראיתי באתר כמה פעמים שנשים כתבו שלמרות שהלידה שלהן הייתה אמורה להיות חוויה חיובית (לדוגמה, הגיעו מוכנות ללידה, ילדו מהר, ילדו בבית וכדומה), עדיין חוו את הלידה כדבר טראומטי והתאכזבו מכך (וחלקן גם חשו אשמה על תחושותיהן) (לדוגמה, בדף קושי אחרי הלידה)
חשבתי שאולי נשים שמרגישות כך יוכלו לספר ולנסות להסביר מדוע לדעתן היה פער כזה בין הפנטזיה לבין המציאות, כך שנשים לפני לידה ואחרי לידה יוכלו לשתף אחרות וללמוד אחת מהשניה.