כן, גם אני.
תודה שבאת @}.
היא באמת משהו, אוה קילפי.

השיר הזה ששמת כאן הוא אחד השירים שאני הכי אוהבת. ובכלל, אווה קילפי נהדרת. היה לי כיף להתקל בו עכשיו כאן, תודה.

צ'יק צ'ק מזיח לי שורות שיר ואת השתיים שאחריהן. איך מתקנים?

חוזרת מקץ חודשים מספר. יחי הפרספקטיבה. הייתי צריכה לקרוא, כדי להיזכר איפה הייתי ומה עשיתי , להיזכר בתחושות.

הרבה חלב זרם בצינוריות מאז כתבתי בפעם האחרונה, וקטנתי כבר מתרוצצת בבית כעפרה שלוחה, זוחלת, נעמדת, מתישבת, עוזבת ידיים, שרה, מדברת...

כתבתי בלב (ככה זה אצלי, כשאני לא מגיעה לכתוב על הנייר או המקלדת) תלי תלים של פוסטים.

התחדשתי בסדנא לסדר וארגון בבית של בשמת. היא היתה טובה ומשמעותית עבורי. זה לא שהבלאגן בבית נעלם כהרף עין. טוב היה לי למצוא את עצמי בעמדה הנכונה מולו, או יותר מוצלח לנסח - לא "עמדה" אלא דרך, איתו. הבית מתאוורר לאיטו, מתארגן, מתנקה, הוקל לי. הרפיתי מרגשות האשמה, חוסר החשק והדחיינות. אני מרוצה ומעודדת .

בסוף השבוע פניתי סוף סוף למנחותי בתזה, ושתיהן הגיבו בחיוב לבקשתי שתמשכנה להנחות אותי (שתיהן יצאו לגמלאות, וההנחיה תלויה ברצונן הטוב). שתיהן גם הגיבו בבקשה שאשלח תמונה של ילדי, והתעניינו בשמה של בתי. יחד עם ההסכמה להמשיך להנחותני, הן חממו את לבי.
מצד אחד, הן לא מנחות מאד מדרבנות. לכך אצטרך לדאוג בעצמי. העבודה איתן מעט מסורבלת עבורי (פגישות במקום אימיילים, הדפסות בגודלי פונטים שונים לכל אחת וכיוצא באלה).
מצד שני, הערותיהן מחכימות ומאתגרות אותי, והן מעולות, כל אחת מפן מקצועי אחר. מעניין לי לעבוד איתן.
התעודדתי מנכונותן, ואני רואה את עצמי חוזרת לכתיבה. מרגישה שאני צריכה למצוא לעצמי תמיכה ממסגרת, מישהי שאוכל לספר לה מדי יום או כמה ימים איפה אני עומדת, לשאול איזו שאלה, להיוועץ. יכול להיות שאבקש זאת מאחת ממנחותי, ואראה אם היא מסוגלת לכך (זה לא היה כך עד כה). כשפתחתי את הדף הזה, חשבתי שהמישהי הזאת תהיה קהל הקוראות כאן. אולי. אשמח אם כך יקרה.

בחודשים האחרונים אירעו כל מני חיבורים קוסמיים שהובילו אותי להרחיב את הכתיבה, ההגהה והעריכה מהבית. עבדתי הרבה בלילות, והצלחתי להשתכר קצת מעות. מעייף ומתיש, וגם ממלא, מספק ומשקם בטחון עצמי.
עוד חודש בדיוק חוזרת להנחות קבוצות. פעמיים בשבוע למשך שעות ארוכות. המחשבה על הפרידה מקטנתי לכל כך הרבה שעות הדירה שינה מעיני בלא מעט מהלילות האחרונים. בתחילה חשבתי לקחת אותה איתי (עם סבא, כך עשיתי עם גדולי), ואחר כך נזכרתי כמה מורכבת מלאכת ההנחייה של הקבוצות המסוימות הללו, וכמה לא אהיה פנויה בהפסקות הזעומות שלי אליה - להנקה ועוד. החלטתי בלב כבד שמוטב שתהיה חבוקה בידי מישהו או מישהי. בימים הקרובים נתחיל ללכת לחברה מקסימה שגדולי שהה אצלה במשפחתון מגיל שנתיים למשך מספר ימים בשבוע. כשהחברה אמרה לי בסוף פגישתנו "ואם יהיה צורך, אז פשוט איניק אותה", נפלה החלטתי שכך יהיה. מקוה שקטנטונת ואני נעבור את זה בשלום. חברה טובה אמרה לי שאם אהיה אני שלמה עם זה, גם הקטנה תשלים. מקבלת ולא מקבלת... אני שלמה עם הרצון לצאת לעבוד, להתפתח, לגדול ולהתעצם. אני מברכת על האפשרות להתפרנס ולהקל על מצוקתנו הכספית. אבל שלמה? לא. לא עם ההכרח, כפי שזה מצטייר בעיני, להיפרד מקטנתי לכל כך הרבה שעות (כשמונה שעות).
בימים הקרובים אתחיל להתמודד עם שאלת ה"מה אשאיר לה" - חלב שאוב? (לא נוח לי לשאוב) משקה אחר? היא פשוט תאכל ותחכה לי ליניקה?

הולכת לנוח בשירים, כהרגלי. מחפשת נחמה ופשר, ומוצאת את אחד היפים והאהובים עלי. מניחה אותו כאן:
(מאת אוה קילפי)

*
תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי.
ברוך הבא.




<יחד נקדם את הבאות, השיר ואני.>
<יחד נעבור את הקיץ בשלום!>

תודה @}.

גם קוראת.

כשפתחתי את הדף, קיויתי גם לדייק ולהניע את עצמי בענייני פרנסה. לפני כמה ימים, בסיומו של איזה מנוי חינם באתר מקצועי, רגע לפני שהכרעתי שלא להמשיך למנוי בתשלום, קבלתי פנייה מלקוח. הוא התרשם והזיז אותי מהמשבצת הקבועה שלי ככותבת תוכן. נהייתי קופירייטרית, באחת. החלטתי להמשיך במנוי, וגם - לאפשר לעצמי את ההתנסות המפתיעה וההזויה שאליה נקלעתי. דבר מביא דבר.

תודה מאי. המשוב שלך מחזק:-). הזדמנות בשבילי לספר לך שכתיבתך מרגשת ומרתקת אותי גם בדפים אחרים, ודף העצמאית שלך הופיע לי בדיוק בזמן... וזרז אותי להגשמת הדף הזה.

וגם התגובה הזו. כמה כח יש למלים. המון. בימים האחרונים, לפני שהעליתי את הכתובים האחרונים כאן, שקלתי למחוק את הדף. בין היתר גם כי קיוויתי לתגובות ולתמיכה, ומשאלו לא הופיעו, שקלתי לחזור לכתוב במחשכים. ואז שמתי לב לדפוס הזה אצלי. מתקשה לספר שקשה לי, לבקש עזרה או תמיכה, להישען. נוטה ל"הכל בסדר".

קוראת אותך.

ואל תשכחי, עם כל התכניות, שאת ממש-ממש אחרי לידה!! אצלי הממש-ממש אחרי לידה הזה עבר רק אחרי שהפשוש הבכור חגג שנה

בהצלחה.

אופס... נשלח בטרם סיימתי. ל"צאת" אל עבודה, פרנסה וכאלה. גם פחד מסוגים שונים כרוך בזה. אולי אנסה להרחיב אודותיו, כך שיתבהר לי.
מחשבות נוגות מלאו את יומי, ולצדן, הקול האופטימי, המאמין והמקיים, האני שמוצאת במה לשמוח ולהתעודד: בוקר נעים עם הגדול, להקת שקנאים מדהימים מרחפת בגובה נמוך, רקפת סלע טריה מציצה, שמש חמימה.
עכשיו מתבשל מרק אפונה, ירקות בתנור, הבית חם. נעים.
מרגישה קצת מרוקנת מכוחות, צריכה להיטען.

ממשיכה לרשרש:-)...
הלילה נקלעתי לבאסה קיומית:-(. כולל בכי וכל הבלוז הזה. מין עצב תהומי, תחושת אפסיות, חוסר תוחלת. וגם נסתמה לי צינורית חלב . שכחתי כמה זה מציק, ונהייתה לי מעין תחושת שפעת בכל הגוף + רחמים עצמיים. מתכון בטוח ללילה מעוט שינה.
לא ממש מצליחה להתעלות על הרצון להיות עם הקטנה, בית, מנוחה הולמת, ולצאת"

בימים האחרונים התחפרתי בתחושת חוסר מסוימת. מין "זה לא פייר" כזה - על היותי אם לשני בני ארבע (האחד - בשנים, השניה - בחדשים:-)), ועל תחושת הדחיפות שמלווה אותי כבר כמה שבועות - לצאת ולעשות. אני מרגישה שזה הזמן שלי עם קטנתי, להיות בבית, לחבק, להניק, לנוח, להתענג על המתיקות... ומצד שני, פעמוני הפרנסה מצלצלים. לא מסוגלת לנקוט צעדים, מתקשה לזוז, ובכל זאת - צריכה.
ובכן, לפני כשבוע, לאחר שכתבתי למישהי אתר אישי שלם, התחזקתי ברצוני לכתוב.
אני כותבת ועורכת תוכן אינטרנטי כבר שנים. בעבר בשכירות באתר אינטרנט גדול, בשנים האחרונות באופן עצמאי מהבית. לפני הלידה תכננתי שארחיב את אגף הכתיבה לאחריה.
המשך בהמשך .

טוב אז...
שמחה שפתחתי דף. מרגישה צורך לכתוב, לאסוף את המחשבות, את הרגשות ואת המעשים.
היומיים האחרונים עברו עלי בתשישות רגשית. הרגשתי כאילו איזו חבורת הורמונים יוצאת במחול אצלי במח, או אולי מטיסה אותי על רכבת הרים. הייתי עייפה, עצובה, מותשת, מלאת אשמה ותלונות על עצמי. לא התקדמתי בענייני התזה שלי, לא הצלחתי לחשוב בצלילות, להתארגן, להביא את עצמי לכדי סדר (כביסה, מוסך, עניינים שונים לטיפול). היום, אחרי שנת בוקר קצרה, נים לא נים, החיים נראו פתאום יותר אפשריים ומלאי הזדמנויות.
מאד רוצה, מאד מאד, להתקדם בכתיבת התזה. כרגע זה אומר פשוט לחזור אל החומרים. לקרוא אותם, ולהתחיל לכתוב. רוצה לכתוב באופן משוחרר ומשולח, פשוט כדי להיכנס מחדש לעניינים. לא נגעתי בתזה כבר כמעט חצי שנה. ביני לביני הצבתי לעצמי יעד - לסיים עד פסח. מיד כשאני חוזרת ואומרת את זה לעצמי, אני תוהה אם באמת אצליח, ומערבולת של מחשבות ומשפטים מרפי ידיים עולה. איך אצליח אם אני לא נוגעת בזה, איך אסע עם הקטנה לספרייה, איך אמצא כוחות לשבת על זה יום יום (כדי שאכנס לשוונג ולא אצא ממנו). ובינתיים - לא עושה כלום.
אוף.

משימות בעניין התזה -
לסיים השבוע:

• לוח זמנים - מועד הגשה ומועד סיום של כל פרק.
• לבדוק "מה נשמע" עם המנחות שלי.
• לצלם את היומן האחרון שברשותי (צילום סטילס) ולהחזירו לכותבת.

ובעניין אחר:
מסמנת לעצמי עניין מסוים בתזונתי. בימים שבהם אני בבית, אוכלת טוב והרבה: עלי חסה מכמה סוגים בקערה גדולה, עם ירקות/פרות/אגוזים, שייק ירוק (כשתי כוסות ביום), ירקות מבושלים או אפויים, קטניות וקינואה בערב סטנדרטי, ובין לבין - ירקות, אגוזים, פירות. אבל... בימים שבהם אני לא בבית אני:
א. שותה מעט או שוכחת לשתות.
ב. שותה קפה.
ג. נופלת לקנות לעצמי "מאפה" עם הקפה (היום בבוקר - מאפה גבינה ודובדבנים - היה טעים מאוד).
ואז - מרגישה השפעות כמו: קוצר רוח ותזזיתיות גופנית, קושי להירדם, בליל מחשבות מתערבלות, רצה לשירותים.
שנים ארוכות לא שתיתי קפה. היום כשאני מזמינה, מרגישה מעין צורך, תחושת שליטה, שחרור וחופש. ואז מבטיחה לעצמי ש-די.
לפעמים נדמה שיש טנא של בית וטנא של חוץ, ובחוץ, יש איזה דימוי, תפקיד, שאני מפרנסת ביני לביני, בעזרת הקפה.

למעשה, כבר חזרתי קצת, אבל חייבת עוד. דף תמיכה לעצמאית מתחילה נוגע בול בחלק מהתחבטויותי. לפני הלידה סיימתי לטפל במרכז הטיפולי שבו עבדתי בשנה שעברה. שניים-שלושה קורסים שהייתי אמורה להנחות בוטלו, ואני מקווה שייפתחו בחודשים הקרובים. בינתיים, אני זקוקה להכנסה. תכננתי לחזור לכתוב מאמרים (אינטרנטיים) ולערוך תוכן, ולהתפרנס מכך בחודשים הקרובים, עד שאוכל לחזור לטפל, ונרשמתי לאתר עם הצעות עבודה בתחום. הגשתי המון הצעות (עשרות), טובות לעניות דעתי, ומעטות (אחדות, פחות מחמש) מהן נענו, אך שום דבר לא יצא לפועל. המחירים והתנאים שבהם הציעו לי לעבוד היו נמוכים ובלתי משתלמים. מישהי שעבורה כתבתי מאמרים בעבר מעבירה לי עבודה בהקף מצומצם מאד מאד, וכך יהיה גם בחודשים הקרובים.
אני רוצה לחזור לאט לאט לטפל, במסגרות שיאפשרו לי פרקי עבודה קצרים (בהם קטנתי תהיה עם סבא, קרוב אלי, ואוכל לצאת להניק בהפסקותי). מחפשת גם בתחום הזה.
רוצה להיתמך ולשתף בנסיונות, הקשיים, הלבטים, המעצורים, הפחדים וכאבי הגדילה שמלווים אותי - בדרך לכתיבה ולהשלמת התזה ובדרכי המקצועית. אני מסתכלת ורואה שכל מה שכתבתי הוא מתחום האפור והקשה, אז... רוצה גם למצוא את העוצמות, השמחה וחדוות העשייה, ולשתף גם בפכים הקשורים בדרכי האמהית.
עסוקה גם בנסיונות לחיות בשלום עם סדר וארגון בבית. ביתנו קצת מבולגן, עבודות הבית מצטברות, ישנן פינות עמוסות ומגובבות (למשל פינת העבודה) ועוד. בינתיים, כל יום עושה לפחות משהו אחד (בדרך כלל הרבה יותר). לפני שבוע, בהשראת תפילה לאם והרעיונות בדפה, ניקיתי את כל התריסים והרשתות, ורווח לי מאד! במהלך ההריון השתעשעתי ברעיון להעניק לעצמי סדנת סדר וארגון של בשמת א, ובסוף לא יצא.
מה עוד?
לעת עתה זה סוד . אני מניחה שה"עוד" יתבהר לי וינבע בהמשך.
אשמח לתגובותכן.

"ארבעה שוחחו על האורן. אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן. אחד עמד על מגרעותיו בתעשיית הקרשים. אחד ציטט שירים על אורנים בכל מיני שפות. אחד היכה שורש, הושיט ענפים ורשרש."
<שיחה, דן פגיס>

שיחות ענפות הסתעפו בראשי, ביני לביני, על הדף, שמו, תכניות ורשימות שימלאו את חלונות הכתיבה בו. ראיתי בעיני רוחי איך הכתיבה משחררת, מאווררת, ומקדמת אותי, ובכל זאת דחיתי.
ובכן, שבוע חדש, דף חדש, ושפע תכניות ורעיונות שמרשרשים את דרכם אל הדף הזה.
מרגישה שאני זקוקה להתבוננות, סיוע ותמיכה בדרכים בהן אני הולכת, מקום לנשימה ולאוורור, לחשיבה ולהרחבת האפשרויות שבפני.
נושמת עמוק ומתחילה לפרוש:
בכורי נושק לארבע, לפני שלושה חודשים נולדה בתי השניה. כך שכרגע אני .
בעיסוקי המקצועיים אני ביבליותרפיסטית, מנחת קבוצות וגם כותבת ועורכת תוכן אינטרנטי.
כרגע בחופשת לידה ארוכה, שהתחילה בערך באמצע ההריון, כששברתי את ידי הימנית . זה כמובן היה מבאס מאד, וגרר אבדן יקר של חודשי עבודה ובעקבותיהם דמי לידה נמוכים . השבר ביד שמש לי כמעין איתות - לעצור, לנוח ולהתבונן. האיש היקר שלי אמר לי בערב ששי, לאחר שחזרתי מהמיון והגיבוס, שאולי בכל זאת מישהו או משהו מכוון לכך שאתפנה לכתוב את התזה שלי.
אז זהו, ש... לא.
במהלך חופשת המחלה ולאחריה לא הצלחתי לפתוח את התזה, ולמעשה לא נגעתי בה כבר חצי שנה.
אני מאד רוצה להתקדם ולסיים אותה. זה יאפשר לי כמה דברים: לחוש סיפוק - אני נהנית מעצם הכתיבה וניסוח רעיונותי בכתב (התזה עוסקת בכוחה המרפא של כתיבה יומנית ), לסגור את התואר השני, להתקבל לעבודת טיפול במקומות שדורשים להציג תואר שני חתום. ובכל זאת, לא מצליחה לקדם אותה.
כל כך הרבה זמן לא נגעתי בה, שכבר שנה לא הייתי בקשר עם המנחות שלי, ואני כבר לא בטוחה שהן עדיין זמינות להנחות אותי (שמעתי שאחת מהן יוצאת לפנסיה, והיא אף לא הגיבה למייל ששלחתי לה כמה ימים לפני הלידה. השניה בשנת שבתון). הנה משימה ראשונה - לבדוק זאת עם מזכירת החוג.
בענייני עבודה, הייתי שמחה לפוש בשנה הקרובה בבית, לנוח ולהיות עם קטנתי כל הזמן, אך חייבת לחזור בקרוב לעיסוקי.
שולחת ואמשיך עוד מעט...

<דף בלוג וגם דף תמיכה>

שיתוף:לרשרש באורן תמיכה ובלוג