אני והבן שלי

שלום לכן (ולכם אם יש בקהל),
מהיכן להתחיל...
כתבתי ומחקתי כבר כמה פעמים.
אני אמא לשלושה בנים, בן חמש, שלוש וחצי ותינוק בן חמישה חודשים.
ילדי נשוא הכותרת הוא ילדי האמצעי...
עוד כשהיה בבטן השתוממתי מכל הפעילות וההתרחשות העוברית וכבר היתה לי ידיעה מוקדמת שעומד לבוא לעולם בן, בן אמיתי בכל רמ״ח איבריו.
וכשנולד הגיע לעולם כרוח סערה...שעות ארוכות ארוכות של בכי בלתי ניתן להרגעה, אינספור יקיצות ליליות וכל הרדמה, כל השכבה הופכות להיות פרוייקט שואב ומתיש.
אני ובן זוגי חווינו משבר זוגי לא קל בתקופה זו ובמובן מסויים לא חזרנו לזוגיות ולקרבה שהיתה בינינו בעבר

ממשיכה...
המרגיעון: כל גיל והשמחה שלו (-:
ואכן הילדון גדל. הרצון והצורך בעצמאות בוערים בו. כל רעיון הוא חייב להוציא מייד אל הפועל והדרך זורעת הרס וחורבן.
עוברים ליד בריכת נוי, אחת ושתיים הוא כבר שוחה בה לבוש ונעול מכף רגל עד ראש, מתחשק לטייל לגן המשחקים אינו אומר לאיש וכבר יוצא מהבית.
מחמם לעצמו אוכל בצלחת פלסטיק בתוך התנור.
אני מוצאת את עצמי במתח ובדריכות תמידיים בנוכחותו לקראת ההתרחשות הבאה. אם לא הייתי פנוייה או לא השגחתי משהו יישבר, משהו יישפך, האמבטיה תוצף לה בכיף, מישהו יינשך, מישהו יבכה.
והקשיים עם הגיל במקום להתמעט ולהתמתן גדלים גם הם, מתפשטים ומתרחבים לעוד ועוד תחומים, היחסים בין האחים, קשיים חברתיים, אכילה, שינה ועוד ועוד.
ובימים האחרונים משהו חדש ומבהיל,
רגש קשה מתגנב לי ללב, פתאום מרגישה רחוקה כאילו שנינו משני צידי מתרס
וקשה לי להרגיש אהבה.

מתגרה, מציק, נושך, קורע, שובר...
ובתגובה קיתונות של ביקורת וכעס בבית, במשפחה ומחוצה לה.
רואה כיצד ילדי האהוב הופך כועס וזועם בעצמו לכוד במעגל וגם אני,
ובראשי ממשיכה שיחות מילדותי עת ייחלתי לאמא אחרת.

נשמע כמו הבן הגדול שלי (היום בן 10)

עוד כשהיה בבטן השתוממתי מכל הפעילות וההתרחשות העוברית.
כל רעיון הוא חייב להוציא מייד אל הפועל והדרך זורעת הרס וחורבן.
_עוברים ליד בריכת נוי, אחת ושתיים הוא כבר שוחה בה לבוש ונעול מכף רגל עד ראש, מתחשק לטייל לגן המשחקים אינו אומר לאיש וכבר יוצא מהבית.
מחמם לעצמו אוכל בצלחת פלסטיק בתוך התנור.
אני מוצאת את עצמי במתח ובדריכות תמידיים בנוכחותו לקראת ההתרחשות הבאה. אם לא הייתי פנוייה או לא השגחתי משהו יישבר, משהו יישפך, האמבטיה תוצף לה בכיף, מישהו יינשך, מישהו יבכה._

מאוד מאוד מאוד מכירה את זה, מגיל פצפון זה היה ככה אצלו.
היום (מזה 3 שנים בערך) הוא מאובחן כהיפראקטיבי (ADHD). זה כולל אימפולסיביות בלתי נשלטת, שלא כל כך שוככת עם הגיל. אימפולסיביות כלקות, כהפרעה.
זה היה ברור תמיד, שנים לפני האבחון.

אצלנו סביב גיל 4 - 4.5 שלו עברנו משבר במשפחה, גם זוגי וגם בכלל, ובמקביל ההתנהגויות שלו נעשו מאוד מאוד מאוד קשות, ונלכדנו במעגל דומה כנראה למה שאת מתארת.

טיפול רגשי והדרכת הורים מאוד עזרו לנו. גם האבחון - לא עצם האבחון עצמו אלא שהסכמנו לקבל את הכותרת וללמוד כמה שאפשר על הנושא - עזר מאוד מאוד.

ובעיקר - לשחרר את האשמה. זה מסע שלא נגמר לעולם. אבל זה חשוב כל כך. האשמה הזאת רק מחמירה את המצב.

חיבוק

אמא יקרה, לדעתי כדאי לשנות את שם הדף ל שם דף מתאים כדי שיבהיר בדיוק מהו הנושא שלו. כך תוכלי לקבל יותר תמיכה ועצות.
בנוסף, אני חושבת שיש פה כמה דפים בנושא. כדאי לחפש אותם. אין לי זמן עכשיו לבדוק, אבל כדאי להיעזר בהם, ואפילו להצטרף אליהם.
פני גם לתמרוש רוש. היא מומחית בעניין.

תודה לכן על התגובות.
אמשיך לחשוב על שם מתאים יותר לדף,
אם ישנם רעיונות אשמח לשמוע.
בסוף כל יום אני יושבת מותשת ומדוכאת ועושה רשימת מצאי, כמה מילים טובות ואוהבות קיבל היום מול כמה נזיפות וגערות...
האם כבר נגרם לו נזק בלתי הפיך...
בכל יציאה מהבית אני במוד קבוע של מבוכה, התנצלות והצטדקות מול הסביבה נוכח מעשיו והתנהגותו,
כל כך כועסת על עצמי, מרגישה שאני עצמי מפקירה אותו!
אני כותבת ובוכה...
צרוב בי משפט שנאמר בפניו ובפנינו מפי קרובת משפחה בארוחה משפחתית -
היא אמרה ׳אם היה לי ילד כמו .... הייתי מתאבדת׳ הוכיתי בתדהמה, סערתי וגעשתי בתוכי ולא אמרתי מילה.
כל כך קשה עם ההערות, עם המבטים עד שלעיתים אנו כמשפחה פשוט נמנעים מלהשתתף באירועים מסויימים ואפילו במפגשים משפחתיים רגילים לגמרי..

אנשים כל כך נחמדים ומסתכליםבעין טובה שזה ממש כיף לראות מסביב

גם אצלנו מסתכלים בעין עקומה. חושבים שכל התנהגות שלא היתה מכבדת רואה חשבון יקה היא בגלל שהם בנים שלא הולכים למסגרת ויש להם הורים חדלי אישים. שוכחים שהם ילדים, ושמחים ונמרצים. וזה על ילדים שהם נמרצים באופן יחסית סטנדרטי.
לאחד הבנים שלי יש כנראה חוסר יכולת יחסי לשלוט בדחפים.,והוא זה שנחשב להכי רגוע כי הוא אוהב לשבת ולקרוא) אז אני יכולה להזדהות באופן חלקי עם מה שאת כותבת. זה מאד מבאס ומערער כשמצקצקים עלייך, ומאד מתסכל לראות את הבית הולך ונחרב, ואין לך יכולת לעשות כלום.
אני גיליתי שעוזר להתעלם מהאנשים האחרים, גם אם במחיר של לצמצם מפגשים עם המשפחה, ועוזר לנסות להעביר את הדחפים למשהו פרודוקטיבי. הוא אמנם קצת קטן לחוגים, אבל הייתי מנסה לשחק איתו כדורגל כל יום, ולקחת אותו לטפס על עצים, עושה פעילויות כמו חמר וגואש ולזרוק אבנים במקום שמותר, אולי שק איגרוף, לרוץ, לקפוץ וכולי. לגבי הדחף לרקוח שיקויים הייתי מחפשת מה כן מותר: אולי רק באמבטיה או בחצר, ומחפשת חומרים זולים יחסית: חול, אדמה, קורנפלור, אורז פושט, מלח, סוכר לבן, כאלה. מנסה לשתף אותו בפעילות פרודוקטיביות כמו לנקות את הבלאגן שהוא עושה ולעזור להכין אוכל.

גם עוזר לזכור שהמחוייבות הראשונה שלך היא כלפיו. לי לקח זמן להפנים את זה וחבל, כי בזבזתי הרבה זמן במבוכות ובנזיפות לא יעילות (ואף מזיקות) רק כדי לרצות את הסביבה.

אני ממליצה לך גם לקרוא את הספרים על אמיל (של אסטריד לינדגרן). אפשר להקריא לבכור. בדיוק אנחנו קוראים אותם שוב בבית. זה לא מאד עוזר ברמה של ההתנהלות מול הילד, אבל מעודד לגלות שילדים כאלה תמיד היו.

אני ממליצה לך גם לקרוא את הספרים על אמיל (של אסטריד לינדגרן)
נכון.
גם קאיטוש המכשף של קורצ'ק. אם כי הסוף שלו מאוד קשה.

קאיטוש לא היה ילד "פרוע" בכלל, סתם קוסם...
וגם לי יש ילד שמש אנרגטי במיוחד.
אהוב נפשי. לא עומדת בקצב שלו תמיד.
והמצקצקים? הוא מכניס את כולם בכיס הקטן.
קוסם אמיתי. מכשף.

גם אנחנו חווים קשיים ומשברים עם האמצעי שלנו. אחרי ה מ ו ן זמן שחשבנו שזה יעבור לבד ושהוא יגדל ושאנחנו כועסים מדי או לא כועסים מספיק ושמים יותר מדי גבולות או פחות מדי וכשנהיה כבר ממש לא כיף בבית הלכנו לקבל עזרה מאשת מקצוע. קיבלנו כלים ואנחנו מרגישים שעלינו על מסלול שמחזיר את החיים של כולנו למקום נעים יותר. ממליצה בחום להיעזר באנשים שזה המקצוע שלהם. זה מדהים כמה דברים הם יודעים וכמה מעט צריך לעשות לפעמים בשביל לשנות להיטיב לעזור. בהצלחה!

תפוח אדמה ויעל יקרות,
קראתי את דבריכן, אמשיך לכתוב מאוחר יותר הערב.
הגדולים נסעו עם אבא לסבא וסבתא ויחזרו מחר.
כאן עכשיו שקט, רק אני והתינוק - וכבר אני מתגעגעת

אולי שווה לך לקרוא בדף ילד שני שונה

הייתי בוחרת משהו כמו ילד שהתנהגותו מעוררת כעס רב, או ילד שנחשב לפרוע, או ילד שהתנהגותו קשה מאוד לסביבה.
זה פשוט יעזור לכותבות השונות להיכנס לדף. על פי השם הנוכחי אפשר לחשוב שזה בלוג בכל מיני נושאים: אולי דווקא בלוג על הורות קלה.
חזקי ואמצי

_היום (מזה 3 שנים בערך) הוא מאובחן כהיפראקטיבי (ADHD). זה כולל אימפולסיביות בלתי נשלטת, שלא כל כך שוככת עם הגיל. אימפולסיביות כלקות, כהפרעה.
זה היה ברור תמיד, שנים לפני האבחון._
לתחושתי בהמשך הדרך גם נגלה שקטני מתאים לאבחנה. בקשר לאשמה, אני מקווה שצידה החיובי הוא החיפוש אחר שינוי, פתרון.

אני גיליתי שעוזר להתעלם מהאנשים האחרים, גם אם במחיר של לצמצם מפגשים עם המשפחה, ועוזר לנסות להעביר את הדחפים למשהו פרודוקטיבי. הוא אמנם קצת קטן לחוגים, אבל הייתי מנסה לשחק איתו כדורגל כל יום, ולקחת אותו לטפס על עצים, עושה פעילויות כמו חמר וגואש ולזרוק אבנים במקום שמותר, אולי שק איגרוף, לרוץ, לקפוץ וכולי. לגבי הדחף לרקוח שיקויים הייתי מחפשת מה כן מותר: אולי רק באמבטיה או בחצר, ומחפשת חומרים זולים יחסית: חול, אדמה, קורנפלור, אורז פושט, מלח, סוכר לבן, כאלה. מנסה לשתף אותו בפעילות פרודוקטיביות כמו לנקות את הבלאגן שהוא עושה ולעזור להכין אוכל.

דיבר אליי מאוד מה שכתבת, כשאנחנו עסוקים ביחד הוא ממש פורח, תמיד הוא שמח לעזור בכל דבר שמבקשים ונהדר כאשר מציעים לו פעילות יזומה כמו לשלוח אותו לחצר עם כלי עבודה, ברגים, מסמרים וכיסא ישן, קערה של פקאנים ואגוזי מלך שלמים שהוא מפצח לכולם, יום אפייה, הכנת ארוחת ערב ועוד ועוד.
אני מרגישה שהרבה פעמים אני הבעיה ולא הוא!
כשאני עסוקה, לא פנויה, לא נוכחת או אז מתחילות הצרימות... ולאחרונה עם הצטרפות התינוק החדש למשפחה הן הולכות ומתרבות.

גם עוזר לזכור שהמחוייבות הראשונה שלך היא כלפיו. לי לקח זמן להפנים את זה וחבל, כי בזבזתי הרבה זמן במבוכות ובנזיפות לא יעילות (ואף מזיקות) רק כדי לרצות את הסביבה.

קראתי את המשפט הזה כמה וכמה פעמים. תודה.

טדליק,
איזה כיף לך ולבן שלך (-:
נשמע שאת כל כך אוהבת אותו כבנאדם.

אני מכירה את הדף ילד שני שונה כבר מאז שהיה פצפון וכעת קראתי אותו שוב אך הוא רחוק מאוד מהתחושה שלי.
אני מאוד מאוד אוהבת את הילדון שלי כאדם ושמחה שנפל בחלקי ילד כזה, הוא באמת שונה מאיתנו ההורים ומאחיו הגדול -
למשל, הוא חברותי מאוד, הוא חבר טוב, נתינה באה לו בטבעיות ובקלות, יש לו שמחת חיים בלתי נדלית, הוא יכול להצחיק אותי עד שאתגלגל מצחוק, הוא מאוד אוהב מגע, לתת ולקבל. יש לו אומץ, תעוזה ויכולת. כמעט שום מאמץ לא יהיה עבורו קשה מדי. הוא לא מתעצל ולא מוותר כשהוא רוצה להשיג או לעשות משהו - וחשוב לו לעשות בכוחות עצמו.
בקיצור, מישהו שהייתי מאוד מאוד שמחה להיות חברה שלו (-:
ומכאן גם הדכדוך שאני מרגישה... כיצד אני מניחה לו להיות הוא בלי לדכא, לבקר ולכעוס?
משהו לא טוב עובר עליו. הוא עייף, שפוף, כבר לא כל כך שמח... מתעורר וגם הולך לישון בבכי.
ובלילה אני יושבת לידו ומסתכלת, כזה קטנטן וגרום... מערבולת מטלטלת של רגשות עולה בי.
ממש צריכה עזרה.

וואו זה כל כך נשמע כמוני לפני 4-5 שנים.
חיבוק.
הכל יהיה בסדר גמור. את כבר בדרך נכונה וטובה

בתי השניה מאוד שונה ממה שאת מתארת, ובכל זאת אני מרגישה הזדהות איתך.
אנחנו בטיפול - גם היא עם כל אחד מההורים לסירוגין, וגם אנחנו ההורים בלעדיה.
אנחנו רחוקים מאוד מפתרון האתגרים שהיא מציבה בפנינו, אבל אחרי כל מפגש עם המטפלת אני מרגישה הרבה יותר רכה, מקבלת, מתקרבת, מכילה, ולעתים אפילו מזדהה.
בקיצור, הטיפול לא מחולל פלאות אבל מאוד מאוד עוזר.
ממליצה בחום.

תינוק חדש זה תמיד נקודה של צרימה. לוקח מלא מלא זמן עד שהמשפחה מתאזנת מחדש. ממש כמו שלוקח זמן עד שהזוג מתאזן אחרי לידת הבכור. לי אישית תמיד עוזר לזכור את הזמניות של התהליכים האלה. ברור שיהיה לך פחות פנאי אליו. ברור גם שיהיו לך פחות כוחות. יש לך תינוק שרק נולד,זה מתיש. ממה שאני רואה מסביב, הקושי של הגדולים סביב התינוק החדש מתחיל סביב הגיל שבו הקטן מתחיל להיות פעיל ולקבל תגובות מהסביבה המורחבת. יכול להיות שאצלכם זה היה החגים. אם אתה ילד אקטיבי, אז קל להיכנס למשבצת של עושה הצרות.
אתם בחינוך ביתי?
אמנם זה לא קשור, אבל התיאור הנוסף שלך עוד יותר הזכיר לי את אמיל מהספר. גם אצל אמיל רוב החברה השמרנית מסביב לא היתה מסוגלת להכיל אותו, והוא התחיל את הסיפור בתור הרסני ומסיים כילד הרבה יותר יצירתי מרוב הסביבה.

לגבי נשיכות ומכות, הדבר שהכי עוזר זה למנוע אותן מראש. זה אומר לשבת ממש ליד הילדים ולהיות באיזהשהו קשב לטונים. בדרך כלל הטונים עולים קצת לפני שיש מכות. לבוא אחרי המכות ולנזוף זה הדבר הכי לא יעיל, מתסכל ומביך שיש. אבל אם את שם, את יכולה לגלות על מה המחלוקת. לפעמים עוזר פשוט להיות שם ולהקשיב לשני הצדדים בנוסח של: אז אתה רוצה את הכף שלו, ואתה גם רוצה להמשיך לחפור. ואז אפשר למצוא עוד כף, או להציע משאית עפר, או להציע לו ללכת למגלשה.

_משהו לא טוב עובר עליו. הוא עייף, שפוף, כבר לא כל כך שמח... מתעורר וגם הולך לישון בבכי.
ובלילה אני יושבת לידו ומסתכלת, כזה קטנטן וגרום..._
אולי חוסר בברזל?

תודה על החיבוק!

גם אנחנו נתחיל טיפול בשבוע הבא.

תפוח אדמה, אוהבת לקרוא אותך בדפים השונים וגם כאן

מאוד רוצה להצליח להגיב אחרת כשאנו בחוץ יחד ומשהו לא נעים קורה עם צד שלישי,
נניח הילדון בדיוק זרק חצץ/נשך/חטף/דחף, הילד/ה השני/ה בוכה, האמהות האחרות (אנו גרים ביישוב קטן)... נו אתן יודעות...
אני עם תינוקי על הידיים ניגשת לדבר איתו והוא בורח ממני בצהלות...
ההמשך - אני נוזפת/מאיימת/כועסת/לוקחת אותו הביתה כ'עונש' לעיתים מול מבטיהם של שאר ההורים.
לפעמים תתפתח סצינה מכיוונו וכבר מצאתי את עצמי מלאה מכף רגל עד ראש כולל בגדים תחתונים בעלי שלכת, חול ושאר לכלוכים שאסף ושפך עליי בעיצומו של מפגש משפחתי... לא ידעתי איפה לקבור את עצמי

חוסר בברזל ייתכן מאוד, בשבועות האחרונים אני נותנת לו ברזל בנוזל אך צריך להקפיד יותר.

בשבוע הבא נתחיל פגישות עם מרפאה בעיסוק ובמקביל ייעוץ/הדרכת הורים לנו.
מישהי התנסתה בתהליך? הבנתי שבתחילת הטיפול עורכים אבחון.
אני שואלת את עצמי האם פגישה שבועית של 45 דק' יכולה למתן את האימפולסיביות ואת הווליום שבו הילדון חי ופועל?

אני שואלת את עצמי האם פגישה שבועית של 45 דק' יכולה למתן את האימפולסיביות ואת הווליום שבו הילדון חי ופועל?

לא. אבל זה יכול לאפשר איכות חיים יחד עם האימפולסיביות והווליום. יכולת להכיל אותם. גם יכולת מצדו.

מצטרפת להמלצה לתפוס את הבעיות לפני שהן קורות. זה באמת מצריך להיות בקשב דווקא כשהדברים הולכים חלק ומתחשק לעשות משהו אחר, כמו למשל שיחה שקטה עם מבוגר אחר...

אם את מוצאת את עצמך ״אחרי״, אני מציעה להניח לגערות ופשוט להוציא את שניכם מהסיטואציה. הרי זו כנראה הסיבה שהוא עושה את זה -- לגרום לך להפסיק את מה שעשית ולשים לב אליו. אם אין לו דרך קלה ונעימה לעשות את זה, הוא מוצא דרכים אחרות שעובדות. עם הזמן, כשהוא יוכל לסמוך עליך שתפני אליו את תשומת הלב כשהוא רוצה, תוכלו למצוא דרכים שמתאימות יותר לשניכם.

לצערי הסיטואציה מוכרת. הצורך לשמור על ״ההצגה״ מול שאר הצופים מאד לא עוזר.
כמו שיונת אמרנ, חייבים להיות בקשב ולתפוס את הדברים לפני שהם מחמירים. אז גם אפשר לפתור אותם בשקט ולא מול קהל. זה בטח גם מביך אותו, כל תשומת הלב הזאת מול קהל לא אוהד, ובטח לא תורם להתנהגות נאותה.

אולי במצב של אחרי, עדיף לתת את התינוק לאחת הצופות, ולבוא לבנך ולהגיד לו שאת רוצה חיבוק. יש סיכוי טוב שלפחות בהתחלה זה יעבוד יותר טוב מנזיפה פומבית.

אני שואלת את עצמי האם פגישה שבועית של 45 דק' יכולה למתן את האימפולסיביות ואת הווליום שבו הילדון חי ופועל?
מניסיון, היא לא תשנה את הילד או את הווליום אבל יכולה לתת לך כלים להגיב אליו אחרת. אצלנו, תוך פגישה אחת, ראינו שינוי רק בגלל תגובות שלנו. כמובן שזה תהליך וכולנו לומדים, אבל אנחנו הרגשנו שהשינוי בהתנהגות שלנו היה גם הזדמנות בשבילו להפסיק התנהגויות שכאילו היו "מצופות" ממנו כי הוא כבר תויג כילד הבעייתי. מקווה שאני מובנת וגם אם לא, מה שאני רוצה להגיד לך בגדול שאותנו זה הציל ושינה דרמטית את המצב בבית מייד.

הרהור נוסף באשר ל'אחרי'...
גם כאשר ישנן מריבות בבית וגם באירועים בחוץ, אני מדברת איתו (כמו שאמרתן, לא אפקטיבי במיוחד) ואז לסיום ה'שיחה' מבקשת שנלך ביחד לבקש סליחה מהילד הנפגע. משום מה כאשר אני חושבת על כך באופן תיאורטי זה נראה לי סיום נכון לסיטואציה אך כאשר אנו ניגשים וילדונצ'יק מבקש סליחה,
יותר ויותר זה נראה לי מיותר ואולי אף מזיק...
מקרה אחד גרם לי פתאום לראות את הדברים מזווית אחרת, הוא פגש שתי בנות חמודות בנות גילו בגן משחקים ביישוב שכן והיה מאוד להוט לשחק איתן.
הוא התקרב אליהן בקפיצות ודילוגים והחל לגעת בהן בדחיפות וטפיחות קלות (ביותר, באמת),
אחת הילדות פרצה בבכי תמרורים ובמשך דקות א-ר-ו-כ-ו-ת בכתה ובכתה... הייתי נבוכה כרגיל והרגשתי כל כך לא נעים! ובעצם לא הבנתי מה גרם לילדה תגובה כה סוערת.
כאשר היא נרגעה לבסוף אמרתי לו בוא נלך יחד ונתנצל ואולי נעזור לה להרגיש יותר טוב... באמת הלכנו וילדונצ'יק דיקלם את השורה שהיא לחם חוקו

לפתע הגיעה גם האמא של הילדה השנייה, שכבר שיחקה הרחק מאיתנו, רכנה אל מול פניו ואמרה לו בקול נוזף: עכשיו תבקש סליחה גם מהילדה שלי, גם אותה דחפת!

אוי אוי אוי, מה שאני הרגשתי... ומה שהוא ודאי הרגיש.

אולי יש לכן סוף אלטרנטיבי למקרים כאלו שמתרחשים לעיתים מדי יום? ובכלל, איך מגיבים כאשר הורים אחרים מעירים או נוזפים בילד שלי?
זה מאוד מאוד צורם לי אך אני חוששת להעיר פן יתפתחו חילופי דברים לא נעימים, בסיטואציות כאלה אני נוטה להיות לחוצה ולהגיב בצורה אמוציונלית ואני חוששת להישמע תוקפנית.

ושוב מזכירה לעצמי ש גם עוזר לזכור שהמחוייבות הראשונה שלך היא כלפיו. לי לקח זמן להפנים את זה וחבל, כי בזבזתי הרבה זמן במבוכות ובנזיפות לא יעילות (ואף מזיקות) רק כדי לרצות את הסביבה.

הצעתי כמה שמות לשינוי שם דף. לא השבת

אפשר לדבר עם הילדה. לשאול אותה אם זה הפחיד אותה? או הלחיץ אותה? אני חושבת שעדיף לנסות לפתוח בדיאלוג. זה גם עוזר לילד שלך. אפשר לספר שהוא התכוון לשחק, ושאת ממש מצטערת שהוא הבהיל אותה, זו ממש לא היתה הכוונה, או מה שמתאים באותו המצב. זה שגורמים לו לבקש סליחה זה גם בעיני פרקטיקה לא יעילה. בגיל הזה עדיף לתווך, לגשר אם תרצי, בין הילד שרוצה לשחק לילדים האחרים. בעיני אין משמעות להתנצלות של הילד, עדיף לבקש סליחה בעצמנו, כי זה אמיתי יותר ויש יותר סיכוי שירגיע את הילד השני מאשר הסליחה של הבן שלך שמגיעה גם אחרי זמן ארוך של ״התעלמות״ מהילדה שנפגעה.

קור את, כל דבר בעיתו...

מבקשת שנלך ביחד לבקש סליחה מהילד הנפגע
אני לא משתתפת בטקס הזה, אם צריך אומרת סליחה בעצמי כסוג של מודלינג. אותו כנ"ל לגבי תודה/בבקשה ושאר מילות הנימוס. באמת נראה לי מיותר בגילים האלה.

קור את, כל דבר בעיתו...
אין בעיה.. אין לחץ. רציתי לדעת אם צריכה עזרה.

גם לדעתי אפשר להתנצל בשמו.

להתנצל ולהסביר בשמו זה רעיון מצויין. תודה.
זה גם עונה על הצורך שיש לי להתייחס לילד שנפגע וגם מוריד את המשא מהכתפיים של ילדונצ׳יק.
היום שלנו כבר נראה הרבה יותר טוב היום,
מעניין פתאום לגלות מה קורה כשאני מנסה לנשום קצת ולהמתין...
סערה רגילה הבוקר, ילדונצ׳יק פירק, הרס, התגרה ושפך... ואני דווקא חיבקתי והרגעתי והנה היא חלפה ללא משקעים, שקט פתאום ורגיעה.

קוראת יקרה, גם אני חושבת ששם הדף לא משקף את תוכנו, אבל משום מה יש לי מחסום יצירתי כאן, אני מוגיעה את מוחי אך ללא הועיל!
לגביי שמות הדף שהצעת, אני מחפשת שם דף שמתאר שיש קושי אך במילים חיוביות ואופטימיות...
יש אולי קופירייטרים בקהל?

יש כבר דף שעוסק בדיוק בנושא הזה...יודעת כי שיתפתי בו בעצמי ממש ממש באותו עניין.
מתנצלת אך אינני זוכרת את שמו (:

אין לי שם חיובי ואופטימי לדף, אבל יש לי שם קצת מתגרה, שם שלדעתי ימשוך לדף את מי שבאותה סירה: פרא אדם.

אולי חלקיק טעון שלילית?

ילד פרא טעון שלילית?

פרא אדם - לא נשמע לי בכלל. שלילי מדי.

קשיים עם ילד אימפולסיבי

אני דווקא אוהבת את אני והבן שלי, אולי פשוט לכתוב אני והבן האימפולסיבי שלי?

אני והבן האימפולסיבי שלי.

אהבתי

לא קראתי הכול, מחסור בזמן. כמה דברים שקפצו לי:

_בימים האחרונים משהו חדש ומבהיל,
רגש קשה מתגנב לי ללב, פתאום מרגישה רחוקה כאילו שנינו משני צידי מתרס
וקשה לי להרגיש אהבה._
מאוד מזדהה, אפילו שהמצב אצלנו שונה (ובכלל יש לי רק בנות).
בהתחלה נבהלתי גם, אחר כך הבנתי שזה חלק מהשינוי הטבעי וההכרחי אפילו ביחסים עם הילדים ככל שהם מתבגרים.
זה קצת עצוב שאי אפשר להמשיך לאהוב אותם באותו דחף בלתי נשלט וללא כל ביקורת, כמו בינקות, אבל הם מתבגרים והיחסים איתם משתנים.
האהבה שם, היא רק משנה צורה.
והשינוי הטבעי הזה מועצם, מן הסתם, במצבים קשים.

היא אמרה ׳אם היה לי ילד כמו .... הייתי מתאבדת׳ הוכיתי בתדהמה, סערתי וגעשתי בתוכי ולא אמרתי מילה.
קודם כל וואו. לא אגיד לך מה אני חושבת על חוסר רגישות שכזה.
דבר שני - נראה לי קריטי להתרחק כרגע מדינמיקות שמחלישות אותך.
גם אם זה אומר למדר זמנית משפחה או חברים קרובים.
ובמקביל - למצוא כמה שיותר סביבה תומכת (אולי עוד אמהות לבנים סוערים (-: )

_גם כאשר ישנן מריבות בבית וגם באירועים בחוץ, אני מדברת איתו (כמו שאמרתן, לא אפקטיבי במיוחד) ואז לסיום ה'שיחה' מבקשת שנלך ביחד לבקש סליחה מהילד הנפגע. משום מה כאשר אני חושבת על כך באופן תיאורטי זה נראה לי סיום נכון לסיטואציה אך כאשר אנו ניגשים וילדונצ'יק מבקש סליחה,
יותר ויותר זה נראה לי מיותר ואולי אף מזיק..._
מסכימה שמיותר ומזיק.

גיל הזה עדיף לתווך, לגשר אם תרצי, בין הילד שרוצה לשחק לילדים האחרים. בעיני אין משמעות להתנצלות של הילד, עדיף לבקש סליחה בעצמנו, כי זה אמיתי יותר ויש יותר סיכוי שירגיע את הילד השני מאשר הסליחה של הבן שלך שמגיעה גם אחרי זמן ארוך של ״התעלמות״ מהילדה שנפגעה.
לגמרי מסכימה עם כל מה שכתבה תפוח אדמה כאן. זו גישתי כבר שנים רבות. למעשה עוד לפני שהייתי אמא נרתעתי מכל ה"תגיד שלום לדודה" וכדומה שהופנו כלפי.

מצאתי את הדף שעוסק בנושא
ילד לא מפסיק לצעוק ולהשתולל

צומת דרכים יקרה, האם אפשר לחבר את הדף שפתחת אליו? (כך נהוג בבאופן)

וגם קראי באלה: דפים מצוינים שעשויים לעניין אותך

לא מצליחה להסתדר עם הילד שלי
לא מצליחה להתמודד עם הילד שלי

מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל

וגם רוצה להגיד שאני מסכימה עם גישתה של תפוח אדמה.

תפוח אדמה (וגם אחרות), תוכלו לספר באילו אנשי מקצוע נעזרתן? גם שמות ספציפיים וגם גישות בהן הם השתמשו.
מזדהה ומרגישה צורך בעזרה מבחוץ, אך מתמהמהת כי קשה לי למצוא מנחה בגישה שמתאימה למשפחתנו. מניחה שאם הייתן מרוצות סיכוי טוב שגם אני אהיה מרוצה.

חיבוק לפותחת הדף ותודה על העלאת הנושא, גם אני כקוראת שקטה למדה.

קוראת תודה על ההצעה וההפניות, אקרא את הדפים בימים הקרובים.
כרגע אני רוצה להסתייע בדף כדף תמיכה ולשתף בתהליך ובשינויים,
בהמשך אין בעיה לאחד את הדפים.
אמא עצובה לשעבר.

תודה על התגובות, הן נותנות לי עוגן ברגעים הקשים, גם התוכן וגם הידיעה שיש מי שקורא ומקשיב.
צריכים אותי, אמשיך בקרוב.

התחלתי מספרים שנקראים איך לדבר כך שהילדים יקשיבו.
אחרי זה יצאנו לטיול ארוך ואז גרנו שנה בבידוד יחסי, זה היה מצויין ועזר לנו למצוא את הפוקוס בתוך המשפחה עם פחות צורך באישרור חיצוני.
אחרי זה היכרתי חברות חדשות, שהן אמהות לבנים נמרצים, עם שנים של ניסיון בהורות, ולוקחות את זה יותר בקלות. גם היה ממי ללמוד וגם התגובות של הסביבה פחות מלחיצות. לפני זה היינו בסביבה שבה כל טעות חברתית שבה הילד חטף לילד אחר כף היתה עלולה להיגמר בנידוי.
אז הפסקנו גלוטן, זה גם מאד מיתן את האימפולסיביות.
וגם גיליתי את התיקשורת המקרבת- כשאני זוכרת להשתמש בזה זה ממש עושה פלאים.

דפים רלוונטיים:
NVC תקשורת מקרבת
והיה גם דף על פרבר ומייזליש, אבל אני לא מוצאת אותו כרגע. במקום זה מצאתי שניים אחרים קשורים:
עקרונות דר' חיים גינות (הוא היה מי שלימד את פרבר ומייזליש את הגישה שהן ניסחו בספרן ״איך לדבר כך שהילדים יקשיבו״)
לדבר עם ילדים בלי לדבר

ברשותכן, רוצה לומר משהו על הספרים "איך לדבר כך שילדים יקשיבו" וכל הסידרה:
הרעיונות שם מעולים.
אבל יש שם גם המון דוגמאות של מה נהוג ונפוץ לעשות שלא כדאי לעשות.
כשמישהו קורא ספר הדרכה פעמים רבות זוכרים את הנקרא בלי לזכור האם זה היה בקטגוריה של "עשה" או של "אל תעשה". התוצאה היא שבעיקבות הספר עושים מה שכתוב שם שלא כדאי.
התופעה הזו ידועה ומוכרת. אני הרגשתי אותה על בשרי. תכננתי פשוט למחוק חצי ספר אבל זה אומר לקרוא שוב את כל הפיסקאות של "לא תעשה", אז ויתרתי על הספר הזה ולא אחזור אליו.

ואני מאוד אוהבת את השם אני והבן שלי.
משך אותי לקרוא איזה יחסים יש שם ולמה יש דף.
נראה לי שם זהיר, כי יש כאן זהירות אמתית.
אף אחד לא רוצה לכנות את בנו פרא אדם.

תודה על כל התגובות!
דניאלה מה שכתבת נגע בי והזכיר לי משהו שקראתי בדף אחר -
בין כל יתר הרגשות עולה בי המון עצב: מאד עצוב להיפרד מן הילדים. במובן מסויים אנחנו הולכים ומאבדים אותם מדי יום, את התינוקות שהם היו, את הפעוטות שהם היו, בין שהם בבית ובין שהם הולכים לבית ספר. נכון אמנם שהם כאן, בריאים שלמים, גדולים ואהובים, ובכל זאת כמה כאב יש על הם כמו שהיו, על הביחד שלנו, התמים, השלם, שהיה ואיננו.
גם לי לאחרונה יש תחושה של עצב וכאילו התפכחות מהמקום של ההרמוניה והסימביוזה שהרגשתי באימהות.
מאז הלידה, שעדיין לא התאוששתי ממנה פיזית ואנרגטית, בן זוגי נמצא המון עם הילדים הגדולים ופעמים רבות הוא איתם ימים שלמים מחוץ לבית או בבית, דואג לכל הפעילויות, ארוחות, בגדים, אמבטיות ושאר המרכיבים של יום בחברת שני ילדים צעירים, נרדם איתם וקם איתם ומפנה אותי כמעט לגמרי לתינוקי.
ועם אבא הכל כל כך מלהיב וכיפי... טיולים של שעות, לינה בחיק הטבע, השתוללות עד אובדן נשימה, בונים, סוחבים, עושים בלי הפסקה.
אולי זה הגיל ואולי משהו אחר אך אני מעבירה ימים שלמים בערפל ועייפות ותפקוד די מינימלי שכרגע מצומצם כמעט רק לגבולות הבית ומעבר לזה המון מהדברים שהם עושים מחוץ לבית לא מתאימים לעשות עם תינוקי.
ומהמקום הזה, נוצרו בבית 'שתי' משפחות.
ובשבועות האחרונים ילדונצ'יק, שתמיד היה לו חיבור חזק עם אבא, נאחז באבא אחיזה לופתת ונואשת, לא משחרר אפילו לרגע. כל יציאה של אבא מהבית בלעדיו מלווה בבכי ארוך ואומלל,
רוצה רק את אבא ומצהיר על כך, אני אוהב את אבא יותר ממך, תלכי מכאן אמא ועוד ועוד אמירות ומשפטים שננעצים ומכאיבים.
הכל קורה עם ילדונצ'יק כל כך מהר, רק נגמל מהנקה וחיתולים וכבר אצה לו הדרך להשתחרר מהחסות האימהית, מהטיפול, מהאוכל, מהקצב האיטי.
לפעמים אני מרגישה כמו חייזרית, בת בבית של בנים...

קראתי את הדף על תקשורת מקרבת וגם התחלתי לצפות בסרטונים של מרשל רוזנברג ביוטיוב. נראה לי שהרבה טוב יכול להגיע מהכיוון הזה.
ומהשבוע יש לי 'את אחים ללא יריבות'.
עוד דבר שקיבלתי מהתגובות האחרונות ומקריאה בדפים קשורים, שמתי לב שהרבה פעמים אני מרגישה את הילד שלי כמין הפרעה למהלך התקין של החיים.
כאילו שלא די בכל המשימות והמטלות שיש לכל אמא כאן הכל חייב להיות כפול ומכופל, מקלחת שגרתית מסתיימת בהצפת המסדרון. ארוחת ערב, מסתיימת בניקיון הקירות, הרצפה, החלפת בגדים ומקלחת נוספת. ביקור בגן השעשועים ורגע של חוסר תשומת לב מצידי, שלושה ילדים בוכים.
קשה מאוד להודות שלי כאמא יש את התחושה הזו, כאילו אם הוא היה מישהו אחר הכל היה יותר קל ויותר פשוט לכולם. זה נורא בעיניי ועם זאת אני מוצאת את עצמי חושבת 'למה? למה אתה צריך להיות ככה? מרגיז, עושה דברים להכעיס?'
לתחושה הזו יש כל כך הרבה משמעויות שליליות - חוסר יכולת לקבל את הילד שלי על כל צדדיו ומורכבותו, העדפת הנוחות שלי, הפיזית והמנטלית על פני הצרכים שלו, אשמה, הרבה אשמה.

והשבוע, למרות שהיה שבוע לא פשוט (אבא נסע לשלושה ימים) וכמובן כל הדברים הרגילים, הצלחתי להסתכל עליו באהבה ובתשומת לב ולראות אותו. ילדון בן שלוש וחצי שקשה לו ואפילו רע לו.
וכבר לא כל כך הרגשתי צורך להעיר, לנזוף, לכעוס. וכשהרגשתי, השתדלתי להתאפק. וחייכתי וחיבקתי מהלב.
והיום בערב קיבלתי ממנו מתנה קטנה.
למרות שאבא היה בבית הוא ביקש שאכנס איתו למיטה לפני שהוא נרדם, זה משהו שלא קרה כבר שבועות. ואמר לי 'אמא, אם מישהו יבוא להרוג אותך, אני אביא מעדר ואני אעדור אותו'

אבל בכל זאת התמוגגתי (-:

למרות שאבא היה בבית הוא ביקש שאכנס איתו למיטה לפני שהוא נרדם, זה משהו שלא קרה כבר שבועות. ואמר לי 'אמא, אם מישהו יבוא להרוג אותך, אני אביא מעדר ואני אעדור אותו'
(-:

_מאז הלידה, שעדיין לא התאוששתי ממנה פיזית ואנרגטית, בן זוגי נמצא המון עם הילדים הגדולים ופעמים רבות הוא איתם ימים שלמים מחוץ לבית או בבית, דואג לכל הפעילויות, ארוחות, בגדים, אמבטיות ושאר המרכיבים של יום בחברת שני ילדים צעירים, נרדם איתם וקם איתם ומפנה אותי כמעט לגמרי לתינוקי.
ועם אבא הכל כל כך מלהיב וכיפי... טיולים של שעות, לינה בחיק הטבע, השתוללות עד אובדן נשימה, בונים, סוחבים, עושים בלי הפסקה.
אולי זה הגיל ואולי משהו אחר אך אני מעבירה ימים שלמים בערפל ועייפות ותפקוד די מינימלי שכרגע מצומצם כמעט רק לגבולות הבית ומעבר לזה המון מהדברים שהם עושים מחוץ לבית לא מתאימים לעשות עם תינוקי.
ומהמקום הזה, נוצרו בבית 'שתי' משפחות._

בן כמה התינוק עכשיו?
גם אצלנו היה מצב דומה ויש לי כמה דברים קטנים להגיד עליו:

אשרייך שיש לך כזה בנזוג! איזה כיף ולא מובן מאליו בכלל. הוא נשמע אבא מדהים ואני בטוחה שאת רואה את זה ואסירת תודה על כך.
אצלנו מגיל חצי שנה פלוס אני משאירה את התינוקת עם אבא לכמה שעות והולכת בעצמי עם הגדולות, ביחד או לחוד.

בין אם להביא או לקחת אותן מבית ספר/חוגים/פעילויות/חברים ובין אם לסידורים או לבילוי של ממש - אחרי תקופה שבה הייתי כבולה לתינוקת, זה כמו אוויר לנשימה בשביל היחסים בינינו,
וגם התאווררות נחוצה עד מאוד עבורי. אם אתם עוד לא שם - זה יגיע, החזיקי מעמד (-:

גם אצלנו האמצעית חטפה כאפה אחרי הולדת התינוקת, אפילו שהיא גדולה משמעותית מבנך ואפילו שהיא מתה על התינוקת ואני ילדה אמצעית ומזדהה עם זה מאוד.

קחי בחשבון שעולמו התהפך, הוא לא חווה את זה עדיין, כמו הבכור, והוא רגיל להיות הקטן.

_רוצה רק את אבא ומצהיר על כך, אני אוהב את אבא יותר ממך, תלכי מכאן אמא ועוד ועוד אמירות ומשפטים שננעצים ומכאיבים.

הכל קורה עם ילדונצ'יק כל כך מהר, רק נגמל מהנקה וחיתולים וכבר אצה לו הדרך להשתחרר מהחסות האימהית, מהטיפול, מהאוכל, מהקצב האיטי._
את אולי לא רואה את זה כי את קרובה מדי אבל לי, מבחוץ, זה די ברור שיותר משהוא מבטא רצון להשתחרר ממך, הוא מבטא תסכול, עצב ואולי אפילו אובדן מכיוון שנלקחת ממנו.
והוא מבין בחושיו החדים שאין ברירה אחרת, עכשיו את צריכה לטפל בתינוק, אבל ההיצמדות לאבא וכל ה"לכי מכאן" - זה לא פחות בגלל שהוא זקוק לך ומתגעגע אלייך, מאשר בגלל שהוא רוצה עצמאות.
מן הסתם גם הוא חצוי במובן הזה.

בין כל יתר הרגשות עולה בי המון עצב: מאד עצוב להיפרד מן הילדים. במובן מסויים אנחנו הולכים ומאבדים אותם מדי יום, את התינוקות שהם היו, את הפעוטות שהם היו, בין שהם בבית ובין שהם הולכים לבית ספר. נכון אמנם שהם כאן, בריאים שלמים, גדולים ואהובים, ובכל זאת כמה כאב יש על הם כמו שהיו, על הביחד שלנו, התמים, השלם, שהיה ואיננו.
גם אני מרגישה ככה.
ותינוק קטן שמגיע פתאום מזכיר לנו איך זה כשהם ממש קטנים. ועם כל הקושי של הינקות יש בזה גם קסם, וואכן צובט בלב כשזה חולף.
מצד שני אני כל כך נהנית מזה שהגדולות גדולות!
לבי מתרחב עם כל דבר קטן שהן עושות לבד, עם כל צעד לא-מובן-מאליו-בכלל לעבר הבגרות.
כמה הכול מורכב!

ועוד דבר בעניין "שתי המשפחות" - אפילו שזה אולי מובן מאליו.
ככל שהתינוק גדל הוא יכול להצטרף ליותר ויותר פעילויות של המשפחה, וככל שאת תתחזקי כך תרגישי בטוחה יותר לצאת איתו.
לאט לאט המשפחה "תתאחה" חזרה ותיווצר דינמיקה חדשה.
וגם לו יהיו יחסים משלו עם הגדולים - שלושתם ביחד, וכל אח עם כל אח - אין סוף דינמיקות ואינטריגות

זה מרתק

אמא יקרה,

(())
אני פה, והתחלתי לקרוא את הדף.
אגיב בהרחבה מאוחר יותר (כמובן, יש לי מה להגיד...

)
יופי לראות איך את כבר נתמכת באנשים טובים פה, ומתחילה את המסע שלך למקום טוב ואוהב יותר!
_בסוף כל יום אני יושבת מותשת ומדוכאת ועושה רשימת מצאי, כמה מילים טובות ואוהבות קיבל היום מול כמה נזיפות וגערות...
האם כבר נגרם לו נזק בלתי הפיך..._
שום בלתי הפיך!!!
אז הגבת כמה פעמים, אפילו הרבה פעמים, באופן לא-אופטימלי. אז מה.
כל תגובה טובה יותר שתוכלי לייצר, מעכשיו ובעשרים השנים הבאות - תהיה טובה לא רק כשלעצמה אלא גם כטיפול תומך ומחזק ומחסן ומתקן כנגד כל השגיאות שעשית - ושעוד תעשי בעתיד

(כי מי מאתנו לא עושה שגיאות כל הזמן? חליק. זה חלק מההורות)

_בשבוע הבא נתחיל פגישות עם מרפאה בעיסוק ובמקביל ייעוץ/הדרכת הורים לנו.
מישהי התנסתה בתהליך? הבנתי שבתחילת הטיפול עורכים אבחון.
אני שואלת את עצמי האם פגישה שבועית של 45 דק' יכולה למתן את האימפולסיביות ואת הווליום שבו הילדון חי ופועל?_

עם ילד בגיל כזה צעיר, עיקר העבודה היא (או אמורה להיות) עם ההורים

אם הפגישות האלה יעזרו לך להבין יותר אותו, איך לנווט את האימפולסיביות שלו, איך ללמד אותו את המותר והאסור והאפשר והמסוכן של החיים, איך לעזור לו ללמוד, איך לעזור לו להסתדר באופן פונקציונלי עם השגרה הביתית ועם היציאות למקומות, איך לשנות את המרחב שבו אתם חיים שיתאים יותר לצרכים שלו - כן, הן יכולות לחולל שינוי גדול.
אם העבודה של המרפאה תהיה רק עם הילד, ולא תהיה העברה של הלימוד לבית, ולא התאמה של הכלים שלה לסיטואציות ולתנאים של הבית, אז ההשפעה תהיה קטנה יותר.

יש לי דף שעשוי לעזור לך: פתרון בעיות התנהגות והובלת שינוי חברתי. אני כותבת בו לאט (מדי...), אבל את מוזמנת להיכנס ולדרבן אותי

<אני פה בכל מקרה>

תמרוש תודה! אכנס לקרוא.
ישנם עידכונים ורובם לא לטובה,
אמשיך בקרוב

בבקשה. אני פה.
<אייקון עם אזניים גדולות>

אני חוזרת לדף שלי בלב כבד.
מזה מספר שבועות שלא כתבתי ובבית המצב בכי רע. ביני לבין בן זוגי, בין הילדים לבין עצמם, ביני לבין הילד.
יש לי הרגשה שאולי אני חווה דיכאון שלאחר לידה.
בן הזוג נסע ויחזור בסוף השבוע, גדולי אצל סבתא ואני, תינוקי וילדון בבית.
לאחר לבטים רבים החלטתי לנסוע איתו ועם תינוקי היום לחוג שהתחלנו בו לא מזמן והוא מאוד נהנה בו. בזמן החוג הוא זקוק להשגחה צמודה, ממש לא די בנוכחות המדריך ובזמן הזה תינוקי נשאר בבית עם אבא.
היום נסענו שלושתנו, ישבתי בצד במרחק מה כשתינוקי בזרועותיי, יונק ושוקע לו בשינה.
ילדון התחיל להשתולל וכשראה שהתגובה מצידי מבוששת לבוא הווליום התגבר. בינתיים אני נקרעתי בין לתת לקטן להמשיך לישון ובין לקום ולקטוע את ההשתוללות, בעוד אני חוככת בדעתי....
הוא כבר נתן לאחד הילדים סטירה ממש חזקה. הילד בכה נורא והמדריך עצר את השיעור. אני רתחתי מכעס.
בדרך הביתה (לא נשארנו להמשך החוג לאחר התקרית) הכעס גאה וגאה בי... יחד עם התחושה שעל כל טעות בשיקול דעת כמו לנסוע עם התינוק ואיתו יחד לחוג, החלטה טריוויאלית והגיונית ביותר במשפחות אחרות, תמיד התחושה שכבר הופכת לידיעה שאסור לסמוך עליו, שאין מצב לצפות שיהיה בסדר - שתמיד יהיה ההיפך מבסדר.... גם בדברים הכי רגילים ויומיומיים של החיים.
מה שקרה יחד עם החשש מהמשך השבוע, להיות ולהתמודד איתו בלי בן זוגי ועוד כל כך הרבה אירועים מהשבועות האחרונים שנערמו אחד על גבי השני להר ענק של קושי וכישלון וייאוש....
הכל נגמר בהתפרצות קשה שלי כלפיו.
התחושות שלי כל כך קשות שאני צריכה להזכיר לעצמי שהילד הזה נולד לפני שלוש וחצי שנים בסך הכל. כי בתוכי הוא כבר תפח למימדים של כל מה שרע וקשה בחיי עכשיו.

אמא עצובה יקרה. לא יכולתי שלא לכתוב לך אחרי שקראתי את מה שכתבת. אני באמת מזדהה עם כל מילה. מכירה את החשש הזה מכל פעולה הכי טריוויאלית, מלצאת מהבית, מלהיכנס לכל מקום; מכירה את רגשי האשמה והכעס הגואה והעצבים והמחשבות שכמה היה יותר קל אילולא...את התחושה שכל המשפחה חיה תחת טרור של ילד קטנטן וכועס. ופשוט הייתי חייבת להגיד לך (שוב) כי כבר כתבתי לך בעבר שהלכנו לטיפול (לא ארוך, שנינו, בלעדיו) קיבלנו כלים לעזור לו והשיפור הוא היה מהיר ודרמטי. והנפילות מתרחשות כאשר אנחנו נופלים. מידת ההשפעה שלנו על הסיטואציה היא עצומה. אני לא הבנתי עד כמה עד שהלכנו לטיפול.

אל תתייאשי. אפשר להתגבר על זה. יש אנשים שזה המקצוע שלהם והם יודעים לעזור. אני ממש ממש ממליצה. אני הצטערתי שלקח לנו ככ הרבה זמן ללכת כי כל הזמן אמרנו זה תקופה, זה יעבור, וכל הזמן תרצנו תירוצים. וברגע שהחלטנו ללכת, החיים שלנו השתנו. פשוט וממש כך.
בהצלחה.

אמא מזדהה יקרה... תודה על מילותייך. מעריכה זאת מאוד.
התחלנו ללכת לטיפול, תחת הכותרת של ייעוץ/הדרכת הורים, אך כיוון שבינינו המצב כרגע מתוח וטעון המטפלת התמקדה בפן הזה ועדיין לא נגענו בנושא שלשמו הגענו.

תינוק חדש תמיד מוציא את כל המשפחה מאיזון. אולי הידיעה הזאת תקל קצת על הקושי מול בן הזוג. השנה הראשונה היא זמן שלדעתי לא כדאי להחליט בו החלטות דרסטיות, כי זה לא מצב ״רגיל״.
החלטה טריוויאלית והגיונית ביותר במשפחות אחרות, תמיד התחושה שכבר הופכת לידיעה שאסור לסמוך עליו, שאין מצב לצפות שיהיה בסדר - שתמיד יהיה ההיפך מבסדר.... גם בדברים הכי רגילים ויומיומיים של החיים.
לצערי אני יכולה רק להזדהות. הילדים כבר יותר גדולים, אז רוב הזמן זה כבר לא קורה, וזה מתפרץ בכיוונים מסויימים, אבל...

_מזה מספר שבועות שלא כתבתי ובבית המצב בכי רע. ביני לבין בן זוגי, בין הילדים לבין עצמם, ביני לבין הילד.
יש לי הרגשה שאולי אני חווה דיכאון שלאחר לידה._
התחושות שלי כל כך קשות שאני צריכה להזכיר לעצמי שהילד הזה נולד לפני שלוש וחצי שנים בסך הכל. כי בתוכי הוא כבר תפח למימדים של כל מה שרע וקשה בחיי עכשיו.
אוי

יקירה, קשה לך ורע לך מהרבה כיוונים, אבל אני גם רואה איך את מנסה לעזור לעצמך

יכול להיות שיש לך פאזה של דיכאון, עם הלידה של תינוקי והקשיים של הילד והכל. אפשרי, לא מפתיע, ולגיטימי

להיות ולהתמודד איתו בלי בן זוגי ועוד כל כך הרבה אירועים מהשבועות האחרונים שנערמו אחד על גבי השני להר ענק של קושי וכישלון וייאוש....
מכירה יותר מדי טוב :-\... לי עצמי היה רגע של ייאוש מוחלט בשבוע שעבר. התחושה הזאת שאת נמעכת, פשוטו כמשמעו, בין לחצים סותרים, והידיעה המרה שלא משנה מה תעשי - את יודעת שתפסידי, כך או אחרת.
זה נורא קשה.

טוב שאתם פונים לטיפול. ברור שלילדון שלך יש קשיים משלו, והוא ככל הנראה נולד אתם (סאבטקסט: את לא אשמה בזה!!), אבל כשאת ובעלך בקשיים משל עצמכם זה מן הסתם מחריף את המצב. אז טוב שאתם מתייחסים לזה, ואני מאחלת לכם המון המון המון הצלחה

אני יודעת כמה קשה לתמרן במצב שזו החובות נערמות זו על גבי זו וכל דבר חשוב שאת עושה, פירושו "להזניח" שני דברים אחרים, חשובים ודחופים לא פחות. זה נורא מתסכל. אז אולי במצבך הצעה בסגנון "מה שכדאי לך לעשות זה..." רק תרגיז אותך ותעצבן אותך עוד יותר - ובצדק.
אבל בכל זאת....
אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ממליצה לך להשיג לעצמך עזרה פרקטית בעבודות הבית, ואם יש לך עזרה כזאת - לתגבר אותה.
אם אין לך עוזרת עדיין - זה הזמן לאחת. שתבוא כל שבוע, לשלוש-ארבע שעות, ותעשה את הדברים הכי טריוויאליים כמו כלים וכביסה (את רק תמייני ותקבעי תכנית) ולפנות את ערמות הצעצועים שעל הרצפה ובכל מקום, ואם היא מצליחה לנקות משהו בסוף לזה - איזה יופי.
ואם יש לך עוזרת, אז לבקש ממנה לבוא לעוד פעם בשבוע, לחודשיים הקרובים.

אני יודעת שמקור הקושי שלך הוא לא הבית. אז העוזרת לא תפתור את הבעיה הבסיסית, נכון? אבל הבית מייצר המון המון עבודה, והילדון שלך מייצר המון המון בלגן, שמיתרגם להמון המון עבודה, וגם להרבה כעס. במקביל, הוא דורש ממך הרבה תשומת לב וטיפול, וזה אומר שיש לך פחות זמן להקדיש לתחזוקת הבית, וגם זה גורר הרבה כעס.
אז במצבכם, עוזרת בית, שירותי בישול (לקנות אוכל מוכן), שירותי כביסה או כל דבר אחר דומה לזה - זה חמצן.

תני למישהו אחר לעשות את הדברים הפשוטים, הטכניים, שכל בנאדם עם שתי ידיים ושתי עיניים יכול לעשות, וכך תפני לעצמך יותר כוחות וזמן לחלקים המורכבים של חייך - החלקים שרק את יכולה לטפל בהם. את עצמך, ובעלך, והיחסים ביניכם, והילד, והילדים האחרים.

_{(נ.ב. לעוזרת שלי יש שיטה נהדרת לסדר את הבלגן: את הצעצועים של הילדים היא יודעת לשים במקום, זה קל. ואת כל שאר הדברים שהיא לא יכולה לדעת, היא פשוט מקפלת ומסדרת בערמות "נקיות", לפי נושאים, ושמה על השולחן בסלון כך שאני יכולה לקחת כל ערמה ובצ'יק צ'ק לשים אותה במקום הנכון)}

(())(())(())

אך כיוון שבינינו המצב כרגע מתוח וטעון המטפלת התמקדה בפן הזה ועדיין לא נגענו בנושא שלשמו הגענו.
מבינה לחלוטין את הרציונל.
אבל... במחשבה שניה, האם את מרגישה טוב עם זה? כלומר, אם את חשה שזה הדבר הנכון במקום הנכון, יופי. אבל אם יתברר שהיחסים ביניכם מורכבים וצריכים יותר עבודת עומק, ואם תתחילו להעמיק בהם ולדחות את הייעוץ בעניין הילד לאיזה "אחר כך" בלתי ברור, שימי לב לתחושות שלך. זה עלול (אפשרות, לא בהכרח) לגרום לך להרגיש כעס וחוסר אונים, כי הילד עדיין נפיץ ביומיום, והעבודה הזוגית לטווח הארוך עדיין לא נושאת פירות.
אם זה המצב, יש מקום לעצור את המטפלת, ולדבר אתה על איך עובדים על הדברים במקביל, איך נותנים לכם כמה כלים התחלתיים שיעזרו להתמודדות שלכם אתו כאן-ועכשיו, בעודכם עובדים על היחסים ביניכם.

ושוב בצהוב - כל גיל והשמחה שלו
הרבה זמן שלא ביקרתי בבאופן, נעים לחזור

לגלול אחורה כאן בדף העלה כמה דמעות בעיניי... מרגש ועצוב. ואחרי כ"כ הרבה דפים שבאו לסיומם המפתיע כך פתאום והשאירו אותי תוהה מה היה סוף הסיפור
וכיצד השתלשלו להם העניינים, חשבתי לכתוב ולשתף קצת בקורותינו מאז.

שמחה שחזרת

שוב אני, פותחת הדף, עברו להן ארבע שנים והילדון גדל לו וכבר בן שבע וחצי
[L ]

שליחה על ידי יעלי* » 07 יולי 2019, 13:27

ומה שלומכם?