_יופי של דף !
אמשיך לקרוא בו._
תזכורת לעצמי

יופי של דף !
אמשיך לקרוא בו.
לפני שנים רציתי לעבוד בעבודות בית בחו"ל. כדי להתפרנס ללמוד. אז עבודות בית היו פחות חביבות עלי, אבל זו לא הפואנטה.
פגשתי את האישה שהגיע לביקור בארץ. מהר נאוד הבנתי שהיא בעיקר מחפשת חברה בתשלום וגם עזרה עם הילדים.
היא לא עבדה.
הדבר העלה בי מחשבות על משפחתיות , בדידות , חברות וכו'.
מודה שהיה לי גבול אינטואיטיבי - חברות בתשלום לא בשבילי. זה היה ככ קיצוני עבורי שפשוט גנזתי את הרעיון ונשארתי בארץ.

[u]אם אתם עושים מדיטציה אז אתם לא עושים מדיטציה.[/u]
לזה התכוונתי, רק לא למדתי עדיין איך מדגישים מילה באתר.
מעבר לזה ש"מדיטציה" צריכה להיות חלק מכל רגע מחיינו, לא רק בזמן שייעדנו לה.

[u]על זה אמרו הגשש: מה שנכון - אמת.[/u] משום מה לא זוכרת את האמירה הזאת, אבל מסכימה איתך לחלוטין.

התמיד הזה.
מזדהה. עכשיו ב״חופשת הלידה״ אני מגלה כי שביעות הרצון שלי מעצמי קשורה במכונת הכביסה שפועלת וטלפונים שסימנתי עליהם וי, ולא בעוללית שישנה עלי או סתם מהיותי...מה בדיוק?
ולמה תמיד ברגעי הרוגע האלה אני נתקפת מחשבות על כל הדברים שלא השלמתי, על חוסר כיוון ב״קריירה״, ועל מה שאני לא עושה?
מסתמן ש: אם השמחה שלי תלויה בסימון וי על מטלות, אערום על עצמי שוב ושוב הרים. פרויקטים. מכך גם אראה תמיד מה שחסר. לא רק בי.
עוצרת לחשוב על העניין

[u]או להגיד- חביתה ועגבניות ותשמחו בזה.[/u]
יעל, יכול להיות שאת יורדת על הארוחות ערב אצלי בבית????? (בצחוק, בצחוק)

תשמעי, בעניין של האוכל, בעיני זה כמו הנקה או [po]חינוך ביתי לעצלנים[/po] : הילדים אוכלים מלפפון שלם, עגבניה שלמה, תירס, שני פירות, לעיתים ביצה, לעיתים אבוקדו.
אם הוספתי פיתה אז בכלל.

רוצה לומר: יש כאן מקרה מובהק שבו האידיאולוגיה מתאימה יופי לעצלנות. אז אם זה כבר קורה, צריך לתפוס את זה בשתי ידיים ולא לוותר על העניין.

_חיבוקים לילדים, חיוני.
אוכל טעים, חיוני.
אוכל מושקע ברמת מסעדת שף? אסור באיסור חמור. אחר כך את נופלת מזה. האנרגיות לא מספיקות לך. פשוט לא!_

על זה אמרו הגשש: מה שנכון - אמת.

[u]אז אנחנו אומרים שאנחנו עושים מדיטציה![/u]
אני בדיוק קוראת עכשיו ספר מקסים על מדיטציה והוא חוזר שוב ושוב על אותו המסר - אם אתם [b]עושים[/b] מדיטציה אז אתם לא עושים מדיטציה.

אני חושבת שאחת התחלויות של החברה האנושית, זה חוסר היכולת לא לעשות.
אנחנו כל כך מכורים לעשיה, שגם במצב שבסך הכל אנחנו רוצים קצת שקט ולכן משתיקים את ראשנו, אז אנחנו אומרים שאנחנו עושים מדיטציה!

[u]זו שאלה מונחת![/u]

אני שמעתי שדה מלא שבילים פרחים והזדמנויות. ורק אחרי שהתאמצתי הצלחתי לשמוע גם את הלחץ של התמיד.

[u]בצורך (במקרים הפחות טובים) וברצון (במקרים היותר טובים) לעשות המון דברים.[/u]
האם את יכולה לקבל את זה שבחלק מהדברים שתעשי זה יצא בינוני או אפילו עקום לגמרי?
כי אם כן, פשוט עשי מה שבא לך, ומה שיצא - יצא.
וכך, בשיטת האלימינציה, יישארו דברים שיספקו אותך וייכנסו בזמן המוגבל שיש לך.
מדי פעם תצא שם הצטיינות מלבבת, ורוב הזמן תצא משם פשוט הנאה מעצם העשייה.
מה בעצם מונע את זה מלהיות המצב עכשיו לדעתך?

[u]זו שאלה מונחת![/u]
ממש לא. כי יכול להיות שהאוזניים שלך שומעות שם משהו אחר לגמרי. שהמילה מעוררת בך דברים אחרים.
ולכן הצעתי לך את הפרשנות שלי ובדקתי מה שלך.

טוב. כן. בסדר. כל מילה.

גם לגבי הלא פה. זזתי מהמחשב.

[u]כי אם זה לא הכי טוב אז זה לא שווה? כי ארוחה של חביתה ועגבניה יכולה להפיק כל אחת, יכולה להפיק גם אמא אוטומטית שתהיה פה בזמן שאני כותבת את הדוקטורט, אז אם אני כבר פה, ולא כותבת את הדוקטורט (שזה בעצם מה שאני עושה ברגעים אלה ממש, אני בכלל לא כותבת בבאופן! אני בכלל לא כאן!), לפחות שייצא מזה סביח וקראנצ עם שלושים ושמונה שלבים?[/u]
אוי ויי S-:

לא זוכרת איפה כתבתי על זה, אבל אני ממש זוכרת שכתבתי משהו בסגנון "אם מושכים את השמיכה לראש אז הרגליים נשארות בחוץ". אה, נזכרתי, זה במדריך שלי לתוי קנייה שעדיין לא השלמתי... תקשיבי, זה כשל, מה שתיארת עכשיו.
זה הפרפקציוניזם המחליא, שעושה לנו את החיים לגיהינום.
אני אגיד על רגל אחת כי חייבת לפרוש מהמחשב [b]עכשיו ומייד[/b]:
[list]
[*] חובה לבנות סדר עדיפויות
[*] חביתה וסלט עגבניות זה מצויין
[*] חובה להשקיע כמה שפחות במשהו מספיק טוב כדי להישאר עם מספיק כוחות לעשות את מה שחייבים לעשות טוב (ע"ע דוקטוראט).
[/list]
על רגל אחת, ההשקעה באוכל מפונפן שלא צריך בכלל - מספקת צורך מסוים, ובעיקר את הביקורת וההלקאה העצמית, - אבל עולה לך ביוקר. ביוקר אדיר. וכולם משלמים כשאת משלמת. כולם. שלא תחשבי שנתת משהו אדיר לילדים באוכל המושקע הזה. אולי הם לא רואים אבל אפילו הנשמה שלך יודעת שזו רמאות, כי אפילו הילדים (לא רק את והדברים החשובים שנדחו בגלל זה) מפסידים במקום אחר בגדול בגלל אוכל מושקע שלא היה נחוץ ויכלו להיות מאושרים עם אוכל שהיה לוקח עשר דקות להכין והיה משאיר לך זמן וכוחות לדברים אחרים.

הרעיון בתחזוקה שוטפת הוא לעשות מינימום שייראה כמו מקסימום.
להשקיע רק במה שמביא פירות.
להשקיע שתי דקות ביום במשהו שנותן פרי.
להתקדם צעד אחר צעד.
לעשות תחזוקה יומיומית אבל בקטן כך שכל הזמן שומרים.
כשיש פרוייקט ענק על הראש כמו דוקטוראט, שמים בצד כל מה שלא חיוני.
חיבוקים לילדים, חיוני.
אוכל טעים, חיוני.
אוכל מושקע ברמת מסעדת שף? אסור באיסור חמור. אחר כך את נופלת מזה. האנרגיות לא מספיקות לך. פשוט לא!

יאללה אני לא פה.

[u]הבאה והולכת - "הזדמנות", את המילה "תמיד" - איזה צליל האוזניים שלך שומעות?[/u]
זו שאלה מונחת! אבל כן, יש משהו מאוד מקרקע ומצמיד ומצמית בתמיד הזה.

הבעיה שאני מרגישה היא לא בצורך להצטיין כן או לא (כשאני עושה משהו אני משתדלת לעשות אותו טוב. ברור שזה לא תמיד מצליח, שלא תמיד יש לי כח לעשות דברים טוב גם אם אלה דברים שאני חייבת לעשות וכו', אני דווקא לא מאוד סובל בנקודות האלה). הבעיה שאני מרגישה היא בצורך (במקרים הפחות טובים) וברצון (במקרים היותר טובים) לעשות המון דברים (החל במטלות היומיום שלכבודן פתחתי את הדף הזה וכלה בדברים שהייתי רוצה להספיק ואין לי שום סיכוי).

מי שאת - זה הדרך. זו ההשתדלות. זו הדינמיות הזו. זה כולל בתוכו את כל הרגעים האלה שבהם גם לא מצליח, מתפרק, מביך וכו'...
ההצטיינות - היא תוצאה אחת אפשרית של מי שאת.
אם המבט שלך הוא על ההצטיינות את לא לגמרי בדרך הדינמית הזו מלאת האפשרויות להיות כל מיני "יעל".
אם המבט שלך הוא על הדרך, לפעמים תפגשי את עצמך המצטיינת ולפעמים את עצמך אחרת לגמרי, ואל שתיהן תחייכי באותה מידה כי שתיהן את. עם שתיהן תרצי לשוחח באותה מידה.

כשאת מצמידה למילה המופלאה, הרכה, הבאה והולכת - "הזדמנות", את המילה "תמיד" - איזה צליל האוזניים שלך שומעות?
<בכוונה השמטתי לך את ה"אפשר". כי אפשרות ותמיד הן לא מאותה משפחה צלילית לדעתי, והתמיד יותר מעניין כרגע ביחס ל"הזדמנות">

[u]ולא פשוט של מי שאת.[/u]
לא מבינה
מה זה- "מי שאת" ?
מי שאני זה עניין דינמי, בהתהוות.
מי שאני זו מי שאני עושה את עצמי להיות, בכל פעם מחדש.
(אני מבינה שזה עלול להקרא כמו- עלי להצטיין כי אחרת אינני קיימת, אבל אני דווקא כותבת את זה כהזדמנות, כ-תמיד אפשר).

[u]ברור שעכשיו את חייבת, כן?[/u]
אחרי שתסיימי את חלקך, שלא יתערבב לך.

[u]כי אם זה לא הכי טוב אז זה לא שווה?[/u]
למשל...
ומזה נגזר שבשביל להיות שווה (כאמא? כאשה? כדוקטורנטית?) צריך לעשות כל הזמן דברים הכי טוב. כי הערך שלך (בעינייך) הוא נגזרת של מה שאת עושה ולא פשוט של מי שאת.
נפלאותך תלויה בדבר ולכן היא זקוקה כל הזמן להוכחה. אז פעם את מכינה ארוחה שווה ופעם כותבת כתבה שווה ופעם עורכת ניסוי שווה.
וההנאה מהם היא לא דבר "נקי". היא בשירות משהו.
זה מאוד מעייף לתחזק משהו שאמור לעמוד איתן בעצמו... וזה גם דיסוננס. ודיסוננסים מעייפים מאוד. ועייפות כרונית מהסוג הזה היא מקור לתסכול.
מקווה שאני לא מבאסת. פתאום יצא לי כבד כזה. יכולה למחוק אם מכביד עליך.

[u]עכשיו איבדתי כל אומץ לספר איזה לוקש מכרו לי...[/u]
ברור שעכשיו את חייבת, כן?

[u]עושים נהדר אז מרגישים נהדר[/u]
את מה שאני עושה נהדר, אני בהחלט מרגישה נהדר לגביו (היום לדוגמא אני מאוד מרוצה מסעיף תחזוקת האוכל של בני המשפחה- הם קיבלו אוכל טרי ומושקע שהם אוהבים. בהחלט סומן פה וי וכמה חיוכים גדולים). הבעיה היא לא בזה, הבעיה היא שהיום הכנתי אוכל בכל הפוגות השינה של ילד מספר שלוש ולכן לא [u]_[/u] (השלימי את החסר, יש בערך טריליון אפשרויות).

[u]למה את בעצם רוצה שזה יהיה הכי טוב?[/u]
מתחת להסבר שנתתי? מנסה רגע לחשוב על זה.
כי אם זה לא הכי טוב אז זה לא שווה? כי ארוחה של חביתה ועגבניה יכולה להפיק כל אחת, יכולה להפיק גם אמא אוטומטית שתהיה פה בזמן שאני כותבת את הדוקטורט, אז אם אני כבר פה, ולא כותבת את הדוקטורט (שזה בעצם מה שאני עושה ברגעים אלה ממש, אני בכלל לא כותבת בבאופן! אני בכלל לא כאן!), לפחות שייצא מזה סביח וקראנצ עם שלושים ושמונה שלבים?

הו... אני רואה שגידלו אותך הרבה יותר טוב ממני :-D
עכשיו איבדתי כל אומץ לספר איזה לוקש מכרו לי...

דרלינג, יש פה באג. כי אם באמת היית מרגישה ככה, לא היית שוקעת לעולם להלך רוח קורבני ולא היית חווה תסכול. מה שסיפרת הוא משהו שמחזק את עיקרון העונג. עושים נהדר אז מרגישים נהדר ואין שום בעיה.
אבל זה לא עובד לך ככה. למה?
כך שאני מציעה לך שוב לשאול - למה את בעצם רוצה שזה יהיה הכי טוב?
אם שאלתי מעצבנת - דלגי עליה. אבל אם לא, יהיה מסקרן לשמוע מה יושב מתחת להסבר שנתת, מושך לב ועין ככל שיהיה.

_אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות
למה?_

כי הכי טוב הוא הכי טוב. זה מספק, זה כיף.

אני בכוונה אתן דוגמא שאני לא מאמינה בה אידיאולוגית- להכין ארוחה (ובגלל שאת זו ששאלת, אני מוסיפה- ארוחה שבהחלט איננה מצטיינת בהיותה חיונית, אבל במובנים אחרים, של טעם אהוב בבית הזה ומבחינת ההשקעה). אני יכולה לזרוק לסיר פסטה, אני יכולה להכין סלט הכי פשוט, או להגיד- חביתה ועגבניות ותשמחו בזה. (והם ישמחו, כולם פה חמודים מאוד). אבל היום בחרתי להכין סביח וקראנצ אגוזים. בלי להכנס לפרטים זה אומר להכין ביצים קשות, להרתיח תפוחי אדמה, לקלף, לפרוס ולטגן חצילים, להכין את הפיתות, לדחוף גם ירקות, והקראנצ הוא בכלל סאגה שמורכבת ממליוני שלבים (החל בהכנת סירופ סוכר וכלה בתערובת האגוזים הקצוצים בקרם משל עצמם וכו') (בחיי, זה [b]בלי[/b] להכנס לפרטים). ויש משהו בתחושה הזו, ש-היי, הכנתי למשפחה שלי ארוחה מגניבה ומושקעת שכולם שמחו בה.

ועל אותו המשקל- היי, לא כתבתי סתם עוד כתבה מעפנה בשעתיים השקעה, אלא ממש חשבתי ופניתי ודיברתי ועשיתי, ושוב חשבתי, ושיניתי כיוון, וראיינתי וניסחתי ובניתי את זה כמו שאני אוהבת.

ועל אותו המשקל- לא סתם הרצתי עוד ניסוי בסדרה של מיליוני ניסויים. אלא התעכבתי, ובדקתי, ודיברתי, והלכתי ועשיתי בעצמי בלי לשלוח שליחים, וניתחתי וישבתי לכתוב.

זה לא מסביב, זה לא חצי, זה לא כאילו, זה לא על יד. זה ממש ובאמת, זה לגמרי.

[u]אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות[/u]
למה?
<אני יודעת את התשובה כי גם אותי גידלו ככה, אבל עד שלא שואלים ברצינות לא עונים על זה ברצינות>

באחת הכתבות האחרונות שעשיתי, ראיינתי מישהי שאמרה לי: "אי אפשר להצטיין בהכל- בקריירה, במשפחה- אם אישה מאמינה שהיא צריכה לספק לילדים שלה 3 ארוחות ביום שהוכנו במקום כי אחרת הויטמינים נהרסים, הסיכוי שהיא תצליח לפתח כל סוג של קריירה הוא קלוש למדי". היא הסבירה שמה שהופך אנשים למאושרים ולמוגשמים הוא להיות הכי טוב בלאזן. שזו המידה שחסרה לרבים כל כך בימים האלה.

אני מבינה את זה, לגמרי. אני מבינה את זה בראש, אבל זה לא מתיישב לי בלב. אם אני עושה משהו- ויהיה מה שיהיה, הכנת ארוחת צהרים או כתיבת מאמר אקדמי- אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות, הכי טוב שאני יכולה להיות. ולכן, בתקופה הזו של חיי, אני א. מתוסכלת ו-ב. לא עושה יותר מדי (אפשר לצייר מכאן חץ בחזרה אל סעיף א.).

ולארועי היום: הבייביסיטר המופלאה הודיעה שאם אני מצפה שהיא תשאר עם שלושת הילדים, היא מבקשת העלאה בשכר. אין לי מושג אם זו דרישה הגיונית או לא (כמו שאמרה לי [po]עדי א[/po], האם מאמא לשישה מצופה לשלם 100 שקל לשעה? אולי? אני לא יודעת) אבל זה מאלץ אותי להתמודד עם העניין. שהוא בעצם זה שהיא לא מצליחה לתפעל את שלושתם. אולי זה קשה, אולי היא לא רגילה, לא משנה. זה לא מצליח. אני משאירה אותה איתם כדי לקפוץ לרגע לאנשהו, וכשאני חוזרת הבית נראה כאילו היה בו שד טזמני. זה לא עובד.

ובאוגוסט (שוב) עוברים דירה, ומי יודע לאן, ומי יודע מה נעשה בספטמבר- אבל ההתמודדות כבר כאן, ועכשיו. ממש עכשיו. מחרתיים, נניח.

אוח.

תודה

Footnotes
הערות שוליים/ציטוטים

מה זה פוטנוט?

שונאת ארספואטיקה, אבל בכל זאת: זה אינטרנט. לא כותבים כאן עם פוטנוט. אין כאן כללי ציטוט. יש טירליון מקומות באתר הזה שמתחילים ב "מחקר על הנקה מצא ש...." או "מחקר על שינה מצא כך וכך...".
מי שרוצה פוטנוט, יכול לפנות אלי, יש לי מייל בדף הבית, אשמח מאוד לשלוח לו.

אולי יעניין אתכן: כתבתי מדריך, איך לשמור על הישגי הפסח (בעקבות שאלה של ת', ששאלה אותי [url=http://basmatez.wordpress.com/2014/04/17/%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9E%D7%A9-%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%95/]אחרי הנקיונות המפרכים ממש חשוב לי לשמור[/url] )

בקישור יש חלון שאפשר להזין בו שם ומייל ואשלח את המדריך למי שרוצה.

עדי

_אני לא מזדהה עם קביעות נוסח הלכו אנשים חכמים (בעיקר נשים חכמות) ושאלו הרבה אנשים, ואני אומרת לכן, זאת לא אסטרטגיה טובה.
תראי, אולי הייתי צריכה לדייק יותר את הניסוח: במחקרים שבדקו מה גורם לאנשים לשתף פעולה בקשרים טיפוליים (למשל עם עובדות סוציאליות) גילו שהנחה של בחירה, וגם שימוש במושג הזה זה לא דבר שמעודד קשר. זה יוצר חוויה של האשמה. לא מהדהד לך לחיים שלך? סבבה. אני כתבתי את זה כי אני מחבבת את יעל, ולדעתי מה שהיה כאן אצל חלק מהכותבות זה שאמרו לה, בגדול: שתקי. _

לא רק שלא הזדהתי אם הניסוח, הוא נשמע לי מעיד על שרלטנות. "תאמינו, לי, אני יודעת, יש מחקרים, אבל אני לא רק לא אספר איזה אלא אפילו לא אטרח לתת שום מידע אינדיקטיבי". מזכיר מודעה שראיתי היום בעיתון שפרסמה איזה גלולה מצמח כלשהו שמעלימה תיאבון ועוזרת להרזיה. רק ששם היה תיאור מדוייק יותר של המחקר.

עם הניסוח החדש אני יכולה להסכים. לדעתי הו אלא סותר דבר ממה שכתבתי, להפך.
אדם שלא מבין ומסתכל על העולם מנקודת מבט של אחראיות, יפרש אחראיות בתור אשמה. מכיוון שאחראיות היא די נדירה בחברתנו, ואשמה לעומת זאת נפוצה מאוד, יוצא שרוב מוחלט מבין האנשים יראה בכל איזכור של אחראיות - האשמה. וכמובן שהוא יתגונן...

אני מניחה שהמחקר לא כלל בידוד של המשתנה של מידת האחראיות-אשמה בתפיסת העולם של האנשים שבמחקר.

[u]הייתי מעדיפה לומר שאיפה שכולם בוחרים אותו הדבר, כנראה שיש כוחות חזקים שמושכים לכיוון הזה, ולא קל לפעול בכיוון נגדי[/u]
מסכימה. ומאוד לא מסכימה עם הניסוח שמכחיש בחירה. מאוד.


[po]פלוני אלמונית[/po] - תודה על הניסוח הקולע:
_אני דווקא קראתי את זה כטוב שאת מתלוננת, תוציאי את זה, ועכשיו מה את רוצה לעשות לגבי זה?
להמשיך להתלונן ולהוציא, או גם למצוא דרך לצאת מהבאסה של החיים. _

[po]לב שומע[/po], את מעוררת השראה!

<התחלתי לכתוב את ההודעה הזו ביום חמישי בערב. מסקנה: עדיף להגיב בחלקים מאשר לחכות שאסיים לכתוב את ההודעה>

[u]אני תוהה על הדיון לגבי הבחירה, לא ברור לי אם זה נובע מסדר עדיפות או ממקום של הזנחה רגשית ופיזית של הבית שבו אני גרה[/u]
לגמרי. אצלי זה גם מאוד מהדהד בתחומים של סדר ושל תזונה (כמה הפנים שלי מסודר ומוזן).

[u]מה שעולה לי זה נושא הקצב שלך. את מסתנכרנת עם עצמך. עם היותך אמא ל שלושה ילדים. קודם היית אמא לאחד ואח"כ אמא ל 2 ומשם השתנית לאמא ל 3. עכשיו את צריכה להביא את עצמך לשם. וזה לוקח את הזמן.[/u]
וואו, חני, המון תודה על המשפט הזה. ממש לקחתי לי אותו לדרך. תכלס, זה כל כך נכון. בחודשים הראשונים התינוקות שלי נוחים להפליא, ישנים הרבה ובכל מקום, ופתאום- וואו, מחרתיים התינוק הפצפון הזה, מר. רק-אתמול-נולד, חוגג חצי שנה. לא להאמין. והוא, השבח לאל, שמח ופעלתן ועירני ונמרץ. עוד בנאדם הצטרף למשפחה (עכשיו רק חסר שיצטרף למצבת אוכלי השניצלים. אללי. זה אולי לדף [po]לגדל בנים[/po] P-: ). את ממש צודקת ותודה שהארת לי את זה. אני בתהליך הסתגלות פה.

[u]אני מכירה על עצמי שלפעמים אני רוצה לעשות הכל, לעשות מושלם כמו שאני מדמיינת, ואז לקבל נחת רוח מהתפעלות הסביבה. ואם הסביבה (ובמיוחד הבן זוג) לא ממהרים להתפעל <או בכלל לשים לב לזה> אני מפרטת ומספרת כל מה שעשיתי כדי לקבל מחיאות כפיים. ואם גם אז לא נרשמת התפעלות, אני מאבדת אנרגיה ומקטרת על כל העשייה והקושי שלה והמחויבות שלי כלפיה.[/u]
יש בזה משהו. בשני החלקים- אני מאוד אוהבת לעשות הכל לבד באופן מושלם (זה מצחיק לכתוב את זה), וכן, מאוד מתסכל לעבור ממקום שזוכה לפידבק מיידי ומהדהד (עיתונות) למקום שלא זוכה לפידבק (לעתים אף לביקורת) והעבודה בו כל כך מאתגרת.

איזה כיף פה בבאופן, בחיי.

אני קוראת בעיון את הדף שהתפתח פה, וזה מתקשר לי מאוד למנהג שקיים בעבודה שלי. אני עובדת בפנימייה טיפולית וכל יום נפתח בשעה וחצי דל ״תקינות״. הכוונה ששעה וחצי נותנים תשומת לב לכל מיני אספקטים בפנימייה (בהשלכה- בבית, בנפש)מנקים, מתקנים וכו׳. אני מחויבת להצטרף לילדים פעם בשבוע, ויש משהו בשעה וחצי האלה שכל כך מרגיע וממקם אותי לקראת היום שיש לפני, שהלוואי והיה לי פנאי וכוח לעשות את זה בבית שלי. אני עצמי מאוד לא משקיעה בתחזוקה הבייתית, עושה באמת את המינימום, חשוב לי שיהיה אוכל מזין ובגדים ללבוש- כל השאר שולי. אני תוהה על הדיון לגבי הבחירה, לא ברור לי אם זה נובע מסדר עדיפות או ממקום של הזנחה רגשית ופיזית של הבית שבו אני גרה...

(-:
בתור מרגישה חדשה פה, כייף להצטרף...

[po]לב שומע[/po]
קראתי בעיון. פרופורציות זה יופי.

(-: (-: תודה!!

_מצביעה בעד ללמד את הילדים כמה שיותר מוקדם להזין את עצמם.
להגיע למה שאת מחשיבה כאוכל שהוא חופשי (אצלנו - פירות וירקות ואגוזים) וללמד בגיל הכי צעיר שנסבל בעינייך לעשות שימוש בסכין וקרש חיתוך._

הבת שלי, בת 7 חודשים, זוחלת אל עבר המדף הנמוך במטבח שבו עומדת קערה עם פירות שטופים (כרגע בעיקר אגסים ותפוחים), נעמדת ומכרסמת פירות שלמים עם השן וחצי שיש לה. וכבר ארוחת הצהריים מאחורינו!

תודה לכן על הפרגון (-:

[po]לב שומע[/po], נשמע מדהים.

לב שומע, נפלא ביותר מה שכתבת. מקסים, מעודד, מלמד ומזכיר - כשהאנרגיה האביבית מאיימת לחסל את הפינות המטונפות בבית, ועל הדר לדרוס את כל הטוב שבינינו לבין בני ביתנו.
וטלי, אני כתבתי בדיוק מה שצילי כתבה ואיכשהו זה לא נשמר, אבל התלהבתי גם.
מצ'רה.

מריחות? כן! זה הריח של אחרי העוזרת... (לקרוא בהתמוגגות)

(קוראת בשקיקה)

[u]וככה בערך נראה כל החינוך לעצמאות בבית שלנו: לאט, אבל משתדלים שבנחת...[/u]
מקווה להצליח ליישם מה שהדגמת פה.
תודה רבה!

[u]אבל זה מה שאת בחרת", עניתי שכן, אבל עכשיו אני לא מרוצה מהבחירה[/u]
יו, איך אהבתי!!
ועוד יותר את מה שמאחורי המשפט.

אתמול מצאתי את עצמי מרפרפת פה בדף, ובמקביל שולחת עין מציצה אל החדר של הבן שלי (גדול, הופך פתאום מילד למתבגר צעיר...) ומתלהבת ממנו ברמות-על:
אני מחזיקה מעצמי אמא הכי לא מושלמת בעולם בקטע של חינוך לעצמאות. ואתמול כל כך התלהבתי ממנו!!
ביקשתי ממנו לסדר את החדר שלו לקראת שטיפה לפסח. התנאים הם כאלה, שהחדר שלו מבולגן מאוד, בהסכמתי המלאה, כי ככה הוא מבקש, וזה לא מאוד מפריע לי, כי הבלגן שלו לא גולש החוצה, וכשאני נכנסת לחדר שלו - התנאי הוא שהוא מפנה לי מקום ככה שיהיה לי נוח (בלי "דילוגי מכשולים"), והוא ממש מכבד אותי ואת התנאי, ואני לגמרי חסרת פשרות בעניין - כי ככה טוב לי ואני צריכה את זה.
אז נכון שבגילו אולי זה לא ביג-דיל לדעת לארגן לבד לעצמו, אבל הוא שאל אותי כאלה שאלות ממוקדות וענייניות ("תגידי לי למה את מתכוונת לסדר, את השולחן אני יודע, אבל תגידי לי מה עוד") ומתוך כוונה לעשות, ואירגן בדרך שנראית לו, ותלה לעצמו מעל שולחן הכתיבה עם צלוטייפ תמונה שמצאה חן בעיניו, בצורה בעיני ממש אסתטית (יחסית לצלוטייפ, כן??)
עזבו פרטים קטנים - האנרגיה הבסיסית של כל ההתנהלות שלו עם עצמו היתה כל כך נעימה לי, הרגשתי שאני רק צריכה לא להפריע, לא להשחיל איזו עין ביקורתית (מזמן למדתי פשוט להתרחק כשהוא עוזר לי במשהו, ולהעסיק את עצמי במשהו אחר, לקרוא ספר, נגיד, והוא יקרא לי כשיצטרך. אחרת העין שלי רואה מייד את כל מה שאני הייתי עושה אחרת, ולא יאומן כמה שעין יכולה לדבר, גם כשמתאפקים עם המלים... פשוט לימדתי את עצמי: שבי!!!! את כל הצרחות שצרחו עלייך כילדה כשעזרת, הוא קורא בתוך העיניים שלך גם כשלא אמרת מילה ואפילו לא כעסת, סתם היית לא מרוצה. אז אל תסתכלי!!!! מאז אנחנו מסתדרים מצויין. ואני הפסקתי לשאול את עצמי האם הוא צריך ריפוי בעיסוק...)
התלהבתי גם כי זכרתי פתאום את האיטיות שלו בכיתה ב, ג, כמה התלבטתי אם לחזור לריפוי בעיסוק שהוא קיבל בגן או שמיצינו, את השאלות של המורה על האיטיות שלו, איך לימדתי את עצמי - פשוט להתעלם מהאיטיות, ולתת לו יותר זמן. היום יש לו את החלק האיטי וה"נמרח" ובמקביל את החלק הממוקד והיעיל, והוא יודע להיות מאוד מאורגן וגם להיפך. וזה כל כך כייף, להתבונן בו, (ורק לנסות לא להפריע...)

הגישה הבסיסית שלי במה שנוגע לעזרה שלו בבית, היא שני דברים (הפוכים) במקביל:
האחד - לחפש את מה שגורם לו להרגיש אחראי, בעל ערך, מרוצה ומסופק ממה שהוא עושה - את מה שהוא עושה בכייף: למשל - בכייף, בשמחה, הוא סוחב לי את כל השקיות של הקניות הביתה (עם בעייה בקרסול, זו הקלה אמיתית... שאי אפשר לתאר עד כמה) וגם מסדר הכל במקום. מצד שני, הוא שונא לשטוף כלים. בכייף הוא יכניס לי כביסה מהארגז למכונה, ויעביר מהמכונה לגיגית ויסחוב לי את הגיגית אם ביקשתי, אבל שונא שונא לתלות...
והשני - כשאני באמת צריכה, נגיד יום ששי ונגמר לי הכוח והקרסול, ערב חג, סתם זמנים שאני באמת צריכה - דברים שאני יודעת שהוא כבר רכש את המיומנות ב"זמני רגיעה" והוא יודע לעשות אותם - לא מעניין אותי אם לא בא לו, וזה לא כי "צריך לעזור" אלא כי "אמא צריכה". לא עקרון מופשט - אלא באמת - אני.
רוב הזמן זה עובד טוב.

מה שמפתיע אותי הפסח הזה, זה כמה דברים טובים יכולים לצמוח בערוגה, גם עם השקייה והשקעה מאוד מאוד לא מושלמת...
(אחרי שהבנתי, לפני 3-4 שנים, כשניסיתי ללמד אותו לשבור ביצה, שגם אם אני לא אומרת כלום ורק מתעקמת לי בשקט הזווית של הפה, הוא קורא בתוכה את כל מה שאני ספגתי אילו מישהו היה מרשה לי בגילו לשבור ביצה והייתי מלכלכת את השיש, הבנתי שדברים כאלה אני עושה רק כשאני במאה אחוז פניות, אחרת אני הבטחה לייצור טראומות, וזה לקח חצי שנה בערך למצוא את הזמן שאני מספיק פנוייה רגשית אבל בסוף זה קרה, וככה בערך נראה כל החינוך לעצמאות בבית שלנו: לאט, אבל משתדלים שבנחת...)

[u]משהו שמלמדים[/u]
אמור היה להיות לא בין שתי המילים

[u]למה? יש נימוק?[/u]
לא הגיון פשוט, אבל כנראה זה משהו שמלמדים באוניברסיטה. כנראה שם [u]פראזות קליטות[/u] הרבה יותר עושות את זה.
להשמע טוב הרבה יותר חשוב ממה שקורה באמת בחיים.

[u]חלק מהכותבות זה שאמרו לה, בגדול: שתקי.[/u]
אני דווקא קראתי את זה כטוב שאת מתלוננת, תוציאי את זה, ועכשיו מה את רוצה לעשות לגבי זה?
להמשיך להתלונן ולהוציא, או גם למצוא דרך לצאת מהבאסה של החיים.

[u]הרי "חוסר בחירה, היא בחירה בפני עצמה"[/u]
למה? יש נימוק?

[u]הייתי מעדיפה לומר שאיפה שכולם בוחרים אותו הדבר, כנראה שיש כוחות חזקים שמושכים לכיוון הזה, ולא קל לפעול בכיוון נגדי. פחות קליט, אבל יותר מדויק בעיני. כי לדעתי האמירה שאיפה שכולם בוחרים אותו דבר, אין באמת בחירה, יכולה להיות תובנה "מדויקת דיה" ברמה החברתית הכללית, אבל היא לא בהכרח מדויקת לפרט (וגם לא בהכרח מועילה עבורו).[/u]
צודקת, צודקת מאוד. יש לי חיבה רבה מידי כנראה לפראזות קליטות.

[u]אני לא מזדהה עם התייחסויות תרבותיות/חברתיות בלבד והתעלמות מהטבע[/u]
לא הבנתי, מה הכוונה בטבע?

[u]אני לא מזדהה עם קביעות נוסח הלכו אנשים חכמים (בעיקר נשים חכמות) ושאלו הרבה אנשים, ואני אומרת לכן, זאת לא אסטרטגיה טובה.[/u]
תראי, אולי הייתי צריכה לדייק יותר את הניסוח: במחקרים שבדקו מה גורם לאנשים לשתף פעולה בקשרים טיפוליים (למשל עם עובדות סוציאליות) גילו שהנחה של בחירה, וגם שימוש במושג הזה זה לא דבר שמעודד קשר. זה יוצר חוויה של האשמה. לא מהדהד לך לחיים שלך? סבבה. אני כתבתי את זה כי אני מחבבת את יעל, ולדעתי מה שהיה כאן אצל חלק מהכותבות זה שאמרו לה, בגדול: שתקי.

טלי, כתבת פשוט נפלא.
ממש ישבתי לי והתמוגגתי. כזה דיוק במילים ובכוונות.
עשה לי את זה ביג טיים. תודה.

[u]אבל זה מה שאת בחרת", עניתי שכן, אבל עכשיו אני לא מרוצה מהבחירה[/u]
בטח, בטח. ולכן, כל דבר שאני בחרתי ואז מגלה שאני לא מרוצה מהבחירה - אני קודם עושה עבודה לזהות ממה אני לא מרוצה, ואז אני משנה את זה.
(יש לי על זה קבלות D-: )

[u]אז ככה, אחת המרצות שאני עובדת איתן, אוהבת להגיד שאיפה שכולם בוחרים אותו דבר זאת אומרת שלא היתה באמת בחירה. למשל: אם למעלה מ 95% מהנשים הבוגרות בישראל הן אימהות, אז להיות אמא זה לא "בחירה".[/u]

הייתי מעדיפה לומר שאיפה שכולם בוחרים אותו הדבר, כנראה שיש כוחות חזקים שמושכים לכיוון הזה, ולא קל לפעול בכיוון נגדי. פחות קליט, אבל יותר מדויק בעיני. כי לדעתי האמירה שאיפה שכולם בוחרים אותו דבר, אין באמת בחירה, יכולה להיות תובנה "מדויקת דיה" ברמה החברתית הכללית, אבל היא לא בהכרח מדויקת לפרט (וגם לא בהכרח מועילה עבורו).

ברמה האישית, גם אני לא מתחברת לזווית של - [u]אני בחרתי. כי זה מה שאני רוצה. וזהו.[/u] הזווית הזו מועילה מאוד למי שלא מרוצה בגלל שהוא בהלך רוח קורבני (ובטח גם בעוד מצבים). אבל בדרך כלל כשאני לא מרוצה זה לא בגלל תחושה קורבנית של היעדר בחירה, אלא מכל מיני סיבות אחרות.
בגלל זה כתבתי שלפעמים צריך לעבוד על ההשלמה עם מצב קשה (ככל שמיצינו את הדרכים לפתור את הקושי, באופן חלקי או מלא). השלמה כזו לא חייבת לבוא מזווית של "ככה בחרתי". פעם כשמישהי אמרה לי (לא בהקשר של ילדים!) "אבל זה מה שאת בחרת", עניתי שכן, אבל עכשיו אני לא מרוצה מהבחירה (-: . כמו שהלך רוח קורבני מפריע לפעמים להשלמה, ואז צריך להוציא אותו מהתמונה באמצעות בחירה כדי להרגיש טוב יותר, כך יש דברים אחרים שיכולים להפריע להשלמה, וכדי להוציא אותם מהתמונה צריך לגלות מהם.

[po]יעלפו מהמושב[/po]
את במחשבות שלי :)
מה שעולה לי זה נושא הקצב שלך. את מסתנכרנת עם עצמך. עם היותך אמא ל שלושה ילדים. קודם היית אמא לאחד ואח"כ אמא ל 2 ומשם השתנית לאמא ל 3. עכשיו את צריכה להביא את עצמך לשם. וזה לוקח את הזמן.
תני לעצמך את הזמן הזה. תרשי לעצמך אותו.
הדימוי שעולה לי הוא הטיול בשביל ישראל :). בתי לומדת עכשיו את הקצב המתאים לה כך שגם תהנה וגם תעמוד בלוח זמנים. היא מטיילת מנוסה וגם טיילה בחו"ל אבל את המסלול הספציפי של שביל ישראל ביחד עם התרמיל הכבד שהיא צריכה לשאת היא עושה בפעם הראשונה. והיא לומדת להסתנכרן עם הקצב של עצמה בתנאים האלה.
(())

[u]לא נראה שדימיינת ילדים עם אפס תמיכה. בלי תמיכה של הבן זוג, בלי תמיכה של המשפחה, עם מעט חברות[/u]
זה המשפט היחיד שאני מזדהה איתו , עדי.
אני לא מזדהה עם התייחסויות תרבותיות/חברתיות בלבד והתעלמות מהטבע ובטח אני לא מזדהה עם קביעות נוסח [u]הלכו אנשים חכמים (בעיקר נשים חכמות) ושאלו הרבה אנשים, ואני אומרת לכן, זאת לא אסטרטגיה טובה.[/u]

אבל גם במשפט הזה, הייתי מחדדת את עניין הבן זוג. לא תמיכה שלו- שותפות מלאה.
אני ממש הצהרתי על רצון להיפרד מאהובי אחרי שנתיים ראשונות כאמא צעירה ללא בעל בשעות העירות של הבכור. או אנחנו או העבודה הזאת. והוא עזב אותה, ועבר לעבודות שמסתיימות אחרי הצהריים (אבל יוצא בחמש בבוקר) והפך לשותף מלא בבית ובחיי הילדים.

יעלפו, אולי כדאי גם לבדוק עם עצמך אם יש משהו [b]בך[/b] שלא מעוניין בשותפות כזאת או בתמיכה מעשית של משפחה/חברים.
אני מכירה על עצמי שלפעמים אני רוצה לעשות הכל, לעשות מושלם כמו שאני מדמיינת, ואז לקבל נחת רוח מהתפעלות הסביבה. ואם הסביבה (ובמיוחד הבן זוג) לא ממהרים להתפעל <או בכלל לשים לב לזה> אני מפרטת ומספרת כל מה שעשיתי כדי לקבל מחיאות כפיים. ואם גם אז לא נרשמת התפעלות, אני מאבדת אנרגיה ומקטרת על כל העשייה והקושי שלה והמחויבות שלי כלפיה.

[u]אז ככה, אחת המרצות שאני עובדת איתן, אוהבת להגיד שאיפה שכולם בוחרים אותו דבר זאת אומרת שלא היתה באמת בחירה. למשל: אם למעלה מ 95% מהנשים הבוגרות בישראל הן אימהות, אז להיות אמא זה לא "בחירה".[/u]
זה כל כך לא מסתדר לי, כנראה בגלל שאף פעם לא הייתי באוניברסיטה (-:, ואני לא מקבל שום דבר כמובן מאליו.
הרי "חוסר בחירה, היא בחירה בפני עצמה"

אבל זה לא רק זה. הבחירה היא גם איך את מתייחסת לבחירות שלך.
להתלונן כל הזמן, זה קל. יש נשים עם עוזרות מטפלות מדיח כלים, ורובוט שעושה להם פו על הפנים, והן עדיין מתלוננות.
יש פה נשים שלא מצליחות להכנס להריון, ומתלוננות על זה. אין להן באמת בחירה אם הביצית תקלט או לא החודש, אבל יש להן בחירה אם להשבר מהדימום החודשי שהגיע, או לחשוב כל עכבה לטובה. ומצד שני יש פה נשים שהשלב הזה עבר בהצלחה, ועכשיו הן מאמינות שרק התואר יביא אותן לנחלה.
יש אנשים שחולים בסרטן ונכנסים לדיכאון, ויש כאלה שמתחזקים מאותה צרה בדיוק.
זה כו עניין של בחירה.
אפשר לבחור לרצות ילדים, וטיסות ולימודים ותוארים, ואפשר לבחור לחיות קצת יותר בפשטות, ולצאת ממרוץ העכברים.
יש לנו המון אפשרויות לרצות מתוכן.
אם אין רצון לשנות את אותו רצון, זאת בחירה.

[u]צעד השני הוא להחליט על סדר העדיפויות שלנו. בחרנו ילדים? הם בראש סדר העדיפויות והשאר, פחות חשוב ופחות דחוף. לחתוך, בלב שלם, בלי רגשי אשמה. פשוט לחתוך. וגם להגיד לעצמנו, כל הכבוד לי שהורדתי מעלי את המטלה הזאת והזאת. כשהילדים יגדלו אשקול אם להחזיר אותה..[/u]
מסכימה עם זה מאוד. ולכן, יש דברים שאני לא עושה:
[list=1]
[*] הרצפה שלי מטונפת, תמיד.
[*] החדר שינה מבולגן. תמיד.
[*] אני מבשלת ממש מעט עד כדי בכלל לא.
[*] אני מוציאה סכום לא מבוטל על פעילות לילדים, אפילו שאני יודעת שאפשר גם לעשות הרבה פחות, והם עדיין נהנים מהדשא והעצים והבעלי חיים שלנו.
[*] אני עושה תואר שני בשלוש שנים ולא בשנתיים (כולל תזה אבל)
[*] אני לא עושה ברית מילה (סתם, זה אני לא עושה בלי קשר :-) )
[/list]

[u]איפה שכולם בוחרים אותו דבר זאת אומרת שלא היתה באמת בחירה. למשל: אם למעלה מ 95% מהנשים הבוגרות בישראל הן אימהות, אז להיות אמא זה לא "בחירה"[/u]
וואו. חזק. אהבתי מאוד.

[po]עדי א[/po], את צודקת שאפשר לפרש את נושא הבחירה בתור "זה מה שרצית, אל תבואי בטענות".

אבל אני באה לגמרי מכיוון אחר. מה שאני אומרת יותר דומה למה שכתבה רוזמרין:
[u]אני הייתי מוכרחה ממש להעיף מחיי דברים שנראו לי חשובים ביותר כדי להתרכז במהותי יותר בעיניי באותו זמן[/u]

כמו גם הקטע עם החול (דוגמא בלבד): שברגע שמבינים שאני [b]בוחרת[/b] לשטוף את הילדים שלי מהחול ("אני" - כל אחת שבוחרת בזה, וזה כולל באופן אישי גם אותי, כי אצלי א-י-ן מ-צ-ב שייכנס חול הביתה. אצלי כשהם קטנים? פשוט מרימה כמו גור חתולים ככה מהדלת ישר לאמבטיה, ושכל הגועל נפש החולי הזה יירד רק באמבטיה ואחר כך אקרצף P-: ) -
ברגע שמבינים שאני [b]בוחרת[/b] ושיש לי אפשרות באותה מידה גם להחליט ש"לא בא לי" ואני משחררת את עניין החול - אז אנחנו יכולים לסדר את כל מה שאנחנו עושים בתור נגזרת של "זה מה שאני רוצה ולכן ככה זה יהיה וזה לא סבל אלא זה מה שאני רוצה":
[list]
[*] אני רוצה להרים על הידיים את הילדים הקטנים שלי מהדלת לאמבטיה (כי אני אתחרפן אם יהיה חול על הרצפה)
[*] אני רוצה להסיר את כל הבגדים מהם בתוך האמבטיה, לנער ולהכניס ישר למכונת הכביסה כי אני מתחרפנת מחול
[*] אני רוצה לקלח אותם טוב טוב ושיחכו שניהם באמבטיה מצידי עד שאגמור להוציא את השני כי אין מצב שהם מתפעלים לבד את הפרוייקט של ההתנקות מהחול לשביעות רצוני
[*] אני רוצה לעשות כביסה עכשיו (כי ככה, כי לא מתאים לי שהבגדים המלוכלכים האלה ישכבו שם עד מחר)
[*] אני רוצה לנקות את האמבטיה (כי מגעיל אותי להתרחץ ככה)
[/list]

האם לא העמסתי על עצמי עכשיו ים של עבודה?
כן, בטח.
האם אני ממורמרת ומרגישה קורבן?
לא, בכלל לא.
איך זה?
כי אני בחרתי. כי זה מה שאני רוצה. וזהו.
איפה אני חתכתי?
חתכתי את הים. את החול. כי לא היה לי כוח לכל הטירחה הזאת. ולא היתה לי עזרה בגרוש בכל הפרוצדורה. אז כדי לסחוב הכל עלי, הייתי צריכה כוחות.

החול הוא רק דוגמא.
אני התבוננתי בהרבה דברים בניהול הילדים והבית ופשוט חתכתי. או שהורדתי בכוונה סטנדרטים או שהורדתי את כל הדבר עצמו. אין כוח? אין מטלה.
גם ככה העומס פשוט מטורף.
הצעד הראשון בכיוון הנכון הוא [b]להכיר בזה שהעומס מטורף[/b].
הצעד השני הוא להחליט על סדר העדיפויות שלנו. בחרנו ילדים? הם בראש סדר העדיפויות והשאר, פחות חשוב ופחות דחוף. לחתוך, בלב שלם, בלי רגשי אשמה. פשוט לחתוך. וגם להגיד לעצמנו, כל הכבוד לי שהורדתי מעלי את המטלה הזאת והזאת. כשהילדים יגדלו אשקול אם להחזיר אותה... P-:

או קי, לא יאומן. [po]מה חדש[/po] סיפר לי שהדף פועל רק היום בצהרים!!!
אני בהלם.
עכשיו כיוון שפספסתי את רוב הדיון, לא אשמור על הסגנון המקובל של ציטוט והתייחסות, אלא אכתוב מה שבא לי.

שלושה עניינים שקשורים בבחירה:
[list=1]
[*] אז ככה, אחת המרצות שאני עובדת איתן, אוהבת להגיד שאיפה שכולם בוחרים אותו דבר זאת אומרת שלא היתה באמת בחירה. למשל: אם למעלה מ 95% מהנשים הבוגרות בישראל הן אימהות, אז להיות אמא זה לא "בחירה".
[/list]
האימהות היא אחת ההבניות החברתיות היותר חזקות שיש על הנשיות. להגיד לאישה שהיא "בחרה" להיות אמא זאת פשוט תמימות. הנועזות מביננו מעזות לבחור סגנון אימהות. למשל, יש כאן בדיון כמה נשים שבחרו לא להיפרד מילדיהן אחרי דקה וחצי כמקובל לטובת מעונות יום; בחרו להניק; בחרו לפשפש.
כל העניין של אתר הזה, להבנתי, יוצא מתוך הבנה שערעור על מוסכמות בסיסיות זה משהו שהוא נושק לבלתי אפשרי. הבאת ילדים לעולם היא מוסכמה אולטרה בסיסית, ולכן, הבחירה כטיעון, במבחינה סוציולוגית לדעתי לא תופס בהקשר הזה.

[list=1]
[*] מיומנויות ראיון: נמצא קשר סטטיסטי בין כמות השימוש במושג "בחירה" לבין תחושת אשמה בקרב אנשים שחיים בעוני. למה זה קשור? כי תכלס', מה שמי שאומרת בחירה אומרת זה: את יצרת את זה, אל תבואי בטענות. עכשיו על זה אפשר להוסיף אלף התפטלויות, ולהגיד שזה לא אשמה, זה אחריות ועוד כל מיני. תשמעו, הלכו אנשים חכמים (בעיקר נשים חכמות) ושאלו הרבה אנשים, ואני אומרת לכן, זאת לא אסטרטגיה טובה. אז ברור לי שאני לא הולכת לשכנע כאן אנשים נאו ליבראלים בהגדרה או בסאב טקסט שיש דברים שהם החברה ולא הפרט, אבל אולי אוכל לשכנע אתכן שזאת אסטרטגיה לא טובה להניע דרכה אנשים.
[/list]

[list=1]
[*] ספציפית ליעל: אני לא חושבת שהמציאות שאת חייה בה היא המציאות שבחרת בה. מה שנקרא: "דיס איז נוט ואט יו סינד אפ פור". לא נראה שדימיינת ילדים עם אפס תמיכה. בלי תמיכה של הבן זוג, בלי תמיכה של המשפחה, עם מעט חברות (ואני מדברת על חברות שכנות, לא על חברות טובות אבל רחוקות). וכאן יש לי שאלה: אם את צריכה לצייר תמונה מושלמת, נניח אפילו רק מבחינת [po]תחזוקה שוטפת[/po] , איך היא נראית?
[/list]

זהו, זה מש שיש לי להגיד על בחירה. ושסיימתי להתנגד לעניין הזה, אגיע למה שאני חושבת שהפתרון (וואי, אני משעממת את עצמי, אני כל היום כותבת אותו דבר על נושאים שונים):
הפתרון הוא דבר ראשון בכסף. לשטוף כלים? למה? יש מדיח. 1200 שח מדיח קטן על השיש. מייבש כביסה: לדעתי פשוט טרוף שאדם כמוך מבזבז את זמנו ליד חבל. זה לוקח רבע זמן, וגם את לא צריכה מקום על החבל, אז אם אין לך זמן את לא מקפלת, ולובשים מהספה. רובוט: האלה שמנקים את הרצפה בלילה.
כל אלה חוסכים זמן, כאב ראש. בקטע של המדיח, אני נשבעת לך שאם לא היה לנו אני לא יודעת אם הייתי נשואה היום. כמובן שיש את העניין של בייבי סיטר, מנקה וגו'.

וחוץ מכסף, וכאן אני רוצה להפנות לך את השאלה: מי לדעתך אפשר לגייס להיות לך מערכת תמיכה?

במחשבה שניה, את צודקת בשמת.

יעלפו, יכול להיות גם שהקושי נובע מכך שהמון המון דברים בחייך נראים לך כרגע חשובים באותה מידה, בלי קשר לנעימות שלהם.
אני הייתי מוכרחה ממש להעיף מחיי דברים שנראו לי חשובים ביותר כדי להתרכז במהותי יותר בעיניי באותו זמן. וגידול הילדים נבחר כמהותי ביותר, על כל מה שנילווה אליו.

רוזמרין, את דיברת על קורלציה בין רשימות, וגם אני רואה קורלציה בין שני דברים אחרים, ושתינו מציעות ליעלפו לעשות את הקורלציה. לחבר שני דברים שכרגע מונחים אצלה בנפרד, ואם תחבר אותם זה עשוי לשפר את איכות החיים שלה.

[u]בדומה למה שרוזמרין כתבה אבל טיפה במקום אחר[/u]
אני לא חושבת שמדובר על אותו הדבר. אני ויתרתי בתקופות מסוימות על בית מסודר בשביל יותר זמן מנוחה ואחרי שטיפלתי בעצמי כדי להשתחרר מאקסיומות. יותר נעים לי מנוחה מבית מסודר!
אבל זה באמת נחמד אם אפשר להפוך את ההכרחי לנעים.

_ערימות הכלים נערמות. פה הנזק אפילו קטן יותר - כשתצטרכי כלי תשטפי אותו.
גם זה, כמובן, קרה פה. אין לנו הרבה כלים (זה נשמע קצת מצחיק כשאני כותבת את זה, אין הרבה כלים, אין הרבה בגדים, אבל אני פשוט לא אוהבת כשיש הרבה, וככה, כשאין לנו הרבה כלים, אם אני לא שוטפת כלים במשך יום וחצי נגמרים הכלים, וזה מזל, כי אחרת הייתי צריכה לשטוף כלים שהצטברו במשך מי יודע כמה זמן) ולכן די במהירות יכולה להגיע למצב אותו תיארת. הבעיה במצב הזה- גועל. כשהכיור מלא כלים, זה לא כיף לגשש את ידך בתוך ערימת כלים מלוכלכים ולתור אחרי כפית. זה יכול לקרות מפעם לפעם, אבל אני בהחלט מעדיפה להמנע ממצבים כאלה._

האמת ש [po]אישה במסע[/po] פשוט מאתגרת אותך.
היא לא באמת מתכוונת שלא שווה לשטוף את הכלים.
מה שקשה לך לראות זה (בדומה למה שרוזמרין כתבה אבל טיפה במקום אחר) - את הקשר בין "מה שאני מעדיפה" ל"הדרך לשם".
כאשר את שוטפת את כל הכלים.
והכלים שטופים.
ולכן המטבח נקי.
ואין גועל.
ויש כלים זמינים.
וזה יעיל ופרקטי בשבילך.
וגם נעים לך.
את עדיין לא מקשרת בין מה שעשית - לבין הערך של זה בשבילך.
זה כאילו מנותק.
אילו כל פעם שהיית שוטפת כלים היית אומרת לעצמך: "עכשיו אני שוטפת לי את הכלים שלי, כדי שיהיה לי פה נעים ונחמד, כי אני אוהבת שיש לי כלים שטופים ונקיים כשאני צריכה אותם, כי כיף לי שהמטבח שלי נעים ולא מגעיל, כי אני אוהבת שהעבודה מבוצעת ולא רובצת לי על הלב" - יכול להיות שהניסוח הזה היה נותן הכרה לדברים שאת עושה, ומחבר אותם פיזית בתוך הראש שלך לנעימות, לאסתטיקה ולנוחיות שאת מסדרת לעצמך.
ואולי אז היית מרגישה פחות רע, פשוט לעשות אותם.

כאשר [po]אישה במסע[/po] מעלה מולך את השאלה "למה בכלל צריך לקלח ילדים עם חול" היא לא מתכוונת בכלל לומר לך להשאיר אותם עם חול.
היא רוצה להראות לך בצורה מאוד מוחשית [b]שזו את שבוחרת לקלח אותם מהחול[/b] ויש לך סיבה טובה מאוד לעשות את זה.
אז כיוון שאת צודקת בזה שאת מקלחת אותם מהחול, וזו בחירה מכוונת שלך, והיא נעימה לך, והיא מוצדקת בעינייך - אז תצרפי אליה את [b]הרגש הנכון[/b].
במקום באסה,
תצרפי אל רצף הפעולות הזה [b]בחירה[/b], נעימות, חיוביות, כיף. אה, נזכרתי מה הבטחתי: [url=http://basmatez.wordpress.com/2014/04/05/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%90-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F/]אני לא קורבן[/url]

[u]שככל שהתקיימה קורלציה בין הרשימות- כך התבהרה הדרך שבה אני רוצה לצעוד.[/u]
רוזמרין, מזל שכתבתי ושענית- קלעת בול. אני ממש אדם של רשימות והרעיון הזה נשמע מצוין. תודה!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]את יודעת מה נעים לך ומה לא, אבל לא מה חשוב כרגע ומה בעתיד[/u]
אוי, בכלל לא מקטין, זאת בעיית הצימצום שלי שיוצרת את חוסר ההבנה. אז הנה ביתר פירוט:
במעלה הדף, כתבת איזה הבדל בהרגשה יש לך בין ירידת כתבה לדפוס לבין (רגע, הולכת לצטט) ...
[u]הרגשתי ש... מה? שוואלה, נחמד- הילדים הלכו לישון כשהם ריחניים וחמודים, הם שבעו, ואפילו הכנתי להם אוכל למחר. הכלים שטופים, הכיור נקי. נו, נחמד. אבל אי אפשר להשוות בין זה, לבין, נניח, התחושה שיש לי כשמפיקת המוסף שבו אני כותבת שולחת לי מייל בעל שורה יחידה- הכתבה ירדה לדפוס. זו שמחה. ומה שאני מרגישה עכשיו? בקושי סיפוק מינימאלי.[/u]

אז אם תקחי דף ועט ותרשמי, בשיא הכנות, את המעשים/מראות/ידיעות שגורמים לך לתחושה נעימה ואת אלה שככה-ככה ואת אלה שבכלל לא.
ואם אחר-כך תכיני רשימה של הדברים שנראים לך חשובים (להווה ולעתיד) ואלה שפחות ואלה שבכלל לא.
האם תהיה קורלציה בין הרשימות? האם תוכלי ליצור יותר קורלציה?
<סליחה על התחביר הדפוק, ניסיתי לחתוך שלא יהיה מגושם כל-כך>

ולמה אני שואלת?
כי אצלי זיהיתי, במהלך השנים, שככל שהתקיימה קורלציה בין הרשימות - כך התבהרה הדרך שבה אני רוצה לצעוד.
לפני שהתחלתי במשימת הזיהוי, בצעירותי וכשילדיי קטנטנים, היו המון התנגשויות שהטריפו אותי.
למשל, ההתנגשות בין החשיבות שנתתי להורות נוכחת לבין הנעימות של השבחים בעבודה שגרמו לי לרצות להתקדם הלאה ולתת יותר זמן שם כדי לקבל יותר משוב חיובי.
למשל, ההתנגשות בין נעימות הבטלה, הבהייה, הדמיון והעצלות לבין החשיבות שינקתי מילדותי (והאמנתי בה) לגבי מעשיות, חריצות ומשכורת כספית עולה.
יש לי עוד דוגמאות, אבל את בטח מבינה את הרעיון.
אני חושבת על רעיונות להקל עליך, לא להקשות. אם הרעיון הזה לא מדבר לליבך- תתעלמי ממנו.

[u]את יודעת מה נעים לך ומה לא, אבל לא מה חשוב כרגע ומה בעתיד[/u]
רוזמרין, אין לי מושג למה בדיוק התכוונת במשפט הזה, אבל בניגוד לשאר ההודעה שלך, שאותה מצאתי מועילה ומשעשעת גם יחד, את המשפט הזה מצאתי מקטין מאוד.

[u]ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?)[/u]
אז זה העניין- שהיה לגמרי שווה את זה, והייתי עושה את זה שוב, היום. אבל זה היה קשה. זה לא סותר בעייני.

[u]ואולי גם ליצור או להגביר את תחושת היופי והסיפוק מהעבודות האלה (בלי להאדיר אותן, עבודות משעממות ברובן, אין ספק).[/u]
תודה על הסוגריים. אני בהחלט מנסה להיות יעילה בעודי מועילה, אבל אני לא אוהבת לראות בזה את היופי. זה מרגיש לי כמו הסתפקות במועט מאוד, מועט מדי. אני אוהבת לראות את היופי ביצירות משמעותיות יותר שלי בעייני.

[u]קודם כל אני רוצה להגיד, שאת לגמרי בחרת,יעלפו - את בחרת להביא לעולם 3 ילדים בהפרש מאוד קטן. זו בחירה.[/u]
בוודאי שבחירה, שלוש בחירות, אולי הכי טובות שלי :-P זה שאלה הבחירות שלי לא אומר שאני רוצה, או מוכנה או מסוגלת בכלל לוותר על כל מיני דברים בחיים שלי שחשובים לי (נניח- לכתוב ולפרסם, נניח- לחיות בבית עם רצפה שאיננה דביקה). אני לא בהלך רוח קורבני, אבל לעתים אני עייפה ומחפשת עצות ממי שהיו בדרך הזו לפניי או יחד איתי.

[u]את כל זה אני כותבת בשיא הנימוס כי אין לך מושג כמה אני מתחרפנת לשמוע אשה שקורסת, תחת עומס לא אנושי, מסבירה לנו כמה בעלה עובד קשה בלה בלה. בואי נגיד שמי שיכול ללכת לשירותים בלי שילד אחד לפחות תלוי עליו, מי שיכול לאכול בלי שמישהו אחד לפחות יונק ממנו, ומי שיכול לשמוע את המחשבות שלו בלי שילד אחד לפחות צריך ממנו דברים כל הזמן - נמצא בפיקניק מבחינתי, אוקיי?[/u]
אני אקרא את זה כאן מספיק פעמים ובסוף משהו מזה בטח ייכנס לי לראש, נכון?

[u]אבל הבכור יכול בהחלט בגיל הזה להזין את עצמו וגם לעזור לאחיו (אם התעלול הזה בכלל צריך עזרה בגילו ה"מתקדם").[/u]
אנקדוטה מאתמול- כי הזכרת לי וזה היה מצחיק- אני בחדר, הבכור מגיע ונושא את נאום ה-"אני רעב. מה כדאי לי לאכול? אולי תפוח מיובש? אבל כבר אכלתי תפוח מיובש. אולי סלט פירות? אבל אני רוצה בלי תפוז ועם תות..." וככה וככה (אני יכולה לבנות חומה סינית בעודו מתלבט). אני מציצה מהדלת, רואה את מס'2 יוצא מהחדר שלהם, מטפס על הכיסא המוגבה, בוצע לעצמו חלה, פותח את הקופסא עם החומוס, טובל ומלקק. הכי מייצג.

ובסוף, [po]אישה במסע[/po], אני לא בטוחה למה, אבל ההודעות שלך נקראות לי תמיד מאוד מנותקות מחיי עד כדי רוגז. יכול להיות שזה פשוט בגלל שאת לא נמצאת בסיטואציה שבה אני נמצאת (או בסיטואציה קרובה אליה) ולתחושתי היכולת לבחור בחירות כשאת תלויה בעצמך ואחראית רק לעצמך היא שונה מאוד מאשר בסיטואציה שבה את חלק משמעותי במבנה משפחתי בהתהוות. אבל מכיוון שאני מאמינה שאם משהו מרגיז אותי, כנראה שיש לזה סיבה טובה (והיא בי) אז תודה על ההזדמנות להרהר.

[u]למה צריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול? איזה נזק החול הזה גורם? אז הילדים ישארו מלאים בחול.[/u]
באופן פרקטי- ילדים מלאי חול ממלאים את המיטה שלהם בחול. הילדים הפרטיים שלי מתעוררים בלילה כי החול מציק להם, ואז הם מעירים אותי לטפל בזה. אם יש משימה שאני מעדיפה להתעסק איתה פעם אחת בשבוע ולא יותר זו החלפת מצעים. ולכן, אני בהחלט מנסה להגיע למצב שבו הילדים שלי לא ימלאו את המיטה שלהם בחול. (אפשר להמשיך- כשהנעליים שלהם מלאות חול והם חולצים אותן בתוך הבית נוצרות תלוליות חול בבית, זה מחליק, זה מלכלך וכו').

[u]ערימות הכביסה נערמות. הגעת אי פעם לנקודה בה את עושה כביסה כדי שיהיה מה ללבוש?[/u]
לגמרי. לי באופן אישי אין הרבה בגדים בכלל, ולילדים שלי יש את כמות הבגדים שהם זקוקים לה, ולא הרבה יותר מזה. זה מצב מאוד שכיח בבית שלי שאני עושה כביסה מהטעם הפשוט שצריך בגדים נקיים ללבוש.

[u]ערימות הכלים נערמות. פה הנזק אפילו קטן יותר - כשתצטרכי כלי תשטפי אותו.[/u]
גם זה, כמובן, קרה פה. אין לנו הרבה כלים (זה נשמע קצת מצחיק כשאני כותבת את זה, אין הרבה כלים, אין הרבה בגדים, אבל אני פשוט לא אוהבת כשיש הרבה, וככה, כשאין לנו הרבה כלים, אם אני לא שוטפת כלים במשך יום וחצי נגמרים הכלים, וזה מזל, כי אחרת הייתי צריכה לשטוף כלים שהצטברו במשך מי יודע כמה זמן) ולכן די במהירות יכולה להגיע למצב אותו תיארת. הבעיה במצב הזה- גועל. כשהכיור מלא כלים, זה לא כיף לגשש את ידך בתוך ערימת כלים מלוכלכים ולתור אחרי כפית. זה יכול לקרות מפעם לפעם, אבל אני בהחלט מעדיפה להמנע ממצבים כאלה.

צילי, לי קורא פעמים לא מעטות, אך בעיקר בכתב <מה שיכול לשנות את המצב מהותית, כי אין שפת גוף ונימת קול> לראות את ההבדל המהותי שיכול ליצור ניסוח שכולל למה, לעומת ניסוח עדין שמתייחס להאשמה העצמית האפשרית ואומר במפורש שלא לזאת הכוונה. בנוסף לכך, היה דף כלשהו בבאופן שקראתי מזמן בו מישהו סיפר על השימוש במילות שאלה אחרות במקום למה, ובשבילו זה עבד. אני חושבת שחלק מהדיון המעניין בשלושת דפי [po]קיצוניות באופן טבעי[/po] עסק גם בזה, בהודעות של בשמת.

דניאלה

מוזר לי לשמוע על גירויים במקומות מוצנעים, ולמען האמת זו נשמעת לי סיבה טובה לבדוק אם אין איזו בעיה אחרת שגורמת לזה. אך במקרה וזה אכן רק החול גורם, זו אכן הזנחה.
כל השאר - לא. ולו משום שזה עניין של הרגל ושל נורמות מערביות. ושוב, אני לא מטילה ספק בזכותם של הורים מערביים לרצות מיטה שאין בה חול. אבל אם יהיה בה - זה לא הזנחה של הילדים.

עם העקרון של לא להזניח ילדים אני מסכימה. אבל אני טוענת שההגדרה של רוב הנשים להזנחה היא הגדרה מערבית, כזו שכוללת הרבה מעבר למינימום הבסיסי.

מגיבה כרגע נקודתית כי זה קפץ לי
[u]למה צריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול? איזה נזק החול הזה גורם? אז הילדים ישארו מלאים בחול. ומה?[/u]
אצל הבנות שלי החול הזה מהר מאוד הופך ללא נעים, גורם גירויים בעור ועושה שמות במקומות מוצנעים, שמצריכים טיפול (ניקוי, חיטוי, משחה).
וזה בלי להזכיר את העובדה שזה מבאס להיות מלוכלך, בעיקר בלילה, ושגם הן מרגישות את זה, מגיל צעיר,
וזה גם מבאס שהבית ובעיקר המיטה מתמלאים בחול,
בעיקר בעיקר אם ההורים ישנים עם הילדים ואז זו גם המיטה שלהם.
לכן מבחינתי לא לשטוף מהם את החול בסוף היום זו הזנחה - במקרה הפרטי שלנו.
אם ילד מסתובב מלא חול וזה לא מפריע לו ולהורים שלו אני לא רואה עם זה שום בעיה.
הנקודה שלי היא שיש הרבה השלכות לאי-עשייה, ובמקרה של ילדים - הן נוגעות גם לילדים ולא רק לנו

אישה, את צודקת לחלוטין ברמת העיקרון. אני מסכימה לגמרי.
יכולה לשתף אותך מניסיוני עם נשים שאשמה באה להן באוטומט שזה לא עוזר. שאלות שפורטות את ה"למה?" לדברים אחרים נשמעות באוזניים שלהן בדרך כלל כ"למה?" ומפעילות את אותו הדבר. אשמה.
יכול להיות שניסיוני ספציפי מדי ונשים במצב נפשי אחר (או גברים) יפיקו תגובה אחרת וכן יחושו בהבדלים האמיתיים שבין השאלות. בכל אופן, כך אני מקווה ביחד איתך.

אלו אכן שני דברים שונים, וזו היא סיבה מצויינת להימנע מ"למה", שהיא מילה דו משמעית ובעיקר שחוקה משימוש עודף, ולשאול שאלות מדוייקות יותר. השאלות "מאיזו סיבה" "בשביל מה" ו"בהתבסס על מה" אלו שלוש שאלות שונות מאוד. התשובה לראשונה היא לרוב הטריגר למעשה, כזה שמסביר מה הפעולה שהפעילה מנגנון ולא מה המנגנון. השאלה בשביל מה מאפשר להבין את מבנה המנגנון. השאלה "בהתבסס על מה" מפנה את השיחה לכיוון אחר לחלוטין - של מוסר והסכמים קודמים.

ולפני כל השאלות האלו יכולה להישאל השאלה - למה אתה מתכוון? אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת.

וכן, אם יש האשמה עדיף להאשים. תקשורת גלויה מותירה משקעים גלויים, כאלו שקל לסלוח עליהם ולעבור הלאה.

[u]אם אני אבחר מישהו כזה בתור פרטנר לחיים אז עליי לבוא מראש עם הרבה רגישות לזה, הרבה דיוק[/u]
מסכימה. אבל גם חושבת שזה נכון תמיד ולכל דבר.
כי מי שרגיל להיות מואשם ימצא דרך להיות אשם גם ללא עזרתך.
הדיוק הוא הכי טוב שאת יכולה לעשות.
ואגב, גם אני נגד שאלות "למה?" מהסיבה שציינת. אבל במקור הדיון הזה התחיל משאלת what ולא משאלת why ואלו שני דברים שונים.
לנסות להבין מה האדם אומר זה לא כמו לנסות להבין למה הוא בכלל אומר.

ואת שאלת ה what הקלאסית אפשר ואף רצוי להחליף ברוב המקרים בשיקוף והזמנה לעוד מידע. למשל כך - אתה אומר ש... בוא, תגיד לי עוד. אני מנסה להבין/חשוב לי להבין.
וכמו במקרה הקודם - אם מאחורי זה מסתתרת טרוניה או האשמה או ביקורת, לא יעזרו כל המילים שבעולם - זה יצא החוצה.
כבר עדיף להאשים, לחטוף את הריקושט, להתאושש ולהתנצל אם צריך, ולהמשיך בדרך מכבדת יותר.

זו אכן הכללה. אבל אם להוסיף לשימוש במשפחה גם את השימוש המקובל בבתי ספר, אז אני מגיעה לכל מי שאני מכירה. כולם! אני לא מכירה אף אדם שהמילה "למה" לא נגועה ולו מעט בהקשר של אשמה בשבילו.

אני בשום נקודה לא אמרתי להעלים את הכלי - להפך, אני בעד דיאלוג. אבל אני גם בעד לראות את המציאות כמו שהיא, והמציאות שלי כוללת המון המון המון נשים שמפרשות כהאשמה המון דברים שהם בכלל לא כאלו, בגלל רגישויות שלהן. ואם אני אבחר מישהו כזה בתור פרטנר לחיים אז עליי לבוא מראש עם הרבה רגישות לזה, הרבה דיוק, והבנה שכל מה שיכול להתפרש כהאשמה - יתפרש. לפעמים גם אחרי שהסברתי שאני לא מאשימה כמה עשרות-מאות-אלפי פעמים. לא שאני חושבת שאבחר מישהו כזה בתור בןזוג, אבל חלק גדול מהאנשים הם כאלו.

[u]שאלות מוכתמות בקונוטציה של האשמה. וזה מקשה על הפרטנר לקלוט את הגל של שאלה מתעניינת[/u]
זו הכללה עצומה ממש.
נכון שיש משפחות בהן זה נהוג. אני ממש לא בטוחה שמדובר באיזשהו רוב.
אני מעדיפה להרגיל את מי שאני משוחחת איתו לכך שהשאלות שלי הן אמיתיות, מאשר להעלים את הכלי היפה ביותר שיש ברשותי להבעת סקרנות ורצון לדעת.

מאחר והרציתי על הנושא הזה אינסוף פעמים בפני אנשי מקצוע (שעובדים עם הקבוצה שהכי רגישה בעולם לשאלות) אני אהיה מוכנה לומר את הדבר הבא - מול אנשים ששאלות מקפיצות להם את הפיוז אפשר לומר דברים בלי סימן שאלה בסוף אבל לא לוותר על הבהרה שמקדמת את האפשרות של שאלה בפעם הבאה.
למשל כך - ממש רציתי לשאול אותך למה התכוונת בזה אבל אני מפחדת שזה יתפרש בטעות כהאשמה. אז אני פשוט אומר שאני ממש רוצה לדעת למה אתה מתכוון, ממש סקרנית. זה חשוב לי ומעניין אותי.

[u]הכלי של השאלה הוא בסדר גמור[/u]
מחדדת משהו.
כשאני אומרת "שאלה" אני מתכוונת לשאלה קלאסית. לא לשאלה רטורית, שהתשובה עליה בעצם נדמית לי ידועה. או לשאלה שאני מצפה לקבל עליה תשובה שנכונה בעיניי והשני אמור פשוט להסכים עם נכונותה.
אני מתכוונת להלך רוח של שאלה, כזה שיש בו יש רצון אמיתי להבין משהו, לקבל מידע של ממש, ללמוד. הלך רוח סקרן ומתבונן.
זה שיש למשפט סימן שאלה בסוף עוד לא הופך אותו לשאלה אמיתית, כמו שכתבה נהדר אישה במסע.

אז אם צד לדיאלוג לא נמצא במצב רוח שואל שלא ישאל. כי זה באמת עוד יותר מעצבן, מחביא את הכוונה האמיתית שהיא פשוט לומר משהו.
ולכן המפתח הוא לשהות במצב רוח שואל כמה שניתן. לגלות סקרנות של ממש כלפי הצד השני ורצון אמיתי להבין אותו, ולדבר עם מי שהוא ולא עם מי שהחלטתי שהוא צריך להיות.

צילי,
מלבד הלך הרוח שהשואלת נמצאת בו, משפיעה גם ההיסטוריה של הפרטנר. למשל, אם הוא בא מבית שבו היו נהוגות האשמות בסגנון "למה הפלת את הצלחת מהשולחן?!" שהמשמעות שלו היא "אתה אשם בכך שברשלנותך הפלת את הצלחת מהשולחן!" או אפילו "אתה בכוונת תחילה עשית מעשה רע והפלת את הצלחת מהשולחן. תתבייש לך!".

ובהקשר הזה, ובהתחשב בנורמות החברתיות שיש כאן כרגע, שאלות מוכתמות בקונוטציה של האשמה. וזה מקשה על הפרטנר לקלוט את הגל של שאלה מתעניינת.

[u]סטאטיסטית, אני מטילה ספק בזה שכדאי לצייד את רוב הנשים שייתקלו באמירה כזאת של גבר, בעצה לשאול אותו למה הוא התכוון. לדעתי, המקרים שבהם זה יהיה כדאי הם מעטים.[/u]
בשמת, זה לא סטטיסטית כי אין לנו נתונים סטטיסטיים.
אלו פשוט ההנחות הפרטיות שלך בנוגע לגברים ונשים ואני לא שותפה להן. יש לי הנחות כמעט הפוכות, והן בהחלט לא נובעות רק מניסיוני הטוב עם האיש שאיתי ועם שאילת שאלות.
ולכן, כאשר את אומרת את מה שאמרת את מקטינה את הידע והניסיון שלי על סמך היעד והניסיון שלך. וכמו שאומרים היום ילדים רבים - זה לא נעים לי.
הניסוח הנוכחי שלך מחזיר את הדברים לפרופורציה אחרת, שבה יש דעה שלך ויש דעה שלי וזה הכל. ויש סבירות גדולה ששתינו צודקות ברמה מסוימת ואולי טועות ברמה מסוימת.
הניסוח הקודם שלך הניח אותי בתוך קבוצה גדולה של נשים מסוימות שלא יכולות להבין משהו.

[u]ועצם הפעולה של שאלת שאלות, הרבה פעמים היא מתכון לצרות.[/u]
לטעמי הפעולה היא לא מתכון לצרות.
הלך הרוח שמתוכו שואלים הוא בסיס המתכון הזה לצרות. ואם נמצאים בהלך רוח מאשים/צודק תמיד/צודק עכשיו/ביקורתי/מתנשא או כל אחד מרשימה ארוכה של חברים כאלה, אזי הצרות תגענה עם השאלות או בלעדיהן.

ולכן, אם את במצב רוח להזהיר, אני בעד להזהיר מזה ולא מהכלי. הכלי של השאלה הוא בסדר גמור.

וואו, [po]אישה במסע[/po], אני כל כך מסכימה.

כתבתי על זה רשימה לפני כמה ימים. בחיי שהגיע הזמן כבר להעלות אותה לאתר שלי, בחיי. היקום קורא לי לעשות את זה, כי כל פעם אני מוצאת את עצמי כותבת באיזה הקשר "בדיוק כתבתי על זה אבל חיכיתי עם הפרסום".
אז לא אחכה עם הפרסום.
עוד מעט.
קודם אקח את הילד מהחבר...

מסכימה עם שתיכן - צילי ובשמת. ובכך הגעתי לסתירה פנימית שמעידה על בעיה בהנחות המוצא.
כי אני מסכימה עם צילי שעם רוב הגברים אפשר לנהל דיאלוג, ומסכימה עם בשמת שרוב הגברים לא יגיבו טוב לשאלה.
ואפילו מצאתי שני פתרונות ליישב את הסתירה, ואני אחפש עוד כמה.

הפתרון הראשון הוא שאלת תזמון הדיאלוג. אני חשבתי על דיון על פמיניזם, פילוסופי-ערכי, שבכל מקרה כדאי לנהל עם בן הזוג. וגם על דיון על עבודות הבית, כנ"ל, פילוסופי ערכי. כזה שברור שאין בו האשמה ושלא בא כתגובה להצעת עזרה בעבודות הבית.

הפתרון השני הוא לדעת איך לשאול. חשוב לשאול בצורה שהיא באמת לא האשמה, כי אם אני-מפעם הייתי שואלת, למשל, אז לי היה ברור שהמצב לא הוגן ובעצם הייתי מאשימה אותו. ועוד לא במילים ברורות אלא בשאלה, שזה עוד יותר גרוע. וטוב לא היה יוצא מזה. אני מפעם כי עכשיו אני יכולה לא רק לדמיין את צילי שואלת את השאלה בהלך הנפשי המתאים, אלא גם את עצמי. מצד שני, אני לא יודעת באיזו מידה הייתי מצליחה ליישם את זה, ולא פלא שהפתרון שחשבתי עליו הו אהפתרון שמתאים לי - להעלות את הנושא בזמן אחר.


ובכל מקרה, האמונות של האישה חשובות מאוד, וכדאי להתחיל מהן. למשל, יעלפו משום מה חושבת שהפרטנר שלה <איזה ניסוח יפה, בשמת! לא בעל, לא האיש שלה, שמפריע לי מבחינת העברית, ולא אישהּ, שלא ברור אפילו עם ניקוד, ובטח שבלעדיו> עובד יותר קשה ממנה. לי ברור שהמצב הפוך. ההבדל הזה משפיע מאוד על כל השיחה, עוד לפני שנאמרה ולו מילה אחת.

תראי, הסיבה שאמרתי את זה:

[u]מי שממילא חיה בזוגיות טובה, שיתופית ותקשורתית, לא יכולה להבין עד הסוף...[/u]
היא מפני שאת מדברת על "לשאול".

אני אומרת, זה בעייתי. צריך להיזהר בזה. את חיה בזוגיות טובה. לך הולך טוב לשאול. אבל אני גם מניחה שיחד עם היכולת לשאול ולקבל אפילו תשובות על שאלות, בא גם זה שמראש הוא הגון, מתקשר וכדומה.

סטאטיסטית, אני מטילה ספק בזה שכדאי לצייד את רוב הנשים שייתקלו באמירה כזאת של גבר, בעצה לשאול אותו למה הוא התכוון. לדעתי, המקרים שבהם זה יהיה כדאי הם מעטים.
ועצם הפעולה של שאלת שאלות, הרבה פעמים היא מתכון לצרות.
גם עם ילדים.
זו אמנות, לדעת לשאול שאלות נכון. זה בכלל לא עניין טריביאלי כמו שזה נראה. לכן אני מזהירה מזה.
לא שאין גברים שזה אפשרי איתם.
אבל ככה, באנונימיות, באינטרנט?
אני בעד קודם כל להזהיר, וללכת בדרכים אחרות. גם כדי לשאול צריך לדעת איך לטפל בזה הלאה. מה לעשות עם התשובה, במקרה שהיא לא תמצא חן בעינינו P-:

התחלתי לכתוב את ההודעה הזו מזמן, ובזמן שעבר בשמת הספיקה לכתוב את ההודעה שלה. ההודעה שלה חפפה חלקית את מה שרציתי לרשום, אך למזלי היא אמרה בעיקר דברים שלא אמרתי ורציתי לומר, מה שמותיר לי להתמקד בחלקים של הדיון שבשמת פחות התייחסה אליהם. אחד מהם הוא הסתעפות של הדיון שאומנם קשורה אבל היא לא ממש חלק מהותי ממנו. השני הוא דווקא חלק מהותי בהחלט, על בחירה וקורבנות, וחשוב לי לפרט עליו.

[list=1]
[*] מה הוא [u]"המינימום ההכרחי"[/u] ?
[/list]
אני טוענת שבחברה המערבית הוא גבוה בצורה מגבילה.
המינימום הוא שיהיה מה לשתות ומה לאכול, מה ללבוש ואיפה לישון.
אם אני אלך על הגדרת מינימום שקרובה יותר למציאות של רוב הנשים, אז המינימום הוא שכל הכלים מלוכלכים ושוטפים רק את הכלי שרוצים להשתמש בו, שכל הבגדים מלוכלכים חוץ מהבגדים שבני הבית לובשים עכשיו ועוד מערכת בגדים ספייר. בני הבית מתחת לגיל שלוש לא צריכים בגדים.

דניאלה, אני מסכימה שהורה חייב לדאוג לילדיו. לכן השלב הבא אחרי המינימום שתיארתי למעלה, שהוא חובה אם ההורה מסוגל לכך, הוא מזון בריא. פירות, ירקות, עלים ירוקים, אגוזים, נבטים. לקנות ושיהיה בבית, שהילדים יוכלו לאכול אם ירצו. זה אומנם לא ארוחה סטנדרטית, אבל זה בריא בהרבה. אם האמא יכולה היא יכולה גם לבשל, אבל מאפינס מושקעים בברור לא נכללים במינימום, ובישול בכלל לא נכלל במינימום.

יעלפו
[u]מה אני רואה כשאני עוצרת? שערימות הכביסה נערמות, שערימות הכלים נערמות, שאין פה אוכל שמחזיק ילדים שבעים, שצריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול למרות שאין לי כח, להמשיך? כי אני יכולה, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. וכשאני עוצרת, כי כבר אין לי כח, זה לא שאני עושה משהו מועיל אחר, כי הרי- אין לי כח.[/u]

להמשיך. למה צריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול? איזה נזק החול הזה גורם? אז הילדים ישארו מלאים בחול. ומה?
ערימות הכביסה נערמות. הגעת אי פעם לנקודה בה את עושה כביסה כדי שיהיה מה ללבוש?
ערימות הכלים נערמות. פה הנזק אפילו קטן יותר - כשתצטרכי כלי תשטפי אותו.
מה זה אוכל שמחזיק ילדים שבעים? <נמנעת מכניסה לנושא. יש מספיק דפי תזונה באתר>

כל הערעור הזה הוא לא על כך שזכותך לרצות ולהנות מהמצב בו כל הכביסה מכובסת, הכלים שטופים, הילדים שבעים ונקיים.
אני באה לערער על ה[b]חובה[/b] שלך לדאוג לכל זה.

[list=1]
[*] וזה החלק החשוב. והחלק שלא הבהרתי בצורה ברורה מספיק, ולא התייחסתי אליו ישירות.
[/list]
לדעתי בלא מעט פעמים כפייה של משהו גורמת לאנטגוניזם כלפיו. יש לי דוגמאות אישיות, ואני מניחה שגם את יכולה לחשוב על כמה כאלו.

ולדעתי יעלפו, את כופה על עצמך לעשות דברים, וזה המקור להרבה בעיות.

אני יכולה לספר על עצמי, מה גם שבתור חיילת יכולתי באמת כמעט ולא לעשות עבודות בית. ואני עושה. ואני מרגישה את ההבדל. את ההבדל בין המצב בו אמא שלי מכריחה אותי לעשות עבודות בית, לבין המצב בו אני בוחרת לעשותן. בין המצב בו אני רוצה לסדר את השולחן שלי במשרד כי הוא קטן משהייתי רוצה ואני רוצה לנצל היטב את המקום שיש לי, לבין המצב בו אמא אומרת לי לסדר את השולחן, ועוד בשם העקרון הערטילאי שעל שולחן להיות ריק. אני יכולה לא לסדר את השולחן. ואני יכולה לבחור לסדר אותו. זה לא אומר שאני אראה בזה מלאכה מעניינת ומהנה, אבל המטלה הזו גם לא תפגע במצב הרגיל שלי - שהוא אושר.
האפשרות השלישית - שהשולחן יסתדר מעצמו - לא עולה בדעתי. אני לא מאמינה בניסים שמפרים את חוקי הטבע. יש כוח משיכה, ואם אזרוק כדור הוא יפול. השולחן לא יסתדר מעצמו, והכלים לא ישטפו את עצמם. לכל בחירה יש השלכות. כתב [po]דוד רובנר[/po] [u]חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית[/u]

המצב, המציאות הוא שהבחירות שיש בפני מוגבלות. מוגבלות בחוקי הטבע, בכמות המשאבים המוגבלת שלי, בהרבה מגבלות. הבחירות שעומדות בפניי הן גם אינסופיות בכמותן וגיוונן. <למקרה שזה נראה לך סתירה - צפיפות המספרים הממשיים>.
במצב הזה, אני מחליטה כמיטב יכולתי מה היא הפעולה העדיפה בשבילי כעת. אני יכולה להתבאס אם כל האפשרויות העומדות בפני הן לא מוצלחות <למשל, זה די מבאס שצריך ללכת לצבא, אבל לא ללכת בהתחשב בזה שיש יותר מידי אנשים שרוצים להרוג אותנו זה גם בעייתי בעיניי. אין ברירה מוצלחת. עצם המצב שבו יש אנשים שרוצים להרוג אותנו הוא לא מוצלח מלכתחילה, לדעתי> ואז לבחור באפשרות המוצלחת ביותר לדעתי, ואז לא להתבאס מהצבא ומהבחירה שלי. או שאני יכולה להעמיד את עצמי במצב שבו אין לי בחירה ושאני בצבא מחוסר ברירה, ולא כי שקלתי את החלופות <נניח, להמציא בעיה רפואית, להוציא פטור מטעמי מצפון, לסרב להתגייס וללכת לכלא, להצהיר שאני דתייה, ועוד כמה אפשרויות שאני בטוח שכחתי>, ואז להתבאס.

ההבדל הוא לא סמנטי, הוא מהותי.

יש לי בחירה אם להכין לעצמי אוכל לצבא או לא. אני יכולה לבחור לאכול את האוכל שמגישים בחדר האוכל ותו לא, אני יכולה לבחור לקום מוקדם לארוחת הבוקר ולאכול גם אותה בבסיס, אני יכולה לקנות אוכל בשק"ם או בבית הקפה שיש או להצטרף לאנשים שיוצאים לאכול בחוץ, ואני יכולה להכין אותו בבית ולקחת בקופסאות למיקרו.
ואם אני מחליטה לעשות את זה, אז אני לא מתבאסת מהעבודה. כי אם אני יודעת שהעבודה תבאס אותי אני פשוט אבחר לא לעשות אותה. אם אני בוחרת לעשות אותה סימן שלדעתי זו האפשרות הטובה ביותר בשבילי, ואז זה לא מבאס.

אוף, שוב לא הצלחתי לנסח. אין מילים בעברית למה שאני רוצה להעביר. ליתר דיוק יש, אבל זו רק אחת מהמשמעויות של המילה אחראיות, ואין לי דרך ברורה להבהיר את המצב בו אני עומדת ובוחרת מתוך חירות מה אני רוצה לעשות, ואז עושה את מה שאני רוצה.

וואו, בשמת, עכשיו השארת [b]אותי[/b] עם תחושה שעדיף שלא אפתח את הפה :-)
אבל מאחר ואני בעמדה שונה, אז למען הדיון אני מניחה אותה כאן.
מציינת זאת כך כי אין לי כוונה לפתוח פה בוויכוח על טיבם של גברים או של אנשים בכלל או של הדרכים בהן אפשר לקבל את מה שרוצים, אלא רק להציג עמדה נוספת.
ומוסיפה שאני בהחלט לא מדברת על גברים מתעללים או על מקרים בהם הכוונות הרעות מאוד בולטות, ששם נדרש טיפול אחר לגמרי.

אני בעד לשאול, אני נגד לתחקר
אני בעד להניח שיש הרבה גברים שידעו לענות על השאלה לגבי הכוונות שלהם אם היא תישאל באמת ובסקרנות ומתוך רצון להבין ולקדם את הדיאלוג הזוגי (ולא רק לקבל את מבוקשי)
אני בעד שכל מי שהוא אדם הגון יפתח את הפה ואני חושבת שרוב האנשים הם הגונים וברי שיחה

אני נגד ריב וויכוח, אבל אני חושבת שהם בהחלט נמנעים אם מגיעים לדיאלוג בנפש חפצה ובלי יותר מדי הנחות מוקדמות לרעת הצד השני

[u]מי שממילא חיה בזוגיות טובה, שיתופית ותקשורתית, לא יכולה להבין עד הסוף איזה נזק אטומי עלול לקרות למערכת היחסים אם מתחילים לתחקר את הגבר שמדבר ככה על הכוונות שלו...[/u]
אז כאמור, לא הצעתי לתחקר. הצעתי לשאול, ועכשיו גם הסברתי לאיזו שאלה דיאלוגית אני מתכוונת. ואני מקווה שלכולם ברור שהדף הזה לא עוסק במהות שלו במערכות יחסים מתעללות ולכן לא סביר שום נזק, ובטח שלא אטומי, משאלה אמיתית וסקרנית.
אני חיה בזוגיות נהדרת. למרות זאת, ראיתי בחיי הרבה מאוד מערכות יחסים לא נהדרות בכלל וגם מתעללות. בחלקן הייתי בתפקיד מסייע טיפולי.
ומפריע לי מאוד ובאופן קבוע שמאפיין כלשהו של אדם נתפש כקובע את מידת ההבנה שלו במשהו.

[u]אפשר פשוט לשאול - למה אתה מתכוון כשאתה שואל את זה?[/u]
סליחה, לזה לא התייחסתי.
אני נגד לשאול אותו דבר כזה.
ראשית, מפני שהגברים הבודדים שיידעו לענות תשובה לעניין על השאלה הזאת, הם אלה שלא צריך לשאול מלכתחילה. כל השאר, עדיף שלא יפתחו את הפה...

תראי, החוכמה פה, כמו עם הילדים, היא לקחת משהו ראשוני, גולמי, היולי שאיננו בהכרח מה שאת רוצה - ולהפוך אותו בשיטות קסם למה שאת רוצה.
זה בידייך.
להיכנס לריב, לויכוחים וכדומה - זו דרך לא חכמה.
מי שממילא חיה בזוגיות טובה, שיתופית ותקשורתית, לא יכולה להבין עד הסוף איזה נזק אטומי עלול לקרות למערכת היחסים אם מתחילים לתחקר את הגבר שמדבר ככה על הכוונות שלו...

אני אומרת שבכל מקרה, הדבר החכם הוא לתת את הפרשנות הנדיבה ולנהוג לפי הפרשנות הנדיבה.
אם הוא בן אדם אפילו ב-60 אחוז, את תעשי ממנו בן אדם ככה.
אם הוא באמת לא בן אדם, אלא אחד שנפל עלייך ישר מדפי ההתעללות - אז האמת, הוא לא כל כך מציע לעזור בכלל P-: אלא מאשים אותך במה שאת לא עושה P-:

מאחר ובשמת, ברוב טובה, הפכה את הכל למאוד פרקטי ואפשרי, אני מצטרפת.

חוב קטן - [u]השיטה של בשמת היא לא להיות רק רכה ועדינה, אלא רכה ועדינה כשזה מתאים, ועניינית וברורה כשזה מתאים[/u]
מקבלת את התיקון. ותודה. גם אני ככה.

מצביעה בעד ללמד את הילדים כמה שיותר מוקדם להזין את עצמם.
להגיע למה שאת מחשיבה כאוכל שהוא חופשי (אצלנו - פירות וירקות ואגוזים) וללמד בגיל הכי צעיר שנסבל בעינייך לעשות שימוש בסכין וקרש חיתוך.
את מה שאת מחשיבה כאוכל מזין וחופשי להניח במקום נמוך וכך גם צלחות שמתאימות להם וכל מה שנחוץ כדי לא לשמוע כל שעתיים "אמא, אני רעב".
בהתחלה עוד תשמעי, ותוכלי לכוון בעדינות למקום שבו יש כל מה שצריך כדי לפתור את הבעיה.
אחרי זה כל העסק יבוא לבד.
מניסיון - זה בא לבד ממש ממש מהר כי גם הם רוצים עצמאות, ולהזין את עצמך זה בעצם הרבה יותר כיף מאשר לבקש ממישהו אחר (כשאתה ילד. בגיל שלי אין שום התנגדות לזה שמישהו אחר יכין סלט). האפרוח הממש צעיר שלך עוד לא שם, אבל הבכור יכול בהחלט בגיל הזה להזין את עצמו וגם לעזור לאחיו (אם התעלול הזה בכלל צריך עזרה בגילו ה"מתקדם").

[u]אפשר פשוט לשאול - למה אתה מתכוון כשאתה שואל את זה?[/u]
אה, אוקיי.

שכחתי להגיד משהו נוסף:

אני בעד פרשנות P-:
אני בעד לפרשן פרשנות נדיבה גם כשבן הזוג מגיע מתוך הרגלים שוביניסטיים להחריד.
בפרשנות הנדיבה, האשה החכמה תהפוך אותו בפרשנותה, בנדיבותה ובחוכמתה - לשותף.
זה לא ייקח יום אחד.
אבל זה לא יקרה אם היא לא תעודד אותו לשאול לעתים יותר קרובות ולהציע לעתים יותר קרובות.
כמו כן, זה לא יקרה אם היא תנסה לנער ממנו את רעיונותיו השוביניסטיים והמיזוגניים-במסווה בשיטות המקובלות (כעס, התפרצות, נזיפות, ביקורת וכיוצא באלה).
הדרך הארוכה, קצרה.
הדרך הקצרה, ובכן, שייכת לדרכים שמובילות לגיהינום.

ומה אם הוא חסר תקנה,
[u]תוצר של תפישות מעוותות לגמרי[/u]
?
אז היא תישאר עם הכבוד העצמי שלה, תבין עם מה יש לה עסק, ואולי תבין שעשתה מקח טעות ותחליט להיפרד ממנו, כי בעצם לא בא לה יותר לחיות עם אחד כזה... P-:

[u]את רוצה שאעזור לך יותר בבית?[/u]
חייבת לחדד פה משהו, קצת יותר:

אתן מבינות שיש פה בקשה עדינה [b]ממך[/b], אהובתו?
אתן מבינות שהוא מזמין את אהובתו בצורה עדינה להגיד לו מה היא רוצה וצריכה שהוא יעשה - כי מבחינתו, זה דבר שלא ייעשה, לדרוך לה ברגל גסה בתיכנון המשימות שהיא כבר עשתה בראש, להיכנס לה לפרוייקט, להתערב לה, לפלוש לה? (כי הוא שונא שעושים את זה לו)
אתן מבינות שהוא מזמין את אהובתו [b]לבקש[/b] ממנו וכך, בדרכו המאוד עדינה, גם באותו זמן מבקש למנוע ממנה מראש [b]להשפיט אותו[/b], להקטין אותו ולהשפיל אותו? כי זה פוצע את גאוותו הגברית כש'אומרים לו מה לעשות'. אבל אם זה [b]הוא[/b] שבא 'לעזור לך' אז הוא הזמין אותך לערב אותו, וזה כבר ממצב את כל מה שתגידי כבקשה ולא כפקודה שמנחיתים עליו?
אתן מבינות שהוא מבחינתו בא לשחק את תפקיד האביר שלך על הסוס הלבן, באמירה כזאת, ושהאשה שתזכה בכל הקופה היא זאת [b]שתראה שהוא האביר שלה על הסוס הלבן[/b] ותתן לו את כל הכבוד להיות באמת האביר שלה? והגיבור שלה? ותתן לו תפקידים מאתגרים שהוא יכול להצטיין בהם (לא כאלה שאת יודעת שהוא ייפול בהם או שאת תבקרי את הביצועים שלו אחר כך ותשפילי אותו)?

יש כאן דיאלוג מאוד עדין.
כל הזוגיות יכולה ליפול על טיפול גס ולא רגיש של האשה בהצעה הזאת.
הגיע הזמן להבין הצעות כאלה [url=https://www.youtube.com/watch?v=rzO-sv0mtZ4]כהצעות רומנטיות וסקסיות להפליא[/url] .

[u]"את רוצה שאעזור לך יותר בבית?"[/u]
[u]צריך לתרגם את זה לנשית[/u]
בשמת, זה התרגום הכי נדיב ששמעתי אי פעם. כיפאק היי לזה, כי אני מכורה לפרשנות נדיבה.
אבל מאחר ואת מתרגמת בעצמך, אני חולקת איתך את המחשבה הכמעט ברורה מאליה אבל שחייבת להיאמר -
זו פרשנות. ולפעמים, עם שפת הגוף, וההקשר ההיסטורי של הזוגיות, והרגע המסוים בו זה נאמר, זה בעצם משהו ממש ממש אחר.
לפעמים זה תוצר של הרגלים של שנים שפשוט נתנו להם לגיטימציה (חלוקת תפקידים מוסכמת בין שניים או לא מוסכמת אלא פשוט קיימת) ולפעמים זה תוצר של תפישות מעוותות לגמרי.
אז אני בעד הפרשנות הנדיבה בשלב ראשון אבל אני גם בעד אוזניים רגישות. כמו שלא חייבים נורא להתרתח מזה, לא חובה גם מייד להירגע ולפרשן לטובת הצד השני.

אפשר פשוט לשאול - למה אתה מתכוון כשאתה שואל את זה?

קודם כל אני רוצה להגיד, שאת לגמרי בחרת,יעלפו - את בחרת להביא לעולם 3 ילדים בהפרש מאוד קטן. זו בחירה. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. החסרונות הם עומס שלמעלה מכוחה של אשה אחת, בשנים הראשונות. גם ככה צריך כפר שלם לגדל תינוק אחד, אז שלושה תינוקות ובלי פרטנר? 0-:

לגבי השעות הרבות שהפרטנר עובד: את מסכימה איתי שבאותן שעות שהוא עובד, גם את עובדת?
(זוכרת שיש גריין מדברי בנושא שאומר משהו כמו: "אם הוא לא רופא בחדר מיון בזמן פיגוע, אז העבודה שלו קלה יותר"?)
אז כשהוא חוזר הביתה - שניכם במצב קריסה.
בואי לא ניכנס להשוואות מי קורס יותר, אבל לדעתי את.
אז האם אפשר לסכם שהוא עייף בדיוק כמוך?
יופי. זה אומר ששניכם גמורים ולשניכם יש עוד טונה של עבודה בבית ושניכם תעשו משהו ביחד וככה העבודה תתקדם.
גם להביא שלושה ילדים קטנים בצפיפות כזאת - היתה החלטה זוגית, נכון?
אז שגם הוא ירגיש כמה זה קשה בשנים הראשונות וייתן כתף.
(ואת כל זה אני כותבת בשיא הנימוס כי אין לך מושג כמה אני מתחרפנת לשמוע אשה שקורסת, תחת עומס לא אנושי, מסבירה לנו כמה בעלה עובד קשה בלה בלה. בואי נגיד שמי שיכול ללכת לשירותים בלי שילד אחד לפחות תלוי עליו, מי שיכול לאכול בלי שמישהו אחד לפחות יונק ממנו, ומי שיכול לשמוע את המחשבות שלו בלי שילד אחד לפחות צריך ממנו דברים כל הזמן - נמצא בפיקניק מבחינתי, אוקיי? D-: ).

[u]לשתף את הילדים? אז זה נחמד ואני מוצאת בזה ערך חינוכי, אבל בטח לא יעיל (בשלב הזה). אפשר לתת להם להכניס כביסה למכונה, זה פשוט ייקח פי שבע מאות זמן (פלוס חמש מאות שאלות לפריט, שלוש מריבות על מי יכניס את הגרב הירוקה למכונה, ובדיקת כל לחצני המכונה כולם), אז אני עושה את זה (שוב, כעניין חינוכי), אבל זה לא מועיל לי בשלב הזה של חיינו[/u]
אז ככה.
הנה משהו שאני מלמדת בסדנאות שלי, אז אני אכתוב כאן כמה עקרונות בהכי קיצור שאני יכולה, בסדר? (לא, כי אני יכולה לנאום פה נאומים ואין לי זמן, חייבת ללכת לעבוד...)

דבר ראשון, יש הרבה אפשרויות לשתף את הילדים ככה שזה באמת [b]יעזור[/b] לך.
אבל בשביל זה צריך לחשוב מחוץ לקופסא וצריך ניסיון.
אז על רגל אחת אני אגיד, שאת המריבות את מונעת מראש בזה שאת משתפת אותם
אבל בצורה
א. קטנה
וב. מובנית.
לדוגמא: את בכלל מבקשת מהם למיין את הכביסה. אחד ישחק על הרצפה בתוך כל ערימת הכביסה המלוכלכת, כן? השניים האחרים יקבלו כל אחד משימה שונה לגמרי: אחד יתבקש למצוא את כ-ל הפריטים הלבנים, השניה תתבקש למצוא את כל הפריטים הירוקים (לדוגמא). את בינתיים לידם, עושה מיון מתוחכם יותר (לא יודעת איך את מכבסת, אבל אצלי יש מיון כזה: צבעוני עדין, לבן עדין, צבעוני 40 מעלות, לבן 40 מעלות, כביסת מגבות ב-60 מעלות).

אין מריבות כאשר [b]את[/b] זאת שמחלקת משימות ומקדישה על הדרך, כאשר את עובדת שכם לשכם לצדם, תשומת לב לכל אחד במשהו שקשור למשימה שלו/ה (לא זוכרת את המינים והגילאים אצלך [-: ).

המשימות שלהם מאוד ממוקדות, וגם שונות. את זאת שבוחרת איזו משימה ממוקדת לתת לכל אחד. היא מוגדרת מאוד, כך שאי אפשר לריב עליה. ככה את בונה אותה מראש. גם אם הם עוזרים במיון כביסה: נגיד, כל אחד צריך למצוא בערימת הכביסה [b]רק את הבגדים שלו[/b]. זאת משימה ממוקדת שהם יכולים לבצע.

אם צריך לעשות מקצה שיפורים לערימות שלהם את אומרת משהו כמו "יופי, הערימה הלבנה מוכנה? אז עכשיו נמיין אותה לכביסה עדינה וכביסה רגילה. הנה, תראה, זה הולך לעדינה ..." ואת ממיינת בצ'יק ואז נותנת לו לשים במכונה את החלק הרלבנטי מתוך הערימה שלו. (דוגמא, כן? סתם שרירותית החלטתי שהוא עם הלבנה. ההחלטה שלך תהיה לפי שיקולים שלך).

הואיל והוא שם ערימה שהוא מיין במכונה, את ישר פונה אליה ואומרת "א' שם את הכביסה אז תורך לשים אבקה. בואי נלך לשים את האבקה". בזמן שאת הולכת איתה לשים אבקה את מבקשת ממנו לקחת את הערימה הלבנה שנשארה, חזרה לסל הכביסה לדוגמא (או כל משימה קצרה וממוקדת אחרת שהוא יהיה עסוק בה בזמן שאת עם אחותו מטפלות באבקה).

אפשרות נוספת:
את אומרת לו "חכה לנו שם כי אחרי שאחותך תשים את האבקה, זה תורך להפעיל". ואז מאחותו את מבקשת להביא נייר וצבע ולצייר פתק למכונת הכביסה, שתדביקי עליה במסקינג טייפ, ובציור יהיה מצוייר שבפעם הבאה תורו לשים את האבקה ותורה להפעיל. היא תקבע איך לצייר את הציור. המטרה היחידה שלו תהיה שהוא יהיה ברור וכולם יסכימו שהוא מבטא את התורות הנכונים P-: (והמטרה האמיתית: שהיא תהיה עסוקה במשימה בזמן שהוא עסוק במשימה אחרת).

ככה את מצד אחד מפרידה ומונעת מריבות.
מצד שני מעסיקה כל הזמן.
מצד שלישי הכביסה מתקדמת.
מצד רביעי הואיל ויש תשומי מאמא ומשימות מאוד ממוקדות, וגם הכנסת את קונספט ה"תורות", הם ילמדו את המשימות האלה בקלות רבה יותר ככה שאת תגלי שעוד בגיל מאוד צעיר הם כבר יידעו לשים בדיוק את כמות האבקה הנכונה במקום הנכון וגם להפעיל נכון ועוד זמן קצר משציפית הם יהיו כוח עזר מועיל.

זה חייב לעבור בשלב שלוקח יותר זמן, אבל זה משתלם בענק.

עוד נקודה: אם אחד מהם אומר "קשה לי", "לא רוצה" וכדומה - את אומרת "יופי, יהיה לי יותר" (אתם אומרים את זה כשמישהו לא רוצה איזה ממתק בבית?) או שאת אומרת לשני "הרווחת, היום מותר לך לעשות גם וגם כי אחיך ויתר על התור שלו".

ואם שניהם מוותרים? אחלה. את אומרת יופי, אז רק תכניסו לי כל אחד ערימה לסל הכביסה ורוצו לשחק. אני הולכת להפעיל את המכונה.
אפשרות ב: (לפי הגיל וגם האינטואיציה שלך לאותו רגע)
"אהה, אני מבינה, אבל התינוק בדיוק בוכה ואנחנו חייבים להפעיל את המכונה עכשיו אחרת לא יהיו לנו בגדים היום. אז אני צריכה עזרה, עכשיו. נגמור את זה, ונלך לשחק" (השיטה של בשמת היא לא להיות רק רכה ועדינה, אלא רכה ועדינה כשזה מתאים, ועניינית וברורה כשזה מתאים. לפעמים הרעיון הוא שההשתתפות שלהם היא בעיקר כדי ללמד אותם, ולפעמים את ממש צריכה שמישהו אחר יכניס למכונה, יכניס אבקה וילחץ על כפתור כאשר לך יש תינוק בוכה על הידיים או כשאת עומדת ומיניקה בעמידה אבל ממש רוצה כבר לקדם את הכביסה אחרת לא תספיקי לתלות אותה.

על הדרך, מה המיומנויות שהם לומדים בשיטה הזאת?

[list=1]
[*] הם לומדים מיון. זו מיומנות קריטית באינטליגנציה. אין מלים בפי להסביר ולדעתי לנשים אינטליגנטיות כמו שיש פה בדף אני גם יכולה לחסוך את זה מעצמי, נכון? ושימי לב: הם לא רק לומדים את המיון במשימות שאת נותנת להם - הם לומדים שיש מורכבות של מיון מצפייה בך ובצורת העבודה שלך.
[*] הם לומדים תורות. שזה מתחלק לתת-מיומנויות כמו: סבלנות, אורך רוח, קבלה, שיתוף פעולה וכו' וכו' וכו'.
[*] הם לומדים חלוקת משימות.
[*] הם לומדים יעילות ועבודה בצוות.
[*] הם לומדים שכיף לעבוד ביחד
[/list]

(ופה אני צריכה להסביר גם שהקטע עם "יופי, יהיה לי יותר" כשיש אחד שלא רוצה לעשות משהו, או עם "הרווחת, הוא ויתר על התור שלו אז את קיבלת" - היא המיצוב של המשימות. תסתכלי על עצמך: את כבר פיתחת אנטי כלפי משימות, שהן בסך הכל "החיים". איך שאני רואה את זה, אין מה לשנוא את הכביסה או את שטיפת הכלים יותר מאשר לעשות פיפי, אוקיי? גם לעשות פיפי זו משימה שאפשר לפרש אותה כ"חוזרת על עצמה ומשעממת" P-: לדעתי ברגע שאנחנו מתייחסים לפעולות הפשוטות והבסיסיות של החיים, לפעולות שמתחזקות את החיים, כמו אכילה, התלבשות וניקוי אחרינו - כאל "משעמם" או "מוות", זו בעייה מהותית שיש לנו עם החיים שלנו, וזו הסיבה הראשונה והעיקרית בעיני להניע את עצמנו להתייחס אליהן אחרת. עצם ההתייחסות, היא-היא הבעייה. לא התחזוקה. התחזוקה, נייטראלית. [b]אלה פשוט החיים[/b]. לא לרצות לחיות את החיים שלי, זה דבר מטריד בעיני.)

יש עוד מיומנויות אבל התעייפתי וגם חייבת לעבוד...


[u]כי אני ממש לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה שבה רציתי לשטוף כלים. כן, אני רוצה לאכול בכלים נקיים[/u]
התייחסתי לזה לעיל. הסיבה שאת רוחצת כלים היא כדי לאכול בכלים נקיים. זה שאת רוצה שכלים נקיים יפלו עלייך מהאוויר, זה משהו להתבונן עליו. מניין זה הגיע לחיים שלך? מאיזה קונספציה חברתית זה נובע? (לי יש ניחוש).

[u]רק שזו ההרגשה שלי כבר בערך ארבע שנים (ומחר? נשאר מחר, זו הבעיה איתו)[/u]
תרשי לי לנחש שזה בא עם הילדים?
את בעומס יתר מלהיות אמא לשלושה ילדים קטנים מדי. אז מבט קדימה אל האופק: לפני שתספיקי להרגיש, הופ הגיל הזה עובר ופתאום הם יהיו גדולים ביחד, וזה יהיה עולם אחר. ואיזו הקלה זו תהיה (-:

_אני חושבת שכללי המשחק משתנים כשיש ילדים קטנים.
אני אחראית לרווחתם, ואם לא אכבס ולא אשטוף כלים, לא רק אני אלא גם הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות.
וזה בעיניי בדיוק לקחת אחריות על הבחירה. בחרתי להביא לעולם ילדים?_
אכן.
אם בחרתי להביא לעולם ילדים, אז כל העבודה שהם מייצרים היא משהו שכדאי שאקדם בברכה. ככה זה. עושים תינוק? כמה חודשים צריך לסחוב אותו ולהיניק אותו לעשות למענו הכל כי הוא לא יכול אפילו לזוז לבד. אז אם בחרנו להביא ילד לעולם, לפחות כדאי לעשות למענו באהבה. ולא לסבול מהחיים האלה שבהם כל היום מטפלים מטפלים מטפלים בצרכים המגוונים של הילדים.

_הנקודה כל כך ברורה, עד שהיא נותנת מענה מצוין לשאלה: "מה יוצא לך מזה". יוצא לך מזה שערימות הכביסה נערמות פחות לגובה (שהרי זה לא שהן מפסיקות להיערם), שיש לך ילדים שבעים ולא מטונפים, וכו' וכו'...
ומאחר ואלו משימות החיים שאין בלתן (ואני דווקא סומכת עליך לגמרי שאת לא מכבסת בלי צורך ולא מייצרת משימות לא קיימות) אז יוצא לך מזה שהן מתמלאות.
זה נשמע טריביאלי אבל זה לא. זה עמוק באופן כמעט "זני"._
בדיוק בדיוק, ואני גם מצטרפת ל"זן".
אם נלמד לראות את הפן המדיטטיבי והזני שיש במלאכות הפשוטות והחוזרות על עצמן של הבית, נוכל למצוא שם הרבה יופי ורוגע.

[u]להתחיל כבר היום ליצור דרכים בהן בני הבית ישתתפו באופן אמיתי במילוי המשימות. זה יכול להיות בדרך של בשמת (רכה, שמחה, וכו') וזה יכול להיות בדרך שלי (אותו דבר אבל בלי התנגדות נורא נחרצת לכפייה בקטעים האלה).[/u]
כאמור, הדרך שלי לא תמיד רכה ושמחה אבל תמיד באה מבחירה שלי.
כולל זה שיש עבודות שאני בוחרת [b]לא לעשות[/b]. כמו: לא לגהץ. כמו: לא לקנות בגדים (אוקיי, אחת לכמה שנים באמת נגמרים לי הבגדים וחייבים, אבל אני פוטרת את עצמי מזה רוב הזמן). כמו: לא לעשות תחפושות לפורים (הילדים דואגים לעצמם נפלא כבר שנים). כמו: לא לעשות פרוייקטים "מושקעים" כשאין לי כוחות מיותרים. כמו: להוריד סטנדרטים כך שיתאימו לרמת הכוחות ולא לרמת הפרפקציוניזם.

_מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע. הסכימי לקחת אחריות (רק בינתיים, עד שהילדים יכולים לקחת גם את זה) על ניהול הביצוע שלהן אבל לא על הביצוע ובטח שלא על כל הביצוע._
ואני אוסיף:
גם לא על רמת הביצוע.
איך אומרת פלייליידי? "גם עבודות בית שנעשות בצורה לא טובה, מביאות ברכה למשפחה שלנו".



_אפשרות נוספת, להתחיל לשתף את הבעל. המחשבה שאם הוא חוזר מאוחר זה לא הוגן להטיל עליו משימות, היא בעוכרינו תמיד.
הוא יכול לשטוף את הכלים של ארוחת הערב (רבע שעה?). הוא יכול לקפל כביסה במשך רבע שעה כל ערב. הוא אפילו יכול גם וגם והשמיים לא יפלו.
אפשרות שלישית, להתייחס לתקופה הזאת כזמן חירום ולהזמין הביתה, בתשלום, מישהו שיקפל כביסה ויעזור במשך כמה ימים עד שהמצב יתאפס.
ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?) ולא להשקיע בעוגות יומולדת או מסיבות בכלל. זמן חירום זה עד שהקטן בן 4-5_
כל מלה.

[u]ושימי את הדבר הזה (תהליך ביזור הסמכות והביצוע) בראש סדר העדיפויות שלך). כי זה מציק לך כבר שנים וזה גוזל ממך כוחות וזה מוריד את מפלס השמחה שלך. סימן - שזה חשוב![/u]
בדיוק.

_זה מזכיר לי שכל אחת מחברותיי, וגם אני, שמענו באיזה שהוא שלב את אותה שאלה מבן הזוג: "את רוצה שאעזור לך יותר בבית?".
וכל אחת מאיתנו מתפוצצת למשמע השאלה הזו_
גם אני הייתי מתפוצצת.
פעם.
מאז למדתי דבר או שניים על גברים ונשים, ואני הייתי פשוט מבינה שצריך לתרגם את זה לנשית.
אז בשפה שלנו הנשים, הגבר אמר משהו כזה:
(קחו נשימה עמוקה, בשפה שלנו זה מאוד ארוך:)

"תקשיבי, אני יודע שאת המנהלת והבוס פה, ואני מרגיש CLUELESS.
אני מקבל על עצמי את פיקודך.
לא רוצה לדרוך לך ברטוב או להרוס לך כלום.
אני גם מאוד רגיש ואיעלב ממך אם תשפיטי אותי, תתני לי פקודות, או תנזפי בי כשאני עושה משהו לא נכון לפי ספר התקנות והחוקים שלך
שאני אף פעם לא מצליח להפנים.
אז אני מזמין אותך, בתור בעלך האוהב, שתגידי לי מה את רוצה שאעשה - אני בהיכון!
מה בקשתך ותיעש, עד חצי המלכות?
[url=https://www.youtube.com/watch?v=gbX1U1tx9aw]As You Wish[/url]

[u]לדעתי זה מאוד באופני לשאול מה יוצא לך מזה. התשובה לשאלה אמורה להיות שיוצא לך מזה איכות חיים. אם לא יוצא לך מזה איכות חיים אז אפשר וכדאי לשנות.[/u]

_אני עושה כביסה כי אני רוצה ללבוש בגדים נקיים. אם יש דברים שלא מפריע לי שלא יכובסו ללא מעט זמן <מצעים, מגבת> אני לא מכבסת אותם.
אני מסדרת כי אני רוצה למצוא את הדברים שלי, והזמן שחוסך לי הסדר גדול יותר מהזמן שאני אבזבז על לחפש אותם. זה לא אומר שהכל מסודר כאן - מסודר בצורה יעילה, לדעתי.
אני שוטפת כלים כי אני מעדיפה לאכול מכלים נקיים, ויותר קל לשטוף אותם זמן קצר אחרי האורחה מאשר לפני שאוכלים ואז הם עדיין רטובים.

אם את מרגישה שעבודות הבית הן לא cost effective, אל תעשי אותן. חלק מהן בני הבית האחרים יעשו, אני מניחה, כי הם רוצים אוכל בכלי אוכל נקיים, מזון טעים, וכו'. אם תרצי תוכלי גם את לחזור לעשות חלק. מה שאת רוצה לעשות, רוצה ולא חייבת.

לדעתי זה מאוד באופני, וברוח פליי ליידי, לא להיות קורבן, ולעשות דברים מתוך בחירה. ולעשות דברים מבחירה אומר בהכרח שאת יכולה לבחור לא לעשות אותם.

ובכלל, ניסויים זה מצויין_

[u]למשל, לוותר על זאת אומרת, אל תוך הכנת מאפינס מושקעים במיוחד וחיתוך פירות לפעילות שבה אנחנו נמצאים ביום רביעי.[/u]

[u]ואני לא מנסה לשכנע את האמהות להפסיק לעשות דברים, אלא לשכנע אמהות בפרט ואנשים בכלל לקחת אחראיות על הבחירות שלהם. מבחינתי, אם אני בוחרת במשהו - אני רוצה אותו. לאו דווקא כי הוא האידיאל שלי, אבל מבין האפשרויות שאני רואה, זו האפשרות הטובה ביותר. למה להכין מאפינס מושקעים ולחתוך פירות אם את מרגישה שאת קורסת? זה לא הגיוני! זה נשים שבגלל חינוך לקוי להקרבה עצמית ונורמות חברתיות שכחו שכל בחירה אמורה להיות מכוונת לטובתן. ולכן אם החלטת שטובתך היא לא לכבס <ואין שום צורך בכביסה, והוא גם לא יעלה עוד חודש לפחות> אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס. ואם את רוצה לכבס, אז לא תרגישי שאת קורסת ושאת עושה עבודה חסרת משמעות וכו'.[/u]

[u]הפילוסופיה שאני לא מצליחה לנסח פה בצורה ברורה היא פלייליידית באופיה.[/u]
לא אירוני בכלל.

אתחיל בזה שציטטתי את כל הדברים שחסכה לי [po]אישה במסע[/po] לכתוב P-:
תיכף אפתח פוסט חדש כדי לכתוב בעצמי...

[u]לא מפקיע את זכות הקיטור[/u]
שום דבר לא מפקיע את זכות הקיטור. היא מופיעה בכל מגילת זכויות אדם שיש!
אנשים בטח נכנסו כבר לכלא רק בגלל [b]שניסו[/b] לרמוז שמותר להפקיע אותה.

אני מסכימה מאוד עם כל מה שצילי כתבה, וגם תפילה.
וגם צחקתי בקול (בזמן הרדמה!) כשקראתי את
[u]ולהפסיק להתבייש או להתבחבש בשאלה "מותר לי/ אסור לי להוציא את הכסף הזה, שהרי אני יכולה לעשות הכל בעצמי ולמות, אז לא חבל?"[/u]

אבל [b]בנוסף[/b] אני רוצה לומר ש:
[list=1]
[*] לרוב האנשים, אחרי חופשה יש משבר-חזרה-לשגרה.
[*] יכול להיות שנדרשת כאן איזו עבודת השלמה? כי גם אם תקחי עוד עזרה או תעשי שינויים אחרים, בסוף שלושה קטנטנים זה קשה. מאוד. לפעמים אין ברירה אלא להשלים עם זה שזה המצב כרגע, והוא לא יימשך לנצח (זה לא סותר את זה שכדאי שיהיה כמה שיותר נעים וכדאי לחפש איך עושים את זה וכו'. וגם לא מפקיע את זכות הקיטור (-: ).
[/list]

מחזקת מאוד את הנקודה של נוודית.
כי אני מרגישה כמוה (ואצלי זה בזמן הווה) ותהליכי אופטימיזציה אצלי הם די בראש סדר העדיפויות וגם אני גידלתי קטנים צפופים בקבוצה של שלושה :-).
מי שיראה איך אני מסדרת את הבית יחשוב שהשתגעתי לגמרי, אבל ההיגיון הפנימי של זה הוא ממש מקסימלי לדעתי.
אין הליכות מיותרות. אם מה שאני רוצה זה לנוח אני פשוט נחה. מנוחה שלמה.
כשאני זזה, כל מסלול שלי יכלול הסטת דברים למקומם וכל מיני קטנים על הדרך שלא בא לי לראות אותם מחייכים אלי וממתינים בסוף היום.
ואני משתדלת להעביר את המסר הזה גם לילדים. שאין זמן סידור או זמן ניקיון או זמן מוקצה לכל הדברים הבלתי נגמרים האלה.
הזמן הוא עכשיו, תמיד, אלא אם לא בא לי (=מנוחה מהרוטינה הזו שבה תנועה הולכת ביחד עם דברים שצריכים להיעשות).

ועדיין, חוזרת על עצמי, כי החיים היום עמוסים ויעל רוצה הכל (ולא נראה לי שיש מצב שהיא תשחרר לחופשי חלק מהרצונות האלה וטוב שככה. מה שמבעבע צריך לקבל תשומת לב) - עזרה. בתשלום.
ושיתוף בני הבית גם אם הרגלת אותם אחרת. ממש מהיום.
שיחה משפחתית ויאללה לפזר את האחריות הזו מחדש.

אני אמא לארבעה, והיום כבר סבתא לשניים (מתוקים!). השנים של התחזוקה השוטפת המתישה כבר מאחורי, אבל לא חלפו מזכרוני בכלל. מטלות הבית והחיים, כשהילדים היו קטנים, היו קשות ולפעמים מתישות, אבל לא זוכרת שקרסתי, ולא חוויתי אותן כשוברות או מתסכלות, בטח לא כל הזמן. לאחרונה אני מתבוננת ומנסה להבין, מה היה המפתח שהסיר עבורי את ה[b]סבל[/b] מהתחזוקה השוטפת, וגם חלק מהקושי.

אחת התובנות שלי - בטבע שלי אני נמשכת לאופטימיזציה של תהליכים. זה פשוט קוסם לי. גם התחום המקצועי שלי מפתח את החוזק הזה. אני חושבת שזה הקל בהרבה את הקושי והעומס של עבודות הבית, כי לא רק שעשיתי רק את מה שנחוץ (כמו שרובנו בסופו של דבר עושות, כשהילדים ממש קטנים), עשיתי את זה במינימום בזבוז אנרגיה ומאמץ. [b]עבורי[/b], ההרגשה שאני עושה מה שאני עושה בדרך האופטימלית, הוסיפה את מעט העונג והשמחה שהופכים את עבודות הבית מסיזיפיות לסוג של אומנות, יצירה.

אולי גם מי שזה לא הטבע שלה יכולה לפתח את הכיוון הזה. להתבונן על התהליכים הרוטיניים שלה. לחשוב ולהרגיש איפה אפשר לשפר. למשל לאחד כמה משימות קטנות שנמצאות על אותו מסלול בבית (כשהולכים למטבח להביא את הפירות לילד ג', להחזיר למטבח את כוס המים שסיים ילד ב' לפני רגע). אני מדמיינת צילום-על של מסלולי ההליכה של אמא בבית, מורצים במהירות גבוהה - אני בטוחה שזו תזזית רצינית, והמוני קילומטרים ביום. מיטוב (אופטימיזציה) של תהליכים, מסלולים, פעולות, סדרי עדיפויות (בקטנה ובעדינות) יכול לחסוך אנרגיה, ותסכול. ואולי גם ליצור או להגביר את תחושת היופי והסיפוק מהעבודות האלה (בלי להאדיר אותן, עבודות משעממות ברובן, אין ספק).

יעל, יש כאן כל-כך הרבה סאבטקסט שאני מנסה להתעלם ממנו ולא כל-כך מצליחה. עם כל הקשיים שאת חווה, אני מרגישה צורך ללכת "על ביצים". מקווה שאצליח :)

ראשית, נשמע כאילו את מצפה מעצמך להמון ומכל מיני כיוונים. קריירה, לייף-סטייל, באופן, תארים...
שנית, בתוך ההתרוצצות הזאת (הפנימית והחיצונית), את לא מצליחה לשים סדרי עדיפויות. את יודעת מה נעים לך ומה לא, אבל לא מה חשוב כרגע ומה בעתיד (חשוב לך, לא לי).

אז ברוכה הבאה למועדון הנשים הקורסות.
זה עובר, כמובן, יחד עם גדילת הילדים (שלושה קטנטנים ברצף בלי בעל שותף בתמונה זה מתכון לקריסה גם של סופרוומן).
עד שזה יעבור, איך להקל עלייך?
אפשרות אחת היא לשים על אש קטנה את שאר התחומים. ילדים אי אפשר לשים בצד.
אפשרות נוספת, להתחיל לשתף את הבעל. המחשבה שאם הוא חוזר מאוחר זה לא הוגן להטיל עליו משימות, היא בעוכרינו תמיד.
הוא יכול לשטוף את הכלים של ארוחת הערב (רבע שעה?). הוא יכול לקפל כביסה במשך רבע שעה כל ערב. הוא אפילו יכול גם וגם והשמיים לא יפלו.
אפשרות שלישית, להתייחס לתקופה הזאת כזמן חירום ולהזמין הביתה, בתשלום, מישהו שיקפל כביסה ויעזור במשך כמה ימים עד שהמצב יתאפס.
ואפשר גם לא לקחת ילדים לטיול בחו"ל (זה היה שווה את זה? נהנית?) ולא להשקיע בעוגות יומולדת או מסיבות בכלל. זמן חירום זה עד שהקטן בן 4-5. (אצלנו טיול ראשון לחו"ל היה כשהקטן היה בן 12).

ומטלות הבית המשעממות? נו, וכשלמדת לתואר, לא היו מטלות משעממות? ובעבודה?
האיזון בין הרוטינה המעשית, לבהייה הרוחנית, לעשייה המלהיבה- אולי זה מה שיתן לך לנשום, לשמוח ולפגוש את עצמך לעתים קרובות יותר.

_מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע._
זה מזכיר לי שכל אחת מחברותיי, וגם אני, שמענו באיזה שהוא שלב את אותה שאלה מבן הזוג: "את רוצה שאעזור לך יותר בבית?".
וכל אחת מאיתנו מתפוצצת למשמע השאלה הזו.
מה, זו העבודה שלי ואתה מציע לעזור לי? זו לא העבודה של שנינו (ובמהך של כולנו, גם הילדים) ואנחנו שותפים בה?
ואני מדברת על גברים פמיניסטיים במלוא מובן המילה. הם דוגלים בשוויון בכל לבם, ומממשים אותו כמיטב יכולתם והבנתם.
רובם חולקים בפרנסה עם בנות הזוג (כלומר לא כל עול הפרנסה עליהם ואז לגיטימי שהחלוקה תהיה אחרת גם מבחינת עבודות הבית),
כולם שותפים מלאים בגידול הילדים, באמת שהם לא חושבים שהכל עבודה של האישה.
אבל איכשהו, הם לא רואים בעבודות הבית משהו שהוא "שלהם".
הוא אולי גם לא בהכרח שלנו. הוא פשוט שם וצריך להתבצע. הם יכולים לתת יד, יש להם נכונות והכול!
אבל יש איזה הבדל עמוק בתפיסה. זה אולי לא "שלי" מבחינתם, אבל זה בטח לא שלהם.
ואילו כשאני מסתכלת על הבית, מובן לי שזה "שלי".
וזה כבר בהחלט קשור לנורמות חברתיות רווחות, למוסר כפול, למסרים בעייתיים ולעיוותים תרבותיים וחברתיים שונים ומשונים.

[u]נדמה לי שהנקודה ברורה[/u],
הנקודה כל כך ברורה, עד שהיא נותנת מענה מצוין לשאלה: "מה יוצא לך מזה". יוצא לך מזה שערימות הכביסה נערמות פחות לגובה (שהרי זה לא שהן מפסיקות להיערם), שיש לך ילדים שבעים ולא מטונפים, וכו' וכו'...
ומאחר ואלו משימות החיים שאין בלתן (ואני דווקא סומכת עליך לגמרי שאת לא מכבסת בלי צורך ולא מייצרת משימות לא קיימות) אז יוצא לך מזה שהן מתמלאות.
זה נשמע טריביאלי אבל זה לא. זה עמוק באופן כמעט "זני".

עם מה נשארנו? עם התחושה שהעומס גדול מדי ועם זה שגם עומס שפוי כנראה היה מתסכל אותך.
מה אפשר לעשות?
[b]לקחת עוד עזרה בתשלום[/b] - לחפש מקור תקציבי לשנה הקרובה עד שהילדים טיפה יותר גדולים ולהפסיק להתבייש או להתבחבש בשאלה "מותר לי/ אסור לי להוציא את הכסף הזה, שהרי אני יכולה לעשות הכל בעצמי ולמות, אז לא חבל?" או בהנחה העוד יותר חביבה "אני לא מכניסה הרבה כסף הביתה אז אני לא אמורה לבזבז אותו אלא פשוט למות בעודי חוסכת".
להתחיל כבר היום ליצור דרכים בהן בני הבית ישתתפו באופן אמיתי במילוי המשימות. זה יכול להיות בדרך של בשמת (רכה, שמחה, וכו') וזה יכול להיות בדרך שלי (אותו דבר אבל בלי התנגדות נורא נחרצת לכפייה בקטעים האלה).
מה חייב לקרות כדי שתתחילי לעשות מעשה? [b]הפסיקי לראות במשימות הבית משהו שהוא שלך[/b]
הן לא שלך. הן משימות שצריכות להתבצע. הסכימי לקחת אחריות (רק בינתיים, עד שהילדים יכולים לקחת גם את זה) על ניהול הביצוע שלהן אבל לא על הביצוע ובטח שלא על [b]כל[/b] הביצוע.
ושימי את הדבר הזה (תהליך ביזור הסמכות והביצוע) בראש סדר העדיפויות שלך). כי זה מציק לך כבר שנים וזה גוזל ממך כוחות וזה מוריד את מפלס השמחה שלך. סימן - שזה חשוב!
ולגבי ה"לעשות בשמחה" - גם אני לא עושה בשמחה כך שאני מתחברת לטרוניה שלך כאן. לא מדבר אלי, נראה לי בזבוז זמן בדרך כלשהי. תמיד יש לי דברים פי אלף יותר טובים לעשות. פי מיליון אפילו.
אבל בין התסכול לבין השמחה יש קשת רגשית שלמה שאפשר לבחור ממנה, ובהחלט אפשר להישאר בצד היותר חביב שלה, גם אם הוא תמיד קרוב לחצות את הקו לצד השני.

[u]ואני לא מנסה לשכנע את האמהות להפסיק לעשות דברים, אלא לשכנע אמהות בפרט ואנשים בכלל לקחת אחראיות על הבחירות שלהם. מבחינתי, אם אני בוחרת במשהו - אני רוצה אותו. אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס.[/u]
אני חושבת שכללי המשחק משתנים כשיש ילדים קטנים.
אני אחראית לרווחתם, ואם לא אכבס ולא אשטוף כלים, לא רק אני אלא גם הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות.
וזה בעיניי בדיוק לקחת אחריות על הבחירה. בחרתי להביא לעולם ילדים?
בחרתי לכבס עבורם ולשטוף עבורם כלים ולעשות עבורם עוד אלף ואחד דברים שרוב הזמן אני לא רוצה לעשות (גם עבור עצמי לא), לפחות עד שיגדלו ויוכלו לעשות את זה לבד.
ולא, אם אפסיק לעשות עבודות בית החשק לא יופיע מעצמו, ודי מהר לא יישארו לי ולמשפחה כולה בגדים נקיים או כלים נקיים.
כך שבעוד שמה שאת אומרת יכול אולי לעבוד עבור אדם שאחראי רק לעצמו, הוא לא יכול לדעתי לעבוד עבור הורים שאחראים גם על ילדיהם - לא בלי לגרום עוול.

[u]אם את מרגישה שעבודות הבית הן לא cost effective, אל תעשי אותן.[/u]
[po]אישה במסע[/po], אני יודעת שאת לגמרי רצינית ואף מיישמת ומשתדלת בחייך הפרטיים, אבל מבחינתי הדברים שכתבת היו מנותקים למדי מחיי (אולי זה רק עניין של בחירה או פרספקטיבה, אולי לא, אני באמת לא בטוחה). בתחושה שלי, לא רק שאני לא עושה הרבה מעבר לנדרש, אלא שפעמים רבות אני אפילו לא מצליחה להתמודד עם המינימום ההכרחי (לדוגמא, המזוודה הענקית שעדיין פתוחה פה בסלון, למרות שאני מכבסת-תולה כפול שלושים, הררי הבגדים הארוכים ותופסי המקום במכונת הכביסה ממאנים להסתיים [שלא לומר לקפל את עצמם ולחזור לארון]). באופן ספציפי לדוגמא שנתת- אין לנו המון בגדים, בטח לא לחודשיים לכל ילד, ממש לא, ואם אני לא אכבס פשוט לא יהיו בגדים. ואין לי חשק מיוחד לשלם למכבסה מלא כסף כדי שיכבסו לי (מה גם, שרק המחשבה על להסיע את כל הכביסה הלוך וחזור עם שלושה ילדים כבר מוציאה את החשק). האם בעלי יכול לקחת בזה חלק? לכאורה כן, אבל אם הוא עובד מאוד קשה עד הערב המאוחר מדי יום, אז זה קצת פחות הגיוני (אפילו מבחינה טכנית). לשתף את הילדים? אז זה נחמד ואני מוצאת בזה ערך חינוכי, אבל בטח לא יעיל (בשלב הזה). אפשר לתת להם להכניס כביסה למכונה, זה פשוט ייקח פי שבע מאות זמן (פלוס חמש מאות שאלות לפריט, שלוש מריבות על מי יכניס את הגרב הירוקה למכונה, ובדיקת כל לחצני המכונה כולם), אז אני עושה את זה (שוב, כעניין חינוכי), אבל זה לא מועיל לי בשלב הזה של חיינו.

כאילו, כל הקטע הזה של לבחור את המשימות שלך בשמחה וכל זה- ברצינות?

(כי אני ממש לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה שבה [b]רציתי[/b] לשטוף כלים. כן, אני רוצה לאכול בכלים נקיים. כן, לא מתחשק לי לשטוף צלחות שלי ושל הילדים. כן, הילדים שלי לא מספיק מיומנים כדי לעשות את זה בעצמם. כן, בעלי עוד בעבודה. כן, אני אשטוף את הכלים האלה בעצמי, אבל, שמחה? המוצא הישר יבוא על שכרו...)

ככה שהמשפט הזה [u]אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת רוצה לכבס[/u] בעיקר השאיר אותי עם תחושה של ריחוק מחיי.

_אולי לעשות פחות?
אולי להנמיך קצת את הדרישות מעצמך?_

אז באמת שלרגע השתמע פה שאני לגמרי חורגת מהנורמה כלפי מעלה, אבל נשבעת שלא, ואף להפך.

[u]אם לא היום - אז אולי מחר.[/u]
[po]תפילה לאם[/po], אכן, רק שזו ההרגשה שלי כבר בערך ארבע שנים (ומחר? נשאר מחר, זו הבעיה איתו)

_ובלחישה- ומה בעצם ייצא לי מכל הסיפור הזה?
זה מאוד פשוט למענה. תפסיקי ליממה אחת את כל התזזת הזו ותראי מה קורה לך. אז תדעי מה יוצא לך מזה. לטוב ולרע_
אז הרבה פעמים אני באמת עוצרת, כשכבר ממש ממש אין לי כח או כשאני חולה (כמו לפני יומיים ואתמול). מה אני רואה כשאני עוצרת? שערימות הכביסה נערמות, שערימות הכלים נערמות, שאין פה אוכל שמחזיק ילדים שבעים, שצריך לקלח ילדים שהתמלאו בחול למרות שאין לי כח, להמשיך? כי אני יכולה, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. וכשאני עוצרת, כי כבר אין לי כח, זה לא שאני עושה משהו מועיל אחר, כי הרי- אין לי כח. אז מצד אחד אני לא עושה את המינימום ההכרחי, ומצד שני ממש לא מתקדמת בשום כיוון שהוא מעל המינימום, ובקיצור- מאוד לא מועיל לשום דבר ולאף אחד. ואז אני אוגרת מספיק כח, וחוזרת להתמודד עם מה שיש לי כח להחזיק, ויוצא שזו התחזוקה השוטפת המתסכלת.

רונית, אומנם רשמת שצחקת איתי אבל לחלוטין לא הבנתי את ההומור. אני לא מוצלחת בהומור סטנדרטי במציאות, ובוירטואליה עוד פחות, ולכן עונה ברצינות:

קודם כל, את מניחה שיהיו פיצים. אני לא. אני עדיין לא החלטתי אם אנ בכלל רוצה לחיות בזוגיות כל חיי, ובוודאי שאני לא בטוחה בכך שאני רוצה ילדים. לבחור בלי לדעת זה להרבה אנשים סוג של הכחשה - הנשים מניחות שאם הן ידעו את כל העובדות הן לא ילדו, אבל הן כבר החליטו ולכן לא בודקות - אי בדיקת העובדות עדיפה פסיכולוגית על הכחשה. וזה בלי לדבר על כל הטוב שבא לעולם מבחירה חופשית ושלמה - למשל, זה היה מונע את רוב אם לא את כל התעללויות בילדים, והיה מוסיף הרבה שמחה ונחת לאמהות. באופן כללי, במצבים שהם לא קריטיים, האמת עדיפה. מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שכוללים התכחשות והדחקת האמת מיועדים לשרידה. האמת עדיפה לטווח הארוך אבל עלולה לגרום נזק לטווח הקצר. לכן עדיף להתמודד איתה, מלבד במקרים שבהם התמודדות איתה תביא למוות ולכן תבטל את הטווח הארוך. במקרים כאלו הכחשה הדחקה ושאר מנגנונים פסיכולוגיים טובים ויעילים - הם מחלקים את ההתמודדות בצורה שמגדילה את העומס הכולל אבל מחלקת אותו בצורה שמאפשרת לשרוד, וזה הבסיס.

אני לא נמצאת בסכנת חיים, ולכן אני מעדיפה לדעת את האמת.

אגב, דווקא מה קראתי בבאופן גורם לי לרצות ילדים, בעוד שלפני באופן שקלתי אלהורות. לא שאני מתכוונת להחליט בחמש השנים הקרובות, אבל לפני זה פשוט לא ראיתי סיבות לעשות ילדים. בשביל מה זה טוב? ועכשיו אני רואה.

ואני לא מנסה לשכנע את האמהות להפסיק לעשות דברים, אלא לשכנע אמהות בפרט ואנשים בכלל לקחת אחראיות על הבחירות שלהם. מבחינתי, אם אני בוחרת במשהו - אני רוצה אותו. לאו דווקא כי הוא האידיאל שלי, אבל מבין האפשרויות שאני רואה, זו האפשרות הטובה ביותר. למה להכין מאפינס מושקעים ולחתוך פירות אם את מרגישה שאת קורסת? זה לא הגיוני! זה נשים שבגלל חינוך לקוי להקרבה עצמית ונורמות חברתיות שכחו שכל בחירה אמורה להיות מכוונת לטובתן. ולכן אם החלטת שטובתך היא לא לכבס <ואין שום צורך בכביסה, והוא גם לא יעלה עוד חודש לפחות> אז אל תכבסי! אל תכבסי עד שתחליטי שטובתך היא לכבס, שאת [b]רוצה[/b] לכבס. ואם את רוצה לכבס, אז לא תרגישי שאת קורסת ושאת עושה עבודה חסרת משמעות וכו'. הניתוק בין המעשים לרצונות, שנוצר כשמכריחים ילדים לעשות דברים שהם לא רוצים, ועוד במשך 12 שנה, גורם לתוצאות עצובות, לדעתי.

<הפילוסופיה שאני לא מצליחה לנסח פה בצורה ברורה היא פלייליידית באופיה, וזה אירוני, כי המהות של פליליידי מוצאת חן בעיני, אבל הכללים שלה ממש לא. אני אדישה לניקיונו של הכיור ומהותית מבחינתי זה שחרור לא להתעקש על כיור נקי. לנעול נעלי ספורט בבית זה משהו שאני פשוט לא עושה, ולא מתכוונת להתחיל לעשות. ואין לי דברים מיותרים לזרוק כל יום. הדברים שנשארו לי עברו מיונים על גבי מיונים והם נשארו כי אני קשורה אליהם רגשית>

יעל - פשוט ישבתי כאן והתגלגלתי מצחוק. גדולה מהחיים את!
אישה - אולי לא כדאי שתקראי את כל הדפים האלו על אמהות עם מלאנטלפים קטנים על הידיים שמנסות לשרוד.
אלו הם דברים שעדיף לדעת רק אחרי שכבר יש את כל הפיצים. הרבה אחרי.
אבל זה יפה שאת לא מתייאשת ומנסה לשכנע את כל האמהות להפסיק לעשות דברים.
קצת קשה עם כל הדפים שרצים כאן באתר הזה על אוכל בריא, אוכל מגוון, ילד מאושר, מאור פנים, ילד מלוכלך, בית טבעי, כבוד לילד, מערכת יחסים זוגית שמחה ומכילה, בלי חיתולים, בלי חומרי ניקוי, בלי חד פעמי וכו' וכו' וכו'.
(אני צוחקת איתך, כן? בכל זאת, השעה... ניקיתי כל היום לפסח, ואני כמה עוד כמה שעות להתחיל לבשל, תמשיכי לקרוא, התגובות שלך נותנות נקודת מבט רעננה)

קצת מצחיק שאת מתלוננת על אין סוף עבודה אבל יוצאת לטיול בחול עם שני ילדים בני פחות משנתיים...
אולי לעשות פחות?
אולי להנמיך קצת את הדרישות מעצמך?
אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך אבל כל עוד יש בבית ילד בן פחות משנה וחצי המרוץ הוא מטורף, אח"כ הוא לאט לאט מתחיל להיות שפוי וכייפי יותר. (ואז מתגעגעים ועושים עוד אחד ;-) )