אלימות בין ילדים

[פלוני_אלמונית*]

מה אתם ההורים מיתכוונים לעשות בנוגע לאלימות של בנכם/בתכם אם הם אלימים??

[גלית*]

איך עליי להתמודד כשהתינוק שלי בן שנה ו3 חודשים כשאני אומרת לו אסור אז הוא נותן לעצמו מכות בראש.

[טרה_רוסה*]

האם יש מי שמכה אותו, לדוגמה, פליק על היד ?

[גלית*]

לא הוא ילד כל כך מקסים שאי אפשר לכעוס עליו או לתת לו פליק ביד.

[טרה_רוסה*]

יש לך רעיון מדוע הוא עושה זאת? מאיפה הרעיון?
הייתי מנסה לא להגיד לו "אסור". אם הוא עושה משהו מסוכן, הרחיקי אותו פיסית.

[רותי_פרוטי*]

הגבתי פה לפני כמה זמן וזה נעלם, למישהו פתרונים ?

[טרה_רוסה*]

באותו כינוי ?

[פלוני_אלמונית*]

אני חייבת יעוץ דחוף אני ילדה בת13 וחצי אחי בן 10 הוא מרביץלי במכות מאוד קשות זורק עלי כיסאות ואני ממש נימאס לי מכל זה ,זה נורא כואב לי הוא מרביץ לי עם האגרופים שלו בראש ואמא שלי לא יודעת מה לעשות והיא תמיד מאשימה אותי כי אני גדולה יותר ואני זקוקה לעזרה בבקשה מימכם אני כבר יושבת עם דמות על העיניים תעזרו לי בהקדם האפשריי!!!

[פלונית_אלמונית*]

לילדה בת ה 13 תלמדי הגנה עצמית והכל יסתדר

[עירית_לוי]

האם יש אדם מבוגר נוסף שאת יכולה לפנות אליו? מישהו שתרגישי נוח לדבר איתו ושגם מכיר טוב את אמא שלך?
אני חושבת על אדם שיוכל לדבר על הנושא עם אמא שלך, מישהו שמספיק קרוב למשפחה ושאמא שלך מעריכה.
אולי דוד או דודה, או יועצת ביה"ס, או שכנ/ה?

תמשיכי לכתוב כאן, וננסה לעזור לך

[עודד_המחפש*]

ואולי אפשר פשוט לדבר עם האח עצמו? למצוא זמן שכולם רגועים, ואז להגיד לו בלי כעס ובלי האשמות, בצורה פשוטה וברורה, שזה כואב לך מאוד, ושאת רוצה למצוא ביחד מה גורם לו להרביץ, ואם יש אפשרות לפתור את הבעיה בדרך אחרת, לבד או ביחד. הכי חשוב - לא להיכנס לריב, אלא לנסות לשמור על השיחה רגועה ולתת לו להבין איך את מרגישה, ושזה לא עניין קטן אלא עניין רציני מאוד מבחינתך. וגם לנסות להבין אותו ואת מצבו. בטוח שגם לו קשה.
בהצלחה @}

[נועה_ברוך*]

זה באמת נורא מה שהוא עושה לך!
מה לדעתך מציק לו? למה הוא כועס כל כך?
תנסי לכתוב יותר פרטים מה קורה לכם בבית.
וננסה לעזור.
בהצלחה

[דלית*]

קראתי כאן את כל מה שכתבתם והדברים באמת חשובים.כאמא לארבעה ילדים העצות של כולם ממש עוזרות.
רציתי לשמוע אולי אתם יודעים מה לעשות: הבן שלי בן 9 ומקלל בלי סוף. בבית לעולם לא שמע קללה אך אוסף הקללות שלו גדול מאד. הוא ילד מחונן וגם קפץ כיתה, מאד רגיש אך כשהוא כועס, הוא יוצא מגדרו. יש לכם אולי הצעות מה עושים ?

[טליה_אלמתן*]

רציתי להאיר נקודת מבט על אלימות בין ילדים שלא נבחנה בדף הזה - טווח הרגישות למגע.
ילדים בעלי תת-רגישות למגע (כמו בנה של אממ"פ, ברמה מסויימת) יבקשו יותר מגע פיזי: חיבוקים, התגוששויות, נפילות ומכות (ממש כך), החלפת מהלומות. הוא לא "מרגיש" מספיק, ולכן מחפש מגע בעוצמות קשות יותר, ולעיתים מבהיל את הוריו בכך שהוא חובט את ראשו בקיר, לדוגמא.
ילדים בעלי רגישות-יתר למגע (כמו יונתן שלי, ברמה מסויימת) יימנעו בכל מחיר ממגע פיזי - אם ילד אחר יהיה מעוניין בצעצוע שבידם, הם ישמטו אותו עוד לפני שהגיעו לעימות, לדוגמא. ילד כזה לא ייזום מגע: לא ידחוף, לא יכה, ולא ינשוך. הוא חווה כל מגע בעוצמה חזקה יותר, כך שהוא עשוי להיראות "יללן", או "בכיין" (או "מומיה"), למי שלא מכיר את התופעה.

פגישה בין שני ילדים כאלה נידונה לכשלון, במיוחד בגיל צעיר, ובכל אופן עד שכללים חברתיים הופנמו (אלימות, וגם שמירת מרחב מחייה). לא נראה לי שיש "דרך נכונה" להתמודד עם עימות בין שני ילדים כאלה. כדאי רק להבין, ולהוציא את המיטב ממה שיש...

[פלונית*]

הבן שלי בן 9 ומקלל בלי סוף. בבית לעולם לא שמע קללה אך אוסף הקללות שלו גדול מאד. הוא ילד מחונן וגם קפץ כיתה, מאד רגיש אך כשהוא כועס, הוא יוצא מגדרו. יש לכם אולי הצעות מה עושים ?

אולי יעניין אותך לקרוא בדפים הבאים:
מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל
אצלנו לא מדברים ככה
ניבולי פה מעליבים

[עומר_חבד*]

אני נער בן 16 ויש לי חרדה מאליומות אני לא מפחד מאלימות ואני אוהב לריב אבל יש רגעים של פחד שאני רב והפחד הזה תופס אותי ומוריד לי את הביטחון העצמי מה אני עושה?

[לא_לאלימות*]

קראתי את כל הדף ואני מרגישה שהטעות הראשונית הינה בלכנות את ההתנהגות האופיינית כל-כך לגיל שנה וחצי-שנתיים וחצי, אלימות. זו אינה אלימות במובן המלא. להערכתי ההתנהגות האופיינית לגיל, הן בקרב המכים יותר והן המוכים יותר, היא דרך תקשורת, דרך ביטוי, אות מצוקה, ביטוי לעיפות, לחששות, לרגשות תוקפניים אותנטים, שזקוקים לעיבוד ולא לדיכוי. לכנות זאת אלימות מסיט זאת למחוזות של אשמה וכד'. טבעי להרגיש לא נוח עם התנהגות תוקפנית של ילדך, אבל הרי אותו ילד בדיוק מסוגל ברגע אחר לדאוג באהבה, או ללטף.
בתי ללא ספק תוקפנית יותר בזמן ביקור של חברים מרובים בשעות שנת הצהריים שלה, או כשקיים איום משמעותי מבחינתה על משהו יקר לה. במפגשים בחוץ היא חברה נפלאה ותומכת למרות גילה הצעיר (שנתיים וקצת). יכולתי להמנע ממפגשים בבית, אבל זה חבל ומיותר, עדיף (לדעתי +ויניקוט(הילד משפחתו וסביבתו)) להיות סבלנים ולא אלימים בעצמנו (אוף כמה זה קשה), ולזכור ש"גם זה יעבור", ולאפשר לה מפגשים עם צדדים שונים של עצמה בהרבה אהבה. עברנו זאת עם אחיה הגדול בהצלחה, ויש לתאר שגם כל אחד מאיתנו היה בגיל מסויים חוקר של הצד התוקפני יותר.

[גיל*]

דלית יקרה, אם הקללות חוזרות על עצמן ונראות לך מעבר למקובל בגילו, שווה להתיעץ עם בעל מקצוע ישנה תסמונת שנקראת ג'יל-דה-לה-טורט, שמתבטאת בקללות או חוזרות ו/או טיקים גופניים ויש לה טיפול תרופתי.

[סבטקסט_כפול*]

כשאני רואה ילדים רבים - חניכים\תלמידים\אחים שלי אני רק אומר להם " לא חזק ! " למשל בכיתה שלימדתי ( כיתה ה' בנים ) דברנו על זה שכל עוד זה בלי "נשק" (מקלות אבנים וכו') זה בסדר והסכוי להזיק אחד לשני הוא קטן יחסי
ביכלל אני חושב בבן שלא הלך מכות ( או אני ידייק - לא יכול ללכת מכות ) צריך ממש לברר מה קורה איתו - למשל אח שלי הקטן ( כיתה א' ) עשה רושם שהוא ממש חננה , זה די הדאיג אותי אז הרבצתי לו ( בעדינות ) הוא החזיר לי - וחזק ! אז הבנתי שאין לו שום בעיה - הוא בוחר לא להישתמש בכח ( אני די גאה בו ) וביכל הגזע הזה שניקרא בנים ( בנות זה גזע ביפני עצמו ) מאוד טיבעי לו לריב ,להרביץ, לספוג ( כמו גורים של כלבים ... )

אגב- ללכת מכות ( עם חבר טוב בצורה מבוקרת ) זה פשוט כיף אדיר !! - לצערי בגיל 24 כבר אין כלכך עם מי ללכת מכות .......

בנות .... בנות זה כבר סיפור אחר - זה לא באמת טבעי שהם ישתמשו בגוף שלהם לאלימות כזאת - הכח האמיתי של אישה\ילדה הוא חברתי מילולי פסכולוגי ..... ( זה אגב כח יותר מסוכן שעלול להשאיר נזק יות גדול - מזל שבנות לרוב טיפה יותר אנטילגנטיות ובוגרות )
אם בת משתמשת באלימות פיזית זה אומא שהיא מצב מצוקה שדרש דירדור אמצעים כלכך דרסטי ( צריל לשים לב ! )

בעיקרון .

[דליתוש_ב*]

בנות .... בנות זה כבר סיפור אחר - זה לא באמת טבעי שהם ישתמשו בגוף שלהם לאלימות כזאת - הכח האמיתי של אישה\ילדה הוא חברתי מילולי פסכולוגי
מה? ברצינות?
לדעתי ממש אין קשר.
ממליצה לקרוא את הפרק על תוקפנות נשית בספר "האישה" של נטלי איינג'ר.

[פלונית_אלמונית*]

הבת שלי בת שנתיים. לאחרונה היא מכה ילדים אחרים, גם גדולים ממנה, בכל פעם שהיא לא מצליחה להשיג את מבוקשה.
לא בא לי לעשות מזה אישיו, אבל היא הולכת וזוכה בתואר "המרביצה והנושכת" של הגן. אני לא יודעת איך להגיב.
הפסקתי לישון בלילות.
הלפ!

[סבטקסט_כפול*]

יש ספר שקראתי מדעי על איך בנות מתמודדות בחברה,הפגיעות הבאמת קשות זה הפגיעות המילוליות. ובנות מתמחות בזה אולי סתם סטיגמה? לא נראה.

[יונת_שרון*]

את כותבת שזה התחיל לאחרונה -- קרה עוד משהו בתקופה הזאת? את בהריון?

[דליתוש_ב*]

יש ספר.
יש לו שם? מחבר/ת?
יש לך מראי מקום מדוייקים יותר לתיאורים שלך?

יש הבדל בין התמודדות של בנות לזו של בנים. ההבדלים בהתמודדויות האלו נובעים בעיקר (לדעתי) מהבדלים בחינוך. בנים מחונכים כי זה בסדר ואף טוב (אפילו לדבריך) להשתמש באלימות פיסית. בנות מחונכות להמנע מכך כמעט בכל מחיר.
זה לא הבדל ביולוגי בין בנים לבנות אלא הבדל תלוי תרבות וחינוך.

להגיד ש-
בנות .... בנות זה כבר סיפור אחר - זה לא באמת טבעי שהם ישתמשו בגוף שלהם לאלימות כזאת זו אמירה תמוהה ביותר.
מאיפה המידע הנחרץ הזה? כל הבנות? מה, יש לנו גן אנטי הגנה עצמית? או אנטי אלימות?

ביכלל אני חושב בבן שלא הלך מכות ( או אני ידייק - לא יכול ללכת מכות ) צריך ממש לברר מה קורה איתו
כי זה ממש נורא שבן (גיבור חזק וגבר-גבר) לא יתקשר עם סביבתו בדרכים אלימות?
האם ילד זכר לא אלים זה לא נורמלי מבחינה נפשית?!

[יונת_שרון*]

בנים מחונכים כי זה בסדר ואף טוב (אפילו לדבריך) להשתמש באלימות פיסית.
בימינו יש די הרבה בנים שלא גודלו ככה, ולמרות זאת הם נמשכים לחרבות, אקדחים ושאר סמלים פאליים.

[דליתוש_ב*]

אין ספק שישנם הבדלים רבים בין טמפרמנט ויצר תוקפנות בין גברים לנשים. וסביר בעיני שיש להבדלים בסיס גנטי מולד. אבל ללא ספק יש גם מרכיבים חברתיים שתורמים לא מעט לאמונה ש-
בנות .... בנות זה כבר סיפור אחר - זה לא באמת טבעי שהם ישתמשו בגוף שלהם לאלימות כזאת
זה (בעיני) להגיד בעצם, שכאשר בת כועסת מאוד, זה לא טבעי שהיא תשחרר אותו בעזרת מגע פיסי, כמו שיעשה בן באותו מצב. כלומר, יש רגשות שלבנות אסור לבטא, בגלל שהן בנות.
בנות לומדות לשמור את הכעס, העלבון, העצב בפנים, כי זה לא נשי להיות סוערת מכעס ):<
<הרי זה ידוע שרק "מכשפות" מתנהגות ככה >

[יונת_שרון*]

טוב, כאן אני מסכימה איתך. אבל מה שמעניין זה שיש הרבה ילדים שיוזמים מגע פיזי ספק-אלים-ספק-משחקי גם בלי קשר לכעס, ונראה לי שזה נפוץ יותר אצל בנים. (אם כי יש גם בנות כאלה) במלים אחרות, אני חושבת שאצל רוב הבנות מכות קשורות לכעס, ואילו אצל רוב הבנים יש גם מכות שאינן קשורות לכעס.

[דליתוש_ב*]

יונת,
כאן אני מסכימה איתך
יש הבדלים לא קטנים בכלל!
מעניין מה היה קורה בלי התניות חברתיות, אלימות ילדים באופן טבעי...
או מה קורה אצל קופות.. או בשבטים...
יש למישהי/ו מושג?

[סלעית*]

לא לאלימות, לצערי אינני יכולה להסכים איתך.

קראתי את כל הדף ואני מרגישה שהטעות הראשונית הינה בלכנות את ההתנהגות האופיינית כל-כך לגיל שנה וחצי-שנתיים וחצי, אלימות. זו אינה אלימות במובן המלא. להערכתי ההתנהגות האופיינית לגיל, הן בקרב המכים יותר והן המוכים יותר, היא דרך תקשורת, דרך ביטוי, אות מצוקה, ביטוי לעיפות, לחששות, לרגשות תוקפניים אותנטים, שזקוקים לעיבוד ולא לדיכוי.
גם בגיל מבוגר יותר ( 5, 10 או 30) אפשר להציג את ההתנהגות האלימה של הילד או האיש המכה כ "דרך תקשורת, דרך ביטוי, אות מצוקה, ביטוי לעיפות, לחששות, לרגשות תוקפניים אותנטים, שזקוקים לעיבוד".
לגבי השימוש ב" התנהגות אופיינית לגיל גם בקרב המוכים" אני לא בטוחה שהבנתי למה הכוונה.

לכנות זאת אלימות מסיט זאת למחוזות של אשמה וכד'.
לא לדעתי. לכנות זאת בשם אלימות זה לקרוא לילד בשמו. בלי שום אשמה. זו פשוט עובדה. הילד נוהג באלימות כלפי אחרים. ואם לא נהיה שם כדי לכוון אותו ולהבהיר לו מה מקובל ומה לא הוא עלול להמשיך ולנהוג כך גם בגיל 5, גם בגיל 10 וגם בגיל 30.

טבעי להרגיש לא נוח עם התנהגות תוקפנית של ילדך, אבל הרי אותו ילד בדיוק מסוגל ברגע אחר לדאוג באהבה, או ללטף.
אז מה? להבדיל 1000 אלפי הבדלות, יש גם בעלים מכים שמתנצלים ומביאים פרחים ולא יודעת מה. זה לא מונע מהם להתנהג גם אחרת. לא אמרתי שהילד אלים. אמרתי שההתנהגות שלו ברגעים מסוימים אלימה. יש הבדל. וזה שהוא גם חביב ואמפטי לא נותן לו זכות להתנהג באלימות במצבים אחרים.

עדיף (לדעתי +ויניקוט(הילד משפחתו וסביבתו)) להיות סבלנים ולא אלימים בעצמנו (אוף כמה זה קשה), ולזכור ש"גם זה יעבור", ולאפשר לה מפגשים עם צדדים שונים של עצמה בהרבה אהבה.
למה קשה להיות לא אלימים בעצמנו?

עברנו זאת עם אחיה הגדול בהצלחה, ויש לתאר שגם כל אחד מאיתנו היה בגיל מסויים חוקר של הצד התוקפני יותר.
אין לי בעיה עם ילדים שמנסים לחקור, כל עוד יש מי ששומר שהחקירה הזאת לא תבוא על חשבון ילדים אחרים.

[רותי_פרוטי*]

בקשר לבנות מול בנים, אני לא עשיתי מחקר גדול אבך אצל התאומים שלי בן ובת, דוקא הבת היא היותר "אלימה" וגם למרבה ההפתעה יותר חזקה. האמת זה קצת מדאיג אותי.

[שי*]

שאלה לי אליכןם
הבן שלי בן שנה וחודש. הוא לא היה אלים כלל עד לפני חודש. מגיל 9 חודשים הוא הולך לגנון מקסים. ילדה בת שנה וחצי (שעזבה את הגן) נהגה להכותו ללא סיבה (וגם ילדים אחרים) - מה שהכניס לגן מעין מגיפת הכאות קלה. לצערי בני הוא בין המכים עתה ונראה שהוא מכה כשהוא מתוסכל או כשנכנסים לו לגבולות המשחק שלו. לעתים הדרך היחידה שלו לתקשר עם ילדים חדשים - היא במכה קלה.

אנחנו עוצרים את זה כיום באמצעות הסברים לעתים, אהבה וחיבוק לאחר הכאה שלו, ולעתים על ידי צעקה. נראה שכרגע דבר לא עוזר. וחששינו הוא שהעניין ילך ויתגבר ותהיה לו בעיה לשחק עם ילדים אחרים. אני נלחץ מזה משום שזה גיל צעיר מדי להתחיל באלימות הזו.

הייתי רוצה לנקוט פעולות עקביות יחד עם המטפלות שלו בגנון. האם יש לכןם רעיונות?

תודה

[מיכל*]

אני לראשונה כותבת, עוד לא ממש יודעת איך אקבל תשובה ובכל זאת,עניין שמציק זמן רב, יש לי שני ילדים והגדול בן שנתיים ושלשה חודשים , הוא בצד שכמעט תמיד אם לא תמיד במקום במקבל מכה/מכות. זה דבר אחד הדבר השני שיותר מטריד אותי זה שהוא עומד ללא תנועה , לא אומר מילה , לא זז אני לא תמיד יודעת שהוא נמצא בסיטואציה כזו ואכשהוא הוא סופג מקמט שפתים וממשיך הלאה ורק שזה ממש כואב הוא בוכה. מה שאני בעצם שואלת איך ללמד אותו לקרוא לי , כיי אני רוב הזמן בסביבתו , איך ללמד אותו להגן על עצמו אני לא מדברת על להחזיר אלא פשוט לזוז ,ללכת למקום אחר ,לשחק במקום אחר, להגיד "לא" לצעוק, משהו שיפסיק את זה . לפעמים הוא יקבל עוד מכה ועוד מכה ועד שלא אגיע פיזית הוא ישאר באותו מקום, וזה מאוד קשה לי לראות אותו סופג ושותק. אני חושבת שאולי אני צריכה לקבל שכך הוא מסוגל להגיב כעת אך בכל זאת איך לחזק אותו אני כמובן מחבקת ואומרת שראיתי ושאני יודעת שכואב ועדיין אני מרגישה שזה לא מספיק.
אשמח להתייחסויות תודה

[תבשיל_קדרה*]

דברים שעולים לי -
איך הוא מתנהג כשהוא נופל? כשחוטפים לו צעצוע? כשאת מחליטה בשבילו משהו שלא מוצא חן בעיניו?
איך את מגיבה לאלימות? למשהו מפחיד? להפתעה?

[אמא_לביאה*]

1. לוודא שהוא לוקח אחריות על חייו. ז"א שבמה שאפשר , הוא "מחליט עליו". ודרך שאלות כמו שתבשיל שאלה.
2. בכל פעם שזה קורה, להגיד לו - תגיד די. תגיד שזה לא נעים לך. להסביר לו שלאף אחד אסור להרביץ לו.
3. לרוב זה עובר להם הקפיאה במקום הזאת. ודי מהר....

[מיכל*]

תבשיל קדרה אני עונה לך, השאלות נוגעות בי, כשהוא נופל רק כשזה ממש חמור וכואב הוא בוכה ולא סתם נפילות וגם לפעמים כאלה שאת מצפה לתגובה ממנו אז כאילו כלום הוא ממשיך במשחק וזה כבר קישור מעניין עבורי, כשחוטפים לו הוא יכול להתעקש ולא לוותר בעיקר אם זה לא משהו שחזק ממנו, כשאני מחליטה בשבילו הוא ועוד איך בוכה כשזה לא מוצא חן בעיניו. ולגבי ובכן אני כמובן מעורבבת שם כי אני די קופצת כשיש אלימות קשה לי עם זה וכשזה בין מבוגרים, גם מילולית (מילדותי) אני מעדיפה להעלם ולהאלם (אילמת), כן זה מורכב ...בעצם אני די חלבית בתגובות שלי והסערה היא בפנים... תודה על ההצצות שהעלת בי. ואמא לביאה אני אומרת לו כמעט בכל פעם שאני ניגשת אליו אחרי שיגיד די שיגיד שזה לא נעים לא וכדומה

[תבשיל_קדרה*]

כשהוא נופל רק כשזה ממש חמור וכואב הוא בוכה
תת-רגישות, אולי?
נסי לפנות למרפאה בעיסוק, ו/או לקומונה הורים לילדים עם קשיים בויסות החושי בתפוז.

על ההאלמות שלך יחד עם רצון שבנך יהיה שונה - את יכולה להחליף מילה עם אורנה שפרון, תוכל לתת לך כיוון מדויק להתבוננות פנימה.
(אם להיות בוטה - עזבי את הילד, טפלי בעצמך).

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי מיכל
האיש שאיתי העלה היום נקודה מעניינת לגבי מה שדיברנו.
הוא טוען שאם ילדים היו אמורים להסתדר בינהם לבד תמיד אז הם לא היו צריכים השגחת מבוגרים.
וחוץ מזה תפקידנו להנחיל להם קודם כל שאנחנו מגנים עליהם ויש להם גב ודבר שני שיש צדק.
גם אם אנחנו לא יכולים לשלוט על כל מיני דברים בחיים כמו על מי ירביץ לילדינו ואיך ילדינו יגיבו אנחנו כן יכולים לשלוט על איך אנחנו מגיבים...ולגבי התגובה "החלבית" כמו שקראת לה - זו באמת נקודה מעניינת שכדי לך לפתח...
מחזקת אותך וירטואלית...

[פלוני_אלמוני*]

במדור "חמודי ופיצי" מגדלת דניאלה לונדון-דקל במוסף הארץ של השבוע (9.12):
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

תיארה הקריקטוריסטית תמונת מצב עגומה ונורמטיבית כביכול: שני ילדים רבים על צעצוע, שתי אמהות בסגנון עדות ה"לא מתערבים", כאשר בראשן המחשבות "אל תוותר", "תכניס לו" וכו'. רק בסוף, אחרי מבט איום מהאם האחת, פולטת השנייה מן השפה אל החוץ "אני לא מרשה להרביץ". כמה עגום ככה נכון, בהרבה מקרים. והמסר הנקלט אצל הילד הוא כמובן: אל תצא פראייר.

אפשר גם אחרת. אפשר לעזור לפעוטות ולילדים קטנים ללמוד איך להתנהג. מותר וצריך להתערב במצבים כאלה גם כשהילד שלך הוא הפוגע. כדאי למנוע הפנמה של חוקי הג'ונגל, שלא מקובלים עלינו, המבוגרים, עם החברים שלנו. אפשר לתווך ולהסביר בלי לצעוק, אפשר לעזור במציאת פתרונות: אפשר להתחלק, אפשר לשחק בתורות, אפשר לשחק ביחד, אפשר לחפש צעצוע אחר.

אפשר לנסות לשנות את העולם. בואו נעצור את האלימות עוד לפני שהיא מתחילה. לא חוטפים. לא דוחפים. לא מרביצים. מי שלא רוצה מדינה שבה אי-הסכמה בכביש מסתיימת בדקירה, צריך להתחיל ללמד התנהגות חברתית ראויה כבר בגיל הרך.

[הילד_שלי_התחיל_להרביץ*]

הילד שלי התחיל להרביץ לקטנים ממנו, ללא כל התגרות מצידם. הצילו!

[ציפציף*]

בן כמה המתוק? מה השתנה בזמן האחרון (נולד אח קטן אולי?)
אפשר לנסות לעזור אם יש יותר אנפורמציה-
לא קרה שום דבר,את בסדר והילד בסדר ! את במקום הנכון.

[הילד_שלי_התחיל_להרביץ*]

המתוק בן שנתיים ושמונה חדשים, אין לו אח קטן ולא חל שינוי ששמתי לב איליו.
יש לו בן דוד בן שנה וחצי כמעט ונדמה לי שהאלימות, כשהחלה, היתה בעיקר כלפיו.
ותודה על היחס האוהד!

[ציפציף*]

לפעמים בגיל הזה רואים ילדים שמתחילים להרביץ/לנשוך,
פעמים רבות זה נובע מהפער בין ההבנה שלהם ליכולת לתקשר-לדבר .מצד אחד הם כבר"מדברים" מצד שני ,כשהם רוצים משהו עכשיו קשה להם לבטא את עצמם מספיק מהר ואז מתחילות התופעות האלימות.
הדרך שלנו לעזור להם היא לתווך להם את העולם( מלשון תיווך) ,"ראיתי שרצית את המכונית שהוא לקח,בוא ננסה לבקש ממנו,תגיד איתי "אתה יכול לתת לי את האוטו?"
או "איך היית רוצה עכשיו כזאת מכונית, אבל אנחנו לא לוקחים דברים שלא שלנו"

הרבה ילדים בגיל הזה מרביצים,אנחנו כאן כדי להראות להם שיש עוד אפשרויות להשיג דברים.זה לא משהו שפותרים ביום אחד אבל כל יום שמסייעים להם מקדמים אותם לעצמאות מילולית ומשחררים אותם מהצורך להשיג דברים בכח.

מקווה שעזרתי במשהו...

[הילד_שלי_התחיל_להרביץ*]

זה לא נראה כאילו הוא רצה מהם משהו, חוץ מלהרביץ להם. יותר מעניינת אותו התגובה שלי, כנראה.

[ציפציף*]

יכול להיות שהוא בודק גבולות ?

[אמא_אור*]

הבת שלי בת שנה וחצי. לפני מספר חודשים התחלנו להתראות עם ילד שגדול ממנה שחצי שנה והוא לא ידע ולא יודע לחלוק דברים וגם חוטף כל הזמן. אחריי כמה זמן הבת שלי קלטה את הקטע והיא התחילה להיות אלימה ועל כל דבר שלא מצא חן בעיניה היא נשכה אותו ולא עזבה ללא התערבות מצידי. אחריי הנשיכות הגיעו גם המשיכות והצביטות. בהתחלה זה היה רק אליו ועכשיו היא פונה לכל הילדים באלימות וגם לפעמים ללא סיבה. היא כבר פחות נושכת אלא בעיקר מושכת בשיער. אני לא מוצאת סיטואציות מסויימות שבהן זה נעשה ולא מצליחה למצוא מה גורם לה להתנהג ככה. לי מאד לא נעים מהאמהות של המותקפים, למרות שהן בדרך כלל סבבה, פשוט כל מפגש גורר בכי של הצד השני. אני גם רוצה לציין שהבת שלי יחסית קטנה ורוב המותקפים פיזית נראים יותר חזקים. הבעיה היא גם שאלימות לא מקובלת עליי בכלל וגם קשה לי להאמין שיש אמא שתסכים לניסוי של "בואו נראה מה יקרה אחריי מספר דקות של נשיכות/ משיכה בשיער". אני ממש זקוקה לעצות כי אני לא מוצאת תגובה שהיא גם לא תיראה אלימה (גם לצעוק זו אלימות מבחינתי וגם לא עוזר) וגם שתעזור. אני ממש אשמח לעצות מעשיות. תודה:-)

[ציפציף*]

נראה לי שמה שטוב לעשות הוא להרחיק את הילד\ה המכה מיד כשהוא מתחיל ולהסביר ולדבר אליו כמו לילד גדול-
"את\ה לא יכול להשאר עם... כשאתה מכאיב לו,אם אתה עושה לא נעים לחברים,אתה לא יכול להיות עם חברים
אמא אוהבת אותך אבל אמא לא מסכימה שתכאיב לאחרים" .אחרי כמה פעמים הם מפנימים את המסר,התגובה יכולה להאמר בקול שקט ונעים,אך המסר חייב להיות ברור.

מקווה שעזרתי למישהו...בכל אופן-בהצלחה!

[אמא_אור*]

אני חוששת שאת התגובה הזו ניסיתי. אני לא צועקת עליה, אלא מסבירה לה שהיא לא יכולה להמשיך ולוקחת אותה הצידה. הבעיה היא שבעיניה זה הופך למשחק- אמא לא מרשה, לוקחת אותי הצידה, אני ארוץ ונראה מי תשיג. כמובן שאני משיגה וכמובן שהיא מנסה שוב למשוך בשיער. אמרו לי שזה גיל כזה, שזה הטריק של הקטנים ושזה יעבור אבל זה חשוב לי שזה יעבור מהר ולהפסיק עם זה, אני מרגישה שזה לא הוגן לאמהות האחרות שאיך שאנחנו מגיעות אנחנו משאירות את הילדים שלהם בוכים. אשמח לעצות מקוריות או לא. תודה.

[אממ''פ*]

הדיעה שלי לגבי אלימות אצל הגזע הגברי , או בנים קטנים רק התחזקה במהלך הזמן הזה שלא ביקרתי בדף הזה.

בני כבר בן 4 ואני רואה עוד חברים וילדים בגילו -בנים, ש"הולכים מכות", ולא בגלל כעסים או עצבים אלא מתוך כיף, הם קוראים לזה "להילחם", וסדרות הטלוויזיה מאוד מחזקות את זה אצלהם. יש להם נישה קטנה , משהו שעוזר להם לברוח מן המציאות. משהו שהוא רק שלהם.

יש קטע למשל עם מקלות.
בנים משוטטים בגינה ומרימים מקל ליד, ואז מתחילים "להילחם", אמהות נחרדות מהקטע הזה, אבל הן לא מבינות שזה חלק מהטבע שלהם כגברים.

הייתי בקורס מחשבים לפני שנתיים, והיה בכיתה פרגוד עשוי זרדים של במבוק, אז הבחורים פירקו אותו והסתובבו עם המקלות ביד, שאלתי אותם מה זה הקטע הזה עם המקלות,
"אני מחזיק מקל ביד אני מייד נרגע", אמר אחד מהם בחיוך...
הם צריכים מקל. זה משהו קדמוני, מהימים של הציד.

אי לכך כשהבן שלי הולך מכות עם מקל אני לא צורחת לו להפסיק אלא צורחת לו לעשות ב"כאילו", ולעשות "חלש", כדי לא לפגוע בילד השני. כי לקחת לו את המקל זה באיזשהו מקום לסרס אותו. כמדומני.
תומכת מאוד במה שסבטקסט כפול אמרה למעלה. על ההבדל בין אופן הוצאת אגרסיות אצל בנים ובנות. מאוד נכון לדעתי בהכללה.

[הילד_שלי_התחיל_להרביץ*]

אני מזדהה עם אמא אור - את מתארת מצב דומה לשלנו. גם אני אשמח להצעות. עד כה הסברתי בתקיפות רבה שלא מתנהגים ככה, הרחקתי מהמקום, ונזפתי. במקביל, ניסיתי ליצור מצב שבו במשך מפגש שלם הוא לא מציק לאף ילד, וכשנחלנו הצלחה (כי השגחתי כל הזמן, לא כי הוא לא רצה. אם כי כשהוא יודע שאני משגיחה היטב הוא לא מנסה. הבעיה היא שתמיד יש פרצות והוא שם אליהן לב) שיבחתי אותו על התנהגותו הטובה וצ'יפרתי במתנה. כן הדגשתי כמה אני אוהבת אותו ומשגיחה עליו, לפני שהגענו למפגש ובלי לקשור זאת להתנהגותו.
קיוויתי שאם, ולו גם באופן מלאכותי, יפסיק להרביץ לזמן מה, הרצף ישבר והמצב ישתפר. נחלתי הצלחה חלקית. היה שיפור. אבל היום , ממש לפני שהלכנו הביתה, הוא משך לילדה קטנה בשיער. אמא שלה כעסה מאד, בצדק, הרגשתי נורא ובבת אחת יצא לי כל האוויר, התעייפתי נורא ומה שנורא בא לי עכשיו (חוץ מלבכות קצת ולאכול שוקולד) זה לא ללכת למפגשים איזה זמן, נגיד 14 שנה, עד שזה יסתדר. או לא.

[אמא_אור*]

14 שנה נראה לי זמן סביר:-)

[אנונימי]

אממ"פ,
אי לכך כשהבן שלי הולך מכות עם מקל אני לא צורחת לו להפסיק אלא צורחת לו לעשות ב"כאילו", ולעשות "חלש", כדי לא לפגוע בילד השני. כי לקחת לו את המקל זה באיזשהו מקום לסרס אותו. כמדומני.
אני איתך בדיעה.
כבר כתבתי באיזה דף על זה שהם כמו גורים, שצריכים (צורך אמיתי) את ההתגוששות, את המקל, את הפיזיות.
כשראיתי אמא נועצת בבנה מבט מזרה אימים כשהוא לראשונה בחייו הרים את רגלו כדי לאיים בבעיטה על ילד אחר שהפריע לו, התכווצתי בכאב על הילד, והרגשתי בדיוק כפי שאת מתארת.

[סלעית*]

אי לכך כשהבן שלי הולך מכות עם מקל אני לא צורחת לו להפסיק אלא צורחת לו לעשות ב"כאילו", ולעשות "חלש", כדי לא לפגוע בילד השני. כי לקחת לו את המקל זה באיזשהו מקום לסרס אותו. כמדומני.

אני איתך בדיעה.

ואני לא. אני חושבת שעדיף מסורס מאנס.

[יוני_א*]

העברתי תוכן של דיון מהדף ילדים אוהבים ללמוד

[אופיר_א*]

הבת שלי משתמשת בהמון כח. היא עולה לכיתה ב'. היא לא כ"כ מקובלת ונראה לי שלעיתים כדי שישמעו את דעתה היא מרימה יד.

בבית, היא כל הזמן רוצה שישימו אליה לס ושכל הזמן יעסיקו אותה. כל המן אומרת שמשעמם לה ומחכה שנמצא לה פתרונותץ כשאלה לא מגיעים, היא מתחלילה עם השטויות שמגיע ברוב המקרים לאלימות.

היא לעיתים מאוד עקשנית.

השבוע אמרתי לה,(לאחר שהתלבטתי רבות בעניין) שאם ילד מציק לה באופן גופני, היא יכולה להחזיר לו, שלא תראה לו שהיא בוכה או מפחדת. אתמול התחלתי להצטער שאמרתי לה כי בעצם נתתי גיבוי לאלימות שלה. יש לה צד מאוד רגיש, אם בן מהגיל שלה יעליב או יציק לה, היא תשבר מייד ולא תחזיר לו.

היא זקוקה מאוד לתשומת לב אבל אני לא חושב שאני צריך לתת לה כל זמן שאנחנו ביחד.

רוב הזמן אני לא בבית, בבוקר זוגתי מסתדרת איתם וגם בשעות הערב אחרי הגן עד ארוחת הערב.
היא מדליקה את אח שלה על הבוקר על שטויות . האמת היא זוגתי לא בטוחה על מי לכעוס כי היא לא נוכחת בידיוק בסיטואציה . ואז הרבה פעמים היא כועסת עליה . אולי לא בצדק

העלתי פה מספר נושאים.
אשמח לשמוע את תגובתכם.

בברכה,
אופיר א

[אופיר_א*]

נושא נוסף שאני רוצה להעלות לגבי צפייה בטלווזיה.
ילדי רואים טלווזיה ואין לי שום בעייה אם זה, הכל שאלה של מינון.
הבעייה עם ערוץ 6 לילדים. יש שם המון תוכניות עם אלימות.
השאלה עם לאסור עליהם לראות בכלל או לעשות סינון. סינון זה אומר שכל הזמן אצטרך לבחון אותם מה אלים ומה לא, או להחליט על תוכניות ספצפיות שלא יראו.

ישנה עוד הבעייה קטנה, שהם בפעילות אחרי בית הספר עד שעה ארבע ושם, בין היתר רואים ערוץ 6.

[נועה_ברוך*]

אופיר, מגיע לך על הכנות והרגישות.
אאל"ט קראתי באחד הדפים שכתבת שאתם בקיבוץ, לצערי, חוויתי ילדות כזו והאפקט שלה חזק מאוד עד היום.
מי שלא מסתדר בחברה, או בעצם כל אחד, נדרש להילחם על המקום שלו . זו התמונה שעולה מהתיאור שלך שאותי לוקחת מייד להזדהות עם ילדותי, ואותי אישית התמונה הזו מאוד מעציבה.

השבוע אמרתי לה,(לאחר שהתלבטתי רבות בעניין) שאם ילד מציק לה באופן גופני, היא יכולה להחזיר לו, שלא תראה לו שהיא בוכה או מפחדת. אתמול התחלתי להצטער שאמרתי לה כי בעצם נתתי גיבוי לאלימות שלה. יש לה צד מאוד רגיש, אם בן מהגיל שלה יעליב או יציק לה, היא תשבר מייד ולא תחזיר לו.
באופן אישי אני ממש נגד מה שאמרת לה. אלימות מלבה אלימות. אין לי שום ספק בזה.
האם אי אפשר להראות חולשה?
האם אי אפשר להראות רגישות?
למה??
למה לא לפנות לילד הזה ולהגיד לו שזה מאוד מעליב מה שהוא אומר ! שזה בכלל לא נעים לשמוע, ואיך הוא היה מגיב אם היו אומרים לו כך?
למה לא להגיד לה לתפוס מרחק ממי שלא נעים איתה? שתלמד שיש דרכים להימנע מעימות לא הכרחי.
ממש מחזיר אותי לדף שפתחתי מתנגדי השימוש בכוח מדברים . זה כ"כ בסיסי שהילדים לא לומדים לדבר, וזה עצוב. עצוב מאוד.

היא זקוקה מאוד לתשומת לב אבל אני לא חושב שאני צריך לתת לה כל זמן שאנחנו ביחד.
היא זקוקה לתשומת לב למה לא לתת לה כמה שיותר? ואם היתה זקוקה לתרופה??
<באופן אישי אני מאוד נגד תרופות, ובטח כמה שיותר מהן אבל רוצה לחדד את הצורך>

צפייה בטלווזיה.
אין לך בפועל יכולת להגביל או לסנן.

[בשמת_א*]

_צפייה בטלווזיה.
אין לך בפועל יכולת להגביל או לסנן._
בעיקרון מאוד מסכימה עם מה שנועה כתבה, חוץ מזה.
אני בפועל מגבילה טלביזיה באופן די גורף.
הילדים שלי לא רואים בבית שלנו טלביזיה בכלל. פעם בכמה שבועות אולי תוכנית בביביסי פריים לילדים (באנגלית).
כן רואים "כוכב נולד", אבל לא כל תוכנית, ולעתים רק מוקלט (כי כבר הלכנו לישון...).
כשהייתי חולה הם ראו טלביזיה כמה פעמים בשבוע, ערוץ הופ בלבד. אנחנו בכלל לא פותחים שום ערוץ אחר.
וגם ערוץ הופ מזעזע - הדיבובים פשוט מחרידים, והצעקנות הדיבובית ... פשוט אין לי מלים.

אצל אחרים אני לא אוסרת, אבל רוב החברים שלהם בחינוך ביתי כמונו, ועם נורמות דומות. משחקים, לא יושבים ובוהים יחד במסך מרצד. גם כשהם נפגשים עם בני הדודים אצלנו אני לא פותחת כלום.

מדי פעם אני מאפשרת סרט, לא אלים, כמו מרי פופינס או צלילי המוסיקה, או קלטת "כמו גדולים" של אריק איינשטיין.
בעיקרון מארגנת את הימים והשבועות ככה שהטלביזיה פשוט לא על סדר היום.
מעדיפה להקריא ספרים ולפטפט איתם על דא ועל הא, לבשל ביחד ולעשות כל מיני דברים ולרדת למטה וללכת לסידורים ועוד.

[עירית_לוי]

בבית, היא כל הזמן רוצה שישימו אליה לב ושכל הזמן יעסיקו אותה. כל המן אומרת שמשעמם לה ומחכה שנמצא לה פתרונות כשאלה לא מגיעים, היא מתחילה עם השטויות שמגיע ברוב המקרים לאלימות.
אני רוצה להציע כמה כיוונים לפעול בהם:

1.
שווה לבדוק מה קדם למה. המצב היום הוא שהיא זקוקה לתשומת לב רבה.
אפשר לנסות להתייחס לזה, ל"סימפטום" אבל יהיה יעיל יותר ונכון יותר בעיני ללכת ולבדוק מה יצר את המצב הנוכחי. מה הוביל לכך שהיא זקוקה לכל כך הרבה תשומת לב? מה הוביל אותה לבטא את התסכולים שלה באמצעות אלימות?

אני מאמינה גדולה בתפיסה לפיה אנחנו ההורים אחראים לכל מצב וסימפטום שמופיע אצל ילדינו (לצורך הדיון בוא נוציא מן הכלל הזה תופעות תורשתיות פיזיולוגיות כאלה ואחרות).
אני חושבת שכאשר אנחנו הולכים ומנסים "לתקן" את הילד, במקום לבדוק מה בנו ובהתייחסות שלנו הוביל לכך, אנחנו מפספסים בגדול.

ניסיון לתיקון הילד, לתפיסתי:

1. לא פותר את הבעיה, ולרוב רק מעצים אותה.
2. משאיר את כולם (הורים + ילדים) מתוסכלים, כועסים, חסרי אונים.
3. משאיר את הילד (וזה קריטי) עם תחושה שיש בו משהו שהוא לא בסדר. שהוא דפוק, שהוא בעייתי, שהוא לא מספיק טוב כרגע וצריך לתקן בו משהו. תאר לעצמך איזו תחושה מקטינה ומחלישה זו, ומהן ההשלכות שלה לשארית חייו.

לכן אני מציעה, אם זה מדבר אלייך כמובן, להסיט לרגע את הזרקור מבתך, ולהפנות אותו אל עצמך.
זה לא פשוט. זה דורש אומץ, נכונות להתבונן פנימה בכנות, ונכונות גדולה לקחת אחריות. לא פשוט, אבל מנסיוני - משתלם

2.
כל זה לא סותר כמובן, וכפי שהציעה נועה ברוך, לתת כרגע תשומת לב. אם זה מה שהיא זקוקה לו כרגע, למה לא לתת לה?
ועוד איך לתת לה, ובמנות גדושות בשלב הראשון. תתייחס לזה כמו אל עזרה ראשונה.
תן לה - כמה שיותר שאתה יכול, וכפי שהציעה פעם יונת שרון, תן לה את תשומת הלב הזאת כשאתה פנוי, כאשר לך נוח, כאשר אתה מסוגל, לפני שהיא מבקשת ובלי קשר.

היא זקוקה מאוד לתשומת לב אבל אני לא חושב שאני צריך לתת לה כל זמן שאנחנו ביחד.
באותו הקשר, של עזרה ראשונה, נסה לבדוק למה מובילה ההתנגדות שלך לתת לה תשומת לב. האם זה מקטין את הצורך שלה או אולי מגביר ומעצים אותו?

3.
עוד כיוון חשוב הוא לבדוק מה מסתתר מתחת לפני השטח.
מה היא מנסה לומר לכם ולא יודעת לומר במילים? מה היא מבקשת? מה היא צריכה מכם? מה מסתתר מאחורי הצורך שלה בתשומת לב, מעבר ובנוסף לתשומת לב?

4.
ממליצה לך לקרוא את הדף התרכזות בילד ולראות מה שם מדבר אלייך. מה שאתה מתאר עשוי להיות גם סמפטום של התרכזות בילד.

[נועה_ברוך*]

_צפייה בטלווזיה.
אין לך בפועל יכולת להגביל או לסנן._
כמובן שאם הוא היה עם הילדים בבית היתה לו היכולת, אופיר כתב
שהם בפעילות אחרי בית הספר עד שעה ארבע ושם, בין היתר רואים ערוץ 6.
ולכך התייחסתי.
השאלה עם לאסור עליהם לראות בכלל או לעשות סינון. סינון זה אומר שכל הזמן אצטרך לבחון אותם מה אלים ומה לא, או להחליט על תוכניות ספצפיות שלא יראו.
סינון ידרוש ממך לראות איתם - לתווך ולהסביר, להכיר את התוכניות טוב כדי לדעת מה מתאים להם ובאיזה שעה זה, או לסגור אם זה לא מתאים. זה דורש השקעה, ולכן לא היה נראה לי אפשרי/רצוי בפועל.

אין שום ספק שיש בלי סוף אלימות בתכניות (לא מכירה את ערוץ 6 בכלל, אבל גם בהופ זה קיים)
מסכימה מאוד מאוד עם הדיבובים פשוט מחרידים, והצעקנות הדיבובית ... פשוט אין לי מלים.

(בשמת א) הילדים שלי לא רואים בבית שלנו טלביזיה בכלל.
האם הם לא מבקשים? או שמבקשים ואת מסרבת?

_לתת כרגע תשומת לב. אם זה מה שהיא זקוקה לו כרגע, למה לא לתת לה?
ועוד איך לתת לה, ובמנות גדושות בשלב הראשון. תתייחס לזה כמו אל עזרה ראשונה._
אהבתי את התיאור שלך ( הרבה יותר טוב משלי )
ובכלל, כל מה שכתבה עירית לוי ראוי להרבה תשומת-לב .

[בשמת_א*]

_(בשמת א) הילדים שלי לא רואים בבית שלנו טלביזיה בכלל.
האם הם לא מבקשים? או שמבקשים ואת מסרבת?_
הבכורה לא מבקשת. היא נהנית מקריאת ספרים, בנוסף לכל הפעילויות האחרות.
הקטן מבקש, בעקבות "הרגלה" שלו לסרטים וטלביזיה בתקופה שהייתי מאוד חולה.
אבל ככל שמתרחקים מהתקופה שראה סרטים, הוא מבקש לעתים יותר ויותר נדירות (פעם בשבועיים?), ותמיד מעדיף על פני זה ירידה לגן השעשועים, קריאה בספר או משחק עם חברים, עם אחותו וכדומה.

[אופיר_א*]

הי נועה,
אני נגד אלימות. את מה שאמרתי לה, רציתי להגיד כבר זמן רב אבל התאפקתי.
אני רוצה לצאת חוצץ נגד כל יפי הנפש. ילד צריך לדעת לשמור על עצמו. יש ילדים שיודעים לעשות את זה ויש ילדים שלו.
אם את יודעת על ילד שמציק לילד שלך, כבובן שרצוי לקיים שיחה עם ההורים שלו. כבר הייתי בסרט הזה.
הבעייה מתחילה כשאנחנו לא יודעים מה עובר על הילד שלנו. אם הוא לא מספר, לא משתף.
אני בכיתה ה' הייתי נתון להתעללות של ילדים מכיתה ז'. כמעט כל יום הם היו נטפלים אליי, מקניטים, מכים ואני זוכר פעם שהיה לי כדור סל והם העיפו לי אותו על גג בית הספר. אולי הדוגמא הזו פחות טובה כי חוץ מלבוא ולספר להורים לא יכולתי לעשות להם כלום.
הבת שלי נוסעת בהסעה לבית הספר שלה. מסתבר שכמה חודשים, ילד בגיל שלה, הציק לה, ירק עליה ואיים עליה. נודע לי על כך רק במקרה כשאחד ההורים היה נוכח לאירוע ושיתף אותי.
באותו ערב דברתי עם ההורים שלו ואכן מאז הוא כבר לא מציק לה. הילד שהציק לה חלש ממנה. היא יכולה למחוץ אותו בהינף יד אבל היא בוחרת להעלב ממנו רק משום שהיא חסרת בטחון. עד היום נהגתי לומר לא לאלימות אך במקרה הזה, הסברתי לה שאם זה קורה לה שוב, קןדם כל, אני רוצה לשמוע על זה אבל אני רוצה שהיא גם תדע להגן על עצמה.
זה לא חייב להיות על רקע של הצקה קבועה. זה יכול להיות בכל מקום והיא צריכה לדעת להסתדר בחברה, לדעת אם מי היא מסתדרת וממי להתרחק.

לגבי התשומת לב.
יש שלושה ילדים בבית. אני משתדל לתת תשומת לב לכולם, כל אחד לפי הכמוך שלה הוא זקוק.
הבעייה מתחליה כשהיא רוצה אותי לעצמה כל הזמן. זה לא תמיד ניתן. יש לה אח קטן בשנה וחצי והם כל הזמן נלחמים על תשומת הלב.
היא כל הזמן רוצה שאעסיק אותה ואני לא חושב שזה הדבר הנכון לעשות.

[אופיר_א*]

בשמת, יש לי עוד הרבה מה ללמוד.
יום יגיע ואקח את הזמן ללמוד על חינוך ביתי.
כמו שזה נראה היום, אני לא יודע איך אני שולל מהם את הטלווזיה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוותר לגמרי על טלווזיה. מדי פעם לארות סרט זה מספיק. לפעמים טלווזיה זה פתרון נוח גם לנו להורים.
לצערי, הילדים שלנו לא מרבים ללכת לחברים או להזמין אותם וכך יוצא שרוב הזמן הפנוי שלהם הוא בבית.
לפעמים כשאתה ההורה נמצא לבד עם שלושתם, זה נוח מאוד שהם יראו טלווזיה.

[אופיר_א*]

אני שפוך מעייפות אמשיך מחר לגבי שאר התגובות. לילה טוב.

[תבשיל_קדרה*]

היא כל הזמן רוצה שאעסיק אותה ואני לא חושב שזה הדבר הנכון לעשות.
שינוי מ"הורים כל הזמן מעסיקים את הילדים" ל"הילדים נמצאים ליד ההורים שעוסקים בעניניהם" הוא שינוי מאוד גדול.
יותר מזה, אני לא בטוחה שאם אתה נוכח בבית שעות ספורות בשבוע אתה יכול בכלל לא "להעסיק את הילדים". אתה אטרקציה, והם נלחמים עליך. הכי טבעי וברור בעולם.
מה כן? כמו כל אטרקציה - ללמוד לחלוק, אולי להגדיר זמנים - עכשני אני חצי שעה אתך, אח"כ חצי שעה עם אחיך. או - תעשו לוח זמנים, ותודיעו לי עליו.

לגבי האלימות שקשורה לאי מקובלות - אם זה באמת הגורם העיקרי לאלימות (או לצורך להשתמש באלימות בבי"ס) אני היתי שוקלת את הצעד החריג של מעבר לבי"ס אחר, עם הזדמנות למצב את עצמה מחדש במקום נוח יותר ב"היררכיה".

[גלית_א*]

למי שלא מכיר , אז אני אשתו של אופיר . נעים מאד...
כל עניין חלוקת תשומת הלב בין הילדים הוא לא פשוט . רוב שעות אחה"צ אני נמצאת לבד עם הילדים. ההפרשים בינהם קטנים יחסית . הגדולה (עליה אנחנו מדברים) בת 6.5 אחריה בן 5 והקטנה בת שנה וחצי.
המלחמה על תשומת הלב היא די קשה . הקטנה בגיל כזה שהיא מושכת המון תשומת לב , ואי אפשר להשאיר אותה לבד . גם אם אני מנסה לעשות משהו עם הגדולים , היא מפריעה .המון אלימות יוצאת ממנה אליו (כלמור בין שני הגדולים) . איך שהוא אומר משהו שלא מוצא חן בעיניה , מייד הידיים שלה מתחילות להתעופף עליו...גם הוא לא שיה תמימה . הוא יודע איך להדליק אותה...
אני חושבת הרבה איך לתת לכל אחד את תשומת הלב שלו לבד . אבל זה לא פשוט . הם גם מאד קנאים אחד לשני . אם מישהו שומע שהשני עשה משהו והוא לא- טרגדיה...
בקטע הזה אני חושבת שאנחנו צריכים פחות לקחת את זה בחשבון , וכן לתת לכל אחד את זמן האיכות שלו לבד בלי להתחשב בקנאה שלהם.בתיאוריה זה יפה, במציאות לא פשוט.
לגבי אלימות בין ילדים במסגרת החינוכית - הילדה שלנו , כמו שאופיר תיאר , היא פיזית חזקה , אבל נפשית לא כל כך . היא גם ילדה שמנמנה , והילדים , עם אכזר , מציקים לה גם בקטע הזה. יש לה מודעות לעניין של תזונה , אבל אני לא רוצה בכלל להכניס לה לראש ענייני דיאטה . גם ככה היא כל הזמן שומעת את המילה "משמין " בבית . אנחנו במשפחה כולנו סובלים מהנטיה הזאת בדרך זו או אחרת. אני משתדלת לחזק אותה מבחינה נפשית , שכן , יש ילדים שמנים אבל היא ילדה יפה טובה וכו '
לא אהבתי את זה שאופיר אמר לה להחזיר אם מפעילים נגדה אלימות , אבל אני גם לא רוצה שהיא תהיה ה"חננאית" . שלא תהיה לה עוד סיבה לא להיות מקובלת .
לגבי מעבר לבית ספר אחר- לא בא בחשבון.

[אופיר_א*]

אני מאמץ את עניין החלוקה אחר הצהרים. איך אתם מאגדים את כל העצות שאתם מקבלים כאן? לפעמים מידע חשוב הולך לאיבוד. האם אתם מנהלים מחברת ורושמים את הדברים החשובים?
מה קורה עם תשומת הלב בסוף השבוע?
כל הבעייה מתחילה מזה שאני לא אבא "רגיל". אני כל הזמן מעסיק אותם וכל פעם כשהם לא מוצאים מה לעשות, אני מוצר להם אפילו שזה גורם לי לוותר על דברים. בזמן האחרון התחילו השכנים לקרוא לי 'פרוייקטור' ואני עכשיו מנסה לשנות את פני הדבריםץ המודעות לכך היא שהביאה אותי לשים לב לנושאים האלה.


לגבי האלימות שקשורה לאי מקובלות הבעייה היא לא בבית הספר. סיפרתי על בעייה שהיתה בהסעה לבית הספר. אז מה? שנעקור את מקום מגורנו? מי אמר שבמקום אחר לא יהיו בעיות? לדעתי, צריך להתמודד עם הבעיות ולא לברוח מהן. צריך לתת לה את הכלים להתמודד בחברה.

[בשמת_א*]

לדעתי, צריך להתמודד עם הבעיות ולא לברוח מהן
אוי אוי אוי.
אני כל כך מסכימה.
בגלל זה אני עושה חינוך ביתי.
כי בשבילי, באופן אישי, "לברוח מהבעיות" זה לתת לילדים שלי להיות מופקרים למה שאתה קורא "חברה" ואני קוראת "התרבות של בתי היתומים היומיים המודרניים". שמאוד מזכירים לי את דיוויד קופרפילד ואת אוליבר טוויסט.

אני רוצה להדגיש: אני מודעת לחלוטין לעובדה שהחינוך הביתי הוא בחירה של מיעוט קטנטן בחברה, ושיש לו מחיר מאוד גבוה בשביל רוב ההורים, שאינם מעוניינים בו או אפילו אין להם שום אפשרות לבחור בו.

את מה שכתבתי כאן, כתבתי אך ורק בשביל להראות שאפשר להסתכל על אותו הדבר - מזווית כל כך שונה שהיא ממש הפוכה.

למשל, לפי דעתי יש לנו דעה הפוכה לגמרי על "מה זה להתמודד". ודעה הפוכה לגמרי על "מה זה אחריות הורית".
וזה בסדר.
אבל אולי מהתבוננות בתפיסות המשוגעות שלי, תקבל רעיונות להתמודדויות שלך, בחיים שלך.

(למשל, בחיים לא הייתי מעודדת שום ילד שלי להתמודד ע"י עידוד אלימות. כן הייתי מעודדת לספר תיכף ומייד להורים כדי שהם יוכלו להתקשר להורים של הילדים המציקים עוד באותו יום ולא אחרי אין ספור תקריות. או לעמוד ליד הנהג. או לפנות לאחראי על ההסעה שיגן עליה. לא להגיב על אלימות באלימות, אלא לבקש מייד הגנה ממי שיכול להגן. רק דוגמא. או להסתכל לילד בעיניים ולהגיד לו בתקיפות: זה לא נעים לי, ואתה תפסיק עכשיו. או לפתח בדרכים שונות ביטחון עצמי.)
(ולמשל, בהמשך לדבריה של תבשיל קדירה , אם יש לילדים כל כך מעט זמן איתך, אז כן - כל שנייה שאתה שם והם ערים צריכה להיות מוקדשת לתשומת לב שהם מחכים לה שעות על שעות כל יום. אבל היא לא חייבת לבוא על חשבון דברים שאתה צריך לעשות. אתה יכול ללמוד לעשות את הדברים שאתה צריך - איתם. פה אולי נוכל לעזור לך בפתרונות מעשיים, אם יש לך דילמה).

[גלית_א*]

בשמת ,
אני מסכימה איתך לחלוטין בעניין אי עידוד האלימות .
בעניין החינוך הביתי - כמה אפשר להגן עליהם ? איך הם ילמדו להתמודד ? מתישהו הם כן יצטרכו לקפוץ למים.

שלא תביני אותי לא נכון - אני לא מבקרת אותך ואת צורת החיים שלך , אני באמת מנסה להבין מאיפה הם ירכשו את כישורי החיים והחברה אם הם כל כך מוגנים כל הזמן?

[ממ*]

מסתבר שכמה חודשים, ילד בגיל שלה, הציק לה, ירק עליה ואיים עליה.
כמה אפשר להגן עליהם ? איך הם ילמדו להתמודד ? מתישהו הם כן יצטרכו לקפוץ למים.

1. לדעתי, התמודדות עם הצקה קבועה באוטובוס היא לא חלק הכרחי בהחיים. זהו מקום סגור, נוסע, אין לאן ללכת, אי אפשר פשוט להתרחק משם, אין ברירה אלא לשבת בחשש ולחכות שהנסיעה תיגמר. נשמע לי די מפחיד, בין אם הילדה המוצקת חזקה פיזית או לא (חוזק פיזי לא תמיד בא בקורלציה עם אומץ).
2. כמו כן, הצורך לעמוד אל מול בעיה ברמה די קיצונית מסוג זה בגיל צעיר לא באמת מלמד כיצד להתמודד עם הצקות, אלא מלמד איך לשרוד. לא להתמודד, אלא לשרוד.

אכן, החיים זה לא פיקניק. גם בבגרות מתמודדים עם הצקות של מעבידים, עם אי נחמדות של מרצים, וכיו'ב. אבל ההתמודדות צריכה להיות הדרגתית ולהתחיל מתוך מקום מוגן. לדעתי ילדים שחשים מוגנים במשך שנים רבות, לאחר מכן בתהליך הפרידה מהבית אל עצמאות יוצאים לעולם עם נוכחות של "אני בנאדם שכולם נחמדים אליו", עם נוכחות שמזמינה נחמדות, העובדה שרוב האנשים נחמדים נראית להם יותר מובנת מאליה, ועל כן גם יחסית נחמדים אליהם!

1. אני מנסה לחשוב איך להסביר את זה. השיטה שלי היא לחשוב על עצמי כמבוגרת: האם זה שכיח שמישהו יציק לי באופן קבוע באוטובוס? האם זה שכיח שאסתובב במקום שבו יירקו עלי או יכו אותי? כלל וכלל לא. זהו לא חלק מחיי הבוגרים, שבהם הייתי בוחרת להתרחק מסיטואציות עם מבנה אלים כי פשוט החיים קצרים מדי ועדיף לי לבחור לי מקומות נעימים. מדוע אם כך זה סביר שילדתי תצטרך להתמודד עם סיטואציה כזאת?

רק להבהיר, אני אישית כן סבורה שיש לגדל ילדים בסביבה מעורבבת ולא סטרילית. למשל אני סבורה שמרכז העיר היא מקום מצוין לגידול ילדים משום המגוון שבמרחב הנראה--הם רואים אנשים מכל הסוגים והמינים הנתונים במצבים כלכליים שונים. הם נחשפים למלבושים שונים ולרבדים שונים ומשונים של החיים, ולתופעות מגוונות. לא אוהבת מקומות הומוגניים--ההומניות צומחת מהמגוון. אבל סיטואציית האוטובוס--דוגמה מייצגת לבעיה קיצונית שאין כל הכרח שתהיה חלק מחיינו; ההיפך הוא הנכון.

[נועה_ברוך*]

כמה אפשר להגן עליהם ? איך הם ילמדו להתמודד ? מתישהו הם כן יצטרכו לקפוץ למים
מבחינתי - עד סוף חייהם אני רוצה להגן עליהם. למה לא? מי אמר שיש להתמודד לבד תמיד? ואנחנו מדברים על בני 5-6 לא על בני 18
(שאגב נשלחים להילחם ואם זה היה תלוי בי את בטח מבינה לבד איך הייתי מגינה... אבל זה בטח לא דיון מאוד פופולרי ובטח לא שייך לדף הזה).
איך הם ילמדו להתמודד? שאלה שכ"כ אוהבים לשאול אותה. מי החליט שצריך להתמודד עם הצקות ומכות בגיל 6? ואיך בדיוק הדבר הפך "למקובל" ? אותי אישית זה כמובן מזעזע, וההתמודדויות שאני מוכנה שביתי תחווה קשורות בחיזוקה הפנימי, במציאת החשוב לה, התמקדות במה שיש, ועוד ועוד התמודדויות אישיות שמובילות לקשת של רגשות כמו אכזבה, עצב התרגשות - כל אלה בתמיכה וליווי של מי שמכין אותה לבגרות ( אנחנו ההורים) כל אלו מול עצמה, מולנו ההורים והמשפחה ומול ילדים אחרים. הכל במידה ובחירה מודעת של מינון. ושוב - בליווי מתמיד כך שההתמודדות מעובדת ויוצרת חוויה שאפשר בבטחון לגדול ממנה (ולא להתרסק לשנים).
אבל הצקות, מכות, גידופים, אלימות - ממש ממש לא. לא בשום גיל. מי שהחליט שחוויות "שליליות" מחשלות ומחזקות אני צופה לו חיים מסוג מאוד מסויים - לא כזה שאותו אני רוצה לעצמי או להוריש לביתי.
גידול ילדים בסביבה תומכת לדעתי רק יאפשר להם את ההתמודדות הטובה ביותר עם כל "גורם מזיק" שיקלע בדרכם, ולא להיפך.
חווית גדילה בסביבה תומכת ואף מגינה לעיתים ( זה הרי לא שחור לבן - אני רק מגינה ואתה רק מזניח ) מאפשרת התחזקות פנימית וחוסן.
מהי אותה "קפיצה למים"? התמודדות לבד, התמודדות עם כוחות האופל והחושך? לא ברור לי איך המושגים האלו בכלל מקבלים מקום בגידול ילדים. אצלי הם אינם.

והילדים , עם אכזר ,
ולכן נוכחות מבוגר, ליווי ותמיכה נדרשים - אם לא בא לנו לגדול בתוך עם אכזר...
הילדים שביתי נפגשת איתם אינם עם אכזר. ילדים שגודלים לצד הוריהם מקבלים שקט ובטחון ולא נזקקים "לשלוף ציפורניים" בכל הזדמנות כדי להגן על עצמם/להתקיף. ואם הם התבלבלו וחשבו שזה ישרת אותם במשהו יהיה שם מבוגר (תמיד!) שיסביר להם שיש דרכים אחרות להתמודד ולהשיג את מה שרוצים.

מאיפה הם ירכשו את כישורי החיים והחברה אם הם כל כך מוגנים כל הזמן?
ילד מוגן יכול לרכוש כל מה שיחפוץ. הוא יכול לריב ולהתווכח ויכול לשחק עם עצמו שעות. אין פשוט כל קשר בין הטיעונים האלו השגורים בפיהם של מי שאינם מכירים ילדים שגודלים לצד הוריהם.


כל עניין חלוקת תשומת הלב בין הילדים הוא לא פשוט . רוב שעות אחה"צ אני נמצאת לבד עם הילדים.
זו בעיה. בעיקר כי הם כל היום היו מחוץ לבית "בשדה הקרב" של העולם האכזר (כפי שהיטבת לתאר אותו..) והם מגיעים הביתה שם עליהם להתמודד עם הצורך בתשומת לב של אימא. לא יודעת מה האפשרויות שלכם, אבל פעילויות מחוץ לבית יכולות אולי להקל, אפילו חוג של הגדולה שאתם מלווים אותה ונמצאים שם בישבילה, בעוד יש הפרדה בין הילדים והם פחות רבים, זו כבר "הצלחה" קטנה.
חלוקה ועזרה כך שכל אחד מקבל זמן אימא/אבא ניראת לי הכרחית. מה שכן, מעבר לתשומת הלב - חיבוק, אהבה וסתם שהייה יחד שווה לבדוק מהם הצרכים המיוחדים לכל אחד מהם, ולהדגיש את היחוד של כל ילד והדברים שהוא טוב בהם ( לא רק בדיבורים ותשבוחות אלא עשייה בפועל, חוג או תחביב ) זה יכול להפנות את הזרקור מהריבים וחוסר המעש = היגררות לאלימות ומריבות, לעיסוקים הרבה יותר חיוביים, ממלאים ומחזקים את הבטחון האישי.

[אופיר_א*]

בשמת,
ידעתי שאף אחד לא יאהב את דבריי. אני גם לא אוהב את מה שאמרתי, אך השאלה איך אני מקנה לביתי את היכולת להתמודד עם מצבים בחברה? איך אני מביא אותה לידי מצב שהיא תשתף אותי בחוויות שלה הטובות והרעות?

ממ, קראתי את מה שאמרת. עכשיו נסי להיכנס לראש של ילדה בת שש וחצי ותאמרי לי אם היית מגיעה לאותן תובנות.

נועה, דברייך נעמו לי אך לא מצאתי תובנות ממך איך אני עוזר לביתי לצאת ממעגל האלימות. אני למ מדבר רק על בעייה חברתית אלא גם על איך שהיא מתנהגת בבית עם אח שלה. כל פעם כשהיא לא מרוצה, היא מגיבה בכעס שמתבטא בהרמת יד.

[ממ*]

ממ, קראתי את מה שאמרת. עכשיו נסי להיכנס לראש של ילדה בת שש וחצי ותאמרי לי אם היית מגיעה לאותן תובנות
אופיר, חוששת שלא ירדתי לסוף הבקשה--על אף שאשמח למלא אותה (זה נשמע לי חמוד להיכנס לראש של ילדה...). אנא, הסבר.

ניסיתי להתייחס לסוגיית ההכנה של ילדים להתמודדויות עם סיטואציות לא נעימות או אלימות בחיים--הסוגיה שהעלתה גלית.
טענתי היא שסיטואציות מהסוג של האוטובוס אינן נחוצות כדי ללמוד להסתדר בחיים, אלא מפריעות: מלמדות להיות שורדים, לא מלמדות לפתח כושר אבחנה אלה מצבים לא נעימים לנו וכדאי להתרחק מהם, מלמדות שהאלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, מצמצמות את תחושת המובנות מאליה שמגיע לנו יחס נחמד, וכו'.

[בשמת_א*]

אני באמת מנסה להבין מאיפה הם ירכשו את כישורי החיים והחברה אם הם כל כך מוגנים כל הזמן?
אם הטיעון שלהיות קורבן להתעללות משמעותו "לרכוש כישורי חיים", אז אני מניחה שאת "כישורי החיים והחברה" האלה הילדים שלי ירכשו פחות (לצערי, "פחות" ולא "בכלל לא", כי הרי את לא באמת מאמינה שאפשר לחיות פה ולא להיחשף לכלום. אנחנו לא גרים בבקתה בודדה בפסגת קרחון באיסלנד ולא פוגשים נפש חיה... ).

העניין הוא, שבמקרה דעתי היא, שקורבנות איננה כישור-חיים.
בשום צורה זה לא מפתח "כישורי חיים וחברה".

[בשמת_א*]

הוי, כמה כתבו - ואני השארתי את הדף פתוח שעות ושכחתי לרפרש לפני שעניתי...
טוב, הולכת לקרוא (בטח חזרתי על דברי כולם...)

[בשמת_א*]

אני למ מדבר רק על בעייה חברתית אלא גם על איך שהיא מתנהגת בבית עם אח שלה. כל פעם כשהיא לא מרוצה, היא מגיבה בכעס שמתבטא בהרמת יד.
חוץ מזה שאני מסכימה עם ממ ועם נועה בכל מלה,
אז כמה רעיונות על איך שאני רואה את הדברים, ותגידו לי אם זה מדבר אליכם:

אני רואה בתיאור שלך, אופיר, את התנהגות הילדה - ביטוי למצוקה, וגם ביטוי לחוסר כישורים. ואסביר.
ראשית, מעצם העובדה שהיא מבלה כל יום בחברה מאוד מלחיצה במשך כמה שעות טובות (6?) בלי שום מבוגר שאיכפת לו ממנה אישית ומגן עליה - כשהיא מגיעה הביתה היא כבר במצב של סטרס, וזקוקה למנה גדושה, ע-נ-ק-י-ת של אהבה ותשומת לב לא בשביל להתקדם, אלא סתם בשביל להחזיר לעצמה חלק ממה שהיא איבדה היום.
זה אומר שהיא מתחילה את המפגש עם אחיה כבר במצב של מצוקה.
אם גם אחיה נמצא כמה שעות טובות ביום בנפרד מההורים (בלי שום מבוגר שאיכפת לו ממנו באופן אישי ומגן עליו) - גם הוא מגיע למפגש איתה במצב בסיסי של מצוקה.
עכשיו, שניהם זקוקים להמון תשומי וחום ואהבה מאמא ואבא, ומה קורה?
אמא ואבא לא יכולים להיקרע לחתיכות, לא יכולים לספק לכל ילד וילד את כמויות התשומי הענקיות שהם זקוקים להן, וגם הם רוצים להספיק משהו בזמן הזה.
אז גם יש תחרות בין הילדים על אמא ואבא. כל אחד מרגיש שהאחר מקבל אהבה על חשבונו.
כבר שתי סיבות חריפות למצוקה.

עכשיו, במצב הזה - מה הילדה מכירה בתור התנהגות נורמלית כשמשהו מעצבן אותך?
נכון. אתה תוקף.
ככה זה. כשגדלים בג'ונגל הביריונות, זה מה שלומדים.

איך משנים את זה?
דבר ראשון - לא מעודדים אלימות בשום צורה, כי צריך להבין שלהיות בעד "להחזיר" לילד מציק בהסעה, או שכאשר לך בראש שלך יש תפיסה שמי שנעלב ובוכה הוא "חנאנה" ובסתר לבך אתה כועס על זה ורוצה שהיא "תתמודד" (כלומר, תרביץ לו! תאיים עליו! תחזיר לו! תהיה בריון קטן בעצמה!) - כל המחשבות שלך משודרות לה בשידור ישיר, והיא בהחלט מתאמנת בביצוע הנאות לציפיותיך,
אבל....
היא מתאמנת לא על הילד הגדול מההסעה,
אלא על אחיה, שהוא במקרה הבן האהוב שלך ושלגביו אתה ממש לא רוצה שהרעיונות האלה ייושמו.

אז מה כן?
אנחנו מציעים אהבה כתרופה לילד במצוקה,
ואנחנו מציעים תקשורת מקרבת כדרך ביטוי,
ואנחנו מציעים לתת דוגמא אישית בתור דרך הדרכה,
ואנחנו מציעים ליווי הורי אוהב, אוהד וצמוד בתור השיטה היחידה ללמד את הילדים לפתור את הקונפליקטים ביניהם בצורה פוריה יותר. לעכשיו, ולכל החיים.
(אני לא אגיד שום דבר פוליטי, אבל באמת, רק תסתכלו איפה אנחנו חיים ותבינו שהכישורים האלה חסרים במדינה שלנו בכמויות מסחריות).

הערת ביניים:
אני לא טוענת שאנחנו בבאופן מתנהגים כולנו כל הזמן לפי ההצעות שלי.
שלא תהיה לכם שום טעות בעניין.
מה, אנחנו לא בני אדם? כשצובטים אותנו אנחנו לא מצטבטים? אז אני רוצה להדגיש פה, שאלה המטרות שלנו, ואלה הדרכים שאנחנו מאמינים בהן , אבל אנחנו לא מושלמים וטועים כל הזמן (הערכה אופטימית: עשר עד מאה פעמים ביום...).

אבל מה שאני מציעה הוא לא -
להיות בחדר השני, לשמוע שזה צעק וזאת הרביצה, לבוא ולצעוק עליהם "מה קורה פה" ולבטא רוגז, כעס, ואפילו אולי כל מיני סוגים של "עונש" (החל מלעשות פרצוף חמוץ ולא מתחשק לכם לחייך או לדבר עם הילדה ש"התנהגה כל כך רע" ובטח שלא תקריאו לה סיפור עכשיו ואם היא תבקש אז אתם מה-זה-תתרגזו על החוצפה - מה, איך שאת מתנהגת לאחיך את גם רוצה שנעשה משהו נחמד למענך עכשיו?)

[לא אומרת שזה מה שקורה אצלכם, אני סתם מתארת סצינה דימיונית]

אני מציעה כן:
להשתדל לשהות באותו חלל עם הילדים.
אם אמא לבד עם הילדים וחייבת להכין ארוחת ערב וגם לתלות את הכביסה וגם להחזיר טלפונים, הכל באותו זמן - אז אולי אפשר להזמין את הילדים להשתתף בכיף במשימות. זה ייקח יותר זמן, נכון, אבל הם ירגישו חלק מהעניין ותשומי מאמא. למשל, ילדה בת שש יכולה לבחור את הירקות לסלט, ואפילו לקלף או לחתוך (זה כבר תלוי בגישה, לא חייבים). יכולה לערוך את השולחן. ילד קטן יכול לחלק מפיות לכל אחד (זה יכול להיות סתם נייר מגבת שמלמדים אותו לקפל, ולא מתקנים גם אם הוא שם הכל הפוך ולא במקום), יכול לחלק מזלגות וכפיות. בן הארבע שלי למשל: אוהב לבחור את תפוחי האדמה אם אני עושה פירה, אוהב לטרוף את הביצה בקערית לחביתה, אוהב לחתוך איתי מלפפון (הוא מחזיק בסכין ואני מחזיקה את היד שלו וחותכת. נכון, לוקח פי שלוש זמן אבל הוא איתי, הוא שותף, הוא גאה בעצמו, הוא נהנה, ואנחנו מבלים), אוהב לחלק מפיות, אוהב להחליט איפה אמא תשב, אוהב לחלק סכו"ם ועוד.
הילדה יכולה להתקשר בטלפון לפי המספר ואמא תדבר הכי קצר שאפשר, או שאפשר לדחות את הטלפונים.

כשמתגלה קונפליקט, לחבק כל אחד מהילדים וכך גם להפריד, לשאול אותם כל אחד לפי התור "מה אתה צריך?" "מה את צריכה?" ואז להשתתף איתם בדיון רציני שמנסה להגיע לעמק השווה. למשל, אם שני ילדים רבים על צעצוע, להציע שאחד ישחק בו כמה דקות ואז ייתן לשני והם יתחלפו. או ששניהם יחד. כל מיני רעיונות. לתת להם להציע הצעות איך שניהם יכולים לקבל מה שהם רוצים.

צריך לעשות את זה בנעימות ובאהבה, להתעלם מהאלימות חוץ מאשר לעצור אותה פיזית מייד על ידי חציצה, להגיד שאצלנו לא מכים, ולהמשיך במשא ומתן רציני.
לתת המון המון המון חיבוקים ונשיקות וכיף וצחוקים לפני שקורה משהו, ממש כשנפגשים. אפשר טקסים קבועים של התחבקות וכאלה.

להבין שבמשך כל היום הילדים צברו בור של הזדקקות, וקשה להם. קשה להם. מי יעזור להם אם לא אבא ואמא שאוהבים אותם הכי בעולם?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איך אני עוזר לביתי לצאת ממעגל האלימות. אני לא מדבר רק על בעייה חברתית אלא גם על איך שהיא מתנהגת בבית עם אח שלה
זו בעיה. כששוהים בחברה אלימה, זה מה שסופגים. בתך נחשפת לאלימות (מצד חזקים ממנה) באופן יומיומי, בצורה שכנראה מעבירה לה את המסר שכך הם הדברים ושאין הרבה מה לעשות בנדון. זה מה שהיא רואה, לומדת, מפנימה, וכך היא מתנהגת (כלפי החלשים ממנה) כשאין לה כלים אחרים. אלה כישורי החיים והחברה שהיא רכשה.

<אני לא מציעה לך חינוך ביתי. אני מצביעה על בעיה>.

[נועה_ברוך*]

לא מצאתי תובנות ממך איך אני עוזר לביתי לצאת ממעגל האלימות. אני לא מדבר רק על בעייה חברתית אלא גם על איך שהיא מתנהגת בבית עם אח שלה. כל פעם כשהיא לא מרוצה, היא מגיבה בכעס שמתבטא בהרמת יד.
אופיר, התייחסתי בדברי לרעיון היציאה מהבית, כדי לאפשר פחות חיכוך ולהתמקד בעשיה . כתבתי:

לא יודעת מה האפשרויות שלכם, אבל פעילויות מחוץ לבית יכולות אולי להקל, אפילו חוג של הגדולה שאתם מלווים אותה ונמצאים שם בישבילה, בעוד יש הפרדה בין הילדים והם פחות רבים, זו כבר "הצלחה" קטנה.
ובנושא השהייה בבית:
חלוקה ועזרה כך שכל אחד מקבל זמן אימא/אבא ניראת לי הכרחית. מה שכן, מעבר לתשומת הלב - חיבוק, אהבה וסתם שהייה יחד שווה לבדוק מהם הצרכים המיוחדים לכל אחד מהם, ולהדגיש את היחוד של כל ילד והדברים שהוא טוב בהם ( לא רק בדיבורים ותשבוחות אלא עשייה בפועל, חוג או תחביב ) זה יכול להפנות את הזרקור מהריבים וחוסר המעש = היגררות לאלימות ומריבות, לעיסוקים הרבה יותר חיוביים, ממלאים ומחזקים את הבטחון האישי.

בנוסף לדבריה של בשמת על השיתוף של הילדים בבית, והמשא-ומתן הרציני כאשר עולה ריב (לצד ההפרדה בחיבוק) יש את נושא התקשורת. האם אנו מעודדים תקשורת אלימה ופיזית - כמובן שלא. יש לפתח מיומנות של תקשורת ברמה אחרת, כי הרי
_היא מתאמנת לא על הילד הגדול מההסעה,
אלא על אחיה, שהוא במקרה הבן האהוב שלך ושלגביו אתה ממש לא רוצה שהרעיונות האלה ייושמו._
יש לתת לילדים מילים כדי לבטא מצוקה, ויש לתת לילד כלים כדי להביע את עצמו - גם בתוך תסכול, וגם בתוך כעס. תמיד !
אפשר ל ד ב ר ! ברגע שעולה חוסר שביעות רצון (אתם כבר בטח מכירים אותה ויודעים מתי ולמה היא רגישה ) מיד אפשר וכדאי לגשת לחבק ולשאול (כך כבר יוצרים הפרדה וגם נותנים תשומת לב למצוקה להבדיל מלאלימות) מה קרה? מה את רוצה? איך אפשר לעזור לך?
היא הרי במצוקה ואין לה כלים מלבד הכלי של הרמת היד. אולי אין לה כל ידע שאפשר גם בדרך אחרת, שאפשר לפתור בעיות פשוט בלדבר עליהן, להגיד מה מפריע ומישהו יעזור או יתן פתרון, ולאט לאט זו תהיה היא שתביא את הפתרונות ( תמיד אפשר גם לשאול ילד בגיל הזה מה אתה מציע, איך אתה היית רוצה להגיע לפשרה? ).
ואם הילד קטן יותר או לא מצליח לדבר אפשר לדבר בשמו ולראות איפה הוא מסכים או לא מסכים - לשאול אותו אם זה כך. למשל: האם נעלבת כאשר לקחו לך את הכדור? או, זה ממש מכעיס שאת רוצה לעשות משהו ומישהו אחר בא ומפריע לך.
זה נותן לגיטימציה לתסכול ולמצוקה, זה מאפשר אוצר מילים חדש שיהיה לה לשימוש. היא יכולה לענות ב"כן " בלבד ובתוכה כבר יש הקלה -מבינים אותה. היא חשובה ואהובה כי עוזרים לה להיתגבר (בדרך הרבה יותר אמיתית) על המצוקה, כי הרי להרביץ לא פותר כלום ! זה ממש לא מביא לשום הקלה. והיא יודעת ומבינה את זה.
התקשורת שאני מציעה היא תהליך, זה לא יקרה מיד ויש להיות שם כל הזמן ממש עם היד על הדופק - רגע לפני שהיד מתרוממת, לאפשר לכלים חדשים להצטרף למשחק. ואם היד כבר הפליקה - אז חיבוק גדול לשני הצדדים ומייד לפתוח בדיון. מה רצית להגיד? מה הפריע לך? איך אפשר היה אולי לפתור את זה בלי מכה.. לתת רעיונות ופתרונות שתיראו בעיניים ובפנים שלה שמביאים לה הקלה, שנותנים לה כבוד לצרכים שלה ולרצונות שלה.

זה ידוע שכשלא מקבלים מספיק תשומת לב מנסים לקבלה גם על דרך השלילה..
היא פשוט זקוקה למשהו אחר ואין לה היכולת ללכת בדרך אחרת לבד - היא זקוקה למבוגר שיהיה שם וילווה אותה בדרך החדשה, וככל שהיא תצליח בזה תיראו כמה היא תתחזק מבפנים ואיזה עוצמה היא תקרין כלפי חוץ, אף אחד לא יתקרב אליה!

מעבר לעזרה שאותה כבר הצעתי אני רוצה להוסיף שאם אין עזרה, כדאי מאוד לעשות תכנית לאחה"צ שיהיו בה דברים חיוביים שהילדים אוהבים, כדאי שהם יציעו וכך תצטרך פחות להיות על תקן של "פרוייקטור". זה לא נכון שאתה תבחר ותבדר.
חשוב מאוד שהם יתעסקו בשאלת הבחירה - מה אתה רוצה? זו שאלה שתעזור לפתור מחלוקות בכל הרמות. כשהם ידעו מה הם רוצים הם יסתדרו וימצאו פתרונות מהירים מאוד. אפשר בסוף השבוע להכין תכנית (כל ילד על דף נפרד) שבו מחולקים הימים והם ממלאים לפי הבחירה שלהם, תוכלו לשבת על זה יחד ולדון - מה מתאים מתי ובאיזה יום, ואיך מסתדרים כך שיהיה מתאים לכולם.. זה בכלל לא פשוט אבל אני פשוט לא רואה דרך יותר קלה .
כל העניין הוא לחזק את הילד, לתת לו לגיטימציה לצרכים שלו - זו תשומת לב. אם הבית יתחיל להתנהל יותר ברגיעה הילדים יתחזקו בבחירה שלהם וברצונות שלהם אולי הם יהיו פחות עסוקים בלריב, וזה בטח ישפיע גם על הסביבה.

[תבשיל_קדרה*]

סיפרתי על בעייה שהיתה בהסעה לבית הספר. אז מה? שנעקור את מקום מגורנו?
יש פתרונות ביניים, למשל - שתסיעו אותה בעצמכם, או תלו אותה בהסעה, או תדרשו מהמועצה שיהיה בהסעה מלווה, או תדרשו שההורים של הילד המציק יסיעו אותו בעצמו.
אבל גם - לפעמים, מצוקה של הילדה יכולה להיות סיבה מספיקה כדי לעבור דירה (למקום בלי הסעה).

כמה אפשר להגן עליהם ? איך הם ילמדו להתמודד ? מתישהו הם כן יצטרכו לקפוץ למים.
הילדים שלי בדיוק לומדים לשחות. הם לא קפצו למים רגע לפני שהיו מוכנים, וגם זה - בינתיים - עם מצופים.
הם לומדים להתמודד בהדרגה. הם רוכשים כישורים חברתיים - מיומנויות מילוליות, משא ומתן, שליפת תשובות, המצאת פתרונות, מתי לוותר ומתי להתעקש - כל זה בסביבה מוגנת. עם כל הכלים האלה יהיה להם הרבה יותר קל בסביבה לא-מוגנת. אם "זורקים אותם למים" אין להם הזדמנות ללמוד את כל הכישורים הנ"ל.
זה לא אומר, גלית, שאתם חייבים לעשות חינוך ביתי.
זה אומר שכדאי שתהיו נוכחים/מעורבים כמה שרק אפשר (גם בבית וגם ממחוץ לבית), ותתרגלו עם הילדים מו"מ, גישור, התחשבות. [תכף למטה אני ממליצה על ספרים שעוסקים בנושאים כאלה]

איך אני מביא אותה לידי מצב שהיא תשתף אותי בחוויות שלה הטובות והרעות?
ספר: "איך לדבר כדי שילדים יקשיבו, איך להקשיב כדי שילדים ידברו"/פייבר ומייזליש (וגם שלושת הספרים האחרים בסדרה).

[אופיר_א*]

ממ
אני מנסה לחשוב איך להסביר את זה. השיטה שלי היא לחשוב על עצמי כמבוגרת: האם זה שכיח שמישהו יציק לי באופן קבוע באוטובוס? האם זה שכיח שאסתובב במקום שבו יירקו עלי או יכו אותי? כלל וכלל לא. זהו לא חלק מחיי הבוגרים, שבהם הייתי בוחרת להתרחק מסיטואציות עם מבנה אלים כי פשוט החיים קצרים מדי ועדיף לי לבחור לי מקומות נעימים. מדוע אם כך זה סביר שילדתי תצטרך להתמודד עם סיטואציה כזאת?
אני רוצה לספר לך ולכל השאר שאני לומד ויודע לקבל ביקורת.
אתמול דברתי עם הבת שלי והזכרתי לה את השיחה שהיתה לנו בנוגע לאלימות. הסברתי לה מחדש את השימוש האלימות וחזקתי אצלה את הכלי של לבוא ולדווח לנו על קושי שנבע מחיי החברה שלה.
אתמול הייתי עד למציקן ההוא מהאוטובוס. מספר ילדים שחו במין ועלו בסולם על מנת לקפוץ. כל פעם שהיא רצתה לעלות בסולם, גם הוא היה שם. הוא נדבק אליה כמו מגנט. הוא נהנה מזה שהיא סובלת. לקחתי אותה רגע הצידה ואמרתי לה שלא תתיחס להצקות שלו. אמרתי לה שאם בדיוק היא רוצה לעלות והוא בא לעלות יחד איתה, שתבליג ותוותר לו. הסברתי לה שהוא עושה את זה רק כדי להרגיז אותה וככל פעם שהוא רואה שהיא מתרגזת, זה משמח אותו.
כשהיא כבר הצליחה להבליג וחיכתה בסבלנות בסולם, הוא נתן לה "קטנה" עם הרגל בכתפה. לע משהו כדי להכאיב אלא כדי להציק ולהראות לה שאף על פי שהיא מבליגה, הוא שם כדי להציק לה. פה אני נכנסתי לתמונה ורציתי להראות לה שאני בעל סמכות ושהיא יכולה לסמוך עליי.
קראתי לו ואמרתי לו שראיתי את המכה שהוא נתן לה. כבובן שהוא הכחיש, (כולה ילד בן 6) ואז אמרתי לו שעו פעם אחת שאני רואה שהוא מציק לה, אני קורא לאמא שלו. יכולתי מייד לקרוא לאמא שלו אבל לא רציתי שהוא ילך. רציתי שהוא יישאר לשחק בקרבתה ויידע שלא מותר לו הכל בחיים. אמא שלו ששמעה אותי מדבר איתו נזעקה למקום ושאלה מה קרה. הסברתי לה הכל ואמרתי לה, (באנגלית) שלא תוציא אותו וניתן לו הזדמנות להתנהג יפה. בערב, שוחחתי עם תמר ושוב הדגשתי לה שאם יש לה איזו בעייה חברתית, שתפנה אליי. היא ראתה איך טפלתי בבעיהה והיא יודעת שאם היא תפנה אלי, אוכל לעזור לה.

[בשמת_א*]

[אופיר_א*]

בשמת יקרה,
כפי שקראת למעלה, אני כבר חזרתי בי בעניין נושא האלימות. ניסיתי להעביר את המסר לבת שלי.
לא התייחסתם למה שאמרתי שאני שלא ככל האבות, שימשתי עד היום כפרוייקטור. כל בילוי שלנו עם משפחות, אני מוצא את עצמי עם הילדים, מעסיק אותם. בזמן האחרון גיליתי שזה מפריע לי משתי בחינות. הראשונה היא שהילדים פיתחו תלות בי ומחכים כל הזמן שאשעשע אותם או אמצע להם תעסוקה. השנייה, שמתי לב שאני לא מוצא מרגוע כל הזמן להעסיק אותם. מה עם זמן האיכות שלי? עם כל ההורים היו נוהגים פחות או יותר כמוני, המעמסה היתה מתפזרת בין כולם. אנא הגידו לי אתם איך אתם רואים את הדברים. לגבי חינוך ביתי, לפני שאני מתחיל לשקוע בקריאה ממושכת ולהבין מה זה, הייתי שמח אם בכמה מילים תתארו לי במה מדובר. האם זו טכניקה? האם זה אומר שההורים או חלק מהם נמצאים כל הזמן עם ילדיהם הווה אומר שהורה אחד לא יוצא לעבודה. אם כן, איך אתם מסתדרים כלכלית? הייתי רוצה לזכות בכמה טיפים בענייני חינוך. כמו למשל הרגלי צפייה בטלווזיה. זוהי אחת הסיבות מדוע אני שואף להכיר אתכם ולהקים מפגש. אני מוצא שבזמן האחרון אני מבלה יותר יותר בבאופן, אני לומד הרבה דברים ומתפתח. אז מה אתם אומרים? ניפגש?אין לי סבלנות לחכות עד המפגשים הקבועים של באופן מה שלא מבטיח לי לראות את כל מי שאני חפץ. חוץ מזה, סופסוף אני מנהל שיחות על הדברים שבאמת חשובים לי ואשמח להעמיק את הקשר החברתי שלי. מי שמעוניין, אנא כיתבו בדף שלי.
וכעת אמשיך.
האם יש את "עשרת הדיברות של 'באופן'?
לגבי העצות שנתת, אנחנו עושים את רובם. הילדים עוזרים בהכנת ארוחת הערב ולערוך את השולחן. הם אוהבים לעזור בשטיפת הכלים, (למרות שיש מדיח)..
אנחנו כן מנסים להציע להם לשתף המשחק או צעצוע ולהתחלף בתורות.
אפשר טקסים קבועים של התחבקות וכאלה אהבתי. אנחנו מחבקים המון. כל פעם כשאני מגיע מהעבודה, הילדים שלי רצים לחבק אותי, גם אם הם רואים אותי מכמה עשרות מטרים. אבל אנסה לאמץ את עניין הטקס. איך בדיוק?
היופי פתחתי מחברת מתוך כוונה להתחיל ליישם דברים. כשאני קורא כאן, יש דברים שאני מזדהה איתם אך כשקוראים לא תמיד מפנימים. הצעתי לזוגתי שכל דבר שיראה לנו כמודל לחיקוי או שנרצה לנסות ליישם אותו, נרשום במחברת וכאשר ניישם אותו, נמתח וי לידו.

אני יודע שלא פשוט לבוא ולתת טיפים משום שאינכם מכירים את אורחות חיינו. יש לי רעיון. בכל פעם שאתקל בבעיה, ארשום אותה בדף, אתם יודעים מה? אני אפתח כעת דף שיהיו שם רק שאלות ותשובות בלי לפתוח דיון מעמיק. כך נוכל להתמקד יותר. כל שאלה תבוא עם כוכב כחול כזה . אני מאמין שע"י כך שאוכל לשאול שאלה בנוגע לחינוך ילדיי, תוכלו להעניק לי תשובה ממוקדת.

טוב, אז הנה הדף החדש: שאלות תשובות בנושא של חינוך בהצלחה.

הי נועה,
קראתי את דברייך בצמא. התקשורת שאני מציעה היא תהליך. מזדהה איתך, אני קורא את שלל העצות שאני מקבל כאן ושואל את עצמי איך אני מיישם את הכל? אולי באמצאות המחברת.

נתת פה המון רעיונות למחברת שלי.
ברשותך, אשמח מאוד לערוך את כל מה שנאמר כאן בצורה של נקודות כדי שאני וגל מי שקורא כאן יוכל לאמץ אליו כמה שיותר.

מבלי לדעת כלום על חינוך ביתי, אני מאמין שזה אחד הכללים החזקים:
כל העניין הוא לחזק את הילד, לתת לו לגיטימציה לצרכים שלו - זו תשומת לב. אם הבית יתחיל להתנהל יותר ברגיעה הילדים יתחזקו בבחירה שלהם וברצונות שלהם אולי הם יהיו פחות עסוקים בלריב, וזה בטח ישפיע גם על הסביבה.

תודה תודה תודה

תבשיל קדירה,
לאחר שגיליתי על ההטרדה, (זה קרה באיזור ל"ג בעומר), דאגתי שביתי תעבור מקום באוטובוס לסביבה קצת יותר רגועה ואכן זה פתר את הבעייה. אחת לשבוע אני מתעניין אצלה איך הולך בהסעה ועד כה נראה שהכל בסדר. גם השיחה שלי אם אימו של הילד שהציק עזרה מאוד.

[בשמת_א*]

כל בילוי שלנו עם משפחות, אני מוצא את עצמי עם הילדים, מעסיק אותם
איפה הבילויים האלה מתרחשים?
אולי המקומות לא מזמינים התעסקות עצמית של הילדים.

בכל אופן, בהנחה שאתה לא עוזב את עבודתך מחר והופך להיות "אבא בבית", אז אתה חסר לילדים.
אם אתה רוצה זמן לעצמך בבילויים בחוץ אתה יכול פשוט להתחיל במפגשים במקומות שהילדים לא יזדקקו לך (חוף ים? נותנים דליים, כפות, מגרפות, ושולחים אותם לעשות מה שהם רוצים), ואתה יכול גם להגיד באופן מפורש שעכשיו אתה מעוניין לדבר עם החברים/להתבטל/לנוח/לקרוא עיתון ואתה צריך לדעת בפנים שזו זכותך.

באיזה איזור אתה בארץ?
אם אתה איפשהו בין גדרה לחדרה, אז אולי תצטרף פעם לסיור לימודי שלנו במרכז?

על חינוך ביתי פשוט תתחיל לקרוא את כל הדפים. ראה בראש "מה חדש" הפנייה לבאופן של החינוך הביתי. קריאה נעימה!


האם יש את "עשרת הדיברות של 'באופן'?
ממש לא... D-:


אבל אנסה לאמץ את עניין הטקס. איך בדיוק?
זה רק רעיון. תמציא טקס משלך, זה כל העניין. אם הרעיון מוצא חן בעיניך, תמציא!

[אופיר_א*]

בשמת, תודה על התמיכה.
אני גר בקיבוץ מענית, אי שפ ליד פרדס חנה. איו לי בעייה של נסיעה, אשמח לשמוע פרטים.
הבילויים שאני מתכוון אליה מתרחשים לרוב בחצר ביתנו.
אהבתי את רעיון הים. את ממש צודקת, ילדים אוהבים ים וכך אוכל למצוא זמן לעצמי.
אמציא טקס. אספר לך על כך. כבר חשבתי על משהו.
קיבלתי כמה ריקושטים לגבי הדף החדש שפתחתי. חשבתי להפוך אותו לבלוג. אעדכן אתכם ברגע שאתחיל לכתוב שם.

המשך שבת שלום.
אני רץ לילדים.

[ממ*]

היא ראתה איך טפלתי בבעיה והיא יודעת שאם היא תפנה אלי, אוכל לעזור לה

[נועה_ברוך*]

הייתי רוצה לזכות בכמה טיפים בענייני חינוך. כמו למשל הרגלי צפייה בטלווזיה.
ילדים וטלוויזיה

אני קורא את שלל העצות שאני מקבל כאן ושואל את עצמי איך אני מיישם את הכל? אולי באמצעות המחברת.
קח נשימה, הכל חדש אבל כל שינוי קטן יכול לתת אפקט מצטבר חיובי. עצם הקריאה שלכם וההתעסקות בנושא כבר יכולה להביא לשינוי אצל הילדים..( תתפלא? ) אתה עושה דברים קטנים אבל אצל הילדים יש לכל דבר כזה אפקט ע-נ-ק.
כל מה שתעשה או תאמר היום הוא טיפה קטנה שאותה תוכלו לאסוף בדרך, ההתמדה והעיקביות הם שחשובים, הם שיוצרים את ההצלחה בתהליך. כי כל בניה היא תהליך, ולכל שינוי אמיתי נדרש אומץ ואורך רוח כדי שישתרש.

הדוגמא שנתת מהבריכה מראה בבירור לילדה שלך על לקיחת צד/צעד שיש בו מסר חד וחלק עבורה.
אבא מגן עלי (אפרופו השאלה עד מתי נגן עליהם) ולא משאיר אותי לבד להתמודד מול בעיה שהיא "גדולה עלי"
כמה שיותר תצליח לעשות את זה פיזית, להיות שם עבורה במצבים כאלו לראות שהיא מסתדרת (שהיא תבקש ממך לעזוב ולהתרחק, ולא להיפך) זה יחזק אותה, יתן לה גב (אתה יודע שעמוד שידרה חזק הוא ביטוי פיזי וגם רגשי..)
רציתי שהוא יישאר לשחק בקרבתה ויידע שלא מותר לו הכל בחיים
זה ממש נהדר
באופן אישי אני בספק האם האיום לפנות לאימא שלו מספיק חזק עבורו, ותוהה אם הוא יבין כך את השורה התחתונה ( לא להתעסק עם ביתך, שאלימות היא לא הדרך להשיג כלום ) ולא ינסה להציק לה בהזדמנות הראשונה שיהיו לבד, מתוך 'רגשות הנחיתות' שספג בבריכה...
כדי לוודא שזה לא יקרה ההצעה שלי להזדמנות אחרת, לא דווקא של התקלות לא נעימה, אולי עדיף אפילו סתם מפגש נחמד לדבר עם הילד הזה - שיחה מלב אל לב, ללא תוקפנות או האשמה - להיפך, עם הרבה אמפטיה לקושי שלו לבטא את עצמו בדרכים אחרות מלבד אלימות, ולשאול אותו (מתוך עניין אמיתי) - מה עובר עליך? מה מפריע לך כ"כ שאתה לא מצליח להגיד? מה קשה לך? אולי יש דרך לעזור לך להרגיש טוב יותר?
(מבלי להזכיר כלל את נושא האלימות, הוא כבר יעשה לבד את ההקשר)

_מבלי לדעת כלום על חינוך ביתי, אני מאמין שזה אחד הכללים החזקים:
כל העניין הוא לחזק את הילד, לתת לגיטימציה לצרכים שלו - זו תשומת לב._
אין לזה קשר בלעדי לחינוך ביתי, יש כאן גישה שיכולה להתאים בכל מקום ובכל חינוך.

@}

[יונת_שרון*]

אני רוצה לחזור לעניין האלימות בין אחים: במקום לשלול את האלימות ("תפסיקי להרביץ לאחיך!") אפשר לנסות להבין מה היא מנסה להשיג באלימות ולתת לה דרכים אחרות להשיג את זה. למשל, אם מה שהיא רוצה זה תשומת לב, אז ברגע שהיא מתחילה להרביץ אפשר להגיד לה "אני רואה שאת רוצה שאני אשים לב אליך. בואי תעזרי לי עם הכלים, ואחרי זה נצא לשחק בצלחת מעופפת." (וכמובן, אם היא רוצה משהו אחר, לנסות לומר את זה בצורה ברורה ולתת לה את זה.) ככה היא תלמד במשך הזמן:

1. להגיד במלים מה היא רוצה במקום ישר להרביץ.
2. לסמוך עליכם שהיא תקבל את זה גם אם היא לא תרביץ.

לגבי התרכזות בילד: אפשר שבמקום שתעשה פרוייקטים בידוריים לילדים, תעבור (בתור שלב ראשון) לפרוייקטים "גבריים" כמו תליית מדפים או תיקון צירים וכו'. לרוב הילדים יש מחסור חמור בדברים האלה, והם שמחים לצפות ולעזור לא פחות מאשר לשחק עם אבא. ככה אתה יכול עדיין לתת להם זמן-אבא, אבל המרכז הוא הפעילות הבוגרת ולא בידור הילדים. וככל שתצליח להישאר במרכז שלך כשאתה איתם, ככה הם ילמדו להישאר במרכז שלהם כשהם איתך ויהיו פחות תלויים בך בשביל להרגיש במקום טוב.

[חני_בונה*]

לפעמים כאשר אנו מגוננים על הילד אנו פועלים מתוך המקום של ההגנה שלנו על עצמנו.
וגם: כאשר ילד מתלונן על אלימות, לפני התגובה שלנו אפשר לשאול אותו איך הוא מציע להגיב.<בהמשך לדברים של נועה ברוך >

[אנונימי]

אוהבת מאד את ההצעה של יונת לעשית פרוייקטים גבריים.

[אופיר_א*]

גם אני אוהב.
בכל פעם כשאני צריך לקדוח או כל פרוייקט גברי אחר, אני רותם לעניין את ילדיי. גם את עידו וגם את תמר. הם מאוד נהנים להפעיל את המקדחה.
כשאני מכין אספרסו, אני מזמין את עידו ללחוץ על הכפתורים. זה הגיע למצב שאם הוא מגלה שהכנתי לעצמי קפה בעצמי, היא יכעס מאוד.
אני מכין יחד עם הילדים קפה או שוקו קר בבלנדר.
עושים קניות ביחד.
שוטפים כלים יחד.
כשאני עומד על סולם, הם תומכים בסולם שלא אפול, אח"כ הם מטפסים.
עוזרים לי לבדוק שמן ומים באוטו.
להקליד את הסיסמא במחשב.
לפרוס מחצלת בדשא.
לערוך שולחן.
לעבוד בגינה, לנקש עשבים, לשתול, להשקות

ועוד

[אמא_לשלושה*]

במקום לשלול את האלימות ("תפסיקי להרביץ לאחיך!") אפשר לנסות להבין מה היא מנסה להשיג באלימות ולתת לה דרכים אחרות להשיג את זה. למשל, אם מה שהיא רוצה זה תשומת לב, אז ברגע שהיא מתחילה להרביץ אפשר להגיד לה "אני רואה שאת רוצה שאני אשים לב אליך. בואי תעזרי לי עם הכלים, ואחרי זה נצא לשחק בצלחת מעופפת."

אבל מה עושים שכשילד המוכה הוא פרובקטור לא קטן?
אצלי האמצעית מצליחה להוציא את הגדול מהכלים עד שהוא מרביץ לה, אם אני אבוא אליה בגישה של "תפסיקי להציק לאחיך" זה כאילו אני נותנת לו לגיטימציה להכות אותה.