על ידי יולי_קו » 01 אפריל 2015, 23:15
הנה חזרתי לשתף בתהליכים שלנו:
באמת לא קל להבדיל מתי לקחת ומתי להתעקש. ואני מתרשמת שאת מסוגלת לוותר כשהמציאות דורשת, כמו החינוך הביתי או השינה.איך עשית את זה? מעניין אותי איך הגעת לזה,מה עברת כדי להצליח להשלים עם זה.
קודם כל לא קל (גם לי) להשלים עם כך שהמציאות מושלמת בחוסר שלמותה.
מה שמשחק תפקיד חשוב זה מי שאני ומי שהעזר שנגדי.
קודם כל חשוב לנו להבין מה חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו, ומה פחות חשוב.
דוגמה אחת: אני רציתי כבר ילדים והוא היה בכייף מחכה עוד, אבל התגמש כי לי כבר בער.
דוגמה שניה: אני הייתי נגד ברית מילה, ואילו הוא, המצווה היחידה ביהדות שהיה לו חשוב לקיים זה ברית (אבל למה מצוות על הבולבול של הבן שלך? לא מבינה עד היום). בשבילו זה היה או הסכמה מראש לברית או לא להכנס להריון.
פה ויתרתי. לא היה לי קל. בסוף לא היתה ברית, אבל היו 3 ניתוחים שעולל היה חייב לעבור. באמת יותר כואב מברית.
אז בקשר להנקה, היה ברור לי מראש שאני רוצה להניק לפי דרישה, והיה לי ברור שהעבודה שלי תתגמש ותצטמצם בגלל הילדים שלי, וזה מה שהיה.
העזר התגמש למרות שהיה מעדיף פרנסה שמתחלקת יותר שיוויוני וכך לבלות יותר בספורט וטיולים. על זה לגמרי לא התפשרתי.
ברור ששילמנו מחיר: אבא פחות בבית כי הוא עובד בחוץ, ואמא שעוסקת פחות במה שהיא אוהבת.
אבל היה לי נורא חשוב, ולו קצת פחות.
_למשל כשהיינו מותשים וישנו רע הוא דחף לשינה נפרדת, וזה שיפר את השינה של כולנו מאוד מהר (תוך ימים). הכל בעדינות וחיבוקים, ועם תמיכה. אדגיש שבלי התעללות 5 הדקות.
וואי יוליקו, אני ממש חייבת קצת הרחבה על המשפט הזה אנחנו מותשים וישנים רע ואני תוהה אם לא כדאי לעבור לשינה נפרדת, אבל לא יודעת אם זה נכון ואם זה בכלל קשור.
ולא יודעת איך להתחיל בכלל לגשת לזה, ואיך מתחילים, וגם, עברתם לשינה נפרדת והמשכת להניק?_
אני יכולה לתאר קצת, ואפשר לשאול אם משהו לא ברור.
אני הנקתי הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים (התהליכים די דומים לשלושת הילדים), ואז הם התחילו לאכול (תהליך מאוד הדרגתי שנמשך כמה חודשים עד שנה), והמשכתי להניק כמה שרצו עד גיל שנה.
אז גמלתי מהנקת לילה כי עם הילד הראשון חליתי מתשישות (הוא ינק המון בלילות: שלוש עד שמונה פעמים בלילה וכל פעם בין 40 דקות לשעה ועשרים).
מכיוון שהיה לו קשה לתפוס טוב הייתי חייבת לקום כל פעם ולהתארגן עם כריות (כשהנקתי בשכיבה זה פשוט לא הלך).
הכי חשוב היה לי לברר אם מגיל שנה הוא יכול לצום לילה שלם בלי להפגע. (נניח 6 שעות רצופות). ביום המשכתי להניק לפי דרישה.
כשאני הייתי שלמה עם זה (ובעידוד בעלי שרצה להפריד שנת הורים וילד) דיברתי עם בני והסברתי לו (הוא כבר דיבר קצת, והבין המון).
אז עברנו לילה של 2 התעוררויות עם שעה כל פעם של הסתובבות על הידים (בלילה ישנים... ציצי ישן...),ולמחרת 2 התעוררויות קצרות (20 דקות ו 10 דקות).
בלילה השלישי היה לו סיוט, אבל הוא לא התעורר, ומאז הוא ישן בלילות. קצת קודם העברנו אותו לחדר משלו (עוד הרבה זמן המשכתי להשכיב לישון בהנקה).
המשכתי להניק עד גיל שנתיים בערך. מובן שהם ינקו פחות ואכלו כבר סדיר לגמרי (אוכל מגוון, הסתדרו גם שעות בלעדי, ינקו בכיף כשהייתי והסתדרו בלי בקלות).
עם הבכור הפסקנו באמצע ההריון עם השניה, כי החלב נגמר וכאב לי. הוא לא מאוד שמח, אבל הבין שכואב לאמא, והסכים להפסיק. היתה יניקת טנדם של כמה ימים ששמחה אותו מאוד.
השנייה לא רצתה להפסיק והייתי זקוקה לעזרה ותמיכה מאבא שלה בלילות ארוכים של גמילה מהנקות לילה (היא ינקה בין פעמיים לשלוש בלילה, ובצורה יעילה, אבל אני הייתי הרבה יותר עייפה).
היא ינקה עד גיל שנתיים וחצי, ולא רצתה להפסיק. גם פה הספיק לי, וגם פה אבא שלה עזר ותמך בי. לפי הרגשתי היא היתה יונקת עד היום לו יכלה.
עם השלישית נסעתי לכמה ימים ללמוד כשהיתה בת שנתיים, וכשחזרתי היא שכחה לבקש לינוק, ואחרי כמה ימים כשבקשה, אמרתי שנגמר. וזהו. היה קל מאוד.
לי אישית קשה יחסית עם ממתקים ואוכל לא איכותי לילדים שלי. הבעיה היא שאני והעזר לא מסכימים על מה זה אוכל טוב. אז לפעמים קשה לי ולפעמים הוא מתוסכל, אבל מסתדרים. הילדים בסך הכל די בריאים כך או כך.
העזר גם עזר לי לצאת מהשכבות ארוכות עד אינסופיות בלילה, שפשוט הרדימו גם אותי גם כשלא הייתי עייפה קודם.
מכיוון שממנו היה להם יותר קל להפרד (אין לו ציצי...) הם התחילו להסתדר עם הרדמות קצרות יותר, ובלי יניקה.
לילה טוב.
הנה חזרתי לשתף בתהליכים שלנו:
[u]באמת לא קל להבדיל מתי לקחת ומתי להתעקש. ואני מתרשמת שאת מסוגלת לוותר כשהמציאות דורשת, כמו החינוך הביתי או השינה.איך עשית את זה? מעניין אותי איך הגעת לזה,מה עברת כדי להצליח להשלים עם זה.[/u]
קודם כל לא קל (גם לי) להשלים עם כך שהמציאות מושלמת בחוסר שלמותה.
מה שמשחק תפקיד חשוב זה מי שאני ומי שהעזר שנגדי.
קודם כל חשוב לנו להבין מה חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו, ומה פחות חשוב.
דוגמה אחת: אני רציתי כבר ילדים והוא היה בכייף מחכה עוד, אבל התגמש כי לי כבר בער.
דוגמה שניה: אני הייתי נגד ברית מילה, ואילו הוא, המצווה היחידה ביהדות שהיה לו חשוב לקיים זה ברית (אבל למה מצוות על הבולבול של הבן שלך? לא מבינה עד היום). בשבילו זה היה או הסכמה מראש לברית או לא להכנס להריון.
פה ויתרתי. לא היה לי קל. בסוף לא היתה ברית, אבל היו 3 ניתוחים שעולל היה חייב לעבור. באמת יותר כואב מברית.
אז בקשר להנקה, היה ברור לי מראש שאני רוצה להניק לפי דרישה, והיה לי ברור שהעבודה שלי תתגמש ותצטמצם בגלל הילדים שלי, וזה מה שהיה.
העזר התגמש למרות שהיה מעדיף פרנסה שמתחלקת יותר שיוויוני וכך לבלות יותר בספורט וטיולים. על זה לגמרי לא התפשרתי.
ברור ששילמנו מחיר: אבא פחות בבית כי הוא עובד בחוץ, ואמא שעוסקת פחות במה שהיא אוהבת.
אבל היה לי נורא חשוב, ולו קצת פחות.
_למשל כשהיינו מותשים וישנו רע הוא דחף לשינה נפרדת, וזה שיפר את השינה של כולנו מאוד מהר (תוך ימים). הכל בעדינות וחיבוקים, ועם תמיכה. אדגיש שבלי התעללות 5 הדקות.
וואי יוליקו, אני ממש חייבת קצת הרחבה על המשפט הזה אנחנו מותשים וישנים רע ואני תוהה אם לא כדאי לעבור לשינה נפרדת, אבל לא יודעת אם זה נכון ואם זה בכלל קשור.
ולא יודעת איך להתחיל בכלל לגשת לזה, ואיך מתחילים, וגם, עברתם לשינה נפרדת והמשכת להניק?_
אני יכולה לתאר קצת, ואפשר לשאול אם משהו לא ברור.
אני הנקתי הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים (התהליכים די דומים לשלושת הילדים), ואז הם התחילו לאכול (תהליך מאוד הדרגתי שנמשך כמה חודשים עד שנה), והמשכתי להניק כמה שרצו עד גיל שנה.
אז גמלתי מהנקת לילה כי עם הילד הראשון חליתי מתשישות (הוא ינק המון בלילות: שלוש עד שמונה פעמים בלילה וכל פעם בין 40 דקות לשעה ועשרים).
מכיוון שהיה לו קשה לתפוס טוב הייתי חייבת לקום כל פעם ולהתארגן עם כריות (כשהנקתי בשכיבה זה פשוט לא הלך).
הכי חשוב היה לי לברר אם מגיל שנה הוא יכול לצום לילה שלם בלי להפגע. (נניח 6 שעות רצופות). ביום המשכתי להניק לפי דרישה.
כשאני הייתי שלמה עם זה (ובעידוד בעלי שרצה להפריד שנת הורים וילד) דיברתי עם בני והסברתי לו (הוא כבר דיבר קצת, והבין המון).
אז עברנו לילה של 2 התעוררויות עם שעה כל פעם של הסתובבות על הידים (בלילה ישנים... ציצי ישן...),ולמחרת 2 התעוררויות קצרות (20 דקות ו 10 דקות).
בלילה השלישי היה לו סיוט, אבל הוא לא התעורר, ומאז הוא ישן בלילות. קצת קודם העברנו אותו לחדר משלו (עוד הרבה זמן המשכתי להשכיב לישון בהנקה).
המשכתי להניק עד גיל שנתיים בערך. מובן שהם ינקו פחות ואכלו כבר סדיר לגמרי (אוכל מגוון, הסתדרו גם שעות בלעדי, ינקו בכיף כשהייתי והסתדרו בלי בקלות).
עם הבכור הפסקנו באמצע ההריון עם השניה, כי החלב נגמר וכאב לי. הוא לא מאוד שמח, אבל הבין שכואב לאמא, והסכים להפסיק. היתה יניקת טנדם של כמה ימים ששמחה אותו מאוד.
השנייה לא רצתה להפסיק והייתי זקוקה לעזרה ותמיכה מאבא שלה בלילות ארוכים של גמילה מהנקות לילה (היא ינקה בין פעמיים לשלוש בלילה, ובצורה יעילה, אבל אני הייתי הרבה יותר עייפה).
היא ינקה עד גיל שנתיים וחצי, ולא רצתה להפסיק. גם פה הספיק לי, וגם פה אבא שלה עזר ותמך בי. לפי הרגשתי היא היתה יונקת עד היום לו יכלה.
עם השלישית נסעתי לכמה ימים ללמוד כשהיתה בת שנתיים, וכשחזרתי היא שכחה לבקש לינוק, ואחרי כמה ימים כשבקשה, אמרתי שנגמר. וזהו. היה קל מאוד.
לי אישית קשה יחסית עם ממתקים ואוכל לא איכותי לילדים שלי. הבעיה היא שאני והעזר לא מסכימים על מה זה אוכל טוב. אז לפעמים קשה לי ולפעמים הוא מתוסכל, אבל מסתדרים. הילדים בסך הכל די בריאים כך או כך.
העזר גם עזר לי לצאת מהשכבות ארוכות עד אינסופיות בלילה, שפשוט הרדימו גם אותי גם כשלא הייתי עייפה קודם.
מכיוון שממנו היה להם יותר קל להפרד (אין לו ציצי...) הם התחילו להסתדר עם הרדמות קצרות יותר, ובלי יניקה.
לילה טוב.