על ידי לב_שומע* » 04 ספטמבר 2014, 21:46
אני מרגישה שלפחות בחברה ובתרבות דתית חלק מהקושי בקבלה עצמית של הרווקות, הוא שיש איזה מן אזור לא מוגדר כזה: יש הבדל בין תהליכי קבלה עצמית של משהו שהוא בבחירתי: נגיד, אישה אומרת לעצמה: אני בוחרת ליהות רווקה כי...
ובין תהליכי קבלה עצמית של משהו שבחוויה של האדם הוא לא בבחירתו, אלא השלמה עם גורל, תבנית חיים, מצב נתון.
אני לא נכנסת כאן לשאלות מרתקות נורא האם גם מחלות פיזיות אנחנו בוחרים, האם חולה סרטן באופן לא מודע בחר להיות חולה. רק אומרת, בואו נגיד שהאינטואיציה הראשונית היא שלהגיד - בחרתי בעבודה שאני אוהבת, נניח, גם אם ידעתי שארוויח בה פחות זה שונה מאוד מלהגיד - אני מקבלת את זה שיש לי עכשיו בעייה אורתופדית שמשפיעה לי על התפקוד. (וגם אם אני לגמרי מאמינה בקשרים בין גוף לנפש, זה לא אומר שאני יכולה הרגע עכשיו לבחור לרפא את עצמי ושזה יעבוד לי תוך שנייה).
עכשיו, בשיח סביב רווקות, בעיני, מצד אחד ישנו איזה מסר מאוד חזק, לפעמים גלוי לפעמים סמוי, שזה "בגלל שאת לא באמת רוצה". כאילו, אם לגמרי לגמרי היית רוצה, זה היה קורה.
עכשיו, את יודעת מה, בא לי להגיד לפעמים לכל עלוני פרשת השבוע האלה שביו כותבים בעבר על "תופעת הרווקות במגזר הדתי" - אתם יודעים מה? אתם צודקים. נכון. אני נורא רוצה. אבל אם אני בוחנת לרגע, מציצה לעמקי הנפש שלי, אני מגלה הרבה בהלה או רגשות אחרים שלא מיתרגמים לרצון. יש לכם איזה כלי לעזור לי? יש לכם איזה דבר תורה שיעזור לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל כלי לעבודה פנימית, להיות אמפתית עם עצמי? אתם יכולים להיות אמפתיים איתי, עם הרעיון שאולי אני נושאת איתי סיפור חיים, עבר, משהו? הזוגיות שלכם עצמכם היא כזאת מעולה ושווה את עצמה שאתם לא בודדים בתוכה? אה, לא? אין לכם נחמה בשבילי? אתם לא יודעים לטפל ברצון שכן רוצה ולא רוצה? מה, התורה שלמדתם לא נותנת כלים לעבודת נפש? אז אל תדברו עלי. ועל "תופעת ה...".אל תדברו על דברים שאתם לא יודעים, כי אתם סתם פוגעים.
נדמה לי שהפער הזה בין מצד אחד התחושה הנורא חזקה שבאמת שזה לא בידי, עם כל התהליכים שעברתי ושאני עוברת - ישנו מישהו מלמעלה שהשורה התחתונה היא בידיו, לא בידי - ומצד שני תחושת האשמה שזה כן בידי, כי התת מודע (ליתר דיוק הסמוך למודע, אין לי שום בעייה להציץ עליו ולראות אותו...) שלי באמת במצב, נו.. איך לומר.. זתומרת שאני בחרתי לי את מר גורלי, התחושה הזאת המשלבת את חוסר האונים כי זה לא בידי ומצד שני כן באשמתי, נדמה לי שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ועוד פעם מאוד מקשה על תהליכי קבלה עצמית.
נדמה לי שאם אפשר לעשות בחירה של דיבור פנימי: או להגיד - רציתי, זה לא בידי, כך נקבע למעלה ממני, השתדלתי מאוד וזה לא הולך, זה יכול להיות בסיס של קבלה עצמית: זאת לא אשמתי, כך הם חיי, ואני מפיקה מהם את המיטב במסגרת הקושי. הרי גם אלמנה לא בחרה, נכון??? יעריכו אותה כל כך על מה שהיא כן עושה, עם חייה, לא על מה שהיא לא עושה.
או, לחלופין, דיבור פנימי הפוך, שאומר: על אף שאני מאוד מאוד רוצה, אני מזהה בתוכי חלקים שלא רוצים ויש להם סיבות נורא טובות לא לרצות. אלה חלקים פנימיים שיכולים להיות מושפעים ממודל של זוגיות שהפנמתי וראיתי סביב ומפחיד אותי בתוך תוכי לחיות בתוך תסריט כזה על אף שבמודע כבר עשיתי על זה המון עבודה, זה יכול להיות חלקים של העצמי שנפגעו בדרך, בתחנות החיים, בילדות או אחר כך או גם וגם. גם את הפגיעות האלה לא אני בחרתי, במודע הייתי רוצה להיות בזוגיות למרות הפגיעות, ובתת מודע או בסמוך למודע אני מכירה בכך שיש חלקים בתוכי שעברו משהו שגרם להם להיבהל עמוקות ובצדק. באמת שהם צודקים, כי יכול להיות שאילו הייתי נמצאת בזוגיות הייתי אומללה, בגלל שהפגיעות האלה היו עלולות לזמן לחיי אדם לא מתאים. ואולי בכל זאת היה יכול להגיע המתאים. אינני יודעת. ואני מקבלת את זה שזה חלק ממי שאני, אותם חלקים לא מודעים שיש בהם שכבה של... של כל מה שעברתי.
אני מרגישה שגם גישה כזו, אמירה פנימית כזו, יכולה לשמש כבסיס לקבלה.
המיש-מש, השעטנז, הערבוב של החוסר אונים עם האשמה, הבליל הנוראי הזה, משבית בעיני כל ניצוץ של סיכוי לאמירה עצמית מרפאת.
וכן, אני מאוד מזדהה על מה שכתבת על סוג מסויים של אמהות.
אני לא יודעת האם זו תופעה גורפת, אבל הנטייה הבסיסית שלי היא לחפש תשובות שם, והרבה פעמים הן נמצאות.
לא עשיתי סקר. לא ראיינתי המון נשים.
מה שכן, דברים דומים או אחרים אך דומים קיימים גם אצל זוגות נשואים מוברגים היטב זה לתוך חייה של זו באומללות רבה, עם החיבור הבסיסי של אהבה וחיבור (בצד דפוסים נורא נורא קשים) או אפילו בלעדיו, נטול.
זהו.
אני מרגישה שלפחות בחברה ובתרבות דתית חלק מהקושי בקבלה עצמית של הרווקות, הוא שיש איזה מן אזור לא מוגדר כזה: יש הבדל בין תהליכי קבלה עצמית של משהו שהוא בבחירתי: נגיד, אישה אומרת לעצמה: אני בוחרת ליהות רווקה כי...
ובין תהליכי קבלה עצמית של משהו שבחוויה של האדם הוא לא בבחירתו, אלא השלמה עם גורל, תבנית חיים, מצב נתון.
אני לא נכנסת כאן לשאלות מרתקות נורא האם גם מחלות פיזיות אנחנו בוחרים, האם חולה סרטן באופן לא מודע בחר להיות חולה. רק אומרת, בואו נגיד שהאינטואיציה הראשונית היא שלהגיד - בחרתי בעבודה שאני אוהבת, נניח, גם אם ידעתי שארוויח בה פחות זה שונה מאוד מלהגיד - אני מקבלת את זה שיש לי עכשיו בעייה אורתופדית שמשפיעה לי על התפקוד. (וגם אם אני לגמרי מאמינה בקשרים בין גוף לנפש, זה לא אומר שאני יכולה הרגע עכשיו לבחור לרפא את עצמי ושזה יעבוד לי תוך שנייה).
עכשיו, בשיח סביב רווקות, בעיני, מצד אחד ישנו איזה מסר מאוד חזק, לפעמים גלוי לפעמים סמוי, שזה "בגלל שאת לא באמת רוצה". כאילו, אם לגמרי לגמרי היית רוצה, זה היה קורה.
עכשיו, את יודעת מה, בא לי להגיד לפעמים לכל עלוני פרשת השבוע האלה שביו כותבים בעבר על "תופעת הרווקות במגזר הדתי" - אתם יודעים מה? אתם צודקים. נכון. אני נורא רוצה. אבל אם אני בוחנת לרגע, מציצה לעמקי הנפש שלי, אני מגלה הרבה בהלה או רגשות אחרים שלא מיתרגמים לרצון. יש לכם איזה כלי לעזור לי? יש לכם איזה דבר תורה שיעזור לי להבין את עצמי יותר טוב, לקבל כלי לעבודה פנימית, להיות אמפתית עם עצמי? אתם יכולים להיות אמפתיים איתי, עם הרעיון שאולי אני נושאת איתי סיפור חיים, עבר, משהו? הזוגיות שלכם עצמכם היא כזאת מעולה ושווה את עצמה שאתם לא בודדים בתוכה? אה, לא? אין לכם נחמה בשבילי? אתם לא יודעים לטפל ברצון שכן רוצה ולא רוצה? מה, התורה שלמדתם לא נותנת כלים לעבודת נפש? אז אל תדברו עלי. ועל "תופעת ה...".אל תדברו על דברים שאתם לא יודעים, כי אתם סתם פוגעים.
נדמה לי שהפער הזה בין מצד אחד התחושה הנורא חזקה שבאמת שזה לא בידי, עם כל התהליכים שעברתי ושאני עוברת - ישנו מישהו מלמעלה שהשורה התחתונה היא בידיו, לא בידי - ומצד שני תחושת האשמה שזה כן בידי, כי התת מודע (ליתר דיוק הסמוך למודע, אין לי שום בעייה להציץ עליו ולראות אותו...) שלי באמת במצב, נו.. איך לומר.. זתומרת שאני בחרתי לי את מר גורלי, התחושה הזאת המשלבת את חוסר האונים כי זה לא בידי ומצד שני כן באשמתי, נדמה לי שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ועוד פעם מאוד מקשה על תהליכי קבלה עצמית.
נדמה לי שאם אפשר לעשות בחירה של דיבור פנימי: או להגיד - רציתי, זה לא בידי, כך נקבע למעלה ממני, השתדלתי מאוד וזה לא הולך, זה יכול להיות בסיס של קבלה עצמית: זאת לא אשמתי, כך הם חיי, ואני מפיקה מהם את המיטב במסגרת הקושי. הרי גם אלמנה לא בחרה, נכון??? יעריכו אותה כל כך על מה שהיא כן עושה, עם חייה, לא על מה שהיא לא עושה.
או, לחלופין, דיבור פנימי הפוך, שאומר: על אף שאני מאוד מאוד רוצה, אני מזהה בתוכי חלקים שלא רוצים ויש להם סיבות נורא טובות לא לרצות. אלה חלקים פנימיים שיכולים להיות מושפעים ממודל של זוגיות שהפנמתי וראיתי סביב ומפחיד אותי בתוך תוכי לחיות בתוך תסריט כזה על אף שבמודע כבר עשיתי על זה המון עבודה, זה יכול להיות חלקים של העצמי שנפגעו בדרך, בתחנות החיים, בילדות או אחר כך או גם וגם. גם את הפגיעות האלה לא אני בחרתי, במודע הייתי רוצה להיות בזוגיות למרות הפגיעות, ובתת מודע או בסמוך למודע אני מכירה בכך שיש חלקים בתוכי שעברו משהו שגרם להם להיבהל עמוקות ובצדק. באמת שהם צודקים, כי יכול להיות שאילו הייתי נמצאת בזוגיות הייתי אומללה, בגלל שהפגיעות האלה היו עלולות לזמן לחיי אדם לא מתאים. ואולי בכל זאת היה יכול להגיע המתאים. אינני יודעת. ואני מקבלת את זה שזה חלק ממי שאני, אותם חלקים לא מודעים שיש בהם שכבה של... של כל מה שעברתי.
אני מרגישה שגם גישה כזו, אמירה פנימית כזו, יכולה לשמש כבסיס לקבלה.
המיש-מש, השעטנז, הערבוב של החוסר אונים עם האשמה, הבליל הנוראי הזה, משבית בעיני כל ניצוץ של סיכוי לאמירה עצמית מרפאת.
וכן, אני מאוד מזדהה על מה שכתבת על סוג מסויים של אמהות.
אני לא יודעת האם זו תופעה גורפת, אבל הנטייה הבסיסית שלי היא לחפש תשובות שם, והרבה פעמים הן נמצאות.
לא עשיתי סקר. לא ראיינתי המון נשים.
מה שכן, דברים דומים או אחרים אך דומים קיימים גם אצל זוגות נשואים מוברגים היטב זה לתוך חייה של זו באומללות רבה, עם החיבור הבסיסי של אהבה וחיבור (בצד דפוסים נורא נורא קשים) או אפילו בלעדיו, נטול.
זהו.