שנים רבות לא הצצתי בדף. חשבתי שאין מתעניינים והנה ״מצאתי״ אותו במקרה והדף התחיל ללכת לבד עד אשר עצר לפני כמה שנים.
מחפשת אחר מומחים. בעל.ת מקצוע - בהשמה לעבודה, מארגן.ת מפגשים חברתיים/לשם זוגיות, פסיכולוגים המבינים לעומק את מורכבות התסמונת.
מעניין לשמוע מהמשתתפים התדירים בדף זה, אלו אשר כתבו רבות על ילדיהם, כיצד מתקדמים העניינים.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]השאלה אם אבחון אחד כזה תופס לכל ההקלות וההטבות המגיעות לבני[/u]
בשביל ביטוח לאומי צריך אבחון כפול: גם בנוסף לפסיכיאטרית עוד אבחון של פסיכולוג או ניאורולוג התפתחותי. רק שילוב של שני איבחונים תקפים נותן את האפשרות לקבלת קצבה מביטוח לאומי.
לגבי המתי"א - עד כמה שידוע לי, לקבלת סייעת לילד בבית הספר מספיק אבחון אחד. בכל מקרה - חשוב לפנות לביטוח לאומי להכרה - מעבר לקצבה יש שירותים נוספים שניתן להעזר בהם, והטבות נוספות שחשובות מאד. (ההוצאות גדולות יותר, לפחות כך מניסיוננו - ולכן זו עזרה משמעותית).

אמא כל הזמן, נסי למצוא תשובות באתר של אלו"ט http://alut.org.il/ עזרה רבה מוצעת בקו הפתוח שמפעילים הורים http://alut.org.il/?[po]page id[/po]=1471
בהצלחה

אני צריכה עזרה, המון שאלות בעיקר לגבי האבחון. השבוע איבחנה את בני פסיכיאטרית המתמחה בPDD. אמרה שחד משמעית זה אספרגר. השאלה אם אבחון אחד כזה תופס לכל ההקלות וההטבות המגיעות לבני.
מגיל צעיר ידעתי שהוא שונה וכשקראתי על אספרגר הבנתי שזה בול הוא, רק שאצלנו יש בנוסף גם חרדה מכל התמודדות שקשורה למקומות חדשים/ אנשים חדשים וזרים/ מקומות המוניים (גם 20 איש זה המוני) ובהמשך לחרדה הזאת- הימנעות מכל מפגש כזה.
האם [po]רוני בלוני[/po] עוד כאן באתר ? ו [po]אמא נוגי[/po] ??
תודה רבה רבה !

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הילד שלי בן 3 ושמונה חודשים ,נמצא באבחון ע״י מכון קופת חולים כמעט שנה . אפשר להגיד שהוא ילד מיוחד ..
עד גיל שנתיים וחצי היה ממלמל ורק את המילה האחרונה היה אפשר להבין, הוא היה יושב לבד במשך שעות עם דינוזאורים כשהיה עיוור וחירש לסביבה שלו , לא כל כך יצר קשר עין והיה נמצא בעולם משלו כך שהדבר היחיד שיכלתי לתקשר עימו היה לשתף פעולה ולהפוך ודמות של חיה ( דינוזאור) . התפרצויות זעם חוסר שינה וכו׳ ההתמודדות שלי איתו הייתה מאוד קשה .
בגיל שנתיים וחצי הוא התחיל לדבר ברור אבל רק על עולם הבדיוני שלו .
בגן הוא היה בודד עם ארגז החיות והקוביות התפרצויות של זעם והיה יוצר מבצרים להתחבא שם .
לקראת גיל 3 הלכנו לאיבחון והילד השלים ומשלים פערים
היום הוא נמצא בטיפול פרטני עם ילד נוסף שהצוות טוען שהחשש הוא אספרגר.
נכון להיום הילד בגן רגיל , מנסה ליצור קשרים חברתיים .
אך לאחר שקראתי את הדף באתר ועוד מאמרים אני לא מרגישה מסופקת .
הנושא של הדיכאון ורשום כמעט אצל כל אחד הכניס אותי לחרדה .. הוא מלא שימחת חיים
אוצר מילים בשפה גבוהה-יש אוצר מילים אך לא מספיק לדעתי לגילו ובנוסף אין דיוק
זיכרון טוב - ממש ואין לו זיכרון טוב
הנושא שעליו ידבר יישאר בתחום הדינוזאורים .
אני מקריאה סיפורים והוא שקוע בסיפור אך לפתע הבנתי שהוא בכלל לא הבין או לא היה שם( יש לו קושי בהבנה ובגמישות מול הסביבה )הוא מאוד מרחף ומפוזר מלבד הדינוזאורים שלו .
החוסר וודאות הזו מקשה עליי עם הזמן
אך כמו שהספקתי לפרט גם כאן(אספרגר) הוא לא עומד בכל הקריטריונים .
אודה לכם מאוד אם תוכלו לרשום קצת על הגיל הזה מה שחוויתם ומתי חלו השינויים שהבעיה היתה ברורה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אם פסיחולוגית דיאגנוסטית גילתה אספרגר אצל ילדה שלי יכול ליות ש פסיחיאטר לא תסקים.מי מהרופאים ההלה קיבע לקבלת אזרא מ בטוח לאומי?

לפי הויקיפדיה הם בני דודים.

[u]סיימון ברון-כהן[/u] - האם יש קשר עם סשה ברון כהן (שחקן ובדרן)?

מרתק! אם כי את התיאוריות של סיימון ברון-כהן אני מכירה.

הכנס נפתח בהרצאה של ד"ר סימון ברון-כהן (מקווה שמאייתת בעברית נכון את השם) שהתייחס לאוטיזם כפקטור מקדם מחקר. הוא התייחס לכך שניתן למצוא מדענים רבים (כמו אינשטיין) שניתן לייחס להם בדיעבד קווים אוטיסטים (בהתייחס כמובן לתפקוד גבוה של אוטיזם) והראה מחקרים שהצביעו על כך שיש אחוז גבוה של אוכלוסיה מהספקטרום האוטיסטי בפקולטות המדעיות באוניברסיטה - כאלו שמאובחנים וגם כאלו שהמחקרים הראו שיש להם קווים כאלו, ללא שהם מאובחנים. מצאו קשר בין התכונות המדעיות של האבות - לבין קיום אוטיזם בתפקוד גבוה (מהנדסים). יש אצל בעלי אוטיזם גם כל מיני שינויים במח - האמיגדלה יותר קטנה, הקורפוס קולסאום יותר קטן, יש יותר נויירונים במח ועוד. לדבריו זה מוביל לחוסר יכולת, ובמקביל גם לכישרון חשיבה אחר. באופן כללי המח גדל ומתפתח יותר.

הייתי בשני מושבים. הראשון התייחס להתערבות להתערבות רגשי-חברתי והשני התייחס לחינוך ושילוב.
כרגע קצרה בזמן - אוסיף בהמשך

אולי תרצי לספר מעט על מה שלמדת?

השתתפתי ביום עיון של עמותת אפ"י בשבוע שעבר. היה יום עיון פשוט מרתק.
קיבלתי המון כיווני מחשבה וגם כיוונים מעשיים לפעולה - עם ידע על פרוייקטים שקיימים.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

יעל מירושלים היא לא ממקימי אפי. מי שהקים את עמותת אפי-אספרגר ישראל הם ציפי אמיתי ושמואלה וידברג. שולה שירן היא היום יו''ר העמותה.

הגעתי לבית הספר בירושלים דרך יעל - שהיא אחת ממקימות אפ"י. אבל בעצם לא דיברתי איתה על גיוס של הילדות עצמן.
אין לי מושג מי זו שולה - האם יש לך קונקשיין אליה?
תודה @}

מיכל, דיברת עם שולה שירו או מישהו מעמותת אפ"י?
הם אולי יוכלו לעזור.

נפתחת בפרדס חנה כיתת תקשורת - במיוחד לילדי אספרגר . הכיתה תכלול ילדים מכיתות ז'-ח'. אנחנו מחפשים בעיקר בנות לצרף (יש שתי בנות - ואנחנו רוצים להעשיר להן את היכולת לפתח קשרים חברתיים עם בנות מינן). מאד קשה למצוא בנות עם אספרגר - יש הרבה יותר בנים. אז כל המכיר / יודע על בנות מהאזור (חדרה, קיסריה, זכרון וכו') שהוריהם מעוניינים למצוא להן מקום שמתאים לצרכי הילדות - יבורך על הפנייתו.
אפשר ליצור איתי קשר במייל [email protected] ובנייד 054-3178890
קצת על הדרך בה הכיתה תעבוד (עדיין בהתהוות - אבל זה הכיוון) הילדים במהלך היום נמצאים בכיתות לפי גילאיהם עם כל ילדי הכיתות, ועם ליווי מקצועי לכל ילד עפ"י צרכיו. בסוף היום נפגשים יחד לעוד כשעתיים- לעבודה על מיומניות חברתיות ודברים נוספים - שוב, בהבנייה לפי צריכהם. בעיקרון כיתה כזו היא עד 8 ילדים. ותפתח אם יהיו לנו 4 ילדים לפחות. אנחנו כאמור שמים דגש בחיפוש על בנות. (יש כרגע שתיים, כך שעוד שתיים - ואנחנו יכולים להיות מרוצים ולפתוח את הכיתה).
כיתה בדוגמא הזו יש בישראל בבית הספר המסורתי בירושלים - ולשם לוקחים את מי שעושה קורס מלווי מקרה למשפחות עם אספרגר - לראות את הדוגמא. אנחנו רוצים ללמוד מהמודל ולהתאים אותו לצרכים של הילדות/ים הספציפיים שיהיו בכיתה.
נשמח לכל עזרה באיתור ילדים @}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מיכל נוספת: אני אם לבחור בן 20 שאובחן כבעל ליקוי למידה לא מילולי=. תסמונת ההמיספירה הימנית = .nvld-non verbal lernning disability .כיום יש בלבול בין אoפרגר לתסמונת זו ורבים טוענים שמדובר באותה תסמונת. למעשה בני תואם לחלוטין את המאפיינים של תסמונת אספרגר ולכן נכנסתי לכאן.מניסיון שעברנו על בשרנו, בגיל ההתבגרות, הדבר היחיד שהצליח להוציא את בני מדיכאון ומשבר שגרמו לו לעזוב את הלימודים באותה תקופה, לפתח חרדות שהתבטאו בהתנהגות כפייתית קשה (ocd), להפסיק לתפקד ולשכב כל היום במיטה, היה חונך נפלא, איש עם לב ענק,שהיה בא לביתנו בתקופה הראשונה יום יום ב 7.30 בבוקר ומצליח עם הרבה אהבה , הכלה וסבלנות, להוציא אותו מהמיטה ולהחזיר אותו אט אט לחיים. תודות לו בני נפתר מהכפייתיות והדיכאון ללא עזרה תרופתית, כפי שהומלץ לנו אז ע"י טובי המומחים בפסיכיאטריה שחשבו שללא התרופות אין סיכוי שיצא ממצבו החרדתי הקשה.(מצב אליו הגיע עקב חוסר הבנתנו למצוקה הגדולה לה נקלע כתוצאה מהרצון להשתלב בחברת בני גילו והאכזבה שחווה בעקבות יה, ושאר קשייו).מאבק ההשרדות לא נגמר . בני אומנם חזר למסלול ונמצא כרגע במסגרת רגילה של ישיבה חרדית(זאת על פי בחירתו- אנחנו דתיים והוא מאד אוהב לימודי גמרא ומצטיין בכך).אולם עדיין ללא חברים של ממש ובלא שנצליח לראות אופק של חיים עצמאים שלו.הקושי הוא במציאת מסגרת המשך, אחרי גיל 20-21 שתתאים. ברור לי שכל חייו יזדקק לתמיכה בשל בעיות קשות בהתארגנות וזמנים, והקשיים החברתיים שלו ואני מתקשה לראות אותו עצמאי או מפרנס את עצמו. מצד שני יש לו יכולות אינטלקטואליות גבוהות ביותר בתחומים מסויימים ואני לא מוכנה להתעלם מהחוזקות והמעלות שלו ולהכניסו להוסטל של פגועי נפש או מוגבלים שכלית , כשאלה כרגע האופציות היחידות שמצאתי ואינן תואמות את יכולתיו האמיתיות. אני חולמת להקים ישיבה (ללא שינה) לבחורים כמוהו:בעלי קשיים חברתיים, קשיי התארגנות וזמן שזקוקים למסגרת ,באווירה חמה ותומכת, אך עם לימוד ברמה גבוהה בהתאם ליכולתם. אולי מישהוא ממכם מעונין להצטרף?ענו לי כאן וניצור קשר

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אחיני בן ה- 21 אובחן כאספרגר.לדעתי התסמונת קלה אולם,חסרים רגשיים וחוסר הכוונה וטיפול הקצינו את התמונה.אני מבקשת מידע מהתנסות אישית או מידע מקצועי לגבי חברות בו שנים שלוקים באספרגר.מכיון, שהכמיהה החברתית גדולה האם הפתרון הוא קשרים ביניהם? מהי הדינמיקה שנוצרת ביניהם?האם כל אחד שקוע בעצמו,או שיש איזשהו קשר טוב. אשמח לשמוע בנושא על מנת שאוכל לעזור לאחיני.

תודה על ההצעות אך דבר נוסף ששכחתי להזכיר הוא שהוא מאוד מרוצה מתסמונת האספרגר ואף אמר שאם הייתה תרופה לתסמונת לא היה לוקח אותה.
אני ובת דודתי מנסות להתנהג אליו בצורה רגילה אך לפני כמה חודשים הוא אמר לי שאם לא היינו בני דודים הוא היה מציע נישואין.
אני אישית די נלחצתי מכך.
בכל פעם שיש מפגש משפחתי הוא מניח עליי ידיים ומחבק אותי.

אם יש למישהו עוד הצעות אז תודה מראש :)

בתור אמא לילדה אוטיסטית הקישור הזה מעצבן!!
לא נרפאים מאוטיזם.
אולי היה לו משהו אחר - אולי הייתה בבית בעיית גבולות או בעיית ויסות חושי.
מאחר והוא גדול [כתוב שהיום הוא בן 19] אז יש סיכוי טוב שאז לא ידעו לאבחן בדיוק ונתנו אבחנה שגויה.

וכל הכתבות על מקומות שהם פלא כמו הכתבה הזו וכמו הכתבות לפרקים על מרכז מפנה בראש פינה וכד' פשוט מעצבנות.
ילד אוטיסט לא ירפא. ולא "יצא מזה".
הוא כן יכול להתקדם הרבה ולהתפתח וללמוד המון עם טיפול נכון ותומך

ועוד משהו אני אמא גאה לילדה אוטיסטית מופלאה
והיא היום לא מסכנה וחסרת עתיד ואין שום סיבה שתהיה כזו בהמשך.

[url=http://www.merkaz-shefer.org/pStories/asberger.html]קישור מעניין[/url]

מסכימה עם נוגה

[u]איך ניתן לעזור לו?[/u]
באיזה אופן נראה לך שהוא זקוק לעזרה?

אני יודעת על נער שחווה שינוי מעודד בעזרת חונך. החונך בעצמו דמות מיוחדת ותומכת. אנסה לברר פרטים נוספים ולעדכן.

[u]איך ניתן לעזור לו[/u]
אולי לנסות להתחבר איתו - לגלות עניין בו ובתחביבים שלו, כשהוא מספר עליהם אז להקשיב לו ולהתעניין, להזמין אותו לפעילויות או בילויים שיש סיכוי שהוא יאהב. לאספרגים בדר"כ קשה ליזום מצבים חברתיים אבל רובם מעוניינים בחברה.

וגם - להתייחס אליו כמו לילד רגיל, בלי שיפוטיות, רחמים או ביקורת. להבין שהוא אמנם שונה אבל הוא לא חולה.

שלום לכולם
יש לי בן דוד בן 13.5 עם תסמונת האספרגר.
אני ובת דודה נוספת שיש לנו (כולנו באותו הגיל) דואגות לו מאוד.
הוא כל הזמן מתבודד.
הוא חובב פילוסופיה, מדיטציה ומוזיקה דיכאונית.

איך ניתן לעזור לו?

שלום לכולם
עזרה דחופה: חסרה כיתת אספרגר בגליל המערבי.
ילד שקרוב אליי עולה לכיתה ז' - בשנה הקרובה ופיתרון אין בינתיים.
כרגע האימא (חד הורית שמתמודדת עם עוד ילד בחינוך המיוחד) מתרוצצת בין מנהלות ב"ס, עו"ס, מנהלי חינוך במועצות ומשרד החינוך.
ידוע לנו שיש עוד ילדים/ נערים בגיל הזה באזור שאין להם פיתרון
אבל בגלל חוקי סודיות אין אפשרות להגיע לייתר ההורים וליצור קבוצת לחץ ותמיכה.
האפשרות לנסוע כל יום שעה וחצי לכל כיוון פשוט לא מספיק טובה....
אודה על כל עזרה בנושא- segalmeirav בג'ימייל דוט קום

[u]הי, אני קלינאית תקשורת ועובדת בגן תקשורת. לפי מה שהבנתי, ב- DSM 5 שמגדיר את כל הלקויות והולך לצאת בקרוב, הוציאו את ההגדרה הנפרדת לאספרגר ואיחדו אותה בעצם עם ספקטרום האוטיזם. למעשה תהיה עכשיו רק לקות אחת המוגדרת כהפרעת תקשורת, אוטיזם. ללא התתי-חלוקות שהיו עכשיו. לכן, אספרגר לא הופכים ל"תקינים", אלא מצטרפים להיות תחת ההגדרה של "אוטטיזם". לכן לדעתי אין שום סיבה שיפסיקו לשלם להם ביטוח לאומי.[/u] הבנתך נכונה.
השינוי הוא בכך שהם יוגדרו כהפרעת תקשורת, אוטיזם ולא כאספרגר. מבחינת זכויות - הכל נשאר. בכלל ב DSM5 יש שינויים בכל מיני קטגוריות ומנסים לצמצם.
אני מעריכה שזה יקשה על האבחון ולא יקל עליו - אבל קטונתי. בכל מקרה ילדים שמוגדרים כאוטיזם, אספרגר ו NOS הם גם היום בעלי זכויות שוות, עד כמה שאני יודעת, כך שהשינוי הוא יותר הגדרתי ויכול להיות ברמה של הדימוי העצמי של הילד/מבוגר ולא מבחינת זכויות בתוקף מדינת הרווחה.

[u]שביטוח לאומי רוצה להוציא מחוץ לחוק קצבת נכות לאספרגר.[/u]
הי, אני קלינאית תקשורת ועובדת בגן תקשורת. לפי מה שהבנתי, ב- DSM 5 שמגדיר את כל הלקויות והולך לצאת בקרוב, הוציאו את ההגדרה הנפרדת לאספרגר ואיחדו אותה בעצם עם ספקטרום האוטיזם. למעשה תהיה עכשיו רק לקות אחת המוגדרת כהפרעת תקשורת, אוטיזם. ללא התתי-חלוקות שהיו עכשיו. לכן, אספרגר לא הופכים ל"תקינים", אלא מצטרפים להיות תחת ההגדרה של "אוטטיזם". לכן לדעתי אין שום סיבה שיפסיקו לשלם להם ביטוח לאומי.
אבל זה רק למיטב הבנתי...

[u]אם כי לא ברור עד כמה זה אמיתי ועד כמה מייצג...[/u]
מסתבר, מחפירה ברשת, שזה דווקא די מייצג. שיש לא מעט ילדים שמתקשרים (אחד עם השני ועם העולם) באמצעות המחשב והנט.
שמספרים על דברים דומים.
נראה שהמקרה שלה כנראה צטלם טוב, או קיבל הרבה פרסום ודחיפה - ולכן במיוחד מפורסם.
אם אני לא טועה, היא עצמה כותבת בבלוג שלה, שהיא מתקשרת עם ילדים במצב דומה באמצעות כתיבה.
(קראתי עליה ובבלוג שלה בתקופה שזה רץ חזק בנט)

אני צופה וממש לא קישרתי
פשוט מישהי שעובדת עם ילדים האירה את תשומת ליבי אחרי שכבר שבועות אני מתארת לה את המצב בבית
ואני אבדוק באתר

שלום,
לבי איתך... נשמע ממש לא פשוט מה שאת עוברת...
אני מציעה לך להיכנס לאתר הזה:
http://www.acisrael.org/
זה אתר של אנשים עם תסמונת אספרגר, וההתייחסות שם היא מאוד לא של פתולוגיזציה ו"הכתמה" נוספת...
ודרך אגב - את "פלפלים צהובים" בערוץ 2 ראית?

לו יודעת מאיפה להתחיל
יש אבחון למבוגרים???
לא הצלחתי להתמיד לקרוא את כל הדף, הגעתי לכאן כי מישהי אמרה לי שכדאי לי לחפש ברשת מידע על אספרגר בנוגע לבעיות שיש עם בעלי, מקריאת מידע כאן נשמע לי מתאים (עד עכשו שייכנו הכל לדיסלקסיה הקשה שלו).
קשה לי לפרט, אבל הוא אדם טוב, רק קצת שונה, לא מבין רמזים ומסרים, חוזר על עצמו ולא שייך .
כל העומס עלי , ואני רוצה שהזוגיות שלנו תצמח, כרגע אנחנו אחרי שקיעה (אני אחרי לידה קשה וזה הביא איתו דיכאון שהוביל למשבר כלשהו, אנחנו מנסים לא ליפול)
אני רוצה ללמוד איך לחיות עם המצב, איך להתמודד ואיך לעזור לו בלי ששוב יקבל עוד אבחון שהוא לא בסדר (הוא כבר עם אבחון לדיסלקסיה מה שהפך אותו למסכן ולכבשה השחורה במשפחה המשכילה שלו שכולם בעלי תארים, וכן גם לי יש תואר אבל אני לא חושבת שזה חשוב).
סליחה על ההשתפכות למרות שאני נשארת אנונימית.

|Y|

הסרטון בהודעה מעלי מראה ילדה אוטיסטית שלא דיברה עד גיל 11, ואז למדה לתקשר באמצעות הקלדה על מחשב. היא מספרת מה היא מרגישה. מדהים.
אם כי לא ברור עד כמה זה אמיתי ועד כמה מייצג...

http://www.youtube.com/watch?v=jq--75v4lI8

עכשיו סדרה בטלויזיה ביס דרמה כל יום שני בשעה תשע ורבע בערב (ויש גם שידור חוזר שעה וחצי אחרי כן)
"הורים במשרה מלאה" בין היתר על הורים המתמודדים עם בנם הלוקה בתסמונת.

מעניין.

פה ושם ביקשו עזרה, אז הנה קצת מידע נוסף. שאלה - תשובה
איפה לעשות אבחון?
אני ממליצה ללכת עם התחושות שלכם ולקבוע אבחון. הילדים האלה לרוב בגלל שהם חכמים הם מאוד מטעים ולא קל לאבחן אותם.
אני ממליצה להיכנס לאתר של עמותת אפ"י. באתר יש מרכזי אבחון מומלצים. אני ממליצה לפנות אך ורק למרכזי האבחון שהם ממליצים. לא לנסות וללכת למאבחנים אחרים וזה משום שלא קל לאבחן ולא כולם מכירים מספיק את התסמונת הזו בכדי לאבחן אותה.
יש מקומות ששייכים לקופות החולים, אני ממליצה על המרפאה בנס ציונה בבית החולים בריאות הנפש, שם אין צורך בהפנייה וניתן לעשות זאת ללא תשלום. זהו בית חולים ממשלתי. נדמה לי שבמקומות מסויימים מקבלים החזר חלקי מביטוח מושלם/ משלים או דומה לו.

איך מאבחנים?
לרוב אבחון מתמשך לכ- 4-5 פגישות. המומחה שואל את ההורים שאלות על ההתפתחות של הילד, תחומי עניין של הילד וכו', ופגישה אחת או שתיים עם הילד.

למה כדאי לעשות אבחון?


אבחון יבהיר בפירוט מה יש לילד, ימקד את הקשיים של הילד ובכך אפשר לבנות לילד תכנית עבודה מומלצת או טיפולים מומלצים.
בעזרת האבחון ניתן לקבל הקלות בבית הספר, ועזרה נוספת.
אפשרות לקבל עזרה כגון סייעת אישית בבית הספר באם יש צורך בכך (או בגן) ולקבל סל טיפולים במסגרת שילוב (לאחר ועדת שילוב בעיריה/מועצה) בבית הספר/ גן. או אולי אף למצוא לילד מסגרת מתאימה בחינוך המיוחד (לאחר ועדת השמה בעיריה/מועצה).
ניתן לקבל הקלות במס הכנסה ו/או קצבת נכות מהביטוח הלאומי. וניתן לקבל גם עזרה ממחלקות הרווחה במקום מגורנו.

למה לצפות לאחר האבחון?
לכאב, לשבר, לאכזבה, לבכי, לתקופה קשה מחד. ומאידך להקלה שכן כעת אנחנו יודעים מה יש לילד שלנו ונוכל לטפל בו.
התחושות הקשות, הכאב הזה, האכזבה, האבל על הילד שלא יהיה לי - זו תחושה טבעית ולגיטימית. שעוברת ומיד אחריה מתחילה תקופה שונה, תקופה של חיפוש מידע וטיפולים מתאימים.
או קיי, אז איזה טיפולים לרוב מומלצים?
יש המון ובלי סוף, וכדאי לקבל המלצה על כך מהמאבחן לפי מצבו של הילד.
יש טיפולים ריגשיים (שניתן לקבלם גם במסגרת סל שילוב בבית הספר או בגן) - טיפול במוסיקה, באומנות, בבעלי חיים, במים. רכיבה על סוסים,
ריפוי בעיסוק, התעמלות טיפולית, ריפוי בדיבור - קלינאית תקשורת, טיפול קבוצתי ולמידת כישורים חברתיים (יש מקומות פרטיים שלא מבקשים אבחון בשביל זה), ויש עוד בלי סוף להערכתי.......................

אז מה הכי חשוב?
הכי חשוב לזכור שגם אחרי שיש לנו אבחון ואבחנה הילד שלנו נשאר אותו הילד שלפני האבחון. ויש בילד שלנו גם צדדים נפלאים.
לזכור שהילד שלנו לא הגיע אלינו סתם כך, נבחרנו משמיים להיות הוריו. קיבלנו אותו במתנה ואם קיבלנו אותו אז אין ספק שאנחנו מסוגלים להתמודד איתו.
הכי חשוב לדעת לקבל עזרה מהסביבה שלנו, לא להתבייש בילד שלנו - הוא לא אשם בכך. הוא לא עושה לנו דווקא.
החיים הם מסע מתמשך, כל יום לומדים משהו חדש.
לזכור שמלבד לילד יש גם אחים במשפחה וגם הם לעתים זקוקים לעזרה. חשוב מאוד לדבר על הדברים. לא להסתיר מידע.
יש גם פורום בתפוז ובו אפשר לקבל גם מידע ותמיכה מההורים האחרים. כדאי לקבל גם הדרכת הורים.

מקווה שעזרתי......

אני מחפש חברה בת 18-22

תודה, נוסעת, דרך הדף ההוא הגעתי לכאן, והאמת שגם אותו לא קראתי עד הסוף...
הרגיש לי לא נכון לכתוב את השאלה שלי בדף שמישהי אחרת פתחה לעצמה.
חוזרת להסתכל שם - תודה @}
ואם למישהו יש תובנות נוספות - אשמח.

מיכל, בדיוק הצצתי בדף (היפה והאופטימי) [po]מה קורה לבת שלי[/po]. אני בטוחה שכולו יעניין אותך, ובאופן ספציפי יותר - בסוף הדף יש קישור למאמר שפורסם לאחרונה, על מאפיינים של אספרגר בבנות.
@}@}@}

לא הייתה לי סבלנות לקרוא את כל הדף, אז אני מתנצלת אם אני חוזרת על משהו שכבר נענה.
יש לילדה בעיה בלקרוא את המפה החברתית, להבין את הדקויות (יכולה להיות ביחד עם הילדים וברור לכולם מה קורה, אבל היא כמו האדם החרש/עוור/אלם - בין השורות או בין המילים לא קיים עבורה), היא לא מכלילה ממקום אחד לאחר או מהתנהגות אחת לאחרת - צריך להסביר לה על כל אחת בנפרד. (דוג' - אם היא רבה עם סבתא ואני אגיד לה שכשאני בלימודים היא צריכה לפתור את הבעיות עם סבתא לבד - ולא להתקשר אלי, זה יכליל את זה ישר לכל תחומי החיים - שהיא לא יכולה להתקשר כשהיא מרגישה במצוקה חס וחלילה, לדוגמא, או שאם מישהו ששומר עליה עושה לה משהו לא נעים, היא צריכה לפתור את זה לבד. בגלל זה אני נמנעת מלשים גבול כזה). לעומת זה היא לא מתעניינת בתחומים ביזאריים, ולא זוכרת פרטים בצורה מיוחדת. היא כן מאד נבונה.
האם זה נשמע דומה?
וגם אם זה לא זה - נשמע לי שאם יש לכם שיטות שיכולות לעזור להבין איך לעזור לה בסיטואציות החברתיות, זה מאד יעזור לי.

והנה מאמר למתעניינים, תיאור מקרה http://www.edu-negev.gov.il/bs/relakurt/mati-ks/asperger.htm

בס"ד
[u]ה- CNN מקדיש את השבוע לאוטיזם. באתר שלהם מצאתי ותירגמתי סיפור אישי של אספרגר[/u] דגנית
{@ {@ {@

בס"ד
[b]תנועת השחרור של האוטיסטים[/b] המאמר המלא -בעיתון "הארץ"
מאת איימי הרמון ניו יורק טיימס
קבוצה הולכת וגדלה של אוטיסטים מבקשים שלא ינסו לרפא אותם "איננו חולים", "אז אי אפשר 'לרפא' אותנו. אנחנו פשוט כאלה".
בניגוד לתוכניות רבות אחרות לאוטיסטים, בית הספר הזה אינו מנסה "לשחרר" את התלמידים מצורות ההתנהגות הנחשבות מוזרות. היעד הלא קונוונציונלי הוא ללמד תלמידים כי זה בסדר "להתנהג כאוטיסט".
[b]התלמידים מתארים בגאווה את התכונות החיוביות שאוטיסטים התברכו בהם, כמו היכולת לפתח מומחיות נדירה ומרשימה בתחום התעניינות[/b]
הפעילים האוטיסטים אומרים שהם רוצים עזרה, אבל שמצבם יהיה טוב בהרבה אם ילמדו כיצד לנצל את היתרונות שהאוטיזם מקנה להם
אולי לא היו מחייבים מאמץ כה אדיר לתיקון מצד האוטיסטים, [b]אם בני אדם היו פשוט סובלניים יותר[/b].
בפורומים של אוטיסטים יש הורים המתוארים כעבדים לקונפורמיזם, כה חרדים לכך שילדיהם ייראו נורמליים עד כי אינם יכולים לכבד את דרך התקשורת שלהם.
תחום ההתנצחות הרגיש ביותר הוא הטיפול המכונה "ניתוח התנהגות יישומי" (Applied Behavior Analysis - ABA),
שלדברי הורים רבים הוא הדרך היחידה ללמד את ילדיהם האוטיסטים ליצור קשר עין, לדבר ולעבור את היום ללא התקפי זעם. כמה בוגרים אוטיסטים, כולל כאלה שעברו את הטיפול הזה, אומרים [b]שבמקרה הטוב הוא מאמן ילדים לדכא את צורת הביטוי הטבעית שלהם, ובמקרה הגרוע הוא גובל בהתעללות.[/b]
תנועת השחרור של האוטיסטים
מאת איימי הרמון ניו יורק טיימס

ה- CNN מקדיש את השבוע לאוטיזם. באתר שלהם מצאתי ותירגמתי [url=http://edition.cnn.com/2008/HEALTH/conditions/03/28/autism.essay/index.html] סיפור אישי של אספרגר[/url]

28 במרץ, 2008
[b]עם אספרגר – לחיות כחוצנית מקורקעת[/b]

(מנהלת בסי.אן.אן. גילתה לאחרונה – בגיל 48 – שיש לה סינדרום אספרגר, סוג של אוטיזם. היום היא נותנת מבט מבפנים על חיים עם הסינדרום.)

אטלנטה, ג'ורג'יה (CNN ) – לאחרונה, בגיל 48 , אובחן אצלי סינדרום אספרגר. רוב חיי ידעתי שאני "אחרת", לא בדיוק כמו כולם. במשך שנים חיפשתי תשובה ולא מצאתי, עד שהוצרכתי לערוך מחקר על אוטיזם, בשביל העבודה. במהלך התחקיר, מצאתי בחייהם של אנשים אחרים עם אספרגר, קווי דמיון שהובילו לאבחנה. למרות שיש בהמצאותה של אבחנה משהו משחרר, אין היא משנה את ה"שונות", היא רק מאשרת אותה.

כאשר אני משוחחת עם אנשים על הצד הזה בעצמי, הם תמיד רוצים לדעת מה זה אומר להיות "אספי", בניגוד ל"נוירוטיפיקלי" (NT). הוי אלוהים, איך להתחיל....

נראה שהדבר היחיד שאנשים יודעים על אספרגר, אם הם יודעים משהו בכלל, הוא ה"חנוניות". יש שמועה שביל גייטס הוא 'אספי'. יש לנו נטייה לתחומי עניין ייחודיים, ונדבר עליהם ללא סוף, אם אתם מעוניינים בכך או לא. מכיוון שהכרתי בנטייה שלי לשאת מונולוגים, פעמים רבות אני מעדיפה לשתוק, אולי לא מספיק. בגלל אוצר המילים הרחב שלנו וצורת דיבור מונוטונית, מכנים אותנו "פרופסורים קטנים", או מתנשאים.

אני לא מבינה לגמרי בשיחת חולין ובחיי המוקדמים כבוגרת, לא הייתי מנומסת. בישיבות, ניגשתי ישר לעניין, ללא הברכות החברתיות המקובלות. זה לא שלא אכפת לי מאנשים. אני רק מאד ממוקדת במשימה. האם אתם עושים חזרות ב"להגיד שלום" לאנשים כדי לוודא שתעשו זאת? אני כן.

למזלי, יש לי חברה יקרה מאד שמתענגת על המוזרויות שלי. היא צוחקת, באהבה, על ערב מסויים אחד במסעדה; עוד קודם שהתיישבה, שאלתי אותה מה היא יודעת על "יחס הזהב" והתחלתי לפלוט כל מה שידעתי על זה. אני מדגישה שוב כמה הייתי ברת מזל עם חברה כזו, כי האירוע קרה לפני שאובחנתי.
קיימת סברה מוטעית של 'אספים' אין חוש הומור. נכון שאנחנו יכולים להיות מאד מילוליים, ולכן מפספסים את ההומור בהתבדחות רגילה, אבל אנחנו יכולים ואכן נהנים אפילו מהומור דק. מצד שני, הפרשנות המילולית שלנו יכולה להיות בעייתית.
בכיתה א', כל פעם שמישהו לכלך את הכיתה, המורה היתה מבקשת מתלמיד להביא את השרת. התלמיד חזר עם מר ג'ונס (לא שמו האמיתי), שנשא מטאטא ויעה מתקפל גדול. כאשר אני התבקשתי להביא את השרת, חיפשתי בכל בית הספר ודיווחתי למורה שלא הצלחתי למצוא את זה. הרי האדם היה מר ג'ונס, אם כך, השרת חייב להיות חפץ. נכון?

אין לי יכולת לראות רגש ברוב הבעות הפנים. אני מפצה על זה על ידי הקשבה לאינטונאציה בדיבור ומשתמשת בהגיון כדי למצוא את ההקשר הרגשי. המילים שאנשים בוחרים, התנועות שלהם ואפילו המהירות בה הם יוצאים מפגישה, יכולים לספק רמזים לרגש.

יש לי גם חושים מחודדים מאד – מגע, טעם, ריח, ראיה וקול – אני רגישה לאורות, רעש, מרקמים וריחות. בסביבה "עמוסה", אגיע לבסוף להצפה תחושתית והמוח שלי יתרוקן. כאשר זה קורה, אני צריכה "לצאת" נפשית לזמן קצר כדי להתמקד מחדש. כאשר אני "חוזרת", אני צריכה לשחזר את מה שקרה בזמן ש"יצאתי". התהליך הנפשי הנוסף שאני צריכה לעשות כדי לתפקד כל יום הוא מתיש, וקשה לי להתמודד עם אילתורים. קשה לי לענות מהר באמצע כל העיבוד הנוסף הזה, לפעמים בלתי אפשרי.

אני כל כך רגישה למגע שדיגדוג מכאיב לי. זהו הדבר שהכי קשה לאנשים להבין. איך דיגדוג יכול להכאיב? כל מה שאוכל לומר שזה כך ולכן אני נמנעת ממגע אלא מאלה היודעים איך לגעת בי.
חיבוקים מחולקים לעיתים נדירות אבל אם אכן אני אחבק מישהו, אני נראית כמו המפלצת של פרנקנשטיין, הזרועות מתוחות קדימה כדי לכוון את המגע. כאשר אבי (אני חושדת שגם הוא 'אספי') ואני מתחבקים, לשנינו יש את ה"התקרבות". לפעמים אנחנו מפספסים וצריכים להתקרב מספר פעמים עד שמושג חיבוק חפוז ומגושם.

בבית הספר, ילדים אחרים שמו לב לשונויות שלי והציקו לי (ודיגדגו אותי עד התקפים של יאוש) במשך שנים. כמי שממילא זקוקה לזמן התבודדות מוגדל, התגובה שלי היתה להתבודד עוד יותר. אהה, אם אתה משונה, אתה בדיחה. כשאתה מתבודד, אתה מפחיד אנשים. "אלה תמיד השקטים ש...."

אני נשואה (ואו!), והבעל הנהדר שלי הוא מתוק אמיתי. אני לא מכירה גבר אחר שיש לו בטחון עצמי כזה שיכול היה להדחות (לפעמים בחדות), גופנית ונפשית, כל כך הרבה פעמים כמוהו. הוא הייה עדין וסבלני (וכן, תכופות מרוקן רגשית) כאשר שנינו למדנו לחיות עם הצורך שלי במרחב, הנטייה להעמיק בעולמי הפרטי כאשר העולם האמיתי וכולם בתוכו, אינם קיימים, והרגישות למגע במשך 26 (בקרוב 27) שנות נישואינו.
אני חייה בחרדה, כי העולם יכול להיות יותר מידי בשבילי ולאנשים יש ציפיות ממני שתמיד, במוקדם או במאוחר, לא אעמוד בהן. לא אוכל לספר לכם כמה פעמים אמרו לי שאני גסת-רוח, מרוחקת וקרה. אבל מעולם לא ניסיתי לפגוע במישהו או התכוונתי להיות נבזית.
יכולתי לספר לכם עוד אבל במקום זה, אשתף אתכם בעוד תובנה. אל תרחמו עלי או תנסו לרפא או לשנות אותי. אם יכולתם לחיות בראש שלי רק ליום אחד, אולי הייתם בוכים למראה כל היופי שאני מגלה בעולם עם חושי המעודנים. לא אחליף אפילו שבריר קטן מאותו היופי, עוצמתי ומהמם ככל שיהיה, ב"נורמליות".

למשה .
תודה רבה . מאוד התחברתי לנושא של:
[u]בניית נוכחות מודעת והכרתית[/u] למעשה אני משתמשת בה רבות מבלי להבין.
לדוגמא: בזמן טיפול , כשאני "נתקעת" בקושי או דילמה .אני מתחברת "לראש" שלך ,חושבת מה אתה היית עושה במקרה דומה ומקבלת את התשובה . האם לזאת התכוונת??

חשוב ביותר לגרום למטופל להבין במדוייק מה קוראה לו בהתנתקות, ומה עליו לבצע על מנת לשנות את המצב. ללא הבנה, לא יבצע דבר.
נראה שבמקרה של אספרגר, האובסיביות הטבעית תעמוד לרשותו בתרגול.

הדמות הינה דמיונית של המטופל לעצמו. אחד למשל יצר דמות מסרט מצוייר שאהב, ותפקידה היה להיות נוכח כל הזמן בכל רגע של תקשורת בינו לאחרים, על מנת לבדוק מה רמת התקשורת ומתי הוא מתנתק מהקשר.
בהתחלה התקשה , אבל מהרגע שהצליח לקיים את הנוכחות, המצב הלך והשתפר מאוד. מדובר בילד בעל קו ראש המתחיל עמוק מאוד, שהיה מרחף אל עולמו הדמיוני כל הזמן וממציא מציאות משלו לכל דבר ועיניים בנושאי קשר עם האחר. לאחר שבועיים בהם תרגלנו את הנושא, הוא החל לחוות שיפורים בכיתה, עם הוריו ואחותו, איתה היה הקושי הגדול ביותר. לקח לו בערך חודשיים וחצי להפוך את הדמות לחלק ממודעותו. ברגע שהצליח לגמרי, הדמות הפכה לחלק מרכזי ממודעותו התקשורתית. מאותו הרגע הוא לא היה מתנתק ללא מודעות לניתוק. כך הצליח להפוך מתלמיד גרוע לתלמיד טוב. מילד שכועסים עליו כי במקום להביא חלב הביא ממתקים, לילד שניתן לשלוח אותו לכל משימה, בלי לפחד שלא יביא דבר מהמתבקש.
בסך הכל, זהו טריק מאוד מוצלח לשיכלול המודעות התפקודית ולבניית מערך ביקורת עצמית, המחוברת למציאות החיצונית.

כשההורים מאוד מרחפים בעצמם, שווה לבדוק את הגנטיקה במשפחה, ובמידת הצורך לבצע עבודה משפחתית.
השינויים במודעות גורמים לשינוי יסודיים במבנה המוח. השינויים הופכים לחלק מהאישיות ומשנים את היכולות.

באותו האופן כפי שמתרחש במוח, ברגע שהאפור מווסת את החושים, התפקוד המוחי שלא אפשר את הוויסות משתנה, והמוח לומד לווסת את החושים באופן קבוע ללא צורך בתרגול האפור (כמובן שרק במידה והמתרגל אכן הפך את האפור לחלק מהמיגון הגופני הקבוע).
מה שאומר, שתרגול האפור או הדמות הדמיונית המלווה את התפקוד, "מייצר את החומרים הביוכימיים והתקשורות הדנדריטיות שאפשרו לחבר את האזורים שלא פעלו נכון במוח". כך נוצר תיקון קבוע.
עבור יצירת דמות דמיונית בתוך מבנה האישיות, צריך לבנות מערך תפקודי במוח, בעל תקשורת ביוכימית קבועה. זה מייצר דפוס תפקודי המסוגל לשנות מבני תפקוד קיימים. במקרה הזה מייצרים מבנה מוחי המשנה את הדרך בה אדם נוהג להתנתק מהמציאות, ויוצרים דפוס בעל יכולת מיקוד בנעשה מחוצה לו באופן קבוע. שינוי המבנה הגנטי המולד.

למשה.
תודה על התייחסותך. מעניין לפגוש עוד מספר של ילדים עם תסמונת זו . להתייחס לכפות ידיהם
ולמצוא פרמטרים זהים .
אולי תוכל לפרט, בבקשה . למה הכוונה : ?
[u]בניית נוכחות מודעת והכרתית, המחפשת כל הזמן אחרי הרגע בו הוא מתנתק מהמציאות[/u]
מיהי הדמות המתאימה ?(הוריו מאוד "מרחפים" בעצמם .

[b]טליה[/b]
נראה שה שהשילוב בין
אפידרמיס חסום, נטייה לאבססיביות, רישות קווי הגורם לקושי רב בהפרדת הרשויות רגש-חשיבה-גוף, קו ראש המתחיל עמוק, קו רגש המתחיל עמוק וה S על האצבעות, יכולים להוות גורם גנטי רב השפעה בבסיס מצבו.
בכל מקרה הייתי ממשיך בעקשנות לעבוד על כל סמפטום בנפרד, עד לתיקונו.
סביר להניח שבמקרה הזה צריך מספר כלים נוספים.
[list=1]
[*] בניית נוכחות מודעת והכרתית, המחפשת כל הזמן אחרי הרגע בו הוא מתנתק מהמציאות אל תוך העולם הפנימי (קו ראש מתחיל עמוק). צריך לבנות דמות דמיונית הנמצאת לידו בקביעות. עליו לתת לדמות הזו את התפקיד לצוד את רגע ההתנתקות, ולהחזירו למציאות בהקשבה החיצונית. עשיתי זאת עם מספר מטופלים וזה עבד נהדר.
[*] תרגול כוח רצון המאריך את המיקוד ומדכא את רגע ההתפרצות, עד למקסימום הניתן. לבנות משימות המעצבנות אותו במיוחד, ו/או קשות לו במיוחד, ובאופן הדרגתי להתמודד עם התסכול והקושי.
[*] לימוד הקשבה לרגשות העדינים, בכל דבר ודבר שעושה. גם כאן צריך לבנות נוכחות מודעת הצדה את צורת הרגש בכל דבר ודבר. המודעות הזו יכולה לגרום לו לשנות דפוסים רבים המקשים על התקשורת בינו לאחרים. חלק מהתפקיד של הדמות הזו הוא לשים לב למה שאחרים מרגישים בעקבות התנהגותו או עשייתו. זהו חלק קשה במיוחד לילדי אספרגר,אבל לדעתי נכון מאוד לנסותו. סביר להניח שהקושי יהיה בבניית הדמות ו/או בהבנת הקונספט. מהרגע שיובן יכול להיות שזה יקל עליו לבצע.
[/list]

אשמח לדעת את ההמשך.
בהצלחה (())

תודה , משה.

_האם בכף ידו ישנו אפידרמיס חסום מאוד? סביר להניח שכן. - כן.
האםבידו ישנה נטייה לאובססיביות ו/או לא שוכח לא סולח?- הקמיצה עם נטייה לאובססיביות .
האם ידו נוקשה במפרקים?- לא.
האם הרצון תינוקי?- לא.
האם קיים רישות בעל קווים רבים, המחבר בין קווי החיים חשיבה רגש?- כן.
האם קו הראש מתחיל עמוק?- כן .
האם קו הרגש מתחיל עמוק ו/או ייחודי?_ עמוק.
כמו כן , ישנם על אצבעות יופיטר בפרקים העליונים סימני - S .
הילד אינו היפוטוני . מעט חולשה בחגורת הכתפיים.

[b]טליה[/b]
איני יודע האם ניתן לאבחן אספרגר בידיים, ממליץ לפנות להולצמן בנושא.
בכל מקרה, צריך לטפל בכל הסמפטומים כסמטומים שאינם אמורים להיות, ללא קשר לאבחנה.
אני מושכנע שברגע שהקורדינציה והחושים יהיו בנויים אחרת, יהיה מוכן להיכנס לתהליך סליחה מתאים ויוכל לשנות חלק גדול מהקשיים שלו.
מקריאה מעמיקה של הסמפטומים והבעיה, נראה שהתפיסה הכללית היא שלא ניתן לשנות את המצב הבסיסי, למרות שינויי של יכולות שונות.
אני מאמין שהגורם הינו חיוות/רישות לא נכון במוח, והתרגולים השונים יכולים לשנות את החיוות/רישות. אני מאוד ממליץ על עבודה מעמיקה לאורך זמן. ככל שרמת האינטגרציה בין האינטליגנציות בזמן תנועה תהייה עמוקה, כך מצבו יכול להשתנות.
בנושא הקושי באמפטיה הרגשית והחשיבתית אני ממליץ להשקיע זמן רב בהתבונננות בעיניים בהרפייה. סביר להניח שיהייה קשה להביאו לתרגול הזה, אבל זה יכול לגרום לפיתוח אומץ לנסות אחרת.
נראה כמקרה שנכון ברגע מסויים לעבוד איתו בחדר האטום, על שחרור הרגשות עד כמה שניתן ללא גבולות. המטפל חייב להוביל בדוגמא אישית לכל התהליך של שחרור הרגשות.

האם בכף ידו ישנו אפידרמיס חסום מאוד? סביר להניח שכן.
האםבידו ישנה נטייה לאובססיביות ו/או לא שוכח לא סולח?
האם ידו נוקשה במפרקים?
האם הרצון תינוקי?
האם קיים רישות בעל קווים רבים, המחבר בין קווי החיים חשיבה רגש?
האם קו הראש מתחיל עמוק?
האם קו הרגש מתחיל עמוק ו/או ייחודי?
יכול להיות שאלו ביחד יכולים להוביל לאבחנה.

האם הוא היפוטוני?

כשהאדם נשלט על ידיי הכעס, וחוסר שביעות רצון, הרגש שלו מופעל חד כיוונית, כי הוא אינו יכול לאפשר לעצמו לחוש את שאר הרגשות. לאחר התיקון של הנושאים הגופניים השונים, צריך להיכנס למחקר עומק על הסיבות לחסימת הרגש האחר. אני ממליץ על בדיקת הרגשות של ההורים והאחים למצב.
בן כמה הוא?

[b]למשה[/b].
האם ניתן לאבחן בכפות הידיים תסמונת אספרגר ?
יש לי מטופל עם קשיים בתקשורת חברתית ומיומנויות חברתיות . מדבר בטון מאוד מונוטוני.(ללא רגש-מלבד כעס
עצבנות וחוסר שביעות רצון) התפרצויות זעם לפעמים.
(גם רגישויות יתר )מתמקד באובססיביות בנושא אחד שמעסיק אותו. כמו: תמונות של סכנה (גולגולת)על פני חומרים ותרופות . עכשיו , מעסיק אותו בצורה קיצונית , נושא הפל'.(עסוק בצלילים שונים , מתקשר אל עצמו מטל' אחר ועוד)בנוסף לכך. גם קשיי קואורדינציה.(למרות שישנם רבים אחרים ללא התסמונת )בעיות קשב וריכוז.ילד מאוד חכם ואינטליגנטי.

בס"ד

[ מהאתר]


איינשטיין וניוטון, אוטיסטים?

הם בהחלט היו גאונים, אבל האם יכול להיות שאלברט אינשטיין ואייזק ניוטון היו גם אוטיסטים?
על פי מומחה בנושא סימון בראון-כהן, בהחלט יכול להיות שאלברט איינשטיין ואייזיק ניוטון הראו סימנים רבים של אספרגר Asperger syndrome , סוג של אוטיזם שאינו גורר הפרעות למידה.
בראון-כהן אומר שהוא מקווה שהניתוח הזה יספק מעט אור לגבי השאלה מדוע יש אנשים המוגדרים כאוטיסטים והמגיעים להישגים גבוהים כל כך, בעוד אחרים נאבקים על כל פעולה יומיומית.
ניוטון מצטייר ......כמקרה קלאסי. הוא בקושי דיבר, היה עסוק בעבודתו עד כדי כך שלעיתים קרובות שכח לאכול, והיה קריר עד עצבני ביחסיו עם מעט החברים שהיו לו. אם לא הגיע איש להרצאותיו, עמד והרצה בכל מקרה, בפני החדר הריק.
כילד, אינשטיין היה מתבודד גם הוא, והיה חוזר על משפטים באובססיביות עד שהגיע לגיל 7.

פורסם לראשונה בתאריך 2-5-2003
עוד אלפי כתבות בנושאים בריאותיים שונים מחכות לכם ב[b]ארכיון דוקטורס[/b]!

בעבר, לאחר שקראתי את המאמר [url=http://www.codinghorror.com/blog/archives/000490.html]הזה[/url] לגבי תסמונת אספרגר ואנשי תוכנה, ישבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שגם אני סוג של אספרגר, אם כי לא "מקרה קשה" במיוחד. אם השנים אני משתפר, והיום אני ממש לא אותו דבר כמו שהייתי ילד.
אצלי זה התבטא כילד ונער בעיקר ב:
[list]
[*] חוסר הבנה בין השורות, חוסר הבנה של תקשורת חזותית - שפת גוף, הבעות פנים וכו'
[*] חוסר יכולת לבחור.
[*] חוסר יכולת להבין מה מובן מאליו. למשל, במבחן, כשיש שאלה דו משמעית (יוצא למורים/מרצים הרבה פעמים בטעות), קשה לי לבחור באופציה המובנת מאליה שבה כולם בוחרים.
[*] בעיות דיקציה קלות.
[/list]

מצד שני, יכולות מוטוריות מעולות (כיום גם להטוטן).

אולי ביום מן הימים אני אעבר אבחון, אבל בינתיים נוח לי ככה.

תודה על ההקשבה :-)

הפער בינה לבין הילדים האחרים (הבנת סיטואציות, תקשורת חברתית) גדל.
הילדים גדלו והיחס שלהם אליה השתנה.
הילדה גדלה וההבנה שלה (לגבי המצב שלה) השתנה. הבדידות, האכזבה - גדלו.
הקשר שלה עם בני הבית השתנה (יותר תלותי).
מבחינה נפשית ונוירולוגית יש קשיים עצומים. והם מטופלים כל הזמן.

השינויים נובעים גם בגלל שהילדה גדלה, מתפתחת, מתבגרת. וזה גרם לכך שהתקשורת שלה עם בני המשפחה שונה, וגם בגלל שהיא מטופלת ועובדים איתה על הקשיים...
בעבר התקפי החרדה לא היו מובנים לנו, היום הם קיבלו צורה שונה, ואנחנו משתדלים להגן עליה מפניהם.

יש עוד כמובן.... אי אפשר לשכוח שקיבלנו אבחנה בגיל הגן והיום בבית הספר נדרשת ממנה הסתגלות שונה לגמרי, נדרשת ממנה אחריות (באופן מסויים), נדרשת ממנה התנהגות הולמת שלא תמיד היא מסוגלת לכך.

_הכוונה שהמצב שלה "עולה ויורד"- או מחמיר בהדרגה?
לפני שלוש שנים התפקוד היה טוב יותר?
זאת אומרת שישלה נסיגה הדרגתית??_
אי אפשר לומר שמחמיר, הוא פשוט משתנה,
דוגמא: אם בעבר היו התקפי חרדה הרי שהיום זה מטופל והחרדות פסקו באופן יחסי,
קשה לומר בדיוק, ואני גם חוששת מזיהוי.
תיכף אסביר

לרוני
"הילדה שלי לא מתפקדת היום כמו שתפקדה לפני שלוש שנים.... זה משתנה כל הזמן."

הכוונה שהמצב שלה "עולה ויורד"- או מחמיר בהדרגה?
לפני שלוש שנים התפקוד היה טוב יותר?
זאת אומרת שישלה נסיגה הדרגתית??

[u]אני תוהה, אם יש לך קשר קרוב עם מישהו אוטיסט או ברמה יותר גבוהה כמו האספרגר?[/u]
גם אני תוהה... ולפני שאספר:
ולי תכתבי עוד קצת פרטים על הקשר שלך לנושא.
תסמונת אספרגר היא תסמונת על הרצף האוטיסטי.
ומניין המסקנה שבתסמונת זו אין החמרה?? התסמונת משתנה עם הזמן, סימפטומים מסויימים משתנים ואחרים מתעצמים. הילדה שלי לא מתפקדת היום כמו שתיפקדה לפני שלוש שנים.... זה משתנה כל הזמן.


[u]בד"כ כשיש גילוי כזה ההורה כבר יודע ומכיר את ההתנהגות של הילד, ויודע {לדעתי ברוב המקרים} שיש לילד קושי בחברה, וקושי חריג.[/u]
גם זה נכון, אבל יחד עם זאת, לפני האבחון יש לפעמים גם הדחקה ("לא זה רק גיל בעייתי" או "זה האופי שלה" או "בדיוק עברנו דירה" ובעיקר "זה יעבור"). חשוב לציין שהילדים האלה בדרך כלל כל כך מטעים. מחד הם חכמים מאוד, דוברי שפה גבוהה, מוכשרים, ורבליים, ומאידך הקושי החברתי קיים, הקושי בהבנת סיטואציות חברתיות קיים, ויש גם קשיים התנהגותיים. יחד עם התסמונת יש גם חוסר איזון חושי שגורם לחרדות קשות. לךעתים נלוות לתסמונת גם בעיות של לקויות למידה, וקשב ורכוז.
אצלנו בתחילה, למרות שידענו שיש כאן איזה קושי וחריגות, חשבנו שזה בעיקר קושי מוטורי (ריצה, הליכה מהירה, קפיצה), ואופי (מופנמות). ידענו שמשהו שם לא כל כך בסדר. אבל אחד, גם לא הגננות, לא יכלו להצביע על דבר אחד מוגדר שלא בסדר.


[u]כן, כולם מיחלים לעצמם ילד רגיל, אפילו המחוננים, שהשונות שלהם "חיובית", משלמים עליה מחיר יקר, חברתית[/u]
כל אבחנה שמקבלים שיוצאת מהנורמה, היא קצת סוג של איבוד תקוות (לפחות עד שמעכלים את העניין).

כן, אבל יש הבדל בן מחלה, איבחון של בעיה שמחמירה עם הזמן , או שעדיין לא רואים על הילד את השפעתה על הילד, לבן זה.
בד"כ כשיש גילוי כזה [b]ההורה כבר יודע ומכיר את ההתנהגות של הילד, ויודע {לדעתי ברוב המקרים} שיש לילד קושי בחברה, וקושי חריג.[/b]

רוני מדברת על תגובה של אבל כמעט, אם זו התגובה לליקוי זה- איך אמור להגיב הורה ששומע שלילד
יש בעיה המחמירה עם הזמן?
באוטיזם לדעתי הבעיה של הגילוי גדולה יותר [b]כי הוא מתגלה הרבה פעמים כשהילד קטן, ולפעמים יש התדרדרות גדולה יותר בהמשך {נסיגה}[/b].
אם האבחנה כשהילד צעיר יש תמיד חשש מנסיגה בגיל הגן.

[po]בן עמי[/po], מה [po]שרוני בלוני[/po] מתארת הם רגשות לגיטימיים ביותר, שעוברים על הורים בתחילת הדרך של גילוי האוטיזם\אספרגר.
אלה רגשות אוניברסלים שמשקפים הורים רבים ואפילו מוכחים מחקרית.
אני תוהה, אם יש לך קשר [b]קרוב[/b] עם מישהו אוטיסט או ברמה יותר גבוהה כמו האספרגר?
נראה לי שלרוני יש הסתכלות אמיתית ופרקטית על המציאות.

בסד
לרוני בלוני

איבוד תקוות, איבוד שאיפות, איבוד התקווה לאותו ילד לו ייחלת....
למה?
הם ילדים נהדרים,
איבוד תקוות, איבוד שאיפות?
דוקא לילדים ההם "השמים הם הגבול", הם יכולים להגיע רחוק.
איבוד התקווה לאותו ילד לו ייחלת....
כן, כולם מיחלים לעצמם ילד רגיל, אפילו המחוננים, שהשונות שלהם "חיובית", משלמים עליה מחיר יקר, חברתית.

[u]אני ל א מבינה את ה"גילוי" הרי כל אחד מכיר את האופי והיכולות וההתנהגות של הילד שלו.[/u]
כל אחד מכיר, אבל בדרך כלל מקבלים את האבחנה אחרי שנים של טיפולים, אחרי שנים של חוסר וודאות.
נכון שהילד נשאר אותו דבר אבל התקופה שבאה אחרי קבלת האבחנה ("גילוי") היא בדרך כלל תקופה קשה, יש בה גם הקלה על שיש "לזה" שם, אבל יש בה גם כאב עצום, איבוד תקוות, איבוד שאיפות, איבוד התקווה לאותו ילד לו ייחלת....
תקופה מלבלת מאוד.
אני באופן אישי זוכרת אותה כתקופה ללא שינה, חלומות נוראיים בלילה, התנפצות החלום האידיאלי, רחמים עצמיים, הרבה בכי והרבה כאב.....
ואחריה באה תקופה אחרת, רצון (כמעט אובססיבי) לדעת, לקרוא מידע, לחפש תאורי מקרים, מקורות מידע..... ועם איסוף המידע מקבלים כוחות, מבינים שאנחנו לא לבד, לומדים לראות את ההצלחות הקטנות, חוזרים לראות את הילד כמו שהוא עם או בלי תיוג..... מתאהבים מחדש במה שיש..... לומדים לאהוב ולהוקיר את התכונות הטובות וה"מתנות" שמקבלים עם התסמונת...
לכן בתקופה הקשה הראשונית שאחרי האבחנה (ולא מדובר רק בתסמונת הזו, כי אם בכל אבחנה/מחלה/מצב שונה) כדאי לפנות לאנשי מקצוע, לשוחח על הדברים, להיפגש עם חברים טובים.... למרות הקושי והכאב הראשוני..... (שאחרי קבלת האבחנה).....
המרגיעון שיצא לי "מילים טובות מסלקות עננים שחורים".

אני מחפשת טקסט שיעזור לי להסביר לילד שלנו, בן 8.5, שאובחן כאספרגר, את התסמונת ואת הסיבה להעברתו לכיתת תקשורת.
הוא אינטליגנטי בצורה חריגה, ויכול לעמוד בהסברים מורכבים, אני רק צריכה שיהיה משהו ידידותי, עם מסר תומך.
מצאתי מדריך מאוד נחמד שמיועד למתבגרים עם אספרגר
http://www.alut.org.il/frames/autism/AspergerGuide.html
אבל אני מחפשת משהו שיותר יתאים לגיל שלו

מישהו מכיר?

לאוריאל.
תודה. במידת הצורך אהיה איתך בקשר.

טליה ,אני לא מכיר מטפלים שעסקו באספרגר, אשמח להמליץ על מטפלות מהשרון באופן כללי.

לאוריאל תודה.

"ילד מלאכי, שקוע בעולמו הפנימי, אובססיבי לתכניות טלוויזיה מסוימות, מצטט ומדקלם שוב ושוב סצנות שלמות מתוכן,
בקול כמו של מזכירה אלקטרונית, כשצוחק ,לרוב הצחוק נשמע מעושה ומלאכותי"
יש גם אצלו סימנים דומים.
בשל המרחק הפיסי בינינו . אמציץ לו על מטפל באיזור מגוריו.
האם הינך מכיר מישהו באיזור אבן יהודה??

הי טליה,

יש לי מטופל , ילד בן 10 שסובל מתסמונת שנראית כמו אספרגר – (לא אובחן ככזה),
ילד מלאכי, שקוע בעולמו הפנימי, אובססיבי לתכניות טלוויזיה מסוימות, מצטט ומדקלם שוב ושוב סצנות שלמות מתוכן,
בקול כמו של מזכירה אלקטרונית, כשצוחק ,לרוב הצחוק נשמע מעושה ומלאכותי, הכל תוך כדי האימון.

כשהגיע היה חלש מאוד ורזה, פוחד מכל פעילות גופנית, מגבהים, מכדור, כמו כן היו קשיים חברתיים קשים.
הטיפול מתמקד מההתחלה ונמשך גם היום בתיקון קואורדינציה, חיזוק גופני, ועיסויים, הכול מאפס, השיפור (לאחר כשנתיים) ברור,
הוא מעיז הרבה יותר, עלה יפה במשקל, בטיולים הולך עם כולם,
העבודה הגופנית גרמה לשיפור בביטחון העצמי ולשיפור מסוים ביכולות החברתיות.

לא כתבת איך הוא מבחינה גופנית, בכל מקרה, אני עובד עם הילד המון עם כדור, מההתחלה,
(מדהים הקשר שנוצר בין בנים לכדור כמה אפשר לקדם בעבודה כזו).
המלצתי לאם לשלוח אותו לקבוצה טיפולית העוסקת בספורט, שם יש התמודדות יותר מעשית עם העניין החברתי.
בהצלחה

[b]טליה[/b] נראה שילד בעל תסמונת אספרגר יכול להינות ממגוון דברים שבשיטה. ראשית מומלץ לבדוק מה רמת הקורדינציה והתקשורת בין ההמיספירות. במידה ויש צורך, לשפר את הניתן. לאחר מכן לבדוק את מערכת החושים, וגם שם לתקן את הניתן.
כולי תקווה ואמונה, שעבודה מדורגת בנושאים הללו תוכל לשפר את מצבו.

למשה שלום רב.
האם ניתן לטפל בשיטה בילד עם תסמונת אספרגר???
ילד כבן 10. מאוד אינטלגנטי. בעל שפה עשירה מאוד. מצויין במתמטיקה ומחשב.
מתמקד באופן אובססיבי בחלקי מכוניות.
מתקשה ליצור קשרים חברתיים. שקט על פי רוב ומופנם.
אם כן, מהי המלצתך.
או, האם היית ממליץ לשלב מס' תחומי טיפול נוספים.?
היש מישהו המכיר מטפלים בנושא באיזור תל מונד??

הדוגמא של הג'וק באמת לא דוגמא מוצלחת. לא כולם מתרגשים מג'וקים.
אבל ה"שוקיסטית" כתבה גם
"הוא עונה על כמה קריטריונים בקישור שבהתחלה, ופתאום נופל לי עוד אסימון ועוד אחד, ועוד אחד- ואני פשוט בשוק."
ואני נוטה להאמין שאת המסקנות שלה היא כבר קיבלה.... (עם הדוגמא או בלעדייה)
ושוב.. אם את זקוקה לתמיכה לגבי ה"גילוי" שלך.... אני כאן... ואשמח לעזור ולענות על שאלות נוספות.
(עד כמה שאוכל, אני הרי לא אשת מקצוע, רק אמא עם ניסיון)

לשוקיסטית, לא יודעת, לא נראה לי בכלל אספרגר. נראה לי סתם בעל עייף, שאוהב להעביר ביקורת...
תאמיני לי, אם זה היה אספרגר, היית מגלה את זה אחרי כמה פגישות. באספרגר אין הבנה נכונה של המציאות. אין הפרדה בין מה שאני מרגיש ומה שהאחר מרגיש, כאן נראה לי שבעלך מגן על עצמו, שלא קם לעזור, בהגנה הכי טובה - התקפה. אני לא בסדר??? את לא בסדר... נשמע לי גבר נורמלי לגמרי.

[u]יכול להיות שלבעלך יש קשיים משלו, אבל הפחד ההסטרי מג'וקים גם הוא סוג של הפרעה שכדאי לטפל בה. שימי לב לכך שגם לקשיים שלך יש מחיר בחיי הסובבים אותך.[/u]
0-:

יש דרגות שונות של התסמונת...
אני מכירה זוג שהבעל הוא ממש ממש "עמוק" בתוך התסמונת ויחד עם זאת הם זוג כל כך מוצלח. יש להם זוגיות טובה, כל אחד נותן מה שהוא יכול, כל אחד מבין את החסרונות והיתרונות של בן/ת הזוג, ואחד משתדל להשלים את השני.
ובכן מה אני ממליצה? כן להיפתח אליו, לא לוותר ולהישאר בסוג של לבד, זה דורש מאמץ ניכר. למצוא פעילות שתוכל להיות משותפת, אפשר דרך זה או דרך תחביב מסויים ליצור קשרים עם עוד אנשים...
תנסי לזכור כל הזמן את הדברים הטובים שיש בו, את היתרונות הנהדרים שהטבע נתן בו.
בסך הכל לכל אחד מאיתנו יש גם חסרונות. דווקא לאנשים מבוגרים יש לעתים יותר כלים לעקוף את הקשיים שלהם...

יקירתי. זה לא סוף העולם. החיים לא תמיד פשוטים.
בתי לוקה בתסמונת אספרגר ([po]בלוג אנחנו מתמודדים[/po]) ודרכה הבנתי עם הרבה פתיחות (מהצד שלנו), הבנה, תמיכה, השמיים הם הגבול.

בעלי לוקה בתסמונת אספרגר, נראה לי.
הוא עונה על כמה קריטריונים בקישור שבהתחלה, ופתאום נופל לי עוד אסימון ועוד אחד, ועוד אחד- ואני פשוט בשוק.
אתמול בלילה נכנס לי ג'וק [b]ענקי[/b] לתוך החצאית בזמן שקלחתי את הילד, וצרחתי והתפתלתי, ולא יכולתי להגיד כלום, רק להוריד ממני את הבגדים. והילד נבהל כל-כך, והתחיל לצרוח איתי, המסכן.
חשבתי שהוא לא שמע, מסתבר שכן. ואיך אני יודעת? כי היום- הוא שאל, מה כבר קרה, שאני צורחת ומבהילה את הילד....
מה אתה שואל את זה יום אחרי? למה לא באותו רגע לזנק, לעזור לאשתך- אולי זה נחש? או עקרב? אולי היא ממש ממש צריכה את עזרתך?
לא, הוא המשיך לישון. אבל, זה לא הפריע לו להעיר לי בתוקפנות שחבל שאני מבהילה את הילד.
וזו רק דוגמא אחת (לדעתי), יש עוד הרבה.
לא נראה לי שאוכל להרדם כל כך בקלות אחרי גילוי [b]אפשרי[/b]- כמו זה.

אוקיי, הוא חריג. וצריך להתאים את הסביבה וההתנהגות שלכם לחריגות שלו. טוב ויפה.
אבל בשביל זה לא צריך אבחון. ואם את נורא רוצה כותרת, את יכולה להמציא בעצמך כותרת מתאימה.
בדרך כלל מה שמקבלים באבחון זה אפשרות לקבל טיפול, משלבת בבי"ס, דברים כאלה. את מרגישה צורך בדברים האלה? כי אם לא, אז לא ברור לי למה כדאי ללכת לאבחון.

[u]ויש לי מין רצון לשים עליה שם.[/u]
לשים שם זה גם כדי להבין את הלקות טוב יותר, אני מרגישה שכל הגישה שלי השתנתה אחרי שהבנתי את הלקות, את הקושי, צריך ללמוד איך להתייחס אל הילד (בשונה מילד רגיל), להתאים את הסביבה שלו, להגמיש את הסביבה שלו בכדי להקל עליו ולא לשים לו מחסומים בדרך...

לרוני, אני מתחברת לערבוב בין דמיון ומציאות. גם אצל הבן שלי זה ככה. והתמימות...
אני בטוחה שגם אם יש לבן שלי אספרגר או משהו קרוב, כמו שהציעה עין הסערה, זה משהו גבולי ו"קל", אבל עדיין.

ליונת, אני חושבת שחשוב לי לדעת, ומצד שני אני לא רוצה לדעת. זה מורכב...
אני מרגישה את השונות שלו (גם לחיוב כמובן, הוא מקסים הוא מדהים, הוא יחיד במינו...), ויש לי מין רצון לשים עליה שם. יש לי מין הרגשה כזאת שיש לי סוד, שהבן שלי, המוכשר והחכם - שאמא שלי בטוחה שאני עוד אראה שהוא יהיה מחונן וגאון, שהגננת והפסיכולוגית של הגן בשנה שעברה אמרו לי שאין לו שום בעיה והוא רק רגיש - הוא בעצם חריג באיזשהו אופן. ורק אני ובעלי יודעים את זה.

לימור,
[u]אבל מהניסיון שלך האם יכול להיות איזשהו אבחון בספקטרום האוטיזם שאין בו כל בעיה עם דמיון, ביטויים מופשטים, סגנון דיבור וכו'?[/u]
תלוי למה את קוראת בעייה, לילדים אוטיסטים חושבים שאין דמיון, בתי היא PDD ויש לה דמיון עשיר מדי, מדי עד שקשה לה להבחין מה דמיוני ומה מציאותי.... והכל מתערבב יחד.....
היא מאמינה מאוד בכל סיפור קטן שילד מהרחוב ממציא.... סגנון הדיבור שלה הוא רגיל (דווקא כשהיתה קטנה הוא היה רשמי יותר, שימוש רב במילים ברמה גבוהה מאוד).... אם כי כמעט ואין בו סלנג בניגוד לאחותה הקטנה שמרבה להשתמש בביטוים רבויי סלנג.
אולי יתכן שיש לבנך משהו גבולי לעומת בנה של חברתך... ישנן רמות תפקוד שונות.... כי מטבע הדברים אנחנו אנשים שונים.... גם אוטיסטים מובהקים באופן רשמי - הם שונים. אז עד כמה וכמה בספקטרום רחב כל כך.....
אני מציע לך לא לערוך השוואות בכלל, את צריכה לחשוב עד כמה הוא משתלב בבית הספר, לא רק בחלק הלימודי אלא גם בחלק החברתי.... האם עזרה היתה מועילה לו?
באבחון בודקים היכן בדיוק הקושי, ממקדים את הקושי ואז ניתן להתאים טיפול.

הי לימור,
יש גם תסמונות "על יד" אספרגר שאינן בספקטרום האוטיסטי. לדוגמה - NVLD (שזה non verbal learning disability). הנה קישור: http://www.med.umich.edu/1libr/yourchild/nld.htm

חשוב לך לדעת אם בנך מתאים לקריטריונים של PDD? האם האבחון יעזור לכם? האם בנך זקוק לעזרה?

תודה.
אולי אאבחן. החלטה כזאת היא גם תהליך...
אבל מהניסיון שלך האם יכול להיות איזשהו אבחון בספקטרום האוטיזם שאין בו כל בעיה עם דמיון, ביטויים מופשטים, סגנון דיבור וכו'?
זה מצחיק, כי יש לי חברה שהבן שלה פידידי, ואנחנו נפגשים המון, כשהבן שלי הוא על תקן הילד ה"רגיל"...

הי לימור,
ראשית, כדאי לבדוק.
באתר (יש קישור למעלה) של עמותת אספרגר יש רשימת מרכזים רפואיים. כדי למצוא מה הטיפול הכי מתאים לבנך, וכדאי להיות זכאיים למלוא העזרה בבית הספר, כדאי לפנות לאבחון באחד מהמרכזים הרפואיים המומלצים שם.
לפי דעתי, את בתוך עצמך בוודאי כבר יודעת את התשובה.....
לפי הקריטריונים של תסמונת אספרגר - לא נכלל הקריטריון של איחור בדיבור.
אבל כמו שאת כבר יודעת, ילד לא נולד לפי תבנית. אין לתסמונות על רצף ה- PDD בדיקה שיכולה לומר בוודאות אם יש לו או אין לו, וגם כל מאבחן יכול לתת אבחנה אחרת (האחד יכול לומר לך PDDNOC, והאחר יאבחן אספרגר, באותו הילד). ובכל זאת יש כמה קריטריונים למאבחנים ע"פ הם וע"פ תצפית על הילד ודווחי ההורים והצוות בבית הספר יכולים לקבוע אם יש משהו, איזה טיפול מומלץ, מעקב, הקלות.... ועוד המלצות איך לעבוד עם הילד....
מלבד לזאת יש עוד לקויות דומות מעט אבל שונות כמו: ליקוי למידה לא מילולי..... ועוד....
אני ממליצה גם על הפורום בתפוז.... וגם על האתר של עמותת אספרגר (כל הקישורים נמצאים בדף הזה)...
ומאוד ממליצה על אבחון כי לעתים אפשר לקבל עזרה וטיפולים בתוך בית הספר להם הילד זקוק!!!
בהצלחה.
ואגב, את מוזמנת לדף שלי: [po]בלוג אנחנו מתמודדים[/po]

שנתיים לא כתבו כאן!
אני אנסה.

הבן שלי בן 7, ובימים האחרונים התחלתי לחשוב לכיוון אספרגר. מאז שהוא נולד אני ובעלי יודעים שהוא שונה, בעיקר היום, כשיש לי עוד ילדה, בת 3, ואני רואה מה זה ילד "רגיל". היא מקסימה ואין כמוה כמובן... אבל עדיין היא "רגילה" לעומתו, שברור לנו שהוא "חריג" באיזשהו אופן.
יכול להיות אספרגר "קל"? יכול להיות אספרגר שאין לו אספקטים של אינטונציה, מימיקה ודמיון?

כל השאר בהחלט מתאר את הבן שלי:
קושי בהבנת סיטואציות חברתיות. הוא רוצה ליצור קשרים אבל לא יודע איך. הרבה פעמים לא מבין שיורדים עליו ומתמרנים אותו. עם זאת זה לא מוחלט. יש לו חברים ובעיקר חברות, והוא מסוגל לבלות איתם, אבל קל יחסית לתמרן אותו. הרבה פעמים הוא נורא מתרגש לקראת חבר, אבל כשהחבר איתו הוא מאבד עניין. הוא מאוד תחרותי, אבל גם מאוד תמים ונאיבי. מאוד לא אמפתי.
יש לו קטע של קפיצות וריצות בבית מצד לצד. בכלל, הוא מאוד אקטיבי ותמיד היה (אבל בלי בעיית ריכוז). עוצמת הקול שלו גבוהה מאוד ויש לו סרבול מוטורי.
כתינוק לא אהב מגע ולא היה נינוח.
יש לו קטע של התעניינות והעמקה בתחומי עניין צרים: רמזורים, רחובות, ניקוד, שלבים במשחק מחשב, והוא יכול להלאות מאוד בדיבור עליהם.
יש לו אינטיליגנציה גבוהה, זיכרון מצוין. היום הוא בכיתה א', הוא הגיע ללימודים קורא וכותב (למד לבד) והיום הוא כבר מבין כפל וחילוק (שוב, למד לבד).
הוא עקשן מאוד. יכול להגיע לרמות זעם חריגות, אבל זה לא יומיומי.

עכשיו, בגיל שנתיים בערך לקחתי אותו למכון פרטי כדי לבדוק אם הכל בסדר, כי הוא אחר בדיבור, ויצאנו עם מסקנה שהוא בסדר. בשנה האחרונה הוא היה בטיפול רגשי, וגם המטפלת הזאת לא העלתה אפשרות בכיוון הזה (אם כי גם היא אמרה שיש "משהו"). זהו.

המון תודה. עזרת לי מאד.

שלום [b]אני[/b]
השאלה אינה האם ניתן לטפל בהם, אלה מה את מתכוונת לעשות איתם. מי אבחן את המטופלים, מה אסור לעשות איתם ומה הנושאים שאיתם צריך להיזהר במיוחד. במידה וישנו אבחון המקיף את כל מה שצריך ובונה עבורך תוכנית עבודה מדורגת (כפי שנדרש על פי עקרונות השיטה ובכל טיפול בשיטה), אין מניעה לטפל. במידה ואין אבחון מקיף, אסור בכל מקרה לטפל. כך לפחות הגישה המקצועית של השיטה אמורה להיות.
שאלה לדוגמא:
מה התרופות שהמטופל לוקח, איך הן משפיעות על המוטוריקה והערנות, איך הן משפיעות על מערכת החושים ורמת הרגישות. האם מותר לבצע טכניקות מסוימות או לא (למשל פרופלור או עיסוי כזה או אחר או קפיצה ראשונה). מה הקשר עם הרופא המטפל ושאר סוגי הטיפולים שהמטופל מקבל? מה קודם למה? האם הפעלת התקשורת בין ההמיספרות תגרום לתהליכים כאלה או אחרים?
ניתן להרחיב את הנושא לפי סוגי המטופלים. אנא בררי היטב כי צדקת בשאלתך.

שלום משה,
אני סטאג'רית במרכז אלבאום, ורציתי להתייעץ איתך לגבי נושא חדש שניכנס למרכז.
השנה, אנו כסטאז'רים, יכולים לבחור לטפל, מעבר לטפולים הרגילים (מבוגר/ ילד) גם בחולי אספרגר או בחולי נפש
במיסגרת 2 פרוייקטים מיוחדים.
אני יודעת, מלימודי במכללת אלבאום, שאנו לא אמורים לטפל בחולי נפש ולא באוטיסטים.
ובכל זאת, המחשבה שאני יכולה לעשות זאת מעוררת בי עניין רב והתרגשות.
יש לי חשש מרמת האחריות שאני לוקחת, והאם זה נכון לעשות זאת?

אשמח מאד לדעת מהי דעתך בנושא,
תודה רבה ושיהיה יום מקסים.