על ידי מוער_חדש* » 07 דצמבר 2006, 15:45
שלום תמי.
קטע זה קשור יותר לדף על "תהליך אבל של ג'ין ג'נסן" אולם פה התנועה רבה יותר ואני יותר בטוח שכך תקראי את זה.
אני אנסה לספר סיפור ארוך בקצרה כדי להגיד תודה ואולי לעודד אנשים אחרים. בן 39, נשוי +1, אקדמאי, מודע ושואל. לפני 20 שנים, בצבא, שמתי לב שאני מדוכא ב-90 אחוז מהזמן, סגור, לא מתקשר עם אנשים ומפוחד. בזמן הנותר אני פתוח, מעניין ומגנט לאנשים. ה"גילוי" הוביל להחלטה לנסות ולהבין למה, ואת עצמי.
כך התחיל תהליך ארוך של חפירה וחיפוש עצמי, וחיטוט בפצעים ישנים, וקריאת ספרים, והתבוננות באחרים והקשבה. לאט לאט, תוך חיים "נורמלים" (אוניברסיטה וטיולים ועבודה ובלי תקשורת עם אף אחד אחר או חברה) התגלתה לי האמת על עצמי וכל, או רוב, מה שהודחק טפטף החוצה.
אני הייתי ילד מוכה שעבר התעללות פיזית ונפשית.
אמא התעללה פיזית (מכות רצח במשך כמה שנים, סימנים כחולים על הגוף, מכות "סתם", ופעם אחת אף הגעתי לבית חולים) ובעיקר נפשית (כל הספקטרום האפשרי הנמצא בספר, יקשה עלי לפרט כאן כי זה ארוך). וגם ידעה לקחת לעצמה. מתנות שקיבלתי, וכסף שהיה שלי, וכוס קפה שהכנתי והבאתי להם למיטה כל בוקר לפני שהיא (הם) הולכת לעבודה ואני לבית הספר. בבוקר, את הכריכים לבית הספר לי ולאחיותיי הכנתי לבד, הם ישנו.
אבא (מאמץ, הביולוגי נפטר) התעלם מקיומי לחלוטין. לא נגע, לא שאל, לא הגן, לא דיבר איתי, לא תמך או התעניין, לא ענה על שאלות שילדים שואלים ("כי ככה בא לי." ו- "שיהיה לך מה לשאול." היו התשובות המוחלטות). לא עזר לי בכלום, גם ללמוד לרכב על אופניים הייתי צריך לבדי כי לא היה לו זמן אלי. לא היה אבא.
לאט לאט חוויות הילדות המודחקות יצאו החוצה, הזכרונות, המראות, והתחושות. התהליך התחיל באמא (כשהסתיים העזתי להתחתן), ואחרי עשר שנים עבר לאבא. המון זכרונות, וחוויות, ותחושות עלו וצפו, ויצרו תמונה שלמה של חיים אומללים ולא מאושרים, של פחד תהומי וחוסר יכולת להבין מה עשיתי ולמה אני תמיד הייתי לא בסדר. רגשות אשמה מודחקים עלו, חוויות קשות שעברתי נראו ברורות וחדות.
גם הבנתי שבמשך כל השנים האלו, כילד, נפשי סירבה להסכים ולהיכנע לטרור, ותמיד הייתה פינה קטנה שידעה שאני אתגבר ושאני צודק. אני אנצח בסוף.
לפני שמונה שנים התחיל הבכי (לפעמים יום יומי), וההבנה. חזרתי להיות ילד, בכיתי לאבא (הביולוגי, שאהב אותי) ונזכרתי שהיה אחד כזה, גם כשלא פגשתי בו מעולם. בכיתי לעצמי באוטו בדרך הביתה. ה"גלים" שהספר מדבר עליהם התרחשו במחזוריות משתנה (לפעמים ארוכה מאוד) ותוך כדי מודעות מסוימת לעצם התרחשותם. הבנתי למה ועל מי אני כועס (הורי ולא העולם כולו), מה קרה, מה עשו לי. למה אני מרגיש אשם תמיד, למה אני לא מרוצה, לא מאושר, תוקף, מפחד מסתגר ונמנע. העזתי לראשונה לעמוד על שלי, להגיב, לנסות ולהשלים עם עצמי. החיים החלו להיות ברורים יותר ללא ערפל ועם פחות הגנות. שנים של עבודה עצמית החלו ליצור תובנות וחכמה. היום, ההתנהגות שלי אל הילדה שלי שונה לחלוטין. אני לא חוזר על מה שעשו לי, גם אם עדיין יש דפוסים שאני מנסה לשנות, ואני אשנה. מתוך מודעות, אני האבא שמעולם לא היה לי.
לא נעזרתי בפסיכולוג, כן בספרים. לא סלחתי.
קריאת הדף והספר בעקבותיו הובילה להבנה, שלעיתים קרובות אני פועל מתוך תודעה של ילד, וזאת למרות שכמעט ואין כבר זכרונות מודחקים, יש רק רסיסי מידע שעדיין דולפים החוצה. המעבר לתודעת מבוגר היה קל יחסית, כי התהליך הארוך (מאוד!) כבר התרחש והספיק לשקוע וליצור תובנות וסדר. הבנתי את יחסי לאשתי, להורים שלי ולממונים עלי. למה אני תוקף, למה מסתגר, ולמה אני רגיש לכל נקודות התורפה של מי שעומד מולי. למה ההגנות שלי חזקות והחומות גבוהות. לא שאין לי על מה לעבוד יותר, יש, וזה עדיין בתהליך, וזה עדיין קשה, אבל מודע וזורם הרבה יותר. התעוררתי. הספר לא התחיל את התהליך או עזר לו (הוא היה עצמוני לחלוטין ונבע מתוכי, אני גם לא מאמין במוחלטות של אנשי מקצוע) אבל הצליח לתת לו שם (?) ולשים אצבע על עניין התודעה.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר העיקרי. יש עוד המוני פרטים וחוויות, אבל המעטפת היא זו שחשובה. אם החלמתי? מהסרטן כן, מהשפעת לא.
הסיפור אישי, אולי הדרך משותפת.
תודה, רק אושר.
חבר.
שלום תמי.
קטע זה קשור יותר לדף על "תהליך אבל של ג'ין ג'נסן" אולם פה התנועה רבה יותר ואני יותר בטוח שכך תקראי את זה.
אני אנסה לספר סיפור ארוך בקצרה כדי להגיד תודה ואולי לעודד אנשים אחרים. בן 39, נשוי +1, אקדמאי, מודע ושואל. לפני 20 שנים, בצבא, שמתי לב שאני מדוכא ב-90 אחוז מהזמן, סגור, לא מתקשר עם אנשים ומפוחד. בזמן הנותר אני פתוח, מעניין ומגנט לאנשים. ה"גילוי" הוביל להחלטה לנסות ולהבין למה, ואת עצמי.
כך התחיל תהליך ארוך של חפירה וחיפוש עצמי, וחיטוט בפצעים ישנים, וקריאת ספרים, והתבוננות באחרים והקשבה. לאט לאט, תוך חיים "נורמלים" (אוניברסיטה וטיולים ועבודה ובלי תקשורת עם אף אחד אחר או חברה) התגלתה לי האמת על עצמי וכל, או רוב, מה שהודחק טפטף החוצה.
אני הייתי ילד מוכה שעבר התעללות פיזית ונפשית.
אמא התעללה פיזית (מכות רצח במשך כמה שנים, סימנים כחולים על הגוף, מכות "סתם", ופעם אחת אף הגעתי לבית חולים) ובעיקר נפשית (כל הספקטרום האפשרי הנמצא בספר, יקשה עלי לפרט כאן כי זה ארוך). וגם ידעה לקחת לעצמה. מתנות שקיבלתי, וכסף שהיה שלי, וכוס קפה שהכנתי והבאתי להם למיטה כל בוקר לפני שהיא (הם) הולכת לעבודה ואני לבית הספר. בבוקר, את הכריכים לבית הספר לי ולאחיותיי הכנתי לבד, הם ישנו.
אבא (מאמץ, הביולוגי נפטר) התעלם מקיומי לחלוטין. לא נגע, לא שאל, לא הגן, לא דיבר איתי, לא תמך או התעניין, לא ענה על שאלות שילדים שואלים ("כי ככה בא לי." ו- "שיהיה לך מה לשאול." היו התשובות המוחלטות). לא עזר לי בכלום, גם ללמוד לרכב על אופניים הייתי צריך לבדי כי לא היה לו זמן אלי. לא היה אבא.
לאט לאט חוויות הילדות המודחקות יצאו החוצה, הזכרונות, המראות, והתחושות. התהליך התחיל באמא (כשהסתיים העזתי להתחתן), ואחרי עשר שנים עבר לאבא. המון זכרונות, וחוויות, ותחושות עלו וצפו, ויצרו תמונה שלמה של חיים אומללים ולא מאושרים, של פחד תהומי וחוסר יכולת להבין מה עשיתי ולמה אני תמיד הייתי לא בסדר. רגשות אשמה מודחקים עלו, חוויות קשות שעברתי נראו ברורות וחדות.
גם הבנתי שבמשך כל השנים האלו, כילד, נפשי סירבה להסכים ולהיכנע לטרור, ותמיד הייתה פינה קטנה שידעה שאני אתגבר ושאני צודק. אני אנצח בסוף.
לפני שמונה שנים התחיל הבכי (לפעמים יום יומי), וההבנה. חזרתי להיות ילד, בכיתי לאבא (הביולוגי, שאהב אותי) ונזכרתי שהיה אחד כזה, גם כשלא פגשתי בו מעולם. בכיתי לעצמי באוטו בדרך הביתה. ה"גלים" שהספר מדבר עליהם התרחשו במחזוריות משתנה (לפעמים ארוכה מאוד) ותוך כדי מודעות מסוימת לעצם התרחשותם. הבנתי למה ועל מי אני כועס (הורי ולא העולם כולו), מה קרה, מה עשו לי. למה אני מרגיש אשם תמיד, למה אני לא מרוצה, לא מאושר, תוקף, מפחד מסתגר ונמנע. העזתי לראשונה לעמוד על שלי, להגיב, לנסות ולהשלים עם עצמי. החיים החלו להיות ברורים יותר ללא ערפל ועם פחות הגנות. שנים של עבודה עצמית החלו ליצור תובנות וחכמה. היום, ההתנהגות שלי אל הילדה שלי שונה לחלוטין. אני לא חוזר על מה שעשו לי, גם אם עדיין יש דפוסים שאני מנסה לשנות, ואני אשנה. מתוך מודעות, אני האבא שמעולם לא היה לי.
לא נעזרתי בפסיכולוג, כן בספרים. לא סלחתי.
קריאת הדף והספר בעקבותיו הובילה להבנה, שלעיתים קרובות אני פועל מתוך תודעה של ילד, וזאת למרות שכמעט ואין כבר זכרונות מודחקים, יש רק רסיסי מידע שעדיין דולפים החוצה. המעבר לתודעת מבוגר היה קל יחסית, כי התהליך הארוך (מאוד!) כבר התרחש והספיק לשקוע וליצור תובנות וסדר. הבנתי את יחסי לאשתי, להורים שלי ולממונים עלי. למה אני תוקף, למה מסתגר, ולמה אני רגיש לכל נקודות התורפה של מי שעומד מולי. למה ההגנות שלי חזקות והחומות גבוהות. לא שאין לי על מה לעבוד יותר, יש, וזה עדיין בתהליך, וזה עדיין קשה, אבל מודע וזורם הרבה יותר. התעוררתי. הספר לא התחיל את התהליך או עזר לו (הוא היה עצמוני לחלוטין ונבע מתוכי, אני גם לא מאמין במוחלטות של אנשי מקצוע) אבל הצליח לתת לו שם (?) ולשים אצבע על עניין התודעה.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר העיקרי. יש עוד המוני פרטים וחוויות, אבל המעטפת היא זו שחשובה. אם החלמתי? מהסרטן כן, מהשפעת לא.
הסיפור אישי, אולי הדרך משותפת.
תודה, רק אושר.
חבר.