על ידי אלה_לי_לה* » 14 יולי 2009, 18:26
אז איך הפכנו לפוליאמורים?
מי הם האנו בהפכנו הזה בכלל? והאם אפשר להפוך לפולי או רק לגלות בנו את הפולי? ומה ואיך זה אומר?
הרבה שאלות. טוב, מזל שאני יכולה לדבר רק בשמי, בכל הלחץ כאן הרעיון שאני רק אחת (ועוד אחת בלי שמות בדויים) מרגיש כמו הקלה.
לשאוף...לנשוף...לשאוף...לנשוף...לנשוף...לנשוף...לנשוף.......לשאוף... לצרוח את נשמתי.... לחזור להרגע ולחשוב... תקשיבי ל טלי מא , הF5 הזה עושה לך רע... לשאוף... לנשוף...
אז איך הגעתי לפוליאמוריה? ולמה כל כך חשוב לי להציג עצמי בתור פוליאמורית? למה לא להסתיר אותה ולהתחבא? למה אני בטוחה שפוליאמוריה ראויה להיות מוצגת, ראויה שיכירו אותה? ואיך
באופן טבעי הדגיש לי את החשיבות של פוליאמוריה גלויה בחיים שלי? ומה בכלל הקשר לחינוך ביתי?
טוב, מזל שזה רק אצלי
נתחיל בהתחלה, כשהייתי בת 14 מה שהכי רציתי בעולם זה ילדים, ואז אמא ואבא הראו לי מה זה, ולכבוד יום הולדתי ה15 ילדו לי אחות קטנה ומקסימה, אתם מכירים אותה כ
אופק שרואים אותה באופק , אני מכירה אותה בתור ההבנה שגיל 15 הוא לא גיל נכון ללדת ילדים, ובתור השלב בו גיליתי שאני בחיים לא אהיה אמא מדהימה כמו אמא שלי, אז אולי אני צריכה לוותר על ילדים בכלל.
עברו השנים והמשכתי לעסוק בחינוך וברפואה גם יחד, בתור נערה במד"א, בתור מדריכה בצבא, בתור מטפלת באוכלוסיות מיוחדות מיד אחריו, קצת למדתי, הרבה התנסתי, ומכאן לשם מצאתי עצמי, בחורה צעירה מתחת לגיל 21 מקבלת ליד ילדים לשעה יחד עם ההוראה התמוהה, "תקני אותם". לפעמים לשעה פעם בשבוע, לפעמים לשעות מידי יום במשך שנים, ולאט לאט גיליתי שגם אני עושה שינויים מדהימים, שגם בלי להיות אמא שלי אני יכולה לעשות לילדים טוב.
באותה תקופה עבדתי עם אוטיסטים, חרשים, ילדים מחוננים, פגועי CP, עיוורים, פגועים מוטורית, פגועים שכלית, כל הקומבינציות משולבות יחד או רק חלקן. באותה התקופה גם גיליתי בצורה הכי רגשית שקימת את נושא הילדים הנטושים. ילדים שהוצאו מבתים בצווי בית משפט, או ילדים שננטשו. בארץ קשה לאמץ, ורוב הילדים הללו מבלים את חייהם בבתי מקלט ובפנימיות. לילדים הללו אין אמא, יש אם בית. והדגש מאוד משמעותי. היא לא האמא שלהם, היא האמא של הבית. וכל מספר שנים או חודשים היא מתחלפת. ושם תסביך מאמאתרזה שלי תפס תאוצה, הבנתי שאני רוצה לתת בית לילדים הללו. אהבה אמיתית לכל החיים, להיות אמא לתמיד, ושלהם, לא של הבית. בית בו קשב, אהבה וחום תמיד יהיו זמינים.
אבל אני לא אמא שלי, אני לא מסוגלת לתפקד על שעתיים שינה בלילה ועדין להיות סבלנית, זמינה תמיד, חכמה תמיד, אוהבת תמיד, מקריבה את הצרכים שלי בכל שניה נתונה כי אני אוהבת את הילדים שלי והם מה שחשוב, אמא שלי מדהימה, ואני לא ברמה שלה. מנגד, מה שאני מדהים לא פחות, גם אם קשה לי לזכור את זה. ואם אני לא יכולה לעשות הכל תמיד כמו אמא, אולי צריך עוד אנשים שיהיו אמא יחד איתי? אני צריכה את ההפסקות שלי, את הזמן לבד שלי, אבל אני חושבת שתמיד חייב להיות מישהו שם לאהוב ולהיות זמין. לא ממרכז, אבל נוכח. הפתרון ההגיוני ביותר המתין לי בספרים שקראתי בתור נערה, כל כך הגיוני, אני צריכה משפחה פוליאמורית, כמו אצל היינליין. שם החינוך ביתי ואנשים רבים נותנים את האהבה והידע שלהם בכל רגע נתון. תמיד יש עם מי להתחבר. זה השבט שחלמתי עליו. והנה קיבל שם וצורה. משפחה פוליאמורית. כמה מצחיק לגלות, אני בונה משפחה סביב הרצון ליצור סביבה אוהבת ותומכת לילדים.
מאז שהגעתי להבנה הזו, שבכזו משפחה אני רוצה לחיות, הסתרה כבר אינה אפשרות. אתן מבינות, אני לא רוצה סקס, וגם לא חבר לקישוט. אני רוצה את האנשים הנכונים להגשים איתם את חלום המשפחה שלי. לא רק שלא כולם מסוגלים לו, רובינו לא נמשכים אליו. וכדי למצוא את אלו שכן אני חייבת להיות גלויה מהשניה הראשונה. אין לי רצון להטעות אנשים.
כן, החלום שלי הוא משפחה גדולה בחינוך ביתי, בה ילדים ומבוגרים אוהבים חיים ולומדים יחד. חלום שהאתר הזה רק הולך ומחזק, בעצם יכולתו להראות לי שקיומו אפשרי. כאן גיליתי את חוזר מנכ"ל שמציג את החינוך הביתי כסמן הימני שעוד עתיד לגדול, כאן הבנתי שאת רוב הקשיים בחינוך ביתי, הכלכלים, הרגשיים, החשש מבדידות, מחוסר ידע, משפחה גדולה ואוהבת, כמו גם קהילה צמודה ביותר יכולים לפתור. וכאן גם מצאתי את דבריו של צפריר :"מתוך מהות החינוך והלימוד אנו מתחנכים ולמדים מילדינו - להיות מי שאנחנו - ולאפשר להם להיות מי שהם. כל השאר מובן מאליו."
משפחה פוליאמורית יכולה לתת מקום יציב הרבה יותר. אני יודעת שהמשפט הזה יגרור ויכוחים, ושוב האשמה בסגנון את לא אמא אז אין לך מושג, אבל זו התחושה החמה שלי, מי תיתן ואצליח לממש אותה.
איזו מגילה חושפנית,
לעצמי,
גם לכן
ודי לבנתיים.
נושמת עמוק
אלה
אז איך הפכנו לפוליאמורים?
מי הם האנו בהפכנו הזה בכלל? והאם אפשר להפוך לפולי או רק לגלות בנו את הפולי? ומה ואיך זה אומר?
הרבה שאלות. טוב, מזל שאני יכולה לדבר רק בשמי, בכל הלחץ כאן הרעיון שאני רק אחת (ועוד אחת בלי שמות בדויים) מרגיש כמו הקלה.
[sub]לשאוף...לנשוף...לשאוף...לנשוף...לנשוף...לנשוף...לנשוף.......לשאוף... לצרוח את נשמתי.... לחזור להרגע ולחשוב... תקשיבי ל [po]טלי מא[/po] , הF5 הזה עושה לך רע... לשאוף... לנשוף...[/sub]
אז איך הגעתי לפוליאמוריה? ולמה כל כך חשוב לי להציג עצמי בתור פוליאמורית? למה לא להסתיר אותה ולהתחבא? למה אני בטוחה שפוליאמוריה ראויה להיות מוצגת, ראויה שיכירו אותה? ואיך [po]באופן טבעי[/po] הדגיש לי את החשיבות של פוליאמוריה גלויה בחיים שלי? ומה בכלל הקשר לחינוך ביתי?
טוב, מזל שזה רק אצלי :-)
נתחיל בהתחלה, כשהייתי בת 14 מה שהכי רציתי בעולם זה ילדים, ואז אמא ואבא הראו לי מה זה, ולכבוד יום הולדתי ה15 ילדו לי אחות קטנה ומקסימה, אתם מכירים אותה כ [po]אופק שרואים אותה באופק[/po] , אני מכירה אותה בתור ההבנה שגיל 15 הוא לא גיל נכון ללדת ילדים, ובתור השלב בו גיליתי שאני בחיים לא אהיה אמא מדהימה כמו אמא שלי, אז אולי אני צריכה לוותר על ילדים בכלל.
עברו השנים והמשכתי לעסוק בחינוך וברפואה גם יחד, בתור נערה במד"א, בתור מדריכה בצבא, בתור מטפלת באוכלוסיות מיוחדות מיד אחריו, קצת למדתי, הרבה התנסתי, ומכאן לשם מצאתי עצמי, בחורה צעירה מתחת לגיל 21 מקבלת ליד ילדים לשעה יחד עם ההוראה התמוהה, "תקני אותם". לפעמים לשעה פעם בשבוע, לפעמים לשעות מידי יום במשך שנים, ולאט לאט גיליתי שגם אני עושה שינויים מדהימים, שגם בלי להיות אמא שלי אני יכולה לעשות לילדים טוב.
באותה תקופה עבדתי עם אוטיסטים, חרשים, ילדים מחוננים, פגועי CP, עיוורים, פגועים מוטורית, פגועים שכלית, כל הקומבינציות משולבות יחד או רק חלקן. באותה התקופה גם גיליתי בצורה הכי רגשית שקימת את נושא הילדים הנטושים. ילדים שהוצאו מבתים בצווי בית משפט, או ילדים שננטשו. בארץ קשה לאמץ, ורוב הילדים הללו מבלים את חייהם בבתי מקלט ובפנימיות. לילדים הללו אין אמא, יש אם בית. והדגש מאוד משמעותי. היא לא האמא שלהם, היא האמא של הבית. וכל מספר שנים או חודשים היא מתחלפת. ושם תסביך מאמאתרזה שלי תפס תאוצה, הבנתי שאני רוצה לתת בית לילדים הללו. אהבה אמיתית לכל החיים, להיות אמא לתמיד, ושלהם, לא של הבית. בית בו קשב, אהבה וחום תמיד יהיו זמינים.
אבל אני לא אמא שלי, אני לא מסוגלת לתפקד על שעתיים שינה בלילה ועדין להיות סבלנית, זמינה תמיד, חכמה תמיד, אוהבת תמיד, מקריבה את הצרכים שלי בכל שניה נתונה כי אני אוהבת את הילדים שלי והם מה שחשוב, אמא שלי מדהימה, ואני לא ברמה שלה. מנגד, מה שאני מדהים לא פחות, גם אם קשה לי לזכור את זה. ואם אני לא יכולה לעשות הכל תמיד כמו אמא, אולי צריך עוד אנשים שיהיו אמא יחד איתי? אני צריכה את ההפסקות שלי, את הזמן לבד שלי, אבל אני חושבת שתמיד חייב להיות מישהו שם לאהוב ולהיות זמין. לא ממרכז, אבל נוכח. הפתרון ההגיוני ביותר המתין לי בספרים שקראתי בתור נערה, כל כך הגיוני, אני צריכה משפחה פוליאמורית, כמו אצל היינליין. שם החינוך ביתי ואנשים רבים נותנים את האהבה והידע שלהם בכל רגע נתון. תמיד יש עם מי להתחבר. זה השבט שחלמתי עליו. והנה קיבל שם וצורה. משפחה פוליאמורית. כמה מצחיק לגלות, אני בונה משפחה סביב הרצון ליצור סביבה אוהבת ותומכת לילדים.
מאז שהגעתי להבנה הזו, שבכזו משפחה אני רוצה לחיות, הסתרה כבר אינה אפשרות. אתן מבינות, אני לא רוצה סקס, וגם לא חבר לקישוט. אני רוצה את האנשים הנכונים להגשים איתם את חלום המשפחה שלי. לא רק שלא כולם מסוגלים לו, רובינו לא נמשכים אליו. וכדי למצוא את אלו שכן אני חייבת להיות גלויה מהשניה הראשונה. אין לי רצון להטעות אנשים.
כן, החלום שלי הוא משפחה גדולה בחינוך ביתי, בה ילדים ומבוגרים אוהבים חיים ולומדים יחד. חלום שהאתר הזה רק הולך ומחזק, בעצם יכולתו להראות לי שקיומו אפשרי. כאן גיליתי את חוזר מנכ"ל שמציג את החינוך הביתי כסמן הימני שעוד עתיד לגדול, כאן הבנתי שאת רוב הקשיים בחינוך ביתי, הכלכלים, הרגשיים, החשש מבדידות, מחוסר ידע, משפחה גדולה ואוהבת, כמו גם קהילה צמודה ביותר יכולים לפתור. וכאן גם מצאתי את דבריו של צפריר :"מתוך מהות החינוך והלימוד אנו מתחנכים ולמדים מילדינו - להיות מי שאנחנו - ולאפשר להם להיות מי שהם. כל השאר מובן מאליו."
משפחה פוליאמורית יכולה לתת מקום יציב הרבה יותר. אני יודעת שהמשפט הזה יגרור ויכוחים, ושוב האשמה בסגנון את לא אמא אז אין לך מושג, אבל זו התחושה החמה שלי, מי תיתן ואצליח לממש אותה.
איזו מגילה חושפנית, (()) לעצמי, (()) גם לכן
ודי לבנתיים.
נושמת עמוק
אלה