אליס בארץ המראה

מאדאם בובארי. בזמנו זה נחשב לספר מופת, ספרות חובה, ולימדו אותו בשיעורי ספרות. כדרכי, לקחתי את הספר לקרוא לפני שנלמד אותו בכיתה. קראתי אותו עד הסוף וכל הזמן חיכיתי שהוא יתחיל כבר - אבל הוא נגמר בלי להתחיל...

מצטרפת. הספר, איך לומר, לא מלהיב. ואם אני כבר במצב רוח וידויי: ניסיתי לקרוא את "כפרה" המהולל. פעמיים. פעמיים נשברתי כשסצינת מילוי מים באגרטל ארכה שמונה עמודים.

פעמיים נשברתי כשסצינת מילוי מים באגרטל ארכה שמונה עמודים.
שמעת על גישת המבקרים לקריאה בדילוגים? פשוט מדלגים ועוברים הלאה

.

אימא שלי, מורה לספרות בעברה, דוגלת בה ומעודדת אותה

.
זו גישה יעילה במיוחד לספרים מניפסטיביים כמו של איין ראנד. כל המונולוגים שם הם אותו דבר פחות או יותר...

שמעת על גישת המבקרים לקריאה בדילוגים? פשוט מדלגים ועוברים הלאה אז להעיז ולקחת את הכרך מהספריה בפעם השלישית? (בפעם הראשונה עוד נאלצתי לשלם עליו קנס!)
ננסה לדלג על כל פסקה שלישית ועל כל עמוד שמוזכרת בו המילה "אגרטל".

אליס יקירתי, שניקח את הדיון המרתק למקום אחר?

אני יכול עכשיו לטחון קילומטרים על מדאם בוברי (למרות שמה היא לא ניהלה בורדל), אך בקצרה זהו סוג הספרים שאסור לפתוח ללא הכנה. כמו גיבושון לסיירת. צריך קודם לעשות עבודת מחקר - כיום מספיק מאמר מוויקיפדיה - על הרקע לספר, לסופר, לתקופה וכו' כדי להבין מה קורה שם ומה יש בכלל לחפש בספר.

הספר הזה הוא יותר תיעוד. וניסיון פיענוח. של הלך רוח מסויים, תרבות, אורחות חיים. הסופר, גוסטב פלובר משתייך לקבוצת הכותבים של הריאליזם הצרפתי כמו בלזק, וויקטור הוגו ואמיל זולא (הזכור לנו לטוב מ-"אני מאשים") שבעבודתם ניסו לחשוף את המציאות שמאחורי המוסכמות והאמירות הנדושות. גם מציאות כלכלית-חברתית. הם היו חוקרים לכל דבר. ללא הכשרה אקדמית של חוקרי תרבות וחברה אך עם דחף עז לחשוף, והבין, להציג, להוקיע וכך לשפר. אידאליסטים. מתקני עולם. למשל "אני מאשים" של אמיל זולא שהביא לחשיפת פרשת דרייפוס ולזיכויו. זה הרבה יותר מכתיבה ספרותית או עיתונאית, זהו אקטיביזם פוליטי נמרץ. ועל כך הוא גם שילם בחייו...

שמו המלא של הספר היה במקור "מדאם בוברי, מסורת ומוסר הפרובינציה", ועורר סקנדל רבתי עם יציאתו. הוא חשף מציאות שכולם העדיפו לא לדעת. העלילה, הדמויות על חקירת תודעתן המעמיקה בעצם לוקחים את הקורא אל מאחורי הקלעים של צרפת הפרובינציאלית של המאה ה-19. סיבות רבות לגאווה, המחבר לא מצא שם. מבקר אחד שקראתי טוען שהרומאן הזה בכלל אירוני, ובין היתר סוגר חשבון עם רעיון הרומנטיקה והנזק שהיא גורמת לבחורות תמימות ובורות מהפרובינציה הנחשלת.
זה הזמן לסכור את השטף.

ז'ראר,

אתה פותח כאן נושא שגדול מתחומי הדף ובטח גם מתחומי האתר, לגבי החוויה האמנותית והפרשנות האמנותית. ניחשתי שהגישה שלך בכיוון כשכתבת שספר צריך להכיל תובנה שאפשר לקחת איתנו לדרך.
והשאלה היא גם אם אמנות צריכה להכיל מסר או תובנה, ואם המסר מספיק. אוי כמה נחלי דיו כבר נשפכו על זה...

אני אישית בדעה שלא. החוויה האמנותית צריכה להיות קודם כל חוויה מיידית, חושית ורגשית. הרובד האינטלקטואלי, הרקע וכו' יכול להוסיף (או לגרוע, לפעמים), אבל הוא תמיד במקום שני. אם כל מה שאני יכולה להפיק מיצירה אמנותית, וזה כולל יצירות ספרותיות, זה משהו שאפשר להכיל אותו במאמר - אז אני אסתפק בקריאת המאמר. (והרבה סטודנטים עושים בדיוק את זה, ולצערי גם הרבה מאוד מהאמנות המודרנית שהפך לשיח אינטלקטואלי פלצני ליודעי ח"ן בלבד. הרגשתי ככה בקריירה הקצרצרה שלי במדרשה לאמנות...)

ברור שאני לא מקדמת כאן את הקיטש או רומני המשרתות כהתגלמותה הטהורה של האמנות, וצריך בראש ובראשונה אותו משהו חמקמק - איכות, או עומק. זה משהו שאפשר לנתח אותו באינטלקט, אבל לא לשם הוא שייך. אבל כל האיכות והעומק לא יועילו אם משעמם לי, אם אני לא מזדהה עם הדמויות ועולמן הפנימי, ואם הציור או המוסיקה לא גורמים לי לאפקט ריגשי וחושי לפני כל דבר אחר. וזה לא משהו שקשור לתקופה או למקום שבהם נוצרה היצירה. אני מרותקת לבורחס וקוראת אותו שוב ושוב. ואת דיקנס, ותומאס מאן, ונבוקוב, ועוד....

מבחינתי, אם התובנה היחידה שיצירה נתנה לי היא חוויה של יופי, היא מילאה את תפקידה. היא לא צריכה להיות מגוייסת לטובת מניפסטים ואמירות על החיים. יצירתה של איין ראנד, למשל, היא דוגמה נפלאה ליצירה מגוייסת כליל שמבחינה ספרותית אין בה ערך ב-כ-ל-ל (ואם כבר מדברים על מחקר, החיים שלה והאנשים שהשפיעה עליהם מעניינים הרבה יותר גם מספריה וגם ממשנתה

).

ספציפית, לגבי מאדאם בובארי - אני מאלה שכן עושים עבודת הכנה. במקרה הזה חזרתי לספר לאחר אותה הכנה, וזה עדיין לא הספיק לי. אולי פעם זה כן יספיק? היו ספרים שחזרתי אליהם אחרי שנים, ונהניתי מהם יותר.

תמי,
את מדברת בזכות "החוויה האומנותית", אך אני חש צורך לפרק את המונח הזה, ואת החוויה. אולי זו טעות ואני רק הורס לעצמי את הכיף שבחיים? אפשרי.
אך עדיין במהותי, אני חש דחף עז לפענח. להבין. לחפש דעת.
אני לא מסתפק בלחוות ולחיות בלבד. היש כאלו שכן? אני מעריך שכל אחד ברמה זו או אחרת מוצא עצמו מהרהר ותוהה לגבי משמעותו וערכו של המקיף אותנו.
עצם לקיחת ספר לידים ופתיחתו מתבטאת התהיה. בעיקר עם כותבים מסויימים שכל כתיבתם היא מסע של תהיה וחקירה. רק לאחרונה אני חושב שאני מתחיל להבין את האמירה "אני חושב משמע אני קיים", דהיינו שבסיס הקיום הוא בתופעה הערטילאית הזו, חשיבה, שכוללת גם תהיה וחקירה.

כשאני חווה חוויה בקריאה, אפשר לקרוא לה אומנותית, חלק ניכר ממנה היא חווית הרחבת האופקים, ניפוץ המחסומים וחשיפת הדעות השגויות והקשרים בין תחומים שונים.
תהליך כזה נתפס אצלינו כתחום השיפוט של הספרות העיונית-לימודית, אך למה זה צריך להיות כך? למה רק באקדמיה צריך לקנות דעת? ולמה בכלל לקנות אותה אם ניתן לקבל אותה בשיח קליל (נו טוב, לא תמיד כזה קליל) בדיון אינטרנטי?

אם ספר משעמם אותך, או סרט, מוזיקה, אדם שמדבר (אולי כמוני עכשיו -

), אז אולי המסקנה שצריכה להיות היא שהוא לא רלוונטי לחייך, לפחות כרגע?
גם אם ירד אליך מלאך ה', כדי לחשוף בפניך את סודות הבריאה ותכליתה, אך את לא נמצאת בהלך רוח מתאים, גם הוא עלול לצ'עמם אותך עד עלפון...
זה אומר שכרגע מטרידות אותך צרות אחרות ועם כל הכבוד לבורא עולם, לבריאתו ולשליחיו, לך יש כרגע עבודה ברורה לעשות. ושיפסיקו לבלבל ת'מוח. תשלחי אותו אלי...

אצלי חוויה אומנותית כפי שאני חושב שאת מתכוונת אליה מתרחשת עם מוזיקה. ולא עם זאת הקאנונית, מכובדת ומעונבת בפפיון באולמי קונצרטים הרוחשים במבטא ייקי, אלא זו של אנשים שמחפשים את אותה חוויה חמקמקה, באופן אינטואיטיבי עם המון תהיות ותעיות. יש לי כאן איזו דוגמה מתחת ליד... אולי לא מתאימה לרוח הדף והדימוי שלי... רק אם תלחצו עלי.

אה, אבל לא כתבתי וגם לא התכוונתי שאין מקום לחוויה האינטלקטואלית. אני בהחלט מזדהה עם דחף עז לפענח. להבין. לחפש דעת. ועם כל מה שכתבת.
ויש גם חוויה של אסתטיקה אינטלקטואלית, כמו שאני שואבת כרגע מהספר של כריסטופר אלכסנדר שאליו הגעתי הודות לאתר הזה.
זה סוג של הנאה שמעשיר ומעצים את החוויה החושית-רגשית שהיא בעיני מהות החוויה האמנותית (ולפעמים יכול לקלקל אותה) אבל - וזה אבל גדול - לא מחליף אותה.

בוודאי שיצירה אמנותית צריכה להיות רלוונטית לחיים שלי. כי החוויה האמנותית לא נמצאת ביצירה אלא בדיאלוג שלי איתה. במה שהיא עושה לי.
סטיבן קינג, ב-On Writing, כותב על הקורא הטוב והקורא הרע. הקורא הרע בא ושואל: למה התכוונת כאן? האם שם הגיבור מסמל את ישו? (בוודאי, it's not rocket science, guys. דא)
הקורא הטוב בא ומספר לו על מה שהספר עשה לו. מה הקורא לקח ממנו והבין ממנו. וזה יכול להיות משהו שהסופר לא התכוון אליו בכלל.
(וסליחה מאניני הטעם והאיסטניסים שאני מצטטת את קינג כשמדברים על חוויה אמנותית, ועוד קוראת לו סופר. אני בטוחה שבהנף מקלדת נזרקתי באחת, בלי דעת, מכמה וכמה מועדונים).

הספר "מאדאם בובארי" אינו "משעמם". הוא שיעמם אותי.
(מצד שני, ההסתחבקות עם אחרים כאן על התגובה הדומה לספר הייתה חוויה אנושית בפני עצמה, אז נראה שמשהו ממנו כן רלוונטי לחייים שלי, אה?)

אצלי חוויה אומנותית כפי שאני חושב שאת מתכוונת אליה מתרחשת עם מוזיקה. ולא עם זאת הקאנונית, מכובדת ומעונבת בפפיון באולמי קונצרטים הרוחשים במבטא ייקי, אלא זו של אנשים שמחפשים את אותה חוויה חמקמקה, באופן אינטואיטיבי עם המון תהיות ותעיות.
בשבילי זה היה ג'אז.
בפעם הראשונה שראיתי מופע ג'אז, החוויה הייתה הרבה יותר ממוסיקלית - היא הייתה חוויה אנושית. התקשורת בין הנגנים והקהל הייתה חוויה חדשה ומסעירה, וחלק בלתי נפרד מהמוסיקה.
מאז, אפילו כשאני שומעת הקלטות ג'אז, אני יכולה לדמיין את הרב שיח נטול המילים הזה, וזה עדיין מעצים את החוויה. ולפני כן לא הבנתי מה אנשים מוצאים בזה

.
אני ממש לא "מבינה" בג'אז. או בבאך (שגם הוא מעורר בי התפעמות, בדרכו). אשמח לקרוא כאן דיונים אינטלקטואליים על שני הנושאים אבל חוששתני שלא אוכל להצטרף אליהם, קטונתי. אני בטוחה שאפשר גם לנתח את חיבתי כנתונה לשני סוגים של פוליפוניה ולהסביר את ההיבטים המתמטיים

אם כי אני גם אוהבת מוסיקה גריגוריאנית

(היא מזכירה לי את התפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר).
אבל אני שומעת ג'אז ובארוק - בעיקר באך - כי הם מחליקים לי את הקמטים האנכיים בין הגבות. זו הייתה מוסיקת ההריון שלי

.
<ואני דווקא חובבת גם מוסיקת קיטש, ספרות זבל וסרטים של brainless fun , ושיתפוצץ האלטר אגו>

יש לי כאן איזו דוגמה מתחת ליד... אולי לא מתאימה לרוח הדף והדימוי שלי... רק אם תלחצו עלי. בבקשה, כן, תביא את הדוגמה!

תמי גלילי הזמינה אותי אז באתי... ודבר ראשון לחצתי על הקישור לניל יאנג שז'ראר הביא ו... טוב, זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את זה, אבל כבר הרבה זמן אין לנו טלוויזיה ובמחשב שלי קישורים מהאינטרנט זאת לא חוויה גדולה, ובקיצור, בסולו האחרון התרגשתי כל כך שביקשתי דחוף מהבן זוג שיבוא להחזיק לי את היד. מזל שיש לי רוקר בבית.
גם ג'אז עושה לי את זה לפעמים, וגם לבאך יש מקום בחיי, ומוזיקה גרגוריאנית אני גם אוהבת, אבל האמת, הכי מדבר אלי השילוב בין מוזיקה למלים, בעיקר בעברית. כי בסופו של דבר אני בן אדם של מלים.

ואפרופו מלים, אם להצטרף לבון טון שהשתלט על הדף: שנאתי את מדאם בובארי. צלחתי את כל הספר (מזמן, אבל לא בתיכון. תודות לכל מיני נסיבות, את הספרות לא הצליחו להרוס לי בתיכון) אבל סבלתי מכל רגע. אגב, גם מקבילתה הרוסייה, הגברת קרנינה, ביאסה אותי. היחידה שאהבתי היתה "אפי בריסט". אני כבר לא זוכרת למה אני שמה את שלושתן באותה קלחת כי כאמור זה היה די מזמן ובורכתי בזיכרון גרוע (דבר שמאפשר לי לחזור ולקרוא אותם ספרים ולראות אותם סרטים שוב ושוב, לשמחתי).
צל הימים, יש לי איזה חשד עמום ולא מבוסס שיש לך דריסת רגל בתרבות הצרפתית, ואולי לכן קל לך להיות סלחן כלפי המדאם, שכמאמר ה"ציטוט" המפורסם שבטח אין לו שום אחיזה היסטורית, היתה לא אחרת מאשר פלובר עצמו. אז לצערי גיליתי שלעומת קולנוע צרפתי, עם ספרות צרפתית - סליחה על ההכללה - ממש קשה לי. משהו ברובדי התחכום והאנינות לא תופס אותי.
אבל אני חושבת שמה שבאמת הפריע לי במדאם בובארי ובאנה קרנינה היה שכל כך בולט בעיני שכתב אותן גבר. בעיני, מדאם בובארי היא באמת פלובר... במובן הרע. אבל די, זה מתחיל להיות חסר אחריות מצדי, אין לי הספרים כאן ואני לא מוכנה להתחייב. זה מה שזכור לי שחשבתי אז.

"כפרה" - אמא אינקובטור, אם לא דיבר אלייך אז לא, מה זה חשוב? מה, חסרים ספרים לקרוא בעולם? קראתי אותו השנה (לא סובלת לקרוא ספרים כשהם להיטים חמים ש"כולם" מדברים עליהם) ו... טוב, דווקא די נהניתי מרובו, אבל הסוף הרס לי הכל.

אליס יקירתי, שניקח את הדיון המרתק למקום אחר?
אמנם לא מכירה אותך אבל הייתי שמחה לקרוא לך יקירתי. מכיוון שהתפרצתי לדיון ככה אני מצטרפת לשאלה. אם כי זה מסוג השיחות שעלולות למות כשגודעים אותן מהענף המקורי...

בורכתי בזיכרון גרוע (דבר שמאפשר לי לחזור ולקרוא אותם ספרים ולראות אותם סרטים שוב ושוב, לשמחתי).
גמני, גמני! והכי טוב: זיכרון סוציאלי - אני לא זוכרת בדיחות. אפשר לספר לי אותה בדיחה המון פעמים ואני לא אזכור. אלצהיימר נעורים מה שנקרא (אבוי, כבר לא כל כך נעורים...)
לאחרונה מתגלים בקיעים ביכולת הכל כך שימושית הזו, לצערי, ולפעמים אני נזכרת בבדיחה בדיוק לפני הפאנץ' ליין. ולפעמים אני אפילו זוכרת את כולה, ואז רז שואל בדאגה: הכול בסדר, מותק? את חולה?

הכי מדבר אלי השילוב בין מוזיקה למלים
ולי יש גם דיסלקציית שירים... בהקשבות הראשונות אני לא מסוגלת להקשיב למילים ב-כ-ל-ל.

_אם ספר משעמם אותך, או סרט, מוזיקה, אדם שמדבר (אולי כמוני עכשיו - ), אז אולי המסקנה שצריכה להיות היא שהוא לא רלוונטי לחייך, לפחות כרגע?
גם אם ירד אליך מלאך ה', כדי לחשוף בפניך את סודות הבריאה ותכליתה, אך את לא נמצאת בהלך רוח מתאים, גם הוא עלול לצ'עמם אותך עד עלפון...
זה אומר שכרגע מטרידות אותך צרות אחרות ועם כל הכבוד לבורא עולם, לבריאתו ולשליחיו, לך יש כרגע עבודה ברורה לעשות. ושיפסיקו לבלבל ת'מוח. תשלחי אותו אלי..._

היה לי מורה לספרות שהוא חלומו של כל תלמיד (ומבוגר). והוא הפך עבורי את מדאם בובארי ליותר מנסבלת, למעניינת. אבל עדיין הייתי צריכה את התיווך שלו כדי להנות - בעוד שאת "החטא ועונשו", למשל, קראתי בנשימה עצורה. אני חושבת כמו ז'ראר, אם משהו לא דיבר אלי, השאלה היא לא מידת האינטלקטואליות/עומק שלו אלא אותה הנקודה האישית בי, בחיים שלי, במקום שבו אני נמצאת, שבה היצירה פוגעת או לא. במקרה של הגברת בובארי, הנקודה המחברת ביני לבין היצירה פשוט לא היתה שם - אולי כי כמו ש ריש גלית טענה, באמת מדאם בובארי לא מבטאת, ולא ביטאה מעולם, רגשות ולבטים וקשיים של אשה, אלא של גבר שנסה לחשוב כמו אשה ויצא לו לא מדוייק. או אולי כי הייתי צעירה מכדי להזדהות עם הייאוש של מאדם בובארי והכלא החברתי שבו חיה, או אולי בגלל הבדלי אישיות שמנעו הזדהות. לא יודעת (וכנראה שגם לא אדע; אני מודה שברוב המקרים אני לא חוזרת ליצירות אחרי זמן-מה כדי לבדוק אם עכשיו כן יש חיבור וענין, וזו הסיבה שלעולם לא אנסה שוב לקרוא את פסגת השיעמום שהיתה הבון-טון החברתי סביבי בערך בתקופה שבה קראתי את מדאם בובארי, בגיל 16, "זן ואמנות אחזקת האופנוע". עוד וידוי: אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון").

אבל זה לא כל הסיפור

, לא כל מה שמגדיר (מראש?) אם אקרא/אאזין/אצפה בענין או לא. זה קשור למה שתמי כתבה בענין ההנאה מיצירות. פעם כתבתי ל אל דנטה שאני ממש דמוקרטיה עממית של סרטים (והא ראיה, בשבוע שעבר ראיתי את "איש הברזל". בחיי. זה אגב צריך להכנס לדף של למה בכיתי בהריון. בכיתי בסוף של "איש הברזל", ואני חושבת שזו סיבה מאד מקורית - שלא לומר מאד אידיוטית - לבכות בהריון

). אבל למרות שאני נהנית מסרטים פופולריים, שירים שמן הסתם נטחנים בגלגל"צ עד זוב דם וכד' - זו לא אותה ההנאה מיצירה שתובעת ממני את השילוב שבהלרגיש ולחשוב, ולחשוב קשה. אני יכולה להפריד בין ההנאות והחוויות השונות, אבל בסופו של דבר, רק שילוב של תחושת ההתעלות עם החקירה המחשבתית "יעשה לי את זה". יכול להיות שבגלל זה הצייר האהוב עלי הוא ואן-אייק דווקא. כי על הציורים שלו חייבים להתעכב ולחשוב, ולערוך בהם חקירה קפדנית ומחשבתית ארוכה ולחפש רמזים וטכניקות, במקביל להנאה החושית, במקביל לאסתטיקה.

ובענין כפרה - הוא המם אותי לגמרי. לגמרי.הענין עם האגרטל הוא בדיוק מסוג הדברים האהובים עלי - בדיקה של נקודות מבט שונות של תמונה שהיא לכאורה טריוויאלית ובפועל - יש בה רבדים על רבדים של משמעות, שנטענים אליה בדיעבד (כאן החלק של ה"מחשבה"). ובמקביל, היכולת של סופר לחשוב כמו ילדה בת 12, כמו הילדה בת ה-12 שהייתי אני, ולאפשר לי למקם אותה במרחב רגשי כללי תוך כדי שאני מבינה אותה ומבינה יותר ממנה כמבוגרת - זה פשוט גרם לי לתחושה של הנאה עמוקה. השילוב, כאמור

(כל זה לא סותר כמובן את הזדהותי העמוקה עם <ואני דווקא חובבת גם מוסיקת קיטש, ספרות זבל וסרטים של brainless fun , ושיתפוצץ האלטר אגו>

)

כמובן שיש גם צד שלישי למטבע. האם יצירות אמנות באמת נמצאות "מעל" או "מחוץ" לזמן, ואפשר להנות מהן בלי קשר לקונטקסט החברתי שבו נכתבו? אני חלוקה בדעתי עם עצמי בנושא הזה. טרגדיות יווניות משעממות אותי, ומעודי לא הצלחתי לצלוח את השורה השישית בשום פואמה במידל-אינגליש מהמאה השישית. מצד שני אני מתרגשת בלי סוף מקריאה בתנ"ך ובברית החדשה, צוחקת מחלום ליל קיץ של שיקספיר, ונהנית מ ט.ס. אליוט. ובאף אחד מהעולמות האלה אין לי נגיעה ממשית. אולי זה שוב מחזיר אותי לנקודה של "איפה זה נוגע אצלי". אבל "אצלי" הרי גם הוא תוצר של מיינדסט מסויים, תפיסות חברתיות מסויימות, מגבלות הזמן והמקום, לא?

_אליס יקירתי, שניקח את הדיון המרתק למקום אחר?
אמנם לא מכירה אותך אבל הייתי שמחה לקרוא לך יקירתי. מכיוון שהתפרצתי לדיון ככה אני מצטרפת לשאלה. אם כי זה מסוג השיחות שעלולות למות כשגודעים אותן מהענף המקורי..._

אני תמיד שמחה להיות יקרה למישהו/י. בכיף

אני בעד להשאיר את הדיון כאן, אח"כ אפשר לגזור אותו לאנשהו.

אני מאוד רוצה להמשיך ולחדד בסוגיית היחס לספרות, בין אם בחרדת קודש של "יצירות מופת/חובה" ובין התייחסות עניינית, אך עדיין לא הסתדר לי בראש. בינתיים אני מאוד שמח שמצאתי עוד שותפה להתרגשות מניל יאנג, האמת פעם ראיתי קטע אחר שלו ביוטיוב ששם הוא מספק יותר סחורה, Fuckin' up מתוך Ragged Glory, אלבום שכולו חריקת גיבסון אחת מתמשכת... עכשיו בזמן הכתיבה אני מריץ לבדיקה ברקע קטע שלו בהופעה עם פרל ג'אם. בדקה ה- 3:45 הוא מתחיל לחרוש... הוא עושה בצפר לצעירי הגראנג'... לחובבי הג'אנר .
ולגבי הקישור ההוא שהבטחתי קודם, לא שמתי אותו כי לא מצאתי את הגרסה שחיפשתי. אז במקום יש את גרסת האולפן המקורית כפי שאני רגיל לשמוע, והמעוניינים יכולים לבדוק את גרסאות הלייב השונות המקושרות ביוטיוב. רמז למי שחייב לדעת לפני שהוא לוחץ על הקישור: זה מהבלגן הבריטי של סוף ה-70'. בין היתר נבדק שם רעיון ההרמוניה. מקהלה שמיימית של באך, זה לא. אולי בארוק תעשייתי... אפשר גם עדכון גרסה לרקוויים של מוצארט.

אה, וכמובן שאני חייבת להוסיף משהו לא קשור שעלה במחשבתי לפני זמן-מה, בעקבות קריאת עוד דיון בבאופן שמנאץ את הטלוויזיה המשוקצת

. אני כבר לא זוכרת איפה זה היה ולמה או אפילו את הפרטים, אני רק זוכרת את הטענה שמעברים חדים בין התרחשויות סיפוריות (כמו למשל בסדרות דרמה) הם "לא טבעיים" לנו (או למבנה המוח שלנו, משהו כזה), ועדיף לנו להשאר עם סיפורי המדורה הפשוטים ומעוטי-ההתרחשויות לכאורה שמהם נהננו אי אז כלקטים-ציידים לה-לה-לה המשיכו את המשפט כי לי אין כוח.

זה נקשר אצלי לשאלת ה"ממה אני נהנית". אני יודעת שאני כאמור נהנית יותר ככל שהיצירה שלפני היא מורכבת ועדיין אפשר לזקק ממנה בסופו של דבר איזו חוויה אנושית אוניברסלית (אם יש דבר כזה בכלל), או אולי - רגש אנושי אוניברסלי (אני משוכנעת שיש). חלק מהדרישה הוא התרחשות מקבילה של כמה סיפורים שונים או התפתלות של סיפור אחד ועונג המעבר ביו ההתרחשויות והמעקב אחריהן. וניסיתי לחשוב על המקור של התענוג הזה, בעיקר בגלל הטענה החוזרת על קצב המעבר בין הסיפורים וכמה הוא לא טבעי, התרחשות-מעבר-התרחשות-מעבר... ואז נפל לי האסימון.

האיליאדה. זו פשוט האיליאדה. קורים שם בערך מליון ואחת דברים, חלקם סותרים בזמנים, חלקם במקום; המעברים לפעמים מהירים, לרוב לא רציפים, קטועים, חסרי הסבר, ומדובר ביצירה ארוכה כאורך, ובכן, האיליאדה. וזו יצירה שמקורה בעל פה, ששרדה כיצירה אוראלית בת מאות שנים (ושורות) לפני שעלתה על הכתב. היא הדבר הכי קרוב שיש לנו (מבחינה היסטורית) ללשבת ליד מדורה ולשמוע סיפורים, למעשה היא סיפור שסופר על יד מדורות רבות, ומבחינה אמנותית/סיפורית היא אופרת סבון מטורפת על ספידים.

אני חושבת שזה אומר משהו. אני חושבת שיש משהו במכונה המורכבת-להדהים שהיא ה'מיינד' (במובן של נפש וגם מוח) שמחפשת גם היא מורכבות שתשקף את שלה, שתאתגר אותה, שתחקה את האופנים הסבוכים שבהם היא מתקיימת, מתבטאת ומבינה את עצמה. ולכן מהנה לראות את "טרויה" (בחיי. בראד פיט בחצאית, וזה עוד כלום לעומת אריק באנה בחצאית. נסו ותהנו), אבל מהנה בערך פי מליון לקרוא את האיליאדה. עם המדורה או בלעדיה

.

ז'ראר תודה! כרגע יש לי אורחת חמודה שישנה לידי אז אין מצב להשמיע כלום, אבל אנסה מחר בבוקר

החוויה האמנותית צריכה להיות קודם כל חוויה מיידית, חושית ורגשית.
תמי, אני מהנהת לכל מה שכתבת בעניין זה. הייתי מצטטת את כל ההודעה מלפני 24 שעות, אבל היא ארוכה מדי...
גם אני נוטה להתעניין ולהעמיק בהבנת יצירה אמנותית, הרקע שלה, הקונטקסט שלה - בתנאי שהיצירה קודם כל דיברה אלי, נגעה בי, יצרה חווייה.
אין לי שום עניין להעמיק ביצירה שלא מזיזה לי, שמשאירה אותי אדישה או משועממת.
אשר למאדאם בובארי, הסיפור יכול היה להיות חומר גלם ליצירה מרגשת. והוא איננו מרגש. הדמויות שטוחות, הן וקורותיהן אינן נוגעות בי ואינן מעניינות אותי. הוא פשוט נכתב בחוסר כשרון.
אנה קרנינה, לעומת זאת, גם הוא רומן בן המאה ה-19 ועוסק באותו נושא - ריתק אותי.
קראתי את שני הספרים בערך באותה תקופה. אינני חושבת שהיה הבדל בנסיבות החיים שלי או ב נקודה האישית בי, בחיים שלי, במקום שבו אני נמצאת, שבה היצירה פוגעת או לא. כלומר, ההבדל העיקרי בין שני הספרים הוא בכשרון הכתיבה של הסופר.

אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון".
אני בכלל לא קראתי אותו. וכשהוא נכלל בין מאה הספרים החשובים של המאה העשרים (אינני זוכרת של איזה מוסד או עיתון היה הדירוג) אפס הסיכוי שאקרא אותו אי פעם, כי כאמור יש לי סלידה עזה מספרים בעלי תואר.

בחיי. בראד פיט בחצאית, וזה עוד כלום לעומת אריק באנה בחצאית. נסו ותהנו
D-:
<מתרכזת בעיקר>

אה, אבל אש"י, מה שאת קוראת לו כישרון כתיבה גם הוא הרי ענין של שיפוט אישי, כלומר של טעם, והטעם איננו אובייקטיבי אלא - או אותה נקודה אישית מסתורית, או תכתיב של הזמן/מקום/הנחות תרבותיות, או שילוב של שתיהן. לא?

כרגיל, תמי צודקת לחלוטין, והנה movie]ההוכחה pix[/po]/warner brothers/troy/eric bana/astride.jpg

<

מרוצה מעצמי>

אגב, כישרון כתיבה יכול גם להתקיים לצד ביזבוז משווע שלו (אם בבחירת הנושאים ואם באופן הטיפול בהם). קחו למשל את זו'רז' פרק. כל כך הרבה כישרון, שנותב לכדי... מה? התרשמתי, אבל באותה המידה גם שכחתי אותו שבוע אחרי שקראתי. והוזכר כאן סטיבן קינג, שלדעתי הוא כשרוני בצורה יוצאת דופן ("אני והחברה" פשוט מצויין בעיני), וכל הכישרון הזה מתבזבז על הפחדות (אם כי חלקן מצויינות). כך שכישרון בעיני הוא לא הכל. הוא חייב לדבר אתי, אלי. חייב להתקיים דיאלוג ביננו. והדיאלוג תלוי בשנינו (בכשרון שלו ובחיבור האישי שלי).

עוד אחד עם כישרון, שמייצר יצירות מעצבנות במיוחד הוא התסריטאי צ'רלי קאופמן. לא דעה פופולרית, אני יודעת, אבל אישית - ולעולם לא אתעייף מלחזור על כך - "שמש נצחית" נתפס אצלי כתרגיל תסריטאי שנון וקר (ושטוח), שאלמלא המשחק המשובח של כל המעורבים בו גם היה נחשף מיד ככזה ע"י הקהל. כל כך התרגזתי שהחלטתי להפסיק לראות סרטים שקאופמן כתב להם את התסריט.

<ומחכה לסקילה>

המשך הדיאלוג מ-{{}}דוד מלך הפלאפל (עוד בסוף השם הזה יתפוס...).
מה שאומר עכשיו אולי יותר מתאים לשיח בין ארבע עיניים, אך אנסח אותו כך שאולי כן יועיל ברשת: אני נמצא עכשיו בתהליך אינטנסיבי של בדיקה/ניסוח/אוורור הנחות יסוד, שבמסגרתו גם התחלתי לכתוב כאן. כי הדיאלוג הוא מרכיב חשוב עד קריטי בתהליך הזה. החשיפה לביקורת של הזולת והצורך לענות לה בודקת את הרעיונות שאחרת מסתובבים בלופ אינסופי במבוך. הדיאלוג הוא אולי חוט אדריאן, אם במיתולוגיה עסקינן...

כקו מנחה לתהליך זה, החשיפה שלי לרעיונות שהסתובבו בתת היבשת ההודית לפני כמה אלפי שנים. אחד המסמכים המייצגים הוא "פסוקי היוגה לפטנג'לי". מסמך אחר שמנער אותי חזק כל פעם שאני צולל בו הוא "יוגה וסישתהא". כבר אלף פעם רציתי לפתוח דף סקירה ודיון בדבריו, אך כשאני מתיישב לקרוא בו במטרה זו, אני לא מצליח יותר מאשר לסמן קטע לציטוט, שרק הולך ומתארך...

ומזה חזרה לדיאלוג, ולקשור את שניהם בחבילה אחת, הדיאלוג הוא מרכיב מהותי ב-"עבודה" שלנו. לכן סוקרטס עבד בדיאלוגים, ולא הקדיש זמן לתעד כלום בכתב...

אגב, אותם דוברי סנסקריט מבטלים את ההפרדה בין אמונה לרציונליזם. האמונה שלהם רציונאלית לחלוטין. קיומו של "בורא עולם" מתיישבת באופן לוגי מושלם עם כל תופעות העולם הפיזי, שהן ה- Manifestations שלו בעולם הפיזי, שהוא עצמו ביטויו. הם לא עסוקים בלהתווכח עם אנשי המדע, להכחיש ולהתכחש לעובדות, אלא עובדים איתם יחד במטרה לחקור את המציאות. חקירה זו, Viveka היא אחד מהערכים העליונים שלהם. נציגיהם בעולם "המודרני" הולכים ללמוד פיזיקה מתוך הכרה שגם שם יש מידע שייקדם את חקירתם. ראי הסרט What the bleep do we know. אגב, ביהדות שפינוזה (ואני לא כ"כ התעמקתי בו ובעבודתו, רק זורק ככותרת) הלך בדרך דומה, ובתמורה מה קיבל? את אבותיו הקדומים של עמנוא ל שכבר אז קראו לו חלוש נפש. זה נשמע יותר טוב בלאדינו...

שמש נצחית" נתפס אצלי כתרגיל תסריטאי שנון וקר (ושטוח), שאלמלא המשחק המשובח של כל המעורבים בו גם היה נחשף מיד ככזה ע"י הקהל.כל כך התרגזתי שהחלטתי להפסיק לראות סרטים שקאופמן כתב להם את התסריט.

אליס אני גם לחלוטין לא התחברתי לתסריט. הפילוסופיה חביבה (ולא אמינה בעליל) ותו לאו. בכלל, הרבה מדי סרטים מתקשקשים בסוג של אוננות פילוסופית לא חכמה ולא מורכבת מספיק בשביל שתעניין. ומאחר ומדובר בפילוסופיה לא מעניינת אז סרטים מהזן הזה מפספסים את המ שמחזיק סרטים אחרים ופחות מתנשאים - אותנטיות. לכן אתה מסיים את הסרט בעיקר בתחושת באשר אבדנו אבדנו...

אבל מה את אומרת על הסרט "כשניטשה בכה" ? חיכיתי לסרט הזה אחרי אהבה אדירה לספר וליוצר - ואני מתקשה להבין איך יאלום אישר את התוצאה הזו (טוב, זה בטח כבר לא היה תלוי בו). משהו פרחי, גרוטסקי, זול ודבילי שכמותו לא ראיתי אולי בקלטות לילדים סוג ז'. עד כדי כך שלא יכולתי לראות מעבר לשליש הראשון וגם זה רק כי הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה ותיכף יתחיל הסרט האמיתי..

אבל אם כבר בכעס על תסריטאים עסקינן, אני לא סולחת ולא אסלח לתסריטאי של הסופראנוס והסיום העלוב של הפרק האחרון. ימים ישבתי וראיתי את\ הפרק האחרון רק שוב ושוב מול כל הסימבולים האפשריים (הידעת שסצינת הסיום שהם יושבים במסעדה במשך כ7 דקות גג - צולמה במשך 3 ימים!) החל מאיך שהוא אוחז בכוס וכלה בחיוך העקום של כרמלה - וכלום.

אם זה לא מספיק, אז ראיתי באותו השבוע את הסרט פרחים למיס אריסון או משהו דומה, או שאולי בילבלתי, בכל מקרה סרט עם סוף פתוח אחרי שכל הסרט היה "פתוח" ולפי דעתי הבאי היה בסוטול או משהו, וגם הוא מסתיים במעין סיום לא מוגדר, סתמי בעליל שחוץ מלזרוק את כוס הקפה של המסך לא לקחת איתך כלום מהסרט. אחרי אותו שבוע הוצאתי את הטלויזיה מהבית. העצבים המרוקאים שלי לא עמדו בזה (אמיתי לגמרי).

<ועכשיו אני בוהה בסרטים דרך מסך מחשב קטן לתפארת העצבים המרוקאים..

>

שליחה על ידי אוק* » 18 מאי 2008, 09:53

מציץ לרגע. ראיתי בעיתון וישר חשבתי עליך:
"מחקר גרמני מצביע על הצד הקודר של עודף חיוכים: דיכאון, לחץ דם גבוה ובעיות לב"
מי אם לא הגרמנים יעשה כזה מחקר ?!

בכל מקרה, שום דבר שקצת כרוב כבוש לא יפתור.
הדבר השני שחשבתי עליו זה החיוך של אוליקאן שהוחלף בפעם האחרונה אחרי גול בדקה ה-90 -
http://www.ynet.co.il/PicServer2/020120 ... [po]TKI106 wh[/po].jpg
אכן חיוך שנראה כמו דכאון. ולך מגיעות ברכות על חלקך באליפות, יצאת לחגוג? יש הימורים לקראת גמר האלופות?
ואגב ספרים מעולים, קראתי לאחרונה את התגנבות יחידים של יהושע קנז והוא אחד הספרים
הטובים ביותר שקראתי אי פעם. והוא גם מתקשר בעקיפין לתחומי העניין שלך.

עוד וידוי: אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון").
לא לא רק את
פשוט עד עכשיו לא העזתי להודות בזה

קחו למשל את זו'רז' פרק. כל כך הרבה כישרון, שנותב לכדי... מה? התרשמתי, אבל באותה המידה גם שכחתי אותו שבוע אחרי שקראתי
אוי אוי אוי. קראת את W? זה אחד מחמשת הספרים הטובים שנכתבו אי פעם לדעתי.

אחד מחמשת הספרים הטובים שנכתבו אי פעם לדעתי
נו, כרית לעצמך את הבור לכן תיפול בו: מהם ארבעת האחרים?

צל הימים, שלא תטעה בי: אני בורה גמורה בענייני מוזיקה, גם כן. פשוט כאמור השכלתי למצוא לי רוקר שיגוון לי את החיים. ככה למדתי שסולו גיטרה (חשמלית, זה ברור, לא?) הוא אחד הדברים האורגזמתיים שיש.
בלה לוגוסי - אהבה ישנה שלי עוד מהימים שקולנוע עמד בראש מעייני. אבל לא יכולה להגיד שמתמחית בו. הקטע של באוהאוס גדול, אבל תכף אבדוק את גרסת הלייב, נראה לי שאעדיף אותה. וישר רציתי להגיד לך שתזהה אותי ביום עיון לפי בן זוג שלובש חולצת קראפטוורק (במבטא גרמני כבד, יה?) אבל הוא, כמו הילדים שלנו, לא מתלבש לפי הזמנה.
טוב, סליחה, יש לי חיים, כן?

התכוונתי בורה גמורה גם בענייני מוזיקה ולא לייחס לאף אחד אחר בורות, כמובן.

והתגנבות יחידים באמת מעולה
מה שהציק לי בהתגנבות יחידים הם הדיאלוגים והמונולוגים העמוקים והכבדים.
הם לא ממש מתיישבים עם העובדה שהדוברים הם טירונים בני 18.
<מזכיר לי את הביקורות על הסידרה דוסון קריק (-: >

אבל אם כבר בכעס על תסריטאים עסקינן, אני לא סולחת ולא אסלח לתסריטאי של הסופראנוס והסיום העלוב של הפרק האחרון. ימים ישבתי וראיתי את\ הפרק האחרון רק שוב ושוב מול כל הסימבולים האפשריים (הידעת שסצינת הסיום שהם יושבים במסעדה במשך כ7 דקות גג - צולמה במשך 3 ימים!) החל מאיך שהוא אוחז בכוס וכלה בחיוך העקום של כרמלה - וכלום.

לפני שבוע גמרנו לראות את כל העונות של הסופרנוס. אז קודם כל, בעיני הסופרנוס היא אחת מיצירות הטלוויזיה הטובות ביותר שנעשו אי פעם בארה"ב (כן כן, גם טווין פיקס). לא שלא היו ירידות ברמה מדי פעם אבל בגדול, אין טלוויזיה כזו (השבוע התחלנו לראות את העונה האחרונה של the wire ולמרות שאני ממש אוהב את הסדרה הזו, אחרי הספורנוס הרגשתי פתאום שעם כל הכבוד, the wire זה טלוויזיה והספורנוס זה קולנוע בהמשכים. אם מישהו מבין למה אני מתכוון).
לגבי פרק הסיום, שגזל כמה ימים וכמה וויכוחים בבית, אחרי שקראנו את כל התאוריות האפשריות (01. הסצנה הסופית היא המחשה, בפעם הראשונה בסדרה, איך העולם נראה מנקודת המבט של טוני. 02. טוני נרצח ועם הרצחו נגמרת הסדרה. זאת משום שכל הסצנה הסופית היא אחד לאחד הרצח מהסנדק. 03. דיוויד צ'ייס לא ידע איך לסיים את הסדרה. 04. בחירה מודעת של צ'ייס להחזיר את הצופים לחייהם שלהם, אין שכר ועונש, הכל ממשיך כרגיל, פשוט הפיפשואו נגמר.).
החיבוטים שלנו היו שלא יכול להיות שסדרה כל כך טובה, כל כך מוקפדת ומדוייקת, עם אמירות כל כך מושחזות על החיים בארה"ב, על אלימות, על כסף ומקומו בעולם, על מוסר ועוד ועוד ועוד, תסתיים בזה שצ'ייס (שכתב וביים את הפרק האחרון. כמו את הפילוט) פשוט לא יודע איך לסיים את הסדרה (הלכה אפשרות 03). המסקנה הסופית שלי היתה שצ'ייס החליט לתת לכל אחד מהצופים להחליט בעצמו מה הסוף, אלה שבאו בגלל הסנדק, קיבלו את הצידוקים שלהן לנעשה ואת הדרמה שהם רצו. אלה שנקשרו לטוני ולחייו קיבלו סצנה סופית שבה כל המשפחה מתאחדת א-לה here we are in the center of town, וכולה מדו נכנסת לפריים וזהו. (הפעם השנייה שראיתי את הפרק, הסוף היה הרבה פחות דרמטי מהפעם הראשונה). אלה שחיפשו שכר ועונש, יכולים להמשיך לחפש אותו או להצטרף לחברה שבאו בגלל הסנדק ואולו שחושבים שצ'ייס לא ידע איך לסגור את הסדרה - כנראה צודקים גם

בכל מקרה אני לא מקנא במי שיש לו כזו משקולת על הכתפיים - לסיים סדרה שבכל קנה מידה נחשבת מופתית.
וזה יכול כמובן להוביל אותי לדבר על אמנות ועל משמעותה בחיי הפרט, אבל למה להכנס לשם.
עדיף במקום זה להסכים שצ'רלי קופמן הוא קופירייטר בכיר ולא יותר מזה, שמזלו שגונדרי הוא גאון ועשה כזה סרט מוצלח מתסריט שלו (כי גונדרי הוא פשוט מוצלח ביותר!), שאני מתבאס קשות שטרם הגעתי לעותק בן ה15 שנה שיש לי בבית של התגנבות יחידים, שהתפסן בשדה מתאים מאוד לגיל מסויים, ושאני הסמכות העליונה, הבלעדית והמוחלטת לאיכות בנוגע לאמנות ושבשואה האקולוגית המתרגשת עלינו בקרוב, חלושי הנפש יהיו הראשונים ללכת (אבל עם חיוך!). (עזי הנפש כנראה ישחו בביוב עם מים אפורים וג'וקים. זה לא בשבילי)

אה, ואליס, בזמנו הבטחתי לך דיון על כרמלה. עכשיו אני מוכן

ריש גלית : תודה על הרמז של חולצת קרפטווווורק ("וו" גרמני ארוך ומודגש), אני אגיע כנראה מאוחר, לקראת שש לאסוף את השאריות. זוגתי והבנות יהיו שם כנראה בסביבה של אופק ויורי אורמן (או להיפך, אופר ואוקי רומן). אני מקנא עמוקות בבן זוגך שהרשה לעצמו להיות מוזיקאי לעומתי שבפולניות עמוקה, אקח את תאוותי לקבר. יהיה לי שם שפע של זמן לשמוע את ה- Requiem. עדיין לא החלטתי לגבי החולצה (מחר בפרט ובקבר בכלל). יש לי חולצת פינק פלויד אבל קצת מפדחת, זו עם עטיפות האלבומים המצויירות על הגב של גראציות מעורטלות. סביר שזוגתי תתבייש בי. אז כנראה לא אלבש אותה.
אם אתקל בבן זוגך אנו עלולים לשקוע בשיח מוזיקאלי עד קץ הימים, בעיקר אם הוא רוקר Keep on rocking in the free world ... וזה הקישור <אני מסתבך עם קישור במחרוזת שלמה של תווים לטיניים> , שוב בשיתוף מתבקש עם פרל ג'אם, כי הרי לו הכבוד לייסד את הגראנג'... מעניין מי התיש שם את מי...
לגבי באוהוס, חיפשתי גרסה עדכנית על הבמה שכנראה הוסרה, ביצוע טכני מנוכר ללא הפוזה הערפדית.
<בינתיים הווידאו של יאנג הגיע לסיום, סוף רוק'נ'רולי קלאסי של פירוק לגורמים בבלגן של פידבקים. כמעט כמו בכדורגל...>

קצת איבדתי אחיזה בדיון הספרותי, אני עם הגישה הפונקציונאליסטית שלי חסרת המעוף. איש חומרי שמחפש רק תכלס' ולא מבין את השיח האמנותי גבה המצח... והכוונה בין היתר לזה:
אוי אוי אוי. קראת את W? זה אחד מחמשת הספרים הטובים שנכתבו אי פעם לדעתי Qu' est-ce que c'est ???

אם כי אני גם אוהבת מוסיקה גריגוריאנית (היא מזכירה לי את התפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר).
ממש לפני כמה ימים שמעתי הסבר (אוי, המוח שלי מסננת, לא זוכרת איפה וממי!) שהקיסר הביזנטי [עוד חור, נו, זה שקיבל את הנצרות והפך אותה מדת נרדפת לדת הממלכה, אני לא מאמינה ששכחתי את שמו )-: ] אסר על עריכת כל שינוי במנגינות. אם אני לא עושה פה בלגן גדול, אז מדובר במוסיקה הכנסייתית הגרגוריאנית. והסיבה שהוא אסר על כל שינוי, היא מפני שהם שימרו את המנגינות שהיו שרים בבית המקדש.
כך שזה לא מקרה שזה מזכיר לך את התפילה בבית הכנסת.
וזה רק בתנאי שלא עשיתי בלגן גדול.
(אמא של יונת, הושיעי נא!)

"זן ואמנות אחזקת האופנוע". עוד וידוי: אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון").
אותי שלחו לקרוא את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" בגיל עשרים ומשהו, מפני שעשיתי בדיוק אז רישיון לכל אופנוע. קראתי. היו כמה דברים שאהבתי (הזדהיתי עם התחושה של המחבר של רכיבה על דו גלגלי בתוך הנוף, בתוך החיים, שאין בה כל דימיון לנסיעה בתוך קופסת המכונית), ומשהו אחד שהולך איתי עד היום, אבל לא ממש עוזר: הבנת החשיבות של הכרת ה"אופנוע". לא חשוב מה, אופנוע, אופניים, אבל לא להיות זה שרק רוכב, ולא מבין בכלי ולא יכול לטפל בו כי הוא לא מנסה בכלל ויש לו רק פחד ממה שזה ולכן הוא חייב מכונאי צמוד (יצאתי מובנת?).

את "התפסן בשדה השיפון" קראתי. נדמה לי שאחרי שבעלי (שהיה אז רק לעתיד) אמר לי שהוא אוהב את הספר הזה. אה, לא, קראתי אותו פעם לפני כן. ואז, כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותו, הלכתי לקרוא אותו שוב, כי לא הצלחתי להיזכר על מה הספר ומה כל כך מעניין בו. אז קראתי אותו שוב. ועדיין אני לא מצליחה לזכור על מה הספר ומה כל כך מעניין בו P-:

ולחשוב שאת "מדאם בובארי" ניסיתי לקרוא רק מפני שזה היה "ספרות חובה" בתיכון, כשאת "אבא גוריו", "מלחמה ושלום" ו"החטא ועונשו" קראתי עוד בגיל עשר או אחת עשרה, פשוט מפני שזה היה בבית וכבר גמרתי את כל הארונות של ספרי הילדים. אצלי היו שני סוגים של ספרים:
אלה שקראתי רק פעם אחת. ודי. לרוב, ספרים שהגיבור מת בהם לא זכו לפעם שניה.
ואלה שקראתי שוב ושוב ושוב ושוב. למשל, סיפורי פושקין. למשל, סיפורי שקספיר בגירסת צ'רלס ומרי למב. למשל, "ג'יין אייר" (בדיוק הבת שלי גילתה את הספר פה). למשל, כל ספר של אריך קסטנר. הרשימה ארוכה.

אבל ככל שאני, אה, איך נגדיר את זה, מתרחקת מתקופת הילדות, כך גוברת ההעדפה שלי לספרי עיון.
כריסטופר אלכסנדר היה לי ממש תענוג טהור לקרוא (שאלתי מספריית הגיאוגרפיה (-: ).
כך גם "תורת הכאוס". והספר של ווסטון פרייס.

אגב, ביהדות שפינוזה (ואני לא כ"כ התעמקתי בו ובעבודתו, רק זורק ככותרת) הלך בדרך דומה, ובתמורה מה קיבל?
כשלמדתי פילוסופיה, בחרתי לכתוב עליו עבודה. אהבתי אותו מאוד, אבל היה לי קשה עם המשחק שהוא שיחק שם עם בני תקופתו. זה לא עזר לו. המשחק היה, שבכל פרק הוא קרא תיגר על תפיסה מושרשת בימיו (נגיד, על קיומו של אלוהים...), אבל בפרקים הבאים התייחס אליה כאילו היא שרירה וקיימת. כך הוא מצד אחד אומר את דעתו - ומצד שני מבטל אותה במין "זה היה תרגיל מחשבתי פילוסופי למטרות משחק בלבד, ועכשיו נחזור למה שאני באמת חושב". זה בזמן שהפרק עם התרגיל המחשבתי היה "מה שהוא באמת חושב, וכל השאר היה הסוואה. לא עזר לו.

בשמת, על שפינוזה : תודה על ההארה. אין ספק שגם הוא נכשל בסעיף התקשורת עם הזולת... שזה אחת מהאבחנות "הפונקציונאליות" שלי בהתייחסותי לטקסט כתוב: מידת התיקשורתיות. או בניסוח שונה, יש היאמרו מניפולטיביות. אם יש לי אמירה, המטרה היא להעביר אותה. לא שיחזור אלי כבומרנג וותשלח אותי למוקד... ומה שאמרת על התוכן עצמו: נראה לי לוגיקת חקירה אופיינית ששואפת להפוך כל אבן, בלי הנחות. או בסנסקריט, Viveka.

נראה לי לוגיקת חקירה אופיינית
ברור.
וזה גם עם רקע עמוק בפילוסופיה.
אבל פה זה נתן לו דרך להביע את דעתו ועדיין להעמיד פנים שזו לא דעתו.
לשחוט פרות קדושות שאף אחד לפניו לא שחט, בצורה משכנעת מאוד, אבל אז להגיד "אה, סתם צחקתי".

אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון". לא הזדהיתי אבל קראתי בעניין, התענגתי על הכתיבה הזורמת ועל הקצב המהיר, וכמובן על ניו יורק ניו יורק שתמיד הרבה יותר יפה בספרים מאשר במציאות. ספר אחר מסוג "אנחנו הילדים האמיתיים-לעצמנו מול עולם המבוגרים הצבוע", "הנסיך הקטן" המיתולוגי, השאיר אותי אדישה עד משועשעת, ולחלוטין לא מתרגשת עד עמקי נשמתי.

מ"זן ואמנות" לקחתי את החלוקה של ראיה קלאסית ורומנטית של העולם. זה ספר שהוא האנטיתזה ל-chick lit, ז'אנר ספרותי מפואר שאני גומעת לאחרונה במינון גבוה הרבה יותר מן הרצוי, ולי הוא מהווה מעין הצצה לדרך פעולתו של המוח הגברי.

שאני מתבאס קשות שטרם הגעתי לעותק בן ה15 שנה שיש לי בבית של התגנבות יחידים קראתי שוב לא מזמן, מה שמדהים הוא שעם כל ההקשר של שנות החמישים, והעליה, והקיבוצניקים-הותיקים-מול-העולים-החדשים-הגלותיים, הוא רלוונטי ואפילו מאוד.

וגם: "והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב. וגם: אני קוראת עכשיו את The White Bone של Barbara Gowdy, שמתאר את נדודיו של עדר פילים (למעשה פילות) בסוואנה היבשושית של אפריקה, בחיפוש אחר הגביע הקדוש של הפילים. יש לי משהו עם ספרי מסעות-עם-מטרה בערבות צחיחות.

על פניו הפילוסופיה אמורה להיות חקירה. אך גם כאן רוב הכותבים קיבלו "נכשל" בקורס תקשורת, ולראייה מעמדה בציבור. הרי לאדם יש דחף בסיסי קיומי לתהות לגבי... הכל. אך הדחף הזה מדוכא או מתועל לאפיקים "קונסטרוקטיביים" (לך תעשה משהו מועיל עם עצמך", או כמו שנזכרתי באחד הדיאלוגים הגדולים מ-"הנמלט" : "מה אתה עושה?", "אני חושב", "אז לך תחשוב לי כוס קפה"). ואותם אלו שהוכתרו ע"י מגדירי התרבות (בשמת, אצבע מאשימה כלפיך, את אחת מהם

) כפילוסופים, שקיבלו אישור רישמי לעסוק בחשיבה מופשטת ללא תכלית ברורה ומוחשית, עסקו בזאת אך הסתבכו בניסוחים עקלקלים ו- obscure כך שגם בין החוקרים המוסמכים שלהם (שוב אצבע כלפיך) יש וויכוחים מי אמר למה ובאיזה הקשר ולמה התכוון המשורר.
<גם אני כותב בצורה פתלתלה...>
כך ששכרם יצא בהפסדם, ובעיקר, בהפסדינו.
לכן, נדבך חשוב בעבודתו של "הוגה" הוא תרומתו האפקטיבית לאנושות, ומכאן, קריאותו והיותו נהיר.
חקירה אפקטיבית היא חקירה ברורה. ללא צורף במתווכים יודעי ח"ן (רמז עבה לדיון שמתנהל בדף אחר).

ומכיוון שהכתרתי עצמי כמחזיק תיק המוזיקה (מוזיקת קצב ופופ, בחסות תזמורת הפופ והקצב הנודעת, "חיפושיות הקצב"), אני מביא משהו של חברה' נחמדים שערן סבאג הזכיר לי את קיומם בגל"ץ הערב (עוד לא עברתי על המילים, אבל יש מצב למשהו בעל טעם):
World Party Is it like Today

ואולו שחושבים שצ'ייס לא ידע איך לסגור את הסדרה - כנראה צודקים גם
גם אני קראתי את כל התיאוריות וראיתי שוב ושוב, ההתעללות של התסריטאי בנו הופיעה במתח העולה וגובר שהוא יצר (התעללות טובה, כלומר פולנית כי בתכלס' נהנים מזה). עד לסיום. מצד שני - כשהסיום כזה מרגיש כמו פטיש בראש - אני כועסת! לא מתאים לי הסוך הפתוח הזה שנותן בדיוק כמו שתיארת משקל שווה כלא חת מהתאוריות.
הבעיה היחידה בתאוריה שלך, זה שהסוף לא דיבר לכל אחד בהתאם לנישה שלו. כלומר זה שבאו בגלל הסנדק לא בטוחים שהסוף נגמר בהתכתבות עם הסנדק והמוות שלו. הבעיה היא שרוב הצופי הרגישו שכל מה שליווה אותם כל העונות, התפוצץ בפנים כי הכל נפתח מחדש.
למשל, אני בכלל אל חשבתי על הבעיטה בערכי הנצרות וכו', בל הסצינה האחרונה באמת הזכירה אתה סעודהה אחרונה של ישו, ומס' צלצולי הפעמון את הכנסייה , והסממנים הכתומים את המוות.. קיצר זה אתגר מחדש את כל מה שחשבתי עד לאותו רגע על הסדרה.
אז אם כבר בגאונות עסקינן, אין ספק שזה לא סגר לכל אחד את הסוך שהוא רצה, אלא פתחת פתח למאה כיוונים אחרים שניתן לראות את הסידרה.אני נשארתי עם תחושה שהוא פרם את מה שידעתי עד אותו רגע על הסידרה במקום לתפור את הגימור האחרון. ההתעניינות שלי בכל מיני סימבולים ומטאפורות גברה מאוד בימים שאחרי הפרק האחרון - וזו הגדולה בבחירה של התסריטאי, רק שלדעתי זו היתה תופעת לוואי של סיום כזה, כשהסיבה האמיתית היא שהוא לא רצה לסיים בהצהרה כלשהי שלא תירשם אכזבה כלשהי.פשוט לא עמד בנטל או לא רצה. כשהכל פתוח אז גם את האכזבה אפשר לנכס לשמרנות של הצופים שרוצים סוף סגור.. ואל לתסריט. אגב השמועות מהניצבים בסט אומרות שהיו צילומים של מס' סופים, ולדעתי פשוט עשו קבוצת מיקוד (שהרי בכל דבר שיש בו תהילה וכסף עושים קבוצות מיקוד כאלו ואחרות) והשאירו את הסוף עם האימפק הכי רציני.

אני רואה בזה אקט ממש ילדותי, שהחליטו שם בחלונותה גבוהיםש ל יוצרי הסופרנוס לזרוק זיקוק בוער למתח הגואה של סיום עונות רבות של סדרה מפתיעה ומותחת. בבחינת עדיף להבעיר את כל הצופים מאשר להשאיר סוף סגור שיכול ליצור אצל חלקם התלהבות אצל חלקם אכזבה ואצל חלקם - הבעיה הגדולה ביותר- אדישות. וזה קרה גם ככה בסדרות אחרות. כאן הלכו על בטוח- סוף כזה גורם לכולם להיות באטרף. תשומת לב שלילית עאלק.

אני כל כך התרגזתי שהנה אני מתחילה להתעצבן מחדש חודשים אחרי... מילא סוף פתוח לרומן בן 200 עמודים שקראת בין לילה. כזה סוף לסידרה רבת עונות כאלה? זו ממש סכים בבטן! ועוד אחרי בניית מתח כזו רצינית כשמדו נכנסה למסעדה אחרי שהצליחה לעבור את הכביש בשלום וכל ניואנס מלווה באטרף, וההוא עם הג'קט והמבטי... מעניין שלמרות שהשירים היו מאוד קלילים - המתח היה מטורף..
את שני קמטי ההבעה הראשונים שלי באמצע המצח אני יכולה לייחס לשלוש השניות בהן מדו חוצה את הכביש ונכנסת למסעדה - לא עפעפתי לרגע והבעת ההלם/פחד/ מתח לא זז הלי מהפרצוץ גם אחרי שהשחור של הסוף עטף את המסך.

אותי זה מרגיז, למרות המקוריות וה"מגנוביות" של סיום מקורי כזה שמטלטל אותך - כי בסוף אני רוצה סוף. לא רוצה שיפתחו לי קצוות פתוחים. את זה יש לי מספיק בחיים. אני לא רוצה שיובילו אותי עד לרגע לפני הקתרזיס ואז יגידו לי "זהו בובה, מכאן - זה רק את והדמיון שלך" להשאיר אותי לבד עם הדמיון שלי זה לא מוסיף בריאות.

אגב, אני ראיתי את זה בקובץ במחשב אז בהתחלה עוד הייתי אופטימית שאולי הקובץ סתם חסר וקיללתי את אלוהי המחשב. אחרי שהבנתי שככה זה בילט אין עברתי לקללות על תעשיית הטלויזיה,והתחלתי לקלל את כל הסדרות שאי פעם ראיתי, ואת התרבות האמריקאית, ואת כל המסעדות פאסט פוד האמריקאיות הדפוקותוכשזה לא הספיק עברתי לכעס על עצמי כי מה אני מתמכרת לסדרות טלויזיה, ומה לי ולסדרות טלויזיה ,יש חיים, ובזמן הזה יכולתי לעשות משהו יותר מועיל, ואנא פנינו, ונכון שהסדרה היא ביקורת יפה ומופלא הוהנאה צרופה אבל ככה היא בועטת בי לפרצוף אז מי צריך את זה ובכלל מה זה שאין גשם וקור וחושך קצת במדינה הזו וכל החמסינים המזדיינים האלה ומתי אני אעבור למקום פחות לח ועם יותר שמים. אני ממש זוכרת שצפיתי בפרק הסיום בקיץ עם מזגן מקולקל וזיעה עצבנית,ואיך כלהכעס עלי אדמות התערבב לי מהנבוט הזה של הסוף של הסופרנוס.

<נ.ב. שים לב שאני אל נוקטת בשמו של התסריטאי "ההוא". לא מכירה בו מאז שהוא עשה את מה שהוא עשה

>

שהקיסר הביזנטי [עוד חור, נו, זה שקיבל את הנצרות והפך אותה מדת נרדפת לדת הממלכה, אני לא מאמינה ששכחתי את שמו
קונסטנטינוס, לא?

באחד הדיאלוגים הגדולים מ-"הנמלט"
הו, מייד שודרגת!
אחד הסרטים האהובים עלינו. ראינו כבר המון פעמים ואף פעם לא נמאס לנו.

_שהקיסר הביזנטי [עוד חור, נו, זה שקיבל את הנצרות והפך אותה מדת נרדפת לדת הממלכה, אני לא מאמינה ששכחתי את שמו
קונסטנטינוס, לא?_
או! או! תודה! (ואני עוד חושבת לי: נו, בשמת, זה שאיסטנבול היתה קרויה על שמו, נו, קושטא... ובכל זאת לא הצלחתי להשלים את המחשבה הזאת... ).

אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון"
לא כל עוד אני לצידך!

צל הימים - בקטע של מוסיקה חביבה משנות ה-80 אני שם פה את זה (שכבר העברתי לאליס באופן פרטי) וזורק שאלה לחלל הקיברנטי (מה שהוא לא יהיה, מקווה שהמושג מתאים): האם אני וזה שהכיר לי אותם היינו היחידים במזרח התיכון ששמעו על ה-dead milkmen?

אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון"
גם אני. אבל אני אל מוצאת קסם בהרבה יצירות קלאסיות מכל תחום שהוא כי יש תחושה, לי לפחות, שלפעמים כמה גיבורי רתבות סחפו אחריהם ביקורת טובה ליצירה כזו או אחרת ואחוריהם העדר.
למשל חנוך לוין ופועלו, היה טרנד הערצה ושנים לאחר מכן התפכחות (לדעתי).

איתי - אני שמח שרתמתי עוד מישהו ב-"געגועי לאיייטיז", אך אגף זה של המוזיקה לא זכה לחקירה שיטתית מצידי באותה העת. יש כמה קטעים שנכנסו לי לקלסיקה של החיים, אבל אני בטח לא יכול להציג בקיאות. רק קצת הסתובבתי בפינגווין בסוף השמונים. ולא, בחיים לא שמעתי על החלבנים המתים החמודים...

וחזרה לספרות: אני עדיין עובד על מתקפת הנגד שלי, אך בינתיים אני חייב להגיב לחנוך לוין: סטירה אגרסיבית ואבסורד. בשלוש מילים.
הרחבה: ביקורת חברתית נוקבת, ולהלן שלוש ביקורות מהתקופה על "מלכת האמבטיה", מתוך וויקיפדיה :
"מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצינה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי).

לכן, לא סתם טרנד, אלא היו ממש אנשים שהרגישו שהוא מבטא אותם. ובזה, חנוך לוין ביצע את המוטל עליו, ועל כן מעמדו.

ונו, איך אפשר בלי כמה מילים על התפסן: אותי הוא לא תפס, אני רץ מהר. ושיפון, רק בלחם. כמו שבזמנו אמרו "שמיר, רק במרק".

ממש לקראת סגירת החלון על חנוך לוין בוויקי, רפרפתי קלות ומצאתי עוד דוגמית נאה לפועלו של מר לוין ותגובת הממסד:
הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "ייסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצינה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות דאז, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת".

סטירה ואבסורד, אמרנו?

לא מצליח להגיע לכאן כדי להמשיך לכתוב לג'ינגית על סופרנוס ועל שאר דברים וכבר עוד התקפה על אחד הצדיקים הגדולים שידעה המדינה האומללה הזו - חנוך לוין?
לוין הבין משהו שמעטים פה הבינו, שמה שמסתתר מאחורי המיליטינטיות, ההצהרות הפומפוזיות של מנהגי המדינה הזו, של הציבור הבורגני, זו פרוורסיה מינית מטורפת שמעבירה אנשים על דעתם.

לוין הבין משהו שמעטים פה הבינו, שמה שמסתתר מאחורי המיליטינטיות, ההצהרות הפומפוזיות של מנהגי המדינה הזו, של הציבור הבורגני, זו פרוורסיה מינית מטורפת שמעבירה אנשים על דעתם.

D-:

אני כנראה האדם היחיד בתבל שלא מצא שום ענין מיוחד, קסם או הזדהות עמוקה עם "התפסן בשדה השיפון"
זה בכלל לא ה-ספר של סאלינג'ר. אם הוא כתב ספר נפלא מימיו, ספר שטעון בהרבה יותר רגש ותובנות ולא מתיילד, זה "פראני וזואי".

לוין הבין משהו שמעטים פה הבינו, שמה שמסתתר מאחורי המיליטינטיות, ההצהרות הפומפוזיות של מנהגי המדינה הזו, של הציבור הבורגני, זו פרוורסיה מינית מטורפת שמעבירה אנשים על דעתם.
נו מילא הבנה, נגיד. אבל האומנות איפה? אמר מה שאמר, הבין מה שהבין, על הבנה אחת "ייחודית" ונגזרותיה- כביכול לא בונים קריירה, שלא לדבר על אומנות... בעצם בתקופתו לומר זין וכוס על במת תאטרון היה קטע, ושאנשים זקנים עניים עלובים ופילסופים מלהגים בלופ אינסופי זה שוס. אני אגב לא מזלזלת, היה אומן ראוי, אבל הבאזז המוערץ שנוצר סביבו היה בעיקר מיתוג של הלא ממותג.

"בלילה בלילה, באין רואה,
לאור ירח חיוור,
יוצאים אנשי הבסדר לגן
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
לגביעי הפרחים.

אנחנו אנשי בסדר,
אנשי בסדר גמור,
דור הולך ודור בא
ואנו עומדים לעולם.

אנחנו אנשי בסדר,
אנשי בסדר גמור,
אצבע בתחת ושיר בגרון
כי טוב ומסריח וחם...''

<סליחה, לא התאפקתי. זה בכלל לא שייך הנה אלא לדיונים אחרים שבהם דיגדג לי באצבעות לצטט את זה... עכשיו רק ניצלתי את ההזדמנות>
<אם כבר מדברים על סקילה>
<דיסקליימר לפי מיטב המסורת הבאופנית: אין לראות באמור ביקורת אישית, מקסימום ביקורת על תופעה>
<טענות נא להפנות לחנוך לוין>

סליחה, כאן מוסרים תנחומים למר באלאק ולחבר'ה שלו?
מיכאל -

נו מילא הבנה, נגיד. אבל האומנות איפה? אמר מה שאמר, הבין מה שהבין, על הבנה אחת "ייחודית" ונגזרותיה- כביכול לא בונים קריירה, שלא לדבר על אומנות...
די אתם כבר עם האומנות שלכם... נשבר כבר הז...ן של חנוך לוין ממנה. כל היום רק "אומנות, או נמות". די. מה זאת האומנות הזאת בכלל?
<ג'ינג'ית, אל תקחי את זה באופן אישי , חסר לי שגם את תצטרפי אל מקהלת שונאי

>
<ממחזר את הדיסקליימר של תמי>

לוין הבין משהו שמעטים פה הבינו, שמה שמסתתר מאחורי המיליטינטיות, ההצהרות הפומפוזיות של מנהגי המדינה הזו, של הציבור הבורגני, זו פרוורסיה מינית מטורפת שמעבירה אנשים על דעתם.

גם בעלי בריתינו האמריקאים, אם אני זוכר, יצאו מגדרם בשל איזו מציצה אומללה בין נשיא מכהן לסטז'יארית יהודיה, עם קשרים בעסקי התבלינים בדרום העיר...

זה מזכיר לי סיפור היסטורי באותו נושא אך בארץ הצרפתים, שם לא מתרגשים מעניינים שכאלו:
הנשיא המכהן בימי פרשת דרייפוס נהג לקבל בלישכתו עלמת חן שהעניקה לו מחסדיה. יום אחד, החסד דחף את ליבו העמוס של החסוד אל מעבר לסף האירוע, שבסיומו החזיר נשמתו לבורא. כדי למנוע סקנדל, סילקו מהר את העלמה מהדלת האחורית של ארמון האליזה.
עם בוא החוקרים, נשאלה השאלה המתבקשת, "וסיבת המוות...?", והתשובה העניינית "נסעה הביתה בכירכרה"...

סליחה, כאן מוסרים תנחומים למר באלאק ולחבר'ה שלו?

כרגיל, עוברת יודעת טוב מכולנו מה עושות האליסות בלילות הקיץ הקרירים. רואות כדורגל, כמובן. תרבות? ספרות? אתם לא רציניים. גמר ליגת האלופות, בכל זאת, ויש סדרי עדיפויות

מכיוון שלשמחתי אני מוצאת את צ'לסי מגעילה ואילו את מאן-יו עוד יותר מגעילה, לא באמת היה לי אכפת, סתם נהניתי מהכדורגל והאמוציות והאקשן. אני שונאת פנדלים, כי רק לעיתים נדירות הם משקפים צדק ספורטיבי, אבל נו, שיהיה. קבלו את האלופה הדוחה, מנצ'סטר יונייטד. ובמילוי הככר האדומה באלפי שיכורים אנגלים ננוחם.

ולכל השאר, המשך הדיון מחר @}

אנשי בסדר
אחד הפופולריים אצלנו. אישי היקר עושה לו ביצוע מצוין (אמרה במלוא האובייקטיביות).

הי יקרה,
תודה על המייל.
אשוב אלייך <במייל ארוך כנדרש> כשהילדים ישנו/יאכלו/ טוב ויהיו בריאים טפו חמסה עליהם

אגב, מאוד אשמח אם תקשרי אותי עם חברתך.

לא באמת היה לי אכפת, סתם נהניתי מהכדורגל והאמוציות והאקשן
די, תפסיקי, לא נצבט לך הלב אפילו קצת כשטרי החליק ופספס את הפנדל?

<הפולניות האלה, אין להן לב...>

רק מזכירה:
"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת.... "

"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת.... "
כן, כן, כנראה שלא תמיד..... נראה שביורו הזה התנפצו כמה מיתוסים, ואולי טוב שכך.
אגב , לא ראיתי בכלל את הגמר... יש לנו רק ערוץ 1 ו 2. .
כדורגלנית עבר

< ומה שלום כדורגלן/ית העתיד שלך?.......>

למרות שאת תמיד מצחיקה אותי וכיף לראות את השם שלך במה חדש ולקרוא את מה שאת כותבת, הרני אוסר עליך לכתוב כאן בדפים הפוליטים עד שתלדי!
זה מסוכן לנשים הרות להתעסק עם דברים שכאלה!

הי אליס, ברצוני לבשר לך בגיל ושמחה,
שאני עומד לנסוע לראשונה בחיי לאמפריה הפרוסית, ולא סתם לפרוסיה,
אלא לאצטדיון השני הכי אהוב עלייך בעולם אחרי בלומפילד!
<הרי הוא האצטדיון של באיירן, למקרה שלא ידעת>
המאורע: הופעה של ליאונרד כהן
התאריך: שישי באוקטובר
עם המזל שלי, רק נקווה שקשישא יחזיק מעמד ולא יתפגר במהלך ספטמבר...

יש לך המלצות לגבי אטרקציות בגרמניה? מה שלומך? ומה שלום פפריקה?

ראיתי את אוק <הי אוקל'ה!> ב מה חדש ואף אני רציתי לקפוץ ולהגיד שלום ושלא שכחתי אותך לרגע!
הזמן קצר ובתוכו מקובצים להם מלא עניינים, חלקם לא קלים בכלל....
בתחילת ספטמבר אנחנו ממריאים מכאן לשם.
מאחלת לך לידה קלה, מעצימה, נעימה וחוויתית! ד"ש לפפריקה ושלא תתחכם לה (-:
נדבר...

איך? איך? איך??? איך אוק מצליח להגיע לאליאנץ ארנה, ועוד להופעה של ליאונרד כהן? איפה הצדק???

סחתיש עליך, אוק. הרבה הנאה, וצלם כמה תמונות גם בשבילי

אטרקציות בגרמניה - אתה יודע שגרמניה היא כל כולה אטרקציה

. אבל ההמלצות שלי מרוכזות כולן או בפרייבורג או בברלין. נדמה לי ש אל דנטה התגורר במינכן איזו תקופה, אולי הוא יוכל להיות ספציפי יותר מ"איזה כיף לך, מינכן!".

פפריקה, כמו שאני מספרת לכל מי ששואל (או לא), היא כנראה ילדה רבת פעלים ומוצלחת, ולכן היא מעלה בכל יום (וערב, ולילה) את אגם הברבורים - הגרסה מרובת ההתמתחויות, בסיוע מנופים, אפקטים מסוג "הנוסע השמיני" וסירוב נמרץ והחלטי לאפשר לאמא לשכב על הצד ליותר משלושים שניות. אכן, שבוע 38 הוא לא תענוג גדול. אבל גם לא באמת מעיק או קשה - אין סיבה אמיתית להתלונן. כמובן, לא שזה מפריע לי להתלונן. אחרי הכל, יש דברים שהשיוך העדתי מחייב אותך לעשות, ובדבקות. אחרת למה הפכתי לאוהדת הפועל?

אני עוד אעדכן כאן (הרבה לפני ההופעה, אינשאללה) מה קורה עם פרויילין פפריקה, ובינתיים - כולי אייקון ירוק של קנאה!

נבט, עניתי לך למייל

שבוע 38? ואני חשבתי שאני עוקבת

<מתרגשת בשקט>

כבר שבוע 39!!!

ומה שלומך? ושלום ליה?

איך? איך? איך???
לא בעיה. בשלב א', ממשכנים את האוטו וקונים כרטיס להופעה, ואז בשלב השני, כיוון שכבר יש לך כרטיס להופעה וחבל לפספס, אין לך ברירה אלא למשכן גם את הבית ולקנות כרטיס טיסה. תנסי, זה עובד... בכל מקרה, נשמע שאת כרגע יותר בעניין של תיאטרון. אני בטוח שאפילו צ'יקובסקי לא האמין שיום אחד יחליפו את מי האגם במי שפיר

אם תמצאי כוח וסבלנות, שיחה בסקייפ או מייל עם עצות לגבי פרייבורג וברלין יתקבלו בברכה, אני מתכוון לבלות את רוב הזמן באזורים האלו (של ברלין והיער השחור).
יאללה, תני כבר עדכון!

רק רציתי לספר לך שהמחשב האכזר שלנו גרס היום באלימות את ה-DVD של דורה, שמצד אחד זה דבר שתמיד רציתי לעשות בעצמי אבל מצד שני זה סוג של טרגדיה לשני צאצאי, כך שאני מוצא את עצמי מתחבט בשאלה המוסרית של האם עלי לשמוח או לא. שלא תחשבי שחיי ההורות הם קלים (וכן, שמנו לב שהגעת לשבוע 40, ובפולניה נהוג ללדת בשבוע הזה).

וכן, שמנו לב שהגעת לשבוע 40

גם אני שמתי לב לזה. שיהיה - טוב, בבריאות ובשמחה

גם אני שמתי לב לזה
שתהיה לידה טובה
עדי

נו?!
נו?!
נו?!

אני, אגב, לא שמתי לב בכלל.
ואני ממשיכה להתעלם.

בנות יקרות,

שכחתן כמה זה מעצבן כשאת נמצאת בסוף ההריון וכל הזמן שואלים אותך: נו? נו? מתי?
אז למה אתן עושות את זה לאליס?

אש"י, זה הכל מטוב לב. פשוט, כולם יודעים שאין דבר שפולניות נהנות ממנו יותר מאשר להגיד "אמרתי לכם" - ואני באמת אמרתי לכולם, מהתחלה: פה יהיה צומוד רציני, ואין מה לצפות לתינוקת שמקדימה את זמנה או משהו בסגנון. כך שבלי קשר לעובדה שהתל"מ שלי הוא בכלל רק ביום חמישי וההתמהמהות היא (עדיין) מאד לגיטימית, אני באמת לא מצפה לשום אירוע מסעיר עד ספטמבר, או ליתר דיוק, עד ה-5.9 (לכל המוקדם). ככה זה מרגיש לי.

(כמובן שאני אתכחש לדברים אם נאמר מחר או מחרתיים אני אופיע, כולי תדהמה וצירצורים, במחלקת היולדות המקומית).

פפריקה מצדה עומדת בתחזיות של אמא, ולמרות שהייתי שמחה ללדת בקרוב - היא כל כך למטה שחלק מהזמן זה מרגיש כאילו היא בעצם גרה בתוך הירכיים שלי - הילדה המקסימה כנראה מחכה שאמא שלה תשלים כמה פרוייקטים והתחייבויות קודמות ורק אז תתחיל את השואו המרכזי.

אלו העידכונים לערב זה

אה, ומה עוד. תשמעו, שיטיון הריון זה משהו. היום ערכנו את הביקור השלישי בחנות לדברי תינוקות, רק כי בפעם הראשונה (אז קנינו קו-סליפר) לא עלה על דעתנו שהדבר הזה מצריך גם סדינים ושמיכה; בפעם השניה קנינו סדינים בגודל הלא נכון, ובואו נקווה שהפעם השלישית אכן לא היתה לשווא, כי פעם רביעית לא תהיה.

מזל שיש לפפריקה בן דוד בישראל ששולח לה בגדים משומשים, כי אחרת היא היתה נאלצת להסתדר בלי שום בגדים בכלל. זוג ההורים העצלנים שלה פשוט לא יכול לסבול ביקורים בחנויות מהסוג הזה ובחישה בכל מיני מוצרים מוזרים עד שמגיעים לסדינים פשוטים (הידעתם? יש מן דבר כזה שנראה כמו סדין עם שוונצים, וכל מטרתו לקשט את מיטת התינוק ע"י הסתרת רגלי המיטה באותם שוונצים משונים. בחיי שאין לזה שום תכלית אחרת, וכתוספת זה גם מכוער להחריד. מגיע בתכלת, וורוד, דובונים, שנצונים, וחתימת המעצב במקום בולט. ראו הוזהרתם).

טלי מא, הרסת אותי

וחיבוקים ותודות לכל מי שמתענין!

איתי, בענין דורה - אני אומרת: לשמוח. לשמוח ברגעים הקטנים שנותן לנו היקום, כי הרי בקרוב אתה תקנה את הדיסק המשוקץ מחדש, ואז תוכל רק להצטער. אלוהי המרצ'נדייזינג סידר לך כמה רגעים של שקט, ואתה מהסס? אני במקומך הייתי מעלה לו לעולה עוד DVD, רק לראות אם זה טרנד או התגלות חד-פעמית של האלוהי. ובינתיים, תושיב את הילדים שיריצו כמה פרוססים, אם אתה מרגיש שיש להם הרבה מדי זמן פנוי שעובר בבכי ונהי בענין דורה האבודה. בנזוגי לגמרי בונה על הילדה שתעבוד על הMATLAB ותרוויח את חלב האם שלה בכבוד

אוק, אני מבטיחה לנסות להעלות באוב את המקומות שאהבתי - אבל מפנה אותך לתגובתי להלן בענין שיטיון ההריון המתקדם שלי. ייתכן מאד שאתה ממש לא רוצה הפניות ממני בקונסטלציה הנוכחית

(כדי להגיע להופעה, אגב, אאלץ למכור כליה ולמשכן את הילדה, אבל חכה-חכה מה יהיה אחרי דצמבר. אני חוזרת לאי ברוך הגשם, ואז נראה מי יעצור אותי בדרך לכל ההופעות, משחקי הכדורגל, ושאר מטעמי האי והיבשת).

כלומר, אני יודעת מי יעצור אותי. וכרגע היא בקושי שוקלת שלושה ק"ג, וגם זו הערכה נדיבה...

ואם כבר הגענו עד הלום, בימים האחרונים אני משמיעה לה שוב ושוב את מה שאמרו iN3Q]גדולים ממני Yr8ZD0[/po] לצאצא הראשון שלהם.

גם אני מאמינה בך, פפריקונת של אמא

_שכחתן כמה זה מעצבן כשאת נמצאת בסוף ההריון וכל הזמן שואלים אותך: נו? נו? מתי?
אז למה אתן עושות את זה לאליס?_

באופן אישי בסך הכל באתי לאחל לידה טובה, בלי קשר למתי היא תהיה. לי זה מאוד היה נעים לקבל איחולים כאלה...

טוב, בסדר, קיבלתי את עצתך ואצא לחגוג. בקשר לפרוססים - מכיוון שממילא ביצעתי השתלטות עויינת על cluster של 100 מחשבים בטכניון שמריץ את כל גחמותי ברגעים אלו ממש אני לא חושב שעוד 2 פרוססים יעזרו. אולי נוציא אותם לחרוש את השדה או להביא מים מהבאר במקום (תמיד אפשר לבקש ממר מפה שיראה לנו מה הדרך לבאר הקרובה לביתנו).

באופן אישי בסך הכל באתי לאחל לידה טובה, בלי קשר למתי היא תהיה. לי זה מאוד היה נעים לקבל איחולים כאלה

ברור! גם לי

אולי נוציא אותם לחרוש את השדה או להביא מים מהבאר במקום

או להכין כרזה גדולה וירוקה לקראת פתיחת העונה. השנה היא השנה. אני מרגישה בעצמות שאפשר להביס את בית"ר. אתם או אנחנו, זה כבר ממש לא משנה

עד שכבר למדתי להנות מהעניין של בית"ר באירופה את רוצה לקחת ממני גם את זה?

תודה

אני בסדר, לא יכולה לספר באריכות, כי אין לי גישה למחשב של הבית ואני על לפטופ עם מקלדת באנגלית וזה לוקח לי מלא זמן לכתוב. אבל - עוד ידובר, זה נושא חשוב ומודחק לצערי. אני בסדר, יש המון עזרה ויהיה בסדר (טפו). כשאחזור למחשב שלנו, אשמח מאד לספר גם על הילדים (מקסימים) ובכלל...

לגבי הסמויה - לא ראיתי 5. היה לי קשה לראות בלי תרגום לעברית, וכשניסיתי לקרוא את הכתוביות באנגלית, פשוט לא הספקתי לשים לב לתמונה כמעט, וחוץ מזה כל הזמן נרדמתי (חודש 9). אני חייבת לתת לזה צ'אנס נוסף. חבר שלי אומר שזו העונה הכי מדכאת.

שלום לך עליזה מותק. אני כבר מזמן לא דיברתי איתך, ועכשיו באמת התורה, ממש במקרה, ראיתי ונהיה לי העור קר מרוב ההתרגשות שראיתי שאת היבאת ילדה בעזרת השם שתהיה בריאה. אני מברכת אותך מכל הלב מותק שלי. את זוכרת איך פעם לנקות הבוץ מהשטיח אפילו לא ידעת? רק התעודות והדוקטורים היה לך, גם כן מציאה גדולה. ואני התעקשתי אמרתי לך יא חביבתי קודם כל זה הלהיות אשה. והנה אני רואה שמעת ועשית ואלוהים בירך אותך ונתן לך חיים בבטן שלך. עכשיו תשמעי מה שאני אומרת לך. תשימי החבילה סוכר, והחמש ביצים, ככה על השיש בבית שלך באמריקה לכמה ימים וזה כאילו שאני היבאתי לך כי ככה אצלנו, שהאשה ניכנסת בהיריון נותנים לה לפריון ולברכה ולסגולה ולבשורות טובות. ובאמת יצא והביא לך המזל הטוב שתהיה בריאה, התינוקת שלך שבאה עם ברכה. עכשיו תשמעי מה שאני אומרת לך, תעזבי הכל תהיי כומו פרינצזה, את שומעת אותי? הרבה לשתות, מים, חלב, לאכול ככה טוב, שקדים צמוקים והנה היבאתי לך גם באקלווה שנשאר משבת שמתי בפריזה ויש קפוי כמה חתכות. למטה תשטפי עם מים קרים. תשימי שמן לבנדה על התחבושת שיהיה לך יותר טוב. תאכלי הרבה קומפוט שזיפים שיצא לך הקיבה רך. תשימי התינוקת קרוב לגוף שלך, שאומרים, את יודעת, ככה היו הזקנות אומרים בעירעתיקה, שהתינוק צריך את הבאפו של האמא שלו. זה כמו, איך אני יגיד לך, כמו ההד של הגוף שלה. ככה יהיה לך חלב והיא תרצה את החלב. היום כבר לא עושים ככה אבל את אני ראיתי יש לך ככה משיכה לפעם. זהו אני לא יעכב אותך שאת בטח עסוקה, תהיי לי בריאה את ובעלך והילדה שלך, שתגדלו אותה בנחת בשמחה ושתהני ממנה ותזכו לראות אותה בחופתה, כל טוב לכם, שרה.

שמתי סוכר וביצים. ובכיתי בערך שעה רצופה ממה שכתבת. תודה תודה תודה.

אליס המתוקה, גם אני חושבת עליך מלא. שמעתי קצת על הקשיים. אמנם סיפור אחר אצלי - אבל אני כל פעם בהלם איך שההנקה כבר זורמת ובנון-שלנט, זה פשוט לא להאמין שבהתחלה זה היה כ"כ סיוט! שלוש פעמים עברתי את זה, ובכל פעם אני בטוחה שהפעם יהיה בסדר. שום כלום. אני יודעת שבהתחלה זה פשוט מאבק, וזה כואב, ואני מרגישה נורא ואיום שהתינוקת שלי שאני כ"כ רוצה להאכיל, היא גם זאת שאני צריכה להיזהר ממנה שלא תחבוט לי בציצים ולהתכווץ בכל פעם שהיא מתקרבת כדי לינוק. זה שלב מאוד קשה, פיזית ורגשית.

לגבי השאר - יותר טוב. מצב רוח טוב. ילדים חמודים ונפלאים. תינוקת מהממת ורגועה. לחם בתנור, מרק דגים בבטן.

חושבת עליך
מחכה בשקט שנוכל לדבר

יא בינתי אני כבר אמשיך ב בדידותו של בוחר האבטיח למה שלא יבלבל לך הראש פה.

ראיתי רק עכשיו את מה שכתבת לי בדפבית, ובאתי לומר שגם אני תמיד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת

אני קצת איטית בימים אלו אז לא הצלחתי להבין מהכתוב אם כבר ילדת או לא... אז לידה קלה אם לא, מזלטוב אם כן, ובכל מקרה תהני מהילדה הטריה שלך! (עכשיו או אח"כ)