כן...כתבתי
החיים מזמנים לך הרפתקאות שאין לצפותם...

עדיין בודדה,אבל כבר מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה
והיום,יותר מאי פעם, מצליחה לזמן לחיי שותפים לדרך, בדרך אל האור...

קשר של 20 שנות יחד הוא הראשון והיחיד שלי,אני הראשונה והיחידה שלו , הסתיים בפירדה וגירושים. מצא אחרת שתפיג את בדידותו.
אוי, מה קרה? כתבת פה בעבר שהנישואים שלכם מאוד חזקים ואין לכם כל כוונה להיפרד...

את יכולה לספר עוד על הקשר שלכם?

קשר של 20 שנות יחד הוא הראשון והיחיד שלי,אני הראשונה והיחידה שלו , הסתיים בפירדה וגירושים. מצא אחרת שתפיג את בדידותו.

_מלכתחילה,עיקר הדיון שלשמו נפתח הדף הזה,לא אמור היה לעסוק באיך שהסביבה מגיבה אלי ולשונות שלי,אלא לאיך אני לעצמי מבחינה בגבול הדק שבין השונות שלי ובין הצורך להיות שונה.
אישי היקר, גם הוא מחזק אותי כל הזמן. הוא אוהב את השונות שלי. הוא מעריך את האומץ שלי להיות מיוחדת ונאמנה למי שאני ,על אף תגובות הסביבה._
באמת נדמה שיש לך צורך להיות שונה ולבנהזוג יש צורך שתהיי שונה. זה מאוד מעניין. את יכולה לספר עוד על הקשר בינכם?

ידי אור,תודה לך
התחברתי לאמירה האחרונה שלך:

כשתרגישי מלאה כל כך בנוכחות, תוכלי למלא את כל היקום בנוכחות שלך ולא יהיה לך צורך באף אחד...

מאד מרגישה כך בימים האחרונים. חזרתי לעצמי,לעולם שלי, וטוב...

מלכתחילה,עיקר הדיון שלשמו נפתח הדף הזה,לא אמור היה לעסוק באיך שהסביבה מגיבה אלי ולשונות שלי,אלא לאיך אני לעצמי מבחינה בגבול הדק שבין השונות שלי ובין הצורך להיות שונה.

אישי היקר, גם הוא מחזק אותי כל הזמן. הוא אוהב את השונות שלי. הוא מעריך את האומץ שלי להיות מיוחדת ונאמנה למי שאני ,על אף תגובות הסביבה.
הוא אוהב את האמיתיות,את הישירות,את הכנות (על אף שהוא גם מוצא עצמו פגוע לעיתים)
אתמול בערב הזמין אותי לראות איתו סרט "שיעצים אותך" , כך אמר. לסרט קוראים "הסודות". אכן,סרט מאד מעניין,מרגש ו.... מיוחד. סרט ישראלי שמספר על בחורה דתיה,בתו של הרב,שבוחרת בחירות מאד יוצאות דופן שגורמות לתרעומת הסביבה.לקראת הסוף,נאמר שם משפט מאד חזק: "לפעמים מה שנראה כאילו הוא לא נכון,דווקא הוא הנכון"
אכן,מעצים.
למחרת הסרט ריקדתי ופיזזתי ל ייחפה, באושר גדול,ברחבת הכביש שמול ביתי. נכון או לא נכון,לא אכפת לי. כייף היה לי לרקוד,להשתחרר מהכל ולשמוח
לא אכפת לי מה חשבו עלי השכנים,לא אכפת לי שאני שונה. ליתר דיוק כן אכפת לי. אני אוהבת את השונות שלי ושיקפצו לי כולם!

תודה לכל המגיבים לי פה בדף. עזרתם לי לחזור לעצמי ולכוחות שלי.אני כבר לא בודדה. יש לי את עצמי,וזה כל כך הרבה עבורי
ואת בעלי כמובן,והילדים וכל שאר הסובבים אותי (מי שאוהב אותי יותר או פחות)
יש לי את האמונה שלי בעצמי ובדרך שבחרתי לי ללכת בה
ו...כן,היא שונה.אני שונה.

היי אור לעצמך.
כשאין "אחר משמעותי" בחיינו, אנו יכולים להיות בודדים או להינות מהחופש שהתבודדות מביאה. כשאיננו מוצאים תמיכה בקרב אחרים לאמיתותינו עמוקות התחושה, אנו יכולים להרגיש מבודדים ומרירים או לחגוג את העובדה שראייתנו חזקה מספיק כדי לשרוד אפילו את הצורך האנושי החזק לקבל את אישור המשפחה או החברים היי מודעת לאופן שבו את בוחרת לראות את הלבדות שלך. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו מפתח בתוך עצמו את היכולת לעשות דרכו בחשיכה ללא שותפים או מדריכים...
נסי להחליף את ה"בדידות" שהיא המצב השלילי (החוסר באחר) ל"לבדות" שהיא הנוכחות של העצמי. ה"לבדות" היא חיובית מאוד, היא נוכחות גולשת. כשתרגישי מלאה כל כך בנוכחות, תוכלי למלא את כל היקום בנוכחות שלך ולא יהיה לך צורך באף אחד...
תודה.

_ולכן, אולי, הכינוי אכן מתאים לך. את לא מתעניינת באחרים אלא רק דרך מה שהם נותנים לך (עניין למשל).
אבל אם את לא קשובה לאחרים ולצרותיהם או מחשבותיהם (השונות משלך), בסופו של עניין זה חוזר אלייך כבומרנג._

אני חושבת שבתור התחלה של קשר

,אני באה נטולה מכל ציפיה שהיא

הי לזו שמכנה את עצמה בודדה והי לנשים היקרות שמוסיפות פה לדיון הרבה אהבה ,תשומת לב וחוכמה.

כתבת וחידדת את הדיון .
מה לעשות כשעולה חוסר הסכמה ?
האם לבלוע צפרדע ועוד צפרדע ?, או לקום מיד כנשוך נחש ?

אני יכולה רק להגיד לך מניסיוני:חשוב לי להתמיד במפגשים הגדולים .גם בשביל הסדר השבועי שלנו וגם כי המפגשים נערכים בחוץ ומאפשרים הרבה פעילות גופנית .סיבה נוספת היא שהמפגשים האלה הם מקור להכרות עם המון משפחות ,שאיתם יכול להיות קשר עמוק יותר ומפגשים אחד על אחד.

אני ממש לא רוצה להטיף פה בקטע שיפוטי ,אני חוזרת ואומרת שזה קו המחשבה שלי והעינינים שלי :
שאצלנו במשפחה /אצלנו בפולניה ,יענו אמא שלי ,לא היה נהוג לבוא לבקר בידים ריקות,לא היינו 'נופלים 'על מישהו דווקא ב1300 ,מתי שאוכלים ארוחת צהרים ,אלא אם כן סוכם מראש שמזמינים אותנו ,ואז בכל אופן היינו מביאים סלט פירות ועוגה.

אני חושבת שבתור התחלה של קשר ,ואני אומרת התחלה , אבל התחלה יכולה להמשך שלוש שנים ,אני לא מצפה לשום טובות הנאה מהקשר,אני באה נטולה מכל ציפיה שהיא.
כבר היטיבו גדולים וחכמים לומר : ציפיות הן לכריות.
עד שחברה ממש תעזור לי במשהו , או עד שאוכל להעמיס עליה את תלאותיי ,יקח זמן.
גם מהבחינה של לספר לחברה על משהו שמעיק עלי וגם המבחינה של לבקש עזרה.

כתבת על זה שלילדה יש כאבי אוזניים והיא צורחת מהסבל.אני יכולה לספר לך , שגם בני היה בוכה המון כשהיה תינוק ,אומנם לא מכאבים , אבל ככה זה היה , גם היום הוא טיפוס כזה .
אני חושבת שמאוד העיק על המשפחה המורחבת שלנו לשמוע אותו בוכה , אבל אז לא הייתי רגישה לזה .היום ,אני חושבת שהייתי צריכה להיות יותר אמפטית לקושי שלהם.
הם לא חייבים לחשוב כמוני ,שאם ילד בוכה אז חשוב לאפשר את זה ולתת תשומת לב .
הם חושבים מה שהם חושבים , גם בנושאים כמו היגנה ונעלים ,חינוך ותרבות...
אני חושבת שקשר משפחתי או חברים ,הוא לא בשביל לאתגר אנשים. מפגש , רצוי שיהיה נעים .זו הבחירה שלי לארגן אותו ככה שיהיה נעים .למשל , שאם הילד יתחיל לבכות , אני אהיה זמינה ואקח אותו הביתה /הצידה .
זה כנראה לא הזמן לשחרר אותו .

לפעמים ,יש איזה מישהו שאני ממש סומכת עליו ,עד כדי כך שאני יכולה להשאיר אצלו את הילדים.לפעמים יש מצב שבו אני מרפה ופחות מסתכלת ופחות מתערבת ,למשל , כשיש מפגש והילדים משחקים בפינה מרוחקת .
באותו הזמן ,אני משתדלת מאוד להאמין ביכולות שלהם לדאוג לעצמם ,לאזן את עצמם , להתבטא בבהירות , לנהוג בהגינות כלפי זולתם וכ'
לפעמים זה מאוד לא פשוט רק להאמין שיהיה בסדר ,ואז אני הולכת ובודקת מה קורה .כלומר , אם הרשיתי לעצמי להמשיך לשבת בשאנטי וקרה משהו , אני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי.
אני מזכירה לעצמי שהילדים הם ילדים , יש בינהם בוגרים יותר , יש יותר ילדותיים .
ילדים זקוקים לדעתי לליוי והשגחה של מבוגר ואם אני רוצה שזה ילך לפי הדרך שלי , אני היא זו שצריכה להיות שם.

האנשים שהכי קרובים אלייך,הם אלו שאמורים להכיל אותך גם ברגעי החולשה שלך. ולא רק הבעל או הילדים אלא לדעתי גם חברה טובה אמורה להיות שם בשבילך,כשאת זקוקה למישהו כדי לפרוק איתו/עליו את המתחים שהצטברו

אני בטוחה שלא התכוונת שהילדים, כמו בעל או חברה טובה, אמורים להכיל את רגעי החולשה שלך ולהיות שם ברגעי ההזדקקות שלך כדי שתפרקי עליהם או תפרקי איתם את המתחים שהצטברו אצלך (שני דברים שונים לחלוטין, אבל שניהם פסולים בעיניי כשמדובר בילדים) - אבל זה מה שעלול להשתמע כשאת כוללת אותם באותה רשימה ובאותה נשימה.
(אגב, גם יתר האמור אינו נכון, בעיניי).

פשוט עניין של פרספקטיבה
הבנתי. @}

יש גם אפשרות לעבור דירה. לגור ליד אנשים קצת יותר "דומים".
חשבתם על זה?

(הערה למחיקה -
אחת, רק כי אין לך דפבית אני עונה פה -
כן. אני חושבת שזה לא שיפוטי. תינוקות משתינים על עצמם. זו עובדה. דווקא שקלתי להגיד "בחיתול ח"פ" אבל זה הרגיש לי מאד שיפוטי ועורר רגשות שליליים. אז החלטתי לנקות את האמירה הזאת. פשוט עניין של פרספקטיבה. )

כל בחירה במסלול חיים כלשהו מולידה את הקשיים או האתגרים שלו. האם רק מישהי שחיה בדיוק כמוך יכולה להכיל את הקשיים שאת עוברת? אם חברה שלך תספר לך שיש לה תקופה מאוד לחוצה בעבודה וכבר שבוע היא עצבנית בבית ומוציאה על הילדים והבנזוג, קשה לה, היא מתגעגעת, יש לה ייסורי מצפון... לא תוכלי להגיב באמפטיות? זה עובד גם להפך. אותה חברה שנותנת אקמולי לכאבי אוזניים יכולה להגיב בהבנה לקושי שלך לשמוע את הילדה בוכה מכאב.

נשמע ממה שכתבת עירוב של כמה דברים:
הראשון הוא קושי טבעי של לחיות באופן שונה מהסביבה ולהתמודד עם חוסר ההבנה של הסביבה, אין ספק שזה יכול לעייף לפעמים. טבעי לחפש בשכנות אנשים שחיים באופן דומה או באופן טבעי.
השני הוא החוסר באוזן קשבת לשתף במה שעובר עליך. אני חושבת שמרוב שהתרגלת להיות שונה ובמעין פוזיציה של מתריסה, קשה לך להודות בקושי מול אותם אנשים שאת נדרשת להסביר להם כל דבר באורח חייך השונה. אבל האם בין אותם אנשים/ חברות, קיימים כאלו שמקבלים את אורח חייך השונה בלי לחיות אותו בעצמם, ותגובתן תהיה "אני מתארת לעצמי שזה מאוד קשה ומעייף" ולא "אני לא מבינה למה למה את לא עושה כך וכך" או לחילופין "תתמודדי עם הדייסה שאת מבשלת"?
למה את נדרשת להחזיק פאסון מול כל העולם? עשית מספר בחירות די קיצוניות ושונות, את עומדת מאחריהן במלוא המחוייבות, את גם מתמודדת עם הקשיים שנוצרים בעקבותיהן. למה את חושבת שאנשים שלא עשו את אותן בחירות בדיוק מצפים ממך להיות נטולת קושי או סוג של "מחכים בפינה"?

מה רע בחברים שמקבלים חלק מהדברים וחלק אחר לא? כולנו חברים כאלה. חלק מההדברים מתאימים לנו וחלק לא. חבר מושלם נמצא רק במעבדה, יחד עם הילד המושלם והבעל המושלם והאמא המושלמת.
תהיה לך חברה שלא אכפת לה שישתינו על הרצפה
חברה אחרת תתן לילדים שלך עוגיות טחינה בלי סוכר
חברה אחרת תסתובב אצלך בבית ערומה
והופה יש לך המון חברים שמקבלים שיש בך צדדים שהם אוהבים ויש בך שהם לא אוהבים. אם את רק תסכימי לקבל שיש בהם צדדים שאת אוהבת ויש בהם צדדים שאת לא אוהבת.

רוזמרין,אני מעתיקה שוב את דברייך,כי רוצה להתייחס


אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת
בודדה, המשפט הזה הוא חשוב ועצוב. בעקבותיו, חשבתי לעצמי מי באמת מכל הקרובים לי מכיל אותי ברגעים כאלו.
דבר ראשון הבנתי שאם אני במצב כזה, ואני נפגשת עם חבר/ה אז עדיף שאת החולשה שלי אני לא אפנה כנגדם (לא אכעס עליהם
ולא אגיד להם דברים שיעליבו אותם) ואכעס על מישהו חיצוני או על עצמי. את זה הם דווקא כן יכילו.
לגבי בעלי והילדים, שעליהם אני כן מרשה לעצמי לפרוק לפעמים, גם לא הייתי אומרת שהם מכילים. גם אני לא אוהבת שמפנים כלפיי
רגשות או מחשבות שליליים. וגם הוריי לא מכילים. אז מי כן??? רק אני.

והאמת? כשאני במצב כועס או כואב או חלש זה באמת רק משהו פנימי שלי. הוא לא קשור לסביבה החיצונית, לא לשום איש אחר.
עובדה שבזמנים בהם אני שלווה וחזקה אין לי שום כעס על אותן סיטואציות עצמן.
המסקנה שלי היא שעדיף דווקא להיות לבד במצב כזה ואם קשה אז להוציא את הכעסים אבל לא על-ידי השלכה על האחר.
האם זה משהו שאת מזדהה איתו?


כן,רוזמרין,זה משהו שאני מזדהה איתו,אבל קשה לי להשלים איתו.
לא רוצה לקבל אותו ליתר דיוק. מאמינה שמי שמדחיק את כל הכעס והקושי לעצמו פנימה,נהיה בסוף חולה מאד,בגוף ובנפש.לדעתי אדם בריא צריך להיות מסוגל להוציא את האנרגיות השליליות החוצה, ו-כן,להתחלק בהם עם הזולת. מיהו הזולת הזה? האנשים שהכי קרובים אלייך,הם אלו שאמורים להכיל אותך גם ברגעי החולשה שלך. ולא רק הבעל או הילדים אלא לדעתי גם חברה טובה אמורה להיות שם בשבילך,כשאת זקוקה למישהו כדי לפרוק איתו/עליו את המתחים שהצטברו

וכעת אחזור לשיח המקורי שביקשתי לפתח פה.
אני זקוקה לחברים לא רק כדי להכיל אותי ברגעי החולשה. אני זקוקה לחברים-שכנים,שנוכל להשתתף יחד בכל. גם ואולי בעיקר בדברים החיוביים,בדברים הקטנים של החיים. אני זקוקה לדעת שאני יכולה לשחרר את ילדיי לבקר בבתי שכנים מבלי שיצטרכו להגיד כל הזמן "לא תודה,את זה אנחנו לא אוכלים" (מה שדי קשה לילדים לעשות...),או שבתי שנמצאת בשלבי גמילה,לא תצטרך להרגיש אשמה כל פעם שבורח לה פיפי על הריצפה ,כי לשכנה זה מאד מפריע. אני זקוקה לשכנים-חברים שלא יתלוננו שילדיי מוזנחים,רק משום שבתי הולכת ערומה או שבני עם חולצה מלוכלכת בגלל שטיפס בהרים כל היום או רדף אחרי שפריריות סביב ערמת זבל .אני זקוקה לחברים שיבינו את העומס שאני בוחרת לקחת על עצמי עם החינוך הביתי שלנו.אני זקוקה שיבינו אותי,שזה שאני בוחרת בזה,לא אומר שאסור לי קצת להתעייף לפעמים,או סתם להרפות ולדעת שיש מי שמוכן לאחוז בהגה לרגע במקומי,לשמור שלא אאבד שליטה,להתחלק איתי בעומס,במשימות,בלחץ. אני זקוקה לחברים-שכנים שיעזרו לי כשבתי צורחת מכאבי אזניים נוראיים (ולא,היא לא מקבלת תרופות)ויאפשרו לבת שלהם לעזור לבת שלי להרגע,כי זה מה שהיא ביקשה באותם רגעים.לא צריכה הטפות מוסר על הבחירות שלי. זקוקה למישהוא/היא שיתמודד עם דברים דומים לאלו שאני חיה איתם,זקוקה לעוד מישהוא בוגר ומודע לחלוק איתו תובנות שמציפות אותי השקם והערב.
זקוקה למקום שיכול ורוצה לקבל אותי כמו שאני,עם הרגליים היחפות ועם התינוק המפשפש בלי תיתולים,ועם השגעונות שחשובים לי בענייני תזונה. מקום שאוכל גם לתת לו וגם לקבל ממנו.
וכשאין לי את המקום הזה,את החברה הזו,אז זה קשה. אז אני מרגישה בודדה.
עדיין,מעדיפה לחיות עם הקושי מאשר לבזבז אנרגיות על קשרים חברתיים שאינני מוצאת בהם עניין,שלא נותנים לי מה שאני צריכה,שלא מאפשרים לי לתת ממה שאני יודעת ויכולה ורוצה לתת

תמי, מה שכתבת ממש מרתק ומרגש. תודה.
וגם בודדה לשעבר - שיחקת אותה.

בודדה לשעבר נורא יפה מה שכתבת ונכון.

בהמשך לעניין ההתפלספות, אולי גם מי שהשונות אצלו היא טבעית ובריאה וחלק בלתי נפרד מלהיות יצור חי חד פעמי, לא מקדיש לה הרבה מחשבה אלא פשוט חי איתה, matter-of-factly. (אבל לא הייתי מסיקה מכאן שהשונות אצל כל מי שלא מתפלסף היא כן בריאה ).

זה מתקשר גם לחוסר החיבה שלי כלפי הביטויים "ערך עצמי" או "הערכה עצמית". נראה לי שאם יש "עצמי" אז המילה "ערך" לא רלוונטית, ולהפך. עצם ההנחה שצריך להיות "ערך" לעצמי, עצם המדידה של "עצמי" כמו מבחוץ היא נטייה אנושית ייחודית ולא בהכרח מועילה (ואולי זו קללת הנאו קורטקס? ) .

מה זה אומר עלי? (או על העולם?)
אם זו לא שאלה רטורית אני מניחה שהתשובה מצויה במענה לשאלה למה את לא מצליחה לדמיין את זה. ואני תוהה למה שבכלל לא תהייה אפשרות לדמיין משהו? דימיון אינו מציאות.
הצעה לעוד תרגיל: קודם דמייני שהעולם הוא כמו שהיית רוצה, ואז נסי לחשוב אם גם בעולם כזה היית רוצה להיות שונה.

כמובן, כל מה שכתבתי אינו האפשרות היחידה. אפשר להסביר לא פחות טוב את הצורך להתבלט לטובה ולהיות "יותר" כצורך שיש לו יתרונות אבולוציוניים.

אולי התשובה למקור הפרטי של אדם ספציפי לשאיפה להיות שונה - מקור בריא ועכשווי או לא - מצויה במענה לשאלה עד כמה השאיפה הזו משרתת את החיים היום או פוגעת בהם. אם היא סוגרת אופציות יותר משהיא פותחת, ומביאה להתעלמות מהמציאות, אני מהמרת שהיא תוצאה של מנגנון משובש. אם בגדול היא מסייעת לחיים טובים ומספקים אז אחלה, ואז אין טעם להתבחבש ולהתפלסף ולהתפסכלג כמוני .

קיזי תודה.

תמי, מה שכתבת ממש מרתק ומרגש. תודה.

הצעה: חישבי על חיים שבהם את כמו כולם ולא מיוחדת ולא שונה ולא ראשונה ומקורית מפלסת-דרך (ואולי את כבר חושבת כך לפעמים), ובידקי מה זה עושה לך.
וואו. ניסיתי ו... אני לא מצליחה. לא מצליחה לדמיין בכלל את המציאות הזו, שבה אני לא צריכה להיות שונה לגמרי ממוסכמות חברתיות בסיסיות. מה זה אומר עלי? (או על העולם?)

אני דור שני לשונות כזו, וכנראה שזה גם משתפר וגם מחמיר בדור שני. מצד אחד - זה לא נראה לי כזה ביג דיל, יש לי מודל לחיים טובים ומלאים בתוך בועה, ומזמן ויתרתי על הרצון להיות כמו כולם. מצד שני, אני לא יכולה לחיות אחרת. או אולי עדיף לומר, אני לא יכולה שלא לחיות אחרת. ויש תהליך של הקצנה יחסית להורים שלי, אם כי אולי ה"אשם" הוא בזמינות המידע בימינו.

אבל לעניינינו - המודל של ההורים שלי כלל חיי חברה עשירים, ולמרות שהייתי מאד בודדה בשנות בית הספר היסודי (לצערי ההורים שלי לא היו מספיק היפים בכדי לא לשלוח אותי לשם), זה כבר מזמן לא המצב. יש לי אוסף נהדר וגדול של חברים מאד טובים, שכל אחת מהן היא אדם יוצא דופן ונהדר, כל קשר הוא קשר שנבחן על פני שנים ונבחר שוב ושוב. חיי קהילה חשובים לי, וחברים טובים וקרובים חשובים לי, ואני מנסה להשקיע בשני האפיקים המשתלבים האלה למרות הנטיות הטבעיות שלי להתחפרות וסתם למעופפות כללית. לאיש שלי, לעומת זאת, אין צורך בחברים קרובים חוץ ממני, ואכן אין לו כ"כ כאלה - הוא יוצר קשרים הרבה יותר בקלות ממני, אבל לא ממש טורח לשמר אותם כשהוא עובר הלאה למקום אחר. מה אני מנסה לומר? שזה עניין של להבין מה את צריכה ולנסות לספק את זה אקטיבית, ושאלו כישורים נלמדים. וגם, כמו שנאמר פה הרבה, שחיים באופן טבעי לא אומרים בהכרח שתהיה בדידות, אבל בהרבה מקרים הם כן מחייבים אותך לחפש יותר כדי למצוא את האנשים המיוחדים שלך.

וואו, לא מעט מדברייך הזכיר לי את עצמי ואנשים קרובים. אנא קיראי את הכתוב להלן מתוך ההבנה הזו.

האם לגיטימי עבורי לבחור בשונות ולצפות מבן זוגי שיעריך זאת או שמה עלי להודות בכך שהכל בעצם נובע מתסביך פסיכולוגי עמוק,איזו שריטה בעברי שדוחקת אותי כל הזמן אל מעבר לקו הנורמה,רק כדי להיות שונה
הצעה: חישבי על חיים שבהם את כמו כולם ולא מיוחדת ולא שונה ולא ראשונה ומקורית מפלסת-דרך (ואולי את כבר חושבת כך לפעמים), ובידקי מה זה עושה לך. האם מתעוררת התנגדות? האם את מתחילה להסביר לעצמך למה זה לא נכון? האם את נכנסת ללופ אינסופי או כפייתי של בעד ונגד? האם יש לך קשר או מכה בבטן, מחנק בגרון, ליבך נופל, חיכך דמוע? האם את מרגישה פחד? אם ענית כן לאחד מאלה, זו כנראה שריטה מהעבר.

לפעמים הדחף להיות מיוחדת ושונה נובע מצרכים ילדותיים - מציאות שבה לא הרגשנו נאהבים כמו שאנחנו. לפעמים ההרגשה של שונות מגיעה מהרגשת בדידות, למרות שזה נראה להפך: אם אני בודדה אז יש בי משהו מיוחד. ההסבר הזה הופך את הבדידות למשהו חיובי, משהו בשליטתי. אני בחרתי בבדידות, ולא הבדידות בחרה בי.
אני יכולה לספר לך שבילדותי, הסבר כזה בדיוק הגן עליי מהכאב. אבל האמת הייתה שאצלי, הייתה קודם בדידות ורק אז הגיע טיפוח השונות כהסבר ותירוץ. זו הייתה הגנה: אילו רק הייתי מיוחדת וראשונה ומקורית היו אוהבים אותי, הייתי ראויה לאהבה.
היה לזה גם צד מקביל וסותר: הרגשתי גם שכדי להיות אהובה אני צריכה לוותר על הייחוד והאותנטיות שלי. כתוצאה מכך נוצרה רציונליזציה: חשבתי שאם אני משתדלת להיות נחמדה ולמצוא חן ולהדגיש מכנים משותפים עם אחרים, אני "משקרת" ומוותרת על הייחוד שבי, על המהות שלי, על עצמי. היה זמן שבו גם בחרתי לחתוך בבת אחת חלקים מאישיותי כי החלטתי שהם הסיבה לבדידות (חיברתי אותם מאז, תודה ).
אם רק הייתי שמה את שני ההסברים אז זה ליד זה, הייתי מבינה שמהסתירה ביניהם עולה תמונה מייאשת: מה שלא אעשה לא אהיה אהובה. וזה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש, אז.

חשיבה כזו, חד ממדית ומוחלטת ושל או-או ושחור לבן, היא אחד מסימני ההיכר של חשיבה ילדותית. במציאות הבוגרת זה לא או להיות מיוחדת ובודדה או להיות כמו כולם ואהובה. זה גם לא ההפך: או להיות יחידה ומיוחדת ואהובה או להיות כמו כולם ולא ראויה לאהבה.
יש הבדל בין "אני מיוחדת" לבין "אני מיוחדת ואחרים לא", בין הערכה עצמית בריאה לבין התנשאות. במציאות הבוגרת לא צריך שאחרים יהיו פחות מאיתנו כדי שאנחנו נהייה בעלי ערך עצמי (ביטוי שאני לא מתה עליו כי הוא אוקסימורון בעיניי, אבל ניחא). למעשה, אין שום קשר בין מה שאחרים הינם לבין מה שאנחנו. הקיום שלהם עצמאי משלנו. בילדות הקיום שלנו תלוי באחרים.
כך גם אי ההבנה שיש הבדל בין מציאות פנימית - רגשות ומחשבות - למציאות חיצונית - מעשים ודיבורים. ושאפשר להרגיש ולחשוב דבר אחד (לא מקובל) ולהתנהג בצורה אחרת (כן מקובלת). במציאות הבוגרת לא רק שזה אפשרי, זה גם מתבקש לעתים קרובות. זו לא צביעות; זו שליטה עצמית והתחשבות.

וזה גם מתקשר לעוד משהו שכתבת שכמה אנשים הגיבו עליו:

אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת
היו ויש לי כאלה ולכן אני יודעת שזה אפשרי, ומאחלת לך מכל ליבי שתמצאי חברות כזו ואפילו כמה חברויות כאלה. אבל אני חושבת, כמו מה שמה שאנשים אחרים כנראה חושבים וניסו להגיד לך כאן, שחברות כזו תהייה חייבת להיות הדדית.

לדעתי, במערכות יחסים בריאות, רק עם ילדינו צריכה ויכולה (לפחות בתאוריה) להיות אהבה ללא תנאי. רק ילדים צריכים לקבל אהבה בלי להשקיע בשבילה שום מאמץ.
בכל אהבה בוגרת בריאה חייבת להיות אהבה התלויה בדבר, והדבר הוא הדדיות. זה אומר שבחברות בריאה כזו צריך קודם כל להשקיע מאמץ וזמן כדי שלצד השני יהיה טוב ויהיה לו חשוב להשקיע בהמשך החברות. רק אז סביר לצפות שהצד השני יישאר גם כשלא נעים ולא טוב.

רבים מאיתנו שלא קיבלו את האהבה ללא תנאי מהאנשים הנכונים (ההורים) בזמן הנכון (הילדות) ממשיכים לחפש אותה גם בבגרותנו. מחפשים מישהו "שיקבל אותנו כמו שאנחנו", ובזה בעצם מתכוונים שאנחנו לא רוצים להשקיע מאמץ בחברות. ולפעמים אפילו מתגרים בכוונה, כמו מבחן אהבה: מה אפשר לעשות (שלא נעים לאחר) ועדיין להישאר אהוב. (אשליית כוח ושליטה).
אבל חברות שבה צד אחד הוא בתפקיד הכלה בלתי מותנית כלפי הצד השני היא או חברות שתיגמר, או חברות לא בריאה, או מערכת יחסים טיפולית (או שילוב ביניהן...).

ולסיום אני רוצה להציע לך חומר למחשבה. לדעתי ומניסיוני "החיבור לילדה הפנימית" אין פירושו התנהגות זהה היום להתנהגות הילדותית. למעשה, התנהגות הפוכה היום היא אחד הכלים הכי חזקים שאני מכירה לקרב אותי למי שהייתי באמת, או האני האותנטי שלי, או הילדה שבאמת הייתי (לדעתי אין דבר כזה "ילד פנימי" וגם בתור מטאפורה זה לא רעיון טוב), לפני שהתחלתי לפתח הגנות כמו צורך להיות מיוחדת ומקורית או המחשבה שאני טובה מאחרים. כי ההגנות האלה אינן הילדה שהייתי באמת אלא מה שנעשיתי - מה שאליס מילר קוראת לו "האני המזוייף" . וכי התנהגות הפוכה מצריכה הודאה בכך שאני פועלת מתוך מנגנוני הגנה למציאות שהייתה ונגמרה ושאינם מתאימים למציאות היום. היא מביאה אותי להסתכל לכאב ולצורך המקוריים ישר בפנים, להרגיש אותם, להבין איפה אני ממשיכה להתגונן מפניהם היום, ואז להשיל את הקליפות שאין לי עוד צורך בהן ולשפר את חיי וחיי אהוביי. כאן ועכשיו.

ואו, יצא ארוך. חרגתי כאן מהכלל שקבעתי לי להימנע מהסברים על רגשות, כי דברייך הזכירו לי דברים מוכרים מעצמי ומאנשים קרובים. בעצם, ברור לי שלא לך אני כותבת. . ובכל זאת, אם הגזמתי אימרי לי.

בודדה
נכתבו כאן הרבה דברים על הרבה נושאים ותקצר היריעה מלהתייחס לכולם. אני רוצה לכתוב משהו מתוך מה שאני קראתי בין השורות, כקולגה (לשעבר).
בדידות לא שייכת דווקא לבחירה באורח חיים שונה מהנורמה. חייתי בסביבות שונות, לפעמים התאמתי "בול", לפעמים הייתי חריגה, ותמיד הייתי בודדה. היום אני מרגישה מוקפת באהבה ולא לבד.
אני עדין מנסה להבין מה גרם אז לתחושת הבדידות ומה השתנה, וכשאני קוראת את דבריך הם מחדדים את הבנתי. סלחי לי אם אני לא בכיוון, אני יכולה להתייחס לדברים רק מזווית הראיה שלי מפני שהמדיום לא מאפשר דיאלוג אונליין.
בדבריך הראשונים פשוט שמעתי כאב ועצבות. כאב שהסיבה לו היא הסיבה הטבעית בעולם: ריחוק מבן הזוג, משבר, התחושה האיומה שאפשר לאבד את מה שבאמת יקר לי בעולם הזה. באותו רגע רציתי לחבק אותך.
אחר כך התרחקת. דחית בנימוס את כל מי שניסה לגשש בחיי הזוגיות. הודעת שהכל בסדר. ביקשת לחזור לדיון ענייני ואקדמי.
וזה לדעתי שורש הבדידות. את כל כך בטוחה בעצמך, כל כך גאה בדרכך ובבחירתך, איך תוכלי להודות בפני מישהו שמכיר אותך שמשהו רקוב בממלכת דנמרק?
מתוך אותם חברים בודדים שציינת בתחילה שנשארו וקבלו אותך על כל שגיונותייך - מישהו מהם יודע שאת חווה משבר בחיי הנישואין? וכן, למה לדבר אקדמית על שונות כגורם לבדידות והמחירים שיש לשלם, למה לא לדבר עם חברה טובה על המחירים שאת משלמת, לדבר באמת, בדם ליבך, לבכות, להודות שקשה, שאולי יש ספקות בדרכך?

מה אני רוצה להגיד לך?
קודם כל שאני שמחה שבמישור האישי העניינים השתפרו.
שבדידות לא נובעת מבחירות שונות מהנורמה (לדעתי).
בדידות לדעתי נובעת מניכור.
ושהניכור הוא קודם כל של אדם מעצמו, בתוכו. כשיש כל כך הרבה מקום בלב לכעס ולבוז כלפי מי שחי אחרת, צריך לבחון מה זה משרת אצלי. למה אנרגטית נשאבים לכאן רגשות כל כך קשים.
דיברת על כך שאת סופסוף מוצאת את המקום שלך, את הקול האישי שלך. סלחי לי אם אני חולקת על זה. ממה שראיתי עד כה, קול אישי שדורש כל כך הרבה אנרגיות של בוז כלפי אחרים הוא עדין קול שמחפש את עצמו. קול אישי אמיתי חי בשקט את חייו.

אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי. הפסקתי להיות בודדה באופן פראדוכסלי ביום בו בעלי עזב את הבית וכל חברי שלא חשבתי שהם באמת חברים טובים באו והתייצבו לידי מחבקים ומנחמים. ואני פעם ראשונה הרשתי לעצמי לא להיות חזקה ומושלמת. הרשיתי לעצמי לקבל עזרה. זה אחד השיעורים החשובים בחיי.
אז גם אם הכל בבית בסדר (חמסה חמסה), תזמיני חברה טובה וחכמה לקפה (סליחה תה מרווה) ותספרי לה כמה לפעמים את עצובה ובודדה. לא כאנונימית ברשת, מי שאת מוכנה להזדהות.

נשיקות

אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת
זה נשמע כך - קבלו אותי כפי שאני, אבל אני לא מבטיחה לקבל אתכם כפי שאתם....
איך זה יכול להתקיים אם לך אין את הרצון/היכולת להכיל את האחר? (שתמיד יהיה שונה ממך במשהו)

מאוד קל להיות "אתה עצמך" בואקום. הרבה יותר קשה להיות אני יחד עם כולם. בבודהיזם אומרים שלהיות נזיר בודהיסטי זה הדבר הכי קל, אבל לתרגל בודהיזם עם משפחה וילדים, בעיר ועם עבודה - זה אתגר. והוא מתגמל הרבה יותר.

לפעמים שוכחים גם שכולנו מחפשים. גם את, בודדה, מחפשת את דרכך בחיים האלה, וגם ה"אחרת" שלא מניקה, כן מחתלת, מושיבה מול הטלוויזיה ואוכלת במבה, גם היא מחפשת את דרכה. ואתן שתיכן חלק מאותו עולם, וקיומה פה זהה לקיומך, לשתיכן יש סיבה ושתיכן מבורכות פה ועכשיו. היא אחותך. גם היא היתה ילדה קטנה פעם, גם היא אהבה מישהו והוא לא אהב אותה בחזרה, גם היא חטפה מכות מאח שלה וגם היא מפחדת ממה יהיה עם הילדים, תוהה מי היא באמת בפנים ורוצה שיאהבו אותה.
אתן אחיות. כולנו אחים.
כשאת מעליבה או מתנכרת אליה, גם לא בפניה, את מעליבה ומתנכרת לך עצמך.

בודדה יקרה
את באמת יקרה לי.
מרגישה אותך כותבת מעמקי נשמתי

רוצה לשתף אותך בתובנה עצובה שעולה בי כשאני קוראת אותך:

אני בחרתי לפני שנתיים לעבור לחיים חדשים במדבר .במהלך השנתיים הללו עברתי תהליך התכנסות פנימה,לתוכי,אל מקורות האור שבי ,לאני האמיתי שבי,למי שאני רוצה להיות באמת,ללא עכבות,חופשייה מתפישות השבי שכבלתי עצמי אליהן משך שנים. בדרך לשם עברתי ואני עדיין עוברת דרך חללים חשוכים ומסדרונות אפלים. במקומות האלו,אני פוגשת אנשים קרים ומנוכרים,הם לא מבינים אותי ושם אני חשה בודדה. או אנשים ש"סתם", לא מעניין לי להיות במחיצתם.אין להם חלק במסע שלי ,לנגיעה שלי בעצמי ולכן אין לקשר עמם הרבה משמעות עבורי.
עם זאת,בלתי אפשרי לי להמנע ממפגש איתם. הם נמצאים שם,במסלול שיועד עבורי וגם אם לא בא לי לפגוש בהם,כנראה שיש לנוכחותם שם חלק במסע שלי בכל זאת.

אחרי שנתיים של התכנסות פנימה,בהם בניתי לי ממלכה שלמה,סביב הבית והילדים והגדילה שלנו יחד,רק עכשיו,אחרי שהממלכה שלי בנויה ומבוצרת היטב,מלאה כל טוב,שפע של מחשבות ואמונות ורצונות שיצרתי לעצמי,רק עכשיו נופל לי האסימון שהמחיר לתחושת החופש שאני חשה בממלכה שלי,הוא הבדידות. והרי מי יעז להתקרב לממלכה המבוצרת בכל כך הרבה שכבות הגנה?

רק עכשיו,אחרי שנתיים שבהם ביססתי לי אחיזה בטוחה במציאות החדשה שיצרתי לעצמי ולמשפחתי,רק עכשיו,אני מעיזה לפתוח מעט את הדלת,מזמינה עוברים ושבים להציץ פנימה אל חיי (דרך הבלוג שלי פה באתר...) . רק עכשיו,אני מתחילה לחוש את הבדידות. עכשיו,כשכבר יש לי את הפינה שלי,עכשיו אני רק צריכה למצוא את האנשים שמתאים לי להיות במחיצתם. אז אני לא נותנת לכל אחד להכנס. יש " מבחני קבלה" שזה די דומה להערות חסרות הטכט שאת דיברת עליהן,לביקורתיות והשיפוטיות כלפי הסביבה. רק מי ששורד את השלבים הראשוניים הלא נעימים האלו,יכול להכנס לממלכה שלי ולהנות מהשפע שאני יוצרת לי פה , יש מאין. רק מי שממש סקרן ובעל כושר הכלה מספיק גדול,עובר את המפתן. זה מן מנגנון הגנה שכזה שמשרת אותי כנראה באיזה אופן מוזר. רוצה-לא רוצה,פותחת דלת-וטורקת אותה בפרצוף למי שקצת לא נראה לי.
זה לא בסדר.
זה לא יאה ולא נאה וככה לא עושים בכלל. אם לא ידעת ולא שמעת,אז תשאל...
אבל זה מה שאני בוחרת לעשות,כי זה מה שמרגיש לי נכון,
ובממלכה שלי,אחד החוקים שאימצתי לעצמי במסגרת "החיים החדשים" , הוא שאני רוצה להיות חופשייה לעשות מה שמרגיש לי נכון עבורי ולהמנע ממה שלא מתאים לי.

כרגע,אני מעדיפה לשלם את מחיר הבדידות בעבור החופש להיות מי שאני באמת
אולי זה ישתנה בהמשך,ואולי גם אני אשתנה בהמשך.
ואולי לא.
בינתיים,אני שיכורה מהחופש

עד שאעיז לפתוח את הדלת באמת לרווחה,להזמין מכל הלב את כל מי שעובר ושב,עד אז,אני מכונסת לי עם הבדידות שלי,בממלכה העשירה שלי,עמוסה כל טוב
וטוב...

אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת

איך את יודעת שדבר כזה בכלל קיים?

יש אנשים בחייך (למעט ילדייך) שכשהם לא מכבדים אותך ולא רגישים אליך את יכולה בכל זאת להכיל אותם ולראות בהם חברים אמתיים?

אפשר להגיע למצב שבו החברים שלך מכילים אותך גם ברגעים הפחות מוצלחים שלך. אבל בשביל זה צריך חברים. ובשביל חברים צריך לגלות קודם כל סובלנות ואמפטיה כלפי אנשים אחרים.
גם לי יש דברים שצובטים את הלב. בני הדודים של הילדות שלי נשארים כל יום בבית ספר עד שש בערב (בארה"ב).
זה צובט לי את הלב.
וגם לי לא קל לקיים קשרים שטחיים עם אנשים שאין לי אתם הרבה במשותף.
מה שעבד בשבילי הוא באמת להקים לעצמי עדר חדש. להקיף את עצמי באנשים שיתמכו בי. זה לא אומר שכולם יחשבו בדיוק אותו הדבר ויעשו בדיוק אותו הדבר, אבל באיזשהו מקום הנפשות שלנו יתחברו ויבינו זו את זו.
בשביל זה אני לא יוצאת למפגש עם אנשים מצוידת בעשרת הדברות של באופן. בשביל זה אני מסתכלת להם בעיניים ומשוחחת איתם.
נכון שיותר קל לי למצוא אותם בתוך קבוצה שמראש נניח יותר קרובה אליי, כמו אנשים בחינוך ביתי.
אבל זה לא קל ומהיר ופשוט. כתבו לך כבר כאן. וזה לא בגלל שהבאופנים לא נחמדים או לא חברותיים. זה פשוט כי הם בני אדם. ולוקח זמן. לוקח זמן והשקעה ליצור קשרים, ולוקח זמן לשמור עליהם.
וזה דורש ממך לפעמים לוותר על גבולות שאת חושבת שהם מגינים עלייך אבל למעשה הם לא נותנים לאנשים להתקרב. וזה דורש לפעמים להיות יוזמת ופעילה ולהתקשר ולהיפגש ולהתמיד.
אבל האלטרנטיבה האחרת היא בדידות. ואפשר כמובן לבחור גם בה.
ומתוך המקום החזק שבו יש לך אנשים שמבינים אותך ואמפטיים אלייך, את מתרככת גם כלפי העולם. את יכולה לחייך לעוברים ושבים גם אם הם כרגע אספו את הילד מהגן. ואולי תמצאי בהם שכנים נעימים, אם לא חברי נפש.

אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת

בודדה, המשפט הזה הוא חשוב ועצוב. בעקבותיו, חשבתי לעצמי מי באמת מכל הקרובים לי מכיל אותי ברגעים כאלו.
דבר ראשון הבנתי שאם אני במצב כזה, ואני נפגשת עם חבר/ה אז עדיף שאת החולשה שלי אני לא אפנה כנגדם (לא אכעס עליהם
ולא אגיד להם דברים שיעליבו אותם) ואכעס על מישהו חיצוני או על עצמי. את זה הם דווקא כן יכילו.
לגבי בעלי והילדים, שעליהם אני כן מרשה לעצמי לפרוק לפעמים, גם לא הייתי אומרת שהם מכילים. גם אני לא אוהבת שמפנים כלפיי
רגשות או מחשבות שליליים. וגם הוריי לא מכילים. אז מי כן??? רק אני.

והאמת? כשאני במצב כועס או כואב או חלש זה באמת רק משהו פנימי שלי. הוא לא קשור לסביבה החיצונית, לא לשום איש אחר.
עובדה שבזמנים בהם אני שלווה וחזקה אין לי שום כעס על אותן סיטואציות עצמן.
המסקנה שלי היא שעדיף דווקא להיות לבד במצב כזה ואם קשה אז להוציא את הכעסים אבל לא על-ידי השלכה על האחר.
האם זה משהו שאת מזדהה איתו?

בודדה,
רציתי לומר שאני באמת באמת מבינה את הקשיים שלך, וגם את האמירה הלכאורה לא הגיונית, אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת. זה אולי לא הגיוני לדעת כמה אנשים, אבל זה אמיתי מאוד, ומודע מאוד.
מצד שני, אני חושבת שזה לא המקום המתאים כרגע לחפש את מה שאת רוצה. את רואה איזה תגובות את מקבלת. אני חושבת שציפית להבנה והכלה, ובמקות זה קיבלת כעס ושיפוטיות. לדעתי את צריכה למצוא מישהו לדבר איתו על זה. לא חברה, לא בן זוג, אלא מישהו מבחוץ, אובייקטיבי, אבל שיהיה "מהצד שלך". סוג של ייעוץ, או אימון, או משהו כזה. בהצלחה.

בשורה התחתונה זה ברור: אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת
אני הפלוני אלמונית. מכמה שורות למעלה, ואני מסכימה עם הפלוני מעלי, זה באמת מעניין ומורכב. זה סוג של פרדוקס כי בעצם רק אנשים שמשלמים להם, או הורייך, יכילו אותך ברגעים בהם את לא מכבדת את הזולת.
אנשים אחרים, כל האנשים האחרים, יימנעו ממך ברגע שלא תכבדי אותם (אלא אם כן הם בקטע, ואני לא חושבת שאת בקטע של מערכת יחסים מהסוג הזה...)
מה שנשאר לך לעשות זה לכבד את הזולת כל הזמן, ולהתנצל עמוקות ובצורה כנה כשמתפלק לך.

אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת
משפט מאד מעניין ומורכב.

שונות?
מהי שונות?
שונות ממי.?
אנחנו חיים בישוב- יש בו מספר משפחות באופניות אבל כל אחת חיה אחרת ולפי דרכה,
יש כאן שכונה של כיפות סרוגות
בשכנות לנו גרים- צדלניקים( צבא דרום לבנון), דרוזים, נוצרים מוסלמים,עולים חדשים, קיבוצניקים לשעבר ( כמונו)
בני המקום ועוד אנשים .
אז מי שונה ממי?
ילדי בחינוך ביתי ואף אחד כאן לא הרים גבה כי כולם כאן (-: שונים.
ואני ....שונה? דומה? אחרת? יותר מכל מנסה לשמור על האני שלי.
עצה מאחת מזקנות האתר (-: = תשמרי חזק על האני שלך הוא החשוב מכול, ונסי להנות מהשונות שלך ולחיות איתה בשלום.
לצאת מהבדידות חפשי חברה ממש כמו בחיזור כתבי אני מאזור מחפשת ובטוחה שיש כאן משהי שתענה לצפיות
לפני 12 שנה חיזרתי או חוזרתי ע"י אם בגן שעשועים ( והמבין יבין במי מדובר (-: ) ויצרנו חברותא לילדנו ולנו, כי לשתינו היה חסר משהו ולפחות חלק מצאנו.
בהצלחה ואהבה

פלוני אלמונית:
כתבת לי:
העולם מלא באינדיבידואלים מעניינים, אבל את משוכנעת שאת אינדיבידואלית-על וכל האחרים לא מבינים. את לא מבינה.

אני באמת לא מבינה.
תודה לך.
עכשיו יש לי עוד סיבה טובה להזיל דמעה.
לא רק שאני עסוקה כל היום בשונות שלי,אלא שאני אפילו לא מצליחה להבין את עצמי.
מה אני בעצם רוצה?
בשורה התחתונה זה ברור: אני רוצה חברות אמיתיות שתוכל להכיל אותי גם עם רגעי החולשה שלי שבהם אני לא מספיק מכבדת ורגישה לזולת

כל כך קשה היה לי לשמוע חלק מהדברים שכתבתם, שמייד התחילה לכאוב לי האוזן.

אני מאוד מסכימה עם דבריך שרון.
בכלל , אולי אני לא מי יודע מה באופנית, אבל אני חושבת שכל אדם הוא מיוחד ושונה.
אחד עוסק עד לעמקי נשמתו במוסיקת היפהופ ,אחר מחפש בנרות עלי ארטישוק מיובשים .
צריך לציין גם את השונות ברמה האנרגטית .כי יש מי שאולי מאוד מעריך את ההכנה של מאכלים בריאים ומגוונים , אבל אין לו שום כוח ליותר מאשר לקנות במכולת איזה מוצרי חלב וההרגל ..

וגם אהבתי את הסיפור של נעמה על על הבוקר שהיה לה.

רוצה לפתוח פה שאלה לדיון,סביב נושא השונות שלנו,אנשי "באופן",וההשלכות שלה על חיינו

בודדה, זוהי שורת הפתיחה שלך בדף.

התגובות כאן (בואי נעזוב רגע את הצורה ונתרכז בתוכן) מעידות שהשונות הספציפית של "באופן" לא מחייבת בדידות
ובדידות היא לא בהכרח כתוצאה משונות ספציפית זו.
אכן יש השלכות על החיים בכל בחירה שעושים (וגם כשלא בוחרים). רק שלכל אחד יש השלכות אחרות.
בהמשך לאותה שורה, את ציינת,לגבייך, את ההשלכה החברתית ואת הבדידות. לדעתך זה כתוצאה מהשונות. לדעת אחרים זה
לא נגרם מהשונות אלא מהתייחסותך לסביבה. ודעות האחרים נשענות על מה שאת כתבת. אנחנו הרי לא מכירים אותך, נכון?
יכול להיות שגם אם היית גרה בישוב שהוא כולו "באופני" היית נתקלת בבעיה הזו?
אולי הבעיה היא שאת זקוקה לחברויות עומק בלבד? זה משהו שהיה לי במשך שנים. השיחות הקלילות על הא ועל דא משעממות
אותי. אני לא יכולה לשבת בחברת קבוצה ולשוחח. הראש שלי נהפך למסטיק.
כשאני יושבת עם חבר/ה אחד על אחד אז אני כבר מושכת את השיחה לעומק. החברים שלי יודעים את זה ואני מניחה שזה בסדר להם
אחרת לא היו בוחרים להיות חברים שלי. יש לי חברה,למשל, שמכורה לקניות בגדים. היא חברה שלי כבר למעלה מעשרים שנה ואני גיליתי
את זה רק לפני שנה. היא פשוט לא דיברה על בגדים כשהייתה איתי...

זהו לא דף תמיכה אישי ולא דף בלוג. פתחתי את הדף כדי לפתוח דיון מעמיק בסוגיית השונות ולא כדי למצוא אישור/ביטול לבעיותיי הפרטיות.

רוצה לפתוח פה שאלה לדיון,סביב נושא השונות שלנו,אנשי "באופן",וההשלכות שלה על חיינו.

מה שניסיתי להסביר לך הוא שאת לא שונה יותר מכל אחד אחר. את פשוט בוחרת ו מחליטה לבדל ולהתבדל לא במערכת האמונות שלך ובשימוש שלך בחיתול כזה או אחר אלא ביחס שלך לאנשים סביבך.

תראו אתכם. כמה זה פטתי.
וואללה? כי לפי הרשימה שלך אנחנו קצת דומות חיצונית אבל החיים שלי מלאים אהבה חברים ושמחה.
אז אולי זה לא בגלל שהעולם מתנכל לך ומתנכר לך?

זה מעניין מה שקורה פה, כי את באמת מעוררת בי אנטגוניזם, וזו פחות או יותר הבעיה שדיברת עליה בהתחלה.. אז אני לא עוזרת. סליחה ובהצלחה.

בודדה יקרה

את לא לבד.

מבינה מאד את מצבך.מזדהה עם כל מילה.

נדמה שהשיקוף שקיבלת פה בדף, משקף נכונה את המציאות כפי שאני חווה אותה. בעולם שלנו יש הכל מכל. תגובות הבעד והנגד הופיעו כאן,כי גם פה,כמו בעולם האמיתי,יש ערב רב של דעות והחוכמה היא למצוא לך את הפינה שלך שבה טוב לך,עם האנשים שמתאים לך ונעים לך להיות בחברתם. מה החוכמה,אה?קלי קלות... אז זהו,שזה לא! אני את הפינה שלי מצאתי,אבל האנשים המתאימים לא מחכים לי בסיבוב. אני צריכה לחפש אותם בנרות .
גם אני הייתי מצפה שדווקא פה באתר אמצא יותר מכנה משותף עם אנשים שיבינו את רחשי ליבי,אבל זה לא תמיד קורה. אל תקחי ללב. יש לך את אותי ואת עודבודדה ואת ניצן ורוזמרין והילי. זה לא מעט. כל פעם שאת חשה בדידות,תזכרי אותנו. נכון שחיבוק אמיתי עדיף על זה הוירטואלי,אבל גם בהעדרו,אפשר להתנחם בידיעה שיש עוד שכמותך,שעוברים חוויות דומות לשלך,אי שם,בפינה נידחת אחרת בייקום

היום נפגשתי עם חברה שילדיה גם בחינוך ביתי. ישבנו לנו על הדשא בגן השעשועים והתנחמנו זו בזרועותיה של זו,הרהרנו כמה נחמד היה אם היינו גרות בשכנות . לי אין צורך בהרבה חברים/חברות. מספיקה לי אחת-שתיים קרובות,אבל שיהיו קרובות באמת,גם פיזית וגם רגשית. נסי לשדר לעולם את הרצון שלך. זה עובד! איך הכל בתואם... בלילה קראתי כאן את דברייך ובבוקר קיבלתי טלפון מהחברה שהזמינה אותי להפגש עמה בגן השעשועים כדי שנוכל לקונן יחד על מר גורלנו. טוב,הוא לא באמת מר. אולי רק מריר,קצת,לפעמים. ברגעים האלו,טוב לשדר את המצוקה שלך,כי האנרגיה הזו מסתובבת בעולם ועוזרת לך בחיפושים אחר הנפשות התאומות שאליהן תוכלי להתחבר.

ובעניין השונות: שמעי קטע:
אנחנו יושבות על הדשא בגן השעשועים,פורסות ארוחת פיקניק לילדים. ירקות,אבוקדו,לחם
טחינה,כאלו... ילד אחד נעמד ומתבונן בנו אוכלים. אני מציעה לו להצטרף,אבל הוא מתבייש. מגישה לו פלפל. לא מגיב. רק מתבונן. תוך שניה מתקרבת אמו/המטפלת שלו, וקוראת לו לבוא,זה לא שלנו,זה לא יפה... אני אומרת לה שהוא רוצה משהו ומתבייש,אולי אם היא תציע לו,הוא ייקח. זה בסדר. תני לו אולי לחם עם אבוקדו? " לא,לא,הוא לא אוכל כזה"...
עכשיו,אני שומעת אותה ושומעת את עצמי,כשמישהו מציע לילדיי איזה חטיף כימי מעובד מלא רעלים. גם אני אומרת תמיד "לא,תודה,אנחנו לא אוכלים כזה" ותראי איך הכל הפוך,יאללה. כאילו מה? לא הצעתי לו קינואה עם מנגולד. כולה לחם מלא שאני אפיתי , עם אבוקדו. יאללה. צחוק הגורל. איזו מראה קיבלתי באותו הרגע. אני מניחה שמי שמציע ללדים שלי במבה בוודאי חושב אותו הדבר. " מה כבר הצעתי לו? רק במבה. כולה בוטנים ,מה כבר יש בזה שמזיק כל כך?זה לא מרשמלו או קולה..."

מה שבאתי לספר לך בסיפור הזה,הוא שחשוב לא לשכוח שהמציאות היא בעיני המתבונן. ואם את רוצה לחיות את המציאות שלך,כמו שרק את רואה אותה כך,זה בסדר. זה אחלה.לכי על זה. העולם כבר ישלח לך את השיעורים שאת צריכה לקבל ,בדיוק באופן שבו את פנויה לקבל אותם. (לי למשל יותר קל היה ללמוד את השיעור מהילד ההוא בגן השעשועים מאשר מנשמות טובות פה באתר,כמו אלו ששפטו אותך על השיפוטיות שלך...)
ולא רק שיעורים העולם שולח לך. גם מתנות. תראי איך הוא זימן לי היום מפגש עם החברה הזו שחשה בדיוק,אבל בדיוק את מה שאת כתבת עליו בלילה קודם. אין מקריות. הכל בתואם. תני אמון. קבלי אהבה. זו המשוואה. כך זה עובד!

תודה על התמיכה לכל מי שבחר להתחבר אליי ברגעי הבדידות שלי

ולא תודה על השיפוטיות לכל מי שבחר להטיף לי שאני שיפוטית.
תראו אתכם. כמה זה פטתי.
אם כבר בשיקוף עסקינן,אזי התבוננו וקיראו שוב את התגובות שלכן ונסו להבין למה דבריי מעוררים בכן את הצורך לשפוט אותי? אולי כי קשה לכן לשפוט את עצמכן?
הכל חוזר. מה שאתה נותן - אתה מקבל. נו,באמת,מי לא יודע... אני יודעת! אתן יודעות?

זהו לא דף תמיכה אישי ולא דף בלוג. פתחתי את הדף כדי לפתוח דיון מעמיק בסוגיית השונות ולא כדי למצוא אישור/ביטול לבעיותיי הפרטיות.

(לא שיפוטיייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)
0-:

זה נקרא אצלך לא שיפוטי???
את יודעת מה? אם רק היית כותבת "משתין בטיטול חד פעמי" במקום "משתין על עצמו", זה היה נראה לגמרי אחרת......

הקוסמת מארץ עוץ

קוסמת,זה רק נדמה לך משוטטות פה באתר שיש הרבה אנשים שחיים כמונו
אני אישית מכירה המון משפחות בחינוך ביתי, המון ילדים לא מחוסנים וגם כמה וכמה תינוקות מפושפשים...
אז מה?
מה זה אומר? שבהכרח אני תמיד אעדיף את חברתם?
ממש לא. יש לי חברות טובות בחינוך ביתי וגם חברות שלא.
מה שמחבר אותי לאדם לאו דווקאיהיה קשור לבחירה שלו בחיסונים או בחיתול חד פעמי.
לב פתוח ונעימות יכולים להיות מנת חלקם של אנשים מיינסטרים לגמרי.
לי נראה שאת משקיעה המון אנרגיה בעצמך.
הבוז שאת רוחשת לאנשים שונים ממך מרחיק אותם ממך ובטח מרחיק אנשים דומים לך.
גם לא מובן כל כך אם את רוצה להמשיך להתבודד או לא.
אם את רוצה להמשיך להיות בודדה - המשיכי בדרך שבה את הולכת.
אבל אם חשקה נפשך במשהו אחר - אזי שתאלצי לשנות משהו מהותי מבפנים
ואני בהחלט לא מתכוונת שאת צריכה לשלוח למסגרות או לשים חד פעמי.
"כולנו זקוקים לחיבוק"

כשאני פוגשת מישהו שמרגיש בדידות ,מתחשק לי מיד להציע חברות...
גם אני שונה ומשונה בדיוק כמו כל המיליארדים שמקיפים אותי...
אני והשונות שלי גרות ביודפת,בן-זוג ושלושה ילדים בחינוך-ביתי,
ואת פשוט מאוד מוזמנת!

אולי אם תפסיקי להתמקד בכמה את מיוחדת ושונה ותנסי למצוא מה מיוחד ושונה באנשים אחרים... זה מצחיק כי כולנו חושבים שאנחנו מאוד מקוריים - ההתאהבות שלנו היא לא כמו של כולם, הבעיות שלנו הן לא כמו של כולם, האמונות שלנו הוא לא כמו של כולם... אבל בסופו של דבר כולם שונים ודומים באותה המידה.
העולם מלא באינדיבידואלים מעניינים, אבל את משוכנעת שאת אינדיבידואלית-על וכל האחרים לא מבינים. את לא מבינה.

כתבתי את ההודעה הזו בהמשכים ועד ששלחתי הסתבר ששינו את שם הדף...
כשהלכנו פעם למפגש של באופן,לא היה לי צורך להדגיש את השונות שלי. להיפך,ניסיתי לשדר -הלו,אני כמוכם,בואו נתחבר, אבל זה לא היה פשוט,כי הם (אנחנו) אנשים מאד מיוחדים בעצמם ולהם לא היה את הצורך שלי בחיבור. או שהיה להם מספיק חיבורים עם משפחות אחרות או שלא היה להם צורך בחיבור איתנו,לא יודעת. בין כך ובין כך,חשתי קרירות וריחוק
מכירה את ההרגשה...

עם התינוק במנשא גב והקטנה ערומה והגדולים משוטטים יחפים ובחולצות דהויות
פוווו.... נרגעתי, זאת לא איזו אישות שלי שכותבת. לי עדיין אין כל כך הרבה ילדים...

אני לא גרה בפרדס חנה-כרכור ובאזור שלי אין עוד הרבה שכמותי במרחק נסיעה סביר.
אל תשלי את עצמך, גם פה בלב ה"כור" אין קשרים אמיתיים... פה כל מפגש זה כמו שתארת עם המפגשים של באופן. כולם עם עצמם ודי להם. נראה כל הזמן שאיחרנו את המסיבה.
חשבתי לעצמי אולי לזמן איזה מפגש איתך שכן אני ממש מרגישה שאת כותבת אותי אבל אז נזכרתי בנסיון התקשורת האחרון עם מישהי שהיא די כמוני... זה כמו שיח חרשים אילמים. אחרי שעתיים של נסיון נותרתי נטולת אנרגיות מרוב נסיונות תקשורת. להיות סוציאלית זה מעייף. להיות סוציאלית לאנטיסוציאלים זה פשוט מתיש. מאז לא נפגשנו יותר. אני מעדיפה לקדוח עם האצבע בקיר.

תכף הגמדים פה שעורכים באתר יבקשו ממני לשנות את כתיבת הגוש שלי,ואין לי זמן לזה כרגע
פה בדיוק חשבתי שאולי זו אני שכותבת... לתשומת לב כל הגמדים-זו לא אני!

ולך בודדה וירטואלי היחידי שאני אשכרה יודעת לתת (רגישות חושית, לוקח לי מליון שנה עד שאני נוגעת באנשים...)

בודדה, מאד אהבתי את ה"גוש" שכתבת היום בבוקר.
למעט התחושה של הבדידות ווהתנשאות, אני אפילו מזדהה.
לפני כמה שנים כתבתי פה באחד הדפים שחברים זה צורך השרדותי בדיוק כמו אוויר ומים.
תעשי גיגול על המושג "סולם הצרכים של מאסלו" (או מסלו).

אני מבינה שאת רוצה קשר עם כאלו שדומים לך בהשקפת עולמם, נכון?
לפחות מנסיוני אני יודעת שלא בהכרח נוצר חיבור חברי-רגשי דווקא עם כאלו. יש לי חברים שאני אוהבת אהבת נפש ובכל
זאת לא יכולה לשוחח איתם על חיים בפשטות והפסקת המרדף אחרי רמת חיים או קריירה.
יתרה מזאת, אני רואה שילדיי (ובמיוחד בני בן 17) הולכים בכיוון ההפוך. במקום להעצב או לרגוז או להתנשא- אני צוחקת.
אני מדמיינת אותו מסתובב בקניון עם חברתו ומתלהב מבגדים או גאדג'טים, ומבסוטה שהוא "מצפצף" עלי ועל הפשטות המוגזמת שלי.
מצד שני, אני רואה לפעמים סימנים לכך שהוא גם קצת גאה באמא המשונה שלו. איך? הוא מספר לחברים שלו על המוזרויות שלי.
כשחברתו יושבת איתנו בארוחת ערב ואני אומרת כמה משפטים בנושא- הם מחליפים מבטים וצוחקים. נחמד, לא?

למה אני מספרת לך את זה? כי אני חושבת שזה נהדר שאת הולכת עם האמת הפנימית שלך ומתעלמת מהמבטים וההערות.
אני גם חושבת שהצורך שלך בחברות הוא מובן והכרחי. אבל המחשבה שרק אלו שחושבים בדיוק כמוך הם המתאימים לך, יכולה
ליצור קשיים. כי מה אם תגלי שבנושאים מסויימים הם לא חושבים כמוך? תבוזי להם? תחפשי חברים אחרים?
ולכן אני מפרידה בין שני התחומים. אם יש לך בעיה למצוא חברים, להערכתי היא לא קשורה לסגנון חייך אלא לקושי אחר.
יכול להיות שגם אין קושי אלא שהצורך התעורר רק עכשיו.

תחושת בדידות אינה קשורה למצב חיצוני.
מכירה כמה וכמה אנשי הייטק, מיינסטרימים לגמרי ששולחים לגן , מחסנים וכו' שמרגישים בדידות בחיים.
החיים החיצוניים שלנו הם שיקוף מדוייק או אפילו שלוחה של עצמנו.
אם את חשה שיפוט מבחוץ, הוא שיקוף של השיפוט שלך את האנשים ה"חיצוניים"
אני למשל מגדלת בלי חיתולים וזוכה רק לתשבוחות בעניין...לפעמים , בימים לא מפוקסים אני יכולה
לקבל תגובות מוזרות לחינוך הביתי שלנו - אבל הן לא מזיזות לי בכלל. אולי רק לפעמים קצת מבעסות
האמת.
בכל מקרה "דומה מושך דומה" ...חשבתם פעם לגור בסמוך לקבוצת חינוך ביתי?

הי לזו שמכנה את עצמה בודדה.

ממה שעולה בעיני , מצטיירת דמות אמיצה וחושבת .דמות של אמא מסורה .
אני מאוד מעריכה את מה שאת עושה .

האמת היא שקמתי בבוקר עם תחושה שחשוב לי לכתוב לך.
קראתי קודם את 'הגוש ' שהוספת פה. לדעתי , זה בסדר .זה הדף שלך וזכותך להתבטא.
אני חושבת שאת זקוקה לביטוי העצמי הזה.אם את מתארת מצב שבו את לא נמצאת בקשר משמעותי עם מבוגרים נוספים חוץ מבן הזוג ,כאלה שמבינים ומקבלים אותך כמו שאת.

אני יכולה לספר לך מנסיוני ,שאני הייתי גם כן בבדידות לפני שהכרתי את חבורת באופן.צמאתי למפגש ,לחברותא ,למחנה משותף.
אני מכירה את התחושה שאף אחד בסביבתך לא מעריך את מה שאת עושה.
באופן אישי , אני מאוד זקוקה להערכה ולאישורים , אז הרגשתי רע ועצוב .

אני לא חושבת שכדי לקבל קצת יחס אוהד את אמורה להתחיל לראות טלנובלות .
אני לא מבינה בזה מספיק ,יש גדולים וחכמים בתחום ,לי זה נראה שניקוי של השיפוט ,או לפחות הזזותו מהמוקד(ואני בכלל לא בטוחה אם זה העינין ) ,מאפשר לדברים יותר טובים לקרות.אולי על זה את רוצה לדבר?

לא הרגשתי מן ההתחלה שאני בחיבוק הכי אוהב וחמים , וגם היום אני מרגישה שיש עליות וירידות .
ככה זה בקיום קשר עם אנשים .
מופיעות כל התופעות ועולים כל הרגשות.
בהתחלה ישנה זרות ,זה לא קל להיות 'חדש',יש הכרות ויכולות להיות טעיות של מתחילים ומבוכה ,עד שמגיעים למקום של חדוות המפגש ואל הנחלה והמנוחה ,יש הרבה לבטים .לוקח המון זמן.
לשכמותנו ,למי שצריך לשמור על האיזון ולפעול כך שתהיה הלימה בין הבפנים והבחוץ ,זה לא קל .
כמה אנרגיה מתאים לי להוציא ?(האם זה נראה לי נכון לנסוע שעה כדי להגיע למפגש?),האם זה נכון להתחייב ?(הרי אנחנו בחינוך ביתי , אז למה לנער את הילדים מוקדם בבוקר לצורך מפגש?)

לי זה נראה מאוד ברור שאת חוששת מזה שהילדים הופכים לאנטי סוציאליים.
מצד אחד , אם להיות סוציאלי פירושו להתחלק בשקית של איזה חטיף דלוח והילדים שלך אומרים :"לא תודה " , הרי שמה רע בכך ?
מצד שני אם הם לא מכירים אף אחד שהם יכולים לשחק איתו ולהנות איתו וזה דווקא משהו שהם כן היו רוצים בו ,הרי שחבל.
אולי חבל זו לא המילה הנכונה.
לדעתי , העינין הוא פשוט שהילדים מאירים לנו כל מני פינות בחיים שלנו שמוזנחות ודורשות שינוי.

כשאני מגיעה לבקר משפחה באופנית , או שיש מפגש , אני יכולה לומר לך שהילדים שלי ששים לפגוש את האמהות והאבות (אם הם לא עובדים במקרה )באותה שמחה כמו את הילדים.הם מונים (כשהם מספרים לסבתות איפה היינו ),גם את האמהות וגם את הילדים.
וגם אני רואה במשפחה כולה כיקיריי.
בוודאי שישנן חילוקי דעות וכעסים , אבל יש גם שותפות והבנה ואהבה.
חוץ מזה שהמפגש מאפשר לי זמן לנוח ולהתבדר ,כי הילדים עסוקים ,אני יכולה לדבר עם האמהות ,לשמוע ולהתחדש ולדון.

_

הקטע הוא שלא ממש חשוב לי שיכבדו אותי. לא זקוקה לאישור מהסביבה לאיך שאני בוחרת לחיות וגם לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי. עם נתוני פתיחה כאלו,הסיכוי לא לחוש בדידות קטן מלכתחילה.
יש פה משהו שלא ברור לי אם לא אכפת לך למה יש בדידות?

אני משליכה ממני ומבנזוגי לי יש צורך בהרבה אנשים ולכן קשה לי ואני מרגישה בדידות משום שאנחנו לא מצליחים להיפגש עם אנשים כמה שאני רוצה.
לו יש צורך הרבה יותר קטן והוא לא מרגיש בודד.
אז לא ברור לי למה את מרגישה בודדה אם ממילא אין לך הצורך

בתפיסה שלי ההזדקקות לאחרים היא בין השאר הזדקקות למפגשים עם אחרים שיש בהם גם: הסכמה, כבוד (שלא תלוי בהסכמה), שיחשבו עלינו טובות (או לפחות לא רע) ותקשורת גלויה (לא כמו השתיקות שאת (ואני) נוקטות אל מול מה שמעורר בנו ביקורת). אם אין את ההזדקקות הזו אז לא אמורים להרגיש בודדים.

לעניני עיצות זוגיות שקיבלת - ברגע שכתבת זה היה משמעותי לך - הקדשת לזה פיסקה שלמה אז אני(חנו) הנחנו שיש שם עניין.
זה חלק מ"חסרונות" האינטרנט (לא שיחה פנים אל פנים) אנחנו אומרים משהו ואנשים מגיבים אליו אבל אין למגיבים את התמונה הכוללת אלא רק את מה שאמרנו, ובגלל קצב השיחה אין תיקון מיידי של האי הבנה.
גם לי זה קרה יותר מפעם שלא הבנתי למה אנשים התיחסו לאיזה דבר שאני בכלל לא התכוונתי (והכי מרגיז זה שכאשר את מנסה להגיד - "חבר'ה זה לא זה" מייד מקבלים את התשובה "תסתכלי על עצמך" "למה זה מרגיז אותך" או משהו "רוחני" אחר ) אז אני לא אגיד לך שאת לא מבינה , ההפך. אקבל את ההסבר שלך

בהודעה השניה את נשמעת הרבה יותר נינוחה אז אני שמחה בשבילך

רוצה לכתוב משהו אבל לא פנויה כרגע.

טוב,הגיע הערב,הילדים ישנים. בשעה טובה. המעבר מעשייה ועיסוק ללא מרווח נשימה בילדים ובבית,אל ההתבוננות פנימה,אל עצמי,סוף סוף הגיע.שקט. שקט לחשוב,שקט להיות אני, עם עצמי,ואיתכם...

אז ככה: קודם כל תודה לך עודבודדה , מילותייך כמו קומפרסור קריר על מוחי הקודח. נשימה עמוקה. תודה לאל. יש עוד לפחות מישהיא אחת שמזדהה עם מה שאני חשה. אני לא לבד.

לכל הדואגים לשלום נישואיי-תנוח דעתכם. הזוגיות שלי חזקה ואין לנו שום כוונה להפרד. כבר עברנו מכשולים קשים מאלו . בכלל כל הנסיון לכוון את הזרקאור אל הקשר שלי עם אישי לא שייך לדיון. כבר השלמנו מזמן(לא תמיד חייבים להגיע להסכמה או לפשרה. לפעמים צריך פשוט להסכים לא להסכים. זו כוחה של האהבה. זו שהרגשתי בחסרונה ברגעים שבהם כתבתי את מה שכתבתי ולכן חשתי בדידות.) בכלל לא זו היתה כוונת פתיחה הדף.לא פתחתי את הדף לשם ייעוץ בבעיותי הזוגיות הפרטיות.הכוונה היא לעסוק בדיון כללי סביב השונות שלנו וההשלכות שלה על הבחירות שלנו בחיים. גם ההארות אודות דפוסי התנהגות הלא מנומסת שלי לא רלוונטיות. מה נראה לכם?שאני לא מודעת לדפקטים שלי?אז כן,גם לי יש דפקטים ואני מודעת להם היטב. היטב!גם מודעת למחיר שאני משלמת בעבור השמירה עליהם.
ברור לי שאם הייתי קצת יותר מכבדת את הזולת ,אז גם אחרים היו מכבדים יותר אותי. הקטע הוא שלא ממש חשוב לי שיכבדו אותי. לא זקוקה לאישור מהסביבה לאיך שאני בוחרת לחיות וגם לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי. עם נתוני פתיחה כאלו,הסיכוי לא לחוש בדידות קטן מלכתחילה.
אז אם אני כל כך מודעת ויודעת תמיד הכל,אז מה הבעיה שלי? למה פניתי אליכם בנסיון לגייס מעט אמפטיה?....
אולי,רק אולי,כי גם אני בן אדם,ויש לי רגשות,(ואני אשה,אז יש לי גם הצדקה הורמונלית...תמיד אני או במחזור או בהריון או מניקה)ופתאם שטף אותי גל של עצבות.
מותר לי,לא? אפילו שבחרתי ללכת בדרך שלי,בדרך הקשה שאני מפלסת לעצמי, בעצמי, זה לא אומר שאסור לי לקטר ולשפוך ת'לב ?

ועכשיו,לעניין שלשמו התקבצנו כאן כולנו:

סוגיית השונות. השונות שלנו,אנשי "באופן".

אנסה להתייחס לפי סדר התגובות שלכם:

הילה ב , דיברת על הפחד שלך שילדייך יגדלו ויאשימו אותך בכך שהם שונים ומנותקים מהנורמה. ובכן, בי אין פחד וגם לא אשמה. אין לי שום צורך להצטער על מי שאני ועל השונות שלי. לדעתי זו מתנה גדולה שאני נותנת לילדיי- מודל לחיקוי של אמא שנאמנה למי שהיא,שלא נותנת ל"כבלי המציאות" להגביל את החופש שלה. ואת יודעת מה, גם אם לא הייתי כזו אלא אחרת-גם אז הם היו מוצאים במה להאשים אותי. ככה זה. ילד,או ליתר דיוק נער מתבגר,זקוק למרד בהורים כחלק בלתי נפרד מתהליך גיבוש הזהות שלו.אף אחד מאיתנו לא מושלם ולכל אחד מאיתנו יש טענות כלפי הוריו,גם אם היו הורים למופת (לא מכירה כאלו...)
פעם האמנתי שבגלל תסביך השליטה של אימי,נהייתי מרדנית במיוחד. היום אני כבר לא בטוחה שבזה מתמצא העניין. נכון שיש לי צורך למרוד,אבל אני לא חושבת שהצורך הזה מניע אותי בבחירות שלי עד כדי כך. הוא נמצא שם תמיד,ואני מתבוננת בו ושומרת שלא יתפח לממדי ענק,אבל יש לו תמיכה גם מכוונים אחרים.עברתי את גיל ההתבגרות לפני....אי אילו שנים...20+ נניח... ועשיתי עבודה רצינית מאד במהלך השנים כדי להשיל מעליי את שכבות השליטה שירשתי.
מה שאני כן מודאגת ממנו בהקשר להשפעת השונות שלי על חיי ילדיי,זו העובדה שהם "נאלצים" לחיות את אורח החיים שלי ותפיסת העולם שלי. כלומר,אם אני בוחרת להיות מכונסת בעצמי ובביתי,אז הם מקבלים את זה יחד עם הכל,עסקת חבילה.אני רואה איך גם הם לאט לאט הופכים לאנטי סוציאליים,פחות ופחות מתחברים לחברה ה"מיינסטרימית",פחות זקוקים לקשרים חברתיים "רדודים"כפי שאני מכנה,כאלו של היי וביי.
אני מודאגת לפעמים שהסביבה מתייחסת לילדים שלי בניכור רק בגלל שיש להם(לסביבה) קושי להכיל את השונות שלי.

רוזמרין, אהבתי את התגובה שלך: "אני לא אוורירית בכלל"
טוב לדעת... גם נעים שאת מזכירה לי שיש פנים אנושיות מאחורי המסך,בדיוק כמו אלו שלי...

באופן לייט,מסכימה איתך שזה לא או-או,אלא שילוב של שני הדברים: אני יכולה גם להיות שונה באופן אובייקטיבי מהסביבה שלי,וגם,בו זמנית,להיות מודעת לכך שזה צורך שלי להיות שונה,בלי/עם קשר לעניין. מן הסתם,זה שילוב של השניים...
את מדברת על שיפוטיות וביקורתיות. אכן, אני מודה ומתוודה. זו אני .אדם שתמיד בטוח שהוא יודע הכי טוב מה טוב (לעצמי ולמשפחתי. לא מנסה לשנות אף אחד אחר. ואולי בעצם כן... אולי יש לי ציפיות מאנשים ללכת בדרכי,כי ב ר ו ר שאני יודעת משהו שהם לא יודעים... ופה כנראה מתחיל גם היחס הלא מכבד שלי. קשה לי לראות מישהו משקה את שביל הלבנים שלו בכניסה לביתו ומבזבז טון מים במקום לטאטא שניה ולהרים עם היאה. זה יוצר אצלי אנטי ואני מייד מתרחקת. קשה לי להכנס לבתים שבהם הטלווזיה רועשת והילדים בוהים כמומיות בסדרת טלנובלה המשלבת מין אלימות תככים ורמאויות. בעשרים דקות שידור מועברים יותר מסרים שליליים מאשר אני פגשתי בכל חיי.קשה לי לחשוף את ילדיי ואת עצמי לסיטואציות כאלו מבלי להביט בבוז על חיי האנשים באותו בית ,מבלי לחוש התנשאות באשר לאיך נראים חיי לעומת חייהם הרדודים ,עמוסים בהבל הבלים. קשה לי שלא להיות שיפוטית כשאני רואה הורה שהגיע עם ילדו לגן השעשעועים,קשור ברצועה (כדי שלא יברח לכביש?)והילד השני קשור בעגלה ומחובר למוצץ ולבקבוק,צופה ממרחק בילדיי המטפסים על מתקן השעשועים. הם לא,כי זה מלכלך/מסוכן/השתוללות חסרת תכלית... ליבי מתכווץ ברגעים כאלו ואני מייד חושבת על מר גורלם של הילדים ומייד בוחנת את ההורה הזה בעיניים שיפוטיות.הלוואי ואצליח להפטר מהדפקט הזה מתישהוא,ויפה שעה אחת קודם. הלוואי שהייתי מסוגלת לתת להם לגיטימציה לבחירות שלהם כמו שנעים לי כשנותנים לי.אבל מי אני בכלל שאתן לגיטימציה למישהו. הם יצירי האל בדיוק כמוני.זכותם. זכותי.קשה לי לשתוק ולהגיד יפה תודה בנימוס לסבתא שקנתה לנכדה=הילדה שלי, עוד צעצוע פלסטיק שטותי ומרעיש. היא הרי יודעת שבביתנו אין מקום לכאלו. קונה וקונה,עוד שטויות ועוד שטויות,תרבות צריכה מטורפת. לשם מה? לא חבל על הכסף? עוד ועוד ועוד . כמה מותרות מיותרים. איזה בזבוז של משאבים.כמה בגדים אדם צריך. ארון מלא שפע. יד שניה,אז מה? מי צריך יותר?
קשה לי שלא לחוש התנשאות כשאני פוגשת אנשים שמאכילים את הילדים שלהם במקרה הטוב:סטייקים בעשר בלילה ובמקרה אחר:מיני ממתקים כימיים בכמויות לא נתפשות.אני יודעת משהו שהם לא יודעים. איזו בורות. והם בכלל לא רוצים לדעת. אין להם בעיה לקחת למחרת את הילד לרופא,לתת תרופה נגד שלשול, ולהמשיך כאילו כלום,בלי טיפת מודעות למה שהם מכניסים לילדיהם לפה. איפה האחריות ההורית שלהם? הרי הם לא באמת מאמינים שזה טוב. ואולי כן???...
למדתי עם השנים למתן את ההתבטאויות שלי ולא להגיב כלל. אז אני שותקת,מתכנסת בתוך עצמי,וכך,כך מתעצם המרחק ביני ובין האנשים האלו שחיים סביבי
למדתי להיות קצת יותר רגישה כלפי האנשים האלו,אז אני לא אומרת כלום,אבל בלב,הלב לא יכול שלא להרגיש,לא יכול להתעלם ממה שהוא פוגש. פעם זה היה מעורר בי כעס וניסיתי לשנות את זה,אותם,את הסביבה שלי,להסביר,להאיר. בשנים האחרונות התבגרתי מספיק כדי להבין שאינני יכולה לשנות אף אחד מלבד את עצמי. אז אני בכלל לא מבזבזת על זה אנרגיות. זה עובר לידי,אני מתבוננת בבוז וממשיכה בחיי. ואז,כשאין בכלל שום נקודם חיכוך עם המציאות הזו,אז אני חשה בודדה.

קוסמת,זה רק נדמה לך משוטטות פה באתר שיש הרבה אנשים שחיים כמונו. אין הרבה. אנחנו במיעוט. אני במיעוט. למעשה,בכל הסביבה הקרובה שלי (שכנים/משפחה מורחבת) אין עוד הרבה אנשים שיש לי על מה לשוחח איתם.אז אני מתכנסת לי בעולם שלי,עם הערכים שלי ואורח החיים שלי ומדי פעם יוצאת (עם התינוק במנשא גב והקטנה ערומה והגדולים משוטטים יחפים ובחולצות דהויות, ואז "הם" מסתכלים עליי כמו חייזר ,חושבים שהילדים שלי מוזנחים . נו באמת. איפה פה ההזנחה?... ברגעים כאלו,אין לי שום צורך ליצור קשר חברתי כלשהו עם אותה סביבה. גם לא מזיז לי מה שהם חושבים עליי. אני יודעת איך נכון לי לחיות ואני לא יכולה שלא לחוש גאווה על הבחירות שלי לעומת שלהם. כן,יש לי חתיכת אגו שלא היתה מביישת גדוד שלם. כן,יש לי בעיית אגו. אוקיי.יש לי עוד הרבה בעיות אחרות שלא מוצאות חן בעיני. יודעת,מודעת,ועדיין-בוחרת לחיות עם עצמי בטוב על פני "להתאזן"/"להתמתן" עם האנשים ההם.

נורה קטנה, תגובתך חכמה. השאלה אם גם בקרב אנשי באופן אני מרגישה צורך להדגיש את השונות שלי מרגישה לי כמדד נכון לבחון את סוגיית השונות.קשה לי לענות. קודם כל,משום שאני לא פוגשת הרבה אנשי באופן. גרה רחוק ורק לאחרונה,מאז גיליתי את קסם המחשב,בזכות האתר הזה אני פוגשת לראשונה אנשים שיש לי איתם שפה משותפת.בגלל זה מאד קל לי להתחבר לדמויות האלו,גם אם הן וירטואליות. הייתי שמחה לפגוש בהן יום יום או אפילו במפגש פעם בשבוע ולהפוך את הקשר ל"אמיתי" יותר,אבל אין לי אפשרות כזו. אני לא גרה בפרדס חנה-כרכור ובאזור שלי אין עוד הרבה שכמותי במרחק נסיעה סביר.
כשהלכנו פעם למפגש של באופן,לא היה לי צורך להדגיש את השונות שלי. להיפך,ניסיתי לשדר -הלו,אני כמוכם,בואו נתחבר, אבל זה לא היה פשוט,כי הם (אנחנו) אנשים מאד מיוחדים בעצמם ולהם לא היה את הצורך שלי בחיבור. או שהיה להם מספיק חיבורים עם משפחות אחרות או שלא היה להם צורך בחיבור איתנו,לא יודעת. בין כך ובין כך,חשתי קרירות וריחוק.

שרון ס , לא מסכימה עם הנחת הייסוד שלך ש "אנשי באופן זו לא קהילה אמיתית". עבורי היא אמיתית מאד,גם אם רוב הזמן היא וירטואלית. לאחרונה אני עושה מאמצים לזמן לחיינו יותר מפגשים עמם-איתכם,וזה כן אמיתי. זה מגיש לי נוח וקל וטבעי שאנשים שקוראים אותי פה באתר וכבר מכירים אותי ואת חיי נכנסים לעולמי בטבעיות,ללא השלבים הארוכים והמייגעים של שלבי יצירת הקשר הראשוני (מאיפה אתם?מה אתם עושים?...). עושה לי טוב לפגוש אנשים שאני אוהבת שכל כך נדיר לי למצוא אותם במחוזותיי הרחוקים
הכתיבה בבאופן מאד מתאימה לי בנסיבות חיי כרגע. במשך היום אני לא יכולה להתפנות לשיחה משמעותית עם אף אחד ובשום עניין. תמיד יש משהו באמצע עם הילדים שיקטע את השיחה. בלילה,יש לי את השקט לחשוב,להיות,לתקשר עם עצמי ועם אחרים.זו רמה אחרת של שיח. זה עומק שאני יכולה להרשות לעצמי להתפנות אליו רק בלילה,ומה לעשות,רוב האנשים ישנים בשעות כאלו. (הנה לכם עוד נקודת שוני....)

עודבודדה, תודה לך שדמעת איתי ביחד. תודה לך על השיתוף.

ניצן,מתחברת למה שאמרת אודות החיבור לילד שבי,ליצר הטבעי שלנו כבני אדם
הסיבה שאני נוהגת לדבר בכנות ולהתבטא לפעמים בחוסר טקט איננה מכוונה רעה או זלזול,היא נובעת מהחיבור לילדה שבי. לילדים אין את מחסום ה"מקובל-לא מקובל". הם אמיתיים,אומרים ישר ובכנות מה שהם חושבים/מרגישים. היות ואני בוחרת לחיות את הילדה שבי,יחד עם הילדים שלי,אז אני גם כך. אוהבת את החלקים האלו שבי. אני אוהבת את החיבור הטבעי לתמימות,לאמיתיות,ליצר הטבעי שלי,האנושי,זה שלא כלוא כל היום במסגרות "נורמטיביות". טוב לי איתו. הבעייה היא שלאחרים סביבי זה צורם. ופה בא הניתוק שלי (מבחירה מודעת).יותר חשוב לי להיות נאמנה למי שאני מאשר לחשוב לפני כל מילה שאני אומרת,אם זה רגיש מספיק לאדם שמולי. בדר"כ זה לא, ולכן אין הרבה אנשים ששומרים איתי על קשר משמעותי לאורך זמן. זה דפוק. זו בעייה. אני מודעת לה ולמחיר שאני משלמת בעבור הבחירה שלי. זה בטיפול...


זהו בינתיים,כבר בוקר ואני צריכה להתפנות לחיים ה"אמיתיים" שלי. סתם... גם באופן הוירטואלי הוא אמיתי בשבילי.
יש לי עוד מה לומר בנושא השונות אבל קצרה היריעה מלהכיל.
תכף הגמדים פה שעורכים באתר יבקשו ממני לשנות את כתיבת הגוש שלי,ואין לי זמן לזה כרגע.

בוקר טוב לכל השונים והמשונים.
בזכות התגובות שלכם אני מרגישה היום פחות את ה"לבד".

( גם אחרי חיבוק חם מבן הזוג האהוב שלי,אני יכולה להתפנות לדיון ענייני יותר בסוגיית השונות,ללא המצוקה הרגשית שליוותה את דבריי אמש.)

לא קראתי את הכל, כי אני רוצה להגיב לדברייך ולמה שהם עוררו בי ממקום נקי. אז אני מתנצלת אם אני חוזרת על דברים של אנשים אחרים.
קודם כל, הזדהיתי עם רב מה שכתבת בהתחלה. עד כדי כך, שיש לי חשד מבוסס שאני יודעת מי את

ולעניינים עצמם שהעלית -
השונה -
את לא רוצה להיות שונה רק כדי להיות שונה. את פשוט שונה מהרב, ממהותך, ממי שאת. את לא מחפשת להיות שונה לשם השוני. את פשוט כבר רגילה כל כך להיות שונה, שזה לא מפחיד אותך כשזה קורה בעוד מקום.
ולראיה, את "רק" "באופן". את לא הולכת ברחוב לבושה ברשת שתלויות ממנה זכוכיות, את לא יורקת על אנשים מיץ כחול, ואת לא מדברת בקול עולה ויורד תוך כדי קפיצות משונות לאחור.
המשותף -
לדעתי פספסת משהו אחד מאד מאד מהותי שמשותף לאנשי באופן... רגישות מאד גדולה לצורך האנושי-החייתי הפרטי שלהם, לילד שבהם, לילד שבכל מי שסביבם. ותגובת נגד לאופן שבו גידלו אותם. אצל חלק מהאנשים גידול נורמטיבי יוצר דיסוננס ואז הזדהות מאד גדולה דווקא עם המקום שמתכחש לצרכים מסויימים של ילד קטן ("תראי אותי! אני יצאתי בסדר גמור!") ואצל חלק זה משאיר זיכרון עמום (או חד) של מה צריך גור אנושי. מה צריך אדם כדי לחיות. ואת אלה מנית לעיל.

אז המשותף שאני רואה, הוא בכך שאלה (אנחנו?) אנשים שלא שכחו מה הם היו צריכים בתור תינוקות. לדוגמה, האיש שלי יוצא לינה משותפת שזינק על ההזדמנות למיטה משפחתית. אני בת לאמא עם ADHD שזקוקה לרוגע ולשקט ולאי עשייה.

אני ברורה? נו, זה כמו ששיטת חמש הדקות עובדת שונה מאד על ילדים שונים. ילד אחד יוותר מהר מאד, יישן מההתחלה לילות שלמים במיטה בלי הוריו, וישתין על עצמו, ויאכל מבקבוק ויעבור ידיים בקלות וכו' ויהיה "תינוק מאד נוח" (לא שיפוטיייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) וילד אחר לא יפסיק לצרוח ויירדם רק מתשישות. לא מוכן לוותר לרגע על הצרכים האנושיים שלו.
נו, זו רק דוגמה שמובנת ל"אנשי באופן" האלה...

שולחת בכל זאת

אנשי באופן? זו לא קהילה אמיתית, אלא קהילה וירטואלית
גם אמיתית וגם וירטואלית. לא כולם נפגשים עם כולם, אבל פותחת הדף מן הסתם פגשה לא באופני אחד ולא שניים.

גם אני פה. גם אני לבד. לרוב טוב לי עם מי ומה שאני. מצד אחד הייתי רוצה קשרים אמיתיים עם אנשים אמיתיים ואילו מצד שני כשכבר מזדמנים אנשים אמיתיים (להבדיל מהוירטואלים) לחיי אני לא מצליחה לקשור קשרים אמיתיים לטווח ארוך. גם פה באתר אני לא מרגישה מי יודע מה מקושרת או קשורה או מצליחה לתקשר. כשאני פוגשת אנשי "באופן" אני תמיד מרגישה גם את השונות שלי מולם, אם כי אני מרגישה ברוב התיאור שלך שתיארת גם אותי, הם תמיד נראים לי כל כך הרבה יותר עמוקים וקלילים ממני, כל כך הרבה יותר פשוט להם לתקשר, לי כל מילה לוקח שעה להוציא מהפה והם - מתקשרים...
אצלנו בגלל שאני זו שנמצאת עם הילדים בבית ובן הזוג עובד, אני זו שלא נפגשת עם אנשים אחרים מלבד המוכר במכולת או בחנות החיות השכונתית, לבן הזוג דווקא יש קשרים אנושיים עם חבריו למשרד והם מאוד מחבבים אותו. בשבילי הוא לפעמים האיש הבוגר היחידי לדבר איתו יום שלם...
אני לא מנסה להיות שונה, אני פשוט מתקשה עד מאוד לתקשר ולא תמיד מעוניינת...
הקושי הכי גדול שלי הוא בתחום ההכלה. אני מוצאת את עצמי מכילה את כולם 20 שעות ביום (בארבע הנותרות אני ישנה) וכשאני מחפשת מי שיכיל אותי אני שוב ושוב מגלה שאני לבד. לבן הזוג אין את יכולת ההכלה שלי והוא תמיד עייף מטרדות יומו ועסוק בקשיים הקיומיים של עצמו ומיד מתרעם על השינוי בתפקידים הפתאומי (תחושה של "רגע, רגע, מה את נחלשת לי פתאום? אני זה שצריך אותך!") לא בטוחה שזה קשור אבל מניחה שאם היה לי שבט או משפחה היה לי יותר קל... אין לי איש.
אז אם הבנת, אני מזילה איתך דמעה.

בודדה,

איך הצורך שלך להיות שונה בא לידי ביטוי בקרב אנשים דומים לך? בקרב אנשי "באופן" נוח לך להיות כמו כולם או שגם בינהם את מחפשת דרך להיות שונה?

אני חושבת שאם את שונה רק כדי להיות אחרת מכולם אז יוצא שאת נשלטת על ידי האחרים בדיוק כמו האשה שמתעקשת להיות כמו כולם כדי להשתלב.

אני חושבת שהבעיה פה לא היא שאת שונה...
הרבה אנשים חיים שונה מסביבתם, אוכלים שונה, מגדלים בבית, בלי חיתולים ועוד...
הבעיה היא
מתייחסת בזלזול לחוקים ומוסכמות חברתיות,מתנהגת בחוסר נימוס ומתבטאת ללא
וגם ב

לא חברותית בעליל-לא מוצאת עניין בקשרים חברתיים/משפחתיים רדודים,
וגם ב

לסמוך רק על עצמי
וגם ב

_השונות שלי גובה ממני הפעם מחיר יקר מדי ,את מחיר האהבה. זו שאמורה לגשר על כל הפערים, זו שבזכותה אני קיימת.
בודדה_...
הרצון הכל כך גדול להיות שונה...פה נראה לי טמונה הבעיה.
המורה שלי היתה אומרת שזה עניין של אגו, אם תרצי אשמח להרחיב.
והמרגיעון המופלא - "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"

האם לגיטימי עבורי לבחור בשונות ולצפות מבן זוגי שיעריך זאת או שמה עלי להודות בכך שהכל בעצם נובע מתסביך פסיכולוגי עמוק,איזו שריטה בעברי שדוחקת אותי כל הזמן אל מעבר לקו הנורמה,רק כדי להיות שונה
אני לא בטוחה שזה או או

---

אני מנסה לשקף לך איך הרגיש לי לקרוא מה שכתבת
נכנסתי לדף משום שהכותרת חיברה אותי לתחושות שלי, הרבה פעמים הרגשתי שהבחירות שלי מבודדות אותי ויוצרות קושי חברתי מאנשים "מינסטרים" קיבלתי הרבה שאלות סקרניות / ביקורתיות שיצרו אצלי קושי (הרגשתי שאני צריכה כל הזמן להתאמץ, להסביר, למנוע מהביקורת לחדור אלי ולפגוע בי.)
אני שתמיד הייתי אדם מאוד חברותי נהייתי מבודדת והתקשתי להתחבר עם אנשים
זה קשור לכל מיני שינויים טכניים שקרו בחיים שלי,
זה קשור לזה שנהייתי אם (ועוד כזו "אחרת"),
וזה קשור לזה שהייתי קצת כמו אלו ש"מגלים את האור" - דיברתי הרבה מאוד "באופן" אחרים חוו את זה כהטפה וכביקורת על חייהם. (שמעת פעם אנשים שהיו ב"פורום" או ב I AM? ככה זה נשמע)
וזה קשור גם לביקורת שלי מסוג רוב האנשים אינם חושבים (גם אם חשבתי עלי שאני נאורה ומקבלת הרי שעברתי כמאוד שיפוטית בחוויה של אחרים).

בדיעבד אני יודעת שהבידוד גם שירת אותי - איפשר לי למצוא את ה"קול שלי" כאמא ואיפשר לי לקיים בקלות יחסית את הבחירות ה"באופניות" שלי (נסי לגדל ילדים בלי במבה כשאת נפגשת עם "מינסטירים" )

עבר זמן והבידוד - בדידות התחילו להפריע לי יותר מאשר לשרת אותי ונולד עוד ילד ואני התמתנתי (גם שיניתי את הניק).
אולי אחרים לא חושבים שהתמתנתי (ילדתי בבית, לא מלתי, לא מחסנת, מניקה בן שנה .... ) אבל אני בחוויה הפנימית שלי הרבה פחות קיצונית. אני פחות שיפוטית, ומסוגלת לחיות בשלום עם אנשים שמגדלים את הילדים שלהם אחרת ממני. (עם ולא רק לצידם).
יותר מזה אני מוותרת על דברים שהיו לי קריטיים כי ערכים אחרים נהיו חשובים יותר (את יודעת האיזונים משתנים) אז הבת שלי אוכלת במבמה (ושאר ממתקים) ובתמורה אנחנו מבקרים הרבה יותר את הבנידודים שלה (שאיך נגיד... לא מקפידים על סוג התזונה שלנו).
היום (ואולי גם זה ישתנה) יותר חשוב לי לאפשר לילדי השתלבות חברתית על פני לשמור על "גוף נקי" מזבל מודרני.
אני גם לא מדברת כל כך הרבה על הבחירות שלי (לא למול, לינה משפחתית, אוכל בראי) ואפילו ההנקה שלי יותר "סולידית"
[בראיה לאחור אני רואה שההנקה של הגדולה בציבור היתה לעיתים מתריסה ואפילו לא כל כך מתחשבת בזולת (היום אני הרבה יותר רואה את בני המשפחה שההנקה גורמת להם מצוקה גדולה ומתחשבת בהם מצליחה גם להניק בציבור וגם להתחשב יותר -איזה איזון אחר (כי כן אפשר לזוז קצת הצידה ולהתכסות במפגש משפחתי כשיש אנשים שההנקה מביכה אותם עד אימה) ]

למה אני מספרת כל כך הרבה עלי?! נכנסתי לדף לשמוע מה שאמרת ואולי להוסיף את הנסיון שלי וההבנות שלי.ובהמשך אני כותבת לך את התחושות שדברייך העלו בי

---

"לכי תכתבי לחברים הוירטואליים שלך בבאופן. זה לא אמיתי.אלו דמויות אנונימיות בתוך מסך מחשב
אני מסכימה איתו - החברות הוירטואלית באה (אצלי לפחות) על חשבון קשרים אמיתיים עם אנשים - הכתיבה במחשב עושה את הקשרים "סטריליים" במיוחד פה שאפשר למחוק אח"כ ... אבל לא רק. להיות במחשב דורש (ממני) הרבה פחות מאמץ.
ואני יכולה לומר שבשנה האחרונה שאני נמצא הרבה פחות באתר התרבו הקשרים שלי עם העולם האמיתי, ואלו קשרים מזינים (רוב האנשים הם כאלו שפגשתי פה כך שממילא יש ביננו הרבה משותף)
גם השימוש שלי באתר מאוד השתנה - הרבה יותר תאום וכיכר השוק" על פני שיחות מסוג זה שאני מדברת איתך פה

---

לא רוצה לוותר על השונות שלי,זו מי שאני,לטוב ולרע,אבל גם בשום אופן לא מוכנה לוותר על הזוג שלי. יחד בנינו לנו עולם שלם והוא חשוב לי יותר מהכל.אני חשה את הבדידות,כי השונות שלי גובה ממני הפעם מחיר יקר מדי
אגיד לך יותר מזה - אם לא תוותרי על השונות שלך וכתוצאה מכך תיפרדו בסופו של דבר יכפה עליך השינוי (על פי רוב הורים גרושים מתקשים יותר מנשואים להסכים על נושאים של גידול ילדים)
לפי מה שאני מבינה מדברייך אצלכם ממילא זה נושא המחלוקת. כלומר יכול להיות מצב שבעקבות הגירושין תאלצי לגדל את ילדייך בצורה יותר קרובה למינסטרים. לכן אולי כדאי לטובת "החיים האמיתיים" לוותר על חלק מהאידאלות. (אני לא מחליטה על הילדה שלי)

אני מאוד מתחברת ל"לא רוצה לוותר על השונית כי היא מי שאני" - אנחנו כל מיני דברים ואולי השונות ששרתה אותך מפסיקה לשרת אותך? אולי זה הזמן לתת מקום לדברים אחרים שבך לחלקים שיותר נוטים לשתף פעול? שיותר זקוקים לאישור מהסביבה (אין לי מושג ילו חלקים אני ק מציעה אפשרויות - את תדעי כבר אילו חלקים לא מקבלים מקום)
בהרגשה שלי את צריכה למצוא איזון חדש בין דברים שחשובים לך ומתנגשים זה עם זה, איזה שהוא טיפול שעובד על גמישות / על השתנות /מעברים ?!

ועוד דבר - אם את קוראת הרבה באתר אני ממליצה לקחת ממנו חופש לאיזו תקופה / להוריד מינון באופן משמעותי. לפעמים "לחיות פה" עושה את הפשרות הנדרשות בחיים (הלא מושלמים שנמצאים בחוץ ) לבלתי אפשריות. (מחוויה שלי ושל אחרות שאיתן דיברתי). ואז להפסיק לקרוא בבאופן מאפשר .... לחיות (בהעדר מינוח טוב יותר)

---

מה שאני קוראת בדברים שלך (וזה דרך המשקפים שלי והנסיון שלי והחוויה שלי - סובייקטיבי) זה משהו שיפוטי - ביקורתי ולא מקבל את הזולת ואולי אפילו אפילו משהו אנוכי- ילדותי.(אולי בהפוך על הפוך זו קצת מראה למה שהייתי?! ) למרות שאנחנו ככל הנראה מחזיקות במערך דעות דומה הדברים שלך עוררו בי אנטגוניזם.
למשל
מתייחסת בזלזול לחוקים ומוסכמות חברתיות,מתנהגת בחוסר נימוס ומתבטאת ללא טקט,
לחוקים שאת מזלזת בהם יש בכ"ז איזה ערך (אפשר ורצוי לא לקדשם ויחד עם זה לראות גם תרומתם להסדרת מצבים שונים בחייםולהקלה על יחסים עם העולם)
יש הבדל בין לחשוב אחרת ובין לא להתחשב באחרים ולהעליב אותם (חוסר נימוס, חוסר טקט) {ואני מילדות נחשבתי למרדנית וכשהתבגרתי התעצמה אצלי חשיבה לא קונבנציונלית]

וטוב לי. אני מרגישה שלמה עם מי ומה שאני. אני אוהבת את המקום שאני נמצאת בו בחיים,אוהבת את הלמידה המתמדת שלי עם עצמי ועם ילדיי המשמשים לי כמראה
לא יודעת אפילו מה אבל המשפט הזה גורם לי אי נוחות. קשה לי לשים את האצבע אבל משהו בו מטריד משהו שמרגיש לי כמו שיש לילדים תפקיד גדול מידי / כבד מידי - אני צריכה להתבהר כדי להבין מה מטריד אתי.

לא בטוחה שהצלחתי לנסח בעדינות אם זה לא יתאים לך מחקי. כוונתי טובה.

קודם כל, בודדה, תגידי לבעלך שאנחנו לא דמויות וירטואליות! אני לא אורירית בכלל.

תראי, עושה רושם מהדרך שבחרת להעלות את הנושא, שיש כאן בעיה אחרת. לא עניין השונות אלא עניין של הסתכלות
דרך "האני" שלך בלבד. את לא מתעניינת במה שמסביב לך כהגדרתך:
חיה בבועה-יוצרת את המציאות של עצמי,לא מתעניינת ב"מציאות" כפי שזו מצטיירת בתקשורת,לא שומעת חדשות,לא קוראת עיתונים,לא רואה טלווזיה,לא זקוקה לאישורים מהסביבה על הבחירות שלי,

ולכן, אולי, הכינוי אכן מתאים לך. את לא מתעניינת באחרים אלא רק דרך מה שהם נותנים לך (עניין למשל).
אבל אם את לא קשובה לאחרים ולצרותיהם או מחשבותיהם (השונות משלך), בסופו של עניין זה חוזר אלייך כבומרנג.

בעלי,האיש הכי קרוב אליי,החבר האמיתי היחיד שלי,בן זוגי לחיים כבר המון המון שנים
אם בעלך הוא החבר היחיד שלך ואם הוא יודע את זה-יתכן שהטלת עליו מעמסה קשה. האם גם את החברה היחידה שלו?
האם זה לא חונק אותו? אותך?

כמו כולם
דווקא אחרת

את ההחלטות על הבית והילדים יש לקבל ביחד. כאן בא לידי היחוד שלכם כזוג וכמשפחה.
לפי מה שאת כותבת, כרגע לא מתקיים ביניכם דיאלוג על ההחלטות האלו, אלא מאבק על השליטה בהגה: את מנסה לממש את השונות שלך, והוא את שלו (או שהוא כן מנסה להשתתף איתך, ולא מצליח).

את השונות שלך את יכולה לבטא בהחלטות שלך לגבי עצמך. כאן את יכולה לצפות לתמיכה ממנו גם אם הוא לא מסכים איתך (ולבקש אותה אם היא לא מגיעה ביוזמתו).

הפחד שלי הוא שהילדים יסבלו מזה כלומר שהם יגדלו ויצטערו על מר גורלם על איך שאני מגדלת אותם ושבגללי הם מנותקים מהנורמל ומחברה...

רוצה לפתוח פה שאלה לדיון,סביב נושא השונות שלנו,אנשי "באופן",וההשלכות שלה על חיינו.

מאז שזוכרת עצמי,תמיד בחרתי להיות שונה. אולי כי אני באמת שונה (כאילו דא...), ואולי בגלל צורך להיות שונה. מה ההבדל ולמה זה משנה?אסביר עצמי:


אני באמת שונה: (כעת אתאר קווים כללים לדמותי שאני מניחה שיהיו משותפים לרבים מהכותבים פה באתר,אך נתפשים כשונים ע"י החברה ה"נורמטיבית")

אני אדם מאד עצמאי בדעותיי,רואה את העולם כמו שאני בוחרת לראות אותו,חיה בבועה-יוצרת את המציאות של עצמי,לא מתעניינת ב"מציאות" כפי שזו מצטיירת בתקשורת,לא שומעת חדשות,לא קוראת עיתונים,לא רואה טלווזיה,לא זקוקה לאישורים מהסביבה על הבחירות שלי,מגדלת את הילדים בחינוך ביתי,התינוק בלי חיתולים,משתדלת לאכול טבעי ואורגני,נמנעת מתרופות ושאר רעלים, שונאת בירוקרטיה,איכשהוא מוצאת תמיד נקודות חיכוך עם הממסד,מתייחסת בזלזול לחוקים ומוסכמות חברתיות,מתנהגת בחוסר נימוס ומתבטאת ללא טקט,לא מקנה חשיבות לדברים בעלי ערך חומרי,חיה פשטות מרצון,מראה חיצוני לא מטופח,אוהבת למחזר וליצור יש מאין,נוטה להתעלם מביקורת של הסביבה עליי-על אורח חיי,על הבחירות שלי, לא חברותית בעליל-לא מוצאת עניין בקשרים חברתיים/משפחתיים רדודים, עם אנשים שאין לי עמם שפה משותפת, אוהבת שקט,אוהבת את הלילה,את ה"לבד",אוהבת את הטבע,את העבודה בגינה,את האדמה,את השמיים...

יש לי צורך להיות שונה:
פה מדובר על המהות שמסתתרת מאחורי השונות,לא על הצורה שבה היא באה לידי ביטוי.
פה מדובר על צורך עמוק,לפעמים לא מודע , להיות שונה,להיות אחרת,להגדיר את מי שאני ע"י הדגשת מי שאני לא,להבליט את הייחודיות שלי,למרוד במוסכמות,
פה מדובר על דחף בלתי נשלט לפעמים ללכת נגד הזרם,לפלס לעצמי את השביל שלי,שהוא רק שלי,שאף אחד לא צעד בו לפניי,לנסות ולהתנסות בהכל בעצמי,לעשות הכל לבד,לסמוך רק על עצמי

כל עוד השונות שלי הרחיקה מעליי חברים/שכנים/משפחה מורחבת, לא היה אכפת לי ממש. מי שצריך להיות בסביבתי נמצא שם ממילא (או כאלו שאוהבים אותי מספיק כדי להסכים לסבול את השגעונות שלי,או כאלו שיש לי איזו עבודת תיקון איתם) - וזה ממש לא הרבה אנשים ...
אוכל להגדיל ולומר שהשונות משרתת אותי יפה בלהרחיק מעלי את מי שאין לי איתו חיבור משמעותי
לאחרונה,גם בעלי,האיש הכי קרוב אליי,החבר האמיתי היחיד שלי,בן זוגי לחיים כבר המון המון שנים,אב ילדיי - גם הוא טוען שאני נהיית קיצונית מדי,שאני צריכה דחוף טיפול, שאני רק מצהירה על עצמי כאדם עם הרבה מודעות אבל בעצם אני מדחיקה ומתעלמת מהצורך האמיתי שלי-להיות שונה.
קשה לו כבר לשאת את השונות שלי,ובעיקר את ההשלכות שלה בתחום גידול הילדים. יש לנו לא מעט ויכוחים. תמיד היו האמת,אבל לאחרונה אני למדת הרבה פה באתר בתחום התזונה הטבעית,הריפוי הטבעי,אורח החיים בכלל... ויש ללמידה הזו השלכות על המציאות שלנו. לא מהפכות קיצוניות בבת אחת. ממש לא.
אבל טיפין טיפין,פה ושם,אני מנסה ומתנסה בעוד משהו חדש.
וטוב לי. אני מרגישה שלמה עם מי ומה שאני. אני אוהבת את המקום שאני נמצאת בו בחיים,אוהבת את הלמידה המתמדת שלי עם עצמי ועם ילדיי המשמשים לי כמראה. ופה,פה חייבת לבדוק עם עצמי,בכנות: האם לגיטימי עבורי לבחור בשונות ולצפות מבן זוגי שיעריך זאת או שמה עלי להודות בכך שהכל בעצם נובע מתסביך פסיכולוגי עמוק,איזו שריטה בעברי שדוחקת אותי כל הזמן אל מעבר לקו הנורמה,רק כדי להיות שונה

מזמינה אתכם להאיר את עיני ולהצטרף להתלבטות


קראתי לעצמי בכינו זמני "בודדה",על אף שאני משתתפת פעילה כאן באתר.
בעלי בשעת כעס : "לכי תכתבי לחברים הוירטואליים שלך בבאופן. זה לא אמיתי.אלו דמויות אנונימיות בתוך מסך מחשב.את בודדה,כי את לא רוצה אף אחד שיהיה שותף איתך. הכל את רוצה שיהיה בדרך שלך.ואת יודעת מה-אף אחד לא הולך איתך בדרך שלך,כי היא רק שלך!"
אז עכשיו אני חשה,איך לא... את הבדידות. ועצוב לי.עצוב לי כי אני מרגישה במילכוד: לא רוצה לוותר על השונות שלי,זו מי שאני,לטוב ולרע,אבל גם בשום אופן לא מוכנה לוותר על הזוג שלי. יחד בנינו לנו עולם שלם והוא חשוב לי יותר מהכל.
אני חשה את הבדידות,כי השונות שלי גובה ממני הפעם מחיר יקר מדי ,את מחיר האהבה. זו שאמורה לגשר על כל הפערים, זו שבזכותה אני קיימת.

בודדה

מזמינה את כל הבודדים כמוני פה באתר,למחות איתי דמעה ולהרהר יחד בשונות שלנו ובהשלכות שלה על הבחירות שלנו בחיים