על ידי שפת_אם* » 27 יולי 2015, 03:07
היי. מזמן לא כתבתי פה. בודקת את
מה חדש ואת
ככר השוק מפעם לפעם. הרגיעון שיש לי "כבוד אפשר רק לתת".
אני רוצה לשים כאן - אם מישהו רוצה הוא מוזמן להעתיק לדף שנראה רלוונטי יותר כתבה מעניינת על חינוך שתרגמתי באופן חופשי.
המקור נמצא כאן:
http://www.motherjones.com/politics/201 ... oss-greene
כותרתו: מה אם כל מה שידעתם על חינוך ילדים היה שגוי?
השלכות שליליות, פסקי זמן, ועונשים רק מחמירים התנהגות רעה. אבל גישה חדשה באמת עובדת.
ליי רובינסון יצאה להליכה בזמן ארוחת הצהריים ביום בהיר אחד באביב 2013 כשהגיעה שיחת טלפון מהמנהל בבית הספר שלה. וויל, תלמיד כיתה ג' עם היסטוריה של התחצפות בכיתה, השתולל במגרש המשחקים. הוא הוריד את החגורה שלו, נופף אותה באוויר ורטן בקולי קולות. צוות ההפסקה דאג שהוא עלול לפגוע במישהו. רובינסון, שהייתה הסייעת החינוכית של וויל, מיהרה חזרה לחצר בית הספר.
וויל היה "הילד הזה". בכל בית ספר יש כמה מהם: הילד הזה שלא יכול לשבת במקום ויש לו התפרצויות זעם ויכול להפוך חיים של מורה לגיהנום עלי אדמות. הילד הזה שילדים אחרים מאשימים כשיש קטטה בהפסקה. גם וויל ידע שהוא הילד הזה. מאז כיתה א', הוא הגיע לבית הספר מלא חרדות, במצב התגוננות, כשהוא מוכן לעימות הבא עם תלמיד או מורה.
הביטוי "הצינור מבית הספר לכלא" הוטבע כדי להסביר איך בתי הספר הציבוריים של אמריקה מאכזבים ילדים כמו וויל. תלמיד כיתה א' שהתנהגותו הפרועה לא מפסיקה יכול להפוך לתלמיד כיתה ה"א עם השעיות מרובות מבית הספר, לתלמיד כיתה ח' שמשתמש בסמים, לנער שנשר מהתיכון, ולאסיר מורשע בגיל 17. עם זאת, על אף שהמורים של היום מקבלים הכשרה כדי להיות רגישים ל"התפתחות החברתית-רגשית" ובתי הספר מחויבים לשים ילדים עם בעיות קוגנטיביות או התפתחותיות בכיתות רגילות, ההתקדמות הזאת בפן הפסיכולוגי מתבררת לרוב כחסרת תועלת כשילד "קשה" מתחיל להתחצף. מורים ומנהלים עדיין מסתמכים על מערכות מיושנות מאוד של תגמול ועונש, משתמשים בהכל החל מכרטיסים אדומים-צהובים-ירוקים, טבלאות התנהגות, ופרסים או השעיות וסילוקים מבית הספר.
השורש של הדרך שבה אנו מתמודדים עם ילדים מאתגרים עדיין נמצא בפילוספיה של פרדריק סקינר מאמצע המאה ה-20 שקובעת שהתנהגות אנושית נקבעת לפי השלכות וחייב להיות עונש להתנהגות רעה. (פבלוב הבין זאת קודם, עם כלבים). במהלך שנת הלימודים של 2011-12, מחלקת החינוך של ארה"ב דיווחה על 130,000 סילוקים מבית הספר בין 49 מיליון תלמידי בתי הספר- סילוק אחד על כל שבעה ילדים. ההערכות האחרונות מצביעות על כך שיש גם רבע מיליון מקרים של ענישה גופנית בבתי הספר בארה"ב מדי שנה.
אבל להשלכות יש השלכות. מחקרים מודרניים בפסיכולוגיה מציעים שבמקום לפתור את בעיות ההתנהגות של הילדים, השיטות ללימוד משמעת האלה מחמירות אותן. הן מקריבות מטרות לטווח הארוך (ההתנהגות של התלמיד משתפרת לתמיד) בשביל רווח לטווח הקצר- שקט זמני בכיתת הלימוד.
הפסיכולוג של אוניברסיטת "רוכטר" אד דקי, לדוגמה, מצא שיש מורים שמטרתם היא לשלוט בהתנהגות התלמידים- במקום לעזור להם לשלוט בה בעצמם- ובכך הם חותרים תחת האלמנטים החיוניים ביותר למוטיבציה: אוטונומיה, תחושה של מסוגלות לעשות דברים, ויכולת להזדהות עם אחרים. וזה, בתמורה, אומר שהם מתקשים יותר ללמוד איך לשלוט בעצמם, תכונה חיונית להצלחה בטווח הארוך. קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד, פסיכולוגית התפתחותית וחברתית, הדגימה שאפילו פרסים- כוכבי זהב וכדומה- עלולים לשחוק את המוטיבציה וההצלחה של הילדים בכך שהם מעבירים את הפוקוס למה שהמורה חושב, במקום שיהיה בתגמול הפנימי שבא עם הלמידה.
במחקר שנערך ב-2011 שעקב אחרי כמעט מיליון תלמידי בית ספר במשך שש שנים, החוקרים באוניברסיטת טקסס A&M מצאו כי לילדים שהושעו או סולקו מבית הספר על עבירות קטנות- מקטטות קצרות או שימוש בפלאפון או התמזמזות- הייתה סבירות גדולה פי שלושה מחבריהם לספסל הלימודים ליצור קשר עם מערכת החוק לעבריינים צעירים תוך שנה מזמן נתינת העונש. (לילדים שחורים הייתה סבירות גדולה ב-31% מילדים לבנים או לטיניים לקבל עונש על אותן עבירות על החוקים. ילדים עם בעיות התנהגותיות מאובחנות כמו הפרעת התנהגות (ODD), הפרעת קשב וריכוז (ADHD), והפרעת הזדהות תגובתית- שבה ילדים קטנים מאוד, כתוצאה מטראומה ברוב המקרים, לא מסוגלים להזדהות כמו שצריך עם אחרים- היו עם הסיכויים הגבוהים ביותר לקבל עונשים.
מה שמעלה את השאלה: האם זה הגיוני לתת את העונשים הכי קשים לילדים הכי מאתגרים? והאם אנו מתייחסים לילדים עם בעיות התנהגותיות כרוניות כילדים שלא רוצים להתנהג יפה, כשברוב המקרים הם פשוט לא יכולים?
זה נשמע כמו סוג השאלות שאימא שלכם ביטלה על הסף כתירוצים. אבל האמת שהן במרכזו של מחקר מדהים שמתחיל לחולל מהפכה בלימוד המשמעת, החל ממוסדות לעבריינים צעירים עד לבתי ספר יסודיים. הפסיכולוג רוס גרין, שלימד בהרווארד וב"וירג'יניה טק", פיתח קבוצת עוקבים שהיא כמעט כמו כת של הורים ומחנכים שמתמודדים עם ילדים מאתגרים. המשמעות של שיטת אימוני השינה של ריצ'רד פרבר עבור הורים שנואשים שילדיהם ילכו לישון מוקדם, היא אותה משמעות של שיטת לימוד המשמעת של גרין עבור הורים לילדים עם בעיות התנהגותיות, שמעבירים ביניהם לעיתים קרובות עותקים של הספרים שלו, "פצצת זמן מתקתקת בצורת ילד" ו"אבוד בבית הספר", כאילו היו כתבי הקודש.
המודל שלו הושחז בקליניקות פסיכיאטריות לילדים והודגם במתקנים ארציים לעבריינים צעירים, וב-2006 עשה את דרכו באופן רשמי לאופן פעולה אמיתי בבתי ספר ציבוריים ופרטיים, עם בתי ספר שמדווחים על ירידות של עד 80% בעונשים משמעתיים, השעיות, ותקריות של אגרסיביות בין התלמידים "אנו יודעים שאם נמשיך לעשות את מה שלא עובד עבור הילדים האלה, נאבד אותם," גרין אמר לי. "בסופו של דבר, יש אוכלוסיה שלמה של ילדים שאנו מתייחסים אליהם ככאלה שמקבלים יותר מדי הערות, הנחיות ועונשים. כל אחד שעובד עם ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית יודע שהילדים האלה מורגלים לעונשים."
תחת הפילוסופיה של גרין, לא תענישו יותר ילד על שצעק בכיתה או על שקפץ מהמקום שלו באופן חוזר ונשנה כמו שלא תצעקו עליו אם הוא נכשל במבחן באיות. תדברו עם הילד כדי להבין את הסיבות להתפרצות (האם הוא דאג שישכח מה שרצה לומר?), ואז תעשו סיעור מוחות לאסטרטגיות חלופיות בשביל הפעם הבאה שירגיש ככה. המטרה היא להגיע לשורש הבעיה, לא לתת לילד עונש על הדרך שבה המוח שלו עובד.
"הגישה הזאת באמת תופסת כמה מהנושאים המרכזיים שמופיעים בספרות עם תדירות עולה וגוברת," אומר ראסל סקיבה, פרופסור לפסיכולוגיה והמנהל של "פרויקט ההגינות" באוניברסיטות אינדיאנה. הוא מסביר שלהתרכז בפתרון הבעיה במקום בעונש נראה כעת כמפתח ללימוד משמעת בצורה הנכונה.
אם הגישה של גרין נכונה, אז המחנכים שממשיכים להתווכח על האיזון הנכון בין תמריצים ועונשים עלולים להתווכח על הדבר השגוי לחלוטין. אחרי הכל, מה התועלת בהענשת ילד שפשוט אין לו את הפונקציות המוחיות לשליטה בהתנהגות שלו?
וויל עדיין אחז בחגורה כשליי רובינסון הגיעה, קצרת נשימה, לחצר המשחקים של בית הספר "סנטרל". אישה ארוכה ורזה ששיערה החום אסוף לאחור בקוקו, ומראה שלה היא מעבירה תחושה של נחמה רגועה. סנטרל, בית ספר לילדים מגן רשות עד כיתה ג', הוא אחד מבתי הספר המעטים במדינה שנותנים לגישה של גרין נסיעת מבחן- במקרה הזה, עם עזרה של מענק ארצי נגד עבריינות בסך 10,000$.
וויל, שהתחיל ללמוד בכיתה א' בשנה שבה בית הספר "סנטרל" התחיל להשתמש בתוכנית של גרין (שידועה כפתרונות שיתופיים ופרואקטיבים, או כCPS), היה ילד פעיל, מבריק ורהוט, שאהב לשחק בחוץ. אבל הוא גם חווה קושי, הרבה יותר מילד טיפוסי בן שש, לשבת במקום שלו- או בכיתה. כשהוא לא מצא מילים למה שהפריע לו, הוא עלול היה לנופף את הידיים שלו בפני חבריו לכיתה או לפנות לרטינות ואנחות והתגלגלות על הרצפה. פסיכולוג אבחן אותו עם לקות למידה בלתי מילולית, מצב שמקשה על אדם להסתגל למצבים חדשים, לעבור בין שתי סביבות, לפרש סממנים חברתיים, ולשלב את עצמו במרחב ובזמן. בתחילת כיתה ב', בית הספר "סנטרל" שם את רובינסון בתפקיד הסייעת שלו.
במגרש המשחקים, היא ניגשה אל הילד באופן מעורר תחושת ביטחון, כמו מומחית במשא ומתן עם חוטפים של בני ערובה. "עשה מה שאתה צריך לעשות עם החגורה," היא אמרה לו בעדינות. "רק הרחק אותה מאנשים." אט אט, וויל החל להירגע. הם הלכו לחורשה על יד בית הספר, והיא נתנה לו לזרוק אבנים לאפיק נחל, לצעוק ולצרוח עד שלבסוף הוא פרץ בבכי בזרועותיה. אז הם הלכו וחשבו על תוכנית. בפעם הבאה שירגיש מתוסכל או מוצף רגשית, וויל ייגש אל איש צוות אחר ויגיד שהוא זקוק לסייעת שלו. אם רובינסון לא נמצאת בבית הספר, הם ישיגו אותה דרך הפלאפון עבורו.
כמה שנים קודם לכן, אנשי צוות ב-"סנטרל" עלולים היו להגיב באופן שונה, לשלוח את וויל למשרד המנהל או לקחת לו את זמן ההפסקה. בבית ספר יותר טיפוסי, עלולים לרסן בצורה פיזית ילד שנראה מאיים על אחרים, להפריד אותו מהשאר בכיתה לחינוך מיוחד, או לשלוח אותו הביתה לשארית היום. שיעורי ההשעיה של ילדים עם לקויות למידה ובעיות התנהגותיות גדולים פי שניים משיעורי ההשעיה של חבריהם לספסל הלימודים והם נכנסים למוסדות סגורים פי שלושה יותר מאוכלוסיית הצעירים הכללית, לפי מאגר מידע ממשלתי. וויל, כמו שאר התלמידים בבית הספר סנטרל, הוא בעל עור לבן, אבל לילדים בעלי עור שחור שיש להם לקויות- אחוז מקרי ההשעיה הוא 25%- יותר מאחד מכל ארבעה ילדים אפרו אמריקנים ואחת מכל חמש ילדות אפרו אמריקניות עם לקויות יקבלו השעיה במהלך שנת לימודים.
לפני שהושמה התוכנית של גרין, שיטות לימוד המשמעת הקונבנציונליות בסנטרל היו הנורמה. במהלך שנת הלימודים 2009-10, ילדים נשלחו 146 פעמים למשרד המנהל בגלל בעיות משמעת, ושניים הושעו. שנתיים לאחר מכן, מספר ההפניות למשרד המנהל ירד ל-45, עם אפס השעיות, הכל הודות להתמקדות ב"פגישת צרכי הילד ופתירות בעיות במקום שליטה בהתנהגות," המנהלת נינה דרן אמרה לי "זה שינוי גדול."
שיטת ה-CPS מסתמכת על הצוות של בתי ספר להכשרה (או של בתי סוהר או של קליניקות פסיכולוגיות) שיטפחו מערכות יחסים חזקות- בעיקר עם הילדים הכי מפריעים- ויתנו לילדים תפקיד מרכזי בפתירת בעיותיהם שלהם. לדוגמה, מורה עלול לראות ילד מאתגר משרבט על דף עבודה ולהניח שהוא מתנהג בחוצפה, כשלמעשה הילד פשוט רעב. חטיף יפתור בעיה כזאת. לפני ה-CPS, "בילינו זמן רב בניסיון לאבחן ילדים על ידי דיבור אחד עם השני," דרן אומרת."עכשיו אנחנו מדברים עם הילד ובאמת מאמינים לילד כשהוא אומר מה הבעיות שלו."
הצעד הבא הוא לאבחן את האתגרים של כל תלמיד- המעבר מההפסקה לשיעור, שמירת הידיים לעצמו, ישיבה יחד עם קבוצה- ולעבוד עליהם בשלבים. לדוגמה, ילד עלול להתנהג בצורה "מופרעת" כי הוא הרגיש שיותר מדי אנשים "הסתכלו עליו במעגל". הפתרון? "הוא עשוי לחשוב על הרעיון לשבת בקצה הכיתה ולהקשיב," דרן אומרת. המורים והתלמיד יחשבו על תוכנית שתשלב אותו במהלך השיעור בצורה איטית.
כל זה דורש שינוי דרמטי בהלך הרוח ובתהליך העבודה. בית הספר "סנטרל" השתמש בקרנות לשיפוצים כדי לחלק כיתה אחת לשני חדרים. צד אחד נקרא "מרכז הלמידה"- מקום שקט לילדים שבו יוכלו לקחת הפסקה, אולי לאכול חטיף, ולפתור בעיות לפני שיחזרו לכיתה. האזור האחר הפך לחדר המשאבים. בית הספר גם התחייב ל-20 שבועות של הכשרת מורים, עם שעה של הדרכה כל שבוע מאת המאמן של גרין דרך הסקייפ.
המפגש פורץ הדרך של וויל קרה בכיתה א', לאחר מספר ניסיונות כושלים, כשדרן, בזמנו יועצת, והמורה שלו ישבו איתו לשיחה. הוא סירב להשתתף בשיעורי הכתיבה עם חבריו לכיתה. מעל 45 דקות, הם הדריכו את וויל דרך האותיות ההתחלתיות וה"אני לא יודע" ובסוף הגיעו לפתרון: וויל אמר שאם הוא יוכל להשתמש בנייר שורות שיש בו גם מקום לצייר תמונה, יהיה לו קל יותר להתחיל לכתוב. לא הרבה אחר כך, הוא ביצע משימות כתיבה בלי בעיה.
לגרין, בן 57, יש שיער מתולתל וחום, משקפיים, והרגל של דיבור בפסקאות שלמות, כאילו שהוא מרצה לכיתה בפסיכולוגיה ולא מנהל שיחה. בועידה השנתית של "חיים באיזון", הארגון ללא מטרות רווח שייסד כדי לקדם את השיטה שלו ולהגן על ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית, צפיתי בו פונה אל קהל של בערך 500 מורים, פסיכולוגים ומקצוענים אחרים בתחומם. פני התינוק וז'קט הטוויד שלו הזכירו מורה למדעי החברה בתיכון, אבל הוא דיבר בהחלטיות ובאנרגטיות על מיליוני ילדים שמקבלים תרופות או נענשים על התנהגות רעה.
הילדים שנמצאים בסיכון ליפול ב"צינור בית הספר לבית כלא", גרין אומר, כוללים לא רק את 5.2 המיליונים עם ADHD, את 5 המיליונים עם הפרעות הלמידה, ואת 2.2 המיליונים עם הפרעות החרדה, אלא גם את 16 המיליון שחוו טראומה והתעללויות חוזרות ונשנות, את 1.4 המיליונים שיש להם דיכאון, את 1.2 המיליונים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ואת 1.2 המיליונים חסרי הבית. "ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית עדיין לא מובנים כהלכה ועדיין מתייחסים אליהם בדרכים שיוצרות יריבויות, בדרכים של תגובות פעילות של הענשה, דרכים חד צדדיות, דרכים בלתי יעילות, שעושות רע במקום טוב," הוא אמר לקהל. "לא רק שאנו לא עוזרים, אנו עושים דברים בדרך שמחמירה את המצב. ואז מה שנשאר לכם הוא חבורה של ילדים מבודדים, מיואשים, לפעמים אגרסיביים, ולפעמים אלימים."
גרין הוכשר בטכניקות שינוי התנהגות- כלומר, בשיטת סקינר- כמו רוב האנשים שעובדים עם משפחות ועם ילדים. אבל בעבודה הקלינית המוקדמת שלו כמי שסיים ללמוד ב"וירג'יניה טק", הוא החל לפקפק בגישה. הוא אמר להורים להשתמש בשיטת התגמולים וההשלכות, אבל המשפחות המשיכו להתקשות באופן קשה גם עם הדברים הבסיסיים- החל מלבישת בגדים לעשיית מטלות ולשעות שינה. עבור גרין, זה הרגיש כאילו הוא מטפל בסיפטומים ומתעלם מהמחלה.
בסביבות אותו הזמן, הוא למד על מחקר מוח חדש שבוצע על ידי מדעני מוח שהסתכלו על פעולות מוחיות עם מכונות משוכללות של fMRI. הם מצאו שקליפת המוח הקדם-מצחית שלנו לוקחת חלק בניהול מה שנקרא פונקציית ההוצאה לפועל- היכולת שלנו לשלוט בדחפים, לתעדף משימות, ולארגן תוכניות. מחקר אחר הציע שקליפות המוח הקדם-מצחיות של ילדים אגרסיביים למעשה לא התפתחו, או מתפתחות באופן איטי יותר, כך שפשוט אין להם עדיין את המוחות שמסוגלים לעזור להם להסדיר את ההתנהגות שלהם.
אבל מוחות הם ברי-שינוי. למידה וחוויות חוזרות מסוגלות לשנות את המבנה הפיזי של המוח, וליצור קשרים עצביים. חתן פרס נובל אריק קנדל מצא שזיכרון עשוי להיות מוחזק בסינפסות של מערכות העצבים שלנו. הוא זכה בפרס הנובל בשנת 2000 על למידת אפליסיות, חשופיות פשוטות מאוד, ועל הגילוי שכשהן "למדו" משהו, כמו פחד, זה יצר תאים עצביים חדשים.
ההשלכות של הגל החדש הזה של המדע עבור מורים הן עמוקות: ילדים למעשה יכולים לשנות את המוחות שלהם כשהם לומדים ומתאמנים על כישורים. זאת ועוד, דווק וחוקרים אחרים הדגימו כי כאשר נאמר לתלמידים שהכל ניתן לשינוי, גם המוטיבציה וגם ההישגים שלהם מזנקים מעלה. "כל המידע ישב שם וחיכה שיפענחו אותו," אומר גרין. הוא התחיל לאמן הורים להתרכז בבניית כישורי פתרון הבעיות של הלדים שלהם. נראה שזה עובד.
עד שנות ה-90 המוקדמות, גרין הרוויח את תואר הדוקטור שלו בפסיכולוגיה קלינית. הוא עבר למסאצ'וסס, שם התחיל ללמד בבית הספר לרפואה של הרווארד ולנהל את התוכנית לפסיכולוגיה קוגניטיבית-התנהגותית בביה"ח הכללי של מסאצ'וסס. הוא גם התחיל לבחון את הגישה החדשה שלו בקליניקות פסיכיאטריות לילדים שבעבר השתמשו בשיטות של סקינר. ב-2001, ברית הבריאות של קיימברידג', קבוצת בית חולים המבוססת בבוסטון, יישמה את ה-CPS, ודיווחה כי תוך שנה, השימוש שלה במרסנים פיזיים או כימיים (כמו קלונידין, חומר הרדמה חזק ביותר) במטופלים צעירים ירד מ-20 מקרים בחודש לאפס. מבחן קליני שנערך לאחר מכן ב"וירג'יניה טק" וכלל 134 ילדים בגילאים 7-14 אישר את השיטה כיעילה לטיפול בילדים עם הפרעות התנהגות.
עד 2001, כשיצא הספר " פצצת זמן מתקתקת בצורת ילד " בכריכת נייר, גרין הפך לנואם פופלארי, וגם הופיע בתוכנית של אופרה ווינפרי. המאמר הראשון שנכתב על ידי עמיתיו בכתב עת מדעי שאישר את היעילות של המודל שלו הופיע ב"כתב העת לפסיכולוגיה קלינית וייעוצית", וזה הוביל לעוד יותר הזמנות לנאום בבתי חולים לימודיים ובמתקנים אחרים.
ב-2004, פסיכולוג ממרכז ההתפתחות לצעירים "לונג קריק", מרכז כליאה בדרום פורטלנד, מיין, השתתף באחת הסדנאות של גרין בפורטלנד וגרם לבוסים שלו לנסות את ה-CPS. רודני בופארד, בזמנו מפקח במתקן, זוכר שכמה מהשומרים התנגדו בהתחלה, התלננו על "גישת הפוצי מוצי". לא היה קשה להבין למה: במקום לרסן ולבודד ילד, שנגיד, הפך שולחן באוויר, ציפו מאנשי הצוות לדבר איתו על התסכולים שלו. הצוות החל להתעלם מקללות שנאמרו בכיתה ודיבר עם הילד אחר כך, באופן פרטי, כדי לא לאתגר אותו בפני חבריו לכיתה.
אבל באופן מפתיע, מערכות היחסים השתנו. ילדים התחילו לראות באנשי הצוות בני ברית שלהם, ואנשי הצוות כבר לא הרגישו כמו היריבים שלהם. ההתפרצויות האלימות דעכו. היו פחות הערות משמעת בכתב ופחות אנשי צוות וילדים פצועים. וברגע שיצאו, לילדים היה יותר קל לא להיכלא שוב: שיעורי הרצידיבזם (כליאה בפעם נוספת) של לונג קריק צנחו מ-75% בשנת 1999 ל-32% ב-2012. "איש הצוות הבכיר שהתנגד לנו יותר מכל," בופארד אמר לי, "חזר אליי ואמר 'חבל שלא עשינו את זה קודם. אין לי חבלות, השרירים שלי לא כואבים מהתאבקויות, ואני באמת מרגיש כאילו השגתי משהו'."
מתקן הכליאה לעבריינים צעירים השני במיין, "מאונטיין וויו", אימץ גם הוא את השיטה של גרין, עם תוצאות דומות. תקריות שנגמרו בפציעות, בידודים, או ריסונים ירדו בכמעט שני שליש בין אפריל 2004 לאפריל 2008.
כמו השומרים ב-"לונג קריק", אנשי צוות ב-"סנטרל" היו סקפטיים בהתחלה. כשתלמיד כועס בכיתה ב' זרק כיסא על הטכנאית החינוכית סוזן פורסלי יום אחד, האינסטיקט הראשון שלה היה "לא לתת לו להתחמק מזה". אבל היא בלעה את הגאווה שלה ועזבה את החדר עד שהילד נרגע. אחר כך, היא ישבה איתו ועם המנהלת דרן, והם הגיעו להבנה שאם הוא מרגיש שהוא נעשה כועס ככה שוב, הוא ילך למשרד היועצת, שם הוא יישב עם בובות פרווה או עם ספר שהוא אוהב כדי להירגע. פורסלי למדה לבסוף לקרוא את רגשותיו בכך שהציעה שייקח הפסקה כשהוא נעשה כועס. "האם לתת לו השלכה שלילית- להשעות אותו, לקרוא לסבים שלו- האם זה ילמד אותו לא לזרוק כיסאות?" היא שואלת. "כשמתחילים לעשות את כל ההשלכות השליליות האלה, המצב של הילדים רק מחמיר, ואף אחד לא מנצח."
וויל סיים ללמוד ב-"סנטרל" ואיבד את רוב השומן התינוקי שלו כשהגעתי לארוחת בוקר בבית שלו ביום שבת אחד. בעוד הוא ואחיו עזרו להכין חביתיות תפוחים וסלט פירות, הוא לקח הפסקה כדי להראות לי את "אנטלנדיה", משחק קופסה שיצר כדי להציג את הידע שלו בחרקים. כעת כשהוא בכיתה ה"א, הוא הכיר חברים בבית הספר החדש שלו והוא נוסע בגאווה באוטובוס- דבר שלא היה מסוגל לעשות בעבר.
בין הביסים, וויל הסכים לתאר את החוויות שלו עם המורים ועם הצוות החינוכי בבית הספר "סנטרל". "כשהם מבחינים שילד כועס, הם מנסים לעזור. הם שואלים מה מפריע לו," הוא אמר. קצוות פוני חומים וקוצניים כיסו את עיניו כשהסתכל על הצלחת שלו. אימא שלו, ריצ'ל וויקפילד, אמר לי אחר כך שה-CPS אימן את וויל להיות מסוגל לדבר על מצבים מתסכלים עבורו ולהסביר את עצמו. כעת, היא אומרת, אפילו קל לו יותר מאחיו הגדול. "זה כישור ממש חשוב בזמן הכניסה שלהם לגיל ההתבגרות," היא אמרה.
מנקודת המבט של גרין, זה הניצחון הגדול- לא רק לתקן את בעיות ההתנהגות של הילדים, אלא להכין אותם להצלחה ברשות עצמם. יותר מדי אנשי חינוך, כך הוא מאמין, מתמקדים בבעיות של הילד מחוץ לגבולות בית הספר- בית סוער, שכונה אלימה- במקום להתמקד במה שבית הספר יכול לעשות עבור הילד. "לא משנה לאן הוא חוזר כשמגיעה השעה ללכת הביתה, אפשר לעזור לילד הזה הרבה בשש שעות מהיום, חמישה ימים בשבוע, תשעה חודשים בשנה," גרין אומר. "אנו קושרים את ידינו מאחורי הגב כשאנו מתרכזים בעיקר בדברים שאין לנו יכולת לשנות."
היי. מזמן לא כתבתי פה. בודקת את [po]מה חדש[/po] ואת [po]ככר השוק[/po] מפעם לפעם. הרגיעון שיש לי "כבוד אפשר רק לתת".
אני רוצה לשים כאן - אם מישהו רוצה הוא מוזמן להעתיק לדף שנראה רלוונטי יותר כתבה מעניינת על חינוך שתרגמתי באופן חופשי.
המקור נמצא כאן: http://www.motherjones.com/politics/2015/05/schools-behavior-discipline-collaborative-proactive-solutions-ross-greene
כותרתו: מה אם כל מה שידעתם על חינוך ילדים היה שגוי?
השלכות שליליות, פסקי זמן, ועונשים רק מחמירים התנהגות רעה. אבל גישה חדשה באמת עובדת.
ליי רובינסון יצאה להליכה בזמן ארוחת הצהריים ביום בהיר אחד באביב 2013 כשהגיעה שיחת טלפון מהמנהל בבית הספר שלה. וויל, תלמיד כיתה ג' עם היסטוריה של התחצפות בכיתה, השתולל במגרש המשחקים. הוא הוריד את החגורה שלו, נופף אותה באוויר ורטן בקולי קולות. צוות ההפסקה דאג שהוא עלול לפגוע במישהו. רובינסון, שהייתה הסייעת החינוכית של וויל, מיהרה חזרה לחצר בית הספר.
וויל היה "הילד הזה". בכל בית ספר יש כמה מהם: הילד הזה שלא יכול לשבת במקום ויש לו התפרצויות זעם ויכול להפוך חיים של מורה לגיהנום עלי אדמות. הילד הזה שילדים אחרים מאשימים כשיש קטטה בהפסקה. גם וויל ידע שהוא הילד הזה. מאז כיתה א', הוא הגיע לבית הספר מלא חרדות, במצב התגוננות, כשהוא מוכן לעימות הבא עם תלמיד או מורה.
הביטוי "הצינור מבית הספר לכלא" הוטבע כדי להסביר איך בתי הספר הציבוריים של אמריקה מאכזבים ילדים כמו וויל. תלמיד כיתה א' שהתנהגותו הפרועה לא מפסיקה יכול להפוך לתלמיד כיתה ה"א עם השעיות מרובות מבית הספר, לתלמיד כיתה ח' שמשתמש בסמים, לנער שנשר מהתיכון, ולאסיר מורשע בגיל 17. עם זאת, על אף שהמורים של היום מקבלים הכשרה כדי להיות רגישים ל"התפתחות החברתית-רגשית" ובתי הספר מחויבים לשים ילדים עם בעיות קוגנטיביות או התפתחותיות בכיתות רגילות, ההתקדמות הזאת בפן הפסיכולוגי מתבררת לרוב כחסרת תועלת כשילד "קשה" מתחיל להתחצף. מורים ומנהלים עדיין מסתמכים על מערכות מיושנות מאוד של תגמול ועונש, משתמשים בהכל החל מכרטיסים אדומים-צהובים-ירוקים, טבלאות התנהגות, ופרסים או השעיות וסילוקים מבית הספר.
השורש של הדרך שבה אנו מתמודדים עם ילדים מאתגרים עדיין נמצא בפילוספיה של פרדריק סקינר מאמצע המאה ה-20 שקובעת שהתנהגות אנושית נקבעת לפי השלכות וחייב להיות עונש להתנהגות רעה. (פבלוב הבין זאת קודם, עם כלבים). במהלך שנת הלימודים של 2011-12, מחלקת החינוך של ארה"ב דיווחה על 130,000 סילוקים מבית הספר בין 49 מיליון תלמידי בתי הספר- סילוק אחד על כל שבעה ילדים. ההערכות האחרונות מצביעות על כך שיש גם רבע מיליון מקרים של ענישה גופנית בבתי הספר בארה"ב מדי שנה.
אבל להשלכות יש השלכות. מחקרים מודרניים בפסיכולוגיה מציעים שבמקום לפתור את בעיות ההתנהגות של הילדים, השיטות ללימוד משמעת האלה מחמירות אותן. הן מקריבות מטרות לטווח הארוך (ההתנהגות של התלמיד משתפרת לתמיד) בשביל רווח לטווח הקצר- שקט זמני בכיתת הלימוד.
הפסיכולוג של אוניברסיטת "רוכטר" אד דקי, לדוגמה, מצא שיש מורים שמטרתם היא לשלוט בהתנהגות התלמידים- במקום לעזור להם לשלוט בה בעצמם- ובכך הם חותרים תחת האלמנטים החיוניים ביותר למוטיבציה: אוטונומיה, תחושה של מסוגלות לעשות דברים, ויכולת להזדהות עם אחרים. וזה, בתמורה, אומר שהם מתקשים יותר ללמוד איך לשלוט בעצמם, תכונה חיונית להצלחה בטווח הארוך. קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד, פסיכולוגית התפתחותית וחברתית, הדגימה שאפילו פרסים- כוכבי זהב וכדומה- עלולים לשחוק את המוטיבציה וההצלחה של הילדים בכך שהם מעבירים את הפוקוס למה שהמורה חושב, במקום שיהיה בתגמול הפנימי שבא עם הלמידה.
במחקר שנערך ב-2011 שעקב אחרי כמעט מיליון תלמידי בית ספר במשך שש שנים, החוקרים באוניברסיטת טקסס A&M מצאו כי לילדים שהושעו או סולקו מבית הספר על עבירות קטנות- מקטטות קצרות או שימוש בפלאפון או התמזמזות- הייתה סבירות גדולה פי שלושה מחבריהם לספסל הלימודים ליצור קשר עם מערכת החוק לעבריינים צעירים תוך שנה מזמן נתינת העונש. (לילדים שחורים הייתה סבירות גדולה ב-31% מילדים לבנים או לטיניים לקבל עונש על אותן עבירות על החוקים. ילדים עם בעיות התנהגותיות מאובחנות כמו הפרעת התנהגות (ODD), הפרעת קשב וריכוז (ADHD), והפרעת הזדהות תגובתית- שבה ילדים קטנים מאוד, כתוצאה מטראומה ברוב המקרים, לא מסוגלים להזדהות כמו שצריך עם אחרים- היו עם הסיכויים הגבוהים ביותר לקבל עונשים.
מה שמעלה את השאלה: האם זה הגיוני לתת את העונשים הכי קשים לילדים הכי מאתגרים? והאם אנו מתייחסים לילדים עם בעיות התנהגותיות כרוניות כילדים שלא רוצים להתנהג יפה, כשברוב המקרים הם פשוט לא יכולים?
זה נשמע כמו סוג השאלות שאימא שלכם ביטלה על הסף כתירוצים. אבל האמת שהן במרכזו של מחקר מדהים שמתחיל לחולל מהפכה בלימוד המשמעת, החל ממוסדות לעבריינים צעירים עד לבתי ספר יסודיים. הפסיכולוג רוס גרין, שלימד בהרווארד וב"וירג'יניה טק", פיתח קבוצת עוקבים שהיא כמעט כמו כת של הורים ומחנכים שמתמודדים עם ילדים מאתגרים. המשמעות של שיטת אימוני השינה של ריצ'רד פרבר עבור הורים שנואשים שילדיהם ילכו לישון מוקדם, היא אותה משמעות של שיטת לימוד המשמעת של גרין עבור הורים לילדים עם בעיות התנהגותיות, שמעבירים ביניהם לעיתים קרובות עותקים של הספרים שלו, "פצצת זמן מתקתקת בצורת ילד" ו"אבוד בבית הספר", כאילו היו כתבי הקודש.
המודל שלו הושחז בקליניקות פסיכיאטריות לילדים והודגם במתקנים ארציים לעבריינים צעירים, וב-2006 עשה את דרכו באופן רשמי לאופן פעולה אמיתי בבתי ספר ציבוריים ופרטיים, עם בתי ספר שמדווחים על ירידות של עד 80% בעונשים משמעתיים, השעיות, ותקריות של אגרסיביות בין התלמידים "אנו יודעים שאם נמשיך לעשות את מה שלא עובד עבור הילדים האלה, נאבד אותם," גרין אמר לי. "בסופו של דבר, יש אוכלוסיה שלמה של ילדים שאנו מתייחסים אליהם ככאלה שמקבלים יותר מדי הערות, הנחיות ועונשים. כל אחד שעובד עם ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית יודע שהילדים האלה מורגלים לעונשים."
תחת הפילוסופיה של גרין, לא תענישו יותר ילד על שצעק בכיתה או על שקפץ מהמקום שלו באופן חוזר ונשנה כמו שלא תצעקו עליו אם הוא נכשל במבחן באיות. תדברו עם הילד כדי להבין את הסיבות להתפרצות (האם הוא דאג שישכח מה שרצה לומר?), ואז תעשו סיעור מוחות לאסטרטגיות חלופיות בשביל הפעם הבאה שירגיש ככה. המטרה היא להגיע לשורש הבעיה, לא לתת לילד עונש על הדרך שבה המוח שלו עובד.
"הגישה הזאת באמת תופסת כמה מהנושאים המרכזיים שמופיעים בספרות עם תדירות עולה וגוברת," אומר ראסל סקיבה, פרופסור לפסיכולוגיה והמנהל של "פרויקט ההגינות" באוניברסיטות אינדיאנה. הוא מסביר שלהתרכז בפתרון הבעיה במקום בעונש נראה כעת כמפתח ללימוד משמעת בצורה הנכונה.
אם הגישה של גרין נכונה, אז המחנכים שממשיכים להתווכח על האיזון הנכון בין תמריצים ועונשים עלולים להתווכח על הדבר השגוי לחלוטין. אחרי הכל, מה התועלת בהענשת ילד שפשוט אין לו את הפונקציות המוחיות לשליטה בהתנהגות שלו?
וויל עדיין אחז בחגורה כשליי רובינסון הגיעה, קצרת נשימה, לחצר המשחקים של בית הספר "סנטרל". אישה ארוכה ורזה ששיערה החום אסוף לאחור בקוקו, ומראה שלה היא מעבירה תחושה של נחמה רגועה. סנטרל, בית ספר לילדים מגן רשות עד כיתה ג', הוא אחד מבתי הספר המעטים במדינה שנותנים לגישה של גרין נסיעת מבחן- במקרה הזה, עם עזרה של מענק ארצי נגד עבריינות בסך 10,000$.
וויל, שהתחיל ללמוד בכיתה א' בשנה שבה בית הספר "סנטרל" התחיל להשתמש בתוכנית של גרין (שידועה כפתרונות שיתופיים ופרואקטיבים, או כCPS), היה ילד פעיל, מבריק ורהוט, שאהב לשחק בחוץ. אבל הוא גם חווה קושי, הרבה יותר מילד טיפוסי בן שש, לשבת במקום שלו- או בכיתה. כשהוא לא מצא מילים למה שהפריע לו, הוא עלול היה לנופף את הידיים שלו בפני חבריו לכיתה או לפנות לרטינות ואנחות והתגלגלות על הרצפה. פסיכולוג אבחן אותו עם לקות למידה בלתי מילולית, מצב שמקשה על אדם להסתגל למצבים חדשים, לעבור בין שתי סביבות, לפרש סממנים חברתיים, ולשלב את עצמו במרחב ובזמן. בתחילת כיתה ב', בית הספר "סנטרל" שם את רובינסון בתפקיד הסייעת שלו.
במגרש המשחקים, היא ניגשה אל הילד באופן מעורר תחושת ביטחון, כמו מומחית במשא ומתן עם חוטפים של בני ערובה. "עשה מה שאתה צריך לעשות עם החגורה," היא אמרה לו בעדינות. "רק הרחק אותה מאנשים." אט אט, וויל החל להירגע. הם הלכו לחורשה על יד בית הספר, והיא נתנה לו לזרוק אבנים לאפיק נחל, לצעוק ולצרוח עד שלבסוף הוא פרץ בבכי בזרועותיה. אז הם הלכו וחשבו על תוכנית. בפעם הבאה שירגיש מתוסכל או מוצף רגשית, וויל ייגש אל איש צוות אחר ויגיד שהוא זקוק לסייעת שלו. אם רובינסון לא נמצאת בבית הספר, הם ישיגו אותה דרך הפלאפון עבורו.
כמה שנים קודם לכן, אנשי צוות ב-"סנטרל" עלולים היו להגיב באופן שונה, לשלוח את וויל למשרד המנהל או לקחת לו את זמן ההפסקה. בבית ספר יותר טיפוסי, עלולים לרסן בצורה פיזית ילד שנראה מאיים על אחרים, להפריד אותו מהשאר בכיתה לחינוך מיוחד, או לשלוח אותו הביתה לשארית היום. שיעורי ההשעיה של ילדים עם לקויות למידה ובעיות התנהגותיות גדולים פי שניים משיעורי ההשעיה של חבריהם לספסל הלימודים והם נכנסים למוסדות סגורים פי שלושה יותר מאוכלוסיית הצעירים הכללית, לפי מאגר מידע ממשלתי. וויל, כמו שאר התלמידים בבית הספר סנטרל, הוא בעל עור לבן, אבל לילדים בעלי עור שחור שיש להם לקויות- אחוז מקרי ההשעיה הוא 25%- יותר מאחד מכל ארבעה ילדים אפרו אמריקנים ואחת מכל חמש ילדות אפרו אמריקניות עם לקויות יקבלו השעיה במהלך שנת לימודים.
לפני שהושמה התוכנית של גרין, שיטות לימוד המשמעת הקונבנציונליות בסנטרל היו הנורמה. במהלך שנת הלימודים 2009-10, ילדים נשלחו 146 פעמים למשרד המנהל בגלל בעיות משמעת, ושניים הושעו. שנתיים לאחר מכן, מספר ההפניות למשרד המנהל ירד ל-45, עם אפס השעיות, הכל הודות להתמקדות ב"פגישת צרכי הילד ופתירות בעיות במקום שליטה בהתנהגות," המנהלת נינה דרן אמרה לי "זה שינוי גדול."
שיטת ה-CPS מסתמכת על הצוות של בתי ספר להכשרה (או של בתי סוהר או של קליניקות פסיכולוגיות) שיטפחו מערכות יחסים חזקות- בעיקר עם הילדים הכי מפריעים- ויתנו לילדים תפקיד מרכזי בפתירת בעיותיהם שלהם. לדוגמה, מורה עלול לראות ילד מאתגר משרבט על דף עבודה ולהניח שהוא מתנהג בחוצפה, כשלמעשה הילד פשוט רעב. חטיף יפתור בעיה כזאת. לפני ה-CPS, "בילינו זמן רב בניסיון לאבחן ילדים על ידי דיבור אחד עם השני," דרן אומרת."עכשיו אנחנו מדברים עם הילד ובאמת מאמינים לילד כשהוא אומר מה הבעיות שלו."
הצעד הבא הוא לאבחן את האתגרים של כל תלמיד- המעבר מההפסקה לשיעור, שמירת הידיים לעצמו, ישיבה יחד עם קבוצה- ולעבוד עליהם בשלבים. לדוגמה, ילד עלול להתנהג בצורה "מופרעת" כי הוא הרגיש שיותר מדי אנשים "הסתכלו עליו במעגל". הפתרון? "הוא עשוי לחשוב על הרעיון לשבת בקצה הכיתה ולהקשיב," דרן אומרת. המורים והתלמיד יחשבו על תוכנית שתשלב אותו במהלך השיעור בצורה איטית.
כל זה דורש שינוי דרמטי בהלך הרוח ובתהליך העבודה. בית הספר "סנטרל" השתמש בקרנות לשיפוצים כדי לחלק כיתה אחת לשני חדרים. צד אחד נקרא "מרכז הלמידה"- מקום שקט לילדים שבו יוכלו לקחת הפסקה, אולי לאכול חטיף, ולפתור בעיות לפני שיחזרו לכיתה. האזור האחר הפך לחדר המשאבים. בית הספר גם התחייב ל-20 שבועות של הכשרת מורים, עם שעה של הדרכה כל שבוע מאת המאמן של גרין דרך הסקייפ.
המפגש פורץ הדרך של וויל קרה בכיתה א', לאחר מספר ניסיונות כושלים, כשדרן, בזמנו יועצת, והמורה שלו ישבו איתו לשיחה. הוא סירב להשתתף בשיעורי הכתיבה עם חבריו לכיתה. מעל 45 דקות, הם הדריכו את וויל דרך האותיות ההתחלתיות וה"אני לא יודע" ובסוף הגיעו לפתרון: וויל אמר שאם הוא יוכל להשתמש בנייר שורות שיש בו גם מקום לצייר תמונה, יהיה לו קל יותר להתחיל לכתוב. לא הרבה אחר כך, הוא ביצע משימות כתיבה בלי בעיה.
לגרין, בן 57, יש שיער מתולתל וחום, משקפיים, והרגל של דיבור בפסקאות שלמות, כאילו שהוא מרצה לכיתה בפסיכולוגיה ולא מנהל שיחה. בועידה השנתית של "חיים באיזון", הארגון ללא מטרות רווח שייסד כדי לקדם את השיטה שלו ולהגן על ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית, צפיתי בו פונה אל קהל של בערך 500 מורים, פסיכולוגים ומקצוענים אחרים בתחומם. פני התינוק וז'קט הטוויד שלו הזכירו מורה למדעי החברה בתיכון, אבל הוא דיבר בהחלטיות ובאנרגטיות על מיליוני ילדים שמקבלים תרופות או נענשים על התנהגות רעה.
הילדים שנמצאים בסיכון ליפול ב"צינור בית הספר לבית כלא", גרין אומר, כוללים לא רק את 5.2 המיליונים עם ADHD, את 5 המיליונים עם הפרעות הלמידה, ואת 2.2 המיליונים עם הפרעות החרדה, אלא גם את 16 המיליון שחוו טראומה והתעללויות חוזרות ונשנות, את 1.4 המיליונים שיש להם דיכאון, את 1.2 המיליונים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ואת 1.2 המיליונים חסרי הבית. "ילדים מאתגרים מבחינה התנהגותית עדיין לא מובנים כהלכה ועדיין מתייחסים אליהם בדרכים שיוצרות יריבויות, בדרכים של תגובות פעילות של הענשה, דרכים חד צדדיות, דרכים בלתי יעילות, שעושות רע במקום טוב," הוא אמר לקהל. "לא רק שאנו לא עוזרים, אנו עושים דברים בדרך שמחמירה את המצב. ואז מה שנשאר לכם הוא חבורה של ילדים מבודדים, מיואשים, לפעמים אגרסיביים, ולפעמים אלימים."
גרין הוכשר בטכניקות שינוי התנהגות- כלומר, בשיטת סקינר- כמו רוב האנשים שעובדים עם משפחות ועם ילדים. אבל בעבודה הקלינית המוקדמת שלו כמי שסיים ללמוד ב"וירג'יניה טק", הוא החל לפקפק בגישה. הוא אמר להורים להשתמש בשיטת התגמולים וההשלכות, אבל המשפחות המשיכו להתקשות באופן קשה גם עם הדברים הבסיסיים- החל מלבישת בגדים לעשיית מטלות ולשעות שינה. עבור גרין, זה הרגיש כאילו הוא מטפל בסיפטומים ומתעלם מהמחלה.
בסביבות אותו הזמן, הוא למד על מחקר מוח חדש שבוצע על ידי מדעני מוח שהסתכלו על פעולות מוחיות עם מכונות משוכללות של fMRI. הם מצאו שקליפת המוח הקדם-מצחית שלנו לוקחת חלק בניהול מה שנקרא פונקציית ההוצאה לפועל- היכולת שלנו לשלוט בדחפים, לתעדף משימות, ולארגן תוכניות. מחקר אחר הציע שקליפות המוח הקדם-מצחיות של ילדים אגרסיביים למעשה לא התפתחו, או מתפתחות באופן איטי יותר, כך שפשוט אין להם עדיין את המוחות שמסוגלים לעזור להם להסדיר את ההתנהגות שלהם.
אבל מוחות הם ברי-שינוי. למידה וחוויות חוזרות מסוגלות לשנות את המבנה הפיזי של המוח, וליצור קשרים עצביים. חתן פרס נובל אריק קנדל מצא שזיכרון עשוי להיות מוחזק בסינפסות של מערכות העצבים שלנו. הוא זכה בפרס הנובל בשנת 2000 על למידת אפליסיות, חשופיות פשוטות מאוד, ועל הגילוי שכשהן "למדו" משהו, כמו פחד, זה יצר תאים עצביים חדשים.
ההשלכות של הגל החדש הזה של המדע עבור מורים הן עמוקות: ילדים למעשה יכולים לשנות את המוחות שלהם כשהם לומדים ומתאמנים על כישורים. זאת ועוד, דווק וחוקרים אחרים הדגימו כי כאשר נאמר לתלמידים שהכל ניתן לשינוי, גם המוטיבציה וגם ההישגים שלהם מזנקים מעלה. "כל המידע ישב שם וחיכה שיפענחו אותו," אומר גרין. הוא התחיל לאמן הורים להתרכז בבניית כישורי פתרון הבעיות של הלדים שלהם. נראה שזה עובד.
עד שנות ה-90 המוקדמות, גרין הרוויח את תואר הדוקטור שלו בפסיכולוגיה קלינית. הוא עבר למסאצ'וסס, שם התחיל ללמד בבית הספר לרפואה של הרווארד ולנהל את התוכנית לפסיכולוגיה קוגניטיבית-התנהגותית בביה"ח הכללי של מסאצ'וסס. הוא גם התחיל לבחון את הגישה החדשה שלו בקליניקות פסיכיאטריות לילדים שבעבר השתמשו בשיטות של סקינר. ב-2001, ברית הבריאות של קיימברידג', קבוצת בית חולים המבוססת בבוסטון, יישמה את ה-CPS, ודיווחה כי תוך שנה, השימוש שלה במרסנים פיזיים או כימיים (כמו קלונידין, חומר הרדמה חזק ביותר) במטופלים צעירים ירד מ-20 מקרים בחודש לאפס. מבחן קליני שנערך לאחר מכן ב"וירג'יניה טק" וכלל 134 ילדים בגילאים 7-14 אישר את השיטה כיעילה לטיפול בילדים עם הפרעות התנהגות.
עד 2001, כשיצא הספר " פצצת זמן מתקתקת בצורת ילד " בכריכת נייר, גרין הפך לנואם פופלארי, וגם הופיע בתוכנית של אופרה ווינפרי. המאמר הראשון שנכתב על ידי עמיתיו בכתב עת מדעי שאישר את היעילות של המודל שלו הופיע ב"כתב העת לפסיכולוגיה קלינית וייעוצית", וזה הוביל לעוד יותר הזמנות לנאום בבתי חולים לימודיים ובמתקנים אחרים.
ב-2004, פסיכולוג ממרכז ההתפתחות לצעירים "לונג קריק", מרכז כליאה בדרום פורטלנד, מיין, השתתף באחת הסדנאות של גרין בפורטלנד וגרם לבוסים שלו לנסות את ה-CPS. רודני בופארד, בזמנו מפקח במתקן, זוכר שכמה מהשומרים התנגדו בהתחלה, התלננו על "גישת הפוצי מוצי". לא היה קשה להבין למה: במקום לרסן ולבודד ילד, שנגיד, הפך שולחן באוויר, ציפו מאנשי הצוות לדבר איתו על התסכולים שלו. הצוות החל להתעלם מקללות שנאמרו בכיתה ודיבר עם הילד אחר כך, באופן פרטי, כדי לא לאתגר אותו בפני חבריו לכיתה.
אבל באופן מפתיע, מערכות היחסים השתנו. ילדים התחילו לראות באנשי הצוות בני ברית שלהם, ואנשי הצוות כבר לא הרגישו כמו היריבים שלהם. ההתפרצויות האלימות דעכו. היו פחות הערות משמעת בכתב ופחות אנשי צוות וילדים פצועים. וברגע שיצאו, לילדים היה יותר קל לא להיכלא שוב: שיעורי הרצידיבזם (כליאה בפעם נוספת) של לונג קריק צנחו מ-75% בשנת 1999 ל-32% ב-2012. "איש הצוות הבכיר שהתנגד לנו יותר מכל," בופארד אמר לי, "חזר אליי ואמר 'חבל שלא עשינו את זה קודם. אין לי חבלות, השרירים שלי לא כואבים מהתאבקויות, ואני באמת מרגיש כאילו השגתי משהו'."
מתקן הכליאה לעבריינים צעירים השני במיין, "מאונטיין וויו", אימץ גם הוא את השיטה של גרין, עם תוצאות דומות. תקריות שנגמרו בפציעות, בידודים, או ריסונים ירדו בכמעט שני שליש בין אפריל 2004 לאפריל 2008.
כמו השומרים ב-"לונג קריק", אנשי צוות ב-"סנטרל" היו סקפטיים בהתחלה. כשתלמיד כועס בכיתה ב' זרק כיסא על הטכנאית החינוכית סוזן פורסלי יום אחד, האינסטיקט הראשון שלה היה "לא לתת לו להתחמק מזה". אבל היא בלעה את הגאווה שלה ועזבה את החדר עד שהילד נרגע. אחר כך, היא ישבה איתו ועם המנהלת דרן, והם הגיעו להבנה שאם הוא מרגיש שהוא נעשה כועס ככה שוב, הוא ילך למשרד היועצת, שם הוא יישב עם בובות פרווה או עם ספר שהוא אוהב כדי להירגע. פורסלי למדה לבסוף לקרוא את רגשותיו בכך שהציעה שייקח הפסקה כשהוא נעשה כועס. "האם לתת לו השלכה שלילית- להשעות אותו, לקרוא לסבים שלו- האם זה ילמד אותו לא לזרוק כיסאות?" היא שואלת. "כשמתחילים לעשות את כל ההשלכות השליליות האלה, המצב של הילדים רק מחמיר, ואף אחד לא מנצח."
וויל סיים ללמוד ב-"סנטרל" ואיבד את רוב השומן התינוקי שלו כשהגעתי לארוחת בוקר בבית שלו ביום שבת אחד. בעוד הוא ואחיו עזרו להכין חביתיות תפוחים וסלט פירות, הוא לקח הפסקה כדי להראות לי את "אנטלנדיה", משחק קופסה שיצר כדי להציג את הידע שלו בחרקים. כעת כשהוא בכיתה ה"א, הוא הכיר חברים בבית הספר החדש שלו והוא נוסע בגאווה באוטובוס- דבר שלא היה מסוגל לעשות בעבר.
בין הביסים, וויל הסכים לתאר את החוויות שלו עם המורים ועם הצוות החינוכי בבית הספר "סנטרל". "כשהם מבחינים שילד כועס, הם מנסים לעזור. הם שואלים מה מפריע לו," הוא אמר. קצוות פוני חומים וקוצניים כיסו את עיניו כשהסתכל על הצלחת שלו. אימא שלו, ריצ'ל וויקפילד, אמר לי אחר כך שה-CPS אימן את וויל להיות מסוגל לדבר על מצבים מתסכלים עבורו ולהסביר את עצמו. כעת, היא אומרת, אפילו קל לו יותר מאחיו הגדול. "זה כישור ממש חשוב בזמן הכניסה שלהם לגיל ההתבגרות," היא אמרה.
מנקודת המבט של גרין, זה הניצחון הגדול- לא רק לתקן את בעיות ההתנהגות של הילדים, אלא להכין אותם להצלחה ברשות עצמם. יותר מדי אנשי חינוך, כך הוא מאמין, מתמקדים בבעיות של הילד מחוץ לגבולות בית הספר- בית סוער, שכונה אלימה- במקום להתמקד במה שבית הספר יכול לעשות עבור הילד. "לא משנה לאן הוא חוזר כשמגיעה השעה ללכת הביתה, אפשר לעזור לילד הזה הרבה בשש שעות מהיום, חמישה ימים בשבוע, תשעה חודשים בשנה," גרין אומר. "אנו קושרים את ידינו מאחורי הגב כשאנו מתרכזים בעיקר בדברים שאין לנו יכולת לשנות."