אמא ללי בלוג

אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

לבד עם שתיהן היום. גם כשהכל שקט אני במתח. מרגישה בלגן בכל הגוף והבית. מאפשרת לבלגן הזה להיות. תחושה של עקצוץ בשורשי השערות, תחושה שהעולם לא ברור לי, שיש המון דברים שצריך לעשות ושאני לעולם לא אספיק את כולם.
מתפלמנת*
הודעות: 34
הצטרפות: 30 ספטמבר 2005, 17:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מתפלמנת* »

איזו חמודה את! את כותבת יפה וברור ואמיתי.
אני כל כך מזדהה עם החרפון מהבלגן שבחוץ. ועם המתח שבלהיות המבוגר האחראי.
ועם השלכות העייפות. אבל אני לא מצליחה לאפשר לעצמי להרגיש את כל הדברים האלה בזמן אמת. מזהה רק אחרי.
שתמשיכי ככה. בכנות ובאהבה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

תודה על התגובות, זה מחמם את הלב.

*********
ערב שבת. כבר יומיים גשום פה, היום כשחזרנו מהגן שירה אמרה לי "אני מרגישה שהגיע החורף".
אחר כך היא עמדה על כסא לידי כשהכנתי ארוחת ערב, ושפעה פנינים. הראיתי לה איך אני מערבבת שמן עם חרדל ודבש כדי למרוח על הדג. היא מסתכלת ופוסקת "פו הדב אוהב דבש וסבא אוהב חרדל". ורגע אחר כך כשאני שמה את הדג "ואני אוהבת דג". לאחר מכן הלכנו לעשות אמבטיה, ובינתיים השריתי את התרד הקפוא במים חמים, והבטחתי לה שהוא יחכה לנו לאחרי האמבטיה, וכשנחזור נכין אותו. היא הסתכלה בעניין ושאלה על כל שלב, ואז אמרה "גם התרד עושה אמבטיה". לאכול אותה.
יצאה מן ארוחת שבת מושקעת ואיכותית (סלמון בחרדל ודבש, קוסקוס מחיטה מלאה ברוטב תרד ושמנת, פשטידת ברוקולי. מותר להשוויץ כאן, נכון?) ואפילו הצלחנו פחות או יותר לשבת ביחד לאכול אותה. בפנים דולקים נרות שבת (בארץ לא היינו מדליקים אף פעם. איכשהו כאן זה מרגיש אחרת), בחוץ כל הזמן גשם. משפחתי ונעים.
אמא_ל'ה*
הודעות: 163
הצטרפות: 07 אוגוסט 2007, 13:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל'ה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ל'ה* »

קוראת אותך @}

גדלתי עם להט אינסופי לרצות ולמצוא חן ולהיות בסדר
וכמה קשה להשתחרר מזה ומהנטיה האיומה להעביר תכונות שלנו הלאה.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

יצאה מן ארוחת שבת מושקעת ואיכותית (סלמון בחרדל ודבש, קוסקוס מחיטה מלאה ברוטב תרד ושמנת, פשטידת ברוקולי. מותר להשוויץ כאן, נכון?) ואפילו הצלחנו פחות או יותר לשבת ביחד לאכול אותה.
נשמע טעים ומקסים!
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אוף. מן ימים עקומים שכאלה. שירה קצת חולה, עברנו לילה בלי הרבה שינה עם שלושה או ארבעה גלים של חום. במהלכם היו קטעים של הזיות מבדרות (אני בורחת עכשיו, אמא אל תפריעי לי לברוח... אמא אני מצחיקה אותך?), אבל גם הרבה בכי וקושי.... מהבוקר היא כבר נראית ומרגישה הרבה יותר טוב, והיה לנו יום שכולם עייפים ומרוטים. מעניין איך יהיה הלילה הזה. היא נרדמה עכשיו מוקדם מאד, ייתן לנו קצת זמן לצבור כוחות נפש לקראת ההתמודדות הלילית אם תהיה כזאת.
אני חסרת סבלנות ומרגישה אמא רעה ומנסה לזכור שגם לי מותר שיהיה לי קשה.

ואני צריכה לקנות בגדים וזה מעיק עליי בצורה שאי אפשר לתאר. אני שונאת את זה גם סתם ככה, אף פעם אין לי סבלנות להגיע למציאות הטובות באמת, אני רק רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר. ועל אחת כמה וכמה כשאני צריכה לעשות את המסע עם תינוקת קטנה, ובאמריקה איפה שהכל לא מוכר ומכוער.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

(())
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

מיטות מוסיקליות. עוד לא הצלחנו למצוא את התצורה של המיטה המשפחתית שמתאימה לנו עכשיו. אני די סגורה על זה שבסופו של דבר נקנה עוד מזרון זוגי ונוריד את כל הסיפור לרצפה. אבל כנראה שעד שזה יקרה נעבור עוד כמה שלבים מעייפים....
כשמאיה במיטת תינוק הצמודה, אני ישנה טוב וגם היא. אבל אז זה אומר ששירה איתנו, והיא והאיש רבים על מקום באמצע הלילה אחרי שהיא בועטת בו מתוך שינה. וחוץ מזה שאם אני משאירה את מאיה צמודה אליי אחרי הנקה אז זה כבר ממש צפוף וחוץ מזה, המיטה הזאת מתחת לחלון ועדיין יש לילות קרירים, והשבוע כשהיא היתה חולה ממש לא רציתי שהיא תהיה שם.
אז ניסינו את הפתרון הבא: שירה במיטת התינוק הצמודה, ומאיה באמצע בינינו. עכשיו כולם ישנים טוב, חוץ ממני. משהו אנרגטי, אני אפילו לא יודעת להסביר את זה. לא נוח לי בצד הזה של המיטה, אני לא מוצאת שקט. נראה מה יהיה הניסיון הבא.

התחמקתי בינתיים מקניית הבגדים, הזמנתי באינטרנט. לא הייתי מאמינה שאני אי פעם אעשה דבר כזה... אבל יש לי תירוץ, מסתבר שבגדי הנקה לא כל כך קיימים בחנויות (אלא אם כן יש באזור חנות ייעודית, מה שאין כאן), ורציתי שאם אני כר קונה בגד חגיגי אז אפשר יהיה להניק איתו. ובעיקר רציתי לא ללכת לחנות ולמדוד P-: אז הזמנתי לי בגד ים ושמלה, שניהם להנקה, שנראים מאד מגניבים בתמונות, ובימים הקרובים אני אגלה אם הם נראים מגניבים גם עליי. אם לא אז אפשר להחזיר ולחזור לנקודת האפס.

הגוף שלי עובד קשה על להחזיר דברים למקום, כבר כמה שבועות שיש לי בלילות כאבים חזקים בעצמות של המפשעה. זה היה לי גם אחרי הלידה של שירה. אתמול ושלשום הצטרפו לזה כאבי תופת בכל העצמות של הרגליים - בברכיים ולאורך כל הרגל. זה הרגיש קצת כמו צירים, היה שלב שהייתי חייבת כל הזמן להיות בתנועה כי אחרת הכאב היה פשוט בלתי נסבל. מתישהו "נכנעתי" ולקחתי כדור שמאד עזר. התייעצתי גם עם המטפלת שלי שבדקה את העניין דרך האייפק ואמרה שהכאבים אכן נובעים מהתזוזה של העצמות. ושמתי לב, שהרגשתי הרבה יותר נוח לקחת את הכדור אחרי שידעתי שזה המקור של הכאבים. כאילו כל עוד אני לא יודעת ממה הכאב נובע, אני לא רוצה להשתיק אותו כי חשוב לי להקשיב לו ולנסות להבין מה הוא אומר לי. אבל ברגע שהתבהר המקור זה הרגיש אחרת.

גם בגל המחלות שהיה לנו השבוע, שירה ואחריה מאיה, גיליתי כמה התפתחה אצלי היכולת להכיל את המחלות האלה ולא להיבהל. היה לילה אחד שהאיש התחיל לקרוא באינטרנט דברים מלחיצים על חום אצל תינוקות קטנים ולכמה רגעים חשבנו אולי להתקשר לרופא, אבל המחשבה חלפה כמו שהיא באה והלכנו לישון. היה לי ברור מה המקור של המחלה כי שירה היתה חולה יומיים קודם לכן, לא הרגשתי שהחום הוא מה שגורם לה להרגשה הלא טובה, ולכן גם לא היה נראה שיש טעם להוריד אותו ובטח שלא להתערב בכימיקלים בגוף הקטנטן הזה. אז עברנו איתה שלושה ימים של חום עולה ויורד, וצינון והפרשות מהעיניים, ועכשיו היא עוד קצת מנוזלת אבל כבר הרבה יותר חיונית. ואפילו התפשפשה הבוקר בקערה אחרי בערך שבוע של סירוב מוחלט וחוסר סימנים. |יש|
היא יצאה מהצד השני של המחלה מין תינוקת הרבה יותר גדולה ממה שהיא היתה כשהיא נכנסה אליה. פתאום היא מין עירנית הרבה יותר ומסתכלת סביב בסקרנות ושולחת ידיים, ומחייכת חיוכים שממלאים את כל הפנים המדושנות שלה... אני מסתכלת עליה וממש מרגישה שאני צריכה להפנים אותה מחדש, היא לא אותה גורונות פצפונת שהיא היתה לפני שבוע. אתמול בפעם הראשונה יצא שהרדמנו את שתיהן במיטה (בד"כ מאיה איתנו בסלון עד שאנחנו הולכים לישון, על אחד מאיתנו או שוכבת על הספה). ופתאום להסתכל עליהן שם, שתי אחיות, להבין שאני אמא לשתיים, שיש לנו שתי בנות....

בדיוק סיימתי לקרוא אתמול את הספר החדש של דוד גרוסמן, ואני עוד לגמרי מלאה ממנו. עוד לא הבנתי מה אני חושבת לגבי הקו הראשי של העלילה, אבל בין לבין הספר פשוט מלא בתיאורים מופלאים של סיטואציות ובדמויות מדהימות ובדקויות שרק גרוסמן יודע לתפוס ולתאר. אני לא חושבת שקיים עוד מישהו כמו האיש הזה, הוא כל כך מיוחד בעיני, הכתיבה שלו היא סוג של מתנה לעולם. בכל מקרה, אחד הדברים שיש שם בספר הוא יחסים מאד קרובים בין שני אחים. ואתמול הסתכלתי על שתי הבנות שלי שוכבות במיטה, וחשבתי על איזו מתנה זו בשבילן, שכל החיים הן יהיו אחת לשנייה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

גשם בחוץ וקר. ומעצבן. נמאס לי מזה, אני רוצה שמש ושאפשר יהיה לצאת החוצה.
אני מרגישה לא טוב, סוג של סתימות בכל איזור הפנים ובחילה מוזרה, תחושות שאני לא כל כך מכירה מעצמי בדרך כללי (כשאני לא בהריון... ואני לא). אני חושבת שהמולטיויטמין החדש שהתחלתי לקחת עושה לי ממש רע.
יש עכשיו בלגן עם הגן של שירה. בעוד חודש היא עוברת קבוצה בגן ועכשיו גילינו שאסור מוצץ בקבוצה החדשה. ואני מנסה למצוא דרך לעשות את זה בצורה שהכי פחות תקשה עליה והכי פחות תכפה. כבר יש לי תחושה די ברורה של מה נראה לי נכון לעשות, אבל זה עדיין מעצבן שמתווספת לה עכשיו עוד התמודדות, כאילו אין מספיק.
בעעעע.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני נמצאת במאבק עם החלקים האינטלקטואליים והאקדמיים שבי. עושה עליהם חרם.
בתהליך של למידה, בשאיפה שבהמשכו אגלה איך לאפשר לכל החלקים שבי להתקיים ביחד, מבלי לבטל אחד את השני. שנים כל כך ארוכות החלקים החשים והמרגישים היו בדיכוי מוחלט, שנדמה לי שעכשיו יש בי פחד שאם אני אאפשר לאינטלקט לחזור הם ייעלמו, שוב יידרסו ויבוטלו. אני יודעת שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לעשות undo לכל ההתפתחות שעברתי. אבל כנראה שמתחת לידע הזה עדיין קיים פחד.
אבל כרגע אני במין יחסי משיכה-דחייה עם זה. לא מסוגלת לקרוא שום דבר עיוני, לא רוצה לשמוע תיאוריות או הכללות. נמשכת רק אל הכי אישי, רגשי, יומיומי. מכחישה את הקיום והחשיבות של הדברים האלה. אבל עדיין עסוקה בזה.

נניח, כשאני חושבת על העתיד שלי, אחד הדברים שיהיה לי הכי קל לעשות זה להמשיך לדוקטורט. זה סוג חשיבה שקל לי להפעיל, אני יכולה להצליח בזה, כל מי שמכיר אותי חושב שזה מובן מאליו שזה מה שאעשה. אבל זה מרגיש לי כמו בריחה, כמו סוג של שקר. כמו להמשיך להתעסק בדברים שאני לא מאמינה בהם. כמו שכתבתי תיזה על משהו שאין לי טיפת חיבור אליו ואני לא מאמינה בו בכלל.
וכשאני חושבת על מה אני באמת תופסת כהגשמה עצמית, ברור לי שמדובר בסוג כלשהו של עבודת ריפוי, טיפול. וברור לי שזה לא יכול להיות אחד מסוגי הטיפולים המיינסטרימים, ובטח שלא בתוך הפסיכולוגיה שהוכשרתי לעסוק בה. אבל אז עולה הקול הזה - שלכל המקצועות האלה אין יוקרה אקדמית, אין להם מוניטין של שכל. האם אני מוכנה לוותר על זה?
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

היינו היום בבראנץ' יחסית רב משתתפים. שני אנשים, גברים, החזיקו את מאיה. שניהם אבות, הם החזיקו אותה מאד בעדינות והיא היתה מאד רגועה בידיים שלהם. וברגע שהיא הביעה אי נוחות (קרה פעם אחת) כמובן שלקחתי אותה חזרה. אני זוכרת את עצמי כל כך רוצה להחזיק כל תינוק שרק הזדמן לסביבתי לפני שהייתי אמא (האמת? גם היום אני רוצה. כל עוד אין לי תינוקת משלי בידיים). ובכל זאת משהו בזה הרגיש לי קצת כמו יחס לאובייקט. שתינוק הוא מן יצור כזה, לאנשים נורא נעים להחזיק, אז הם מבקשים להחזיק אותו גם אם הם בכלל לא מכירים אותו. ועדיין לא ברור לי מה הדרך הנכונה בשבילי להגיב במצבים כאלה. כי לפעמים זה מרגיש לי שזה לא פייר כלפיה. ומצד שני אני חושבת שאולי זה דווקא יכול להיות גם חוויה מעניינת, להיות מוחזקת בצורה אחרת, להריח ריח אחר ולשמוע קולות אחרים. ואני כמובן לא יוצאת מטווח הראייה שלה ומאד ערנית (אפילו דרוכה) לכל סימן ממנה, שיעיד על זה שלא נעים לה.
ודווקא במקומות עם הרבה אנשים, האינסטינקט הכי בסיסי שלי הוא להיצמד אליה ולא להוריד אותה מהידיים שלי לרגע. אבל יש שם גם קושי שלי, אז קשה לי להפריד. קשה לי במקומות עם אנשים. אני מתביישת, אני מרגישה חשופה. וכשהיא עליי, היא מהווה שכבת הגנה. גם ברמה הפיסית הכי פשוטה, הגוף שלה חוצץ ביני לבין העולם ומסתיר חלק מהגוף שלי. וגם ברמת התקשורת, אני יכולה להיסגר בבועה של לנשק אותה ולדבר אליה ולצחוק אליה. וזה גם נותן לי סוג של משהו לעשות - נראה לי שאחד הדברים שהכי מביכים אותי בסיטואציות חברתיות זה התחושה של "לעמוד ולא לעשות כלום". כאילו, מה קורה בקטעי המעבר, אם אין לי בדיוק מישהו לדבר איתו, אם אני סתם עומדת לבד? אני מסתכלת על עצמי במן מבט ביקורתי כזה מהצד שרואה בחורה שעומדת לבד ואין לה עם מי לדבר והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

ועוד מחשבה שהיתה לי היום על העתיד שלי (מוזר איך שהוא פתאום מעסיק אותי. המון זה אפשרתי לזה להיות בועה לגמרי לא ידועה, ועכשיו כל מיני תובנות עולות מעצמן, זה די מדהים. זה עדיין לא מקבל שום כיוון מעשי ובטח לא מחשבות על מתי, אבל עולים דברים).
בשנים האחרונות, כל שלב שאני עוברת, בא לי לעשות ממנו מקצוע. פינטזתי על הכנה ללידה, על ליווי לידות, על ייעוץ הנקה, על ליווי של אמהות והורים בכלל. כל פעם אני מתמקדת בראש על נישה מסוימת מתוך האיזור הזה של לידה והורות, ומדמיינת איך אני מתמקצעת בה. אבל אז הפנטזיה נתקעת, כי זה אף פעם לא נראה לי מספיק מעניין לעסוק בזה לאורך זמן, מספיק מאתגר מבחינה מקצועית, מספיק מגוון.
היום פתאום התנסחה לי התשובה לזה, הסיבה ששום תחום תוכן בפני עצמו הוא לא מספיק. והסיבה היא, שהדבר שבאמת מעניין אותי הוא ההתפתחות, ואיך כל שלב בחיים הוא כר ללמידה ולצמיחה, מתוך המקום שבו אנחנו נמצאים ברגע נתון. וזה הדבר שאני באמת רוצה להעניק לאנשים. לא ידע כלשהו, אלא את הידיעה הפנימית שהתשובה נמצאת בפנים ולא בחוץ, את הבטחון שאדם יודע בקשר לעצמו יותר מאשר כל מומחה חיצוני או מישהו אחר בעל ניסיון או מישהו שמתהדר בידע ובתשובות נכונות. את הנתיב אל החיבור פנימה, ואל המקום שבו כל הרבדים שלנו מתחברים לאחד. זה לא אומר, כמובן, שאי אפשר להיעזר בידע או באנשים בדרך. להיפך.
על מנת שאני אהיה מסוגלת לעזור לאנשים אחרים באופן כזה, הדבר היחיד שיכול להכין אותי לזה הוא הצעידה בנתיב החיים שלי, הצמיחה וההתחברות שלי פנימה. אין מניעה לרכוש בדרך עוד "ידע" (תיאוריות, רעיונות ומחשבות של אנשים חכמים, מחקרים, וכו'), אבל ידע מהסוג הזה הוא רק כלי, עזר. וכשאני אהיה מספיק צלולה ושקופה ביני לבין עצמי, תגיע בשלות שתאפשר לי להפנות את זה החוצה.
עזה_פזיזה*
הודעות: 25
הצטרפות: 24 פברואר 2008, 18:51
דף אישי: הדף האישי של עזה_פזיזה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי עזה_פזיזה* »

קשה לי במקומות עם אנשים. אני מתביישת, אני מרגישה חשופה. וכשהיא עליי, היא מהווה שכבת הגנה. גם ברמה הפיסית הכי פשוטה, הגוף שלה חוצץ ביני לבין העולם ומסתיר חלק מהגוף שלי. וגם ברמת התקשורת, אני יכולה להיסגר בבועה של לנשק אותה ולדבר אליה ולצחוק אליה.

כל כך מזדהה. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בסדר או לא בסדר שהילד שלי הוא חלק מהבטחון העצמי שלי....
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

אין לי דברים חכמים להגיד, רק שאני אוהבת מאוד לקרוא אותך.
@}
אמא_ל'ה*
הודעות: 163
הצטרפות: 07 אוגוסט 2007, 13:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל'ה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ל'ה* »

גם אני במזדהות @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

הבוקר שלי נפתח בתחושת מסכנות ועייפות אינסופית. מהימים האלה שמהרגע שפותחים את העיניים, מרגישים שזה הולך להיות חרא של יום. לא ישנתי כל כך טוב בלילה, יש לי כל מיני מיחושים קטנים בגוף. ואני חושדת שבייצתי לפני כמה ימים (מצד אחד אני מרגישה אסירת תודה על הפוריות. מצד שני, היא כולה בת 3 חודשים. רבאק, מה בוער? אי אפשר עוד קצת זמן חסר בלי מחזור?).
הבוקר נמשך, ולא בטוב. מאיה עצבנית בצורה של אופיינית לה, אני על סף דמעות, שבסופו של דבר פרצו בגלל פליטה על השטיח. האיש מטפל בשירה, או לפחות מנסה. הם צריכים לצאת לגן ולעבודה, יש לו פגישות היום. והיא לא רוצה שום דבר שאנחנו מנסים לעשות כדי "לקדם" את הבוקר. לא רוצה לאכול, לא רוצה להתלבש (מאד רוצה לעומת זאת להרביץ לנו, לטפס עליי כשאני מפשפשת, לרקוד ליד הראש של מאיה).
הבכי היה מין נקודת שפל. הרגשתי כל כך מסכנה ופשוט לא ידעתי איך אני הולכת לעבור את היום הזה, כל דקה ממנו.

ואחרי הפעם הרביעית שהאיש הצליח להלביש לה תחתונים, מכנסיים, גרביים ונעליים והיא שוב פשטה אותם מייד, אמרתי לו: תיסע לעבודה, אני נשארת איתן היום. הוא לא האמין שאני אומרת את זה, אבל אחרי דיון קצר הלך איתי. בדקנו עם שירה וכשהיא הסכימה לענות היא אמרה שהיא מעדיפה להישאר בבית. הביטוי שהיה לי בראש הוא "התאבדות פנימה". מילים מזעזעות, ובכל זאת זה מה שהרגשתי. שכאילו אני משקיעה את כל המאמצים בלהתרחק מהקושי, לנסות איך שהוא להשיג לעצמי קצת זמן ושקט. והכוחות שלי כל כך נמוכים, שהדבר שהכי נכון לי לעשות הוא פשוט להנמיך אותם עוד יותר, להפעיל כמה שפחות התנגדות. ואם היא כל הזמן מתפשטת, אז למרות שברור שיהיה לה כיף בגן, אם ההגעה לשם כרוכה בכל כך הרבה מאבקים אולי כדאי לוותר.
חלק ממה שאיפשר לי לעשות את זה הוא משהו שקראתי דף האם כעס רלוונטי בגידול ילדים, על העניין של להישאר איתן לבד. כשאני איתן אני לא לבד, אלא אני עם הבנות שלי, ביחד. כמה דקות לפני שזה קרה, שלחתי בקשה ליקום - אני רוצה שאישה גדולה תבוא לחבק אותי. ודמיינתי חיבוק חם ועוטף ושקט ומקבל, שאני יכולה לנוח ולבכות בתוכו. ורגע אחרי שהאיש יצא לדרכו, השתרר פה שקט, ואחרי זמן מה מאיה נרדמה, הנחתי אותי בעריסה שלה ושירה ביקשה לעשות איתי פינוקי. אז קיבלתי את החיבוק שלי, בצורה קצת אחרת...

החלטתי שאני מנסה כמה שפחות להעיר לה במהלך הבוקר הזה, אם אפשר אפילו בכלל לא, זה היתרון של להיות בבית בלי להיות כפופים לשום אילוץ חיצוני. שתתפשט או תתלבש, תאכל או לא תאכל, תעשה פיפי בסיר או אולי תשכח והוא יצא על השטיח, שום דבר לא נורא ולא באמת משנה. רק לצאת מהמעגל הזה של הויכוחים וההתנגדויות שנכנסנו אליו בימים האחרונים. והנה עובר עלינו יופי של בוקר. העייפות קצת נרגעה, תחושת המסכנות נעלמה לגמרי. זאת היתה בחירה כל כך נכונה להיום, גם בשבילה וגם בשבילי. והכי חשוב, אני ממש לא מרגישה שאני לבד איתן. אני לא מרגישה לבד.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

כל כך מזדהה. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בסדר או לא בסדר שהילד שלי הוא חלק מהבטחון העצמי שלי....
כן, גם אני. ואני יכולה לשפוך על זה המון מילים. אבל האמת? זה נראה לי ממש בסדר גמור :-)
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

שלחתי בקשה ליקום - אני רוצה שאישה גדולה תבוא לחבק אותי. ודמיינתי חיבוק חם ועוטף ושקט ומקבל, שאני יכולה לנוח ולבכות בתוכו.
איזו בקשה יפה מהיקום, נראה לי שכולנו היינו רוצים חיבוק כזה.
זאת היתה בחירה כל כך נכונה להיום, גם בשבילה וגם בשבילי. והכי חשוב, אני ממש לא מרגישה שאני לבד איתן. אני לא מרגישה לבד.
כמה מדוייק.

עכשיו הבנתי, אני אוהבת לקרוא אותך כי את מתארת הכל באופן מאוד מדוייק.
חיבוקים (())
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

איזו בקשה יפה מהיקום, נראה לי שכולנו היינו רוצים חיבוק כזה.
אני עדיין צריכה אותו. אולי זה עוד יקרה, מי יודע...

איזה מוזר, חשבתי עלייך (חוחית) הרבה היום למרות שאנחנו לא מכירות. אולי בעקבות הקריאה בכל מיני דפים של יוגה והעוסקות בה כאן. ממש חזר לי החשק לתרגל יוגה, ולמען האמת אני לא רואה איך זה קורה בזמן הקרוב. זה ידרוש יותר מידי מאמץ וכסף למצוא מישהי שתוכל לשמור על מאיה לזמן שיעור ואני לא רואה את עצמי עושה את זה. אז ניסיתי לעשות היום כמה פעמים את ברכת השמש וזה היה נעים (והמחיש לי עד כמה אני מאובנת ולא גמישה עכשיו) אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת עד הסוף וזה בטח גם לא הכי טוב לעשות ככה סתם לבד....
ועכשיו בערב ניסיתי סתם לעשות כל מיני תרגילים ומתיחות שיגמישו ויפתחו, וגיליתי די להפתעתי שלמרות שעשיתי שנה פילאטיס עד תחילת ההריון עם מאיה ולמרות שיש לי זיכרון מצוין גם לדברים גופניים, אני לא זוכרת אפילו תרגיל אחד :-0 בעצם אחד כן. את תרגיל הסחיטה שעושים בסוף השיעור. אז עשיתי אותו :-P
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אז ככה. יש שמלה |יש| |יש| ואפילו יפה. אין מספיק מילים לתאר כמה זה העיק עליי הסיפור הזה.
<שלושה חודשים אחרי לידה זה לא זמן טוב ללכת לחפש שמלה לאירוע נוצץ של אמריקאים. במיוחד כשאין סבתא באיזור להשאיר אצלה את התינוקת לשעתיים. וכשחמסין בחוץ. אבל עשינו את זה בכל זאת |יש|>

מצאנו לפני כמה שבועות בייביסיטר, ובהתחלה הייתי מאד אופטימית לגביה. תיכוניסטית חמודה שגרה ממש לידינו ועשתה בעבר בייביסיטר לילדים של חברים. אבל היום היא באה בפעם השלישית, ואיך שהוא נראה לי שזה לא הולך. תחושת הבטן שלי היא שלא כיף לה, היא לא נהנית, ואני רוצה שתהיה איתנו מישהי שנעים לה להיות איתנו. כהרגלי, אני נכנסת ביני לבין עצמי לניתוחי עומק ספקולטיביים על מה היא מרגישה וחושבת (בלי שכמובן החלפנו מילה על זה, אם לרגע היה ספק) ולמה זה לא מוצלח מבחינתה. אבל בעצם מה שחשוב לשאול הוא מה אני רוצה, ואם זה לא הולך איתה אז לחפש מישהי אחרת. יוצא שכשהיא כאן אני כן מצליחה לעשות יותר דברים ממה שהייתי מצליחה אם הייתי עם הבנות בלי עוד מבוגר (נמנעת מהמילה לבד :-P), אבל אני כל הזמן במתח. וכל הזמן מרגישה שהיא לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה, ועושה את המינימום האפשרי. ואני גם לא הכי אוהבת את איך שהיא מתייחסת לשירה. בקיצור, כבר עכשיו לא נעים לי ממנה למרות שאני יודעת שזה לגיטימי לחלוטין (אולי עכשיו כשעניין הבגדים סיים להעיק עליי אני צריכה משהו חדש לדאוג ממנו...). אבל אני באמת מקווה שזה יסתדר בקרוב. וגם פתוחה יותר מקודם לאפשרות שזה בסדר גם אם לא נצליח למצוא עזרה חיצונית, זה כבר לא מפחיד אותי כמו בהתחלה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני עייפה. ומוטרדת.
שירה אמורה לעבור בקרוב לקבוצה של גדולים יותר בגן. דווקא הגמילה מהמוצץ בגן עברה חלק לגמרי, בלי מצוקות בכלל. היום יומיים או שלושה שהיא לא הצליחה להירדם שם בלעדיו, מה שהיה צפוי לחלוטין, אבל היא לא בכתה ולא היה לה קשה רגשית, ועכשיו הגננת האהובה כבר מצליחה להרדים אותה. אבל עכשיו יש עניינים עם המעבר עצמו. הנוהל שלהם הוא שבוע של הסתגלות לקבוצה החדשה, שבמהלכו בכל יום מבלים קצת יותר זמן בקבוצה החדשה, וביום החמישי (האחרון) של אותו שבוע מגיעים ליום מלא בחדר החדש. ובשבוע שלאחר מכן הילד כבר מוגדר כשייך לקבוצה החדשה. וזה נראה לי מהיר מידי בשבילה. היא מאד קשורה לגננת הנוכחית, ולמרות שהיא קולטת עוד ועוד אנגלית כל הזמן, הפערים הם עצומים. ככה שיש לה יכולת התבטאות מילולית מדהימה לגמרי, אבל לא בשפה שבה מדברים בגן. טוב רגע, אני צריכה לכתוב בסעיפים כדי לעשות סדר במה מפריע לי בכל הסיפור הזה:
  • יש פער גדול בין הנחות היסוד של הגן לאלה שלנו. הם בגישה האמריקאית השבלונית, ולא ממש מתאימים את אופי המעבר לאופי הילד ולמצב שלו. ולא נראה לי שיטריד אותם אם היא תבכה שם בהתחלה, הרבה. כל הצוות של הגן הן מקסימות וחמות, ואני מרגישה שמאד מאד אכפת להן, אבל זאת שפה תרבותית אחרת, הסתכלות אחרת על כל הסיטואציה.
  • אין לי ספק שאנחנו צריכים לנהל את המעבר הזה בדרך שתהיה הכי קלה לשירה, ולא פשוט ללכת עם התבנית המקובלת כי היא סתם תקשה עליה. זאת האחריות שלנו כהורים שלה.
הצוות של הגן מאד הולך איתנו ומראה הרבה גמישות (שזה לא מובן מאליו כאן בכלל), אבל - ונראה לי שזה הקושי המרכזי שלי - הן לא מבינות למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. הגננת של שירה כן מבינה, אבל אני מרגישה שגם המנהלת של הגן וגם הגננת החדשה לא. וכאן נשאלות השאלות - למה חשוב לי שהם יבינו? האם זה באמת רלוונטי לסיטואציה או שזה נובע מהצורך שלי להיות בסדר* ולהרגיש שמקבלים אותי ומעריכים אותי?
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

שוב גשום בחוץ. ומאיה עוברת ימים לא שקטים.
אני בודדה, ומתגעגעת לחברות שלי ולמשפחה שלי.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

(())
אמא_ל'ה*
הודעות: 163
הצטרפות: 07 אוגוסט 2007, 13:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל'ה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ל'ה* »

שולחת חיבוקי-שרב מפה @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

תודה חמודות :-)
עזה_פזיזה*
הודעות: 25
הצטרפות: 24 פברואר 2008, 18:51
דף אישי: הדף האישי של עזה_פזיזה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי עזה_פזיזה* »

ומתגעגעת לחברות שלי ולמשפחה שלי.
גם אני מתגעגעת וחושבת עליך הרבה מאד. אני קוראת עכשיו את הספר של ליהיא לפיד "אשת חיל" וחלק מהדברים שהיא כותבת שם מזכירים לי דברים שאת כותבת פה.
שולחת חיבוקים וחיזוקים.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני קוראת עכשיו את הספר של ליהיא לפיד "אשת חיל" וחלק מהדברים שהיא כותבת שם מזכירים לי דברים שאת כותבת פה.
ישר ביקשתי מאמא שלי שתביא לי אותו, אפילו לפני שהספקנו לדבר עליו.... :-P

בוקר. עוד שבוע מתחיל. חם חם חם בחוץ. כבשן. ילדה אחת יצאה עם אבא לגן, תינוקת אחת ישנה חשופת שת בעריסה שכבר תכף תהיה קטנה למידותיה.
התחלנו לראות עכשיו בערבים שאפשר את Lost (אבודים?) מההתחלה, חוץ מפרק פה ושם כששידרו בארץ אף פעם לא ראינו. כולם אמרו שזאת כזאת סדרה מעולה, וזה נחמד אבל האמת היא שבינתיים קצת מאכזב. כל המפחיד והמוזר לא כל כך מעניין אותי, אני שם בשביל הדרמה והיחסים. ובינתיים הדמויות תפורות קצת גס, המעברים שקופים מידי. דווקא הדמות של ה"איש הרע" המורד (לא קלטתי איך קוראים לו) עשויה נחמד. אולי זה משתפר בעתיד, ובכל מקרה עכשיו כשהתחלנו כבר לגמרי ברור שנתמכר.
בקיצור, אתמול ראינו שני פרקים רצופים, ואחר כך כל הלילה פשוט הייתי על האי ולא כל כך הצלחתי לישון. זה מעלה אצלי הרבה תהיות הישרדותיות והרבה חרדות מאד עמוקות המחשבה על הסיטואציה הזאת.

ביום שבת היה לי שטף הורמונלי מוזר לחלוטין. זה התחיל מחרדת נחשים עמוקה וקיומית (נדמה לי שבעקבות התמונות וסיפורי הנחש בבלוג של סוסת פרא, ואז איזו ידיעה מעיתונים בארץ על איש שהוכש). חיפשתי באינטרנט על נחשים בניו ג'רזי, מצאתי קובץ עם רשימה מאד ארוכה והחלטתי שלא יוצאים מהבית כל הקיץ. אחר כך הצטרפה לזה ידיעת אזהרה שראו דוב שחור באזור שאנחנו גרים בו ובכלל נהייתי משותקת.
החרדה קצת חלפה, עברה דרך עצבנות ותחושת חוסר שקט וחוסר תאבון, ואז הראינו לשירה קליפ של שיר מצלילי המוסיקה, והתחלתי ממש לדמוע ולהתרגש כמו אני לא יודעת מה. אחר כך שוב עצבנות וזעם. ורגישות בפטמות כשמאיה ינקה. מתישהו האיש הציע שאולי אני עומדת לקבל מחזור וזה הרגיש מאד הגיוני (אם כי קצת מוקדם לאור מתי שהיה מה שאני חושבת שהיה ביוץ). היו כמה שעות שממש הרגשתי שהוא עומד להגיע. אבל בינתיים הוא לא הגיע, והסערה ההורמונלית נרגעה. ואני כל הזמן עסוקה במחשבות על מה אם בטעות נכנסתי להריון עכשיו (לא נראה לי שיש סיכוי, אבל איך שהוא זה מאד מעסיק אותי). ולמה בכלל חזרתי לבייץ, איך יכול להיות שהגוף שלי כבר מרגיש מוכן אחרי כל כך מעט זמן?

אתמול היינו בפיקניק שבועות של ישראלים כאן, שהיה נחמד אבל לוהט. אני תמיד מרגישה מוצפת באירועים האלה, גם אם אני מספיקה קצת לדבר עם אנשים כל החוויה היא בתוך מן ערפל כזה, אני בעיקר עסוקה בלדאוג לבנות וכל השאר זה ליד. ואני גם קצת נמצאת מחוץ לגוף שלי, לא מרגישה רעב, או צמא, שנשרפות לי הכתפיים.... רק תחושת מתח וחוסר נוחות כללית. נדמה לי שזה כן הולך ומשתפר עם השנים. לפעמים אני גם חוזרת מאד מותשת נפשית, אתמול זה היה בעיקר פיסי. הייתי הלומה מהחום אבל לא הרגשתי שהיה לי לא נעים, סתם שהייתי מן תלושה שכזו.
בכל מקרה, בלי לחשוב בכלל, מאיה היתה בלי חיתול כל הזמן. אני ממש מגלה איך ככל שאני יותר בתוך זה, פחות אכפת לי איך זה נראה בעיניים מיינסטרימיות או מה אחרים חושבים. זה פשוט מרגיש כמו הדבר הכי הגיוני לעשות ואני לא מקדישה לזה יותר מחשבה. לעטוף אותה בחיתול בחום הזה? טירוף מוחלט. התפשפשה כמה פעמים ליד עצים וגם עשתה קצת קקי, והכל בשיא הנונשלנטיות של שתינו, זה החלק הכי מגניב. כבר בלי התרגשות, או לחץ. מה הכי גרוע? יהיה קצת פיפי על עצמה או עליי? ביג דיל. נחליף לה בגד ואני אתייבש תוך כמה דקות. או שזה פשוט יצטרף לזיעה...
ועוד יותר מגניב - ממש לפני שהלכנו היא היתה עליי ופתאום טפטפו מים לכיוון הרגליים שלי, היא עשתה פיפי. בלי להרטיב אותה או אותי יותר מידי. ואז לקחתי אותה ליד העץ וכרעתי לפשפש אותה בבחינת לא מזיק לנסות, ויצאה עוד כמות ענקית. יעני, כל מה שכותבים זה באמת נכון. הם באמת משחררים רק את הקצת שאין ברירה, אבל זה לא שהכל בורח. ואחרי שחזרנו הביתה זה קרה שוב, היא עשתה קצת על האיש (שגם התחיל לנסות לפשפש |יש| עוד לא היתה הצלחה אבל גם זה יגיע...) אבל אז לקחתי אותה לכיור והיא עשתה כמות גדולה. פשוט לא ייאמן.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

הפרפקצוניזם הזה, פשוט מכה. הוא חולש על כל התחומים
<מפסיקה באמצע סידור כביסה כדי לכתוב הגיג>

נגיד בקשר לכביסה וארונות. יש עכשיו המון בגדים לבנות - הבגדים הארוכים עדיין במגירות ועוד צריך אותם לפעמים, וכבר פתחנו את כל שקיות בגדי הקיץ שהגיעו מאחותי. והמגירות צפופות למדי. בכל פעם שאני מסדרת שם את הבגדים, עולה בעיני רוחי המגירה המושלמת. שהבגדים מסודרים בה בדיוק והם לא צפופים מידי, שאני יודעת מה בדיוק נמצא במגירה כדי להשתמש בכל הבגדים ברוטציה ולא לשחוק חלק מהם יותר מידי ולא להזניח אחרים. שהכל בדיוק תואם לעונה ויש במגירה רק בגדים שבאמת נמצאים בשימוש ולא מה שמיותר. ושכל מה שלא בשימוש כבר מסודר וממוין בשקיות מסודרות ומתויגות בארון. (אההמ. ואני לא נוטה לחשוב על עצמי כטיפוס אנאלי בדרך כלל).
מה שיוצא מזה, הוא שאני שונאת לסדר את הכביסה במגירות שלהן, כי בכל פעם שאני פותחת מגירה כזאת זה כמו כשלון שלי.
זה פשוט מטורף. מה זה משנה בכלל. כן, אני מסדרת אותן לאט לאט. ובכל זאת סביר להניח שהן לא יגיעו אף פעם למצב מושלם. ובכל מקרה עדיף שזה יהיה בתוך המגירה ויהיה נעים בבית מאשר שזה יישאר שבוע בסל או על השטיח.

יא-אללה איתי. טוב, לראות את המצב זה שלב ראשון, לא?
חוזרת לפזר כביסה במגירות.
אמא_ל'ה*
הודעות: 163
הצטרפות: 07 אוגוסט 2007, 13:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל'ה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ל'ה* »

היא עשתה קצת על האיש (שגם התחיל לנסות לפשפש hurray עוד לא היתה הצלחה אבל גם זה יגיע...) אבל אז לקחתי אותה לכיור והיא עשתה כמות גדולה. פשוט לא ייאמן.
|יש| יופי!
והכי שימח אותי שאת לא מקדישה לזה יותר מחשבה. איזה תיאור מקסים ורגוע.
תמי_גלילי*
הודעות: 2628
הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי תמי_גלילי* »

חיבוק ממני.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

חיבוק_ גם _ממני.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

דברים שאני רוצה לכתוב עליהם (תזכורת לעצמי)
  • כסף, שפע, היחס שלי אליהם והקשר ביניהם (ואו. נשמע מפוצץ. מה אם בכלל לא יהיה לי מה להגיד על זה?). וגם מתנות מהיקום
  • תחושות של מסכנות ומרמור
  • למה אני צריכה זמן בלי ילדים בערב (דברים אסורים)
צל_הימים*
הודעות: 1274
הצטרפות: 15 אוקטובר 2007, 09:20

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי צל_הימים* »

אם מישהו יודע איך אפשר ליישר את הטקטס באנגלית לשמאל, תגלו לי. עוד לא הצלחתי להבין איך עושים את זה

פשוט תשאירי שורת רווח בין העברית לאנגלית. ושוב מתחת.
ביצעתי זאת בציטוט זן בפתיח לדף.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

צל הימים תודה רבה :-)
<אני רגילה לראות את הניק שלך רק בדפים עם "שיחות של גדולים">
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

מה שגורם לי לתהות על הציטוט הזה שבחרתי לשים בפתיחה, מכל הדברים בעולם. הוא כאילו קצת פסימי, אבל בעצם הוא אולי סוג של קריאת כיוון בשבילי. להזכיר לי לא להאמין לכל הקולות שאני שומעת בפנים, לא להתפשר על משהו שהוא פחות מהמרכז האמיתי והמדויק שלי. אז בינתיים הוא נשאר. כנראה שלא סתם הוא קיבל כזה מקום של כבוד, למרות שההחלטה לצרף אותו היתה חפוזה ואינטואיטיבית.

אבודים משתפר. ראינו עכשיו שני פרקים רצופים :-P אני מאד מקווה שכמה דקות של נשימות ומדיטציה לפני השינה יעזרו לי להתרחק מזה קצת אחרת גם הלילה אני אחלום על זה כל הלילה ולא אצליח לישון. וככל שמכירים את הדמויות יותר לעומק זה נהיה יותר גרוע.
עדי_ש*
הודעות: 130
הצטרפות: 03 יוני 2008, 14:21
דף אישי: הדף האישי של עדי_ש*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי עדי_ש* »

הגעתי לכאן במקרה ולא יכולתי להפסיק לקרוא ולהתרגש (כשהתינוק עלי, בתקווה שהקרינה לא גורמת לו נזק גדול מדי..)
התחלתי להעתיק לכאן משפטים שלך שנגעו בי אך בשלב מסויים הבנתי שאין לזה סוף-
מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבת. בינתיים אציין רק שגם אני מאד אוהבת את דויד גרוסמן (מרגישה שממש אוהבת את האדם ולא רק את ספריו למרות שלא מכירה אותו אישית) ונפעמת מחדש מכל ספר שלו שיוצא (את האחרון קנה לי לא מזמן בעלי האהוב ולמרות שאני ברומן עם ספר אחר, גרוסמן כבר קורץ לי מהמדף ומבקש שאתחיל במלאכת הקריאה וההתענגות).
שולחת אלייך חיבוק גדול ותמיכה לקשיים @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

עדי ש, ברוכה הבאה {@

אתמול קרה דבר מוזר ומדהים.
אין לי כח לכתוב את הפרטים כי כל הגוף שלי כבד ועייף (מחזור, בוא כבר. איפה אתה? או שאולי וסת בואי?)
anyway
בקצרה, אכלתי משהו שהרעיל אותי. חושדת בשרימפ או סושי. הייתי כבדה כל היום, כמה שעות לאחר מכן היתה לי בחילה. ואז צנחתי לשינה מוחלטת ביחד עם מאיה. עברו שעתיים וחצי בלי שהיה לי מושג (פתאום האיש בא ואמר לי שעשר וחצי הייתי בשוק). הגוף שלי היה כבד כמו אבן, לא הצלחתי להזיז את האיברים שלי.
זאת היתה חוויה של שיתוק, חשבתי שאני צריכה לקום, הצלחתי להגיד את זה בקול רם, ולא הצלחתי להזיז את הגוף. תחושה כזאת של ערפול, כאילו אני חווה את הכל מבעד לענן. הרגשתי ממש מסוממת.
איך שהוא מתוך הערפול ומתוך מחשבות חצי הזויות באה לי המחשבה שזה בגלל האוכל שהזמנו בצהריים, ואיך שהוא ההבנה הזאת איפסה אותי. הצלחתי לצאת מהמיטה, והרגשתי שאני צריכה לחשוב בצורה צלולה כדי להבין מה קורה לי אבל לא מסוגלת. זה היה די מפחיד. לא הצלחתי להבין אם אני בסכנה או לא, לא הצלחתי להחליט אם זה בטוח להניק את מאיה כשאני ככה או שיש סיכוי שאני מעבירה גם לה משהו, אם צריך להתקשר לאיזה רופא. והכל היה בתוך ערפל מוחלט. כאילו אני מנסה להעיר את עצמי בעזרת מחשבות ומילים ותזוזה ולא מצליחה.
ניסיתי לקרוא קצת על הרעלות מזון, ועל הקשר להנקה, ולא היה שום דבר ברור. בתוך זה מאיה התעוררה, ופשוט הנקתי אותה. חזרה לישון.
דיברתי עם האיש, אמרתי לו שיהיה עירני וישמור עליי, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לתקשר מתוך הענן שלי. שאני לא מצליחה להסביר לו כמה אני מרגישה מוזר ומסומם, כמה אני מרגישה מנותקת מכל מה שקורה לי.
האצבעות שלי היו נפוחות, משהו שקורה לי הרבה פעמים כשחם, והרגשתי שהטבעות שלי חונקות אותי. ושיש לי תחושה מוזרה בקצות האצבעות.
ואז איך שהוא עלה הקול בתוכי שאמר שיש לי כוח לרפא את זה. שאני לא צריכה לפנות החוצה או לנסוע לבית חולים, אלא להתחבר פנימה. ומאותו רגע האינטואיציה השתלטה, נתתי לה להוביל מבלי לנסות להבין מה קורה או למה. הורדתי את הטבעות, וכמה דקות אחר כך גם את כל העגילים. הסרתי מהגוף את כל המתכות, והתחיל מין ריקוד מוזר כזה. בהתחלה הוא היה רק של האצבעות וכפות הידיים, מין ניעור שהרגשתי שבמהלכו אני מוציאה את הרעלים החוצה דרך האצבעות. תוך כדי זה סידרתי קצת את הבית בעודי רוקדת. אחר כך הריקוד נהיה יותר אינטנסיבי ועבר לחלקים אחרים בגוף - צוואר, אגן, חזה, צעדים מכל מיני סוגים ובכל מיני מקצבים. חלק מהתנועות שעשיתי הזכירו לי תנועות של ראפ או של ריקודים שחורים, אבל הן בכלל לא יצאו ממקום נשלט או בוחר, הן פשוט נבעו החוצה.
כל הזמן הזה האיש ישן בסלון, הוא היה שפוך לגמרי מכל הערב עם שירה, והרגשתי שככה בדיוק אני צריכה אותו. לידי אבל ישן. לא רחוק בחדר השינה אבל גם לא ער ונוכח.
מתישהו הריקוד מיצה את עצמו והלכנו לחדר השינה, וכבר הרגשתי יותר טוב. המשכתי במיטה לעשות כמה תנועות עדינות יותר, ואז פתאום עלתה מן תפילה מוזרה כזאת. אף פעם בחיים לא התפללתי קודם לכן. ועכשיו פשוט פניתי לאלוהים, ויצא ממני שטף של דיבור (בלי קול, רק השפתיים זזות מהר מהר בלי שיש לי מושג מה אני הולכת להגיד).
אחר כך נרדמתי. ובאחת הפעמים שחצי התעוררתי להניק את מאיה, הרגשתי את הנקיון בגוף, שהרעל יצא.
ביזארי לגמרי.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

מתכון בטוח לפיפי על השטיח: מאיה שוכבת על הבטן ואני גולשת בבאופן. גם אם דקה לפני כן היא עשתה פיפי בכיור.
צל_הימים*
הודעות: 1274
הצטרפות: 15 אוקטובר 2007, 09:20

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי צל_הימים* »

<אני רגילה לראות את הניק שלך רק בדפים עם "שיחות של גדולים">
אני מקווה שאת לא נמנית עם אלו שכועסים עלי בעקבות שיחות אלו... יש לי כבר מאגר. אני מפצה על שנים ארוכות של ניסיון להיות בסדר ולרצות את כולם, מה שהיה כרוך בוויתורים מהותיים על ושל חיי. אני חייב הרבה לאתר הזה ולכותבים בו על תהליך השחרור. קשה להאמין כשקוראים אותי עכשיו, הא?
אז ככה אני מטייל לי בדפים שונים ומגוונים כמו שאיתמר הולך על הקירות, ולאחרונה אני גם מתחיל לתרום את חלקי בעריכה. ואת נתת לי הזדמנות מצויינת ועוד של זן... אני צריך להודות לך.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני מקווה שאת לא נמנית עם אלו שכועסים עלי בעקבות שיחות אלו...
חלילה. קצת מתביישת להגיד, אבל בדרך בדפים כאלה אני רק רואה על מה השיחה ולא ממש קוראת אותה, לא מסוגלת כרגע להפנים שום מידע מהסוג הזה (פעם הייתי טיפוס ממש אינטלקטואלי, נשבעת.).
בכל מקרה, אני מאד שמחה בשבילך על השחרור, ומאד מזדהה עם מה שאתה מתאר :-)
אפרופו עריכה, אם אתה כבר כאן :-P - איך עושים שרשימת הדפים שביקרתי בהם (בדף הבית) לא תברח כל כך הרבה ימינה? או שזה רק בפיירפוקס נראה ככה?
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני מזהה אצלי דפוס, של חוסר סבלנות לתהליכים של הגוף. יותר נכון, של קושי להאמין שמשהו שאמור לקרות באמת יקרה. בעיקר סביב דברים שקשורים למחזור הפוריות.
והדפוס הזה משתלב באופן מוזר עם זה שיש לי אינטואיציות מאד ברורות ומדויקות בקשר לגוף שלי. ככה שזה לא שאני לא יודעת, אני פשוט לא מצליחה להאמין.
למשל עכשיו, נראה לי שאני עומדת לקבל מחזור. ולפני שבועיים כשהיה הביוץ, סימנתי מנטלית את היום (יום שישי) כיום שבו המחזור יגיע. אני שמה לב שאני כל הזמן במתח לקראת היום הזה, האם הוא יגיע, האם לא? האם בזמן שחשבתי, האם בכלל לא?. יש בראש איזה מין דיאלוג פנימי שהולך בערך ככה:
א: הרגשתי שהיה לי ביוץ
ב: לא יכול להיות. איך בכלל אפשר להרגיש דבר כזה? זה פסיכוסומטי. למה לא הלכת לרופא לבדוק את הדימום הזה? אולי משהו לא בסדר בגוף שלך? אולי יש הסתבכויות מהלידה?
א: לא, זה היה ביוץ. אתה תראה, בעוד שבועיים אני אקבל מחזור וזה מה שיוכיח שצדקתי, שזה באמת היה ביוץ.
ואז כל השבועיים האלה עוברים במתח, האם זה באמת יקרה? האם אני אצליח להוכיח לקול הספקן שבתוכי שאני צודקת? שאני מכירה את עצמי ואת הגוף שלי כמו שאני טוענת? או שזה הכל שטויות?

לא מקרי, כמובן, שב' הוא בגוף זכר.
זה היה בדיוק אותו דבר בתחילת ההריון של שירה, רק בצורה הרבה יותר קיצונית. נכנסנו להריון בניסיון הראשון, ומייד אחרי הסקס אמרתי לאיש: זה כן וזאת בת. ואז עברו עליי שבועיים וחצי של ס-י-ו-ט. כל שאלת ההריון עצמו נדחקה הצידה לגמרי, ושאלת הצדק קיבלה את קידמת הבמה. במהלך השבועיים האלה כבר התחילו כל מיני תופעות, וכל הזמן קול ב' אמר לי: זה פסיכוסומטי, בכל הספרים כתוב שהתופעות מתחילות רק כמה שבועות לתוך ההריון. את ממציאה את זה, לא יכול להיות שזה מה שאת מרגישה עכשיו. (דרך אגב, הפסיכולוגית שלי דאז קצת חיזקה את קול ב', לפחות שאיך שאני חוויתי את התגובה שלה...).
הייתי בסרטים מטורפים, והתסריט הכי גרוע היה שאני לא בהריון, אבל לא בגלל ההריון עצמו אלא בגלל שזה יאמר שטעיתי. ומה זה אומר עליי? שאני משוגעת? שאני ממציאה תופעות? ואיך אני אוכל להאמין לתחושות שלי אם במשך שבועיים הרגשתי דברים כל כך חזקים ואחר כך יסתבר שזה לא באמת?
ביום ה- 28 עשיתי בדיקת הריון שהיתה שלילית, אבל עוד לא קיבלתי מחזור ככה שלא ממש האמנתי לה. ואז נסעתי לריטריט של בודהיזם לסופשבוע בצפון, שהיה מדהים. ובמהלכו לא קיבלתי מחזור. לאורך כל הריטריט הרגשתי באופן ברור שאני כן, אבל עדיין הספקות היו שם. כשחזרתי עשיתי את הבדיקה, יצא פס חלשלושלוש, ויום למחרת בדיקת דם (בטא 48. רופאת הנשים נזפה בי בצחוק על זה שאני רצה לעשות בדיקה כל כך מהר).

הדפוס הזה חזר גם לאורך ההריון של שירה עם כל נושאי הבדיקות, ההפחדות הסביבתיות מול הבטחון הפנימי, לאיזה קול אני מאמינה.
בהסתכלות אחורה אני מבינה שהתקדמתי המון עם העניין הזה, אבל כנראה שכמו כל נושא יסוד, זה עוד שם. קרה משהו דומה לפני הלידה של מאיה, שמאד הקשה עליי את סוף ההריון (בנוסף לכל הנסיבות הלא פשוטות שהיו). ככל שזה התעכב, פשוט איבדתי את האמונה שאני באמת הולכת ללדת אותה. ידעתי בראש שבסוף ההריון ייגמר והיא תבוא, אבל בלב הרגשתי שהיא לא תצא לעולם. ושאם מחר בבוקר אני אקום וההריון פשוט ייעלם, זה לא ייראה לי מאד מופרך.
<ועכשיו אני שמה לב שאני כל הזמן מעכבת את השליחה של הפוסט. כי בא לי שהמחזור יגיע תוך כדי ויהיה איזה סוף כזה דרמטי - בעודי כותבת את המילים המחזור הגיע. אבל בינתיים לא :-P>
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

נו שוין, בכל מקרה יש לי עוד מה לכתוב.
התאהבתי לאחרונה בחבורת היוגיות החמודות שיש כאן (יוצאת מהארון). מין התאהבות מרחוק כזאת, כי אני מרגישה שונה, אבל שבכל זאת נורא רוצה להתקרב.
משהו במקום הזה שלוקח את החיבור לגוף כדבר מובן מאליו ולא כמשהו שחלה עליו חובת ההוכחה כל הזמן נורא קוסם לי, מושך אותי.
איזה קטע, אני מזיעה עכשיו. מתרגשת לצאת מהארון, שולחת מהר.
תמי_גלילי*
הודעות: 2628
הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי תמי_גלילי* »

אני יודעת בדיוק כשאני מבייצת. זה כאב מאוד ספציפי, וכל פעם בצד אחר (אולי כדאי באמת להתחיל לנהל רישום גם לגבי הצד....). אז כן, האמיני :-) .
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

ועוד.
בראש, אני כל הזמן עושה תצפיות חברתיות על מה שקורה באתר כקהילה. מסתכלת אילו טיפוסים נמשכים אחד לשני, איזה סוג של דיאלוגים מתקיימים ביניהם. מי נמשך לאילו דפים, מה הוא כותב שם ואיך. כבר מכירה את התהליך שיש איזה דף "חם" שמתייחסים אליו בהמון דפים אחרים ואחר כך הוא גווע לאיטו וקורה משהו אחר (בהתחלה הייתי מרגישה שקורה משהו כזה אבל לא מבינה בדיוק מה. כאילו רואה רק חלק מהתמונה).
וברמה יותר "חברתית", איזה חבורות יש, מה מאפיין אותן. מנהיגים ומונהגים, איזה סוג של תגובות אנשים מקבלים. למי מגיבים יותר ולמי פחות? עד כמה זה מושפע מוותק, מהיכרות אמיתית, מדברים אחרים? למי מתחנפים, את מי מעריצים? למה?
איזה קטגוריות של דפים יש, אילו סוגים של דיונים? (אני למשל מתעניינת בפלח יחסית מצומצם של מה שקורה כאן נראה לי, אבל זה פלח שמעניין גם עוד הרבה אחרות).

ואיפה, בעיני רוחי, אני ממקמת את עצמי בתוך כל זה? איזה מקום אני תופסת? האם רואים אותי כמו שאני רואה את עצמי? מסתכלים עליי בכלל? האם זה חשוב לי מה אחרים רואים? עד כמה?
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

התאהבתי לאחרונה בחבורת היוגיות החמודות שיש כאן [-:

משהו במקום הזה שלוקח את החיבור לגוף כדבר מובן מאליו ולא כמשהו שחלה עליו חובת ההוכחה כל הזמן
נראה לך? לפחות אצלי החיבור לגוף רק הביא איתו את חובת ההוכחה האינסופית, כי הכלי נגיש והידע שם ואי אפשר להתעלם.

(בהתחלה הייתי מרגישה שקורה משהו כזה אבל לא מבינה בדיוק מה. כאילו רואה רק חלק מהתמונה).
אני כבר איזה ארבע שנים באתר, בשנה האחרונה באינטנסיביות ואני ממש מרגישה שאני מחוץ לכל ההתרחשויות, פתאום מגלה שכולם מכירים את כולם והזהות הוירטואלית מתערבבת עם הזהות הגשמית, ואני? לא מכירה אף אחד (כמעט), לא מחנכת ילדים בבית, לא מפשפשת, לא יולדת בבית (אבל כן מתכננת), אפילו לא מפרידה אשפה לקומפוסט (ששש... אל תגלי) ובכל זאת מוצאת את עצמי כאן.
וכמו שאמרת שהתאהבת, גם אני התאהבתי בדיוק באותה החבורה, גם אני לא מכירה אותן באמת באופן אישי, אבל כולכן יודעות עלי וחולקות איתי יותר מחברותי הטובות ביותר, יותר מבנזוגי, אז שלא אחשיב אתכן כחברות? אין מצב.
שבת שלום ונשיקות @}
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מי_מה* »

הי יקירה, כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב לך אב כל הזמן חיכיתי שאגמור לקרוא את כלל הבלוג שלך. פתאום הבנתי שבנסיבות חיי זה עלול לקחת עוד קצת זמן. אז שתדעי שאני קוראת ואת נהדרת.
אז הנה אמרתי ועכשיו יכולה להמשיך לקרוא בנחת. (())
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מי_מה* »

אוי ועכשיו בכלל אני רואה שהתאהבת בחבורת היגגיות, אז גם מוחמאת. תודה מותק. אהבה בחזרה הנה |L|
הקוסמת_מארץ_עוץ*
הודעות: 2444
הצטרפות: 01 יוני 2005, 21:40
דף אישי: הדף האישי של הקוסמת_מארץ_עוץ*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* »

שאני שונאת לסדר את הכביסה במגירות שלהן, כי בכל פעם שאני פותחת מגירה כזאת זה כמו כשלון שלי.
איזה קטע. גם אני.
בגלל זה התפקיד הזה שייך לאיש. אני מכבסת מקפלת ומניחה ליד הארון - הוא מכניס פנימה!
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

בגלל זה התפקיד הזה שייך לאיש. אני מכבסת מקפלת ומניחה ליד הארון - הוא מכניס פנימה!
כן, ככה זה היה אצלנו גם. איך שהוא מאז שעברנו לפה התפקיד זלג בחזרה אליי, גם ככה בקושי יש לו שעות עבודה כי הוא המון בבית אז אני מנסה לקחת על עצמי יותר מטלות.

האמת, בעקבות זה שכתבתי על זה כאן הצלחתי לפנות מהמגירות איזה 3 שקיות של בגדים לא רלוונטיים :-) צעד צעד.

חוחית, תודה על מה שכתבת. את מותק.
מי מה ברוכה הבאה. כיף לי שאת כאן {@
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

חזרנו הביתה משבוע מדהים בסן פרנסיסקו עם ההורים שלי. עכשיו יש תחושה של קצת דאון וריקנות, כמו הערב הראשון בבית אחרי מחנה קיץ של הצופים.
הנסיעה עשתה מין ריסטרט להכל, ועכשיו לא ברור מה הלאה.
לאט, לאט. נתחיל מלנשום ומלהרגיש את מה שיש עכשיו, השאר כבר יגיע מעצמו.

שבוע שלם לא הייתי כאן, ומצד אחד אני מתגעגעת ורוצה להתעדכן. מצד שני אני יודעת שתוך שניות אני אשאב בחזרה פנימה לקריאה אובססיבית, וקצת לא בא לי על זה. היה נחמד קצת לתפוס מזה מרחק ולעשות דברים בעולם האמיתי ולא רק באינטרנט. אח, האיזון האיזון.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

ברוכה השבה @}
נתחיל מלנשום ומלהרגיש את מה שיש עכשיו, השאר כבר יגיע מעצמו. איזה משפט יפה (ויוגי (-;)
תמי_גלילי*
הודעות: 2628
הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי תמי_גלילי* »

ברוכה השבה
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מי_מה* »

איזה משפט יפה (ויוגי )
אכן.
מזכיר לי שהערב, כשחזרתי מהשיעור, הפיונת שאלה "מה? נגמרה היוגה?" ואני עניתי "היוגה לא תיגמר לעולם, אבל השיעור נגמר". ואת יודעת הרי שגם השיעורים לא באמת נגמרים.

ברוכה השבה
@}
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

משהו במקום הזה שלוקח את החיבור לגוף כדבר מובן מאליו ולא כמשהו שחלה עליו חובת ההוכחה כל הזמן נורא קוסם לי, מושך אותי.
גם אני חושבת ששום דבר בחיבור הזה לגוף לא מובן מאליו. ונרכש בהרבה זיעה (שזה נכון כ"כ מילולית (-:) ומצריך כל הזמן את חובת ההוכחה. לרגע שלי ואח"כ כבר לא....

וגם אני קוראת כאן @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

תודה על קבלת הפנים החמה {@

שבוע בטיטולים (קצת איכס).
בימים הראשונים פשפושים על כל צעד ושעל. בשירותים של שדה התעופה, בשירותים במטוס, בכל המלונות. ככל שהימים עברו זה נהיה יותר מעייף והצעתי פחות. גם היו יותר נסיעות, יותר פעילויות. נדמה לי שגם את מאיה זה בלבל כל פעם להתפשפש במקום אחר, והיו לא מעט מקרים שהיה לי ברור שיש לה פיפי אבל היא לא רצתה לעשות במקומות שהצעתי לה. יכולה להבין אותה.
ובלילות בכלל היה בלגן, גם כשידעתי שיש לה לא כל כך היה לי מה לעשות, כי לא היתה לי גיגית. אז הייתי יכולה לקום מהמיטה ולקחת אותה לכיור, אבל היא היתה מתעוררת לגמרי ובטח גם ככה לא רוצה לעשות, וסתם היתה הולכת השינה. אז היא עשתה בחיתול.... אפילו היה לנו פעם אחת קקי עד הצוואר (על אמת. עד הצוואר).
בטיסה חזרה היא ישבה בזרועותיי ועשתה קקי, הרגשתי שהיא עושה ולא היה לי מה לעשות אז פשוט נתתי לה לסיים והחלפתי לה חיתול.

אבל הייתי מוכנה לזה מראש, ולקחתי את זה בקלות. ומהשנייה שחזרנו הביתה אנחנו שוב בחיתולי בד או בלי. כמובן שיש רגרסיה, שנינו מקבלים כמויות מכובדות של פיפי (אפילו האיש כבר לא מתרגש ופשוט מחליף בגדים בנונשלנטיות. הישג בפני עצמו :-)). אני יכולה להציע חמש פעמים רצוף, היא תסרב. ואז בנחת תעשה בחיקי את כל הכמות. לפני הנסיעה כבר היו לנו ימים שלמים יבשים לגמרי. כיף להרגיש שיש בי את שלוות הנפש פשוט לקבל את זה באהבה ובסבלנות, לדעת שתוך כמה ימים התקשורת תחזור ובינתיים פשוט להחליף ולספוג.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

יש לי הרבה תהיות על הקצב של העולם שבו אנחנו חיים. אני באה ממשפחה של אנשים שעושים דברים, הרבה דברים. ושכל הזמן נמצאים בתנועה. אני אעז ואומר אפילו שהם לא יודעים לנוח.
השבוע הזה היה אינטנסיבי מאד בשבילנו, ואני מניחה שההורים שלי החשיבו אותו כמאד רגוע יחסית לטיול - לוקח זמן להתארגן בבוקר, לוקח זמן עד שזזים לכל מקום, כמות וסוג הדברים שאפשר לעשות עם ילדות כל כך קטנות הם מאד מוגבלים, ועוד. ואילו אנחנו, אם זה היה תלוי רק בנו ובקצב שלנו, ברור לי שהיינו עושים פחות. מבקרים בפחות מקומות, משתהים יותר בכל מקום, מתבוננים, מעבדים.

פעם גם אני חייתי ככה, בתנועה מתמדת. ככל שעוברות השנים אני מגלה שהקצב שטבעי לי הוא הרבה, הרבה יותר איטי מזה. ואני תוהה אם החיה האנושית בכלל בנויה למירוץ הזה, לפיזור בין אינספור מוקדים ומטרות. או שזו בעצם מין בריחה מתמשכת מלהיות בהווה.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

את כל כך מקסימה!
כיף להרגיש שיש בי את שלוות הנפש פשוט לקבל את זה באהבה ובסבלנות זה נקרא אפילו מבעד למחשב, שתדעי לך.
(())
תמי_גלילי*
הודעות: 2628
הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי תמי_גלילי* »

_את כל כך מקסימה!
כיף להרגיש שיש בי את שלוות הנפש פשוט לקבל את זה באהבה ובסבלנות זה נקרא אפילו מבעד למחשב, שתדעי לך._

גם לי יש תהיות לאחרונה על נושא הקצב...
כתבתי על זה משהו בדף מכבש כיתה א .
אני חושבת שאת צודקת לגבי הקצב היותר איטי כמצב מוצא ( לחיות לאאאאאאט ). אבל אני תוהה אם אנחנו לא בנויים גם לחיות בפעימות לסירוגין של עבודה אינטנסיבית ואז מנוחה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

מסתבר שלוקח ממש הרבה זמן להתאזן מחדש ולחזור לשגרה. לכולנו.
אתמול היה מין יום של איכס לגמרי. הוא נפתח מוקדם מידי אחרי לילה בלי מספיק שינה, היה מלא כולו בריבים, מאבקים והתקפי זעם (ופיפי של מאיה בכל מקום חוץ מבכיור כמובן :-) ). אחרי הצהריים גירדנו את עצמינו איך שהוא כדי לנסוע לספריה, חשבתי ששינוי האווירה יעשה לנו טוב ואולי ישיב קצת רוח חיובית. בספריה עצמה היה נחמד, לקחתי לי המון ספרים ואפילו ספר אחד על חיסונים, אבל אח"כ בדרך לאוטו שירה רצתה ללכת על שולי המדרכה ולא הסכמנו, וזה התפתח להתקף צרחות של החיים.
מה אומר, נראה לי שלא קל להיות בת 3, וגם לא קל להיות הורים של בת 3.... היא רוצה עכשיו לעשות הכל לבד. להביא לנו דברים, להוריד את המים, לכבות את האור, להכין לנו קפה, לנגב למאיה את הפליטות. טוב, עכשיו כשאני רואה את זה כתוב זה גם מאד ברור לי שהיא רוצה לעשות לבד דברים של גדולים. ובכלל היא מאד עסוקה עכשיו בתמה של להיות גדולה, בזה שהיא גדולה ומאיה קטנה, בכל מה שהיא יכולה לעשות וכו'. זה מקסים, ואנחנו עושים המון מאמצים כדי לכבד את העצמאות הזאת ולאפשר לה לעשות כמה שיותר דברים. אבל זה מעייף. כי אם אחד מאיתנו עושה משהו שהיא התכוונה לעשות, גם אם היא לא תקשרה בכלל את הכוונה הזאת :-P, או ואבוי הצרחות שנקבל....

אני ממש מרגישה שאני רואה אדם שמתפתח לנגד עיני, ואחד התפקידים הכי חשובים שלי הוא להפריע כמה שפחות. לדעת איפה אפשר לא להתערב. יש לה רעיונות כל כך ברורים ומופלאים, והיכולת שלה ליישם אותם הולכת ועולה בתקופה האחרונה. אני מרגישה אצל שנינו כמה ההתערבות הזאת טבועה בנו עמוק, וכמה היא לפעמים מיותרת. אתמול בערב, אחרי שחזרנו מהספריה היה מין זמן תיקון שכזה. האיש לקח את מאיה, ושירה ואני הלכנו ביחד לחדר שלה וסגרנו את הדלת. ורק כשנסגרנו שם ביחד פתאום הבנתי כמה זמן עבר בלי שזה קרה, זמן רק של שתינו. וכמה זה היה חסר. במהלך הטיול הכל היה כל כך אינטנסיבי והחלוקה הבסיסית היתה שהאיש עם שירה ואני עם מאיה (קרה גם להיפך, וגם היינו כל הזמן עם ההורים שלי אבל בתוך היחידה המשפחתית שלנו ככה זה התנהל).
היינו ביחד בחדר, שיחקנו בלגו, באוכל צעצוע, בפאזלים. נתתי לה לגמרי להכתיב את התוכן ואת הקצב, פשוט הייתי שם בנוכחות שקטה. ובמטרה לעבור פרק זמן משמעותי בלי להגיד לא. חלק מהזמן יכולתי לקרוא לידה, חלק מהזמן היא רצתה שנשחק או נדבר. אבל לגמרי הייתי שם, איתה. וזה היה פשוט מקסים, וכל כך מרגיע ונכון, עבור שתינו. הרגשתי שאני משחררת את כל הציפיות מהערב הזה, לא אכפת לי אם נלך לישון מאוחר, לא אכפת לי אם יישאר או לא יישאר זמן שלנו אחרי שהיא נרדמת, אני רק רוצה לזרום איתה בשקט. ולא להגיד לא. שיחקנו ככה עד 11 בערך, ואז היא ביקשה עוד חלב והיה סבב קצר של ניסיון השכבה. אבל עוד היה לה קקי (מה שתמיד לוקח זמן ותמיד משום מה יוצא רק מאוחר בלילה), אז אני פרשתי לישון עם מאיה והאיש נשאר איתה לחכות לקקי והיא נרדמה רק אחרי חצות.

הבוקר עדיין לא קל לי, אבל כבר לגמרי אחרת מאתמול. אני רואה מסביב את הבית שהפוך לגמרי ואת כל הכביסה שהצטברה מהטיול ומהפשפושים בכל מקום, כל הפרצוף שלי מגרד בעקבות טיפול אייפק ביום חמישי, אבל אני בסדר. לאט לאט הכל יחזור למקום.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

תמי, אני מאד מתחברת לעניין הפעימות / הגלים בקצב. אני גם רוצה לחפש את הספר שכתבת עליו בהקשר הזה. בתקופות שבהן אני פנויה להיות בקצב שלי, זה ממש ככה. אבל לקח לי הרבה שנים בכלל לזהות ולהבין שהקצב הטבעי שלי הוא איטי ומתבונן ולא רץ ועושה, וככל שעובר הזמן אני נהיית יותר טובה בלשמור עליו ולהיות נאמנה לו, ולא להיסחף לקצב המטורף של "העולם המודרני" או של אנשים אחרים.

תהייה בנושא אחר.
איך יכול להיות שיש עשרות ספרי ילדים שעוסקים בפחד מהחושך ובפחד לישון לבד. ועוד המון ספרים שבהם זה מוזכר "על הדרך", כלומר לא שזה נושא הסיפור אלא זה פשוט משורבב שם כי זה מובן מאליו שילדים פוחדים מהחושך ולא רוצים לישון לבד, ועדיין לינה משותפת עם ילדים היא הדבר המוזר בחברה שלנו?
יש לי עוד מה לכתוב על זה, אבל צריכים אותי.
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

נתתי לה לגמרי להכתיב את התוכן ואת הקצב, פשוט הייתי שם בנוכחות שקטה. ובמטרה לעבור פרק זמן משמעותי בלי להגיד לא. חלק מהזמן יכולתי לקרוא לידה, חלק מהזמן היא רצתה שנשחק או נדבר. אבל לגמרי הייתי שם, איתה. וזה היה פשוט מקסים, וכל כך מרגיע ונכון, עבור שתינו.
איזה יופי.
זה באמת נשמע כמו אחד מרגעי הקסם האלה @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אני גאה בעצמי ובו זמנית גם קצת נסערת ממשהו שקרה עכשיו בגן של שירה. מקווה שיהיה לי זמן בהמשך הערב לכתוב על זה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

טוב, אז ככה. שירה עכשיו בתהליכי מעבר לקבוצה של גדולים יותר, מה שנקרא כאן preschool.
חיפשתי עכשיו כי כמובן לא זכרתי אם כבר כתבתי על זה או לא, וראיתי שכן, לפני חודש בערך. אז אני יכולה לחסוך חלק מההקדמות :-P
עשינו ביקורים בחדר החדש, נסענו לסן פרנסיסקו וחזרנו. אתמול התחיל שבוע ההסתגלות, שבו היא אמורה לבלות פרק זמן שהולך וגדל בקבוצה החדשה, ואת שאר היום בחדר הרגיל. בסה"כ הולך ממש מצוין, ואתמול במקום להיות שם שעה היא היתה שם 4 שעות עד אחרי ארוחת צהריים כי היה לה ממש כיף, והיתה מאד מבסוטה.
הבוקר הבאתי אותה, והיה לה קצת יותר קשה. היא עלתה לידיים שלי ולא רצתה שאני אלך (אמרתי לה שאני הולכת, אז היא עונה לי: אמא את לא הולכת לשום מקום). מתישהו הגננת אמרה לי שכדאי לי ללכת כמה שיותר מהר כי זה רק מקשה עליה, תיאוריה ידועה של גננות שאני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. העברתי אותה קצת בכוח לידיים של הגננת השנייה :-(. פחות מדקה אחר כך הסתכלתי במוניטור וראיתי שהיא כבר לא בוכה ועדיין בידיים. עד כאן הכל בסדר.

בצהריים באתי לקחת אותה, ועברתי בחדר החדש כדי לשאול איך היה לה. קיבלתי דיווח שהיה בסדר גמור ושהיא קצת דמעה אחרי שהלכתי ואז זה עבר. אני לא זוכרת את הסדר של הדברים, אבל היה חלק של השיחה ביני לבין הגננת שהלך בערך ככה
היא: את צריכה ללכת יותר מהר, פשוט להביא אותה וללכת. ולא לקחת אותה על הידיים. זה רק מקשה עליה ומגביר את החרדה שלה כשאת עושה את זה.
אני: אני אחשוב על זה.
היא: הם צריכים ללמוד להתמודד לבד, אי אפשר להתמודד בשבילם, כשאנחנו ככה מגוננים אנחנו רק מתמודדים בשבילם והם לא מפתחים לבד את המנגנון. אני אומרת את זה משנים של ניסיון.
אני: (בינתיים חושבת לעצמי בראש שיש בהחלט משהו במה שהיא אומרת, אבל כמובן שזה תלוי בגיל ובשלב והשחרור צריך להיות הדרגתי) - טוב, היא רק בת 3.
היא: את מתמודדת במקומה, את לא נותנת לה להתמודד.
אני: אני לא רואה את זה ככה.
היא: אני מסתכלת, וזה מה שאני רואה. זאת הפילוסופיה שלי וככה הדברים מתנהלים בגן.
אני: בסדר גמור, אני חושבת שזה מאד בריא בשביל ילד שיש סביבו מבוגרים שונים שרואים את העולם בדרך אחרת.
ואז השיחה הסתיימה ככה או אחרת, ברוח טובה.

אני מאד גאה בעצמי :-)
אני חושבת שעניתי לה בצורה מכבדת שלא מביאה את זה למקום של עימות או אפילו ויכוח, אבל הרבה יותר חשוב מזה (וזה כנראה מה שאיפשר את זה), לרגע לא התבלבלתי מי פה האמא. היא אשה מאד נחמדה וממה שאני מתרשמת עד כה היא גננת מאד טובה ומשקיענית והאווירה בחדר שלה מאד נעימה. אבל היא לא יכולה להגיד לי מה הילדה שלי צריכה או איך אני צריכה לגדל אותה. והיא לא הצליחה לבלבל אותי |יש|. זה הישג כל כך משמעותי בשבילי...
נראה לי שמשהו בדרך שלנו קצת מאיים עליה וגורם לה אי נוחות, וכשיצאתי מהחדר היתה לי קצת הרגשה לא טובה בבטן*, והרגשתי שהדבר הכי טוב לעשות זה לשלוח לה הרבה הרבה אהבה, בעקבות "השליח" שנחשפתי אליו אצל מי מה. (קראתי אותו היום, יש לי מה להגיד כמובן. אבל זה לפוסט אחר). אז כל אחרי הצהריים אני שולחת לה אהבה.
ויהיה לנו אתגר לנהל יחסים נעימים ומכבדים למרות אי ההסכמה ואולי גם הרצון שלה קצת לחנך אותנו. אפשר לגדול מזה.
  • אפילו בזמן שכאבה לי קצת הבטן, זה לא היה מהחשש שאולי היא צודקת ואנחנו עושים המון טעויות. זה היה מהתחושה שמישהו ניסה לחדור למרחב שהוא לא היה מוזמן אליו. אבל הגנתי על הגבולות שלי היטב...
אמא_ל'ה*
הודעות: 163
הצטרפות: 07 אוגוסט 2007, 13:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל'ה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ל'ה* »

פעם הייתי טיפוס ממש אינטלקטואלי, נשבעת.
גם אני :-( (או אולי :-))


לרגע לא התבלבלתי מי פה האמא.
|יש| כמה טוב להתגבר על הפחד מעימות ופשוט לומר את מה שבלבך.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

כמה טוב להתגבר על הפחד מעימות ופשוט לומר את מה שבלבך.
זה לא רק הפחד מעימות, זאת גם התחושה שכל משהו שמישהו אומר יכול להוציא אותי משיווי המשקל ולגרום לי לבחון מחדש את כל דרכי.

בקשר לשליחת אהבה
כבר יומיים שאני שולחת אהבה לכל עבר, ומתמלאת בעצמי באהבה. אני לא עושה את זה מתוך מדיטציה עמוקה כמו שהוא מתאר בספר (כי אם אני אחכה שיהיו לי 20 דקות רצופות בשקט זה עלול לקחת כמה שנים), אבל פשוט בכל רגע שבו הראש שלי פנוי, ומסתבר שיש המון המון רגעים כאלה במהלך היום, אני עושה דמיון קצר של התמלאות באהבה, והרבה פעמים אני גם מכוונת אותה למקומות אחרים.
אני חושבת שהטכניקה שבה עושים את זה לא כל כך חשובה, ואני מרגישה שאני במקום מספיק צלול כדי להיות מסוגלת להתחבר מייד. וזה מאד מעניין, מה שקורה.
אתמול למשל, היה מין יום כזה שקצת היה ברגל שמאל. הבוקר נמרח, נסעתי עם מאיה למפגש של לה לצ'ה שמאד חיכיתי לו והוא היה ממש מאכזב, אחר כך קניתי סלט שהיה לי חריף מידי ולא יכולתי לאכול, כאלה. אבל לאורך כל היום, שלחתי אהבה. גם את האירועים המאכזבים או המעייפים עטפתי באהבה. וזה עשה משהו אחר ממה שאני מכירה.
נגיד כשחשבתי על המפגש שהייתי בו, פשוט עטפתי באהבה את כל ההתרחשות. את החדר, את מי שהיה שם, אותי שישבתי גם מאוכזבת, את האכזבה עצמה. והאהבה היתה מין שכבת מגן כזאת, שממש שינתה את כל התחושה מהאירוע. היא לא היתה במקום האכזבה, אבל זה גם לא היה מהמקום של לנתח את האכזבה ולהבין אותה ולתת לה מקום וכו. זה פשוט היה שכבה נוספת. זה בהחלט עושה כל מיני דברים, כרגע אין לי מילים בשביל להסביר אותם.
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

זה לא רק הפחד מעימות, זאת גם התחושה שכל משהו שמישהו אומר יכול להוציא אותי משיווי המשקל ולגרום לי לבחון מחדש את כל דרכי.
כ"כ מסכימה איתך. וכל הכבוד לך. נשמע הישג גדול לקיים את השיחה באופן הזה.
את יודעת, לפעמים אני מרגישה שכשאני לא מתבלבלת, אני לא צריכה לדבר אפילו. אני יכולה רק לחייך, אבל ברור לכולם איפה נמצאות המושכות. אני חושבת שהרבה פעמים דווקא כשאנחנו יכולים לעצור ולומר: "אולי, אני אבדוק את זה" זה נובע מתוך חוזק שלנו וביטחון מספיק בעצמו כדי לאפשר לבחון דיעה של מישהו אחר ולא להגן בחרוף נפש כל הזמן על העמדות שלנו מחשש שאם לא נגן עליהן בגופנו הם יתפוגגו (-:
והאהבה היתה מין שכבת מגן כזאת, שממש שינתה את כל התחושה מהאירוע.
גם אני מרגישה בדיוק ככה. אחד לאחד. כאילו האהבה הזו היא לא איזה אקמול שיבוא ויקח את כל הקשיים שלי אבל הנוכחות שלה משנה את כל היכולת שלי להתמודד עם הקושי. גם אני לא תמיד עושה את זה מתוך מדיטציה, ואני גם לא חושבת שזו כוונתו. אני עושה את זה גם בתחילת מדיטציות, אבל לפעמים, וזה החלק שאולי יתאים לך, אני עושה את זה כשאני שוכבת במיטה בכמה דקות לפני שאני נרדמת, אז יש זמן, וגם, לפעמים אני נרדמת תוך כדי ונראה לי שאין דרך טובה מזו, להפרד מהיום תוך התמלאות באהבה @}
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

מאיה
כל כולה שמנמנות מתוקה
עם גומות בלחי, באצבעות, ובמרפקים
שלווה וחייכנית, בודהה קטנה
מתגלגלת מצחוק, אבל לא תמיד מאותם דברים. צריך קצת לעבוד כדי למצוא את מה שיצחיק בכל יום
מסתכלת בכזאת סקרנות על כל מה שקורה סביבה
טורפת את האוכל שלנו במבטים שלה, עוקבת אחרי הכפית שהולכת מהצלחת אל הפה ובחזרה (אבל היום התפתיתי ונתתי לה להחזיק חתיכת מלפפון ביד והיא לא עשתה איתו שום דבר...)
מנסה לזחול ולהתרומם
כשאני שולחת אהבה, אני מרגישה שאליה אני בכלל לא צריכה לשלוח בנפרד, כי היא חלק ממני. כשאני נושמת ומתמלאת באור של האהבה, גם היא מתמלאת בו, והוא מקיף את שתינו. אני אוהבת לעשות את זה כשאני מרדימה אותנו, שתינו שכובות על הצד עם הפנים אחת אל השנייה וכל הגוף שלה צמוד לשלי. ושתינו כמו גוף אחד.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

ביומיים האחרונים לא ממש הצלחתי עם שליחת האהבה. והרגשתי באופן כללי שהאנרגיות שלי מאד נמוכות. זה הביא אותי לחשוב, אם אולי אני עושה משהו לא נכון. טוב, לא בדיוק לא נכון כי נראה לי שאין דבר כזה בהקשר של אהבה, אבל היתה לי מחשבה, שאולי אני ממהרת לפזר לפני שאני מתמרכזת ומתמלאת בעצמי, ואז איך שהוא זה מרוקן אותי מאנרגיות במקום למלא אותי. אם אני מתייחסת לזה כאל מקור של אנרגיה, אז נראה לי שמשלב מסוים זה באמת רק מזין את עצמו והולך וגדל, כמו שהוא מתאר בספר, אבל שאולי בשלב הראשוני אם זה עוד לא יציב זה יכול להתפזר בקלות מידי (הגבירה בחום, נראה לך הגיוני? בתור מי שגם מתנסה עם זה?).
אני מוצאת את עצמי במשך היום בכל מיני סיטואציות קשות מנסה לשלוח אהבה לסיטואציה או לאדם או לעצמי בתוך הסיטואציה וכו', אבל כאילו אין לי מאיפה. נראה לי שאני קצת אנסה לעבוד על התרגיל של ההתמלאות בעצמי ואראה לאן זה לוקח אותי. אבל באופן מעניין, כשאני חושבת על דברים דרך נקודת המבט הזו, פתאום יש המון אנשים שאני נורא רוצה לשלוח להם, שאני מרגישה שמאד צריכים את האהבה הזאת. ואז אני קצת מסתבכת כי אני מרגישה שכרגע אין לי מספיק בשביל לשלוח לכולם, ושאולי אני צריכה להתמקד במישהו אחד כל פעם, לא יודעת. עדיין די גולמי לי הסיפור הזה.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

ועוד משהו חדש. התחלתי להתנסות עם רסק ירוק (במילים פשוטות, שייק פירות שטוחנים פנימה גם עלים ירוקים מכל מיני סוגים). מצחיק, פעם הרגשתי שכל הדברים שקשורים לתזונה באתר בכלל לא מדברים אליי ופתאום דברים משתנים... אפילו לפני כמה שבועות אם היו אומרים לי שאני ארצה פירות בבוקר זה היה נראה לי הדבר הכי מופרך בעולם, וסותר את איך שהתאים לי לאכול בבוקר כל החיים.
בינתיים זה ממש מגניב וגם טעים, נראה לי די מבטיח הסיפור. אני אוהבת להרגיש שדברים משתנים אצלי, זה תמיד עושה תחושה של צמיחה, גם אם בהמשך זה משתנה למשהו אחר.
שני_צו*
הודעות: 464
הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
דף אישי: הדף האישי של שני_צו*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי שני_צו* »

היי,

רק קפצתי לספר לך שנפגשנו בלילה :-)..
אני הייתי בנסיעה ספונטנית לארה"ב עם מיכאל. ופגשתי אותך בכניסה לקניון, הבנות לא היו ולצערי נאלצנו להפרד די מהר כי הזדרזתי לפשפש את מיכאל ולא היה שם מקום.

היה נחמד, צריך לעשות את שוב מתישהו..
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

רק שתדעי שאני תמיד כאן @}
גם אם אין לי דברים חשובים להגיד
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

קראתי כאן כבר כמה פעמים שעם שני ילדים יותר קל מאשר עם אחד. ולא האמנתי שאי פעם אני אחשוב או ארגיש ככה. אבל ככה שעובר הזמן, זה קורה.
אתמול הסתכלתי איך מאיה מתבוננת מהופנטת בשירה שבונה מגדל מלגו, ועלתה בי שוב המחשבה, על כמה לא טבעית היא הסיטואציה של בית עם ילד אחד. עכשיו כשיש את מאיה, אני מבינה בדיעבד כמה מירכזנו את שירה, גם כשניסינו לא לעשות את זה. זה כמעט בלתי נמנע, כי מבוגר ותינוק הם שני יצורים כל כך שונים, ויוצא שהמבוגר כל הזמן מתאים את עצמו והכל סובב סביב הילד.
לא בטוחה שאני מצליחה להבהיר את עצמי, אבל זה מה שיוצא כרגע.
שמתי לב, שלאכול פירות בבוקר עושה לי מאד טוב, וכאילו גם "מסדר" יותר טוב את המשך היום מבחינת תזונה. אבל אם עד שאני אוכלת עובר יותר מידי זמן ואני כבר ממש רעבה, אני לא מסוגלת לאכול פירות, ואז אני נהיית כבדה יותר. הבוקר למשל קמתי עם מאיה ב- 7 אבל עד שאכלנו ארוחת בוקר היה כמעט 9 (שירה החליטה שהיא רוצה מציה, מכל הדברים. אז הכנו מציה. ובאמצע נשפך דיו על השיש וחיפשתי איך לנקות אותו..) ופשוט הרגשתי שאני חייבת לאכול לחם ולא פירות. נקודה להתבוננות.
אני די תקועה עם העניין הזה של שליחת האהבה. אני מרגישה שיש לזה פוטנציאל עצום ושזה יכול להיות משהו מאד משמעותי, אבל לא כל כך מצליחה להניע את זה. החידוש פה בעיני הוא לא הרעיון עצמו, כי אני מוצאת את זה מאד דומה לרעיונות של לואיז היי למשל. אבל מה שנראה לי מדהים זאת האפשרות להרוות באהבה את כל זרם התודעה שלי. במקום לחשוב את כל המחשבות המעייפות והמכשילות, להרגיל את ה- mind להזרים אהבה בקטעי המעבר, בזמנים שבהם המחשבות או התודעה נודדת. אולי להיות באופן תמידי בסוג של מדיטציית אהבה? זאת שאיפה מאד גבוהה מן הסתם ואני לא מצפה ליישום מיידי. אבל כרגע אני מרגישה שאני אפילו לא ממש יודעת איך להתחיל.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

התחילו להיות לי דאגות על העתיד. אם באמת נחזור לארץ בסוף שנה הבאה, איך נוכל להסתדר כלכלית. הכסף שהאיש מרוויח כאן מספיק לנו לכל צרכינו ואנחנו חיים ממנו בשמחה, אבל לא נשארים עודפים. ונראה לי שבארץ הרבה יותר קשה להסתדר עם משכורת אחת, גם אם מצמטמצמים. אני לא רואה את עצמי יוצאת מהבית לעבוד בקרוב, אני מרגישה שככל שאני יותר במתעמקת במשמעות של מוסדות חינוך למיניהם אני יותר רוצה להגביל את ההשפעה והנוכחות שלהם על החיים של הילדות שלנו. וכמה אפשר להספיק לעבוד או להרוויח ביום "קצר" של גן? מבחינת הילד שנמצא שם זה בטח לא קצר, אבל מבחינת הדרישות של העולם זה כן.
אני יודעת, שהסיבה העיקרית שאני לא יודעת איך זה יסתדר היא שאנחנו עוד לא שם. ושעד עכשיו תמיד הסתדרנו. סדר העדיפויות שלנו מאד מתואם בהיבט הזה, אין לנו שאיפות כלכליות גדולות ואנחנו מוכנים לוותר על הרבה דברים כדי ששנינו נהיה יותר בבית, ויש לנו את המזל שבעולם האקדמי יש גמישות מופלאה וחוקים מאד שונים מבמקומות עבודה אחרים. זה אפילו לא ממש ויתור, כי לא כל כך מעניינים אותנו כל מיני חפצים וצבירה שלהם. אבל עולה החשש שאולי כל זה לא מספיק?

בשיחה על הנושא לפני כמה ימים אמרתי לאיש שיש כל מיני כאלה שטוענים שהבעיה היא בתפיסת השפע שלנו, ובאמונה שאנחנו חייבים לעבוד קשה כדי להרוויח הרבה כסף. גם על זה לואיז היי כותבת. ושהעבודה העיקרית היא להאמין שאנחנו ראויים לשפע ולבקש אותו בצורה מפורשת מהיקום, והוא כבר ימצא את דרכו אלינו. יום למחרת הגיע בדואר איזה כרטיס הגרלה שהמספרים שגירדנו בו היו תואמים, ולמשך יומיים השתעשעתי במחשבה שזכינו ברכב, והאיש אמר שאם זה באמת ככה הוא לא יזלזל יותר לעולם בדברים "רוחניים". אז היום הוא נסע לשם והסתבר שהניסוח היה מטעה בכוונה ונתנו לו שטר של $2 :-P מי ידע בכלל שיש שטר כזה?
אבל ברצינות, אני תוהה על העניין הזה של תפיסת השפע, ועל הכוח של אמונה.
ברמה היותר פרקטית, אני מרגישה שיש לי המון מה לתרום לעולם ולאנשים ואני בטוחה שיכולה להיות דרך להתפרנס מזה, אבל אני לא מרגישה בשלה כרגע להסיט את הפוקוס החוצה, ואני עוד לא יודעת איזו צורה מעשית הרעיונות האלה יקבלו. זה מרגש ומלחיץ בו זמנית, כי יש שם גם פחד.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מי_מה* »

יקירתי, אני מודה שעוד לא הדבקתי את כל הפערים בבלוג שלך (נו מה לעשות שגיליתי אותו אחרי שכבר כתבת כל כך הרבה) ויש לי מה להגיד על כל מני דברים, אבל ברשותך, אתיחס לענין של האהבה. אצלי, בערך באותו זמן שאצלך, התרגול נתקע. בימים האחרונים הוא משתחרר. מה שהבנתי הוא שלא הקדשתי מספיק זמן ומחשבה להרפיה שלפני ההתמלאות. בקיצור, כמו הרבה פעמים, אצלי, רצתי ישר לסוף. כבר כתבתי על זה שאני שולחת אהבה לפני שמתמלאת בה בעצמי ואז הבנתי שעל החלק של ההרפיה אני בכלל פוסחת. אז במסגרת השיעורים שאני עושה לעצמי בסבלנות, אני מכריכה את עצמי ללכת לאט. באמת להרפות, לא לחפף, ואז להתחיל להתבונן בלב ולהתמלא באהבה לאט. בינתיים אני עוד לא שולחת בכלל. זה לא אומר שזה מה שאת צריכה לעשות, אני רק חולקת איתך את החויה שלי.
ואת באמת מקסימה וכייף לקרוא אותך ומלמד ומעורר השראה גם.
(())
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

(הגבירה בחום, נראה לך הגיוני? בתור מי שגם מתנסה עם זה?).
רק עכשיו ראיתי.
אני באמת מאמינה כך שאנחנו מקור האנרגיה. כשהוא לא מלא באהבה, אף אחד לא יכול לקבל אותה. אני חושבת שמה שאני עושה עם כל מיני סיטואציות שאני מחליטה שנחוצה בהם אהבה, זה קודם כל להתחיל בפעולת ההרחבה והמילוי. זה תמיד השלב הראשון וקורה אצלי אנסטינקטיבית. אני ממש מרגישה את הגוף שלי כמו כד מיים שהולך ומתמלא באהבה הזו ורק כשהוא מלא אפשר להתחיל למזוג ממנו הלאה. ואני אישית מרגישה שהאהבה הזו ברוב הפעמים בכלל לא בנמצא כדי לתת אותה. ואז אני מתחילה מנקודה קטנה במרכז החזה שמתחילה לנבוע ולנבוע ולגדול ולמלא את כולי ואז זה ממש כאילו בניגוד לרצוני ממשיך "להישפך" ממני והלאה אל כל מה שבסביבתי. אל החדר שאני נמצאת בו או האנשים שסביבי. לפעמים אני משחקת עם אנרגיית האהבה העודפת הזו ו"מכניסה" אותה ישר ללב של מישהו ולפעמים אני כאילו עוטפת אותו בה, אבל האהבה הזו חייבת להיות עודפת. עודפת לי. מעבר לגבולות שלי ותוצאה ישירה של הנביעה שלי. כך שגם כשיש אנשים או סיטואציות שאני רוצה לשלוח להם ספציפית אהבה אני לא "מייצרת" אהבה ושולחת אלא מתחילה למלא את הכד שלי. בויזואליזציה שאני עושה לאקט הזה כאילו לא קיימת פעולת שליחה גרידא מבלי שלב ההתמלאות והנביעה העצמית בין אם אני במדיטציה או בזמן שאני יכולה להרפות את הגוף ובין אם אני במקום אחר שלא מאפשר זאת. הפעולה שלי מתחילה תמיד מנקודה פיצפונת ומשם ממשיכה. לפעמים אני לא מצליחה למלא את עצמי ואז לא מתקיימת שליחה. לפעמים אני נתקעת באמצע ולא מרגישה שזה ממש זורם בכל הגוף שלי, ואז אין שליחה, כאילו משהו אנסטנקטיבי בשליחה תלוי באינסטינקט הנביעה. וכמו שכתבת את וגם מימה, נראה לי שזה אכן השלב החשוב ביותר. יכולת יצירת מקור נובע של אהבה. משם כל השאר כבר מגיע מעצמו.

את באמת מקסימה וכייף לקרוא אותך ומלמד ומעורר השראה גם (())
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

כמו הרבה פעמים, אצלי, רצתי ישר לסוף.
בינגו.
תודה, ממש מיקדתן אותי והפלתן כמה אסימונים. בעקבות זה, אתמול לפני השינה התיישבתי למדיטציה. ובעודי יושבת זה הכה בי, כמה זמן לא עשיתי את זה. כן נשימות במשך היום או לפני השינה, ומאד השתכללתי עם השימוש בנשימות ובהרפייה ככלים שמלווים אותי לאורך היום, אבל מדיטציה ממש לא עשיתי כבר יובלות. וההבדל הוא מאד משמעותי. מה שהיה מעניין, זה שבתוך המדיטציה הרגשתי איך אני כבר יותר מתורגלת למרות שכבר הרבה זמן לא תרגלתי "כמו שצריך", בזכות הדברים שאני עושה ביומיום. שמתי לב איך יחסית בקלות אני מזהה את המחשבה שעולה ומשחררת אותה יחסית מהר בלי להיסחף לתוכה, ואפילו הבחנתי כמה פעמים במחשבה, רגש שעולה בעקבותיה ותחושה פיסית שמלווה אותו, וכל זה בעודי נשארת לפחות באופן חלקי בעמדת המתבוננת. נשארתי עם מדיטציה מאד בסיסית של ספירת נשימות, והרגשתי שאפילו לא הגעתי לתודעה שקטה למשך רגע אחד (בעבר כמעט בכל מדיטציה היו לי לפחות כמה רגעים של חווית שקט). אבל זאת התחלה. וגם זאת היתה נפילה של אסימון, כי אם התודעה כל כך תזזיתית ולא מתורגלת בלהיכנס לשקט הזה, אז בוודאי שאני לא מצליחה להרגיש את ההתמלאות. וזאת גם היתה תזכורת טובה לעד כמה מדיטציה אמיתית היא משהו אחר, שהייתי רוצה לחזור אליו.
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

אתמול התנסח לי לראשונה משהו על הגוף שלי, שהוא ממש מובן מאליו (עכשיו אחרי שניסחתי אותו :-P). קשה לי לסחוב. זה מאמץ פיסי שמאד קשה לי לעשות. אני שמה לב לזה עם מאיה עכשיו, שלהיות איתה עליי במנשא ממש עולה לי במאמצים ואני עושה מן שקלולים כאלה, האם שווה להשקיע את האנרגיה בלשאת אותה או לשמור אותה לדברים אחרים, ולמשל יותר לשבת איתה על הידיים כשהיא צריכה.
וזה מתחבר לי גם לזה שכל כך קשה לי פיסית בהריונות, ולבקע שנהיה לי בהריון האחרון. בשני ההריונות שלי הגעתי בסוף למצב שכבר ממש לא יכולתי לזוז, והמכשול העיקרי היה הכובד. לא יכולתי לשאת את המשקל שלי.
אני חושבת שזה קשור לעניין הקרקוע. הגרעין של הגוף שלי (ולא רק הגוף) לא מספיק מחובר, לא מספיק נטוע, ולכן מאד קשה לי לשאת כל משקל נוסף. עם המשקל של עצמי כנראה למדתי לקיים איזה שהוא איזון, אבל האיזון הזה מופר בקלות. מדהים אותי כל פעם מחדש איך בסופו של דבר הכל משתקף בגוף, הכל נמצא שם. אבל ככל שעובר הזמן אני יותר מתקרקעת. אני שמה לב שהרבה פעמים כשאני עושה משהו אני עומדת רק על רגל אחת. או שאני כל הזמן זזה ממקום למקום.
המטפלת שלי אומרת שכשהיא הכירה אותי הייתי בלי מגע עם הקרקע בכלל, מרחפת לי מעל :-) וזה מצחיק כי אני ממש לא טיפוס "מעופף". אני מאד מעשית, וזוכרת הרבה פרטים וכו'. אבל יכול להיות שאלה עוגנים שמחברים אותי דווקא בגלל שברמה היותר מהותית משהו היה לגמרי מנותק כל כך הרבה שנים. באחת הפגישות הראשונות שלנו היא עשתה לי טיפול של הילינג בשילוב עם דמיון מודרך, ואני זוכרת שבכלל לא הצלחתי לדמיין את האור מגיע לרגליים, לא הצלחתי להרגיש אותו יורד מתחת למתניים. וגם במדיטציית שורשים נתקעתי לגמרי, פשוט לא הצלחתי לראות את השורשים. ואו, די מדהים פתאום להיזכר בזה ולהבין איזו דרך ארוכה עשיתי מאז....
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

ואו, די מדהים פתאום להיזכר בזה ולהבין איזו דרך ארוכה עשיתי מאז.... גם די מדהים לקרוא את זה.
ובכלל אהבתי את התיאורים מתרגולי המדיטציה שלך. @}
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

נשארתי עם מדיטציה מאד בסיסית של ספירת נשימות, והרגשתי שאפילו לא הגעתי לתודעה שקטה למשך רגע אחד (בעבר כמעט בכל מדיטציה היו לי לפחות כמה רגעים של חווית שקט). אבל זאת התחלה.
את יודעת, אחת ההנחיות הראשונות שאני זוכרת מתחילת הדרך שלי עם מדיטציות היא ההנחיה לא להיות שיפוטיים. זה מאוד קשה לנו, כי יש לנו נטיה לקטלג ולקטרג כל דבר. כל דבר, כל אדם, כל סיטואציה שאנחנו חווים אנחנו מייד מקטלגים אם אנחנו אוהבים אותם או לא, אם נעים לנו או לא, אם זה טוב או רע. ואחד הדברים שרוצים שיקרו במדיטציה היא היכולת לרוקן את המוח ממחשבות שכאלה. באופן טבעי בהתחלה המח כל הזמן סוער, ואז יכול להיות שיהיה רגע אחד פיצפון, שבריר שניה של סוג של שקט ואז זה עובר. ויש ימים שהמדיטציה מופלאה בהם ואנחנו טופחים לעצמנו על השכם על כמה "טובים" אנחנו ויום אחרי זה שומדבר לא קורה ואנחנו מתוסכלים מזה שאתמול כבר היה לנו את זה ואיך יכול להיות שעכשיו כבר לא.....
ואחד הדברים הבסיסיים והקשים ביותר עבורי (כאדם עם מוח מאוד תזזיתי (-:) היה לוותר על הציפיה למשהו, כל דבר. לפעמים קורים לי דברים מופלאים ואני נשאבת לספרות אחרות ולפעמים...... אני קודחת מחשבות... ואפילו לא מחשבות טובות.... וזהו, ככה זה. ובכל זאת, אני יושבת כל יום מחדש (בשנים הראשונות ממש עם הראש בקיר) בלי לדעת מה יקרה היום, זה לא ממש משנה בסופו של דבר.
בתכלס, גם אם יושבים למדיטציה וחושבים לכל אורכה בקדחתנות עם תודעה מאוד סוערת.... גם אז כשפוקחים את העיניים, יש איכות אחרת בגוף ובתודעה. גם אז יש לזה השפעה גדולה @}
הגבירה_בחום*
הודעות: 2781
הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי הגבירה_בחום* »

ו גם די מדהים לקרוא את זה. ! (-:
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

ככה אני מרגישה הערב. איזה כיף :-)
אני עוד חושבת הרבה על דברים שנכתבו לי כאן, מקווה שיהיה לי זמן לכתוב בקרוב.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

איזה שיר כיפי! אוהבים את סיימון וגרפונקל!
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

יש לי חזון
אני כבר שנים חולמת על לטפל באנשים, ותמיד החלום הזה מהול בפחד. לא כל כך מהעבודה עצמה, כי אני יודעת שאני יכולה להיות טובה בזה. במעט שעבדתי בייעוץ אני חושבת שמאד עזרתי לאנשים. הפחד הוא מההשקעה, מההישאבות פנימה. האם אני רוצה להכניס באופן קבוע עוד אנשים לתוך הלב שלי, האם אני רוצה להפנות את כל האנרגיות הרגשיות האלה החוצה מתוך המעגל המשפחתי ומתוך עצמי למקומות אחרים.
בימים האחרונים התגבש לו דמיון של העתיד, אני יכולה לראות אותי מטפלת מהבית באיזה שהוא טיפול בכיוון של גופנפש / פסיכותרפיה הוליסטית. עוד חסרים לי הרבה פרטים וחסרים לי גם כלים, אבל לראשונה אני יכולה לראות את זה. זה מדהים. כל החומרים תמיד היו שם, אבל זה היה כל כך מעורפל. ועכשיו פתאום יש איזה בהירות חדשה. אני פשוט לא מדמיינת את עצמי יותר יוצאת מהבית לעבודה רגילה, ובעיקר לא מדמיינת את עצמי נעדרת מהבית להרבה שעות ומפקידה את הבנות שלי במקומות שונים לימים ארוכים. והפתרון הזה משלב את הכל ביחד, אני ממש יכולה לדמיין את עצמי חיה ככה.
כמה אנקדוטות שקשורות לזה, ובעצם רק ממחישות עד כמה הכל היה שם כל הזמן וחיכה להבשיל
  • בסוף תואר ראשון הכינו מן חוברת כזאת של התכנית שלמדתי בה (היינו קבוצה של 20 בערך) ושאלו את כולם כל מיני שאלות. אחת השאלות היתה כמובן איפה תהיה בעוד 10 שנים. התשובה שלי היתה "אמא לשלושה או ארבעה ילדים, כל השאר עוד פתוח".
  • רצים קדימה שנה אחר כך, סיום של קורס פסיכולוגיה תעסוקתית בתואר שני (לימודים באווירה מאד אינטימית ואישית, קבוצה של 7 בנות). המרצה עושה לנו מן דמיון מודרך על העתיד, לדמיין את עצמנו כמה שנים קדימה - מה אנחנו רואות כשאנחנו קמות בבוקר, מי לידינו, איך מתחיל היום, מה אנחנו לובשות לעבודה, לאיזה סוג של עבודה אנחנו יוצאות, איך נראה היום שלנו, וכו'. ושוב, בדמיוני אני מתעוררת לבית מלא ילדים (אז עוד לא יכולתי אפילו לדמיין שאפשר להתעורר וישר לראות אותם כי הם איתי במיטה :-) ). ניסיתי לדמיין את עצמי באיזה קליניקה, אבל בפועל לא הצלחתי להתקדם מעבר לבוקר בבית. איך אני מספיקה להלביש את כולם, לארגן אותם, לפזר במסגרות וכו'. יכולתי קצת לדמיין את עצמי מטפלת באנשים, אבל החוויה של להיות אמא היתה ללא ספק הרבה יותר דומיננטית בתרגיל. המרצה שלנו סיפרה, שדרך אחרת לעשות את התרגיל הזה היא לדמיין שיש לך מזוודה של עצמך בעוד כמה שנים ולבדוק מה אתה מוצא שם במזוודה, והיא צחקה עליי שמצאתי מזוודה מלאה ילדים... התאים לי בול.
עוד שנה קדימה, סוף התואר השני. פרקטיקום מעשי עם אותה מרצה. שואלת איפה אנחנו רואות את עצמינו מבחינה תעסוקתית בעתיד. והכל היה שם, אמרתי שאני רוצה משהו יותר טיפולי (מה שלמדתי נתן לי הרבה כלים טיפוליים, אבל הוא ממש לא מקצוע טיפולי בהגדרה, ככה שהעתיד ה"צפוי" אחרי לימודים כאלה הוא יותר בעבודה של ייעוץ ארגוני, פיתוח ארגוני, כאלה), שאני לא רואה את עצמי בתוך המיינסטרים של פסיכולוגיה, זה יהיה חייב להיות משולב עם משהו אלטרנטיבי, והחלק הכי חשוב, שאני לא יודעת אם אמרתי אותו באותה הזדמנות אבל אז הוא כבר היה לי ברור לגמרי, שזה ייקח עוד זמן*. כי אחרי הלימודים, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא ילד. ואכן כך היה. בסוף אותו קיץ, אחרי שחזרנו מהודו, נכנסתי להריון עם שירה.

משהו בשלב הנוכחי פשוט מרתק אותי. אני מרגישה שיש המון עוצמה בזה שאיפשרתי (ואני עדיין מאפשרת) לחזון שלי להתפתח בקצב שלו, להבשיל. כאילו המטרות הגדולות נמצאות שם כבר המון זמן, והן באמת מוגשמות אחת אחת, אבל ברמה הנקודתית הפרטים כל פעם מתגלים בהדרגה, ואי אפשר לראות אותם יותר מידי מרחוק. כשמתקרבים, מבינים. עכשיו למשל, עוד אין לי מושג איך לעשות את זה. איך מתארגנים כלכלית, מה בדיוק אני צריכה ללמוד, איפה. הדבר היחיד שברור לי זה שאני רוצה לעבוד בין היתר עם הכלי של האייפק. וזאת התחלה :-) ואני נעה בין התלהבות נורא גדולה של לנסות לדמיין את כל הפרטים הקטנים, לבין נסיגה כזאת לתחושה של חוסר בשלות ומרחק כי זה בכל מקרה יקרה רק כשנחזור לארץ.

וזה שבדיוק חוחית גם כתבה על העניין של חזון זה בכלל מותיר אותי ללא מילים. באמת הכל מסתובב ברשת אנרגטית.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי חוחית* »

באמת הכל מסתובב ברשת אנרגטית. אח, היקום, היקום! יש עליו!
אחלה חזון!
@}
מונו_לוגית*
הודעות: 143
הצטרפות: 12 יולי 2008, 22:34
דף אישי: הדף האישי של מונו_לוגית*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מונו_לוגית* »

התחלתי, קראתי, הלכתי, חזרתי, קצת דילגתי באמצע (הסקרנות..) ורצתי קדימה. איזה בלוג נהדר@}
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי מי_מה* »

(())
תמי_גלילי*
הודעות: 2628
הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי תמי_גלילי* »

אני חושבת שאת תהיי מטפלת נהדרת - עם הנוכחות הנעימה, האמפתיה והיכולת הנפלאה שלך תמיד לראות את העיקר, ללכת על מה שבאמת חשוב ולא להיצמד לפרטים (והרי זה מתאים גם לתיאור התפתחות החזון שלך...).
פשוט יש לך את זה, וזה יהיה נכון לגבי כל כלי שתבחרי להשתמש בו.
(())
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

תודה {@

אמא, את יודעת שבכיס של הקנגורו יש מוצץ בשביל הקנגורו הקטן?
אני חושבת שאין שם מוצץ, יש לאמא קנגורו בתוך הכיס ציצים כדי שהקנגורו יוכל לינוק.
לא, יש שם מוצץ.

הזחל הוא שירה ביקום מקביל. היא מאד אוהבת לשמוע סיפורים עליו, והרבה פעמים זה מקל עליה לעשות דברים כמו להתלבש, להירגע וכו'. בוקר אחד התארגנו לגן, והיא לא רצתה לנעול סנדלים. התחלתי בהיסח הדעת לספר לה: "אני לא רוצה ללכת לישון אמר הזחל הקטן, אני רוצה לעשות מסיבה".
היא מסתכלת אליי: לא, אמא. תספרי לי על הזחל שלא רצה לנעול סנדלים!

עבר חלף לו השלב שבו אפשר היה להניח את מאיה במקום מסוים והיא תישאר שם. היא מסתובבת סביב עצמה, זוחלת אחורה ומתרוממת ממש גבוה על כפות ידיים ורגליים. גדלה לי מהר מידי...
אמא_ללי*
הודעות: 1668
הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*

אמא ללי בלוג

שליחה על ידי אמא_ללי* »

עובר על שירה איזה משהו. היא בקושי אוכלת, ישנה הרבה פחות מבדרך כלל, תזזיתית. מנסה לעצבן אותנו כל הזמן, מתוך איזה חוסר שקט שלה. רוצה לשמוע סיפורים בלי סוף, זוכרת אינסוף פרטים קטנים ומקשרת בין הכל להכל. מדברים על פרה, היא שולפת משפטים על פרות משלושה סיפורים שונים. האיש סיפר לה משהו על יונה, מייד היא התחילה לשיר: "אניה, אניה, עם קרנף כשל יונה". בקיצור, סוג של קפיצה קוגניטיבית. היום היא נשארה בבית, ועכשיו היא ישנה סתם כך באמצע הבוקר, מה שמאד לא אפייני לה.
אני בימים האחרונים מאד, מאד כבדה (רשת אנרגטית כבר אמרנו?), אתמול פשוט הרגשתי שיצקו לי עופרת בכל האיברים. האיש היה כל היום מחוץ לבית, ולא היו לי את הכוחות להתמודד, כל פעולה קטנה דרשה ממני כל כך הרבה אנרגיות. וכשאני עושה משהו עם שתיהן הכל כל כך הרבה יותר מסובך. להלביש את מאיה כדי לצאת מהבית, לקשור אותה באוטו, היא מתבשלת ומזיעה כל הדרך. מגיעים לגן של שירה, אני מכניסה אותה למנשא, נכנסים לקחת את שירה. בדרך החוצה היא רוצה לפתוח לבד את כל הדלתות, לפתוח לבד את האוטו, לטפס לבד לכסא. בדרך כלל אני מאד נהנית מכל הפעילות העצמאית הזאת וממש לא אכפת לי שזה מאריך, אבל כשמאיה עליי זה מרגיש אחרת. ואז לקשור את שתיהן באוטו, לנסוע כשמאיה מקטרת מהחום, להגיע הביתה ולהצליח להוציא את שתיהן ולהכניס הביתה את כל הדברים. להדליק מזגן, רגע אחד של הקלה. ואז שירה פורצת בבכי מאוכזב שהאיש לא בבית (אני לא רוצה לדבר איתו בטלפון, אני רוצה שהוא יהיה פה), וכל חיבוק לאחת מהן דורש תמרונים, ואני מוצאת את עצמי מתפרצת ומאבדת את הסבלנות אפילו לא מתוך כעס, סתם מתוך איזה חוסר אונים. ואז האיש מתקשר שהוא פספס את הרכבת הראשונה מניו יורק ויעלה רק על אחת אחריה... הוא מגיע בערב, ואני קורסת. שוכבת על השטיח בסלון ולא מסוגלת לזוז.
אחר כך עושה אמבטיה חמה שעוזרת לי להרגע, ואחרי ששתיהן ישנות אנחנו אוכלים ביחד שוקולד, ועושים את ה"תרגיל" של לשבת בשקט ולהסתכל אחד לשנייה בעיניים. אני מרגישה שאני מפקידה בעיניים שלו את כל העצב והכבדות והאכזבה מהיום הזה, ואחרי שאני מספרת לו עליהם בלי מילים פתאום יותר קל לי. לרגע אחד הוא מחייך חיוך דבילי שמצחיק אותי, ואז מתרומם איזה מסך ופתאום אני רואה אותו, את האיש שאני כל כך אוהבת, והוא כל כך יפה בעיני. התקשורת הזאת של המבטים היא שונה מלספר אחד לשני על קורות היום או על הרגשות. היא עוזרת לחזור למרכז. ומדהים שעם כמה שזה פשוט וכל הזמן שם, עדיין צריך כוחות וצריך לזכור לעשות את זה, לפחות עכשיו כשזה עוד לא בא לנו בקלות ובטבעיות.

אני שוב מרגישה שאני לפני מחזור, אבל מבינה שזה לא בהכרח אומר שאני הולכת לקבל. בכל מקרה יש הרבה פעילות הורמונלית... קראתי ספר נפלא בנושא שנקרא Your Fertility Signals, פשוט ובהיר וכתוב היטב. למרות שכבר קראתי המון בעבר על מעקב פוריות, אחרי הספר הזה זאת פעם ראשונה שנראה לי שאני יכולה להרגיש לגמרי בנוח עם מעקב בלבד כדרך להימנע מהריון.
שליחת תגובה

חזור אל “פליי ליידי”