לפלונית ול
חני בונה -
קודם כל רציתי להודות לכן על התיחסותכן.
תוכלי לספר עוד קצת ?
שנה אחרי שהתחתנתי התחילו לי התקפי חרדה. זה היה נורא. הרגשתי כאילו באותו הרגע אני הולכת למות (פעימות לב מהירות, כאבים בחזה, קושי בנשימה, חום פנימי, הרדמות של יד שמאל ויובש בגרון). לא היתה לי שליטה על זה וזה היה נורא מפחיד.
בהתחלה לא ידעתי מה זה וחשבתי שמשהו אצלי מבחינה בריאותית לא בסדר, אבל אחרי כמה ביקורים במיון ובדיקות אצל רופאים מומחים, הבנתי שזה
התקפי חרדה.
הופנתי, בהמלצת אחד הרופאים, לפסיכיאטר לטפל בבעיה. הפסיכיאטר שיכנע אותי שצריך לקחת כדורים כדי להרגיע את הגוף ובמקביל ללכת לשיחות אצל
פסיכולוג ע"מ להבין מה גרם לכך וכך לפתור את הבעיה. הייתי בטיפול 4 שנים. פעם בשבוע הייתי אצל פסיכולוגית ולא פספסתי אף פגישה. לקחתי כל יום
את הכדורים ולאט לאט המינונים ירדו עד שהפסקתי.
התופעות הגופניות נעלמו לגמרי וגם מבחינה נפשית הרגשתי יותר טוב.
בדיעבד הבנתי שהגוף לא יכל לסבול יותר את המצב בו הייתי מבחינה נפשית ולכן הוציא אותות החוצה שמשהו לא בסדר וצריך לעשות שינוי.
לצערי זה חזר כשנכנסתי להריון כמה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפול. זה התחיל בזה שהיה לי קשה לקבוע תורים לכל מיני בדיקות בטלפון,
לפני כל בדיקה התרגשתי מאוד ונורא פחדתי. למרות שהיה לי רופא פרטי, לא העזתי להתקשר אליו כדי לשאול משהו כשהייתי צריכה.
בסוף ההריון לא יכולתי ללכת לקורס הכנה ללידה, התביישתי, פחדתי לדבר, לבסוף בן זוגי התקשר ותיאם קורס אצל מדריכה פרטית.
הלידה, לבסוף, היתה בניתוח קיסרי עקב מצג עכוז. כניראה שהעוברית חשה את הפחד שלי מהלידה הקרבה ולא רצתה להתהפך.
אחרי הלידה היה לי מאוד קשה בהנקה, מכל הבחינות: גם פיסית וגם נפשית. התביישתי מהאחיות בתינוקיה ולא רציתי לבקש עזרה בגלל זה.
התחלתי לשאוב חלב ושאבתי במשך שנה וחודשיים, היה לי חשוב לספק לבתי את המזון הטוב ביותר. חוץ מבן זוגי שתמך בי עודד ועזר,
אף אחד מהמשפחה המורחבת לא תמך, להיפך אמרו לי שאני משוגעת, שלא יהיה לי כח, למה להתאמץ וכו' ...
זה מאד הפריע לי. לא יכולתי להגיב. בהמשך היו ניסיונות להתערב בנושאים נוספים: חיסונים, מוצקים ושינה משותפת ושוב לא יכולתי להגיב.
כל הויכוחים האלו לא הוסיפו הרבה שלווה לחיי ורק הגבירו את המתח ואת הלחץ. זה היה קשה במיוחד למישהי כמוני, שקטה, ביישנית ומופנמת והדגישו
לי עוד יותר את המוגבלות ממנה אני סובלת בחוסר היכולת לענות ולהביע את דעתי.
האם את יכולה להצביע על המקור לחרדה הזו ?
המקור לחרדה נמצא בילדות. בתור ילדה הייתי נורא ביישנית וסגורה. אמא שלי עזרה לי בהכל, ועשתה בשבילי הכל.
זה גרם לכך שלא התנסיתי בשום דבר בחיים, גרר פגיעה בעצמאות שלי ומאוחר יותר, אני חושבת, גם תרם להתגברות החרדה וחוסר הביטחון.
אבא שלי הוא כמו אדם זר בשבילי, הוא אף פעם לא התעניין בי ולא באחיי. מבחינתי הוא לא קיים.
המצב הזה בבית של אבא חי, שלא מתעניין בכלום ומבחינתו הוא קיים בשביל לפרנס, פגע בי מאוד ואני חושבת שגם בבטחון העצמי.
מאז שעזבתי את הבית הוא אף פעם לא בא לבקר אותי, ומאז הלידה (כמעט שנתיים) הוא ראה את בתי אולי ארבע פעמים.
אני רגילה ליחס הזה, אבל אולי בתת מודע זה מפריע לי ופוגע.
מנסיוני בזמנים של התקפי חרדה זה עזר מאד.
פלונית, אולי את רוצה לפרט איך זה עזר ? ובאיזה סוג פרחי באך השתמשת ?