אנורקסי ה

הדף מוזר, בהמעטה.

טוב לי בחיים, אני מרגישה מוגנת שעוטפים אותי בצמר גפן כל הזמן.
אני מרגישה שאוהבים אותי , יודעת ומרגישה שמעריכים ומאמינים בי.
אני לא יודעת מה הייתי רוצה עוד שחסר לי, אולי ללמוד עוד דברים, כמו ללמוד שפות, כמה שרק אוכל.
או כל מיני נושאים שמעוררים בי עניין ברפואה אלטרנטיבית.
למדתי כל מיני דברים אבל הם לא מעניינים אותי עכשיו מספיק בשביל לעסוק בהם.
אולי ללמוד גם חינוך גופני.

(נוסעת סמויה ממחשב אחר)
אתמול בבוקר ביקרתי את הסבים שלי. הטלוויזיה הייתה פתוחה ברקע עם סיטקום אמריקאי ירוד. תוכן הפרק: צוות מפיקים של סדרה מפגרת סטייל משמר המפרץ מחליט שאחת השחקניות (שמופיעות בלבוש מינימלי) התעגלה קצת וצריך לרמוז לה לרדת במשקל. אחד המפיקים יוזם שיחה עם השחקנית. הוא פותח ב"מה שלומך?" והיא עונה לו בעיניים נוצצות "נפלא. אחרי שנים של סבל מאנורקסיה התחלתי טיפול פסיכולוגי וסוף סוף יצאתי מזה. מה אתה אוכל? אפשר לקחת ביס?". ברקע פסקול מודבק של צחוק. יעני, קטעים, איך אפשר לבקש ממנה לרזות אחרי הוידוי הזה. סיטקום מטומטם, כבר אמרתי?
חשבתי עליך, מיקה, ועל העולם הריק, הצבוע, החלול, המטומטם שאת חיה בתוכו, עולם שבו פסגת השאיפות היא שגברים יזילו עליך ריר, ונהייתי מה זה עצובה. כי אין לי מושג איך לעזור לך, בפרט עכשיו כשאת מתחפרת ב"טוב לי ואני בכלל לא צריכה שום עזרה".

עולם שבו פסגת השאיפות היא שגברים יזילו עליך ריר,
על סמך מה את מבססת ומקשרת את המשפט הזה ?
ריקני נבוב וטיפשי לא פחות לקבוע דברים כאלה בבטחון בהקשר למישהו שאת לא באמת מכירה.
לא פחות גרוע מהסטיקום שתיארת.

מיקה, חשבתי על הדף הזה היום.
ועלייך...
עבר לי בראש שמי יודע מה בחורה רזה וגבוהה כמוך חושבת על שמנמנות נמוכות כמוני....
וגם תהיתי למה את בעצם כותבת בדף עם שם של מחלה קשה שאת טוענת שאת בכלל לא חולה בה.
תכננתי להכנס לכאן בערב ולהמליץ לך לשנות את שם הדף, אבל אז נכנסתי וחזרתי לקרא את ראשיתו ומצאתי את זה:
_זה עינוי אמיתי כי אני מודעת היטב לחשיבות התזונה הנכונה, אני מודעת לנזק שאני גורמת לעצמי,ובכל זאת אני ממשיכה לטעות.
היה לי משקל קבוע של 53 קילו ואכלתי באופן בריא ומסודר בשילוב קבוע ומאוזן של כושר עם מאמן מוסמך.
אני לא לבד , יש לי משפחה נפלאה וחבר אוהב שאני אוהבת , ועם זאת אני מתמרנת את כולם לא לשים לב למשקל שלי.
אין הבדל כ"כ גדול במשקל בין אז להיום אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם החשיבה הקלוקלת שהשתרשה בי._

אז יצאתי קצת מבולבלת מכל העניין.

מעניין איך את רואה במרחק של שבועיים וחצי את הטקסט שכתבת אז.

הזמן עבר ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב.
אני לא יודעת למה בוחרים להגיב בסרקזם עוקצני או סתם בחוסר אמון מוחלט והתעלמות מדבריי,שאני כותבת שטוב לי.
אם הייתי כותבת שרע אני בטוחה שהיו תגובות אחרות, "מלבבות " יותר.
אז אני מצטערת , אני מרגישה הרבה יותר טוב!
אני לא יכולה להזדהות עם מה שכתבתי כי זה כבר לא רלוונטי אלי.

אני לא חושבת רע על אף בן אחר שהוא שונה מבחינה חיצונית ,מהפרמטרים שקבעתי לעצמי, אין לי סיבה.
כל אדם יעשה את הטוב בעיניו.
הכי חשוב זה לחיות בשלום עם עצמך, ואם הצלחת בזה אז מבחינתי אתה מאושר .
בהחלט לא נוח לי לכתוב בדף הזה, אז פתחתי דף חדש דרך שמי.

מעניין איך את רואה במרחק של שבועיים וחצי את הטקסט שכתבת אז.

כשתוקפים אדם ולוחצים אותו לפינה, ולא נותנים לו הרגשה שמקשיבים לו (גם אם צודקים לגמרי), יכולים לקרות דברים כאלה.

<הכאה על חטא. כי המטרה פוספסה...>

מיקה יקרה,
קודם כל שיהיה ברור: אני לגמרי בעדך, בכלל לא נגדך. מצטערת שהדברים שלי גרמו לך להרגיש מותקפת.
כשכתבתי שאת נמצאת בעולם ריק וחלול, התייחסתי לדברים שאת עצמך כתבת:
אני נמצאת במקצוע שהצביעות היא הבסיס לקיומו, ראייה והתייחסות לאנשים כאילו היו אנשים מפלסטיק חסרי הבעה.
התחלתי לדגמן, ונכנסתי לעולם הבולימיה, דבר שנראה זניח ואפילו מחוייב מכורח המציאות בתחום הנ"ל.
_עדיין עובדת, סימני הלוואי של חולשות סחרחורות וכ"ו מקובלות מאוד ביום צילומים ממוצע. לגיטימיות מוחלטת למצבי, אישור שזה נורמלי. ובכל זאת אני כאן כי אני לא מסכימה לביטול ערך האדם, לזלזול המפלצתי שנוהגים כלפי בנות כה רבות.
כל אחת מחליטה על פתרון קיצוני אחר, אחת בולמית אחת אנורקסית, אחת מסוממת וכ"ו..._

מיקה, אני מרגישה שהתגובות שקיבלת בדף הזה (ולצערי התגובה הקודמת שלי ביניהן) גרמו לך להרגיש מותקפת והביאו אותך לנסות לשכנע את עצמך ואותנו שאין לך שום בעיה. אבל כשחוזרים וקוראים את הדף מראשיתו רואים בברור שאת סובלת מאוד. הלוואי שבחלוף הסערה תחזרי למקום שבו היית לפני פחות משבועיים, כשכתבת:
אין ספק שלפנות לעזרה מקצועית זה הדבר הנכון.

מיקה, שאלתי לפני כמה ימים מי מודל היופי שלך. פשוט רציתי להביא לך נתונים לגבי גובה ומשקל שלה (של מי שתבחרי), כדי לבדוק האם דרך עינייך העימות מול העובדות יגרום לאיזושהי הכרה במה שכל הבנות פה תופסות כמצבך (גם אני).

אני דווקא מאמינה לך שטוב יותר. ולדעתי גם ברזון יש אסתטיקה כמו בהריון וכמו בהרבה דברים אחרים. אבל זו אסתטיקה של רזון, של "אומנות הרזון" של FTV שבדרך כלל די משעמם אותי (האמת היא שאין לי בכלל טלוויזיה;-)). אבל האסתטיקה הזאת עובדת בדימויים ולא בחיים. ובגלל זה יש הבדל בין לראות תמונה אסתטית (ואני מאמינה לחלק מהבנות שכתבו כאן שלדעתן זה לא אסתטי. לטעמי - תלוי) לבין לראות אדם/אישה/בחורה חיה את חייה כך. כי החיים הם לא דו מימדיים. והם גם הרבה יותר מתלת מימדיים.

כל תחילת הדיון הזה - ההודעות שלך לא יכולות להתפרש אחרת ממה שהן התפרשו כאן. העיסוק האובססיבי הזה באוכל והמטרה הקיצונית שהצבת לעצמך - זה לא נורמלי. אני אשאיל את עצמי כדוגמה ממקום אחר לגמרי בחיים:

בגיל 16 מישהו פרץ לבית שלנו בלילה. התעוררתי כשמישהו רוכן מעלי במיטה. לא נגע בי או משהו. אמא שלי היתה ערה (הוא היה קודם בחדר שלה והיא אמרה לעצמה שלא תעשה כלום אם יקח מה שהוא רוצה ויצא מהבית, אבל שאם הוא עושה משהו לילדים...) בקיצור, אמרתי "אמא'לה!" והיא זינקה, צרחה עליו והוא ברח מהבית. מאז נהייתי פרנואידית וחרדתית (בצדק). ההגיון שלי אמר ככה: נכון שהסיכויים שמישהו ירצח אותי הם נורא קלושים, אבל קיים סיכוי אחד ל... נכון? אז מהסיכוי הזה אני מפחדת! מפחדת נורא. לא ישנה עד אור הבוקר. יושבת עם גבי לדלת, כדי לגונן ולהיות דרוכה. זה נמשך כמה שנים בחומרה משתנה. מתי זה הפסיק? עם מלחמת המפרץ הראשונה. כל כך פחדתי, שהפסקתי לאכול (;-)), הלכתי עם גומי של תפירה בשיער, כדי שאוכל ללבוש את המסיכה מהר ולא יצאתי מהבית. אבל הפסקתי לפחד מרוצחים. למה? כי לפי ההיגיון שלי : מי המשוגע שיסתובב בחוץ כשיש טילים?! מישהו יכול להתווכח עם טיעון כזה? הוא הרי הגיוני לגמרי בשביל בנאדם חרד, אבל כל כך פסיכי ומשעשע בשביל כל מי שמסביב. (הסוף, אגב, טוב - שלחו אותי לסבא שלי שגר בגרמניה ושם אכלתי ונחתי וסבא שלי כל כך עלה לי על העצבים, לי ולבת דודה שלי שהיינו שם ביחד, שהחלטנו לחזור. כשחזרתי נעלמו כל הפחדים - כולל אלה מהטילים, למרות שהמלחמה עדיין לא נגמרה).

מה אני מנסה לומר - לך הטיעונים שלך נשמעים הגיוניים. וכנראה שהם באמת כאלה עבורך. אבל כל מי שקורא את הדף (ואת זאת שביקשת דעות ועזרה) חושב אחרת. ורוצה לכתוב לך את זה, כי ממש קשה לא. קשה להתעלם. זה זועק מדי, חשוף מדי וכנראה מדבר לכולנו מדי.

אז אל תכעסי על הדברים. הם נאמרים מתוך אכפתיות גדולה. מתוך רצון כן לעזור. ואם בא לך להתאוורר מזה, אז זה בטח בסדר גמור. אבל קחי מזה משהו כנקודה למחשבה. אם את רוצה רעיונות למתכונים למזונות בריאים, רק תגידי. אני די טובה בזה (אבל אוהבת המון שמן זית ושומשום וטחינה וכאלה).

רציתי לשאול אותך גם אם את אוהבת לדגמן או שזו הפרנסה שלך ותו לא... כי זאת האפשרות השניה, אז שווה לחשוב על הסבת מקצוע. לבודד את מרכיבי הבעיה.

אגב, לעניין שבו פתחתי: קיית מוס :
גובה 7'5
משקל 105lbs

מישהו יודע לתרגם לעברית?

עפרה

7'' 5' זה הגובה 1.70
והמשקל 105lbs זה 47 קילו

ביקשתי עזרה בלשון עבר ואני מודה לכל מי שתרמה מעצמה, באמת.
אני לא רוצה להיות כפוית תודה, אני מעריכה את כוונותיכן הטובות .

5'7" זה רק 165 ס"מ, לא 170. ו-105lb זה אכן 47 ק"ג (וחצי).

5'7" זה רק 165 ס"מ, לא 170. ו-105lb זה אכן 47 ק"ג
וזה בפרוש לא משקל נורמלי.
http://www.infomed.co.il/doBMI.asp
החישוב נעשה לפי 1.65 מ'.
תוצאות החישוב

תת משקל 17.26 = BMI
כדי להגיע למשקל תקין (50.4) עליך להוסיף 3.4 ק"ג
אינדקס מסת הגוף BMI (Body Mass Index) -
אינדקס מסת הגוף משמש להערכת עודף משקל.
החישוב נעשה כדלהלן:
=(גובה במטרים X גובה במטרים)\משקל גוף בק"ג
BMI
באפשרותכם לבצע מעקב שנתי אחר אינדקס מסת הגוף באמצעות

_אני לא חושבת רע על אף בן אחר שהוא שונה מבחינה חיצונית ,מהפרמטרים שקבעתי לעצמי, אין לי סיבה.
כל אדם יעשה את הטוב בעיניו._
נעים לדעת.....

אני לא יכולה להזדהות עם מה שכתבתי כי זה כבר לא רלוונטי אלי.
טוב לשמוע...

אז גם אני בתת משקל, ועוד רשמתי שני סנטימטר פחות ממה שאני חושבת שהגובה שלי. אני על פניו צריכה להוסיף 1.6 קילו (ובטח יותר אם הייתי רושמת מידות נכונות). לא חושבת שהטבלה הזאת מדייקת בקריאת המצב. היא בטח נונתת אינדיקציה, אבל... מה לעשות ויש אנשים רזים? שאוכלים טוב, ונראים בריאים ולא אנורקסיים, ומשום מה מרזים עוד אחרי כל לידה (ואני אחרי שתיים)...

בקיצור - ההבדל בין אנורקסיה לסתם רזה - הוא באוכל. אם אוכלים והצבע בפנים ובגוף בריא וחיוני, ויש תהליכים פיזיים בריאים ויש הנאה מאוכל, אז הטבלה הזאת לא בהכרח רלוונטית. טוב שהבאת את הקישור, אבל הוא לא חזות הכל (אם מדובר בק"ג בודדים).

אגב, החזון של מיקה (משקל 45 בגובה 1.74) יוצא שצריך להעלות 11 (!) קילו כדי להיות במשקל תקין. וזה כלשעצמו אומר הכל... (לפי דעתי, כמובן, שקולעת פה לדעת הרוב).

בכל מקרה מיקה, גם אני שמחה שאת מרגישה טוב ואחרת מאיך שהרגשת כשפתחת את הדיון.

אגב, אם כבר קיית מוס. אז היא נמוכה ממך מיקה ב 9 ס"מ ושוקלת אפילו לא שני קילו פחות ממך. לדעתך היא רזה מספיק? (לפי איך שהיא נראית, לא לפי המספרים)

עפרה.ק, המודל שלי בעקרון מתבסס לפני הכל על גובה, ממטר 78 לפחות ואז אפשר לדבר על השאר:-)
דרך אגב להבא, אני אשמח לענות בדף שלי.

מיקה יקרה,
קראתי את הדף הזה בשקיקה, ושמחה מאד לדעת שאת מרגישה יותר טוב. ---
(מיקה, קראתי שוב ומחקתי...הרגיש לי חשוף מידי)

תודה על הכוונה הטובה, מיק רוני.

היי מיקה,
אני כותבת ומוחקת כי נראה שכבר כתבו לך הכל... מנקודת מבט של רופאה ונקודת המבט הרוחנית והכל עטוף באהבה ואכפתיות... ככה זה באתר הזה...
אני מעריכה אותך שאת ממשיכה וכותבת כאן,
כי בזמנו כשהיו מנסים אנשים להגיד לי את חולה הייתי אוטמת אזניים ומתחילה לזמזם שיר.אני לא צוחקת . פשוטו כמשמעו. אני לא אוהבת שקוראים לזה חולה, אפילו שאני כבר מאוד חכמה בהפרעות אכילה היום, ויודעת שזה מחלה, זה עדיין קשה לי לשמוע. גם אחרי מרחק.

אבל יש משהו אחר שרציתי לשתף אותך בו.
אני לא הגעתי למצב שאת תיארת, אפילו לא קרוב. אחרי תקופה של הפרעת אכילה עברתי לטבעונות, שגם היא סוג של הפרעת אכילה, כי עדיין היה עיסוק מוגזם מאוד באוכל. רק התוצאה שלו הייתה חיובית מבחינה בריאותית. (ונטולת קשר למשקל) .
לא לגמרי ברור ממה שאת כותבת אבל נראה לי שאת מרגישה שמשהו בעייתי במערכת היחסים שלך עם האוכל שלך. אולי גם עם עצמך ? אני לא יודעת. ואת אומרת שאת תצאי מזה לבד.
את צודקת, אפשר. לא הייתי אומרת לבד לגמרי, אבל אפשר לבד, בלי פסיכולוג, עם דחיפה קלה. מחברה, אימא , דודה חכמה ורגישה- אפשר. אבל את הדחיפה הזאת צריך. הדחיפה הזאת יכולה להיות הדף הזה, אבל מעבר לזה שצריך שיהיה שם מישהו שיראה לך זוית קצת אחרת, את צריכה לרצות לראות.
ככה אני עשיתי את זה - אחרי ארבע שנים הרגשתי שדי, הסכמתי להושיט יד, ומאוד מהר יכולתי להתקדם וללכת לעצמי ולהבין, איך הגעתי למצב הזה.
גם את יכולה.

ואת כל זה אני אומרת בהסתייגות אחת.
הפרעת אכילה, בין אם אנורקסיה , בולמיה, או סתם עיסוק מוגזם באוכל בלי כותרות מוגדרות, יש לה שורשים מאוד עמוקים בנפש, בפנים. אני כמעט יכולה לחתום לך על זה שעמוק בפנים העיסוק עם האוכל הוא כבר מזמן לא קשור אצלך למשקל, וגם אם תגיעי למשקל המבוקש תמשיכי להתייסר (אבל אני לא אחתום לך כי זאת את - לא אני...)
את הסימפטום של הפרעת האכילה אולי את עדיין יכולה לעצור לבד.
אבל הדברים שעמוקים בפנים לפעמים קשה יותר להכיל לבד. להתמודד לבד. אני לא שולחת אותך לפסיכולוג דווקא, אולי אפילו לא טיפול בדיבורים. המון שיטות הציעו ורצו בדף הזה, וכולן יכולות לעזור.
אני עוד לא עשיתי את זה , את ההסתכלות הבאמת עמוקה פנימה.כנראה בגלל זה הפרעת האכילה תמיד נמצאת ברקע כל שהוא (אני מהמחמירים אולי- בעיני להקיא פעם בחודשיים זה גם הפרעת אכילה) .
אפילו שאני במקום מאוד טוב היום, אני יודעת-
שעד שההסתכלות הפנימית הזאת, הבירור האמיתי, לא נעשה- אז לא באמת יוצאים מזה. ואת זה קשה לעשות לבד.

אני מקווה שהדיון הזה טוב ותורם לך,
ומחזקת אותך בכל הדרכים שאפשר מרחוק...
ואם חיובי לך הדיבור עם מישהי שיכולה להכיר את המקום שאת נמצאת בו- אני כאן...

תודה אמלי, אני מעריכה את מה שכתבת.

מיקה, את עדיין איתנו?

וואו.

מיקה

איפה את היום?

ניסינו להיות משפחת אומנה לנערה אנורקסית אבל מהר מדי היא אושפזה ולא יצאה מזה משך שנים.

איבדנו אותה.

דמעות חונקות את גרוני כשאני קוראת את הדף הזה.

עצב וכאב ממלאים את ליבי

מיקה,את עוד שם? פה?

במסגרת החזרה של כולן לאתר, יודעות מה עם מי קה. בלי אוטינג אם משהי\ו הכיר או יודעת מה איתה בבקשה לשתף, חזרתי לדף הזה כמה פעמיים בשנים האחרונות והיא פשוט נעלמה

באופן טבעי

באופן טבעי