תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

אנונימי

^{שם הדף שוּנה מ: החלמה מטראומות ילדות בעזרת תהליך אבל של ג'ין ג'נסן}

(תודה לאיתן על ההערות, העזרה בעריכה, ובכלל)

ראו גם: אליס מילר
הזהרה: אאאאארררררוווווווווווך

Jean C. Jenson, Forward by Alice Miller, Reclaiming Your Life: A Step-by-Step Guide to Using Regression Therapy to Overcome the Effects of Childhood Abuse, Dutton 1995

מבוא

הנתיב האישי שלי לתובנות דומות לאלה שמהוות את עמוד השידרה באתר, התחיל בניסיון להיטיב את חיי דרך גישה טיפולית "פרימלית", הקרויה גם "רגרסיבית".

על פי גישה פרימלית/רגרסיבית, חווים מחדש את טראומות הילדות והכאב שהן יצרו המוטבעים בתת מודע, כדי להשתחרר מהשפעתן השלילית של הטראומות. הדגש הוא על לחיות מחדש את הזיכרון כפי שהוא. את המונח (ואת הגישה) המציא ארתור ג'אנוב בשנות השבעים, ומאז התפתחו סוגים רבים ושונים של גישות טיפוליות המבוססות על אותו רעיון.
ראו גם: www.primal-page.com

הודות לחברי הטוב איתן לרנר, עמיתי לתהליך (ומי שהכיר לי לראשונה את התפיסות האלה), קראנו את הספר של ג'נסן חודשים ספורים לאחר שהתפרסם לראשונה, ולא הרבה אחרי שהתחלנו להתנסות בגישות טיפוליות פרימליות אחרות. ההבדל היה ברור מייד. אירגון המידע יצר תמונה שלמה ועיקבית. שיטת העבודה שפויה (בתרפיות פרימליות זה ראוי לציון...), בהירה והגיונית, ויעילה. גישות רבות המבוססות על עקרונות דומים, מגיעות קרוב מאוד למפתח שג'נסן מצאה – ולטעמי מפספסות אותו במידה זו או אחרת, ואינן ממצות את פוטנציאל ההחלמה.

אין הכוונה לטעון ששיטות אחרות לא עובדות, שהשיטה של ג'נסן מושלמת, או שיש לה מונופול על הדרך אל האור והאושר הניצחי. השיטה הזו פשוט עבדה טוב יותר, לפחות בשבילי. אני יכולה להעיד ששום גישה אחרת שניסיתי, לא יצרה בהירות דומה לזו שנוצרה בעזרת תהליך האבל שג'נסן מתווה, והשאירה חותם חיובי כזה בחיי ובחיי אהוביי. אפילו לא קרוב.

הסיכום להלן חלקי, למרות שאינו קצר, ובשום אופן אינו יכול להחליף את התועלת שבקריאת הספר (קיראו!).
למען הרציפות תהייה כאן חזרה מסויימת על רעיונות שנדונו רבות באתר, לצד רעיונות שלא ראיתי נדונים כאן.
[ההערות וההגיגים האישיים שלי יובאו בסוגריים מרובעים]

הנחות יסוד:

ילדים זקוקים לאהבה לקיומם וצריכים להאמין שהיא שם. האהבה היא מה שמבטיח שהילד, התלוי לחלוטין בהוריו, יקבל את צרכיו מהם.
התקווה מחזיקה אנשים בחיים במצבים קשים.
חוסר אהבה הוא משהו שמאיים על הישרדותה של נפש הילד, והוא מגן על עצמו כדי לא להרגיש אירועים או סביבה כזו במלואם.

ההגנות

הדחקה שהיא חסימת הזיכרון הכואב מהתודעה והעברתו לתת מודע.
הכחשה שנבנית מעל ההדחקה. סוגי הכחשה –

"מאבק" – הכחשה של מרכיב חוסר התקווה שבאירוע. ילדים כאלה מנסים לרצות ולהיות טובים מספיק. כמבוגרים, הם נוטים להגיב בתגובת יתר ריגשית ולפעמים התנהגותית לאירועים ואנשים בחיים (כן, זו צורה של הכחשה, למרות שנראה שהנאבקת "מחוברת לריגשותיה").
"הימנעות" – הכחשה של האירוע כולו, או של הכאב שהיה כרוך בו. כמבוגרים, התגובות שלהם לאנשים ואירועים נוטות להיות מתונות, אם בכלל (תגובת חסר). הם נראים כאנשים שאינם מרגישים ומבטאים רגשות עמוקים, וזה יוצר בעיות בעיקר ביחסים אינטימיים.

כולנו עברנו את זה בילדותנו. כולנו משתמשים בשני סוגי ההכחשה במצבים שונים, אבל יש לנו גם סוג הכחשה דומיננטי. וכללית, נשים נוטות להיאבק ולהיות מגיבות-יתר, גברים בדרך כלל נמנעים והם מגיבי-חסר. (מן הסתם, להתנייה תרבותית יש חלק בחלוקה הזו).

ההגנות האלה מילדותנו - שהצילו אותנו, ממשיכות לתוך הבגרות - ודופקות לנו את החיים. בתת מודע אין תפיסת זמן ולכן אין הבנה שכבר איננו זקוקים לאהבה לקיומנו (הרחבה בהמשך), ושחוזקנו הפיסי מאפשר לנו להרגיש את הכאב, ולכן אין כבר צורך בהגנה. [ייתכן שזה בגלל שהחוויה נשמרה שם בצורתה המקורית, דהיינו עם תפיסת הזמן הלא בשלה של ילד].

איך ההגנות מזיקות לנו? הן נועדו לפגוע בתפיסת המציאות (שאיימה על קיומנו), וזה בדיוק מה שהן עושות גם היום.

התהליך של תפיסת המציאות כולל:

תפיסה נכונה שלה בחושים, ברגש [רגשות במקורם הם מנגנון הישרדותי שנועד לסייע בעיבוד המציאות] ובשכל;
מודעות לאפשרויות פעולה;
בחירת דרך הפעולה המיטבית לנו;
ופעולה לפיה.

ההגנות עלולות לשבש כל אחת מהחוליות בשרשרת הזו, ולכן לגרום לתגובה לא מיטבית למציאות.
[כפי שכבר כתבתי (המילה ביהדות), מי שעבר התעללות מכל סוג בילדות נוטה לחזור על מה שעשו לו. לא כי זה מה שהוא למד, אלא כי ההגנות שנוצרו במקום של הכאב יוצרות נקודה עיוורת לסבל, אצל עצמו ואצל אחרים. וההגנות הן גם אלה שמאלצות אותו להתנהג בצורה שתנציח את ההדחקה ותאפשר לו לא להרגיש את הכאב (כי הרגשתו של הכאב מתפרשת כמסוכנת עדיין, למרות שכבר אינה כזו)].

ההגנות מופיעות בכל שיטחי החיים. בעיקר בשטחים שהכי חשובים לנו (והנדונים בספר בפרוטרוט): זוגיות – כולל בחירת בן הזוג, עבודה – כולל בחירת מקצוע, וילדים. אבל גם בהרגלים ושטיקים קטנים, שפעמים רבות מקורם בטראומת ילדות. בדרך כלל הנטייה היא לייחס בטעות את ההרגל או ההעדפה ל"אופי" ("אני לא אוהבת חדרים חשוכים", "אני זקוק לבית נקי").

ג'נסן טוענת, בדומה לג'אנוב, ש:
מרגע שמשהו הוצפן בתת מודע כמאיים על הישרדותנו, שום ניסיון מודע לעבוד עליו לא יעזור. אלה אינם "הרגלים" שניתן לשנות. (גם התנהגות "כמו הורינו" לא "נלמדה", ואינה נובעת מזה ש"הייתה לנו דוגמא שלילית"). ג'נסן סוברת שהתמקדות בשינוי התנהגות – ניסיון ללמוד איך להציב גבולות לעצמנו או לאחרים, או תרגילים של דימיון מודרך, חשיבה חיובית והערכה עצמית ("בכל יום שעובר אני הולך ומשתפר"...) יועילו במקרה הטוב באופן שיטחי בלבד, כיוון שאינם מגיעים לשורש הבעיה, המצוי מתחת למחסום התת מודע. שום כוונות טובות, מודעות ורצון לשינוי לא יעזרו, ואנחנו עלולים להרגיש רע יותר אם למרות המאמצים איננו יכולים לשנות את ההתנהגות.

אז מה כן? תהליך אבל - grief

אבל הוא מנגנון ריגשי בריא של עיבוד מציאות כואבת הכרוכה באובדן. כל אובדן. בתרבותנו מתייחסים לאבל כלגיטימי רק בהקשר של מוות.
(ואפילו אז לא תמיד. האבלים שומעים דברים בנוסח "צריך להמשיך בחיים", ו"אסור לבכות").

החוויות הקשות מילדותנו מוטבעות בתת מודע בצורת התרחשותן המדוייקת, וניתן להרגיש אותן בכל זמן בעתיד .
כדי להחלים, אומרת ג'נסן, עלינו לחזור ולחוות את הטראומה במלואה, כפי שמעולם לא חווינו אותה. עלינו להתאבל, ולהכיר בכך שזה מצב שהיה ונגמר. כדי לעשות זאת עלינו להסיר את מחסומי ההגנות שפיתחנו – המאבק וההימנעות.

חשוב!

יש להבדיל בין התהליך הזה לבין לדבר על הילדות, להיזכר בה או אפילו לבכות עליה, שכולם מגיעים מהחלק המודע שלנו.
[יש להבדיל זאת גם ממה שג'אנוב קורא לו "פורקן ריגשי"].

תודעה של מבוגר לעומת תודעה של ילד

כשקורה משהו שמאיים להעלות רגש מהעבר – כשנפגשים ב"סמל" (אדם או אירוע שמעלים ריגשות ילדות), ההגנות נכנסות לפעולה ואנחנו נסוגים לתודעה של הילד שהיינו, וחווים את העולם באופן זמני ממצב זה . במצב הזה אנחנו לא יכולים להיעזר במשאבים שיש לנו כמבוגרים – הניסיון, הידע על העולם, היכולת הקוגניטיבית המפותחת. בדרך כלל הנסיגה הזו מתרחשת בלי מודעות מצידנו.
חשוב להדגיש:
איננו יכולים לשלוט בנסיגה הזו (=למנוע ממנה לקרות מלכתחילה, או לקבוע כמה זמן היא תימשך),
אבל אנחנו כן יכולים לפתח מודעות לכך שזה קרה.
זה שלב ראשון והכרחי בתהליך האבל (הכרחי, אבל לא מספיק!).

לשם כך יש להבין את ההבדל בין מאפייני הילדות למאפייני הבגרות, במציאות, בתודעה, ובפרשנות המציאות. זו נקודה חשובה מאוד, שג'נסן מתייחסת אליה בסיפרה בפירוט הראוי.

להמחשת הנקודה, הנה סיפור שסיפר אחד מחברי הקבוצה שלנו, שעבדה על פי הספר של ג'נסן. כשהיה כבן חמש, אבא שלו לקח אותו לחצר בית הספר יום אחד כדי ללמד אותו לרכב על אופניים. היה עליו לרכב מצד אחד של החצר לצד השני, שם חיכה אביו. החצר הייתה ענקית, והרכיבה הממושכת הפכה לעינוי. לימים, כשבגר (הוא מתנשא היום לגובה מטר תשעים), חזר לאותה חצר, ונדהם. החצר הענקית שבזיכרונו הייתה במציאות חצר קטנה, והמרחק העצום שעבר בקושי כה רב בילדותו היה כחמישה מטרים.

אצל ילד יש:

חולשה פיסית וחוסר אונים
צרכים בסיסיים ודחופים
גודל פיסי קטן, הכול נראה גדול יותר
העולם קטן ומוגבל, מה שקורה במשפחתכם הוא קנה מידה להכול
תלות מוחלטת באחרים למתן צרכים בסיסיים, אין עצמאות
חוסר בשלות של תפיסת הזמן והבנה שדברים משתנים (=מה שקורה עכשיו קרה ויקרה תמיד, מה שלא קורה עכשיו לא יקרה לעולם)
חוסר הבנה של יחסיות בשל היעדר ניסיון מספיק (העולם קטן, המשפחה הגרעינית היא קנה מידה להכול)

הנה כמה הצהרות שמבוגרים מצהירים, שלמעשה מעידות על מעבר לתודעה של ילד. (בסוגריים, מה נכון למציאות של מבוגר.)
"לעולם לא אתגבר על..." (לא נכון. הכול משתנה עם הזמן. חשיבה של "תמיד" או "אף פעם" היא ילדותית)
"אני לא יכולה לסבול את ההרגשה הזו" (לא נכון. כילדה לא יכולת, כמבוגרת את יכולה להרגיש הכול)
"אף אחד לא אוהב אותי" (לא נכון. עם כל מיליארדי האנשים בעולם, מישהו בטח יאהב אותך כשתיפגשו)
"גרמתי ל-X לכעוס" (לא נכון. רגשותיהם של בני אדם מקורם במה שהם, ולא במשהו שעשית)
"אני מפחד פחד מוות מג'וקים" (לא נכון. פחד מוות מוצדק במציאות הנוכחית במקרים נדירים, וזה לא אחד מהם)
"אני אמות אם הוא לא יאהב אותי" (לא נכון. ילדים זקוקים לאהבה כצורך קיומי, מבוגרים לא; הרגש היחיד שמשפיע על המציאות בהווה הוא מה המעביד מרגיש לגביכם)
"אני חייב להגיב עכשיו" (לא נכון. במציאות ההווה, דחיפות נחוצה או מתאימה לעתים רחוקות)

רגשות שאמורים לקרות רק בילדות: נטישה, דחייה, חוסר התאמה או פגימות, הזדקקות, "רע" או טועה, בושה (יש בהם הנחה של תלות וחולשה).

ההבחנה של ג'נסן בין בושה לבין אשמה, דומה להבחנה שנעשתה באתר לגבי אחריות מול אשמה. בושה נובעת מכך שהתייחסו אלינו כרעים מיסודנו, ולכן היא רגש ילדות, שבתמציתו הוא ההרגשה שאיננו ראויים לאהבה. אשמה היא רגש שנועד להצביע על כך שפעלנו בניגוד לקני המידה שלנו, כדי שנוכל לתקן את המעוות, ולכן תיאורתית ניתן להרגישה בכל גיל. [איתן מעיר כאן שגם אשמה יכולה להיות הגנה מפני רגש ילדות, כאשר היא עולה בעקבות פעולה בניגוד לקני מידה שנכפו עלינו בעברנו].

שלבי התהליך הרגרסיבי:

רוכשים מודעות למה שקרה לנו כילדים, ובעיקר הדברים שהיו התעללות. בגלל ההבדל בין מציאות של ילד למציאות של מבוגר שתואר לעיל, אירועים שנראים טריוויאליים לגמרי בעיניו של מבוגר, משפיעים בצורה עצומה על ילד. עוד יסוד חשוב הוא ניסיון לדחות דברים שהחברה מקבלת כאמיתות, היות שכולם מודחקים במידה זו או אחרת.

כמה דוגמאות להתעללות: הורה שמספק את צרכיו הריגשיים באמצעות הילד במקום מבן הזוג או ממבוגר אחר ("גילוי עריות ריגשי"); אי מתן פרטיות (התעללות ריגשית ומינית); דיגדוג עד שהילד בוכה; הטלת אחריות על הילד לצרכיהם של בני משפחה אחרים, בעדיפות גבוהה יותר מאשר לצרכיו (התעללות ריגשית); ועדות להתעללות (כאשר הילד עד להתעללות בבן משפחה אחר).
[הבהרה: ההפרדה לסוגי התעללות רלוונטית רק כדי לפרק הכחשה היום; במציאות הילדות לא הייתה להבחנה הזו כל משמעות. לכל התעללות יכולה להיות משמעות ריגשית, פיסית ומינית במקביל]

ג'נסן נותנת בספר שורה של תרגילים לצורך העניין. [ההתנסות האישית שלי הייתה שהמודעות הזו הייתה מוגבלת מאוד יחסית לזו שהושגה בחזרה לרגש המקורי, אבל היא טובה כהתחלה].

מזהים את צורות ההכחשה שלנו, שוב מתוך דחיית המוסכמות המוטעות (למשל, ההנחה שגם למבוגרים אהבה היא צורך קיומי, או שיש רגשות שהם "בלתי נסבלים"). ג'נסן מונה סוגים שונים של הכחשה והאמירות המתלוות אליהן.

הנה כמה דוגמאות לאמירות כאלה (יש עוד בספר):
המעטה (=העמדת פנים שלא הושפעתם במידה שהושפעתם): "אחרים עברו דברים יותר גרועים"
[אי אפשר לכמת כאב! חוויית הכאב היא אבסולוטית ולא יחסית, כיוון שאנחנו חווים רק את הכאב שלנו ולא של מישהו אחר. חווינו רק את ההורים שלנו ולא הורים אחרים. לכן כל השוואה היא לא רלוונטית].
התנגדות (=העמדת פנים שזה כבר לא משפיע בהווה): "סלחתי להם כבר", "זה היה ונגמר"
בריחה או חסימה (= אי יכולת לזכור חלקים מהעבר): "הייתה לי ילדות נפלאה, יצאנו לטיולים, וכו"
איזון (=העמדת פנים שהדברים הטובים איזנו את הרעים): "אבל יצאתי בסדר", "הם אנשים טובים"
תירוצים וצידוקים: "זה מה שהיה מקובל", "הם עשו כמיטב יכולתם"

בעזרת בן הזוג וחברים, רוכשים מודעות למקומות שבהם אנחנו מגיבים תגובת חסר (הימנעות) או תגובת יתר (מאבק).

מזהים את ה"סמלים" שלנו. הסמלים הם אנשים או מצבים או אפילו חפצים שאנחנו מפעילים לגביהם את ההגנות, ומגיבים בתגובת יתר או תגובת חסר.

מתבוננים בעצמנו באובייקטיביות: מזהים מה אנחנו חשים בגופנו, מה אנחנו מרגישים, ומה אנחנו חושבים. האם אנחנו מרגישים במקום לחשוב? חושבים במקום להרגיש? מתעלמים מהתחושות הפיסיות?

לומדים להבחין בין תחושות, רגשות ומחשבות. רגשות הם פשוטים וקשורים לתחושה פיסית.
למשל: "הרגשת כישלון" – אינה הרגשה כלל, אלא חיבור של הרגשה רעה (בושה) עם מחשבה = תפיסה רעיונית של ערך עצמי נמוך.

בשלב הבא, יש לעבור כמה מכשולים.

התנהגות הפוכה = מזהים את דרך התגובה הרגילה שלנו ו לא מתנהגים לפיה. קשה לתאר עד כמה המאמץ הזה קשה ורצוף כישלונות, כיוון שהדחף לפעול בצורה הקבועה מגיע ממנגנון הישרדות בלתי מודע, שבטוח שזו הדרך היחידה להציל את חיינו. התת מודע ימציא סיבות ותירוצים (רציונליזציה) כדי לאלץ אותנו לשמר את הגנות הילדות ולפעול על פי הדחף. למשל, אישה הנאבקת לתשומת לב מצד בן זוגה עלולה לחשוב שנידנוד ותלונות נובעים מאסרטיביות, ושלהרפות מהם פירושו לוותר על בן הזוג. אבל בעצם, הוויתור הוא לא על בן הזוג, אלא על המאבק.

לכן, רמז חשוב לכך שאנחנו מתנהגים מתוך תודעה של הילדים שהיינו הוא חוסר היכולת להפסיק להתנהג בצורה מסויימת ותחושת דחיפות (צריכים להגיב עכשיו!), לפעמים שוב ושוב למרות כישלונות חוזרים ונשנים. ושוב: הרעיון של התנהגות הפוכה אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה, שהיא להגיע לכאב הילדות. להתנהגות ההפוכה, כשהיא מצליחה, יש יכולת להוביל לרגש המקורי, כיוון שהיא שוברת את ההגנה והופכת את כיוון ההתמקדות מהמציאות החיצונית למציאות הפנימית. חשוב להדגיש זאת כי הניסיון לשנות התנהגות בלי לעבור דרך האבל הוא כשלעצמו הגנה נפוצה (פירוט בהמשך).

לנמנעים קשה יותר לזהות את ההגנה, כיוון שלכאורה נראה שלא קורה כלום, אבל גם שם זה אפשרי. [לעתים, כשנמנעים מתחילים בתהליך האבל, ההימנעות מתחלפת במאבק לפני שמצליחים להגיע לרגש].

מתגברים על ההגנה המישנית – ג'נסן מתייחסת לפחד. כאשר מתחילים להצליח להימנע מהתנהגות על פי הדחף, מגיע פחד עצום שמקורו באמונה של התת מודע שאתם בסכנת נפשות. התחושה אמיתית מאוד, וקשה לעבור דרכה כיוון שאי אפשר "לבכות" אותה. במקביל, התודעה תיתן לכם סיבות לפחד שנראות אמיתיות מאוד. אתם תרגישו שביטחונכם בסכנה, שאתם עומדים לאבד את שפיותכם, וכו'. גם הפחד הוא סימן מצויין לכך שאתם מתגוננים. דרך טובה להגיע בהדרגה ליכולת לפעול בניגוד לפחד, היא לבחון לאחר מעשה אם אכן הייתה סיבה מציאותית לפחד, ולראות שלא הייתה סיבה כזו.

ברוב הפעמים יש לעבור בשלב הזה דרך הגנות ריגשיות נוספות: כעס (שבו מובלעת הנחה שלכועס יש כוח מסויים, מה שלא היה נכון בילדות), בושה ואשמה (שיש בה הנחה שאם רק היינו טובים מספיק, היו אוהבים אותנו), [קינאה (אצלי, לפעמים - הנחה שהאדם שבו מקנאים גזל את האהבה שאחרת היינו מקבלים)], תקוות שווא ("אני אעשה מה שתרצו, רק תאהבו אותי"), ועוד. [ההתנסות שלי הייתה שהרגשה "עד הסוף" של ההגנות האלה, מתוך הכרה בכך שהן אינן הרגש הראשוני אלא שיכבת הגנה נוספת, הביאה בסופו של דבר לרגש הראשוני בחלק גדול מהמקרים.]

יש לתת לעצמכם להיכנע לגמרי לרגש ולהרגיש כמו אז, אבל לשמור על הידיעה שאתם לא שם. הכניעה לרגש היא חווייה שאינה ניתנת לתיאור למי שלא עבר אותה. כאשר נותנים לרגש להיות שם – כשמתמקדים בו וזונחים את ההיצמדות למציאות החיצונית, לא מנסים לשלוט במה שקורה או לשנות אותו למשהו אחר, לא כופים לוחות זמנים, והולכים עם ההרגשה עד הסוף – הרגש מכריע בעוצמתו. זו תחושה של אובדן, חוסר אונים, ייאוש תהומי, ובדידות עמוקה, מלווה פעמים רבות בבכי בלתי נשלט [לפעמים – בכי שמזכיר בכי של תינוק] ובתחושת כאב פיסי, ונראית נצחית. הרגש הזה חזק וכואב מאוד, שוחק ומתיש (ויש להביא בחשבון שתזדקקו ליותר מנוחה), אבל אינו בלתי נסבל. אצל מבוגרים, בניגוד לילדים, אין רגשות שהם בלתי נסבלים.

לא תמיד נמצאים בסיטואציה שמאפשרת להתאבל מייד. לרובנו יש ילדים שזקוקים לפחות מדי פעם לתשומת לבנו, או שאנחנו במקום עבודה, וכו'. במקרים כאלה מסתובבים עם התחושה בגוף עד שמגיע הרגע שבו אנחנו כן יכולים להרגיש. אפשר גם לשחזר את הסיטואציה שהעלתה את הרגש כדי להביא אותו. כשמגיע הרגע המתאים, כדאי למצוא מקום עם פרטיות שבו תוכלו להיות לבד או עם מישהו שרק יתמוך בכם ריגשית בלי להתערב. אפשר לשכב אם רוצים, לעצום את העיניים – כל מה שעוזר לרגש להגיע. לעתים יגיעו מילים עם הרגש, או צורך להושיט ידיים, ויש להיכנע לצורך הזה. אפשר גם לדמיין את האדם שפגע בכם בזיכרון שעולה ולדבר אליו במילים פשוטות של ילד. [המילים שעולות הן לא "למה לא נתתם לי לבטא את עצמי" או "אני ראויה לאהבה!" החלטי, אלא משהו כמו "אימאאאאא בואיייייי!!!!" או "די!!"].

(פרטים וטיפים נוספים יש בספר).

אם עוברים דרך הרגש ויוצאים מהצד השני, אחרי שעושים זאת שוב ושוב ושוב ולאורך תקופה, מתחילים מתישהו לראות תוצאות – והן שוות את הכאב. עם כל חווייה [לפעמים, כל כמה חוויות] של רגש עמוק, מתבהרת פיסת מציאות מהעבר, כמו בפאזל. לעתים עולים גם זיכרונות עובדתיים, ולא רק ריגשיים. במקביל, מתבהרת פיסת מציאות מההווה (יש אפילו אנשים שאומרים שמעולם לא חוו תודעה של מבוגר לפני שעברו את התהליך הזה). הדיאלוגים הפנימיים והקטיגורים הנצחיים שיושבים לנו בראש משתתקים לרגע, ויש תחושה של שקט, שלווה וחופש, ויכולת לחיות בהווה. המיסתורין והניחושים שיש לנו לגבי עצמנו מפנים את מקומם לבהירות ולידיעה. הכאב הופך להיות זיכרון – כמו תמונה באלבום, של משהו שכאב פעם, בעבר. [זו לא תחושה של אופוריה - גם אופוריה והרגשת אומניפוטנטיות זו הגנה - אלא של שקט]. כמו שאמרה מטופלת המצוטטת בספר – "הדרך החוצה היא פנימה!"

זה תהליך ארוך, לכל החיים. שנה, למשל, אינה נחשבת להרבה זמן. לפעמים, נראה כאילו לכאב אין סוף, ולעולם לא נרגיש את כולו. ייתכן שזה נכון, לפחות מעשית, אבל כל צעד נוסף בדרך הוא בעל ערך.
לא תמיד נהייה מאושרים; החיים מספקים לנו שלל חוויות והתנסויות, שרבות מהן לא נעימות או כואבות. אבל היכולת שלנו לעבד את המציאות הקשה ולהגיב לה בצורה שנכונה לנו תהייה טובה יותר.

ג'נסן מתייחסת לתפיסות הבאות כמוטעות – בתרפיה שלה, או בתרפיות אחרות

אימוץ דרכי התנהגות טובות יותר כמו ב- co dependency – כאמור לעיל, זו צורה של הגנה. לאנשים שעושים את תרפיית האבל של ג'נסן, יש נטייה חזקה לנסות לנחש "מה היה מבוגר מרגיש", ובכך לעקוף את תהליך האבל. כיוון שאין "מבוגר" סטנדרטי (יש רק המבוגר הייחודי שאנחנו נהייה), כמו שאין ילד סטנדרטי, הגישה הזו אינה מועילה.

[אבל ההתנסות שלי הייתה שלפעמים דווקא הכרה במציאות לא טובה עוזרת להגיע לרגש, ואז זו אינה הכחשה. לדעתי הכלל צריך להיות ש מה שמפריע לרגש

הגנה, ומה שעוזר להגיע לרגש

התנהגות הפוכה[/b] ].

שילוב אקלקטי של התרפיה הזו עם אחרות: לא ניתן לפשר בין התרפיה המניחה שאנחנו עוברים לתודעה של ילד, לתרפיות אחרות שאינן מניחות כנ"ל. בנוסף לכך המטפל עצמו צריך לעבור את התהליך הזה כדי להיות מסוגל לעזור לאחרים.

שיטות רגרסיביות אחרות כמו הצעקה הראשונית של ג'אנוב, או רברסינג: בניגוד לאותן תרפיות, בתרפייה של ג'נסן מתמקדים בהווה כנקודת מוצא ונקודת סיום. אם מרגישים רגשות ילדות בלי להבין שמקורם בילדות; בלי להבין כיצד אנחנו מנציחים את המצב בהווה; ובלי להפריד בין רגשות לבין התנהגות – אזי לא שוברים את ההגנות, לא מפסיקים לעוות את המציאות, ולכן לא משפרים את המציאות הנוכחית ולא מפסיקים להרגיש את הרגש המקורי, אלא חוזרים עליו שוב ושוב. כנ"ל לגבי גישת "למידה לבטא כעס".

[מאותה סיבה, היפנוזה לא תעבוד, כיוון שהפיצול בין התת מודע לחלק המודע ממשיך להתקיים בה.
מעבר לאי התועלת, גישות רבות כאלה מסוכנות ממש. ג'אנוב, למשל, התעלל במטופליו כדי לעורר בהם רגשות (הוא עצמו מתאר באחד מספריו מקרה מזעזע שבו הוא אילץ את בנו הקטין להרגיש). בנוסף לכך, אצל ג'אנוב אנשים התאבדו כשנחשפו לכאב בלי להבין שהוא אינו נכון לחייהם היום. ואלה רק שתיים מהבעיות עם ג'אנוב. ועל הבעייתיות בריברסינג נכתב כבר רבות.]

נטייה לקבל את הרגש, כל רגש, כנכון, ולפעול לפיו: פעולה על פי רגש ילדות היא בדיוק מה שדופק לנו את החיים בהווה.

[נטייה ניו אייג'ית פופולרית שלעתים קרובות מגיעה עם האידאליזציה של הרגש, היא דמוניזציה של השכל; נטייה להתעלם מהשכל ולראות אותו כמכשול או כ"פילטר" שנוצר מסיבות מלאכותיות, חיצוניות. לדעתי, גם הנטייה הזו מוטעית. השכל שלנו הוא כלי הישרדותי שפיתחנו במהלך האבולוציה, ואנחנו זקוקים לו גם בתהליך המתואר כאן, וגם בחיי היומיום. הבעיה אינה בשכל כשלעצמו, אלא בשימוש בשכל כהגנה – אם בשירות ריגשות ילדות (למשל, רציונליזציה), או בחשיבה במקום להרגיש, וכדומה. עלינו לשאוף למצב שבו החושים, הרגשות והחשיבה יעבדו בהרמוניה וישרתו אותנו כדי שנתפקד בצורה מיטבית לנו, ולא לעשות דמוניזציה כללית לכלי החשוב הזה].

ניסיון להימנע מרגשות "שליליים", "לצאת" מהם, או "לתכנת אותם מחדש לרגש חיובי": אין רגש "שלילי". יש רגשות לא נעימים. במידה שהרגשות הם תגובה למציאות עבר, יש לקבל אותם ולהרגיש אותם ככאלה. במידה שהרגשות הם תגובה למציאות בהווה, הם מנגנון בריא שנועד לעזור לנו לזהות מצבים שאינם טובים לנו, ולהגיב אליהם נכון. בדיוק כמו שכאב פיסי (למשל, כאב הלידה) מאותת לנו על משהו שקורה בגוף.

תוכנית 12 הצעדים: מעודדת אנשים לסמוך על כוח עליון, או רוחניות. זו טעות, כיוון שבילדותנו התפיסות האלה לא היו זמינות לנו; היינו לבד בכאבנו, וכך עלינו לחוות זאת. התוכנית מצילה את חייהם של מתמכרים, אבל אין להרחיב אותה לכל מי שסובל מהדחקה.

גישה המטיפה שעלינו "להפסיק להרגיש כמו קורבן", או מרחיקה לכת עד כדי טענה שבחרנו בהורינו המתעללים כדי "לצמוח" מבחינה רוחנית: זו גישה שבעצם מנסה לגולל את האשמה על הילד, או להימנע מהאשמת ההורים. במציאות של ילדותנו היינו קורבנות חסרי אונים, עלינו להרגיש זאת כדי להבריא, וניסיון להימנע מכך יעכב את התהליך ויוסיף שיפוט עצמי מיותר.

מצד שני, הציפייה מהורינו שיפצו אותנו בהווה על מה שקרה בעבר, אינה מעשית. בתור מבוגרים, האחריות לצמיחה והתוצאות החיוביות ממנה הן נחלתנו בלבד, ולא נקבל אותן מאחרים. [וההורים של היום אינם ההורים מילדותנו].

הנחייה להגיע למקום בטוח (בועה, יער או שפת ים דמיוניים, למשל) דרך דימיון מודרך, כש"המצב נעשה קשה מדיי": יש כאן אישור לפחד הילדותי שאנחנו בסכנה גם עכשיו. אנחנו אכן במקום בטוח – מה שאנחנו מרגישים היה ונגמר מזמן.

תהליך סליחה כצעד הכרחי להחלמה = טעות:

בשיטות מסויימות, מנסים "להבין" את ההורים (שהיו בעצמם ילדים שסבלו, וכו') כדי לסלוח להם, ומניחים שבלי לסלוח אי אפשר להחלים.

זו טעות!

ראשית, ניסיון לכפות סליחה הוא סוג של הכחשה.
שנית, כילדים, ההבנות לגבי המניעים או המגבלות של הורינו לא היו זמינות לנו.
עלינו להרגיש מה שבאמת קרה בצורה שבה חווינו זאת כילדים, ולא לכפות עליו ערכים מוסריים או דתיים.
אולי, אחרי הרבה שנים ודרך ארוכה להחלמה, נוכל כמבוגרים לסלוח להורים – אם נרצה .
אבל כילדים לא היינו שווי כוחות להורינו, ולכן התפיסה הזו לא הייתה רלוונטית.
[בעיניי, הסליחה היא הבט אחר של האשמה. כאשר רוצים להרגיש את רגשות הילדות, הן האשמה והן הסליחה הן הגנות המסיחות את הדעת מהכאב הראשוני. כאשר מגיעים להרגיש את הכאב, האשמה מצד אחד והסליחה מצד שני הופכות להיות לא רלוונטיות].

"הילד הפנימי": במקור, ג'נסן אומרת, זו הייתה מטפורה – אבל יש שיטות שקיבלו את הביטוי כפשוטו, ומבססות תוכנית טיפולית על הניסיון לטפח את הילד הזה, לאהוב אותו כדי לפצות על האהבה שלא ניתנה, ו"להיות ההורה של עצמנו". לא רק שזה לא עוזר, זה יכול להזיק – כיוון שזה מעודד פיצול נוסף בתודעה על זה שקיים ממילא, ויש אנשים המשתמשים בכך כהגנה.

במציאות, אין לנו "ילד פנימי" [אלא אם כן מדובר באישה בהריון

] , ואין "ילד" אחד לכולם. יש רק הילד שהיינו, ובלתי אפשרי לחזור בזמן ולספק לו את צרכיו. אפשר רק להרגיש מה היו הצרכים האלה, וכיצד לא מולאו.

כנ"ל לגבי "חווייה מתקנת", למשל כאשר "חווים מחדש לידה" בקבוצה, ש"מקבלת באהבה את הילד אל העולם" [או כאשר "מדברים אל ההורה" ואומרים לו בתקיפות שמגיעה לנו אהבה]. חווייה מתקנת אינה אפשרית. מה שקרה היה ונגמר ואין לשנותו. לא ניתן לקבל היום את האהבה שלא קיבלנו אז, מההורה או מכל אדם אחר, ואנחנו גם לא זקוקים לה עוד. מה שאפשר הוא להרגיש את הכאב, האובדן וחוסר האהבה, להתאבל ולעבור הלאה.

עוד הערות שלי:

1- יכולת הבחנה

אחד הכלים החשובים שהתהליך הזה קידם אצלי, הוא היכולת להבחין בבהירות רבה יותר
בין עבר - לבין הווה;
בין מציאות פנימית - לבין מציאות חיצונית;
בין רגשות ומחשבות - לבין מעשים;
בין פרשנות - לבין מציאות;
בין סיבות - לבין תוצאות;
בין טפל - לבין עיקר.
כל אלה הבטים שונים של אותה הבחנה, שמשרתת אותי בכל תחומי החיים.

2- ההתנסות האישית שלי עם התהליך:

במקביל לזיכרון הרגש או האירוע, לעתים עלו גם פרטים נייטרליים שנראו לא קשורים – כמו איך נראה החדר שלי בילדותי (הווילון, הטפט...). כמה זיכרונות השתנו בתוכנם ובמהותם: לפני כן הזיכרון היה חיובי או סתמי, ואילו הזיכרון שעלה היה כואב.

כאשר "נכנסתי" לתוך הכאב ה"ישן" שלי, לעתים קרובות השתנה הבכי לבכי של תינוק לאחר כמה דקות (הייתי עדה לתופעה דומה גם אצל אחרים), והופיעו בעיות נשימה, שיעולים והשתנקויות. אני לא פוסלת את האפשרות שניתן להרגיש מחדש חוויית לידה, ושזה מה שהרגשתי. אימא שלי אכן אישרה בדיעבד, שהיו לי קשיי נשימה בלידה, ושבלעתי נוזלים. אבל כמו עם זיכרונות אחרים שעלו (ואומתו ע"י אימא שלי, כולל כמה שנראו מתאימים לחוויית לידה), אני עדיין נזהרת מקפיצה למסקנות וספקולציות. אני מציעה לאחרים הבוחרים לעבור תהליך כזה לעשות כנ"ל. ספקולציות אינן מקדמות את התהליך ויכולות לגרום לכך שלא נגיע למקור האמיתי לרגש. מניסיוני, לעתים מקור זה הוא משהו, שלא היינו מעלים בדעתנו בשום ספקולציה. אם יש משהו שהתהליך הזה הבהיר לי, זה ההבדל בין ניחוש לידיעה.

לתהליך יש דינמיקה של גלים: לאחר תקופות שבהם מגיעים לרגשות עמוקים בקלות יחסית, יש חזרה להיסגרות ומאבק או הימנעות, וחוזר חלילה. יש לקבל את התקופה הזאת כהפוגה שהגוף מציב לנו כיוון שהתהליך תובעני מאוד מכל הבחינות, ולחכות שהיא תעבור. לדעתי ומניסיוני, אין יכולת לקצר אותה באופן מלאכותי.

3- הגנות נוספות שהיו נפוצות בקבוצת התמיכה שלנו:

שימוש בתהליך עצמו כסמל. אכזבה ש"שום דבר אינו משתנה", הרגשת היתקעות, רגשות אשמה על כך ש"אני לא עושה מספיק כדי להגיע לרגש" – בעיקר בתקופות ההפוגה שתיארתי לעיל.

גם הפחד שבזה "נגמר הסיכוי להיות בריא" הוא פחד ילדות; הרגשות האלה לא הולכים לשום מקום (איזה בעסה)...ניתן יהיה להרגיש אותם כשיגיע הזמן המתאים.
השתוקקות למצב סופי של "האדם הבריא", דמות אידאלית ובלתי מציאותית, היא כשלעצמה הגנה (תקוות שווא), והמצב אליו משתוקקים הוא סמל. כמו השאיפה להיות ההורה המושלם.
בתקופות כאלה, אני מציעה לחזור ולקרוא את התרגילים לפירוק ההגנות שעשינו בתחילת הדרך. כדאי מאוד גם לנהל מההתחלה יומן, כדי לקבל reality check לגבי ההתקדמות (כיוון שיש נטייה לשכוח מה שאינו מציק לנו עוד).

נטייה להפוך למיסיונר לגבי התיאוריה והפרקטיקה של התרפיה, ולהטיף בלהט לאחרים כדי שגם הם יראו את האור ויחזרו בתשובה (ואנחנו לא נרגיש לבד, וטועים, ודחויים).

ניסיון אובססיבי למצוא כללים וחוקים חיצוניים ברורים וחד משמעיים, מעין "מצפן" שיעזור לנווט במציאות. כמו שבעלי החכם אומר: " 'ערכים' הם תחליף למערכת ריגשית בריאה". (לי אישית זה מזכיר את ההעדפה של ילדים אוטיסטיים למערכות נוקשות שבהן יש כללים ברורים, כיוון שמערכות דינמיות פחות מובנות להם).

גם הרגשה טובה יכולה להיות משהו שיש מאחוריו רגש ילדות כואב. בכל אישור או פירגון ("you love me, you really love me") טמונה האפשרות לכך שהאישור או הפירגון הזה לא היה ניתן. כאשר נמנעתי מהרגשת הכאב, נמנעתי גם מהרגשת שימחה. וכאשר נתתי לעצמי להרגיש אופוריה, לעתים קרובות הכאב הגיע מייד אחריה.

אי יכולת להחליט, התלבטות אובססיבית ורפטטיבית של "בעד ונגד", מלווה בפחד מטעות – רוב הטעויות בהווה אינן גורליות. צורת החשיבה הזו עלולה להיות הגנה מפני תחושת חוסר אונים, כי במציאות הילדות לטעויות המדומות (או הנטענות) שלנו לא הייתה השפעה אמיתית על גורלנו.

בכלל,

(1) לדעתי, סימן מובהק לכך שמחשבה או רגש שייכים להיסטוריה שלנו או לפחות אינם שייכים להווה, הוא שהם אינם משרתים אותנו במציאות אלא מפריעים; התלבטות אובססיבית היא דוגמה טובה.
(2) בעיניי, התהליך הזה – ואולי כל תהליך? - הוא אוסף של טעויות המתפזרות סביב הנתיב הרצוי ומובילות לכיוון הנכון, כל עוד לא עושים אותה טעות כל הזמן.

4- הכשל המובנה בטיפול פסיכולוגי (נו טוב, אחד מהם...)

אם מניחים שהתאורייה המובאת כאן נכונה, אז יש סיבה נוספת מדוע טיפול אצל "מטפל מקצועי" אינו אפקטיבי.
בעיניי, במקרים רבים מדיי, ללכת לטיפול פסיכולוגי זה לשלם למישהו שלא מכיר אותך כדי שיגיד לך דברים לא נכונים על עצמך.

הסבר:
אם טראומות הילדות שלנו אכן משפיעות על בחירת המקצוע (הנחה שנראית לי סבירה), אז מטפלים מקצועיים רבים בחרו במקצועם כדי להשפיע על התנהגותם של אחרים דרך הבנה והשפעה על המניעים להתנהגותם. לעתים קרובות הם גם פיתחו יכולת גבוהה לכך בעקבות הילדות שלהם. כיוון שכך, הם ינסו לכוון את הפונים אליהם למקומות שלהם נוח שהפונים יהיו בהם. כיוון שעצם העיסוק במקצועם הוא כדי לברוח מריגשות הילדות, יש סיכון (שלצערי ראיתי אותו מתממש פעם אחר פעם), שהם ינסו להסיט את הפונה מהמקום הזה או לכוון אותו לשם בצורה שלא תעורר בהם את הרגשות. לא צריך הרבה בשביל להפריע לתהליך הזה. נגיעה, שאלה, ניסיון להפסיק בכי, או אפילו רק הושטת טישיו כשבוכים – מספיקים לעתים קרובות כדי שהפונה יעצור בריגשותיו. הרי הנטייה שלנו היא לברוח מהרגשות האלה ממילא, ובמקרים רבים גם לרצות דמויות סמכותיות סימליות.

גם רגשות שיעלו ביחס למטפל עצמו יזכו לטיפול דומה. למשל, אם כסף הוא סמל בשבילם, מה שנכון לגבי מטפלים כמו לגבי אנשים רבים אחרים. לא נדיר גם שהמטפל ינסה לגרום למטופל להישאר בטיפול זמן רב ככל האפשר. כדי שמישהו יוכל לעזור בתהליך הזה, הוא צריך לעבור אותו תהליך בעצמו, ולהכיר בכך שזה לא נגמר לגביו. והוא לא יכול לתת לשיקולים זרים, כמו שכר, להתערב בתהליך. עם כל הכוונות הטובות, זה משפיע. העמדת פנים שמטפל יכול להכיל כל דבר שעולה אצל המטופל, היא בעיניי יומרה לא מציאותית (שלא לומר בלתי מוסרית), וסוג של הכחשה.

בזמנו, ערכתי "ראיונות" למטפלים פוטנציאליים, כיוון שחיפשתי מישהו שיעזור לי בתהליך הזה. קשה מאוד לעבור אותו לבד, או אפילו בשניים. בחנתי אותם בעזרת שתי הצהרות.
הראשונה: אני היחידה שיכולה לדעת את האמת על עצמי ועל ההיסטוריה האישית שלי, ולכן היחידה שיכולה להוביל את תהליך ההחלמה שלי. האם אתה מסכים?
השנייה: המטרה שלך בטיפול היא שאני לא אצטרך אותך יותר. מסכים?
לא תאמינו אילו התפתלויות קיבלתי בתגובה על השאלות האלה. אז זה הפתיע אותי, בדיעבד זה משעשע. גם האחת והיחידה שענתה בחיוב חינני לשתי השאלות – מטפלת באמנות, מקסימה ומלאת כוונות טובות - הפריעה לתהליך במהלך הטיפול עצמו. כששאלתי אותה מדוע הפריעה, התשובה הייתה: "חשבתי שבכית בגלל משהו שאני אמרתי"... הודיתי לה על הכנות, ובאדיבות רבה נפרדתי ממנה

.

interpretation abuse
עוד בעיה, שמופיעה הרבה בתרבותנו בכלל, היא מה שאני קוראת לו interpretation abuse. כאשר פרשנות למניעיו ריגשותיו וחייו של מישהו אחר מגיעה מתוך הגנות הילדות, היא לדעתי אקט של תוקפנות כלפי האחר. גם אם הוא הזמין אותה, ואפילו אם הוא מצליח ללמוד ממנה משהו. אצל מטפלים, כאמור, הפרשנות יכולה לבוא מתוך ניסיון להבין, להסיט ולשלוט בתודעתו ומעשיו של מישהו אחר, (או כדי להיות חשוב, נערץ, צודק ולא להרגיש לא אהוב). אבל התופעה אינה מוגבלת לסיטואציה הטיפולית.

בגלל שהתפיסות הפסיכודינמיות בפרט והניו אייג'יות בכלל הן חלק חשוב מהתרבות הפוסט מודרנית, ניתן לראות אותן בכל שיטחי החיים. אנחנו מפרשנים את בני זוגנו, למשל במקרים שבהם אנחנו מרגישים ברגש שמפריע לנו (למשל, מנסים להביא אותו להודות בכך שהוא כועס, כי כעס שקט מפחיד אותנו יותר מכעס גלוי), את חברינו, את ילדינו, ואנשים זרים. (יש אפילו גישות לגידול ילדים שנראות כמו מדריך לפסיכולוג המתחיל, למשל הצעה לשקף לילד את ריגשותיו בניסוח שונה, ולחלופין להגיד לו "אהה"). בעיקר כלפי ילדים, interpretation abuse היא לדעתי כפייה ריגשית וחוסר כבוד לריגשותיו של הילד - בדיוק כפי שניסיון לכפות עליו לאכול הוא כפייה גופנית וחוסר כבוד לגופו.

אי אפשר להימנע מניסיון פנימי לעשות זאת, אבל לדעתי רצוי לזהות אם זה נובע מסיבות פנימיות שלנו, ולפעול בניגוד לדחף. (גילוי קיצוני ומכוער במיוחד של התופעה הזו רואים בתוכניות של פסיכולוגים בטלוויזיה האמריקנית, או בסדנאות קבוצתיות כמו "מסטרי". אבל זה כבר שייך לדף אחר).

5- קבוצת תמיכה

זו הסיבה גם להסתייגות שלי ממטפל יחיד ככלי עזר לתהליך הזה.
מניסיוני, גם טיפול הדדי אינו יעיל כאן, כיוון שכאשר יש רק אדם אחד שעוזר – הנטייה להפוך אותו לסמל, וחוסר היכולת לראות שזה מה שקורה, חזקים מאוד. קל להגיע למאבקים סימליים שלא מובילים לשום מקום.

תהליך האבל המרפא הופך להיות חלק מהחיים, וממילא אינו קורה פעם בשבוע בשעת הטיפול. אבל קל להיעצר בלי תמיכה. ובעיניי, קבוצת תמיכה היא הדרך המועדפת.

ראשית, זה מקל מאוד לפגוש אחרים שעוברים חוויות דומות ולהיווכח שאינכם היחידים בריגשותיכם ובדעותיכם (והאתר הזה הוא ראיה

). היום אני יכולה להעיד גם בעקבות ניסיוני כאם לילד אוטיסט, שהמשאב החשוב ביותר לתמיכה ומידע שמצאתי היה הורים אחרים לילדים אוטיסטיים.

שנית, השימוש בסימליות שעולה בתוך הקבוצה הוא כלי חזק מאוד, כיוון שבהשוואה למצבים אחרים בחיים, קל יותר לראות בקבוצה שאין סיבה עכשווית לפחד להתנהג הפוך, להגיד דברים לא נעימים, או להרגיש.

שלישית, וחשוב ביותר, כך פוחת הסיכון בהטעייה לא מודעת. כיוון שבקבוצה יש כמה אנשים היכולים לאזן, לרסן ולבקר זה את זה, יש סיכוי גבוה יותר לאתר ולנטרל ניסיונות לא מודעים של המשתתפים להסיט את חבריהם מריגשותיהם בצורה זו או אחרת, מאשר בסיטואציה שבה יש רק שניים – בעיקר אם ההנחה היא שאחד מהשניים הוא ה"יועץ", ש"מבין יותר".
במיטבה, הקבוצה העובדת לפי שיטת ג'נסן, היא פשוט מקום שנוח להרגיש בו.

הביקורת שלי על התרפיה של ג'נסן:

בעיקר כמו הביקורת שלי על פסיכולוגיה בכלל: התפיסת תחת, ההכללות המוגזמות, הטאוטולוגיה.

חברה חרדית אמרה לי פעם בהתפעלות, שההוכחה לגדולתו של אלוהים היא שחלב פרה זה כשר למרות שהפרה היא בשרית, ושדבש הוא כשר למרות שהדבורה היא לא. הנמשל הוא כל ניסיון להחיל בכוח פרשנות אחת ויחידה על המציאות ולראותה כחלק מהמציאות, כולל הפרשנות הנדונה כאן. (מעניין שכאן המטרה היא דווקא להשתחרר מפרשנות מוטעית...)

1-התיאוריה של ג'נסן, מילר, ג'אנוב ואחרים, נראית הגיונית למדיי. התרפיה שג'נסן בנתה על התיאוריה עובדת. אבל עדיין ייתכן, שהתיאורייה מוטעית, ו/או שהתרפיה עובדת בגלל סיבות אחרות. אולי זה כי הבכי עוזר להתנקות מרעלים, גורם להפרשת אנדורפינים או סוג אחר של נוירוטרנסמיטורים שגורמים לתופעות שאנשים חווים, או מסיבה אחרת שטרם התגלתה? אולי זה פשוט כי הם הפסיקו לשקר לעצמם לגבי ריגשותיהם? כדאי להישאר פתוחים לאפשרויות האלה, ולא להפוך את התרפיה או הרעיונות שמאחוריה לאמת האולטימטיבית, לפריזמה צרה שדרכה רואים את העולם, ולהוכחה שאלוהים גדול כי חלב זה כשר.

(ג'נסן כותבת, שיש לקבל את ההנחות שלה כ"הנחות עבודה" שיאוששו או יופרכו ככל שמתקדמים בתהליך; לדעתי, היא עצמה שוכחת שאלה הנחות עבודה בלבד).

2- גם אם מקבלים את התיאוריה לגבי כאבי ילדות והגנות, עדיין ייתכן, לדעתי, שטיפולים מסוג אחר ישיגו תוצאות לא פחות טובות, ושיש יותר מדרך אחת להגיע אל התת מודע. מנגד, יש גם היגיון רב במודל של ריצ'רד בנדלר יוצר שיטת NLP, שלפיו אין צורך להגיע לכאב התת מודע כדי ליצור שינויים בני קיימא (אני חולקת איתו גם את חוסר החיבה כלפי פסיכולוגים...). הטענה הפסיכודינמית-פרימלית של ג'אנוב, שכל שיטת טיפול אחרת היא העברה של הבעיות למקום אחר (ואחר כך חוטפים סרטן, או אולקוס, או אובססיות) היא טענה מעגלית (הוכחה לתאורייה שמסתמכת על אחת ההשערות של התיאורייה) שאי אפשר להפריך, בנוסח my mind is made up, don’t confuse me with the facts. נו באמת. יש יוגים שהם אנשים בריאים, שמתים בשיבה טובה לאחר חיים שלווים. אז מה, בעצם מה שהרג אותם בגיל 110 היה ההכחשה?!

(אגב, אפשר בכלל להעלות השערה לפיה תורות שמטיפות לתפיסת מרחק מהרגשות וראיית עצמנו מבחוץ, כמו כמה תפיסות מזרחיות, התחילו מהצורך הריגשי להכחיש מציאות קשה של עוני, רעב וחולי.)

3- ג'נסן קובעת בפסקנות, שרק בעזרת התרפיה שלה אפשר להשתנות באמת. אני חולקת! מאז שהתחלתי בתהליך הזה, אירעו כמה שינויים גדולים בנסיבות חיי: זוגיות, מעבר לארה"ב, אימהות, והאוטיזם של בני. כל אחת מההתנסויות האלה שינתה אותי בצורה ששום תרפיה לא הייתה יכולה לשנות אותי - בעיקר השתיים האחרונות - והעניקה לי פרספקטיבה שאחרת לא הייתה בתחום השגתי. חלק מהשינוי בהחלט היה יכולת טובה יותר לראות את המציאות ולהגיב אליה. ולפחות פעם אחת, שינוי קריטי התרחש בין-רגע. היום, אני מסכימה יותר עם ההקדמה של אליס מילר לספר של ג'נסן, שבה היא כותבת שאין דרך אחת ויחידה לצמיחה אישית (ושבזמנו חשבתי שהיא לא מפרגנת מספיק...).

אישית, גישות שכרוכות בחשיבה חיובית, אוטוסוגסטיה, השעייה של ההיגיון, או כל מניפולציה דומה לרגשות ולמחשבות שלי, מעולם לא עבדו עליי הייטב. זו אחת הסיבות שהגישה של ג'נסן כל כך דיברה אליי. אבל הן כן מועילות לאחרים, וייתכן שקיימת גישה כזו שתועיל גם לי ושעוד לא התנסיתי בה.

4-אמירות ספקולטיביות בנוסח זו של אינגבורג בוש, שותפתה של ג'נסן בשנים האחרונות:
In my experience with clients, I have noticed that adults who were born without being truly planned and wanted, who were merely an 'accident of nature,' seem to suffer from a feeling of "not having the right to exist in the world." This terrible feeling could have originated in the uterus as a Primary Defense against feeling the truth that the mother did not truly want the child. (מתוך האתר לעיל)
מקפיצות אותי כיוון שהן מזכירות לי את בטלהיים וגישת "אימהות המקרר" שלו, שגרמה וגורמת כל כך הרבה סבל לכל כך הרבה משפחות. מעבר לחוסר היכולת להפריך אותן (ולכן – היותן מופרכות), תפיסות כאלה מזיקות בפועל – גם לפציינטים עצמם, למרבית האבסורד - ואינן מקדמות הגעה למקור האמיתי של הבעיה או לטיפול אפקטיבי (כתבתי על כך ב _דף בית אישי שלי ברשימה give us a break, בדף הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים , ובדפים אחרים באתר).

5 - הסתמכות בלעדית על גישה כזו עלולה לגרום ואכן גורמת עוול רציני, למשל, במקום שבו הסיבה היא פיסיולוגית. בהחלט ייתכן לטעון במידה רבה של שיכנוע, שאלה שגרמו להרעלתו של דור שלם (למשל: בעלי מפעלי פחם המזהמים את האוויר בכספית, מקדונלד'ס, וחברות תרופות) ולהאצת הכחדתו של המין האנושי, ועשו זאת למען בצע כסף, עושים זאת כי עושר וכוח הם סמלים לאהבה בשבילם. ייתכן מאוד. אבל עדיין כשמישהו מראה סימני מצוקה ריגשית, הסימנים יכולים לנבוע בצורה ישירה או עקיפה מבעיה פיסיולוגית שאין לה כל קשר מהותי עם ריגשות ילדות. וגם על כך כתבתי כבר, אבל אתייחס שוב להלן.

החיים עם הילד שלי הראו לי את כוחה העצום של התערבות ביו רפואית, והובילו אותי להכרה שתמיד צריך קודם כול לבדוק ולטפל בגורם הזה. אם אני קמה באמצע הליילה עם חרדה, אני אבדוק סוכר ואלך לאכול משהו מתוק (היפוגליקמיה גורמת לחרדות). אם עצבנות ואלימות שוככות פלאים לאחר לקיחת אנטיביוטיקה בשם פלג'יל (נגד טפיל בשם ג'יארדיה, שגורם לתופעות ריגשיות כנ"ל) – אז ניסיון להרגיש את העצבנות וללכת עם זה עד הסוף לא יוביל לשום מקום מועיל. אם הילד שלי בוכה, ותיסוף בגלוטת'יון מרגיע אותו (גלוטת'יון הוא יסוד חשוב במערכת ההגנה מרעלים בגוף, שלילד שלי אין מספיק ממנו) – אז הייתה כאן הצטברות מאוד לא סימלית של רעלים. אני חושדת שאם הייתי מגיעה לג'נסן עם התיאורים האלה, היא לא הייתה מעלה בדעתה לבדוק שום סיבה פוטנציאלית שאינה ריגשות ילדות. לפחות היא לא עשתה כך בעבר, כשהייתי איתה בקשר.

לאחרים, כמו ג'אנוב, יש הסבר שבעיות פיסיולוגיות, כולל היפוגליקמיה, נגרמות מריגשות ילדות מודחקים. אין לי ספק שלמצב נפשי יש השפעה על מצב פיסי, ולהפך; בעיניי אין מדובר בשתי ישויות אלא בשני הבטים של אותן תופעות (פיסיות). אבל טענות כגון זו, כשהן נטענות בפסקנות נטולת ספקנות, כהסבר כולל לכל תופעה תחת השמש, הן, שוב - הכללת יתר, טאוטולוגיה והאשמת החולה, ואין יכולת להפריכן. כנ"ל טענות נוסח בחירה קוסמית, חלק מהתוכנית הגדולה, ומשהו שאלוהים / היקום / אנחנו זימנו כדי שנלמד שיעור, for our own good.

(לאחר קריאת חלק מהספר Parasite Rex: ייתכן שחלק בלתי מבוטל מהבעיות המתגברות של המין האנושי הן בכלל תוצאה של טפילים. אנחנו חיים במטריקס של טפילים, חברים!

).

6 - בניגוד לדברי ג'נסן הגורסת שכל השינויים הם לתמיד, לצערי אפשר בהחלט לחזור אחורה להכחשה והדחקה. לא כל היתרונות שרכשתי בעזרת תהליך האבל התמידו אצלי לאחר כמה שנים, ולא כולם היו זמינים לי כשחיי נקלעו למשבר בגלל האוטיזם של בני.

7- אני מוצאת, שיש בתרפיה הדגשה חזקה של החלק הקוגניטיבי והריגשי, והזנחה כמעט מוחלטת של החלק הגופני. ייתכן שזה נובע מהרקע המקצועי של ג'נסן וחבריה, שהם מטפלים בעלי אוריינטציה פסיכולוגית. למשל, גיליתי ששיעורי פלדנקרייז מסויימים הובילו אותי לתוך רגשות בצורה מהירה ויעילה, בלי לעבור בכלל דרך הגנות ריגשיות וקוגניטיביות – רק דרך עבודה גופנית.
במובן זה, אני חושבת שאפשר ואף רצוי לשלב את התהליך עם עבודת גוף כלשהי, כמו פלדנקרייז. ויש מקום רב לפיתוח החלק הגופני של התרפיה: למשל, האם יש חוקיות או חזרתיות בסוג התחושות – או ההגנות הגופניות - שמרגישים אנשים שונים כשעולים רגשות ספציפיים (לדעתי כן) ? האם יש משהו שניתן לעשות כדי לעבור דרך ההגנות האלה ביתר קלות? (לדעתי יש). וכו'.
(למשל, ההתנסות שלי הייתה שככלל, ההגנה מתחילה בצורת "קשר" בגרון ויורדת לאזור הבטן, והכאב עצמו מתמקד באזור הלב. בעקבות שיחה עם איתן הסתבר לי, שג'נסן תיארה תהליך דומה כדרך נוספת לזהות הגנות ורגשות).

8 - בעיה מעשית: קשה מאוד לעבור את התהליך הזה ולהתמיד בו. קשה גם לעשות אותו כשמגדלים ילדים. זאת, הן בגלל הקושי למצוא את התנאים המאפשרים להתאבל, והן בשל הסיכון לירידה זמנית בתיפקוד בהווה עם החשיפה לרגשות הקשים (ולא רק בגלל האנרגיות הגופניות והנפשיות העצומות שזה מצריך). היכרתי גם אנשים שניסו לעשות את התהליך הזה, ולא הצליחו להגיע לשום תוצאות חיוביות לטווח ארוך. ניתן כמובן לטעון שהם "השתפנו" כי זה קשה, או שלא הבינו/יישמו נכון את כללי התרפיה, או שלא ניסו בכנות. אבל במקום להסתתר מאחורי טיעון כזה, לדעתי צריך לשפר את התרפיה. עם כל הערכתי לתהליך האבל המופלא הזה וההשפעה החיובית שהייתה לו על חיי, הוא עדיין רחוק משלמות.

עד כאן הרצאה מס' 16 בסידרה

. הערות, שאלות וביקורת יתקבלו ברצון.
בב"ח לתו"ע:-), תמי

עידכון

בשנים האחרונות המשיכה ג'נסן לפתח את התרפיה בשיתוף עם אינגבורג בוש, פסיכולוגית הולנדית (שהייתה לי איתה היכרות קצרה). התרפיה המחודשת והמורחבת שבוש חתומה עליה ומקדמת אותה נקראת היום PRI, או Past Reality Integration. הספר שכתבה בוש נקרא Rediscovering The True Self. איתן לרנר שומר עדיין על קשר עם ג'נסן, קרא את הספר של בוש ומיישם את התרפיה עם הכללים החדשים. איתן יכתוב על החידושים ויישומם.

מי שעבר התעללות מכל סוג בילדות נוטה לחזור על מה שעשו לו. לא כי זה מה שהוא למד, אלא כי ההגנות שנוצרו במקום של הכאב יוצרות נקודה עיוורת לסבל, אצל עצמו ואצל אחרים.

וואוו ! עבורי זהו גילוי ענק.

< עוד לא קראתי הכל. תודה @} >

תודה תמי.

הי תמי ,

מזל טוב על הפרסום . אתחיל בקרוב לכתוב הערות והארות על הכתוב ובעיקר על השינויים החשובים שנערכו על ידי ג'ין ואינגבורג בתראפיה , שינויים ששינו באופן מהותי את הגישה .

מרתק. קראתי את כל הדף (ארוך על אמת

) בנשימה אחת לפני יומיים.
אתמול בלילה העלתי את מה שקראתי פה בשיחה עם זוג חברים והתעוררה שיחה אל תוך הלילה שהסיפורים שסופרו בה היו מבהילים. סתם ככה, אנשים רגילים, ילדים להורים נורמטיביים, חוו התעללויות רגשיות איומות, בגידות מהוריהם.
4 אנשים מסביב לשולחן וכל אחד עבר התעללות דרמטית לילד.
(ומודע ומפותח ויהיר ככל שאהיה, אני, כהורה, עשיתי רק פסיעה קטנה מההורים שלי, כזו שהיא כמעט לא משמעותית ביחס לפסיעה שהייתי רוצה לעשות. כל כך הרבה פעמים הפה שלי נפתח וההאני שהייתי רוצה שידבר נאלם ומהפה יוצאים בשיירה, הורי והוריהם והורי הוריהם, צועדים ישר לתוך האוזן של בני, ומרעילים - אני מרעיל-את נשמתו).

עירית_לוי

תמי, תודה שהבאת לכאן בבהירות כה רבה את המידע (המרתק) אודות השיטה, ואת התובנות האישיות שלך לגביה (איזו השקעה!

).

מה שמוזר, זה שהבחור השני בחבורה, סיפר סיפור עצוב עצוב על כך שכשהוא היה בן 7 לערך, הוא חזר יום אחד הביתה מבית ספר ומצא בבית אישה זרה, ואבא שלו היה נרגש יתר על המידה, נתן לו כסף ושלח אותו למכולת לקנות משהו. הוא התיישב על המדרגות של הבניין מבולבל, לא מבין, והנה האשה יוצאת, מביטה בו ונעלמת.
הלך הילד החמוד הזה וכתב מכתב כועס לאבא והשאיר אותו על שמשת המכונית.
רצה הגורל והאמא היא זו שנתקלה בפתק, ובחקירה הגיעו אליו, אל הילד. מיד רצו לברר את העניין והאמא מנסה להבין מה הסיפור בעוד האבא, כמה לא מפתיע, צורח על הילד 'מה אתה ממציא?!? מה אתה עושה?!!' והילד השתתק באימה.
סיפר לנו הבחור שכמה שנים אחה"כ הוא הלך לישון עם סכין מתחת לכרית כי הוא היה משוכנע שאביו ינקום בו ואשכרה יהרוג אותו (!!).
מאז, ועד היום, הקשר ביניהם "מת" לפי הגדרתו של החבר.
זה סופר אתמול בלילה והנה היום אני מתיישב לראות פרק בעונה החמישית של הסופרנוס, ובפרק, טוני פוגש ליד קבר אביו אישה מסתורית שהיתה המאהבת של אביו, וכיאה למי שהפנים בדיוק את ערכי המתעלל - נוהג בה כליידי, כמעט כממשיך אביו. ותוך כדי כך, מגלה את האמת הבוגרת, האמיתית על האשה הזו ועל הדרך גם נזכר בבגידה האמיתית של אביו עם האשה הזו: אמו בהריון בחודש מתקדם מדממת ורצה לבית החולים וטוני הנער מנסה לתפוס את האבא ולהודיע לו. לבסוף האבא מגיע (למחרת) ויחד הם נוסעים לבית החולים, שם האמא זועמת, מושפלת ונבגדת מחכה לבעלה שיבוא לילה שלם.
הוא ממציא סיפור עבורה, והיא יודעת שהוא משקר ואז הוא אומר לה "אני נשבע לך, טוני היה איתי, תשאלי אותו!".
כל זה עולה רק בטיפול שהוא נמצא בו, שנים אחר כך.

(ואם את חובבת טרגדיות טלנובליות ברוחן, אז לפחות עוד שלושה כאלה ממתינים פה

)

תמי שלום.
קראתי את מה שהבאת בדף "החלמה מטראומות ילדות בעזרת תהילך אבל" .תודה רבה שהבאת את הטכסט הזה לידיעתנו.
מכיר מישהי שעברה תהליך אבל דומה לזה שתיארת, ובסופו (לא בטוח שהגיע הסוף.. מגיע מתישהוא?אמור להגיע?),היא ממשיכה להיות בקשר עם מי שפגע בה, כאילו כלום לא קרה,מן סליחה כזו שממש לא ברורה לי. הקשר עם מי שפגע בה (אדם קרוב מאד),חשוב לה. אחרי שנים של עיבוד הנושא,לא הצליחה להגיע לזכרון מדוייק או "הוכחות ודאיות" לקיום/אי קיום התעללות. עבורי, מהצד, זה מרגיש לא נכון,טעות להמשיך באותו קשר,למרות שהיא היום במקום אחר.
אני מבין שאת גם די "נגד" סליחות,אבל אני משתדל להזכיר לעצמי ,שהיא יודעת הכי טוב מה נכון עבורה. האמנם? האם לא ייתכן שהיא שבוייה שוב בתוך ההגנות שרק לא מזמן הצליחה להשיל מעליה?
אשמח לשמוע מה דעתך...

אחד,

איך אני יכולה לדעת? אני לא היא.
(באופן כללי, אני לא רוצה לפרש, לנתח ולייעץ לאחרים).

אני לא חושבת שאפשר להגיע "לסוף" מתישהו, נדמה לי שגם כתבתי את זה. שאיפה להגיע "לסוף" או להיות "אדם בריא" עלולה גם היא להיות הגנה (תקוות שווא).

אני לא "נגד סליחות". אני נגד כפיית סליחות כתנאי להחלמה.

לדעתי אפשר בתיאוריה להחליט להיות בקשר עם מישהו שפגע בך, עם סליחה או בלי.

בקשר לזה יש לי גם אנקדוטה: שאלו פעם את ג'אנוב אם לרוץ עשרים קילומטרים ביום זה נוירוטי (זה הז'רגון של ג'אנוב לאדם מודחק). הוא ענה: "תלוי למה עושים את זה...". כלומר: אם אדם רץ כהגנה מהכאב זה נוירוטי, אם הוא לא עושה זאת כהגנה זה לא נוירוטי.

לגבי תהליך דומה: ניסיתי לומר בעדינות בדף שלעניות דעתי, יש הרבה גישות "דומות" שמפספסות בנקודות שהן לדעתי מהותיות (ופירטתי כמה מהן). איתן לרנר הגדיר את הגישות האלה "כמו, אבל לא ממש" (אני מקווה שזה בסדר שאני מצטטת אותך, איתן...).
ושיהיה מובן: גם עם התהליך הזה אפשר לפספס, כיוון שכפי שגילינו (וגם ג'נסן גילתה) גם הוא רחוק משלמות. אבל אני חושבת שהיא עלתה על משהו נכון בצורה בסיסית, והעיפה הצידה הרבה דברים שיכולים להתעות בדרך.

זה באמת סיפור דרמתי, א-לה-סופרנוס...
וברצינות:
אני חושבת שכל כאב ילדות הוא דרמתי למי שעובר אותו.
אחד הדברים שג'נסן טוענת ושאני מסכימה איתו, ושגם נכתב באתר לא אחת, הוא שאצל ילדים גם אירועים שלמבוגרים לא נראים דרמתיים בכלל, יכולים להיות קריטיים.

לפעמים, חלק מהכאב הוא הטריוויאליות, הכלאחר-ידיות, האדישות (כתבתי על זה ב האם נר בטוסיק זו התעללות ). לפעמים, המחשבה (בניסוח של מבוגר) היא: "היה צריך להתאמץ כל כך קצת כדי שלא יכאב לי, אבל לא הייתי חשובה מספיק כדי לעשות את המאמץ".

לפעמים, חלק מהכאב הוא הטריוויאליות, הכלאחר-ידיות, האדישות (כתבתי על זה ב האם נר בטוסיק זו התעללות? ). לפעמים, המחשבה (בניסוח של מבוגר) היא: "היה צריך להתאמץ כל כך קצת כדי שלא יכאב לי, אבל לא הייתי חשובה מספיק כדי לעשות את המאמץ".

לפעמים. ולפעמים יש פה בריחה מאחריות וחוסר רצון ל"התלכלכך בהורות", זאת אומרת לא לקחת אחריות על הילד באמת, רק מהצד השני, הבאופני.
(משום שהאדם הוא בעצמו עדיין שקוע בכאבו ובראייתו הנרקסיסתית ופשוט לא רואה את הילד או את מה שהסיטואציה דורשת)

אני מסכימה איתך.

תמי, המון תודה על החומר הזה, ועל ההשקעה.
קיבלתי הרבה.

אהבתי במיוחד את:
_בזמנו, ערכתי "ראיונות" למטפלים פוטנציאליים, כיוון שחיפשתי מישהו שיעזור לי בתהליך הזה. קשה מאוד לעבור אותו לבד, או אפילו בשניים. בחנתי אותם בעזרת שתי הצהרות.
הראשונה: אני היחידה שיכולה לדעת את האמת על עצמי ועל ההיסטוריה האישית שלי, ולכן היחידה שיכולה להוביל את תהליך ההחלמה שלי. האם אתה מסכים?
השנייה: המטרה שלך בטיפול היא שאני לא אצטרך אותך יותר. מסכים?_
מדהים.
כמה מטפלים היו לי שלא היו מוכנים להסכים להצהרה הראשונה, והרגשתי שאיני יכולה להמשיך איתם...

אני גם מאוד מאוד מאו-ד מעריכה את זה שאת הבאת כאן גם את ההשגות שלך על השיטה. גישה כמו שלך היא אמינה בעיניי. תודה.

**************************************
אנא עני לי על כמה שאלות:

_אמירות ספקולטיביות בנוסח זו של אינגבורג בוש, שותפתה של ג'נסן בשנים האחרונות:

In my experience with clients, I have noticed that adults who were born without being truly planned and wanted, who were merely an 'accident of nature,' seem to suffer from a feeling of "not having the right to exist in the world." This terrible feeling could have originated in the uterus as a Primary Defense against feeling the truth that the mother did not truly want the child. (מתוך האתר לעיל)
מקפיצות אותי כיוון שהן מזכירות לי את בטלהיים וגישת "אימהות המקרר" שלו, שגרמה וגורמת כל כך הרבה סבל לכל כך הרבה משפחות. מעבר לחוסר היכולת להפריך אותן (ולכן – היותן מופרכות), תפיסות כאלה מזיקות בפועל – גם לפציינטים עצמם, למרבית האבסורד - ואינן מקדמות הגעה למקור האמיתי של הבעיה או לטיפול אפקטיבי_
לא הבנתי מה הבעיה באמירות כאלה (לפי הבנתי את האנגלית: שתחושה של אדם שאינו ראוי להיות קיים נובעת מכך שהאמא לא רצתה את ההריון?).
ומה זה גישת 'אימהות המקרר'? אנא הסבירי.

כמו כן: לאחר קריאת חלק מהספר Parasite Rex: ייתכן שחלק בלתי מבוטל מהבעיות המתגברות של המין האנושי הן בכלל תוצאה של טפילים.

את יכולה בבקשה לספר מה זה הספר הזה?

האם יש את הספר של ג'נסן בעברית? (אחרת, קשה לי להאמין שאקרא אותו...)

האם רצוי להתחיל לעבוד עם הספר ואז למצוא קבוצת תמיכה, או להיכנס ישר לתוך קבוצה, ואולי אפשר אפילו לעבוד עם קבוצה בלי לקרוא את הספר (אם אין בעברית )?

איפה מוצאים את הקבוצות האלה?

קיבלתי הרבה
אני שמחה, ותודה שכתבת לי.

_כמו כן: לאחר קריאת חלק מהספר Parasite Rex: ייתכן שחלק בלתי מבוטל מהבעיות המתגברות של המין האנושי הן בכלל תוצאה של טפילים.
את יכולה בבקשה לספר מה זה הספר הזה?_

התבדחתי כשכתבתי את זה. זה לא באמת שייך. רק הבאתי את זה כדוגמה להסבר חליפי אפשרי להסבר הפרימלי-פסיכודינאמי, שיש לו פוטנציאל להיות לא פחות משכנע (ובוודאי קל הרבה יותר להוכיחו או להפריכו).
אז ככה: הספר PARASITE REX הוא על טפילים.

מסתבר שטפילים הם הרוב הגדול של ממלכת החי. בגלל "אפקט האיכס" ודעות קדומות הם לא נחקרו.
עוד במאה ה-20 היו חוקרים שסברו שטפילים זה סוג של חיה שעברה "אבולוציה לאחור", דהיינו התדרדרות במקום התפתחות. השוו אליה אנשים שהם, אה, נו, טפילים.

האמת היא שטפילים לא עברו שום אבולוציה לאחור. הם מותאמים לסביבתם בצורה מושלמת, עד כדי כך שבמלחמת המין האנושי נגדם, נכון להיום, הם מנצחים את "פאר הבריאה" בענק ועם שני מחושים קשורים מאחורי הגב. (בספר ישמעאל הוא מדבר על תפיסות מתנשאות כאלה, ויורד עליהן בהתאם).

יש טפילים שמסוגלים, למשל, לשלוט בהתנהגויות של המארחים דרך שליטה בריגשותיהם. יש טפיל כזה שמחזור החיים שלו מתחיל בעכבר ונגמר בחתול. אצל העכבר, הטפיל גורם לאינהיביציה של הזהירות הטבעית של העכבר דרך חיסול הפחד שלו מהחתול. כך יש סיכוי גבוה שהעכבר ייטרף והטפיל יוכל להשלים את גילגוליו ולהתרבות.
כאשר הדביקו בטפיל הזה בני אדם, גילו משהו מעניין. נשים הפכו למשוחררות יותר מבחינה מינית. גברים הפכו לתוקפניים יותר. מעורר מחשבה, לא? ואולי המחשבה שזה מעורר נוצרה על ידי טפיל....?

רז בכלל משתעשע במחשבה שאוהבי חתולים (יש חלוקה מסורתית בין אוהבי חתולים לאוהבי כלבים) בעצם נדבקו בטפיל הזה...(-;

אז היה כאן גורם חשוב, אם לא ה-גורם ה-חשוב באבולוציה, שעד היום לא הביאו אותו בחשבון בשום תיאוריה. ההשלכות עשויות להיות שמרבית, אם לא כל, מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על תהליכים אבולוציוניים בכלל ותהליכים אצל בני אדם בפרט הוא מוטעה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן!

ועוד משהו על תיאוריות פסיכולוגיות נחרצות וליניאריות:

גוף האדם, ובפרט המוח, הם מערכות כאוטיות או מערכות מורכבות, complex systems.
במערכות כאלה אין יחס חד חד ערכי בין מה שנכנס למה שיוצא (זוכרת את אפקט הפרפר?).
התיאוריה שהבאתי לוקחת מקטע קטן מתוך פעילות המוח, ומסבירה אותו בצורה פשטנית וליניארית: נכנס רגש - נשאר כמו שהוא - ייצא כמו שהוא. (לג'אנוב בכלל יש הסברים אנטומיים מפורטים איך זה קורה, שהוא מציג אותם כעובדות ולא כתיאוריות).

אנחנו יודעים על המוח היום הרבה יותר מבעבר, אבל הרבה מצורת פעילות המוח הוא עדיין בגדר מיסתורין לגבינו. בעוד שיש מידע, או השערות מבוססות, לגבי "המקום" שבו "שוכנים" תיפקודים שונים (למשל: רגשות באמיגדלה), ידוע גם שזה לא הסבר ממצה או אפילו מדוייק, וכל תיפקוד קורה בחלקים רבים של המוח בו זמנית. כלומר, מה שברור הוא שהפעולה של המוח הרבה הרבה יותר מסובכת מהתיאור הזה. וחצי אמת יכולה להיות לא יותר טובה מטעות שלמה. אני לא אתחיל אפילו לדבר על מה שקורה עם זיכרונות, כי יסקלו אותי כאן. אני לא אומרת שהתיאוריה והתרפיה לא הגיוניות. הן הגיוניות, וחשוב מכך - הן מועילות. אני רק מציעה לשמור על פרופורציות.

NLP, שהיא תיאוריה הפוכה במהותה, מסבירה את פעולת המוח והרגשות בעזרת מודל אחר לגמרי, וכתוצאה מכך הגישה הטיפולית שונה לחלוטין. אבל ריצ'רד בנדלר יוצר NLP לא מתיימר שהגישה שלו היא האמת האולטימטיבית. אם לצטט אותו בצורה לא מדוייקת, הוא אומר "אני מוכר לך שקרים, אבל אלה שקרים שימושיים" (-:.

האם יש את הספר של ג'נסן בעברית? (אחרת, קשה לי להאמין שאקרא אותו...)

יש, בתרגומי הקלוקל (definitely not my best work... שילוב של קנאות דתית לטקסט ולכן דבקות מילולית בתרגום, עם עריכה עצלנית במיוחד), אבל הוא אזל מהשוק. הספר המקורי אינו ארוך והוא כתוב באנגלית מאוד מאוד פשוטה. לדעתי קל יותר לקרוא ולהבין אותו מאשר את התרגום, ואני לא היחידה שאומרת את זה. אני חושבת שכדאי לך לנסות.

_איפה מוצאים את הקבוצות האלה?
האם רצוי להתחיל לעבוד עם הספר ואז למצוא קבוצת תמיכה, או להיכנס ישר לתוך קבוצה, ואולי אפשר אפילו לעבוד עם קבוצה בלי לקרוא את הספר (אם אין בעברית )?_
אני אענה על שתי השאלות ביחד כמיטב יכולתי.

קודם כול, אני לא גרה בארץ.
שנית, הדעה שהבעתי לגבי קבוצת תמיכה היא שלי - לאחרים עשויה להיות דעה שונה - וזו דעה כללית-תיאורתית, לא הצעה קונקרטית.

נכון להיום, למיטב ידיעתי, הקבוצה ש איתן לרנר ואני התחלנו ושאיתן ריכז במשך שמונה השנים האחרונות, פורקה.
אני לא יודעת אם הוא מעוניין בהקמת קבוצה חדשה, ואני מציעה שתשאלי אותו. אם הוא לא מעוניין, אולי יהיו אנשים אחרים שכן ירצו.

הגישה עברה שינויים גדולים וגם הספר היום, למיטב הבנתי, עבר תיקונים. אין לי מספיק מידע על השינויים ואין לי שום התנסות איתם, ואני לא יכולה לחוות עליהם דעה. להתרשמותי (החלקית מאוד) הגישה היום התרחקה מהקצה הפרימאלי ה"טהור" לכיוון יותר פסיכודינמי, שמערב הרבה יותר תובנה ופחות התנסות ברגש עצמו. תביאי בחשבון שקבוצה שאיתן ירכז, אם תהייה כזו, תעבוד על פי הגירסה החדשה.

מי שתקציבו ומוטיבצייתו מאפשרים, יכול לשקול לעבור שבוע שבועיים אינטנסיביים עם מטפל בשיטה בחו"ל (אינגבורג בוש נותנת הכשרה ומעניקה תעודות, לה עצמה יש רשימת המתנה די ארוכה, לג'נסן אולי קל יותר להגיע) ואז להמשיך. זו אפשרות שקיימת; איתן ואני עשינו את זה לפני 11 שנה, ונסענו לראות את ג'ין. אני לא ממליצה על האפשרות או דוחה אותה, רק מציינת אותה.

בכל מקרה לדעתי חייבים לקרוא את הספר לפני שמתחילים לעבוד. כמו כן, לעבוד איתו לבד זה לדעתי חבל"ז. צריך אנשים אחרים כדי להבין איפה אנחנו מתגוננים, כי לנו אין יכולת לראות את המציאות כפי שהיא באותן סיטואציות.

לא הבנתי מה הבעיה באמירות כאלה (לפי הבנתי את האנגלית: שתחושה של אדם שאינו ראוי להיות קיים נובעת מכך שהאמא לא רצתה את ההריון?).ומה זה גישת 'אימהות המקרר'? אנא הסבירי.
אווווו....

חשבתי רק להפנות אותך לדפים האחרים באתר שבהם היבעתי דעות דומות, אבל אם כבר שאלת על בטלהיים....
אז הנה:

כתבתי על כך כבר בכמה מקומות באתר. זו אמירה ספקולטיבית לחלוטין, על גבול המיסטיקה אם לא חוצה אותו. מעבר לזה שאין שום דרך לדעת אם היא נכונה, אני בספק עז אם עובר ברחם יכול לקלוט מחשבות נסתרות של האם ולדעת שבעצם היא לא רוצה אותו. איך בדיוק בודקים קביעה כזו? איך מפריכים אותה?

הבעיה היא כשלוקחים אמירות כאלה כאמיתות, וזה אכן קורה. אנשים נפגעים בפועל. למה זה מקפיץ אותי? כי אני ומשפחתי נפגענו ישירות מגישות כאלה.

לי יש ילד שהיה הריון רצוי ומתוכנן ואהוב, הריון בריא, לידה קלה וטבעית, וכו'... (כתבתי על זה בכמה מקומות באתר, ובדף הבית שלי). הוא גדל איתי בבית עד גיל שנתיים בלי ציפיות, בלי גבולות, בלי כפייה ובלי ברית מילה. במהלך השנתיים חלה התדרדרות איטית ביכולות שלו, ובגיל שנתיים הוא אובחן כאוטיסט.

כאשר הילד שלי אובחן, גיליתי את הצד האפל של הגישות האלה.
גיליתי שהאיבחון העביר אותי כהרף עין ובבת אחת מהצד הצדקני לצד המצטדק. מה אני אגיד לך? דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
לפתע הייתי אשמה עד שיוכח אחרת, רק כי לילד שלי יש בעיה. ולך תוכיח שאין לך אחות. כתבתי על זה בפרוטרוט בקטע give us a break בדף הבית שלי (אני מציעה שתקראי גם את הכתבה שבקישור, שעליה הגבתי בקטע הנ"ל).

גיליתי, מעבר לנטייה האוטומטית של החברה להאשים ילדים, את הנטייה האוטומטית שלה להאשים את ההורים.
כשמגרדים את שיכבות הז'רגון הפסיכולוגיסטי היומרני, והתירוצים, והכוונות הטובות אם הן קיימות (והרבה פעמים צריך לגרד אותן עם שפכטל), שתי הנטיות בעצם מגיעות ממקום של האשמת החולה שנפוצה מאוד בפסיכולוגיה, וברפואה, ובכלל. אני שוב ממליצה על "בגנות הפסיכותרפיה" בהקשר הזה.

ברונו בטלהיים היה פסיכיאטר שנחשב כסמכות-על. הגישה שלו לגבי אוטיזם הייתה שאוטיזם הוא בעיה פסיכוגנית, תוצאה של אימהות קרות או "אימהות מקרר", שלא קיבלו את הילד באמת. התוצאה הישירה של הגישה הייתה שילדים אוטיסטיים, עד לשנות השישים, קיבלו טיפול פסיכואנליטי במקום טיפולים אפקטיביים. ההורים נחשבו כפושעים, והיו מהם שנשלחו לכלא לשנים רבות רק בגלל שילדיהם היו אוטיסטיים.

הנה ציטוט מתוך "המבצר הריק" של בטלהיים, שבו הוא פרש את משנתו על אוטיזם שקבלתה כאמת מוחלטת גרמה לתוצאות המתוארות:

"אני סבור שהסיבה הראשונית לנסיגה של הילד, היא הפרשנות הנכונה שעושה הילד לרגשות השליליים שמשודרים כלפיו על ידי המבוגרים הסובבים אותו...אני מדגיש, שהדמות של האם ההרסנית (המכשפה הטורפת) היא תוצר דימיונו של הילד וזהו למרות שזהו דימיון הנשען על מציאות, דהיינו על הכוונות ההרסניות של דמות האם... במהלך ספר זה אני פורש את סברתי שהזרז לאוטיזם אצל ילדים הוא משאלתו של ההורה שהילד יחדל מלהתקיים".

השווי בבקשה את האמירות האלה של בטלהיים לאמירה של בוש שציטטתי לעיל. ?

בשנות השישים ד"ר ברנרד רימלנד כתב את Infantile Autism שלשם שינוי הסתמך על מחקרים ולא על ספקולציות. רימלנד שינה את ההסתכלות על אוטיזם לגישה הרואה בלקות פגם אורגני.

המחקר הרלוונטי התעכב בעשרות שנים, ועדיין מתעכב, בין היתר כתוצאה ישירה של הגישה הפסיכוגנית. התוצאה היא שיותר ילדים אוטיסטיים ומשפחותיהם סובלים סבל שלפחות את חלקו אולי ניתן היה למנוע.

במשך השנים שעברו מאז הספר של רימלנד, התחילו סוף סוף לחקור בכיוון הנכון (עדיין יש הרבה מיכשולים, בעיקר פוליטיים וכלכליים), וילדים אוטיסטיים החלו לקבל טיפולים שעזרו להם.
גם הדרך הזו רצופה מיכשולים. הטיפול שהוכח עד היום (במחקרים) כאפקטיבי ביותר הוא טיפול התנהגותי אינטנסיבי. רבים בעלי גישה פסיכודינמית רואים בגישה ההתנהגותית התעללות איומה הכרוכה בעונשים (מתוך בורות גרידא), ומנסים להניא הורים מלקבל אותה, בפטרוניות שאופיינית למטפלים שיודעים יותר טוב מבעלי הדבר מה טוב בשבילם, ושמאפיינת לדעתי גם את האמירה הנ"ל של בוש.

בינתיים בטלהיים מת, והתגלה שהוא היה שרלטן ונוכל. חפשי בגוגל או בוויקיפדיה אם את רוצה עוד פרטים. תראי גם מה שכתבתי עליו בדף הסתמכות על פסיכולוגיה בגידול ילדים .

אבל, אבל, אבל! הגישה של בטלהיים לא עברה מהעולם, וכמעט כל הורה לילד אוטיסטי נתקל בה לפחות פעם אחת אצל אנשים שמטפלים בילד, מאבחנים אותו וכו'. יש גם עדיין לא מעט פסיכולוגים שמחזיקים בגישה הזו "בארון". ככל שהם יעטפו את זה בז'רגון מקצועי, זה שם.

בספר "השמיעי קולך" של קתרין מוריס, היא מתארת את הגישה של בטלהיים והשלכותיה המזיקות בצורה מדוייקת ומצמררת. במקביל, היא מעבירה ביקורת נוקבת על שיטות פסיכודינמיות לטיפול באוטיזם, ועל גישת "הפסיכולוג כנביא". הספר מומלץ בחום, גם למי שאין לו ילד אוטיסט - הוא מרתק, מנתץ פרות קדושות, ופוקח עיניים.

והנה משהו שאם כתבה לאחרונה בפורום אוטיזם:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=83430469

אין שום בסיס מחקרי, שום בסיס! לאיש מקצוע, שאמור לדעת על מה הוא מדבר, להעלות סברה שקשיים התפתחותיים כמו המתוארים יכולים לנבוע מכך שהורים "לא היו מספיק פנויים לילד". במקרה הזה לילד יש אח תאום נוירוטיפיקלי, מה שבכלל מפריך את ההשערה. אין פלא שהאמירה הזו ציערה מאוד את ההורים, שיש כבר די והותר צער אמיתי ומוצדק בחייהם.

זאת ועוד:
בפורום שלנו ובפורום אוטיזם בתפוז אין כמעט שבוע שבו סטודנטית לא מפרסמת הצעה להורים להשתתף במחקר. המחקרים נסובים ברוב המקרים על ההורים, מה עובר עליהם, איך מה שהם עושים עם הילד משפיע על הלקות, וכו'.
הנה דוגמה אחת:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=67798523
ציטוט ספציפי -
"מטרת המחקר הנה לזהות מרכיבים גנטיים ואישיותיים- סביבתיים הקשורים לבעיות התפתחותיות רחבות היקף ( סינדרום אספרגר, PDD ואוטיזם)... בנוסף להערכה המלאה של הילד/ה תתקיים הערכה של המשאבים האישיותיים והסביבתיים של ההורים (אבות ואמהות), והערכה של האינטראקציה הורה- ילד" (הדגשות שלי).
הממ... ניחוח בטלהיימי עולה באפי. שוין. רק רגע, עברו כבר ארבעים שנה מאז הספר של רימלנד, ובטלהיים כבר מת מזמן, לא? אז למה עדיין מתדפקים על הדלת הזו שלא מובילה לשום מקום מועיל?

תשובות אפשריות:
כי זה קל
כי ככה מקבלים תקציבי ענק
כי יש דעות קדומות שלוקח הרבה מאוד זמן, אם בכלל, לשרש אותן
עוד שלל תשובות לא ענייניות

(אני שמחה לציין שכבר קשה היום לעבוד על ההורים. התגובות שהיא קיבלה הראו את זה יפה, גם בשירשור הזה וגם בשירשור מקביל בפורום האח:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=67799014 ).

עוד דוגמה קונקרטית: ההורים בארץ נאבקו עד לחודשים האחרונים ממש עם קופות החולים, שסרבו לתת כיסוי כספי לטיפולים בטענה שאוטיזם זו לקות פסיכיאטרית ולא "סומאטית" (דהיינו, אורגנית). נכון להיות נדמה לי שיש פסק דין שקבע שההורים צודקים. בינתיים המשפחות נאלצות לשלם מכיסן על טיפולים יקרים להחריד (או לוותר עליהם), ולא מעטות מתרוששות ו/או מתפרקות בגלל הלחץ. מאבקים דומים מתנהלים בארה"ב עם חברות הביטוח הרפואי.

וראי גם מה שכתבתי בדף באופן טבעי ככת .

באופן כללי, אני בעד קצת יותר ענווה וחמלה מהולות בספקנות בריאה.

וואו, איזו תשובה מושקעת.

מאוד מצער לקרוא מה שכתבת על היחס להורים. כמו גם היחס לחולים כאשמים במחלתם.

אני מכירה את ההרגשה מכיוון אחר - של קשיים מסוימים שהיו לי ומאוד הכאיבו, שבהם 'אנשי העידן החדש' התעקשו לומר לי שאני 'יוצרת את המציאות שלי', ושאני יכולה 'לבחור אחרת' וכו' וכו', מה שלא מספיק הכאב שהיה לי - גם הטיל עליי אחריות ללא מוצא.

אני מאמינה אמנם שברמה מסוימת לא מודעת אני בוחרת. לפעמים גם כאב. אבל אמירות כאלה ממש לא מקדמות לשום פתרון (שהרי, כפי שכתבת, כמה אפשרות יש לי לשנות את מה שקורה בתת המודע שלי?), הן רק מוסיפות עוד כאב.

אני מתארת לעצמי שבמצב כמו שאת מתארת, ההתמודדות מול אמירות כאלה עשויה להיות קשה הרבה יותר.

ובאמת, היה טוב אם אנשים היו מניחים קצת לרגע את הניסיון להיות פסיכולוגים של הזולת. ואם היינו יודעים פשוט להקשיב. (גם אני).

*****************************

את יכולה להסביר איך בעצם מתנהל התהליך ברמה הממשית?
כלומר, כתבת שאמורים להגיע למודעות כזאת וכזאת, ואז לשנות התנהגות.
אבל איך זה קורה? איך מגיעים למודעות הזאת? באיזה מצבים פועלים לשינוי? (בחיי היומיום או במסגרת הקבוצה?) ובאיזה הזדמנויות את עשויה למצוא את עצמך בוכה כפי שתיארת?
אם לא מדובר בתהליך של שחרור רגשות, אז איפה משתלב כאן הבכי וכל זה? (אני באופן אישי נמשכת לתהליכים של שחרור רגשות).

תודה.

באמת קשה להסביר, וצריך לחוות.
בספר יש דוגמאות שאולי יכולות לעזור לך.
(ג'ין ס' ג'נסן, איך להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות, הוצ' מחברות לספרות - אולי אפשר למצוא בספריות).

שיחרור רגשות זה כמו לראות סרט עצוב ולבכות עליו.
הרגש כאן שונה לגמרי בתחושה, בעוצמה, ובמה שהוא נותן. זה כמו לחוות את הזיכרון, בעצם בפעם הראשונה (כי בילדות הדחקנו את החלק שלא יכולנו להתנסות בו). כמו הפלשבקים של חיילים שסובלים מהלם קרב, שמציבים אותם מחדש בסיטואציה המודחקת.בעצם, אפשר להתייחס לכולנו כניצולי קרב, כסובלים מ-post traumatic stress disorder.

איך מגיעים למודעות? בעזרת התרגילים שבספר. התרגילים עוזרים לך להבין טוב יותר מצד אחד את העבר, ומצד שני איך את ממשיכה להנציח אותו בהווה.
הנה דוגמה מהספר.

אישה שבעלה נוטה להתפרצויות זעם. הוא לא פוגע באיש, ומעולם לא פגע בה, אבל הוא צועק, מקלל, בועט ברהיטים, זורק חפצים וכו'.
אחרי שהיא חוקרת את עברה היא מבינה שגם אבא שלה היה כזה. היא לא זוכרת את הרגש מהילדות- נדמה לה שזה לא היה איכפת לה - אבל היום כשבעלה מתפרץ היא מרגישה פחד.

אחרי שהיא מבינה את זה, הם יוצאים לטיול, הגלגל מתפנצ'ר והבעל מתפרץ. היא מזכירה לעצמה שלא נשקפת לה סכנה במציאות - בעלה, כאמור, מעולם לא פגע בה. המסקנה שלה היא שהפחד אינו קשור לעכשיו. בילדותה, בשל ניסיונה המוגבל, היא לא יכלה לדעת שלא נשקפה לה סכנה מאביה. במקום להתמקד בבעלה, היא מפנה את ההתמקדות פנימה, לגופה (תחושת מועקה בבטן ובחזה, נשימה מהירה), ומתמקדת בהרגשה. לאט לאט מתחילות הדמעות לזלוג. בעקבות הפחד מגיע גם הצורך - היא הייתה צריכה שאביה יאהב אותה וייתן לה תחושת ביטחון. הנכונות להודות בכך שאין סכנה עכשיו ולהתמקד פנימה שברה את ההגנה והעלתה אותה על הנתיב לאמת האישית שלה.

בשלב מסוים הדמעות מפסיקות, והיא עדיין מרגישה חרדה ומועקה בגוף. הבעל חוזר למכונית, ובניגוד להרגלה היא לא מטיפה לו ודורשת התנצלות, אלא פשוט שותקת ונותנת לרגש להיות שם, עד שהוא פג.

בפעמים הבאות כשהבעל מתפרץ, והיא נותנת לעצמה להיכנע לרגש, היא מגלה שהפחד נחלש. מתחת לו עולים רגשות כואבים אחרים, שגם הם קשורים לבעלה - למשל, בדידות. בעבר, כשבעלה רצה להתבודד, היא הרגישה הקלה. עכשיו היא מרגישה יותר צורך בנוכחותו. במשך כמה שבועות היא מנסה לפתות אותו באמצעות פינוקים, תיכנונים משותפים או הטפות עוקצניות. אחרי כמה שבועות כאלה היא פתאום מבינה שהיא נאבקת, ושהמניעים אינם מעכשיו.

היא מתנהגת הפוך. היא מפסיקה להציק לבעלה כשהוא מסתתר מאחורי העיתון או יוצא לפאב עם חבריו. במקום זה היא הולכת בשקט לחדר השינה ונשכבת על המיטה. היא מתמקדת בתחושה בגוף. היא משתמשת בעוד טכניקה שבספר, שהיא ניסיון להיזכר מתי כבר הרגישה כך; היא מתקדמת אחורה בזיכרונה לגילאים מוקדמים יותר ויותר, עד שעולה זיכרון שלה כילדה בת חמש, משחקת בחדרה, ושומעת את אביה צועק ואימה בוכה בחדר השני. היא מרגישה שהיא נמצאת בפועל בחדר, ונותנת לדמעות לזלוג ולכאב להיות שם. היא מרגישה שהיא ממש נמצאת שם, למרות שבירכתי מוחה קיימת מודעות מסויימת לכך שהיא לא.

כעבור זמן מה, הכאב מתחיל לפוג, והיא מרגישה המומה. בעקבות הכאב מגיעה הבנה - לא, הכרה: היא מתחילה להבין מתי בחייה היא מתחילה להרגיש את הכאב הזה ונמנעת ממנו. וכאשר היא חושבת על בעלה המרוחק, היא כבר לא מרגישה בודדה בגלל זה.
[רגע ההתפכחות הזה - ההכרה הזו, שאינה רק שכלית - הוא עוד משהו שצריך לחוות בשביל להבין. זה כמו להישען פתאום על הדלת של הכלא, וליפול החוצה, ולהבין שהיא הייתה פתוחה כל הזמן ובחוץ יש אור ואוויר ויופי. או כמו להתחיל לראות צבעים אחרי חיים שלמים עם עיוורון צבעים].

בחודשים הבאים, היא מעבדת את הכאב הזה שוב ושוב, ובכל פעם מגלה עוד ועוד פרטים כואבים על ילדותה - למשל, שהיא הרגישה לבד כל הזמן . עם הזמן, היא מרגישה פחות ופחות מצוקה לגבי בעלה. היא מבינה שהיא יכולה להסתדר גם בלי תשומת הלב שלו, ושיש לה בחירה אם להישאר נשואה לו או לא. יש לה זמן להחליט בנחת, ואין שום דחיפות לעזוב. היא תחליט לפי מה שבאמת מתאים לה וטוב לה. ייתכן שבינתיים יעלו עוד רגשות על פני השטח; היא תרגיש גם אותם, ובמקביל תתבהר המציאות שלה עוד ועוד.

האבל הפך את המאבק למיותר, כיוון שהיא כבר לא הייתה צריכה להגן על עצמה מפני הכאב. כיוון שהיא לא הייתה צריכה עוד להסתיר מעצמה את המציאות הנוכחית - כדי להסתיר את המציאות מילדותה - התהליך הזה החזיר לה את היכולת לעבד את המציאות במדוייק, לפחות לגבי הסמל הזה שהוא בעלה.
את יכולה גם לראות שהמודעות לגבי עברה שהיא הגיעה אליה לפני שנכנסה ממש לרגש עמוק הייתה שיטחית והתחלתית, ושהרגש הגיע למקומות שהיא לא ציפתה להם. היא לא סימנה מטרה, אלא נתנה לעצמה להיסחף וקיבלה כל מה שעלה. במצב כזה יש פחות סיכוי להטעייה או ל"זיכרון מוזמן" (כמו שעלול לקרות כשפסיכולוג מנסה להעלות זיכרונות אצל מטופל בשאלות מכוונות).

אני רוצה להעיר כאן כמה דברים. התיאור הזה נראה מה-זה-קל, אבל האמת היא שזה לא קל בכלל, וגם לא תמיד הולך בצורה חלקה כל כך.
במקום "מאבק-זיהוי-התנהגות הפוכה-רגש" תיאור מדוייק יותר יהיה "מאבק-מאבק-מאבק-מאבקX30 - זיהוי-מאבק-מאבק-מאבק-מאבק-X10-התנהגות הפוכה-מגרדים רגש מלמעלה-מאבק-מאבק-מאבק-התנהגות הפוכה-מגיעים לרגש קצת יותר עמוק, או לא - וחוזר חלילה...."

אלה רגשות שברחנו מהם כל החיים, ונתקלים בהרבה מחסומים בדרך אליהם. הקושי להשתמש בכלים האלה עלול גם לעלות מחדש בכל פעם שנתקלים בתופעה סמלית חדשה או ברגש חדש, ואז לפעמים צריך (כמעט) "ללמוד מחדש" את כל התהליך. צריך לפתח הרבה מאוד סבלנות ונשימה ארוכה. וברור מכאן גם מדוע תהליך האבל הוא בעצם אורח חיים יותר משהוא תהליך. כשמישהו אומר שהוא עבר תהליך אבל (במשך כמה חודשים, או שנה, או שנתיים), ואז עשה תהליך סליחה והבריא - אני אישית ספקנית מאוד. מניסיוני, זה לא משהו שגומרים איתו בשנה שנתיים, ובטח לא בכמה חודשים - אפילו אם הם אינטנסיביים מאוד. יש כמות אינסופית של כאב. גם במשך חיים שלמים לא נצליח למגר את כל ההגנות שנוצרו בגללו. התחושה שלי בזמנו הייתה שזה כמו לנסות לרוקן את האוקיינוס האטלנטי בכפית. אפשר רק לנסות להפסיק לשקר לעצמנו ולשפר בכל פעם חתיכה קטנה מהמציאות החיצונית, ומההרגשה הפנימית.

עוד משהו שאני ספקנית לגביו הוא לחזור לאירוע רק כדי לתבוע מההורים באסרטיביות שיאהבו אותי, או לשנות את הזיכרון לזיכרון שמח, כפי שעושים בגישות מסויימות. אנחנו כבר ממילא מספרים לעצמנו סיפורים לגבי המציאות עכשיו, ומעוותים אותה למשהו אחר. לעשות את זה גם לגבי העבר, לא יעזור לנו לעבור דרך ההגנות שגורמות לנו לעוות את המציאות בצורה כזו. לחוות את הכאב - כן. כשמגיעים לכאב, רואים שלא הייתה סיבה לפחד ממנו, כי אפשר לעמוד בו. הכאב לא מפחיד, הוא רק כואב.

אם ניתן לעצמנו להרגיש את ריגשותנו הכואבים כפי שהם, אולי נוכל גם לתת לאחרים (ילדים, בני זוג, ובכלל) להרגיש את ריגשותיהם. ניסיון לעשות מניפולציה לריגשותנו לא יפסיק את המאמץ שלנו לעשות מניפולציה לרגשות של אחרים, למנוע מילד להביע כעס, או לספר למישהי שעברה הפלה שהיא בעצם הזמינה את זה, הוא לא יגרום לנו להניח קצת לרגע את הניסיון להיות פסיכולוגים של הזולת_, ולדעת _פשוט להקשיב.

עוד בעיה שנתקלים בה היא שלעתים, המציאות עלולה להינזק באופן זמני. לפעמים, כמו שקרה כאן, התקרבות לרגש מעלה התנהגות חדשה שהיא הגנה, שלא הייתה קודם. זה נכון בעיקר לגבי אנשים שנמנעים. לפני התהליך נראה היה ששום דבר לא מטריד אותם, ועכשיו פתאום הם מתחילים לכעוס, להתפרץ, לבכות וכו', כך שיש אפשרות (שראיתי וגם חוויתי אותה) שהמציאות תיעשה גרועה יותר לפני שתיעשה טובה יותר. יש גם בעיה הפוכה: פתאום קל מאוד להגיע לכאב, ולא תמיד אפשר לשלוט בדמעות...גם כשהמצב אינו מתאים לכך. למשל, במקום עבודה, שהוא סמל ע-נ-ק. היכרתי לפחות אדם אחד, שבעקבות התנסויות כנ"ל החליט להפסיק את התהליך.

במסגרת הקבוצה:

מישהו יכול לדבר, ופתאום את מרגישה שאת מגיבה אליו - לאיש, למה שהוא אומר או מרגיש, לתנועות גוף. אנשים בקבוצה הופכים מהר מאוד להיות סמלים זה לזה. בואי נניח שיש מישהי בקבוצה שהיא דמות אוהבת ומטפלת, ומישהו אחר שאימא שלו הסוותה צרכים ילדותיים משלה במסווה של טיפול ואיכפתיות. הוא מרגיש שבכל פעם שחברתו לקבוצה מביעה איכפתיות כלפי מישהו בקבוצה, או מנסה לרצות מישהו, עולה בו כעס. הוא יכול לראות שבמסגרת הקבוצה לא יקרה נזק (שיכול, למשל, לקרות במקום עבודה) אם הוא ייתן לעצמו להרגיש את הכעס. הוא נותן לעצמו להרגיש את הכעס מתוך ידיעה שזה רגש מישני (הגנה ריגשית), ומתחת לכעס מסתתר חוסר אונים גדול וצורך ענק לאהוב ולהיות אהוב, וזה כואב. שוב, במסגרת הקבוצה הוא יכול לתת לעצמו להרגיש את הכאב הזה, ולבכות אותו. חברי הקבוצה, מצידם, מתמקדים ברגש שלהם במקום לנסות לנחם אותו, לשים עליו יד, להושיט לו טישו, וכו'.

תביני: גם זה תיאור אידיאלי ורחוק מהמציאות.... כמה טעויות עשינו בקבוצה! כמה פעמים מצאנו את עצמנו מונעים מאחרים להרגיש את הכאב בדרכים מתוחכמות! כמה פעמים רק הקשבנו בחוסר סבלנות למישהו אחר, מחכים בעצם שכבר יגיע תורנו, ומעמידים פנים של מקשיבים ומשתתפים בצער כי זה מה שמצופה מאיתנו! גם טווח ההגנות שניתן לפתח הוא עצום, ויכול להיות מאוד מתוחכם ונסתר. למשל, מישהו שבוכה שוב ושוב, אבל בעצם מנציח בזה את תקוות הילדות שלו שאם יבכה מספיק, יבואו לעזור לו. או מישהו שמתחיל להרגיש פחד על הכאב, וכאב על הפחד....כיוון שלא היו לנו "הוראות הפעלה", ובעצם היינו הקבוצה הראשונה מסוגנו, נאלצנו לפלס את דרכנו בעצמנו.

אבל הטעויות והכישלונות מסמנים את הנתיב של הלמידה. אם מקפידים לא לעשות טעות לאותו כיוון כל הזמן, לא סוטים מהנתיב בצורה משמעותית, וממשיכים להתקדם.

אני מקווה שזה עוזר להבהיר קצת על מה אני מדברת...

עוד משהו, שקשור גם לתשובתי הקודמת, וגם לתשובה הזו. זה אולי גם מקרה פרטי למה שכתבתי על הכשל המובנה בטיפול.

הילדה יכולה להרגיש שהיעדר האהבה הוא באשמתה, אבל זה סוג של תקוות שווא (הגנה), שבעצם משמעותה - "יש סיכוי שיאהבו אותי, אני רק צריכה להשתנות ל- X". מתחת לזה, מסתתרת ההכרה ששום דבר שתעשה לא יעזור, שהאנשים שאחראים לצרכיה אינם מסוגלים לספק אותם בלי קשר למה שהיא או מה שהיא עושה - תחושת חוסר אונים וייאוש. היא נאלצת להחזיק בתקוות השווא כדי לשרוד, כי הייאוש כאמור הורג.

ייתכן שלפעמים אנשים נוטים לקחת על עצמם את האשמה, ולחלופין להאשים או "להטיל אחריות" (על החולה, הוריו, המטופל, החבר וכו') כי קשה להם לקבל את מציאותו של סבל חסר טעם, סבל שאין לו משמעות, סבל שאין דרך לשנותו ושמולו הם אובייקט חסר אונים וחסר תקווה - כמו הסבל שנחווה בילדות. (ב"האדם מחפש משמעות" הוא מתאר את זה יפה, אבל הוא השתמש במציאת משמעות כדרך לריפוי, ולפי התיאוריה הזו מדובר בהכחשה או מניפולציה לרגשות). זה גם מסביר מדוע התיאוריות מסוג זה מוצאות הד אצל כל כך הרבה מטופלים, שנאחזים בתפיסה הזו כמוצאי שלל רב. כן, בעצם הזמנתי את זה לעצמי. זה לא קרה לי כאובייקט סביל. אני בעל הכוח לגרום לזה לקרות או לא. ויש לזה סיבה וטעם (תיקון על גילגול קודם, שיקוף שלי, בחירה של הנשמה).

כי רבים מאיתנו, אם לא כולנו, משתמשים בהגנה של תקוות שווא (נגד הייאוש) או כוח מדומה (נגד חוסר האונים). התעסקות באיך נפסיק לסבול אם נשנה משהו (כמו ההנחה שביכולתנו לשנות את הגורם לסבל או להשתנות בעצמנו), או במציאת טעם לסבל, מאפשרת לנו לשמור על האשליה של התקווה או הכוח. באופן פרדוקסלי, דווקא ויתור על ההגנה יכול להביא לתחושת היאוש וחוסר האונים, לתהליך של החלמה, ולקבלת חוסר אונים ורגשות קשים אצל אנשים אחרים.

קתרין מוריס מתארת את זה נהדר:

"רוב האנשים לא יכולים לגלות הזדהות עם מה שהם לא מכירים. הם לא יבינו משבר או אבדן, אלא אם הם יטרחו לשים את עצמם בנעליו של מישהו אחר - אבל הם לא רוצים לעשות את זה.
אף אחד, כולל אותי, לא רוצה לקפוץ לתוך כאבו של הזולת....
אם אנחנו לא יכולים לשנות משהו בחיי חברינו, אנחנו מרגישים חסרי אונים. אם אנחנו לא יכולים לסלק את הבעיה,אנחנו רוצים להעמיד פנים שהיא אינה שם.....
אולי אנחנו צריכים ללמוד שפעמים רבות אין שום "פיתרון" לסבל. כולם זוכים למנת סבל כלשהי, במוקדם או במאוחר. העזרה מתבטאת באדם אחד או שניים שפשוט מנסים להבין, שמוכנים להחזיק את היד בשעת משבר."

הכאב לא מפחיד, הוא רק כואב
תודה על המשפט הזה, הוא מקסים וממצה כל-כך הרבה דברים שניסיתי להגיד פה בשנה האחרונה.. (ללא הצלחה, כמובן)

בתור מי שעברה תהליך של אבל על אובדן שהתרחש בהווה ושבעקבותיו הגעתי לתובנות שמתוארות פה, אני חושבת שמי שמוכן לקחת עליו במודע את הכאב הזה הוא מאוד אמיץ והאמת שזו נראית לי דרך מאוד מייסרת להגיע למקומות שאפשר להגיע אליהם עם קצת פחות סבל...

אגב, אפשר בכלל להעלות השערה לפיה תורות שמטיפות לתפיסת מרחק מהרגשות וראיית עצמנו מבחוץ, כמו כמה תפיסות מזרחיות, התחילו מהצורך הריגשי להכחיש מציאות קשה של עוני, רעב וחולי
אין צורך. אם קצת מתעמקים (לא עמוק מדי) בכתבים בודהיסטים ואחרים מגלים שזו בדיוק המטרה - הקיום האנושי על פני האדמה מוגדר כסבל, בין אם סבל פיזי למי שתנאי חייו קשים, ובין אם סבל מסיבות אחרות. בודהה היגיע למסקנה שאנשים סובלים כי הם נקשרים למציאות הפיזית שלהם, ולרגשות שלהם, ואם הם לא יתנו להם כ"כ הרבה מקום וכוח, הם יפסיקו לסבול. אפשר בהחלט לראות בזה סוג של הדחקה. אבל זה רק בשלב הראשון.

לספר למישהי שעברה הפלה שהיא בעצם הזמינה את זה
את מדברת הרבה על האשמת החולה (או ההורים שלו) כתפיסה מודרנית קלוקלת וגו'.
למרות העובדה שיש הרבה אנשים שעיוותו תפיסות הוליסטיות מודרניות לכדי האשמת החולה, אני מציעה לך לקרוא (אם טרם) את אחריות מול אשמה.
בקטנה: כשאני לוקחת אחריות על המציאות שלי, ועל כך שאני יוצרת אותה, אני לא מאשימה את עצמי, אני נותנת לעצמי פתח לצמוח.
ובהקשר הזה רציתי לשאול אותך - מה את חושבת שהיא המטרה של טיפולים כאלה? לאן את רוצה להגיע בסוף, או לאיזה מצב בחיים שלך את שואפת (או שאפת) כשאת נכנסת לתהליך כזה?

ועוד הארה קטנה: בדף הזה ובאחרים את מקפידה לומר שיש להטיל ספק בכל, ולא להפוך שום דבר לדוגמא, או גרוע מכך, לדת. יחד עם זאת את קצת עושה את זה פה בעצמך - כשאת משמיצה את התאוריות והתאורטיקנים הפיסוכולוגיות/דינמיות (וואט-אבר) - את בעצם עושה את אותו הדבר רק בהפוכה... (להרגשתי)

עירית_לוי

את מדברת הרבה על האשמת החולה (או ההורים שלו) כתפיסה מודרנית קלוקלת וגו'.
אני מסכימה עם פוגית בעניין הזה, וחושבת שנעשה כאן ערבוב בין המונחים אחריות ואשמה.

אני גם לא בטוחה שאני מסכימה עם דרך השלילה של הגישה המתייחסת לקורבנוּת (גישה המטיפה שעלינו "להפסיק להרגיש כמו קורבן" - בסקירה של "התפיסות המוטעות").
הרושם שלי הוא ששלילת הגישות הללו מבוססת על תפיסה לא מדוייקת שלהן.

^{[במאמר מוסגר אני רוצה לומר שאני מסכימה שאי אפשר לעשות את שינוי על ידי ההטפה: "תפסיק להרגיש כמו קורבן!". אני חושבת שההתנגדות לתחושה הזאת עלולה רק לקבע אותה ושיש לתת לה מקום לפני שמתחילים לעשות שם שינוי (כי אפשר להתחיל רק עם מה שיש ולא עם מה שאין)].}

זו גישה שבעצם מנסה לגולל את האשמה על הילד, או להימנע מהאשמת ההורים
נראה לי שהביקורת על הגישות נאמרה על בסיס ההנחה ש אשמה היא חלק מהמשוואה. שיש אשמים בכל הסיפור הזה, ושישנו כדור פינג פונג (אשמה) שנדרש לגלגל מאחד לשני.
ולא כך הוא הדבר, לפחות לא לגבי התפיסות שאני מכירה.

הגישות שנשללו מבוססות על התפיסה שאף אחד לא אשם, לא הילד וגם לא ההורים, ושלא מדובר כאן באשמה אלא באחריות. גם כאשר ההורה טועה (והוא טועה כמו כל בן אנוש) הוא אחראי לטעות שלו ולהשלכות שלה אבל הוא לא אשם בזה.

ובאופן כללי, אני מתחברת לרעיון שעל מנת שעבודה רציונאלית מודעת תשפיע את השפעתה, נדרש שהיא תחלחל אל רמת החוויה בדרך זו או אחרת.

תודה תמי על ההסבר. זה בהחלט נותן לי תמונה יותר בהירה.

רציתי לשאול לגבי מה שאת קוראת 'סמל'. למה למשל את מכנה את הבעל או את מקום העבודה בשם 'סמל'? לְמה את מתכוונת כשאת אומרת סמל, ולַמה הדברים האלה הם סמלים - סמלים של מה הם?

*********************************

כמו כן, למרות שעם הרבה דברים שכתבת והסתייגויות שלך משיטות מסוימות אני מסכימה, יש משהו שאינני מסכימה אתו.
זה בקשר להסתייגות שלך מהדעה שעובר בבטן מרגיש אם אינו רצוי וזה משפיע עליו.
לדעתי אין בזה שום דבר מיסטי.
זה כמו שאת בתור ילדה או בתור מבוגרת, אם תהיי בקרבת מקום למישהו שאינך רצויה בעיניו - קרוב לודאי שתרגישי זאת, וזה ישפיע עלייך באופן לא נעים.
על אחת כמה וכמה שאם תהיי צמודה לגופו של מישהו - את לא רק תחושי את גלי האנרגיה הלא נעימים ממנו - אלא גם תחושי את הדחייה באופן פיזי. (כי כמו שאת בעצמך כתבת, רגשות באים לידי ביטוי בתחושות גוף, כך שאדם שמרגיש דחייה כלפי מישהו אחר זה מתבטא אצלו גופנית).
ועל אחת כמה וכמה וכמה וכמה - אם נמצאים בתוך הגוף של האדם שמרגיש דחייה, בטוח שמרגישים הכול. אם למשל יש התכווצויות בבטן, דפיקות לב, מתח וכו' וכו'. וזה גם עובר דרך הדם. הכול עוֹבֵר ישר אל העובָּר. כל מיני חומרים כימיים שמיוצרים בגוף בגלל המתח או הכעס או הדחייה, הורמונים וכו' - הכול מגיע גם אליו.

כיוון שכידוע עובר מרגיש דברים, כי הוא בסה"כ כמו תינוק רק יותר קטן (לפחות בחודשי ההריון האחרונים), ואין בזה שום דבר מיסטי בכלל - אז באופן מאוד פשוט ברור שיעברו אליו תחושות מהאמא.

אני אמנם מאמינה גם בדברים שמעבר (מה שאת קוראת מיסטיים) כמו טלפתיה, גלגולי נשמות, בחירות של הנשמה וכו'. אבל זה לא משנה, כי גם בלי כל זה - באופן מאוד רגשי וכימי יש הגיון רב שהתינוק ירגיש אם הוא רצוי או לא, וזה ישפיע עליו.

(כמובן שהוא ירגיש גם דברים אחרים שלא קשורים ישירות אליו - אם האמא תהיה במתח נגיד בעבודה, או לחילופין תרגיש שמחה ומשוחררת. הרי זה הכול מתבטא בסופו של דבר בתופעות פיזיות, ובחומרים שמשתחררים לדם...)

פוגית ו עירית לוי,

ועוד הארה קטנה: בדף הזה ובאחרים את מקפידה לומר שיש להטיל ספק בכל, ולא להפוך שום דבר לדוגמא, או גרוע מכך, לדת. יחד עם זאת את קצת עושה את זה פה בעצמך - כשאת משמיצה את התאוריות והתאורטיקנים הפיסוכולוגיות/דינמיות (וואט-אבר) - את בעצם עושה את אותו הדבר רק בהפוכה... (להרגשתי)

הנה מה שכתבתי:
היום, אני מסכימה יותר עם ההקדמה של אליס מילר לספר של ג'נסן, שבה היא כותבת שאין דרך אחת ויחידה לצמיחה אישית
אנא קיראו את כל מה שכתבתי לאור ההערה הזו ובכלל לנוכח הביקורת שהעברתי על ג'נסן.

<תוספת מאוחרת>
וגם (מתוך give us a break בדף הבית שלי):
אני לא אומרת שלפסיכולוגיה ולטיפולים פסיכולוגים אין מקום. אני לא אומרת שאין פסיכולוגים שהם אנשים טובים ובעלי יכולת שעוזרים באמת למטופליהם בענווה ומתוך הכרת מקומם. נהפוך הוא! מי כמוני ראתה את הנפלאות שטיפולים נוסח ABA ו-RDI יכולים לחולל בידי מטפלים טובים. מה שמפריע לי הוא התפיסת תחת הזו. לפסיכולוגיה יש מקום, מקום חשוב אפילו, אבל משני בחשיבותו ובשום פנים ואופן לא בלעדי.

על ההבדל בין אחריות לאשמה:
שוב, אני אפנה אותך למה שכתבתי:
ההבחנה של ג'נסן בין בושה לבין אשמה, דומה להבחנה שנעשתה באתר לגבי אחריות מול אשמה. בושה נובעת מכך שהתייחסו אלינו כרעים מיסודנו, ולכן היא רגש ילדות, שבתמציתו הוא ההרגשה שאיננו ראויים לאהבה. אשמה היא רגש שנועד להצביע על כך שפעלנו בניגוד לקני המידה שלנו, כדי שנוכל לתקן את המעוות, ולכן תיאורתית ניתן להרגישה בכל גיל. [איתן מעיר כאן שגם אשמה יכולה להיות הגנה מפני רגש ילדות, כאשר היא עולה בעקבות פעולה בניגוד לקני מידה שנכפו עלינו בעברנו].

וגם:
_גישה המטיפה שעלינו "להפסיק להרגיש כמו קורבן", או מרחיקה לכת עד כדי טענה שבחרנו בהורינו המתעללים כדי "לצמוח" מבחינה רוחנית: זו גישה שבעצם מנסה לגולל את האשמה על הילד, או להימנע מהאשמת ההורים. במציאות של ילדותנו היינו קורבנות חסרי אונים, עלינו להרגיש זאת כדי להבריא, וניסיון להימנע מכך יעכב את התהליך ויוסיף שיפוט עצמי מיותר.
מצד שני, הציפייה מהורינו שיפצו אותנו בהווה על מה שקרה בעבר, אינה מעשית. בתור מבוגרים, האחריות לצמיחה והתוצאות החיוביות ממנה הן נחלתנו בלבד, ולא נקבל אותן מאחרים_
הבאתי כאן את דבריה של ג'נסן, ואני מסכימה איתה.

אני גם בהחלט יכולה לחשוב בקלות על מצב שבו לקיחת אחריות על מה שקורה במציאות תהייה התנהגות הפוכה אליבא דג'נסן, שתביא לרגש של חוסר אונים (למשל, כשמישהו משתמש בהגנה של לא לקחת אחריות על שום דבר, להיות סביל ולא לעשות כלום, כדי שמישהו יבוא לעזור לו).

הביקורת שלי היא כשהטלת אשמה או ייחוס סיבת כל הקורה למטופל עצמו נעשים באופן גורף בלי לבדוק מה באמת קורה. ובבקשה, אל תגידו לי שזה לא נעשה, בטיפול או בין אנשים בכלל, ושאני בעצם לא מבינה את הגישות האלה (האמת, זה קצת מתנשא), ושבעצם מדובר באחריות ולא אשמה. תקראו לזה איך שתרצו, זו בפירוש טכניקה טיפולית שגורה, שמחזירה הכול אל המטופל עצמו (כולל הרגשות שעולים אצל המטפל). וזה גם לא חדש. אליס מילר וגם ג'פרי מאסון ב"בגנות הפסיכותרפיה", וב"Final Analysis" (יש גם כותר עברי, לא זוכרת מהו) מדברים על התהליך שפרויד עבר - מהרגע שהבין שהמטופלות שלו אמרו את האמת כשדיברו על התעללות מינית בילדותן וההכרה עד כמה התופעה נפוצה, הדחייה מעמיתיו שעבר כשניסה להגיד את זה, ובעקבות זאת הנסיגה שלו לאמירה שבעצם התלונות היו ביטוי של הרצון המיני של המטופלות ביחס להוריהן. זה יותר מאשר קורה, זו תפיסה שהיא מיסודות הפסיכולוגיה.

בהתייחס למה שכתבתי כאן ובמקומות אחרים:
מה בדיוק בביטוי "אימהות מקרר" מצביע על אחריות ולא אשמה?
האם הורים נשלחו לבית סוהר כדי שיקחו אחריות על כך שילדיהם אוטיסטיים, for their own good?
מה בניתוח "המשאבים האישיותיים של ההורים" יביא להבנה טובה יותר של הסיבות לאוטיזם? איך זה לא אשמה?
הגישות האלה קיימות, ורווחות.
הן דנות באשמה. לא באחריות.
והן מזיקות בפועל - אני באמת חושבת שהבאתי מספיק דוגמאות לאיך זה קורה, והסברתי איך הן הזיקו לי ולבן שלי .

ספציפית לגבי אחריות, אצטט כאן שוב את קתרין מוריס. במרכז האימהות של מרתה וולש, מייסדת תרפיית החיבוק, המפקחת במקום תובעת שוב ושוב מאחת האימהות לקבל "פיתרון" מהילד שלה (המטרה של החיבוק הכפוי בתרפיית החיבוק). האם מנסה, אינה מצליחה, ראשו של הילד נחבט במשהו במאבק האלים ביניהם.
המפקחת פונה לקתרין כדי שתסביר לאימא איך בעלה תומך בה, כי הבעל של אותה אם לא תומך בה ולכן אינה מקבלת "פיתרון".
קתרין קוראת בכעס: היא לא צריכה ממני הרצאה על חיי נישואין, היא צריכה שתפסיקי להגיד לה שהיא צריכה "פיתרון"!
ומוסיפה, בחדות האופיינית לה:
"התחלתי להרגיש שהתפיסה שהאימא היא סיבה לאוטיזם, מזיקה לא פחות מהתפיסה שהאימא היא תרופה לאוטיזם (הדגשה במקור). על גבה הנשבר של מרי, מניחים את כל כובד האחריות להתקדמות של בנה הפגוע קשות ומלחיצים אותה להשיג "פיתרון". היא לא צריכה את עודף האשמה הזה".

אני חושבת שהבילבול בין אשמה לאחריות הוא לא שלי, שהקוו כאן הוא דק מאוד, ושהוא נחצה לעתים קרובות מדיי.

מה את חושבת שהיא המטרה של טיפולים כאלה?
מה (צריכה להיות) המטרה של כל טיפול (או במקרה הזה, אורח חיים ותהליך)? לשפר את החיים שלי (ושל אהוביי) עכשיו.

והאמת שזו נראית לי דרך מאוד מייסרת להגיע למקומות שאפשר להגיע אליהם עם קצת פחות סבל...
האם אפשר באמת? לא יודעת. רק התנסות של אדם ספציפי תבהיר לו אם הוא מגיע ל אותם מקומות בדרכים אחרות. אם הוא לא ינסה (ומרבית האנשים לא יתחייבו לתהליך כזה), לעולם לא יידע. על ההתנסות הספציפית שלי כתבתי בתחילת המאמר, אבל היא לא מחייבת אף אחד אחר. כאמור, הכרתי גם אנשים שניסיון לעשות את המחוייבות הזו לא התאים להם, או אפילו הזיק להם.

ועוד הצעה: אפשר לומר, על פי ג'נסן, שבעצם אנחנו כבר סובלים. שאנחנו כבר מרגישים את הרגשות הכואבים האלה כל הזמן, אבל מוסיפים לסבל את המאבק ברגש ובמציאות, את הפחד, את שיבוש ראיית המציאות, את החווייה החלקית והמפולטרת של החיים שלנו, וההעברה של הסבל לדורות הבאים. ושבדרך כלל, אנחנו מרגישים אותו רגש שוב ושוב ושוב. לא עדיף כבר להרגיש את הכאב בצורה שתקדם אותנו...?
(והניסיון שלי היה שהמאבק בכאב כואב יותר מהכניעה לו)

ושוב, אני מוכנה לקבל זאת כהנחת עבודה, אבל משאירה אפשרות פתוחה לכך שיש דרכים אחרות:

נו באמת. יש יוגים שהם אנשים בריאים, שמתים בשיבה טובה לאחר חיים שלווים. אז מה, בעצם מה שהרג אותם בגיל 110 היה ההכחשה?!

אישית, גישות שכרוכות בחשיבה חיובית, אוטוסוגסטיה, השעייה של ההיגיון, או כל מניפולציה דומה לרגשות ולמחשבות שלי, מעולם לא עבדו עליי הייטב. זו אחת הסיבות שהגישה של ג'נסן כל כך דיברה אליי. אבל הן כן מועילות לאחרים, וייתכן שקיימת גישה כזו שתועיל גם לי ושעוד לא התנסיתי בה.

לב אדום ,

בואי נניח שעובר יכול להרגיש מצוקה פיסית וריגשית (שהיא בעצם פיסית) של האם, דרך התנודות בחילוף החומרים שלה וכו'.
איך עובר יודע שתהליך היווצרותו היה "תאונה של הטבע"? את חושבת שביצית וזרע יודעים אם המפגש ביניהם היה תאונה, או העובר שנוצר מהם מרגיש שזה מה שקרה? את חייבת להניח איזשהי תודעה לפני היווצרות התינוק בשביל זה, ואני לא עושה את ההנחה הזו.

איך בדיוק העובר יודע שהפרשת הורמונים של מצוקה נובעת מזה ש"האם לא מקבלת אותו"? תופעה אופיינית להריון היא תנודות חזקות במצב הרוח. זה די אופייני שאישה בהריון מגיבה בתגובה ריגשית חזקה למה שקורה לה, יותר מאשר הגיבה לפני ההריון. את בעצמך ציינת שהאם עלולה להיות במתח.
מה ההבדל מבחינת התינוק בין זה לבין אי קבלה? התינוק לא נמצא במוח של האימא ולא יכול לקרוא את מחשבותיה (אלא אם כן, כאמור, יש לו כוחות על טבעיים).
ומה עם אם שתוהה אם היא תוכל לאהוב את הילד השני כמו שאהבה את הילד הראשון, תופעה די נפוצה? האם זה אומר שהיא לא מקבלת אותו?
(שוב, ממליצה על קתרין מוריס בהקשר הזה, ובכלל).
או אם שיש לה חששות לגבי בריאות התינוק? (עוד תופעה נפוצה, ולאוו דווקא חולנית)? או סתם רצון שהוא ייצא מושלם פיסית (ציפיות, רחמנא ליצלן)?
או אם שמרגישה, בכלל, כעס, פחד או רגשות לא נעימים אחרים במהלך ההריון?

(אני גם חושבת שהאמירה הזו ושכמותה מסוכנות וגורמות עוול, וניסיתי להראות למה).

ואנחנו גם יכולות להסכים שלא להסכים....

לגבי סמלים: זה הז'רגון שג'נסן משתמשת בו לגבי אנשים ומצבים שמעוררים בנו רגשות ילדות (ראי במאמר).
היא גורסת שאין סמלים שמשותפים לכולנו כמו שפרויד חשב (כולל בחלומות), אלא שלכל אחד יש סמלים משלו.
כלומר, אצלה סיגר באמת יכול להיות רק סיגר, תלוי אצל מי (-:.
סמלים של מה הם? כל אחד מגלה בשביל עצמו בתהליך שלו.
הבעל יכול להיות סמל לאימא, או לאבא, או שניהם.
מכונית יקרה או הערצה מאנשים אחרים יכולות להיות סמל לאהבה.
אלוהים יכול להיות סמל להורה.
וכו'. (בעצם כל דבר שמעורר רגשות חזקים, מעורר בפוטנציאל רגשות ילדות - למשל, פוליטיקה).

עירית_לוי

זה יותר מאשר קורה, זו תפיסה שהיא מיסודות הפסיכולוגיה.
בדברי כיוונתי אל שיטות אחרות שמדברות על אחריות במקום אשמה, לא אל הפסיכולוגיה, עליה אנחנו אגב חולקות דעות דומות (יצא לי כבר לפרט בכל מיני דפים).

_מה בדיוק בביטוי "אימהות מקרר" מצביע על אחריות ולא אשמה?
האם הורים נשלחו לבית סוהר כדי שיקחו אחריות על כך שילדיהם אוטיסטיים, for their own good?
הגישות האלה קיימות, ורווחות.
הן דנות באשמה. לא באחריות._
מסכימה איתך לגמרי שזהו עוול נוראי. ממש. ואלה הן באמת גישות שעושות את העיוות הנ"ל: מדברות על אחריות ובעצם מתכוונות לאשמה.
אבל, כאמור, לא על הגישות הללו דיברתי, ועכשיו אני מבינה יותר אל מה היתה הכוונה.

על גבה הנשבר של מרי, מניחים את כל כובד האחריות להתקדמות של בנה הפגוע קשות ומלחיצים אותה להשיג "פיתרון". היא לא צריכה את עודף האשמה הזה".
גם זה מעוות ומחריד

אי אפשר לכפות על מישהו או ללחוץ על מישהו לקחת אחריות. ברור שבהקשר כזה האחריות מיד מיתרגמת לאשמה.
לקיחת אחריות היא תהליך שיכול לקרות רק אם הוא בא ומונע מבפנים.

תודה שהבהרת, ותודה על ההשקעה הגדולה בתשובה.

מה בניתוח "המשאבים האישיותיים של ההורים" יביא להבנה טובה יותר של הסיבות לאוטיזם? איך זה לא אשמה?
זה תלוי הֶקְשֵר.
אם ההֶקְשֵר הוא אחריות ולא אשמה, ואם הניתוח (או היוזמה והרצון לנתח) מגיע מההורה ולא ממטפל חיצוני, זה בהחלט משהו שיכול, לדעתי, להוביל לצמיחה. אבל שתי ההסתייגויות (ה"אם" שהדגשתי) הן קריטיות.

אם ההֶקְשֵר הוא אחריות ולא אשמה, ואם הניתוח (או היוזמה והרצון לנתח) מגיע מההורה ולא ממטפל חיצוני, זה בהחלט משהו שיכול, לדעתי, להוביל לצמיחה. אבל שתי ההסתייגויות (ה"אם" שהדגשתי) הן קריטיות.

אני מסכימה איתך לגמרי, ובעצם זה חלק ממה שניסיתי לומר. תודה.

עירית_לוי

את כותבת בצורה מדהימה. המון ידע וחוכמה וגמישות.
יש לי שאלה: איך ניתן לשחרר מטראומות ילדה, לפני שהופכת לבוגרת? בשלב שעדיין זקוקה להגנה?

שאלה טובה. אין לי תשובה, אין לי ידע או ניסיון בזה, ואני בכלל לא חושבת שאני סמכות כלשהי בעניין. (באופן כללי, אני לא רוצה לייעץ לאחרים).

הנה רק כמה הירהורים:
כשאני מנסה לחשוב על תהליך אבל כזה לילד, זה ממש ממש ממש מרתיע אותי, ומזכיר לי את ג'אנוב והבן שלו (בררררר). זה פשוט נראה לי לא נכון. נראה לי שתהליך כמו זה אפשר לעשות רק כשהאדם עצמאי ובוגר.

יש מן הסתם סיבה טובה לזה שפלשבקים מטראומות עבר מגיעים בדרך כלל רק אחרי שאנחנו מתבגרים. לפני כן, זה (אולי) לא בטוח להרגיש את הרגשות הקשים בלי לגרום לנזק נפשי, וכנראה גם צריך רמת חסינות גופנית מסויימת בשביל זה.

אז אולי בינתיים רק הייתי מנסה (כמובן תלוי בילדה ובנסיבות):
להפסיק את ההתעללות אם היא עדיין נמשכת ולהביא לכך שהיא תהייה בסביבה בטוחה ואוהבת ככל האפשר
להיות לה עד מואר - enlightened witness (עוזרת לה להבין שמה שקורה הוא לא בסדר, ולא באשמתה, ושדברים יכולים וצריכים להיות אחרת, או מתעמתת עם אלה שמתעללים בה בנוכחותה ומראה לה שיש מישהו שמגן עליה, וכדומה)
לתת לה כמה שיותר אהבה ותשומת לב

ולכשתגדל, מביאה לידיעתה את האפשרות לעשות תהליך כזה - אם תרצה.

תמי גלילי - תודה.
קראתי לאט ובעניין כל מילה.
התעוררה בי שאלה בסיסית לגבי ההגדרה של המושג "טראומות ילדות".
מה הן בעצם טראומות ילדות? מה ההגדרה שלהן? האם כל זיכרון שאינו נעים לי / מעורר בי רגשות קשים מהילדות הוא טראומה?
אני שואלת אותך וגם את עצמי.
עברתי חוויות שונות ומגוונות בילדותי וגם בבגרותי.
חלק מהחוויות הקשות בהחלט השאירו חותם/צריבה/צלקת/שריטה. יש בהן הרבה כאב, והן מעוררות בי כעס אינסופי וחוסר יכולת לסלוח, וכמובן רצון עז להשתחרר ו"להחלים" מהן.
מצד שני יש זכרונות חיוביים אוטנטיים, שעליהם אני אסירת תודה.
הבעיה שהמקור לחוויות ההרסניות והטובות הוא אותו מקור. במקרה שלי המקור הוא אמא שלי.
מה שמקשה עלי בהגדרות ובהכנת "תוכנית הבראה לעצמי".

אמא'לה,

אני יכולה בעיקר להציע לקרוא את הספר. יש גבול למה שאני מעוניינת לפרט מתוכנו, בשל החשש להפרת זכויות יוצרים.

מה הן בעצם טראומות ילדות? מה ההגדרה שלהן?
ג'נסן בספר מצטטת את ההגדרה הזו להתעללות:
anything less than nurturing, or anything that attacks the child's reality

היא נותנת תרגילים שיכולים לעזור לך לזהות מה זו התעללות בילדות, שיכולה לגרום לטראומות. היא נותנת גם רשימה של מה נחשב להתעללות, שמתוכה הבאתי כמה דוגמאות במאמר.

היא מפנה לספריה של אליס מילר, כמו "הדרמה של הילד המחונן", שבו מילר העלתה לראשונה את התזה שלה שחייהם של ילדים בחברה המערבית המתועשת והנוחה מלאים, למעשה, בחוויות מכאיבות.

עוד דברים שיכולים לתת כיוון:
התובנות שמובאות באתר הזה לגבי איך כן לנהוג כלפי ילדים
מה שאת עושה או מנסה לעשות היום בהתנהלות שלך עם ילדייך
מה גורם למצוקה אצל ילדייך
איך ההורים שלך היום כאנשים מבוגרים, ואיך התכונות האלה היו יכולות להשפיע כשהם היו כל יכולים בעולמך והיית לחלוטין תלויה בהם

עכשיו תחשבי (ואולי גם תרשמי) מה מזה את יודעת או זוכרת שלא היה כשהיית ילדה.

בכל מקרה זו תהייה רשימה חלקית. את ההבנה האמיתית מקבלים במהלך העבודה, שאותה מתחילים מהמציאות העכשווית, היום.

האם כל זיכרון שאינו נעים לי / מעורר בי רגשות קשים מהילדות הוא טראומה?
דרך טובה לברר היא לעשות הנחת עבודה שכן, ולאשש או להפריך אותה במהלך העבודה. אם מניחים מראש שלא, לא מתחילים אפילו לברר, ויש דברים שיכולים להתפספס.

_חלק מהחוויות הקשות בהחלט השאירו חותם/צריבה/צלקת/שריטה. יש בהן הרבה כאב, והן מעוררות בי כעס אינסופי וחוסר יכולת לסלוח, וכמובן רצון עז להשתחרר ו"להחלים" מהן.
מצד שני יש זכרונות חיוביים אוטנטיים, שעליהם אני אסירת תודה.
הבעיה שהמקור לחוויות ההרסניות והטובות הוא אותו מקור. במקרה שלי המקור הוא אמא שלי._

אני חושבת שזה ככה אצל הרבה אנשים, אם לא רובם.
מתחילים מסקירת הזיכרונות הכואבים כדי לברר מה קרה בילדותך.
לגבי הזיכרונות החיוביים, לפעמים מתברר במהלך העבודה שלא כולם היו כאלה במקור (כפי שסיפרתי מניסיוני במאמר).

אולי כדאי שאני אזכיר כאן שוב:
מה (צריכה להיות) המטרה של כל טיפול (או במקרה הזה, אורח חיים ותהליך)? לשפר את החיים שלי (ושל אהוביי) עכשיו.
בתרפייה של ג'נסן מתמקדים בהווה כנקודת מוצא ונקודת סיום

או במילים אחרות: את התהליך הזה עושים כאמצעי למטרה שהיא שיפור החיים היום דרך ראייה טובה יותר של מה שקורה במציאות.
העובדה שבתהליך אנחנו משיבים לעצמנו את הזיכרונות על ילדותנו היא בונוס.

תמי תודה על התשובה.
הבנתי שתרגמת את הספר לעברית בזמנו ושהוא אזל.
האם יש לך עותק למכירה?
שבת שלום

אין לי עותק למכירה. אולי יש בספריות?
הספר באנגלית קריא מאוד (לדעתי יותר מהתרגום...).

תמי שלום.
לא הצלחתי להפנים עדיין את כל מה שכתבת, ובכל זאת, כמה שאלות שעלו לי, אשמח לתשובתך.
תוכנית 12 הצעדים: מעודדת אנשים לסמוך על כוח עליון, או רוחניות. זו טעות, כיוון שבילדותנו התפיסות האלה לא היו זמינות לנו; היינו לבד בכאבנו, וכך עלינו לחוות זאת. התוכנית מצילה את חייהם של מתמכרים, אבל אין להרחיב אותה לכל מי שסובל מהדחקה
זאת אומרת שלמכורים זה כן נכון התוכנית הזו? האם אי אפשר לרפא התמכרות בעזרת התרפיה הנ"ל?
למערכת ריגשית בריאה".
יש דבר כזה? (לא בציניות)
אי יכולת להחליט, התלבטות אובססיבית ורפטטיבית של "בעד ונגד", מלווה בפחד מטעות – רוב הטעויות בהווה אינן גורליות. צורת החשיבה הזו עלולה להיות הגנה מפני תחושת חוסר אונים, כי במציאות הילדות לטעויות המדומות (או הנטענות) שלנו לא הייתה השפעה אמיתית על גורלנו
זה מתחבר לי כי אני בנקודת התלבטות כבר מלא זמן. נראה לי נכון שזה מגן מחוסר אונים. ברור לי ששום דבר בהווה אינו גורלי (בהתלבטות שלי).לא הבנתי אייך זה קשור לעבר
תודה לך.

יופי שלום,

לגבי מכורים:

ג'נסן כותבת שיש מחקרים שמראים שתוכניות-12-צעדים הן אפקטיביות, ושלגבי מכורים לסמים ואלכוהול תוכניות כאלה יכולות להיות פשוט מצילות חיים.
אבל הן באות עם מחיר, והמחיר הוא הדחקה.

בסיפורי המקרים שבספר היא מביאה כמה מקרים של אנשים שהיו מכורים לסמים ואלכוהול כשהתחילו את התהליך, והתהליך עזר להם להיגמל. אני אישית מכירה מישהו שנגמל מעישון בעקבות תהליך כזה. אבל כיוון שנראה לי גם שצריך מידה מינימלית של חסינות גופנית וריגשית כדי לעשות תהליך כזה, ושמציאות מסכנת חיים מקשה על התהליך מאוד, אני מניחה שהתשובה לשאלה שלך היא, כרגיל אצלי, "תלוי בבנאדם".

מערכת ריגשית בריאה:

השאלה למה את מתכוונת. אם השאלה היא אם יש אנשים בלי הדחקות, אז לדעתי התשובה היא שאין או שהם נדירים מאוד. אבל אפשר להגיע למערכת ריגשית "בריאה יותר".

אני מצאתי שאחרי שהרגשתי חלק מהכאב שלי, כבר לא רציתי להכאיב לאף אחד אחר - ואם הכאבתי, הרגשתי בזה מהר יותר (זה הכאיב לי), וניסיתי לתקן ביותר מקרים מאשר לפני כן. מה שאמור לקרות בתהליך רגרסיבי נכון הוא שאת מוצאת את האינטגריטי שלך, היושרה - גם במובן של השלמות והאותנטיות שלך, וגם במובן של התנהגות עם אינטגריטי כלפי אחרים. ה"ערכים" מגיעים יותר מבפנים מאשר נכפים מבחוץ.

לא הבנתי אייך זה קשור לעבר
אני לא יכולה לדעת, זה העבר שלך. תהליך כזה יכול לעזור לך לגלות.

כי במציאות הילדות לטעויות המדומות (או הנטענות) שלנו לא הייתה השפעה אמיתית על גורלנו
התכוונתי לחלק הזה במשפט- מה זאת אומרת לא הייתה השפעה אמיתית על גורלנו?
מה ז"א טעויות מדומות או נטענות?
לא לדברים קונקרטיים בעבר שלי...

ולגבי התמכרות- מה עם התמכרות לאוכל? ודרך אגב 12 הצעדים עוזרים למי שמסכים לכך שיש לו מחלה- ז"א אישיות מאוד מסויימת ואז הצעדים עוזרים לו בדיוק מהסיבה ההפוכה של "תלוי בבנאדם". רק כי הוא מכור=שטנץ אישיותי

תודה

לתמי וכולם, הספר בתרגום לעברית נקרא : "איך להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות". כאמור התפיסה של ג'יין עצמה השתנתה עם השנים אבל הספר עזר לי להבין את הבסיס הרעיוני. לא קראתי באנגלית אבל גם הגרסה המתורגמת קריאה מאד (!!!)

אוקיי, אני מקווה שהפעם הבנתי, ואנסה לענות:

כשכתבתי "תלוי בבנאדם", התכוונתי ל"יש אנשים שזה יעזור להם ויש כאלה שלא" ולא ל"השאלה אם זה יעזור היא בשליטתו המוחלטת של המכור".
כנ"ל לגבי התמכרות לאוכל. אני בטוחה שיש כאלה שOA עזר להם, וכאלה שלא. האמת, אני אפילו מכירה כאלה ש-OA לא עזר להם.
איך אכלנים כפייתיים יידעו אם תהליך האבל יעזור להם? הם לא יידעו עד שינסו.
אגב, אני אישית הייתי מציעה לאכלן כפייתי לעשות קודם כמה בדיקות רפואיות (למשל: פאנל הורמונלי מקיף, בדיקות סוכר ואינסולין). אם יש בעיה פיסיולוגית יש לפתור אותה קודם כול, אחרת לדעתי שום תהליך ריגשי לא יספיק כדי להתגבר על הבעיה - ולפעמים הוא מיותר. (כתבתי על זה בקשר לאנורקטיות, בדף הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים, ובעוד מקומות על נושאים אחרים).

לגבי טעויות:
מדומות: ילדים שפיתחו תקוות שווא חושבים הרבה פעמים "אימא לא אוהבת אותי כי עשיתי טעות, אם לא הייתי עושה את זה או אם היית מתנהג בצורה נכונה היא כן הייתה אוהבת אותי".
מתחת לזה מסתתרת האמת המייאשת, שהאם לא הייתה מתנהגת אחרת כלפי הילד - לא משנה מה הוא היה עושה. חוסר היכולת שלה להתנהגות אוהבת אינו בגלל משהו שהילד עשה.

נטענות: יש גם הורים שטוענים לפני הילד בפועל, שהסיבה שהם מתנהגים בצורה לא אוהבת כלפיו היא בגלל משהו שהוא עשה. דוגמה: ג'נסן מביאה סיפור של אישה שבילדותה אביה היה לועג לה כשעשתה טעויות רגילות שכולם עושים, וקורא לה "טיפשה". עוד דוגמה מהספר: ילד קטן שמחטט בארנק של אימו, והיא מענישה אותו. מבחינתו זה היה חלק מניסיון תמים לחקור את סביבתו; מבחינתה זה מעשה רע ובר ענישה. אולי היא אפילו אמרה לו "עכשיו לך לחדר כי חיטטת לאימא בארנק", "בסוף תהיה גנב ותלך לבית סוהר", וכדומה. מבחינת הילד, כיוון שאין לו קני מידה אחרים, הוא אכן נענש באשמתו.

האמת העצובה היא שהרבה פעמים ילדים אפילו לא יודעים מה גרם להתנהגות מכאיבה של הורה. למשל, האם עושה "ברוגז" לילד, וכשהוא שואל למה היא כועסת, היא יכולה להתעלם ממנו, או לענות "תחשוב טוב טוב ותדע", או אפילו "אתה עוד שואל?!".

כמבוגרים, ההגנה שלהם יכולה לפעמים להתבטא בהתלבטות אובססיבית שהמטרה שלה היא להימנע מעשיית טעות, כי עשיית טעות נתפסת כמשהו שגורם לכך שלא יאהבו אותם.

הבהרה - בזה אני לא טוענת ש:
הפחד מטעות הוא תמיד הגורם להתלבטות אובססיבית
ההגנה במקרים כמו אלה שתיארתי היא תמיד התלבטות אובססיבית
וכל אחד צריך לבדוק מאין תופעה כזו נובעת אצלו.
בתהליך הזה, עדיף לא לעשות הנחות (pun intended) מסוג זה.

הערה, לא לגמרי קשורה: הניסיון שלי היה שההרגשה של "טועה", שהיא לדעתי צורה של בושה (כפי שג'נסן מגדירה אותה), יכולה להיות מאוד מאוד כואבת.

קודם כל, תודה על השקעת הזמן והמחשבה, ועל הרצון הטוב, ועל החשיפה

_נכון להיום, למיטב ידיעתי, הקבוצה ש איתן לרנר ואני התחלנו ושאיתן ריכז במשך שמונה השנים האחרונות, פורקה.
אני לא יודעת אם הוא מעוניין בהקמת קבוצה חדשה, ואני מציעה שתשאלי אותו. אם הוא לא מעוניין, אולי יהיו אנשים אחרים שכן ירצו._

מי שתקציבו ומוטיבצייתו מאפשרים, יכול לשקול לעבור שבוע שבועיים אינטנסיביים עם מטפל בשיטה בחו"ל (אינגבורג בוש נותנת הכשרה ומעניקה תעודות, לה עצמה יש רשימת המתנה די ארוכה, לג'נסן אולי קל יותר להגיע)

"המתחיל במצווה, אומרים לו גמור". האם תוכלי לתת קצה חוט פרקטי?

(ושאלה סתם מתוך סקרנות - מה היה הטריגר להתיישב ולכתוב את כל זה, דווקא עכשיו? מדברייך עולה שזה תהליך שאת ההכרות איתו ואת עיקרו עברת כבר לפני כמה שנים, שאת לא מטפלת בשיטה הזו, או סיבה טריביאלית אחרת )

לגבי קצה חוט פרקטי - אפשר לפנות לאיתן.

למה עכשיו? נחשפתי לאתר הזה רק לפני כמה חודשים, וזה נראה לי משהו שמתאים לרוח האתר. רק לקח זמן לכתוב...

אני אישית הייתי מציעה לאכלן כפייתי לעשות קודם כמה בדיקות רפואיות
וואלה.
אני מתלבטת מלא זמן אם או איי עוזר לי או לא. זה בטח עוזר לי לשמור על יציבות מסויימת.
יש משהו בתרפיות למינהן- כולל זו- שמציעות ניקוי/חוויה תרפויטית כלשהי ואז משתחררים מזה.
אני לא למודת פסיכולוגים/טיפולים ובכל זאת חסרת אמונה לגבי זה. נראה לי שבסופו של דבר תמיד בתקופות קשות חוזרים לאותו מעגל של קושי/ נקודות חולשה שלך.
תודה לך על התשובות העמוקות .אני בחוסר אנרגיה אז לקח לי זמן לענות. אני מגלה שיותר קל לי להבין כשיש דיאלוג ולא תיאורעה לקרוא (כמו בהתחלה).

אני בחוסר אנרגיה
אם ככה אני עוד יותר ממליצה על בדיקות רפואיות ותיסוף, לפני הכול...
יש סט מאוד רחב של בעיות שיכול לגרום לחוסר אנרגיה ועודף תיאבון (למשל אבל לא רק בעיות הורמונליות וחוסר איזון באינסולין).
טיפול מוצלח בבעיות האלה יכול לייעל מאוד טיפול ריגשי או אפילו במקרים מסויימים לייתר אותו.
אם זה מעניין אותך אני יכולה להמליץ לך על אנשים בארץ שיכולים לעזור לך לעשות את הבדיקות הדרושות ולבנות תוכנית תזונה וטיפול (אין לי רווח מהעניין).
את יכולה גם להתקשר איתנו על פי פרטי הקשר שבדף הבית שלי.

אני יכולה להמליץ לך על אנשים בארץ
אשמח מאוד מאוד
אין לי רווח מהעניין
לא חשבתי על כך. למעשה גם אם תרויחי מזה והם יעזרו לי, לבריאות.אני רק רוצה להציל את חיי.

התקשרי ונדבר.
אנחנו עומדים לצאת מהבית, נהייה כאן אחרי הצהריים (לילה שלך). אפשר גם להתקשר מחר.

אני כבר זמן רב לומדת על עצמי ועוברת טיפולים ותהליכים אישיים שקידמו אותי מאוד.

לא יכולה להגיד ש'סלחתי להוריי' לחלוטין. אבל כן יש בי הרבה יותר יכולת קבלה שלהם, ופחות רצון מהם שיקבלו אותי. יש בתוכי יותר שלווה ויותר סליחה.
ובכלל, בניגוד לעבר שהייתי הרבה בדיכאון, כבר המון זמן שאני מרגישה ממש טוב, אוהבת לחיות, להתעורר בבוקר וכו'. ועל אף שעדיין יש קשיים, מתחת לזה יש שמחת חיים ותשוקת חיים גדולה.

אז אני ממש מרגישה שעברתי שינוי אמיתי. (אבל כמובן שאני עדיין באמצע ויש עוד הרבה לעשות).

לפי השיטה הזו, האם ייתכן שהיא תגרוס שאני בעצם בהדחקה?
אבל אם אני מרגישה שטוב לי, באמת, לא מתוך חוסר מודעות - האם עדיין יכול להיות שאני בהדחקה?

איך יודעים?

ולו נניח בן אדם הוא בהדחקה אבל חי נהדר עד 120 וטוב לו בחיים וטוב לו עם עצמו, אז מה בעצם משנה שקוראים לזה 'הדחקה'?
(לא שאני חושבת שזה המצב אצלי)

מעניין אותי להבין...

תמי ,

לא הספקתי לקרוא את כל הדף על כל השאלות והתשובות ואין ספק שיש לי עבודה לעשות לפני שאגיב ואעיר לגבי השינויים

בתרפיה ודעותי לגביה . דבר אחד : כתבת שעובר לא יודע האם המצוקה נגרמת בגלל שהאם אינה רוצה בו אבל תזכרי דבר

אחד חשוב - מבחינת המוח ומערכת העצבים כאב ברמה שלא ניתן לעבדו ולהכילו מודחק אוטומטית ואחת היא אם מדובר

באם לא אוהבת או תאונה של מכונית בה הילד נפגע , הסביבה העוברית עם הורמונים של מתח ולחץ או מחלות אשר

קיימות אצל נוירוטים יותר (ככל הנראה )נתפסת כגורם הכאב שהעובר מוכרח להדחיקו . ההטבעה הזו טרם הלידה או עם

הלידה מקבלת עם השנים המשגה רגשית ואינטלקטואלית . כשהיינו בקבוצה ובתהליך חקירת התראפיה דיברנו המון על

התוצאות ולא הכוונות . כלומר לא חשובה כוונת ההורה אלא התוצאה שהיא כאב=חוסר יכולת לעבדו =הדחקה . אין צדק

בנושא והמוח שלנו אינו עוסק בצדק אלא נענה ומתאים עצמו ככל הנראה לסביבתו על מנת לשרוד .

בהמשך למשהו אחר עליו ענית או כתבת - ג'אנוב אולי היציג ואולי לא ,מחקרים חד משמעיים אך הוא הראשון שטען ולמיטב

ידיעתי הוכיח במחקרים במטופלים פרימאליים , כי תראפיה אמיתית מוכרחה להראות שינוי במדדים ביולוגיים ולכן כאשר

נמדד לחץ דם או רמת הפעילות של גלים במוח , רמות של הורמוני לחץ וכו' לפני ואחרי "כניסה לרגש " - נמצאו שינויים

משמעותיים ותמידיים . כמי שזוכר לא מעט חוויות של רגרסיה לרגשות מוקדמים והשקט האמיתי וה פיזיולוגית שהיו לי

לאחרייהן , התראפיה הפרימאלית על גישותייה פשוט נראית נכונה ביולוגית . אגב , כל דבר הגיוני KSG,H , מוכרח להיות נכון

גם ביולוגית . הפיצול שיצרנו אשר גורם לנו להסתובב עם לחץ דם גבוה ובאותו זמן לא להרגישו ולחשוב או אף להרגיש שאנו

מאושרים הוא בדיוק אפשרי בדיוק בגלל היכולת להדחיק ולפיכך לא להרגיש ולדעת את מצבנו האמיתי..

לגבי עבודה קבוצות : אני צריך לברר עם עצמי מה דעתי היום לגבי הנושא . לאחר הביקור האחרון אצל ג'ין בארה"ב חזרתי

עם הבנה שאנשים שמסמילים אחד על השני לא ממש יכולים לעזור ונדונים להיתקע . כמובן שצריך לקחת בחשבון שג'ין

תראפיסטית והיא מגינה על המקצוע , אך מניסיון של השנים האחרונות אני יכול לומר שלצד הגעה לרגשות ישנים הקבוצה

שלנו נכנסה למילכודים שונים ומשונים .

למעוניינות והמעוניינים ניתן לפנות אליי בדוא"ל EYATN.LERNER בג'ימייל דוט קום ואולי לדבר בעקבות זה טלפונית . מי יודע , אולי
נקים קבוצה חדשה .

ללב אדום
לדעתי השאלה היא האם המחשבה בכלל על כך שצריכה להיות סליחה היא משהו שקרה מעצמו או שיש לך איזה רעיון בקשר לעובדה שצריך או לא צריך לסלוח . ההורים שלנו כיום כאשר אנו מבוגרים , הם בעצמם סמל ובסך הכל מעוררים בנו רגשות ישנים . הם אינם הנושא והעיניין של התראפיה .
לגבי ההדחקה : יכול להיות שבאמת שינית דברים . יחד עם זה רובנו מסתובבים עם צרכים ישנים ובמידה רבה אנו חסרי היסטוריה אישית , ז"א איננו באמת בקשר עמוק עם כל העבר שלנו על השפעותיו . איך את יכולה לדעת אם את מדחקיה או לאו ? מניסיוני , כאשר באמת טוב לי אין לי כלל ספקות או שאלות לגבי זה ואני מרגיש טוב איפה שאני נמצא . הרגשתי את זה מספר פעמים במהלך התראפיה וההרגשה אחרת מכל דבר שהכרתי עד אז .
כאשר בן אדם בהדחקה הוא יכול לחשוב שטוב לו אך לו מדדת את המדדים הביולוגיים המצביעים על לחץ , מתח וכאב היית מגלה שגופו מספר סיפור אחר לגמרי . עם הזמן אנו חולים ולעיתים קרובות בגלל ההדחקה עצמה ואיננו קושרים את השניים יחד . בנוסף , גם אם את מרגישה בסדר עם עצמך , אדם מודחק לא יכול להיות באמת זמין ופנוי למילוי הצרכים של ילדיו ובאופן לא מודע ישתמש בהם בניסיון חסר תקווה ואומלל למלא את צרכיו הישנים - אלו שלעולם לא מולאו ולעולם לא יכולו יותר להתמלא .

מקווה שעניתי

איתן,

_מבחינת המוח ומערכת העצבים כאב ברמה שלא ניתן לעבדו ולהכילו מודחק אוטומטית ואחת היא אם מדובר
באם לא אוהבת או תאונה של מכונית בה הילד נפגע , הסביבה העוברית עם הורמונים של מתח ולחץ או מחלות אשר
קיימות אצל נוירוטים יותר (ככל הנראה )נתפסת כגורם הכאב שהעובר מוכרח להדחיקו . ההטבעה הזו טרם הלידה או עם
הלידה מקבלת עם השנים המשגה רגשית ואינטלקטואלית ._

זה לא סותר את הטיעון שלי ויש אפילו חלקים חופפים, ולכן האמירה של בוש היא ספקולטיבית - כיוון שגם אם נניח שהעובר מרגיש את מצוקות האם (אני צריכה לבדוק עד כמה; בהסתכלות אבולוציונית, העובר צריך להיות מוגן מספיק כדי לעמוד ברגשות קשים של האם שעולים בצורה טבעית במהלך ההריון, והרי בסך הכול הרחם הוא מקום מוגן), הוא לא יכול לדעת שהוא "תאונה של הטבע".

האשמה וה"צדק" כאן היא לא מצד הילד, הרי כבר כתבתי שגם אשמה וגם סליחה אינן רלוונטיות בתהליך. האשמה מגיעה מצד מטפלים שלקחו את התאוריות האלה כתורה מסיני, ועשו הכללת יתר שלהן.

_ג'אנוב אולי היציג ואולי לא ,מחקרים חד משמעיים אך הוא הראשון שטען ולמיטב
ידיעתי הוכיח במחקרים במטופלים פרימאליים , כי תראפיה אמיתית מוכרחה להראות שינוי במדדים ביולוגיים ולכן כאשר
נמדד לחץ דם או רמת הפעילות של גלים במוח , רמות של הורמוני לחץ וכו' לפני ואחרי "כניסה לרגש " - נמצאו שינויים
משמעותיים ותמידיים ._

איתן ידידי, בעקבות התנסויותיי בשנים האחרונות אני מפקפקת מ-א-ו-ד בטיעון "הוכח במחקרים". איפה המחקרים האלה התפרסמו? האם הם התפרסמו ב-peer reviewed journals? האם הם כפולי סמיות, מבוקרי פלצבו? האם הם נערכו על ידי ג'אנוב עצמו - בעל עניין מובהק בתוצאת המחקר (גם כלכלי) או על ידי מדענים עצמאיים בלתי תלויים? האם התוצאות שלהם אוששו בניסויים נוספים? (ושלא תחשוב שאם התשובה היא "כן" לכל אלה, זה אומר שהם לא יכולים לדעתי להיות מוטים...). ואפרופו גלי מוח, יש ניסויים שמראים שפסיכותרפיה עשתה שינוי בר-קיימא במוח. לא פרימלית. גם ביופידבק ונוירופידבק יכולים לשנות מדדים גופניים, כולל גלי מוח, ואלה תרפיות התנהגותיות לגמרי.

בוא נניח שהמחקרים תקפים, כנים, ועומדים בקריטריונים הכי מחמירים. מה זה מוכיח לגבי התאוריה של ג'אנוב? תשובה: שום דבר. היא לכל היותר הסבר אחד אפשרי. (לדוגמה, תן לי להזכיר לך שכולנו מועדים להיות מושפעים מאפקט פלצבו, כולל ג'אנוב).

_כל דבר הגיוני KSG,H , מוכרח להיות נכון
גם ביולוגית ._
אני לא בטוחה שהבנתי. הסבר?

_הפיצול שיצרנו אשר גורם לנו להסתובב עם לחץ דם גבוה ובאותו זמן לא להרגישו ולחשוב או אף להרגיש שאנו
מאושרים הוא בדיוק אפשרי בדיוק בגלל היכולת להדחיק ולפיכך לא להרגיש ולדעת את מצבנו האמיתי.._

שוב: אפשר להציע זאת כהסבר תאורתי. זו הנחה הגיונית, אבל לא ההנחה היחידה האפשרית. אנשים שעושים ספורט לא מרגישים את הכאב הכרוך בו בזמן אמיתי בגלל הפרשת אנדורפינים. זה לא חייב לערב רגשות ילדות או הדחקות.

כאשר בן אדם בהדחקה הוא יכול לחשוב שטוב לו אך לו מדדת את המדדים הביולוגיים המצביעים על לחץ , מתח וכאב היית מגלה שגופו מספר סיפור אחר לגמרי

איך להגיד את זה במתינות? לא בהכרח. זו תאוריה יפה והגיונית, אבל אני לא בטוחה שהיא עומדת במבחן המציאות.
יש יוגים שהם אנשים בריאים, שמתים בשיבה טובה לאחר חיים שלווים. אז מה, בעצם מה שהרג אותם בגיל 110 היה ההכחשה?!

לב אדום,

כתבתי לך תשובה והיא נמחקה משום מה...רציתי רק להעיר שתי הערות על מה שכתבת:

אנשים עושים תהליכי שינוי כי לא טוב להם מספיק. ( מרבית האנשים מוכנים לשינוי רק כשהכאב הכרוך בשינוי מתחיל לכאוב פחות מהכאב הכרוך בחוסר שינוי ). תהליך שינוי כזה יתחיל מהמקומות שאת לא מרוצה מהם. אבל במהלך הדרך את עשויה לגלות שדברים שחשבת שטובים לך אינם כאלה (כמו בדוגמה של האישה שגילתה באמצע התהליך, שהיא בעצם מעוניינת בקירבה לבעלה). או שלא. אבל את צריכה להשאיר הכול פתוח לבחינה מחדש. תביאי בחשבון, למשל, שייתכן שיש חלקים שלמים מילדותך שאת לא זוכרת נכון או לא זוכרת בכלל, או מקומות במציאות שבהם את מגיבה בצורה שאינה מיטבית לך כי את לא קוראת את המציאות נכון. הכרה במציאות הלא טובה יכולה להיות כואבת, אבל היא תיתן לך חופש ויכולת בחירה שלא היו לך קודם.

נניח שג'נסן חושבת או חשבה שאת בהדחקה... אז מה?! גם היא שינתה את דעתה לגבי הרבה דברים, שפעם אולי הייתה מתייחסת אליהם כהדחקה, וגם היא יכולה לטעות (אוהו, איך שהיא יכולה). מה שהיא חושבת באמת לא משנה את האמת או את המציאות. משנה רק מה את מגלה על עצמך.

(פשושי רוצה את המחשב, המשך יבוא)

_מה את חושבת שהיא המטרה של טיפולים כאלה?
מה (צריכה להיות) המטרה של כל טיפול (או במקרה הזה, אורח חיים ותהליך)? לשפר את החיים שלי (ושל אהוביי) עכשיו._
זה קצת כללי מדי. אני מחפשת את התשובה לשאלה הזאת כדי להבין מתי למי ובאיזה שלב הטיפול הזה כדאי.
אולי לחדד את השאלה - האם שחרור מטראומות ילדות הוא 'חזות הכל'? האם זה מספיק על מנת שנוכל לבנות מערך רגשי יציב?

יש סט מאוד רחב של בעיות שיכול לגרום לחוסר אנרגיה ועודף תיאבון
קנדידה, קופץ לי מיד לראש. היא גם יכולה לגרום לדיכאון ממש.
ולפעמים אפילו משהו פשוט כמו חוסר בויטמינים מקבוצת B.
מצטרפת להמלצות שלפני הכל - כדאי לבדוק.
תמי, אם תוכלי לכתוב כאן דרכים להתקשר לאנשים האלה זה יוכל מאוד לעזור לכל מי שיקרא את הדף בעתיד (או קוראת אותו עכשיו ולא כותבת)

תמי ,

ההנחה שאת מציעה לגבי הספורטאי מאששת לדעתי את ההסבר ההדחקתי : האנדורפינים הם אלו המעורבים באמת ביכולת להתפצל מן הכאב ולאפשר את ההרגשה הטובה . כבספורטאי כן ביילוד , ההורמונים מתעוררים על מנת ( במקרה של נוירוזה ) להתנגד להרגשת הכאב ולהיות מסוגל להתעלם ממנה .
לגבי ג'אנוב , לא קראתי עדיין את הספר שמונח אצלי שנים ( הביולוגיה של האהבה ) אבל הצצתי עכשיו בתראפיה הפרימאלית החדשה והוא מאזכר שם מחקרים שונים עם דבל בליינד ( לזה את קוראת סמיות כפולה - אינני מכיר את המונח , האם סמיות מלשון מסומא ? ) בתאומים שאחד מהם סכיזופרן והקשר להטבעת הלידה על המוח .ראיתי שם גם משהו על מחקר בעכברות לפני לידה . אסתכל יותר ואענה לך .
באשר לביולוגי=הגיוני : מתייחס לכך שכאשר אין פיצול מה שנכון שכלית חייב לתאום את מה שנכון מבחינת הערכים הגופניים ביולוגיים .
לגבי היוגים ומדחיקים אחרים : איך את יודעת שחייהם היו שלוים ? האם על פי תאורייהם את עצמם ? ונניח שכן , האם בחנת עד כמה הם נגישים לסביבתם ולבני זוגם (ובעיקר לילדייהם) ? נדמה לי אם כי איני יודע בוודאות שרוב היוגים והסגפנים בכלל מתנזרים מחיי העולם הזה - ואולי לא בכדי . הגיוני כי כאשר אתה מכחיש את כאביך לא תוכל להיות פנוי ליחסים כנים עם סביבתך - אותה מערכת עצבים אשר עסוקה אינסופית בדיכוי הכאב והזכרונות על כל ההיבטים הכימיים - חשמליים - עצביים , אינה יכולה לאפשר מנטלית ורגשית להיות לא עסוק במלוא חושיך בדיכוי זה

אגב ,האם נכון לכתוב תאורתי ( אני יודע שכאשר זו מילה לועזית מותרות טית או תו , אך האם לא נכון יותר תיאורטי .

להתכתב ולהשתמע

אני

ההנחה שאת מציעה לגבי הספורטאי מאששת לדעתי את ההסבר ההדחקתי : האנדורפינים הם אלו המעורבים באמת ביכולת להתפצל מן הכאב ולאפשר את ההרגשה הטובה . כבספורטאי כן ביילוד , ההורמונים מתעוררים על מנת ( במקרה של נוירוזה ) להתנגד להרגשת הכאב ולהיות מסוגל להתעלם ממנה .

ובכן, לדעתי לא. זה רק לא סותר את ההסבר ההדחקתי. האנדורפינים יכולים להיות מופרשים פשוט מתוך צורך אבולוציוני להמשיך באותה סיטואציה, בלי שום קשר לרגשות ילדות או נוירוזה או הדחקה. האם אצל ספורטאים הפרשת האנדורפינים מראה שהכאב שלא הורגש היה חזק מדיי ולכן הוא הודחק, וצריך להרגיש אותו אחר כך באמצעות תהליך פרימלי? מדוע זו המסקנה מהמנגנון הזה לגבי ילדים? לדעתי, המסקנה הזו אולי מתאימה, אבל לא הכרחית. כדי להסיק אותה צריך להניח עוד הנחות.

לגבי סכיזופרנים: לידיעתך, היום יש גם מחקרים שמראים קשר בין סכיזופרניה להרעלת כספית. איך זה משתלב בתאוריות של ג'אנוב? על פי הקוו הקבוע שלו, הוא בטח יטען שהם רגישים יותר מלכתחילה להרעלת כספית בגלל ההדחקות. וזה בדיוק מה שאני טוענת: התאוריה בשבילו אינה מדע אלא אמונה, שבה כל דבר מוסבר על פי אותו סט חוקים. אין מצב שתהייה הוכחה הפוכה, הוא תמיד צודק. (תראה מה שכתבתי בדף הבית שלי על טיפולים אלטרנטיביים כמו הומאופתיה, שנוקטים היגיון דומה בנוסח my mind is made up).

למיטב ידיעתי, נכון יותר לכתוב תאורתי, דרמתי וכו'.

לגבי היוגים ומדחיקים אחרים : איך את יודעת שחייהם היו שלוים ?
איך ג'אנוב יודע שלא? תשובה: הוא לא יודע.
הנה, מחקר על יוגה לדוגמה:
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/quer ... s&[po]list uids[/po]=16945127&query hl=1&itool=pubmed docsum
והנה עוד אחד:
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/quer ... s&[po]list uids[/po]=16850902&query hl=1&itool=pubmed docsum

ואני לא אומרת שהמחקרים האלה מוכחים ההפך ממה שג'אנוב אומר; אני אומרת שג'אנוב מבלבל באופן קבוע בין עובדות להנחות ומתעלם מראיות סותרות.

אגב, הסתכלתי עכשיו בפאבמד וחיפשתי Janov. מצאתי כעשרה מחקרים שכולם על חולי סרטן, החלמה מניתוחים וכו', ואף לא אחד על הדחקה. לא נראה לי שזה אותו ג'אנוב (אולי כן), אבל נראה שאף אחד מהמחקרים שם אינו דן בהדחקה.

לגבי איזכור מחקרים לטובת התאוריה של ג'אנוב: כאמור לעיל, אנשים מסיקים כל מיני מסקנות ממחקרים. לעתים קרובות מדיי המסקנות אינן מתבקשות ישירות מהמחקרים. הבחנתי בנטייה ברורה אצל ג'אנוב להתלהב ולהיסחף עם תאוריות.

ושוב: לדעתי התאוריות הפרימליות הגיוניות במידה רבה, התרפיה עובדת או לפחות עבדה עליי (כנראה), אבל לטעון שזה מוכח מדעית או שזה הדבר היחיד שעובד, זו לדעתי טענה שאין לה מספיק בסיס.

בנימה קצת יותר אישית:

השאלה היא אם כדי לעשות תהליך כזה, שהוא תובעני וקשה מאוד, צריך להיות משוכנע לגמרי שהוא "נכון". זו שאלה מעניינת, שאני עדיין בודקת; אני מנסה היום לבדוק אם הספקות שיש לי עדיין מאפשרים לי לעשות הנחת עבודה שהרעיונות האלה נכונים, ונחישות מספקת לעבוד לפיה מתוך שמירה על הספקות. נכון להיום נראה לי שכן (-:.

אחד הדברים שלמדתי מהתנסויותיי הוא לפעול ולעשות החלטות בתנאים של אי ודאות וספקות, כאשר קונספציות נבחנות מחדש שוב ושוב. זה קשה (כשמדובר בהחלטות לגבי טיפולים לילד שלי, זה אפילו קשה יותר, תאמין לי). אבל נראה לי שזה מאפשר ברוב המקרים התאמה טובה יותר למציאות ובחינה טובה יותר של מה שטוב בשבילי עכשיו. (ואולי גם זה נובע מרגשות ילדות...צריך לבדוק את זה..!)

זו דעתי, אבל זה לא מחייב אף אחד אחר....

פשוש צריך אותי - ביי

על פי הקוו הקבוע שלו, הוא בטח יטען שהם רגישים יותר מלכתחילה להרעלת כספית בגלל ההדחקות.

אולי רגישים יותר לסכיזופרניה או מועדים יותר לסכיזופרניה, בגלל ההדחקות? בשילוב עם הכספית אחד יגיב ככה, השני אחרת.

אולי רגישים יותר לסכיזופרניה או מועדים יותר לסכיזופרניה, בגלל ההדחקות? בשילוב עם הכספית אחד יגיב ככה, השני אחרת.

|אנחה|
whatever. הנה עוד הצעה:
אולי רגישים יותר או מועדים יותר לסכיזופרניה בגלל נטייה גנטית (גם על זה יש מחקרים), שנובעת בעצם מהדחקה על פני דורות שלמים?
= עוד לקיחה של הסבר חלופי לתאוריה כמשהו שבעצם מוכיח את התאוריה.

התופעה בכל אלה זהה: כל דבר נראה כמו מסמר, כשיש לך פטיש.

האם ההנחות הגיוניות לנוכח התופעות האלה? אולי.
האם התופעות תומכות בהנחות? לא. צריך לעשות כאן עוד הנחות בשביל זה.
האם בכלל אפשר להוכיח את ההנחות האלה? מוטל בספק ע-נ-ק.

ומה קורה כשכל תופעה תחת השמש מוכיחה את ההנחה? עברנו מתחום המדע לתחום הדת. מבדיקת השערות להוכחת טיעונים.
ולא חסרות בתולדות המדע וגם היום נטיות דומות, שכמה מהן גרמו סבל ועוול לאנשים, ולפעמים לקבוצות שלמות.

מי שרוצה להיות דתי, שיבושם לו.
אבל דת זה לא מדע.
מדוע צריך להתיימר שזה מדע, ושזה מוכח?
למה לא להסתפק בהנחות?
לדעתי היומרה משיגה את המטרה ההפוכה (לפחות לגביי), ובסופו של דבר פוגעת באמינות הטיעונים. לא חבל?

אני מקווה שהבהרתי את עמדתי בנושא...עייפתי.

לפוגית, מצטערת - רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך.

האם שחרור מטראומות ילדות הוא 'חזות הכל'? האם זה מספיק על מנת שנוכל לבנות מערך רגשי יציב?

אני עדיין לא בטוחה שהבנתי. למה את מתכוונת ב מערך רגשי יציב ?

אם השאלה היא אם מספיק להרגיש את הרגש, התשובה היא לא. צריך להבין איפה זה דופק לנו את החיים היום.

אם השאלה היא בהשוואה לטיפולים אחרים, אז ההתנסות שלי הייתה שהגישה הזו יעילה בסדרי גודל לעומת גישות אחרות. אני חושבת שלי התרפיה עזרה לבנות מציאות יציבה יותר משהייתה לפני כן (במידה החלקית שבה יש לי, או לכולנו, שליטה על המציאות). חלק גדול מהיתרונות נשמר לאורך זמן, ומשרת אותי עד היום. (ואני לא מנסה לרמוז שגמרתי את התהליך הזה).

אם השאלה היא אם תהליך כזה הוא חזות הכל ומספיק כדי לפתור כל בעיה ריגשית אצל מי שעושה אותו, אז לדעתי לא. גם כי באמת אין אפשרות מעשית "להרגיש הכול ולהיות בריא", וגם כי בין היתר צריך גם לטפל בבעיות גופניות, כמו טפילים (כפי שציינת), הרעלת כספית אם יש, בעיות הורמונליות וכו'. הציפייה הבלעדית שלהרגיש ריגשות ילדות יפתור את הבעיות האלה מעצמן, כמו שג'אנוב כנראה גורס (הרי מטופלים אצלו שינו "לנצח" מדדים גופניים), היא בעיניי לא ראלית ואף מזיקה.

ואגב, ג'נסן עצמה כותבת שהקביעה שמבוגרים יכולים להרגיש הכול, חלה על רק מבוגרים שאינם סובלים מפסיכוזה.

מתי למי ובאיזה שלב הטיפול הזה כדאי
כרגיל אצלי, התשובה תהייה כנראה "תלוי בבנאדם..."

אצלי זה התאים כשהתחילו לעלות לי זיכרונות באופן ספונטני, כשגישות אחרות לא הביאו לשיפור אמיתי ותמידי, וכשהיו מספיק דברים במציאות שלא עבדו כמו שצריך (לדעתי) - במידה שנתנה לי מספיק נחישות לעשות את התהליך למרות הקושי. אחרי שהתחלתי כבר וראיתי את ההבדל בין היכולת לראות דברים בלי לפלטר לבין השקרים הנוחים, זה כשלעצמו נתן לי עוד מוטיבציה להמשיך. בזמנו חשבתי שאי אפשר לבחור בהדחקה אחרי שמתנסים בזה, ולו חלקית. הניסיון שלי בשנים האחרונות הראה שטעיתי כשחשבתי כך. אפשר.

לגבי אנשי מקצוע, נתתי הפניה כמה פעמים בעבר, הנה שוב:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... sc=0&ssc=0

אני ממליצה במיוחד על חיה לוטנר ועל רוני אנטן. עם חיה לוטנר אפשר גם לעשות קילציה בארץ אם מעוניינים. רוני עובדת עם ד"ר ברגר רופאנו שהוא רופא ילדים, אבל לדעתי יכול לטפל גם במבוגרים (צריך לשאול אותו), ומפנה אליו אם יש צורך בתרופות או קילציה.

תביאו בחשבון שהניסיון שלהן הוא בעיקר עם ילדים אוטיסטיים. אני מקווה בעתיד יהיו עוד אנשי מקצוע בארץ שיטפלו בגישות האלה.
למעוניינים בפרטים נוספים על בעלי המקצוע שברשימה כולל השתיים האלה, אני ממליצה מאוד לפנות אליי במסר פרטי או בטלפון.

הדיון על ת' או ט' בדרמתי ותאורתי הועבר לדף טעויות נפוצות בעברית 4 .

תמי, תודה על התשובה המפורטת.
אני רוצה להמליץ על זה למישהי שמחפשת משהו שאפשר לעשות לבד ועברה התעללות בעברה ואני מרגישה שככל שאבין יותר כך אוכל לעזור לה יותר להחליט האם זה מתאים לה או לא.
יש כמה אנשים בחיים שלי שהלוואי והיתה להם היכולת לראות את ההבדל בין היכולת לראות דברים בלי לפלטר לבין השקרים הנוחים
אבל זה כבר מסיפור אחר...

יש אפשרות לעשות את השלב של ה"אינטנסיב" (פגישות יומיות רצופות במשך שבוע) עם ג'ין ג'נסן בארץ בסוף נובמבר הקרוב. זה יקרה בתנאי שיימצאו מספיק אנשים שיתחלקו בעלות ההבאה שלה לארץ (בנוסף לעלות הפגישות עצמן)
פרטים arha64 at gmail dot com

למי שמעוניינים לחוות את התראפיה הרגרסיבית , הזדמנות חד פעמית כיוון שג'ין עשויה להגיע לארץ ב 20 לנובמבר השנה ויכולה לטפל בארבעה אינטנסיבס . בתור מי שעבר את התראפיה ועדיין משתמש בה על בסיס יומי - למעוניינים להשתחרר מהדחקות של צרכי הינקות והילדות ולשפר את חייהם , כדאי .
ניתן לפנות גם אליי למייל ב EYTAN.LERNER בג'ימייל .קום
איתן

לב אדום , הייתי רוצה לדבר איתך באופן פרטי, אם את מעוניינת בכך, אשמח אם תשאירי את המייל שלך. תודה!

אני מחזיר למה חדש. נבנית קבוצה (כפי שכבר נכתב פה בפוסטים מעלי) שמעוניינת להביא את ג'נסן לארץ ואנחנו זקוקים לאו עוד נרשמים כדי להוריד עלויות או לאימייל של גאיידמק

אם מישהו מעוניין בפרטים אז יפנה אלי בדף הבית.

שלום תמי.

קטע זה קשור יותר לדף על "תהליך אבל של ג'ין ג'נסן" אולם פה התנועה רבה יותר ואני יותר בטוח שכך תקראי את זה.

אני אנסה לספר סיפור ארוך בקצרה כדי להגיד תודה ואולי לעודד אנשים אחרים. בן 39, נשוי +1, אקדמאי, מודע ושואל. לפני 20 שנים, בצבא, שמתי לב שאני מדוכא ב-90 אחוז מהזמן, סגור, לא מתקשר עם אנשים ומפוחד. בזמן הנותר אני פתוח, מעניין ומגנט לאנשים. ה"גילוי" הוביל להחלטה לנסות ולהבין למה, ואת עצמי.
כך התחיל תהליך ארוך של חפירה וחיפוש עצמי, וחיטוט בפצעים ישנים, וקריאת ספרים, והתבוננות באחרים והקשבה. לאט לאט, תוך חיים "נורמלים" (אוניברסיטה וטיולים ועבודה ובלי תקשורת עם אף אחד אחר או חברה) התגלתה לי האמת על עצמי וכל, או רוב, מה שהודחק טפטף החוצה.

אני הייתי ילד מוכה שעבר התעללות פיזית ונפשית.

אמא התעללה פיזית (מכות רצח במשך כמה שנים, סימנים כחולים על הגוף, מכות "סתם", ופעם אחת אף הגעתי לבית חולים) ובעיקר נפשית (כל הספקטרום האפשרי הנמצא בספר, יקשה עלי לפרט כאן כי זה ארוך). וגם ידעה לקחת לעצמה. מתנות שקיבלתי, וכסף שהיה שלי, וכוס קפה שהכנתי והבאתי להם למיטה כל בוקר לפני שהיא (הם) הולכת לעבודה ואני לבית הספר. בבוקר, את הכריכים לבית הספר לי ולאחיותיי הכנתי לבד, הם ישנו.
אבא (מאמץ, הביולוגי נפטר) התעלם מקיומי לחלוטין. לא נגע, לא שאל, לא הגן, לא דיבר איתי, לא תמך או התעניין, לא ענה על שאלות שילדים שואלים ("כי ככה בא לי." ו- "שיהיה לך מה לשאול." היו התשובות המוחלטות). לא עזר לי בכלום, גם ללמוד לרכב על אופניים הייתי צריך לבדי כי לא היה לו זמן אלי. לא היה אבא.

לאט לאט חוויות הילדות המודחקות יצאו החוצה, הזכרונות, המראות, והתחושות. התהליך התחיל באמא (כשהסתיים העזתי להתחתן), ואחרי עשר שנים עבר לאבא. המון זכרונות, וחוויות, ותחושות עלו וצפו, ויצרו תמונה שלמה של חיים אומללים ולא מאושרים, של פחד תהומי וחוסר יכולת להבין מה עשיתי ולמה אני תמיד הייתי לא בסדר. רגשות אשמה מודחקים עלו, חוויות קשות שעברתי נראו ברורות וחדות.
גם הבנתי שבמשך כל השנים האלו, כילד, נפשי סירבה להסכים ולהיכנע לטרור, ותמיד הייתה פינה קטנה שידעה שאני אתגבר ושאני צודק. אני אנצח בסוף.
לפני שמונה שנים התחיל הבכי (לפעמים יום יומי), וההבנה. חזרתי להיות ילד, בכיתי לאבא (הביולוגי, שאהב אותי) ונזכרתי שהיה אחד כזה, גם כשלא פגשתי בו מעולם. בכיתי לעצמי באוטו בדרך הביתה. ה"גלים" שהספר מדבר עליהם התרחשו במחזוריות משתנה (לפעמים ארוכה מאוד) ותוך כדי מודעות מסוימת לעצם התרחשותם. הבנתי למה ועל מי אני כועס (הורי ולא העולם כולו), מה קרה, מה עשו לי. למה אני מרגיש אשם תמיד, למה אני לא מרוצה, לא מאושר, תוקף, מפחד מסתגר ונמנע. העזתי לראשונה לעמוד על שלי, להגיב, לנסות ולהשלים עם עצמי. החיים החלו להיות ברורים יותר ללא ערפל ועם פחות הגנות. שנים של עבודה עצמית החלו ליצור תובנות וחכמה. היום, ההתנהגות שלי אל הילדה שלי שונה לחלוטין. אני לא חוזר על מה שעשו לי, גם אם עדיין יש דפוסים שאני מנסה לשנות, ואני אשנה. מתוך מודעות, אני האבא שמעולם לא היה לי.

לא נעזרתי בפסיכולוג, כן בספרים. לא סלחתי.

קריאת הדף והספר בעקבותיו הובילה להבנה, שלעיתים קרובות אני פועל מתוך תודעה של ילד, וזאת למרות שכמעט ואין כבר זכרונות מודחקים, יש רק רסיסי מידע שעדיין דולפים החוצה. המעבר לתודעת מבוגר היה קל יחסית, כי התהליך הארוך (מאוד!) כבר התרחש והספיק לשקוע וליצור תובנות וסדר. הבנתי את יחסי לאשתי, להורים שלי ולממונים עלי. למה אני תוקף, למה מסתגר, ולמה אני רגיש לכל נקודות התורפה של מי שעומד מולי. למה ההגנות שלי חזקות והחומות גבוהות. לא שאין לי על מה לעבוד יותר, יש, וזה עדיין בתהליך, וזה עדיין קשה, אבל מודע וזורם הרבה יותר. התעוררתי. הספר לא התחיל את התהליך או עזר לו (הוא היה עצמוני לחלוטין ונבע מתוכי, אני גם לא מאמין במוחלטות של אנשי מקצוע) אבל הצליח לתת לו שם (?) ולשים אצבע על עניין התודעה.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר העיקרי. יש עוד המוני פרטים וחוויות, אבל המעטפת היא זו שחשובה. אם החלמתי? מהסרטן כן, מהשפעת לא.
הסיפור אישי, אולי הדרך משותפת.

תודה, רק אושר.
חבר.

ג'נסן כותבת שיש מחקרים שמראים שתוכניות-12-צעדים הן אפקטיביות

הערה אופ טופיק, שאולי מצדיקה דף נפרד:

מאז כתבתי את זה, נחשפתי לטענות שלפיהן תוכניות 12 הצעדים אינן יעילות מעבר לגמילה ספונטנית. בדו"ח פנימי מ-1989 הייתה הודאה של ראשי האירגון שהיעילות של התוכנית היא 5%. זו בדיוק היעילות של החלמה ספונטנית מהתמכרות...

גם בטענות האלה אני מטילה ספק, כיוון שלא ברור לי כמה המקורות הטוענים הם אמינים (וכולם בעלי אג'נדה ברורה, אפילו דמגוגיים). מצד שני, לפחות כמה מהטענות האלה פשוט מתקבלות על הדעת.

הנה דוגמה לאתר כזה . האתר טורח לפרט את מקורותיו, וזו גישה שמוצאת חן בעיניי.

כתבתי למעלה שאחת הביקורות שלי על הגישה היא התעלמות מהאפשרות שמקור הבעיה הוא פיסיולוגי.

אני רוצה לחדד את זה בתובנה שהגעתי אליה לאחרונה:
הסיבה המיידית לתחושות קשות כמו דיכאון או חרדות יכולה בהחלט להיות פיסיולוגית.
אבל התכנים הספציפיים יהיו מיוחדים ושונים מאדם לאדם.

לדוגמה: אם התעוררתי באמצע הלילה בתחושת חרדה, ייתכן שזה בגלל שיש לי סוכר נמוך. אבל התוכן של החרדה שאני מרגישה יהיה לגבי הסמלים שלי שקשורים להיסטוריה הפרטית שלי (נניח, פחד מאיחור), והתוכן של חרדה אצל אדם אחר שסובל מבעיה פיסיולוגית דומה - לגבי הסמלים שלו שקשורים להיסטוריה האישית שלו (למשל, פחד מאובדן השפיות). אצל כל היפוגליצמי, חרדה שנובעת מסוכר נמוך תהייה מאוד מאוד אישית בתוכן שלה.

כלומר: אני חושבת שהתכנים האלה כן יכולים להיות קשורים לרגשות ילדות, גם אם הסיבה המיידית לרגש הייתה פיסיולוגית - וכדאי להתייחס אליהם ככאלה. במקביל, כמובן, לכך שכדאי רצוי והכרחי לטפל במקור הפיסיולוגי של הבעיה - במקרה הזה, לאכול משהו שמכיל פחמימות בטווח הקצר, ולנסות להגיע לאיזון של הסוכר בטווח הארוך.

אני מאמינה שכל דבר שמעורר רגשות חזקים, מאיים לעורר רגשות ילדות, וגורם לנו להפעיל את ההגנות שלנו. הגיוני לשער שגם משבר או חולשה של הגוף מעוררים את רגשות הילדות, במקביל להתעוררות מערכות ההגנה הגופניות. (גוף ונפש הם שני הבטים של אותו דבר).

עוד הבהרה שגם קשורה למה שכתבתי לעיל, ושאולי כדאי לציין במפורש: אני שוללת לחלוטין את הגישה (שגם ג'אנוב ניסה אותה, בתוצאות עגומות למדיי) של הסתגפות במטרה מכוונת לגרום לכאבי הילדות לבקוע. האלף-בית של התהליך הזה הוא להתחיל ולסיים בשיפור המציאות של היום, ולא לנסות להרע אותה בכוונה כדי להגיע לאותם רגשות. תתפלאו אולי כמה אנשים נופלים לפח הזה, מסיבות שונות - למשל, ניסיון, מודע או לא, להאיץ את התהליך בצורה מלאכותית כדי להגיע ל"סוף" .

ההבדל בין הסתגפות מכוונת לבין התנהגות הפוכה יכול להיות דק למדיי, וכל אחד צריך לקבוע לעצמו איפה הגבול שלו עובר. לדוגמה - אם אני מרגישה מצוקה ומרגישה שבא לי לדבר עם חבר, אני ארים טלפון ולא אימנע מכך בכוונה כדי להגיע למקור ההרגשה (או לפחות, לא אמנע מכך בכל פעם שהצורך עולה, כי אז לא יישארו לי חברים..). מצד שני, אם אני מרגישה דחף לפתוח טלוויזיה בגלל אותה הרגשה, סביר להניח שאנסה להתנגד לדחף הזה; אם אחרי שדיברתי עם חבר אחד או שניים, אני מרגישה צורך דחוף וחזק לדבר מייד עם עוד עשרה, אני (מקווה לפחות ש) אזהה את הצורך כילדותי, ואתנהג הפוך. אבל בשום מקרה אני לא אמנע מאכילת משהו פחמימתי במקרה של חרדה שנובעת מסוכר נמוך, רק כדי "לתת לעצמי להרגיש אותה".

איך לעבוד עם הספר?לקרוא אותו?יש קבוצות בשיטה?

קצת באיחור, עוד תובנה, שהתחדדה לי גם בעקבות ההבנה שכולנו בנויים להתאים התנסויות לתבניות, מעצם היותנו חלק מהמין האנושי.
אני חושבת שלכולנו יש תבניות סיפוריות שנוצרו בילדות, שאנחנו מנסים להלביש אותן על דברים שקורים לנו. אלה תיאורי מצבים שאפשר לסכם בכמה מילים או משפט אחד.
הנה, למשל, כמה סיפורים שנתקלתי בהם:

מסתירים ממני מידע
יש לי כפיל שתופס את מקומי
פעם היה טוב יותר

הסיפורים האלה נוצרו כחלק מההגנות שבהן השתמשנו כדי להתגונן מאמיתות כואבות. המצאנו אותן כחלק מהניסיון להסביר לעצמנו את העולם.
היום, אנחנו הרבה פעמים מניחים אותן, כמו שבלונות, על מה שקורה לנו, כי אנחנו עדיין מנסים להבין את העולם באותה צורה.
מעבר לכך שמן הסתם אנחנו מביאים את עצמנו למצבים שהקווים האלה מופיעים בהם (כמו שאנחנו נמשכים לבני זוג המזכירים את ההורים) - לעתים קרובות המצב או האירוע מכילים מעט מאוד קווים דומים, וצריך די לאנוס אותם לתוך התבניות האלה. אנחנו ממציאים את הקווים האלה גם במקום שבו הם לא קיימים, או מבליטים אותם במקום שבו הם לא חשובים ומייחסים להם חשיבות מופרזת, ובמקביל מתעלמים מקווים שמספרים סיפור שונה, או ממעטים בחשיבותם.
(בדומה למה שקורה עם ראיות אנקדוטליות שאנחנו אוספים ש"מוכיחות" לנו שהאמונות שלנו נכונות...)
לפעמים אנחנו חושבים ש"אותו דבר קורה לנו פעם אחר פעם" כי "זה שיעור שאנחנו צריכים ללמוד".
וברור שכאשר אנחנו קוראים את המציאות דרך הפריזמה של ההסברים האלה, אנחנו מפספסים את המשמעות הנכונה של הדברים ולא מסוגלים להגיב בצורה שהכי טובה לנו.
מעבר להבנת הסמלים שלנו - אנשים והגנות - כדאי שכל אחד שמעוניין לעשות תהליך כזה ינסה לזהות אצל עצמו את התבניות הסיפוריות האלה. כי כאשר לומדים לזהות אותן, קל יותר לזהות את ההגנות שמאורגנות בתוכן, והרגש שמסתתר מאחוריהן.

צריכה ללכת כרגע, אם תהייה התעניינות אמשיך להסביר (גם לעצמי...)

תמי
קודם כל מרתקת הסקירה היסודית שלך את הספר והתהליך. מצאתי בה הדהוד ומענה לתהליך שעברתי בעצמי לאורך זמן רב ולא ידעתי לתת לו שם.
רציתי לשאול אם מישהו שבבעלותו הספר מעוניין למכור או להשאיל אותו. אם כן אשמח לשמוע ממנו פה, או ב-[email protected]
שיהיה שבוע נפלא לכולם
דנה

מעוניין להקים קבוצת תמיכה לעבודה בתהליך רגרסיבי פרימאלי . אלו שהתעניינו אצלי או אצל תמי גלילי בעבר וגם אחרים מוזמנים לפנות אליי לכתובת דוא"ל: eytan dot lerner at gmail dot com . חסרים עוד שניים שלשה אנשים.

תמי
תודה רבה על הדף, למרות שעוד לא קראתי את כולו. תודה על התאורים, על ההבנות, התובנות, חדות האבחנה, והמאמץ להיות בהירה ומובנת, שגם מצליחה.
ממה שקראתי כאן, נראה שיש דמיון רב בין הגישה שאת מתארת לבין שיטת "המסע" (The Journey / Brandon Bays) שפשטה לאחרונה במחוזותינו, ואשר אני עובד עימה קלות בחודשים האחרונים. בשיטה (טכניקה?) זו מדובר על ליגוע ברגשות, ולחוות אותם בהווה (מחדש) ולאחר דקות אחדות לעבור לרגש הקיים מתחת לרגש הקודם. כך לעבור שכבת רגש אחת אחרי השניה, עד שנחווה משהוא אחר. את האחר הזה מתארים את החוויה, לעיתים כתחושת שחרור, כהצפה באור, כריחוף, כ"להיות אחד עם אלוהים" ועוד כהנה וכהנה - איש איש בחוויתו יחיה ומתאר אותה כפי שחווה. ברנדון קוראת לחוויה זו "המקור"- זהו מי שאת באמת, מעבר לכל השכבות, הסיפורים, הפרסונה, התדמית העצמית וכיו"ב. ממקור זה מתחילים לחזור שכבת רגש אחת אחר שכבה. ויש עוד כמה "מיני-תרגילים". ברנדון מספרת שהחלימה ככה מסרטן.
תמי, האם את מכירה? האם את רואה דמיון/שוני בין הגישות?
אשמח להבהרותיך.
משה

משה, תודה. תודה שסיפרת לי שקראת ותודה על הפירגון.
לגבי הדימיון - יש דימיון בהרבה גישות לצמיחה.... רובן ככולן מתבססות על אותו ידע, הקשר תרבותי ו-common sense. ההבדל הוא במה שנראה לכאורה כמו ניואנסים, ואם תרצה - אלוהים מצוי בפרטים

.

גיגלתי את "המסע" ומצאתי את הקישור האוהד הזה . מסתבר שיש אנשים שהגישה הזו עזרה להם.
מצאתי גם את הביקורת השלילית הזו שטוענת ש"המסע" הוא בכלל גירסה של NLP....! זה ממש הצחיק אותי. אם אתה רוצה לדעת למה, אתה מוזמן לקרוא את הדף טעות הייחוס הבסיסית .

על פניו, מה שאתה מתאר נשמע לי כמשהו שיש בו הבדלים בסיסיים מהגישה הרגרסיבית הספציפית שאני מתארת. נשמע לי שאתה מתאר תחושה של אופוריה כללית כתחושה שמגיעים אליה (תקן אותי אם אני טועה). החוויה שבתהליך הרגרסיבי דלעיל מגיעה באופן טבעי לתחושה של בהירות ושקט (בעניין הזה, יש גם הדפים אושר אמיתי ואושר סינתטי ו אין שכל אין דאגות), לא לאופוריה. הניסיון שלי היה שתחושה של אופוריה היא כשלעצמה הגנה ושיש רגש כואב מאחוריה. אני אישית נעשיתי פחות מיסטית ויותר אתאיסטית וספקנית בעקבות התהליך הזה, לא מצאתי את אלוהים ולא התחברתי עם היקום

.

אני גם מרגישה לא נוח עם הסיפור של המחברת - איך בתוך זמן קצר להפליא (שישה וחצי שבועות) היא מוססה גידול סרטני ענק והתחילה לחיות חיי אושר לנצח:
"Through the humbling and profoundly transformational experience of naturally healing from a tumor in only six-and-one-half weeks, I uncovered a boundless joy and freedom that have been my daily experience ever since.
(הועתק מתוך האתר הרשמי שלה).

זה נשמע לי כמו הבטחה מפליגה, בנוסח "רק איתנו תוריד את עשרים קילו בתוך שבועיים ותשמור על משקלך כל החיים". כתבתי בהרבה מקומות שהתבטאויות בנוסח זה מכבות אותי לגמרי. ולא שאני נגד לעבוד פחות ולהשיג הרבה, זה פשוט לא נשמע לי סביר בעבודה רגרסיבית. גם לנוכח הדברים שכתבתי כאן בדף.

אני מסייגת ואומרת שלא קראתי את הספר ומה שכתבתי מבוסס אך ורק על המקורות החלקיים של דבריך וריפרוף על האתרים שאליהם קישרתי לעיל.
.

שליחה על ידי ט* » 14 נובמבר 2008, 21:03

הי
כתבתי לאיתן אימייל לפני כשבועיים שלושה ולא חזר אלי.האם זה עדיין רלוונטי?

ט שלום

לא קיבלתי את המייל שלך . את מוזמנת לכתוב לי שוב , זה רלוונטי מאוד.

שתי הבנות שדיברתי איתן כבר וקוראות את הספר של ג'נסן טרם הקמת הקבוצה - נעלמו לי מספרי הטלפון והשמות שלכן . בבקשה כיתבו לי למייל או התקשרו אליי על פי המספר שבידכן.

שליחה על ידי ט* » 15 נובמבר 2008, 09:13

כתבתי שוב

מעיין,

הגישה יכולה לעזור לך לגלות מה הצרכים האמיתיים שלך כמבוגרת ומה באמת טוב בשבילך. ייתכן שהתוצאה תהייה שתקבלי את בעלך כמו שהוא. ייתכן שהתוצאה תהייה שתחליטי להיפרד. ייתכן שהתוצאה תהייה שתשני את דרך ההתנהלות שלך בתוך הקשר ובעקבות זאת הקשר ישתנה לטובה, או לרעה. אי אפשר לדעת מראש.
את לא יכולה לשנות את בעלך, את זה את יודעת. אבל כשאחד מבני הזוג צומח, לפעמים בן הזוג השני נענה לו ומצטרף אליו וביחד הם בונים משהו טוב יותר ממה שהיה. זה נכון לגבי כל תהליכי הצמיחה האישית, שהגישה הרגרסיבית של ג'ין היא רק דוגמה אחת להם.

אני מציעה לא לכוון מראש לתוצאה מסויימת, כמו רצון לקבל את בעלך. כשמכוונים מראש לתוצאה מסויימת (כמו סליחה או קבלה), הסיכוי לגלות מה הצורך האותנטי נמוך עד אפסי. הדבר היחיד שאני מציעה לכוון אליו הוא חיפוש האמת, הרגשה של הרגשות שבאמת יש שם. ראי את הדוגמה על האשה שהבאתי לעיל, מתוך הספר, שגילתה בהדרגה את האמת על עצמה ועל ילדותה וכך הבינה טוב יותר מה היא רוצה מהיחסים עם בעלה. ההבנה לגבי הרצון הבוגר הגיעה מעצמה ורק אחרי שהיא הרגישה את רגשות הילדות.

עוד הצעה היא לא להניח מראש שמה שאת זוכרת על ילדותך מדוייק, או שבן זוגך הוא שיקוף של אביך, או אביך בלבד. כמו שכתבתי לעיל, לפעמים מגלים בתהליך שיש זכרונות שהודחקו, או שיש זכרונות שעוותו לזכרונות טובים כדי לא להתמודד עם הכאב. אני מציעה, בזהירות, שייתכן שאמך לא הייתה אוהבת במובן שהיית זקוקה לו. "עוטפת עד חונקת" "פולניה" ו"דואגת", מניסיוני, במקרה שלי, אלה היו דברים שהתחפשו לאהבה אבל בעצם מילאו את הצורך של אמי - לא שלי.

איתן לרנר מנסה בימים אלה לארגן קבוצה חדשה שתעבוד בגישה. אם זה מעניין אותך, אני מציעה שתצרי אתו קשר.

בהצלחה, ותודה על המשוב.

מעניין תמי, וגם איתן ( מדי פעם)
אותי מעניין איך העבודה דרך הגוף פותחת שערים נעלמים
במהירות ובאופן מעמיק
זה תהליך הוליסתי שמתרחש בתרגול של שיטת פאולה
ולפעמים אלה שערים אל הרגשות ולפעמים אחרים

שלום לכולם
אני נמצאת כרגע בתהליך של שחרור וריפוי נפשי. אני זקוקה לאוזן קשבת. מישהי שתקשיב לי ותתמוך בי ברגעים הקשים.
האם יש לכם רעיון כלשהו?

תמי,
תודה רבה על הפוסט הזה:
תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות (2006-08-30T06:45:32)
את הספר אקרא בעצמי, ואני מכיר בני דודים שלו. הדיון מענין. אבל לתיאור התנסות רבת שנים אין תחליף.
בכל תחום בחיים, ובתהליכים ארוכי שנים כאלו ביתר שאת, אין לנו משאבי יתר כדי להתנסות בכל, ותיאור כזה יקר מפז - כדי לאמץ וכדי לדחות.

(זו גם המוטיבציה שלי להקים את שינוי עמוק עליה סיפרתי לך- לחפש בקבוצה ולהגדיל מאד את משאב ההתנסות)

תמי,
הזכרת את הנסיונות המלאכותיים של ז'אנוב לעורר רגשות במטופליו ובבנו. זוכרת איפה ראית את זה?

רק רציתי לכתוב לגבי המסע. מאד אהבתי את המסע. התהליך עצמו מאד קל לביצוע וחזק. אכן, יש הגזמה פראית לגבי החוות, אולי פשוט זה עניין מסחרי או מעורר מוטיבציה לנסות את התהליך. אני מאד ממליצה לנסות אותו תוך התעלמות אלגנטית מההפרזות הלא רלוונטיות שבספר(אך לא בתהליך)
וכן, מקור התהליך בשיטת NLP שמחברת הספר עסקה בה רבות, אני לא רואה בכך כל בעיה. בתכלס היא לקחה 3-4 טכניקות משיטות שונות וחיברה תהליך שכל אחד יכול לעשות לבד או עם חבר\ה. אני כולה להבין שהניסוחים שמבטיחים הרים די מרתיעים. הם הרתיעו גם אותי שנים רבות אבל החלטתי להתעלם מהם ולדבוק במה שהספר כן נותן.
אני יכולה לשתף שעשיתי את התהליך פעמים רבות. אחת מהן לפני שבועיים עם חברה. לא שהקרקע רועדת אבל יש שיחרור .

קבוצת העבודה בשיטת ג'ין ג'נסן התחדשה, יש מקום למשתתף אחד או שניים נוספים
צרו קשר ל
eytan.lerner ב gmail.com

שליחה על ידי אא* » 21 דצמבר 2009, 00:24

איך משיגים את הספר?

את הגרסא האנגלית מזמינים מאיפשהו , למשל
http://www.amazon.com/Reclaiming-Your-L ... ref=[po]sr 1 1[/po]?ie=UTF8&s=books&qid=1261441076&sr=8-1
זה מה שאני קראתי

לגבי התרגום העברי צרי קשר עם איתן, במייל שלו לעיל.

מישהו יודע מאיזו שנה המהדורה החדשה, המורחבת?האם מ96?

שליחה על ידי אא* » 23 דצמבר 2009, 22:27

תודה רבה דני. האמת שבדקתי באמזון והספר לא במלאי. בכל מקרה אם מישהו רוצה למכור את הספר שלו, אז אני אשמח מאוד לקנותו.

מי שרוצה לקנות גרסה משומשת של הספר שנכתב בעקבות הספר של ג'ין - של אינגבורג בוש, יכול לצור קשר עם הכתובת הזו . ביקשתי מהם, ואז כבר השגתי עותק.
The Promised Book Land
The Promised Book Land
[email protected]

אויש זה מגניב יש לי כול כך הרבה מה לכתוב אממ.. עברתי ילדות קשה שני הורי הגיעו ממעון אימי עברה התעללויות ולו רק שראתה את אימה נשרפה חיה ואבי השתגע ממה שעבר. בקיצור סיפור מורכב אממ.. אני לא קראתי את כול מה שכתוב כאן ובעצם אני כותב יותר בכדי להזדהות ולהוסיף למי שבדרך. אצלי התהליך התחיל אחרי שאישתי ברחה מהבית עם ביתי .והבנתי שמשהו בי מסריח אני עכשיו אחרי שנה וחצי עבודה ואני יכול להסיף לכם על סמך התנסות אישית שלי ומוריי וכמובן הדבר היותר חשוב .התבוננות שלי. הרקע שלי הוא חרדי אני מוסמך לרב ולומד פסיכולוגיה (התחלתי תואר ראשון לפני חצי שנה)הדברים שאוסיף כמובן הם אינדוודאלים.ראשית למי שהתהליך לא עזר ברגעים קשים ולטווח ארוך. זה קורה בגלל שלא אימץ שיטות הסתכלות אחרות( שפרושו דימוי עצמי נמוך וערך עצמי לא נכון כי מהלך לבד של תהליך בוגר מדפוס אחר.ולכן עליו לפתח כלים של הסתכלות שלא מגיעות ממוח של בוגר לבד אלא אמורים ללמוד אותם ואפשר להסתכל בכול מיני ספרי עזרה עצמית של דימוי עצמי). לא בכלללל פותר את הבעיה ועוד דבר הבינו תודעת הילד הינה שורשית ולכון עם הינכם מתנסים במצב חדש עליכם להבין תוצאה נגזרת ששם מודעתם עדיין לא הגיעה ולכן נדרשת עבודה נוספת על רמת המודעות הנכונה במילים אחרות שהינך במצב קשה אתה אמור להבין שפה תהליך האבל לא הגיעה כי זו רמת מודעות אחרת (אני חסיד חבד ושם המודעת הינה כלי מרכזי ביותר במשך כמעט 400 שנה בעולם הפסיכולוגי ונגזריו לא מגעים לשיטות ההתבוננות שיש שם ודרכי התודעה מפורטים בה)שנית היה תקופה של שנה שעבדתי במעון בתור מורה נוער בגיל 14-18 וניסיתי להעביר להם את מה שלמדתי בערך ששווה לבני נוער כמובן. ושמתי לב שיש שני סוגים הסוג שיותר מתבונן ומודע לעצמו שעליו קוגנטיבי לא כול כך עובד הוא זקוק לשיטותכמו של גין גנסון וכו' . והחלק השל הנוער השני שלא מודע כול כך לעצמו וזה סוג טבע אין מה לעשות זה תכונה שנולדים איתה אלה רק קוגנטיבי עזר להם שאתה מנסה להחזיר אותם חזרה הם פשוט יוצאים עם נזק. כי זה לא משהו שהחלק הנפשי שאיתו הם עובדים בכדי להסתכל על החיים. ההכרה שלם בחיים היא יותר חיצונית. חבל שאליס מילר לא מכירה את המושג שקוראים לו בחסידות המשכיל (הפנימי) והחיצון(השיטחי) אושר ובריאות לכולנו

אפשר למחוק את ההודעה שלי כאן, אבל אני לא מצליחה לערוך. סליחה

תמי, פשוט מרתק גל מה שכתבת. וניתן בין השורות להרגיש את הכנות, החום, הרגישות, הנקיון האישי והכאב .

המון דברים ושאלות, אבל שאלהשכרגע מעסיקה אותי במיוחד בדוגמת הבעל העצבני :
אישה שבעלה נוטה להתפרצויות זעם. הוא לא פוגע באיש, ומעולם לא פגע בה, אבל הוא צועק, מקלל, בועט ברהיטים....

למה בעצם לקבל אלימות זו. טוב במהלך הכתיבה, הבנתי שהתשובה נמצאת בהמשךמה שכתבת. זה לא העניין אם לקבל או לא, אלא הרוגע וחוסר הבהילות של האשה בעקבות התהליך. הבנתי נכון?

בכל אופן, לבנתיים המון תודה. הפוסט הזה, זו הושטת יד בעת צרה.

פלונית שלום,
זה אכן לא העיניין של לקבל או לא אלא תהליך שבעזרתו את בהדרגה מגלה מה הצורך המבוגר שלך בסיטואציה. לאחר שאת מרגישה את הרגשות הישנים בהקשר ועושה תהליך (שהוא אגב שונה כיום בכמה דברים מהותיים ממה שהוצע בפוסט הזה ) של הפרדה בין ההגנות ,הרגשות הישנים את מגלה בהדרגה מה המבוגר שאת רוצה או לא רוצה ויתכן שהאישה תליט כן לעזוב את האיש או להישאר ויש עוד המון אפשרויות. הנקודה היא שהיא תפסיק להגיב לזה מתוך צרכייה הישנים ותוכל לראות את מצבה ואפשרויותיה כמבוגרת שהיא. היה מעגל שהנחיתי ביום העיון האחרון. אם תרצי לשמוע יותר תוכלי לכתוב אליי ב eytan.lerner בג'ימייל.
מקווה שעזרתי לך
איתן

שלום לכם אנשים יקרים

קראנו את הספר ומאוד התרשמנו. אנחנו רוצים להצטרף לקבוצה שעובדת על פי השיטה הזו (או שיטה דומה)
האם מישהו יכול להפנות אותנו לקבוצה שכזו?

תודה

זואי ואלקס
notsa.shovava ב gmail.com

לא יודע אם עוד רלוונטי - איתן אכן מטפל\טיפל בשיטה? כותב רשמים איפשהו בהקשר הזה?
תודה