אני מתפטרת

שליחה על ידי אנה* » 30 יולי 2002, 22:56

די, אין לי כוח.
כבר כמעט שנתיים מאז שהילד, עכשיו בן ארבע, לא נותן לי מנוחה.
אז נכון שיש לו גם אח קטן, ויש לו עוד תירוצים, והוא בגן וכל זה
אבל גם אני בנאדם.
"תסדר את מה שפיזרת". "בסדר". אבל זה לא בסדר. כל דבר צריך לומר אלף פעם. והוא לא עושה את זה עד שאני לא צועקת עליו.
ואני לא רוצה לצעוק. אני רוצה להיות אמא רכה ומכילה.
תרחץ ידיים לפני שאתה יושב לשולחן.
אחרי רבע שעה אני מוצאת אותו עומד ועושה בועות סבון בכיור.
אין לי סבלנות יותר. אני בנאדם מהיר וקצת עצבני, וכן, יש לי רסקיו רמדי וקראתי את כל הספרים הטובים שהמלצתם עליהם, כמעט.
אני מנסה לדבר במסר "אני", אני מנסה לשתף אותו בהחלטות ולהגיע להסכמים.
תגידו, כל יום, על כל צחצוח שיניים, צריך להגיע להסכם ש"קודם תקראי לי סיפור/תתני לי לראות סרט/משהו לאכול" וכו' וכו' וכו'?
עצות, בבקשה.

מה רע בלעשות בועות סבון בכיור במשך רבע שעה, או אפילו שעה?
למה לדרוש מהילד לסדר דברים עבורך (לך זה מפריע -- לא לו)?
למה להגיד אלף פעם אם זה לא עוזר בפעם הראשונה?

יש לי עצה בשבילך: תנסי להתייחס אליו כמו למישהו שאת בחרת לחיות איתו, ולא כמו אל ילד. מה קורה כשבנזוגך לא עושה מה שאת אומרת לו? או כשיש לו מנהג אישי שמעצבן אותך? או כשהוא מקדיש שעות לדברים שלא מעניינים אותך?

אנה,
להיות אמא רכה ומכילה זה אומר לוותר על כל מיני דברים שנראים מאוד הכרחיים וגורמים למעגל ויכוחים אין סופי.
להיות אמא מכילה זה אומר להקשיב לבנך ולבדוק שוב את כל מה שנראה לך נכון וצודק, כדי להחליט האם זה שווה ויכוח.
להיות אמא מכילה משמע להניח לבנך להיות מי שהוא ולאפשר לו לבטא את זה גם במעשים שלא ממש עולים בקנה אחד עם מה שלך נראה מחוייב המציאות.

אולי אפשר לוותר לו על איסוף הצעצועים ולאסוף אותם בעצמך - חסכת ויכוח.
אולי לא תמיד חובה לרחוץ ידים לפני האוכל - חסכת עוד ויכוח.

ככלל,
כל פעם לפני שאת מבקשת מבנך משהו שנראה לך שהוא לא ישמח לבצע, או אומרת לו "לא" כדאי לך לברר עם עצמך עד כמה זה באמת חשוב
ואולי לוותר על כל העניין לפני שהוא בכלל עולה.

אין בכוונתי לומר כי כדאי לוותר על מה שחשוב לך כדי להמנע מויכוחים, אלא לברר האם זה באמת מאד חשוב, והאם בנך מבין באמת את המשמעות של העניין.
סדור המשחקים למשל הוא צורך רק של ההורים, בכלל לא של הילדים. לילד זו נראית בקשה שרירותית למדי והוא לא יכול להבין למה מתפתחת פה מלחמה.
כשאת כועסת עליו שהוא עושה בועות סבון בכיור במקום לרחוץ ידים הוא לא מבין למה את כועסת.

נסי להכנס לנעליו ולראות מה הוא מבין, מרגיש חושב.

ועוד עניין טכני אבל יכול להיות מאד יעיל,
בפעם הבאה שאת חושבת על בנך, חשבי איזה ילד מקסים הוא, איזה יחסים טובים יש לך איתו, איך הימים עוברים לכם בנחת....
נסי לצייר לך איך היית רוצה שיהיה הקשר בינכם ותארי אותו לעצמך בכל פעם שאת מרגישה שעולים בך כעסים, חוסר סבלנות ועצבנות.
זה יכול לעבוד כמו תרופת פלא. קודם כל עליך - את לא תכנסי למעגל פנימי של עצבנות וחוסר סבלנות - ובהמשך על בנך. לילדים יש נטיה לרצות את ההורים. אז אם אנחנו חושבים שיהיה לנו קשה אתם - אכן כך יהיה, לעומת זאת אם אנחנו חושבים שיהיה נפלא רוב הסיכויים שנרגיש נפלא בחברתם.

אנה, את בחברה טובה (-:
רועי, למה לזרז ולבקש אלף פעם?
אז אולי אם אני הייתי בחינוך הביתי, דברים היו נראים אחרת.
אבל אנחנו לא.
מחר צריך לקום לקיטנה מוקדם, אני צריכה להקפיץ אותה לשם ולחזור לעבוד בבית - אני לא עובדת גלובלית.
המטפלת מגיעה בשבע וחצי, ומאותה שעה המונה שלה מתחיל לדפוק.
מסקנה: הבכורה צריכה ללכת לישון בשעה סבירה, אחרת לא אצליח להעיר אותה מוקדם בבוקר, ואם אני אחכה עד שתתעורר בעצמה, מאוחר, היא תיכנס ליום הקיטנה באמצע, תפסיד פעילויות יפות וריתמוס החיים (דבר שלמדתי בחינוך האנתרופוסופי ומאוד מדבר אליי) ייפגם. בימים שהיא הולכת לישון מוקדם היא קמה בקלות ובחיוך בבוקר, והיום מתחיל טוב.
אז אני צריכה שהיא תגמור לאכול תוך שעה או פחות (שאני אגיד תודה שיש לי ילדה שאוהבת לאכול ולועסת לאט, נכון?), תתקלח ותחפוף ותיתן לי לסרק את השיער שלה, תצחצח שיניים ותעשה פיפי - כל אלה דברים שאני לא מתכוונת להתפשר עליהם כי הם קשורים בבריאות, וגם היא עקרונית לא מתנגדת, רק עד שהם מתבצעים יוצאת לי הנשמה.
וחוץ מזה היא ציירה על כל הפרצוף בעיפרון עיניים שלי, צריך להוריד את זה כי לא טוב לישון עם איפור.
וחוץ מזה הקטנצ'יק צריך לישון, הוא מבקש לישון ואפילו נשכב לו בשקט במזרון שלו והקשיב למוזיקה, אבל היא חייבת להיכנס לחדר ולקחת סיכות לקישוט השיער, והופ נדפקה האפשרות שיירדם לבד כי האקשן נכנס לחדר.
אז אני עומדת כמו אידיוטית ומחכה שהגברת תואיל לבוא ולתת לי לצחצח את השיניים שלה, שתודה רבה, עלו לי אלפיים שקל בחודשים האחרונים והרופאה הנחמדה הורתה לנו לצחצח לה בערב, ואחר כך שתואיל להניח לי להסיר את האיפור (שלקחה בלי רשות! אין לי זכות לרכוש פרטי?) ואז היא נכנסת לאמבטיה ועם טיפות המים הראשונות מתחילה לצרוח שיש לה פצע ברגל וכואב לה - זה פצע מהצהריים, למען השם, כמעט סגור כבר - מה העניין?
ואז בא הקטנצ'יק ולוקח לה את המגבת שלה והיא מתחילה לבכות, והוא בוכה, ואף אחד לא מוכן להתפשר על מגבת אחרת -
ואז הטלפון מצלצל -
ואיכשהו נפתר משבר המגבת -
ואז היא צריכה לפתוח את החלון - כמעט לשבור תריס - כדי לראות את הירח בחוץ -
ואני ישנתי ארבע שעות הלילה, והיו עוד סידורים, וטלפונים, ועוד לבשל ולכבס ולתלות -
והזמן ממשיך ועובר, והלילה יורד, ובעצמי הייתי מאוד שמחה שמישהו יגיש לי ארוחת ערב, ימלא לי אמבטיה, יסרק לי את השיער וייתן לי לישון בשקט -
אבל שוב בסופו של דבר שניהם יירדמו על הספות בסלון
ואני אשרוף שעות מול המחשב כדי להרגיש שעשיתי היום משהו רק בשביל עצמי
ושוב אהיה עייפה מחר -
אנה, שנפתח לשכת אבטלה ביחד?
אורנה, כתבת דברים מאוד חכמים, אבל אני מרגישה גם ככה שאני משתדלת לבוא בכמה שפחות דרישות ובקשות, רק על מה שבטיחותי/בריאותי/מוסרי ובכל זאת אני כל היום מבקשת ודורשת...
אם אני אוותר על הסירוק היום, מחר הקשרים יכאבו לה.
אם אני אוותר על הצחצוח היום, ועוד יום ועוד, יגיעו עוד חורים בשיניים.
אם אני אוותר על הזירוז לישון, היא לא תלך לישון לפני עשר בלילה, ואני לא אספיק לעבוד מחר.
וענת, כן, יש גם לחצים אחרים בנוסף לכל הדברים האובייקטיביים.
אני הראשונה לומר שבשעון של ילדים יש 120 דקות בשעה, אבל עדיין בשעה שלי יש רק 60.
אם יבוא הדג וייתן לי שלוש משאלות, הראשונה שבהן תהיה 48 שעות ביממה.
אני אעצור בינתיים ואמשיך לרחם על עצמי קצת לפני שאלך לישון. מחר יום חדש, מה?

עדי יותם, מה אני אגיד, הכל אצלך כל כך מובנה ודבר נובע מדבר באופן לוגי, ובאמת אי-אפשר להמנע מהמסקנה שזה פשוט ככה, ואי-אפשר אחרת. גם לא נראה לי שאת יכולה לבוא בפחות דרישות לילדה שלך, בטח לאור כל האילוצים האלה מסביב, האובייקטיביים. לא נראה לי שמשהו שאני יכול להציע עשוי לעזור לך, העולם שלי כל כך הרבה יותר פשוט.

אנה, אם את מרגישה ככה - תתפטרי! תשכחי מכל מה שאת "צריכה" לעשות (או לגרום לבן שלך לעשות) ותנסי להתרכז רק במה שאת רוצה לעשות. בלי הסכמים/איומים ובלי התחייבויות מצידך או מצידו.

למשל, במקום לנסות לגרום לו לסדר את הצעצועים "כי ככה צריך", תחשבי אם את רוצה לגרום לו לסדר אותם, אם זה באמת מה שבא לך לעשות. אם כן - בבקשה. אבל אם לא, תזכרי שכבר התפטרת ואת לא חייבת לעשות מה שלא בא לך. את יכולה במקום זה להתעלם, או לבעוט אותם הצידה מהדרך, או לשחק בהם, או כל דבר אחר.

וככל שתעשי יותר דברים שאת רוצה, תהיי במצב רוח טוב יותר ותוכלי גם לפזר אותו למי שסביבך. וככל שתמעטי לעשות דברים רק בגלל ש"צריך", זה פחות יתסכל אותך ותהיי פחות ממורמרת על ההקרבה שלך. ואז בטח כבר לא תרגישי צורך להקרבה מצידו.

ולא נותר לי אלא לסיים בקריאה נרגשת: פועלי כל העולם - התפטרו!

מסעדה, נשמע מעייף!
נדמה לי שהריתמוס האנתרופוסופי אמור להיות קשור במקצבים הטבעיים של יום ולילה, עונות השנה וכו', ולא בקצב המטורף של מרוץ-העכברים...

יונת, איזה רעיון מדליק על הבוקר. נראה לי אני מתפטרת

.
תכונה זו של להגדיל לדרוש מאחרים ברגע שאתה מרגיש שאתה מקריב, זו תכונה מאוווווווד מוכרת לי.
כל החברים שלי מכירים אותי כמבריזה כרונית. אני יכולה לבטל תוכניות ברגע אחרון , בגלל שזה פתאום לא נראה כיף.
סליחה מכול מי שפגעתי אי פעם...קשה לי עם דברים שבאופן קבוע צריך לעשות כמו פגישות קבועות, או למרוח קרם
כל יום.אפשר להגדיר אותי כאדם חסר אחריות. מצד שני יש לי דרישות מאוד נמוכות כלפי חבריי.
הדברים משתנים שאני מסתכלת על עצמי ביחס למשפחתי.ברגע שאני מרגישה שאני חייבת לנקות, אני מתחרפנת.
עם בן זוגי מעמיד אותי מול עובדה שהוא הזמין אורחים ואני חייבת לבשל אני עצבנית וכו'.
תמיד ראיתי כל הסיפור של אחריות כחיסרון מאוד גדול בי. פתאום יונת נתנה לי תחושה כל כך חיובית על הבוקר.
תודה יונת ושגם לך יהי בוקר משמח

יונת, איזה יופי לקרא על הבוקר.
גם אני כבר התפטרתי מזמן.

וגם נפטרתי מצעצועים מעצבנים שאף אחד לא משחק, וכל החלקים הקטנים שלו מפוזרים תמיד על הריצפה. זה החתול הפיל, אתם יודעים...

עוד משהו: למה יש לי הרגשה שאני מכירה את אנה מאיזה מקום?!
אנה??!!

שליחה על ידי בשמת* » 31 יולי 2002, 18:20

כל כך הזדהיתי עם כולכם פה. כן, כן, עם כל ההבדלים העצומים.
אבל אני מודה. במקור אני באה מאיפה שאנה - והראש שלי דומה למסעדה הניידת.

לכן, אנה, עבדתי על עצמי, למשל בדברים שתיארתי ב" איך מנקים בחינוך הביתי "

ובגלל הבעיות הקשות שהמסעדה הניידת מעלה, אני באמת "מתפטרת" - אבל לא מהילדים, אלא מהעבודה!
חופשת לידה, חל"ת ארוך, אח"כ נראה.
חינוך ביתי.
הרעיון הוא להעיף מהחיים שלי את כל המונים האלה שדופקים לי כל הזמן ומהדהדים לי בראש ככה, שאני מתפוצצת מהם.
אני ממש בן אדם אחר כשאין בסביבה "צריך" ו"להספיק", ותאמינו לי, בנוכחות ה"צַריכים" האלה אני בן אדם לחוץ ועצבני.

אני לא אומרת אלף פעמים "תסדרי את החדר שלך". אם מפריע לי שהחדר הפוך, זה לא מצדיק לכפות עליה לסדר, וכמו שגילית - זה גם לא עובד. אבל השיתוף שלה בסדר שאני עושה כשמתאים לי לסדר אצלה מביא בהדרגה ובמשך השנים לילדה שיודעת איך לסדר, שמפנימה את חשיבות הסדר, ושאין בה התקוממות פנימית נגד הסדר.

אני לא אומרת "תרחצי ידיים לפני האוכל". אני הולכת איתה ואנחנו רוחצות, במינימום מלים, ללא ויכוח. ללא פקודות והוראות.

ובכל זאת יש ימים שנראים כמו התיאור של המסעדה הניידת, כי גם לי יש ילדה שהקצב שלה זורם ונינוח ורגוע - ולה, מסכנה, יש אמא זריזה, יעילה, עם קצב מהיר, יאללה, תיק תק, צ'יק צ'ק.
מתי הם קורים?
כשאני משדרת הלחצה, ציפיות, אגנדה מסוימת. אז פתאום הכל קשה איתה.

מסעדה,
אי אפשר הכל ביחד. על משהו צריך לוותר. כל אחד וסדר העדיפויות שלו.
פעם שאלו אשה אחת (ספור אמיתי!) למה התחתנת עם כזה בעל? (איש פשוט) אז היא אמרה: "יפה וחכם כבר היה לי." (בעבר היתה נשואה לאיש יפה וחכם, אבל מה, לא כל כך נחמד)

אנה,
כשהיתה לי רק ביתי הבכורה, יכולתי להזדהות איתך.
היו לי יותר שאיפות להספיק, הבית היה צריך להראות מסודר ונקי יותר, והיא כמובן היתה חייבת להיות הכי נוחה שבעולם.
אלא שעכשיו יש לי שלושה (ילדים) וההתמקדות היא כבר לא רק בילד אחד, אלא במכלול שהוא מורכב פי כמה משלושה פריטים.
אז עכשיו כבר לא מסודר,
וגם לא תמיד נקי
ושעת ההשכבה מתאחרת (מה שפעם הטריף את דעתי)
והיום אני בתוך הקלחת בלי יכולת לצאת,
ואת יודעת מה,
זה אומר הרבה פחות לכעוס, הרבה יותר להקשיב, והדברים מתנהלים בקצב אחר (חוץ מזה שאנחנו בבית)
ממה שכתבתי אפשר להבין כאילו אני ממליצה על עוד ילד. אני????

כמה דברים חכמים שנאמרים כאן. כולכם צודקים. אורנה, אני אחשוב על מה אני מוכנה לוותר, אבל זה בדיוק האופי שלי, שאני רוצה הכול, וגם וגם, ועוד תוספת. ובינתיים, הכינותי מראש רק תגובה לרועי, ואמשיך בימים הקרובים:
רועי, תודה על התשובה. האמת שזה לא בדיוק ככה. תמיד יש עוד דרך. לפי בי"ס אדלר להורים, למשל, מה שאני צריכה לעשות איתה הוא פגישה מסודרת, להעלות את הצרכים שלי, לשמוע מהם הצרכים שלה, להגיע להסכמה על נהלים תוך קבלת הצעות משני הצדדים והגעה לקונצנזוס ? ואחר כך, החלק הקשה, לוודא שזה מתבצע. אותה שיטה, בעצם שמתוארת גם ב"הורות יעילה" של גורדון. אם ההסכם לא מתבצע, ללכת על תוצאות טבעיות. לא רוצה להסתרק ? בסדר: תוך כמה ימים יהיו כאלה קשרים, עד שהיא תתחנן לחפיפה ולסירוק (-: לא רוצה להתקלח ? כנ"ל. הרי גם היא אוהבת לעשות אמבטיה, ומתישהו ייפול לה האסימון והיא תבין שיש קשר בין הרגשה נעימה למקלחת שקדמה לה. לשים ארוחת ערב על השולחן, ושתאכל מתי שתרצה ? ואם האוכל קר, זו הבעיה שלה. ואם היא לא קמה לקיטנה או לגן ? כנ"ל. נכון שזה דורש כמה ימים שבהם אני אעבוד פחות, אבל זה עדיף על פני הניג'וסים היומיומיים.
בתיאוריה, זה אמור לעבוד (-:
אני אדווח בהמשך.

קראתי את כל מה שכתבו קודמי בשקיקה.
מכיוון שעבדתי הרבה עם ילדים אני מודעת לקצב החיים השונה שלהם. הם פשוט לא מודעים ל"מרוץ החיים המטורף" [איזה כיף להם]. בתור אם לתינוק אני עוד לא נתקלת בדברים ברמה עליה כתבו חלק מהאימהות כאן, אך כפי שכתבתי אני כבר מודעת לנושא וחושבת לפעמים על ההתמודדויות הקשורות אליו ומנסה להכין את עצמי. בתשובותיכן/ם נתתן/ם לי עוד חומר למחשבה, תודה.

אני רוצה לכתוב משהו על ה"יציאות " של ילדנו "אסירי התודה":-D
באופן קבוע כשלוקחים את אריאל בן השש לאנשהו לעשות חיים (ים, בריכה, גן חיות, סבתא, לונהפארק, תמשיכו לבד) הוא חוזר ואומר- "לא היה לי כיף".
אנחנו כבר מגיבים בצחוק מרוב שזה עבר את השלב שנעלב או נרגיש רע.
ואני מזמן קבעתי לעצמי כלל שאם אני עושה משהו בציפייה שיודו לי (לא רק לילדים אלא גם לתלמידים בעל הורים...) אז עדיף שאני לא אעשה את זה כי בטוח אתאכזב.

רציתי להגיד תודה לכולם על ההשתתפות. יש פה הרבה חומר למחשבה.
קשה לי גם להסביר לבעלי שצעקות אולי עובדות (לפעמים) אבל יש להן מחיר. הוא חושב שאם אני לא אצעק על הילד, אני לא איתפס כדמות סמכותית מספיק. אז מילא שאני שונאת את הצעקות אצלי, אבל איך שאני שונאת את הצעקות שלו!
בכל אופן, כל ההסכמים והמו"מים נראים לו כמו קשקוש. "במקום להתקשקש איתו רבע שעה, תבהירי לו שאת האמא ואת קובעת!"

באופן כללי זה ספר מומלץ ואני לא כ"כ מוצאת אותו כרגע על מנת לוודא שכתבתי נכון את השם ושמות הכותבות.

גמאני.
מתפטרת.
אם לא אתפטר, ממילא אפוטר

זה התחיל בכמה שבועות מחלה (אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב, אבל עוד לא נפטרנו מכל הצורעס), בהם תופעת הלואי של העיפות שלי היתה חוסר סבלנות מוחלט לילדים, ובמיוחד לכל מיני נזקים שהם עושים (לא דברים נוראיים - להכנס עם הבוץ בלי להוריד בחוץ, לחרב גליל של ניר טואלט ("אבל זה שניצלים!"), לפזר אוכל חתולים על הרצפה, לגרור שרפרף עם המון רעש, לקפוץ במיטה כשרוצים לישון - דברים שקורים מדי פעם בבית).
אם בשגרה זה לא כ"כ נורא, ואני מפנה את ההריסות ומפנה את הילדים לתעסוקה אחרת, עכשיו, כתגובה ראשונית, לפני שאני בכל חושבת, אני צועקת. עליהם.
אבל גם היום, שכאמור - לכאורה אני מרגישה די טוב, אני ככה.
ואז כל היום או שאנחנו רבים, או שאין לי בכלל מושג איפה הם ומה הם עושים, ואם אני חולפת על פניהם, אני ממילא עם פרצוף-שונא-את-העולם.
(עכשיו הם ישנים, אני עם כוס קפה קר מדי, ואבא אמור לחזור, בתקווה - לפני שיקומו).
(אני לא ישנה אתם כי לא היה לי כח ל"לינוק! להרדים אותי עם ציצי!" אחרי שהוא ינק, לא נרדם, והתחיל לקפוץ ולצעוק לידי, מיניקה את הקטנה שכן נרדמת).
מיותר לציין שבין לבין, אם אני כבר יושבת רגע עם הקטנה עלי או לידי, אני אפילו לא חושבת על להרים אותי או אותה לפיפי, והתוצאה היא מליון פספוסים (עדיף חיתול? לא...).

אוף. [- - מקום לשלל אמוטיקונים מבואסים למיניהם - - ]

אה, וכמובן שכואב לי הגרון כי צעקתי עליהם. /-:

אתמול באוטו היתה לנו שיחה "מרהיבה"
איתמר : "למה אתם תתחפשו בפורים? (שואל את ליאור ואותי)
אני : "לאמא ואבא"
איתמר: "יש לי רעיון יותר טוב.
את תתחפשי לעוזרת ואבא יתחפש למנהל"
!!!!!!!!!
מזלו שנהגתי והוא לא ראה את הפנים שלי.
תגידו, אפשר לפטר ילדים?

גילה

מי כתבה כאן על מיתוס האם המושלמת, שנשבר ברגע שיש ילד שני?
טוב, זה לא בדיוק המקרה שלך, אז אולי נתקן שהמיתוס נשבר ברגע שהילד/ים הראשון/ים מגיע/ים לגיל שלוש...

בקי - טוב, את יודעת שלא הוא אשם, אלא החברה סביבו. ואהממ, זה כולל אולי גם את המודל הביתי... בקיצור, בכל אמא אשמה, כרגיל P-:

בקי, אפשר, אבל רק המנהל יכול...

גילה, בול מה שהרגשתי היום. שאני לא יכולה יותר. אני הולכת.
אבא עם גב תפוס. אם עד עכשיו היה לי פשפש אחד לטפל בו ואבא אחד במילואים, עכשיו יש לי 2 פשפשים. אחד מהם נהיה נודניק כי אבא חזר והשני, הגדול סתם לא יעיל.

אבא עם גב תפוס.
מה? למה? מה קרה? זה מה שעושה החזרה הביתה?
החלמה מהירה!

בקי, יקירתי, מה פתאום לפטר? זו מחמאה! באמת. הרי להתחפש זה להפוך למה שאתה ביום-יום לא, לא?
<טוב, ניסיתי...>
אבל, עזבי, חמוד, תשאירי...
<מה קרה לתחביר?>

גילה, הכאב גרון? הגיע עד לפה ועשה שמות בכל בני המשפחה. אנכי עדין הלומת אופטלגין מכדי לכעוס/לצעוק/להרגיש...
אני מתפטרת מ...ערנות. כן. זהו. הולכת לישון. בחיי. רק עוד דף אחד. וזהו! א-ח-ר-ו-ן! ואז די.

כנראה שכן. זה מה שקורה כשחוזרים.
לספר לכם מתי ישנו הלילה? זה מעניין? אני יודעת שלא. אני רק חייבת לשפוך את זה. מ-4:00 עד 7:00.

דף מדהים! כל כך הזדהתי עם הקונפליקט הזה! אחרי שבעלי טס (ביום ראשון בבוקר) אמרתי לחברה שבנסיעה הזו של בעלי אני אפסיק לשאוף לאמא המושלמת: אני אתן לילד אוכל מוכן בלבד ואהפנט אותו כל הזמן מול הטלוזיה בזמנים קשים במקום לעמוד על הראש. אני אתן לו כל ערב דייסה כדי שישן טוב בלילה (אף פעם לא היתה לנו דייסה בבית) וכולי וכולי
אתן יודעות מה היא ענתה::"אבל אין לך טלוזיה!"

חחחחח טלי.

גילה ואחרות - להגיד לכם שאני מכירה את המצב של להתפטר? אתן ודאי יודעות את זה...
אני קוראת לזה "מצב אמא בלתי שפויה". במצב שבו אימא בלתי שפויה, חלים כללים אחרים. אין אוכל חם בריא, לפעמים גם אין אמבטיה, אין סיפור לפני שינה, אין משחקים יחד. יש סרטים, כמה שרוצים. הבית נראה זוועה. אימא עסוקה בלשרוד. מצב של "אימא בלתי שפויה" יכול לקרות בעקבות מחלה, לחץ כלשהו, מילואים וכדומה. תמיד אחרי לידה האימא בלתי שפויה. הבנתן את הרעיון, בטח.
עדיפות ראשונה במקרה של אימא בלתי שפויה הוא שמישהו אחר יהיה עם הילדים (מישהו אהוב ומוכר, כמובן). מי שאין לו אפשרות כזו (בעצם, כולנו, נטולות השבט), הילדים נאלצים ללמוד שלפעמים אימא בלתי שפויה ואז הכללים הם אחרים וילדיי הגדולים יותר אפילו לומדים לנצל את זה לטובתם.

הבית הפוך.
אבא מטפל באמא ובילדים.
קצת קשה לעשות את זה כשאבא בעבודה.
אמא בלתי שפויה... /-:

יש גם עוד אופציה שלפעמים עובדת:למשל לישון אצל ההורים (למקרי חירום!) ביום שישי אחרי שעות שהוא צרח רצוף ישנתי אצל הורי לראשונה מזה 8 שנים בערך . זה מאד הקל עלי. אפשר להזמין גם מישהו לבוא:נניח אח\ות או חברה טובה. אבל זה רק למקרי חירום כמובן..........
גם יש דרכים להקל: מצב של אי שפיות הוא מצב שאי אפשר לחסוך בכסף: קונים אוכל מוכן (משלוח) מזמינים ניקיון .וזה מישהו מחוץ לבית יכול לעשות. אתמול בלילה אחרי 4 שעות שהוא היה ער ואני כבר ראיתי כוככבים (ולא בגלל שהיה לילה!) אמרתי לו שאני הולכת לישון והוא מוזמן להצטרף אם בא לו. כמובן שהוא הלך אחרי ואז התחשק לו דווקא הכרית שאני ישנתי עליה (מתוך ה5 במיטה) נהמתי עליו:"זו הכרית של אמא, אתה יכול לישון איתי עליה ביחד או לחפש לך כרית אחרת"
אז הוא עשה פרצוף חמוד ואמר"ביחד". הדבר הבא שאני זוכרת זה הבוקר.......

אתן לא תאמינו, אבל כבר שבוע וחצי אני אוכלת בשר (אני לא אוהבת בשר, אבל לינוקא מותר, אז הנה התווסף לו עוד מזון לרשימה המוגבלת שלנו). לא סתם "אוכלת בשר", אלא כמויות: מרק עם הודו לארוחת צהריים, מרק גולאש לארוחת ערב. חמין לארוחת צהריים, שתי מנות מרק גולאש לארוחת ערב. שני דגי דניס (הבכורה "לא גמרה" את המנה שלה, יותר נכון רק טעמה ממנה. ואגב, הינוקא הגיב באלרגיה אף על פי שלא היה אמור) לצהריים, שתי מנות מרק גולאש בערב -
ומה קורה?

אני פתאום שפויה!

יש לי כוח!

אני נראית פחות אנמית!

אולי אפילו עליתי בקילו (מ-47 ל-48).

בעלי שם לב!!! (כלומר, השפיות בולטת במיוחד, עד כדי כך שאפילו גבר מסוגל לראות).

ובדיוק לפני שבועיים קראתי כמה מחקרים (אני עסוקה עכשיו בקריאה אינטנסיבית של חומר על תזונה קלינית ונופלים לי אסימונים בקצב מסחרר) שמקשרים בין כעס אי-רציונאלי (= אי שפיות) לבין מחסור בויטמין B12.

מזל טוב |בלון|

בשמת,
זה נהדר!
יש לך אולי קישור למחקרים האלה?
לפני חודש גיליתי בבדיקת דם שיש לי מחסור ב-B12. אני כבר חודש לוקחת כדורים של סולגאר וזה נשמע לי מעניין.

איזה יופי, בשמת!
כמובן שגם אני פתאום מקשרת.
> הולכת לקחת כדור <

בקישור הבא:
http://www.westonaprice.org/children/childviolence.html

מצאתי למשל:
According to John

. Dommisse, MD, an expert in vitamin B12 (cyanocobalamin) deficiency and therapy, the psychiatric conditions most associated with vitamin B12 deficiency include toxic brain syndrome, paranoia, violence and depression

זה אתר בעקבות ספרו של ווסטון פרייס, שבגללו פתחתי את הדף הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף .
הגישות שלהם לא נחשבות "מיין סטרים" (אם זה מדבר אל מישהו באתר הזה

),
אבל מה שהם אומרים מתחבר לחלוטין עם כל מה שמגלים מחקרי ההנקה על חלב האם, מכל כך הרבה בחינות שזה ממש מדהים.

אז יוצא שיש לי מספיק ידע מדעי כדי להסכים איתם ולהבין שהם אומרים לנו את האמת הביולוגית.

סליחה, כמה הבהרות:
לאתר הזה הגעתי בזכות גילה חורש שמצאה דפים על סויה, ואחד מהם היה באתר הזה.
לספר של ווסטון פרייס הגעתי בזכות ורד לב ומאתר אחר בכלל. בגלל הספר פתחתי את הדף ההוא.
אכן חשוב לאכול בשר - אבל הבעיה שלמרות היתרונות זה בשר לא טוב, שמכיל רעלים, כי הוא לא אורגני, ובארץ כמעט אין להשיג בשר אורגני (יש לעתים נדירות).
לא לכל אחד מתאים בשר בקר. אז אפשר גם לאכול סרדינים מקופסא ודגים אחרים, ועוד.

לכל המתפטרות
אפשר להצטרף?

אלה -

מה קרה?

תקופה איכסית
לא בא לי לעשות כלום אפילו לא כביסה, אני עייפה כרונית, אין לי כח לבלאגן של הילדים ואני משאירה אותו כמו שהוא, וכך הכל מתאסף לאיכסה ולערימה.
גם אני הייתי חולה שבועיים והסבלנות שלי פקעה, והיו ימים שהיה לי קשה לשמוע את עצמי ולא האמנתי שהקול שלי יכול להגיע לכאלו גבהים <חבל הייתי יכולה לעשות מהקול קריירה מזהירה באופרה>.
ומייזליש ופייבר בימים אלו נשכחו קצת, ופתאום שמעתי את עצמי אומרת לנעמה בביטול- לא נכון זה לא כואב.......
ולנעה- את לא יכולה פעם אחת לשים את הדברים שלך במקום?...
אוףףףףףףףףףףף.
וגילה בימים כאלו אין לי ממש עיצות אז קבלי

.

אוי, אלה. אני כ"כ מבינה אותך...
יש מנגנון ניתוק שפיות כשחולים.
אני יכולה לעודד רק, שבינתיים, חזרתי למידה מסוימת של שפיות, ונראה שכך גם הילדים.

למה גברים חוזרים ממילואים עם גב תפוס? מכיוון שרבים מהם חוזרים להיות נינג'ה אחרי שהם כבר שנים על שנים בסך הכל יושבי כסא, אוחזי עט, ומתבונני מחשב. המעבר הזה בין חוסר פעילות ולפיעולת רבה גם הוא מתנקם בנשים. כל עוד הם בצבא, הם מתעלמים מהגוף שצועק הצילו (לא נעים לדפוק את החבר'ה) הם באים הביתה ושם כבר מותר להם להיות הם עצמם, כלומר גברים עם גב בשלבי משבר שונים ומשונים.

אח, איזה זכונות זה מציף בי.

ולגבי ההתפטרות, אני כבר התפטרתי לפני כמה שנים, הבית היה סדום ועמורה, הילדים במלחמת גוג ומגוג, ואני בנרוונה. מאז יש לי חצי יום שבועי של התפטרות, בו אני פשוט לא עושה מאום, למעט להסתובב מצד לצד בבית ולגלוש. בעלי לוקח את ילדינו להוריו ולי יש דומיה. מומלץ בחום לשפיות הנפשית.

איזה דף נפלא, כנראה שאני קצת יותר נורמלית ממה שחשבתי. אני חושבת שגם אני אשקול התפטרות אבל איך לעזאזל מתפטרים? זה כבר כ"כ טבוע בי, הצורך הזה לסדר כל הזמן (אני כל היום מסדרת! כל היום!), לראות פירורי נייר טואלט על הרצפה (איתמר מאד אוהב לקנח לעצמו את האף, גם כשאינו מנוזל) ולהרים, לחשוב "אח, כשהם יקומו אני אשאב את כל הבית"...
אני חוששת שמצבי הוא מצב גנטי. לא ניתן להתפטרות ולא לפתרון.
למה אין לי, כמו בכל ספורי הילדות האלה, משרתים שירוצו אחרי ואחרי הילדים ויקפלו הכל, ישימו כביסה בתוך הארון (זו נקודת החולשה שלי, מתלבשים היישר מהערימות, אם הן עוד לא נפלו על הרצפה), שיבשלו וגם ישטפו את הסירים והתבניות ואני אהיה כ"כ רגועה שלעולם לא אצעק. אולי על המשרתים.

רותם- אמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
שיהיו גם לי כאלו ואז אהיה רגועה כמו <אני עדיין חושבת כמו מה>.....
ובנוסף כשארצה לישון לא אשמע את ילדיי קוראים לי בשקט בשקט מבלי להעיר אותי "אמא מתי ארבע?" או "אמא אני רעב" או "אמא הציקו לי, הרביצו לי וכו'...."
או מה שאני הכי אוהבת /-: זה את המשפט "תשאל את אמא אם היא מרשה אבל אל תעיר אותה" ונעה היא מומחית לזה (לשלוח את נדב כנציג הבית).

"...אני ניגש בשקט בשקט,
כדי שהיא לא תתעורר."
(יהודה אטלס)

כן, גם אצלנו יש מומחים ל"אני רק שאלה בלחש, לא רוצה להעיר אותך".

אוי, איך שהבית שלי נראה...
אפשר להתפטר רק מתפקיד עקרת הבית בדף הזה?

כן אפשררררררררררררר
תצטרפי לאגודת "הבית המלוכלך אבל לי לא אכפת".
ואני בימים האחרונים מתעלמת מהבלאגן שאני ממש מופתעת מהיכולת הזו שלי- אולי בגלל שאין לי את הכח.

במוצ"ש יש לנו מלא אורחים (חוגגים יום הולדת שלוש לאפרוח אחד גדול ותספורת ראשונה!), אז להתעלם לא כל-כך ילך לי הפעם:-(

קבלי

אולי אם תתחילי לאט לאט חדר חדר?
זה עוזר אם את מתמקדת לא בכל הבית אלא במחשבה של חדר חדר.
"עכשיו אארגן רק את החדר הזה".
כי המחשבה של לנקות את כל הבית כבר מעייף ורוצים לנוח וישר חושבים על "טוב אעשה לפני כן הפסקת קפה ואצבור כח לנקיון"
ואז מרוב הפסקות הבית נשאר &%^&&%$....

זה משהו קוסמי? אני רוצה להצטרף להתפטרות. השבוע בן השלוש שלי כל כך כל כך שיגע אותי. אולי זו הזדמנות לקטר מעט. נדמה לי שפעם קראתי שכשילדים בנים מגיעים לגיל 3 בערך אז גופם נשטף בטוטסטרון והם מתחילים להיות "בנים". לא יודעת עד כמה זה נכון עובדתית, אבל מעשית- זה מה שיש לי בבית. נינג'ה קטן שקופץ עלי כשאני יושבת על הספה, ונועץ מרפקים בכל המקומות הרכים בגוף כדי לעבור מנקודה לנקודה. הוא זוויתי, משתולל, לא מוכן ללכת לישון בשעה סבירה. ובימים האחרונים- גם מקלל: את מטונטנת! וחכחנית! את זבל! תגידו- ככה מדברים לאמא? וגם אני מצאתי את עצמי - אחרי שפיצה שהוא התעקש לקחת לבד צנחה אל הרצפה (הפוכה, כמובן, אלא מה), גוערת בו "בקול של אמא"- נו, אמרתי לך, עכשיו תראה איזה בלאגן...

אז זהו- שלוש שנים הצלחתי לעבוד על כולם שאני אמא סבירה ועכשיו הכל מתמוטט? הצילו!

זנזיבר - השתוללי אתו!
(הלואי שאני הייתי יכולה, וכשיכולה - זוכרת להשתולל אתו בכל פעם שצריך.)

מישהו נשמע לי כמו אחד שזקוק לאיזה אבא שישחק איתו כדורגל או יתאגרף... גם אופניים זה פתרון טוב.
לגבי קללות, אני מתיחסת לזה מאוד בחומרה, תופסת אותו חזק ואומרת בקול מאוד תקיף: "אסור לדבר ככה! אלו מילים שאיני רוצה שלמוע יותר! אם אתה כועס, תגיד לי: אימא, אני כועס מאוד." בהצלחה.

תגידו, אתן קוראות את הנסתר?
גילה- אני בשבועות הראשונים של הריון חדש, מרגישה כמו סמרטוט ריצפה הוא לא יודע עדיין, אבל הוא כנראה מגיב לזה (לפני כן השתוללתי איתו המון, עכשיו אני משתדלת בעיקר לנשום).
חבצלת השרון: בטח לא העלת את זה על דעתך כשכתבת, אבל לזנזיברון אין אבא.
אבל- כן , אני אנסה למצוא פתרון בדמות חוג, או ביביסיטר גבר או סתם כל מכר מזדמן ליותר השתוללויות.
האם ליצור קטן כל כך יכולה להיות כל כך הרבה אנרגיה?
אתמול- ארבע שעות מתישות בפארק חזרנו הביתה והוא המשיך להשתולל. אני מדברת על התנהגות אלימה במכוון. בסוף גררנו את עצמנו לקניון (מקום שאנחנו בד"כ מדירים את רגלינו ממנו, אבל יש ימים שלא ניתן לעמוד בפני הצירוף של מזגן וגלידה בשקל ותשעים במקדונלדס) וגם שם הוא פרק אנרגיות.

תודה לגבי עניין הקללות. אני באמת בהתלבטות כי מצד אחד הקללות מצחיקות, ומצד שני- כנראה שעדיף לא לחכות לקללות "אמיתיות".

מה שאני עשיתי בהריון, כשהם רצו להשתולל ואני לא הצלחתי להצטרף היה - לתת להם משימות פעילות מאוד. לטפס, לקפוץ, לזרוק, לתופף...
מה שכן - חשוב (לפחות היה חשוב לילדי) להיות עם הילד - זה לא טריק בשביל שילך לשחק לבד, אלא רק "איך להשתולל עם הילד כשאת לא מסוגלת לזוז".

האם ליצור קטן כל כך יכולה להיות כל כך הרבה אנרגיה?
כן, עובדה (-:

אפשרות מצוינת אחרת היא להפגש עם אמהות וילדים אחרים. אז הילדים משתוללים יחד, וזקוקים לאמא רק לדברים הרגועים יותר - חיבוק, קשירת שרוך...

אנרגיה - כן.
"תוקפנות" - אולי כדאי לבדוק את כמות הסוכר הלבן ו/או התוספים במזון שלו? יש דברים יומיומיים עם צבעי מאכל או משהו?
לעתים קרובות, תופעות כאלה אצל ילדים מעידות על איזו אלרגיה למשהו במזון. אגב, אצל בתי תופעות דומות מעידות שהיא ראתה פתאום טלביזיה (לא הייתי בבית ואבא פתח ערוץ הופ, למשל).

זה באמת דף נפלא! גם לי בא לפעמים להתפטר מהילדה והבעל.... אבל אחרי שהגיעו מים עד נפש, פשוט התפטרתי מהעבודה, לקחתי חודשיים חופשה ולא עשיתי כלום - אמרתי לאיש שאני בהחלמה, והוא סלח לי! (איש מפתיע)
אחרי זה אפשר לחזור לעבודה בכוחות מחודשים, רק לא לשכוח לקחת חופש למילוי מצברים.
שינה בסופ"ש אצל ההורים זה לא רק למצבי חרום, אנחנו עושים את זה בערך אחת לחודש וזה שומר על השפיות של כולם. ככה אנחנו יכולים לקום מאוחר בשבת, להשאר במיטה עד הצהריים... תענוג (מה, לאבא לא מגיע חופש?)
כל עוד הסבתות מוכנות לקבל את הנכדים, למה לא לתת להם לישון שם?

אין לנו, לצערי, את הפריווילגיה הזו. הלוואי שהייתי יכולה לבקר אצל הוריי קצת יותר (אפילו שאימי הייתה משגעת אותי, ודאי... אבל זה המחיר שמשלמים על החיים בשבט), אבל הם גרים נורא רחוק וכל הענין בעייתי מאוד, והוריו של בעלי נפטרו. אז למקרים של אי-שפיות, אני פשוט עוברת הילוך למצב "אימא באי-שפיות", מפעילה את הוידאו, מזמינה פיצה, ממעיטה בחיכוכים עם הילדים כמה שאפשר (לא רוצים להתקלח? לא צריך) ובוהה באינטרנט בתור תרפיה. ההבדל הוא שעכשיו אני יודעת להגדיר את זה לעצמי, יודעת שזה סופי וזמני, ויודעת לחסום את ייסורי המצפון.

עם כל הלחץ והאיכסה- התחלתי לקחת רסקיו
פשוט אני מתחילה להתאפס.
הגיע הזמן לשפיות
אולי בפורים אשלח קצת את הילדים לסבים/ות

שליחה על ידי דגנית* » 03 מרץ 2004, 13:59

ואפרופו כל המתפטרים- אני תמיד אומרת לבת שלי לפנות אחריה את השולחן/לסדר את הצבעים וכו' כי המשרתים בחופש. בסוף היא תפסה את הטריק ועכשיו היא עונה לי "אבל הם לא יגיעו, אז אפשר להשאיר ככה" (:

ואוווווווווו אתמול נסענו לצפון- הילדים אצל הסבים/ות- לא היה להם סבלנות כבר להגיע אליהם.
ואני כאן מתגעגעת אליהם- חסר לי הרעש והבלאגן.
תגידו- אנחנו לא משוגעים קצת? סוף סוף שקט בבוקר בלי מריבות, בלי השקמות מוקדמות ואני קמה כמה פעמים לחשוב מה הם עושים- נו באמת...............D-:
העיקר אנחנו רוצים לפעמים להתפטר

או. קיי.
למרות שהייתי שנים בייביסיטר ומטפלת ומה לא. ולמרות שאני רואה את אחיותיי ואחי מגדלות/ים ילדים/ות בשמחה רבה עם ימים ולילות לפעמים קשים, הדף עשה לי חשק לא להביא ילדים לפחות עוד 10 שנים. לא שזה היה בתכנון לשנה הקרובה, אבל בכל זאת.
ואיפה כל האבאים בסיפור הזה? נדמה שיש אחראית משק בית ומשמעת שהיא האמא. ואני כבר הספקתי להכיר כאן כמה וכמה נשים, שהן לפי מיטב הבנתי חיות במערכת זוגית שיש בה הבנה וקבלה ושיתוף, אז למה בסופו של דבר זה נראה ככה? שרוב הנטל נופל על כתפיכן עד כדי כך שאתן מרגישות כאילו אתן עובדות בשביל הבית, מלשון התפטרות? אני מניחה שזו נשמעת שאלה מופשטת, אבל אולי יש למישהי/ו תשובה?

אולי, כשאתפטר, יהיה לי זמן לענות לך:-)

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מרץ 2004, 08:33

אוי טובי, שלא תעיזי.
זה נראה ככה כי בפועל יוצא שרוב האמהות כאן נמצאות זמן רב יותר עם הילדים שלהם מאשר האבות. ורוב שעות היום (והלילה כמובן) הן בבית ולא בעבודה. "להתפטר" זה שיא הציניות כאן.

טובי, במשפט אחד, אני מצטערת אם זה נשמע לך רע אבל אני ממש מרחמת על נשים שאין להן ילדים או משפחה. צער עמוק אני מרגישה כשאני חושבת עליהן. צער עמוק מקרב לבי.
לגבי הגבר, הוא שם, הוא תומך, הוא עובד, הוא בהחלט שותף, ועדיין העומס גדול מדי.

חבצלת
יש נשים שלא מביאות ילדים מתוך רצון ובחירה- ואני לא מרחמת עליהן
ויש נשים שלא מגיע להן להיות אמהות, ובכלל יש הורים שממש אני מרחמת על הילדים שלהם שיש להם הורים כאלו ועליהם שהם הפכו להיות הורים והם ממש ממש לא בנויים לכך אז אני חושבת הפוך ממך, לא לכל אחד מגיע להיות הורה- ויותר מזה אם אפשר היה לעשות מבחני קבלה לקבלת תעודה להורות הייתי מבין אלו שמצביעים בעד מבחנים כאלו
נכון שקשה לפעמים ומעייף אך הורות זו עבודה במשרה סופר מלאה, ולא כל אחד בנוי לזה
אני מורידה את הכובע לנשים שרואות שזה לא בשבילן

ויש נשים שלא מגיע להן להיות אמהות_ ... _מבחני קבלה לקבלת תעודה להורות

אלה, ממליצה לך בחום להכנס לדף רישיון להורות .

תראו מה קיבלתי במייל
מוכר למשהו??????????....

הכי חשוב זו עבודת צוות

נכון, לכל אחד יש את הקצב שלו. אני למשל קצת איטי.

הבוקר אשתי סירקה את הגדולה ביד אחת, הכינה ארוחות בוקר ושני כריכים לבית הספר ביד
השניה, עירבבה את החלב לתינוק (כנראה בעזרת הסנטר), ענתה לאיזה שאלה לגבי שיעורי בית,
והזכירה לבן הגדול לצחצח שיניים.

בינתיים אני הרתחתי מים לקפה.

אחר כך אשתי הכינה קפה עם המים שהרתחתי, אספה את השיער של הגדולה לקוקיה ביד אחת
(איך בכלל היא מצליחה לעשות קוקיה ביד אחת?), שמה את החלב בקערת מים קרים כדי שיתקרר
קצת, סידרה את הפרוסות בילקוטים והוסיפה בקבוקי מים (עם הכתף?).

בו בזמן אני הוצאתי את הקטן מהמיטה.

אשתי החליפה לו טיטול, שלחה את אחיו להחליף בגדים (הוא בוחר בגדים כמו אבא שלו), בדקה
שכל מה שנדרש למערכת נמצא בשני הילקוטים, הפעילה את המדיח, העבירה את הבגדים ממכונת
הכביסה למייבש, והכניסה בגדים למחזור נוסף של כביסה.

אני בזמן הזה הספקתי ללחוץ על כפתור ההפעלה של המייבש.

האמת היא שהתכוונתי ללחוץ גם על כפתור ההפעלה של המדיח, אבל בזמן שעשיתי את המסע בן
שני הצעדים מהמייבש למדיח, ראיתי איך אשתי בתנופה אחת מכניסה מלח למדיח, סוגרת אותו
ומפעילה אותו כשביד השניה היא מאכילה את התינוק מהבקבוק.

שאלתי הבוקר במשרד. מסתבר דווקא שלהרבה גברים יש נשים מהירות נורא.

מנחם אומר שהדבר הכי חשוב שהגבר צריך לדעת בבוקר זה לא להפריע (למשל לא לעמוד בדרך
בין המייבש למדיח) כי זה פוגע בעבודת הצוות.

האם הרצון לשכפל את עצמי הוא ההפך מהרצון להתפטר או ההמשך שלו?

הם זהים: שניהם "אני לא יכולה יותר, צריך לעשות משהו דראסטי!"

לא מסכימה...
"להתפטר" זה "לא לרצות להיות כאן יותר."
לשכפל את עצמי זה: "אני נורא רוצה להיות פה, אפילו כפול כמה, רק שאיני יכולה להיות בכל המקומות שאני רוצה להיות בהם בו זמנית".ביום שישי הזה הרצון שלי לשכפל את עצמי פשוט הפך לאובססיה....

אלה, מוכר...
אמנם רק עם ילד אחד, אבל עדיין זה המון עבודה (איך לכל הרוחות מסתדרים עם שלושה?!!)
אבל אין מה לעשות, הם קצת מוגבלים

וצריך להבין שהם מסוגלים רק לדבר אחד בכל פעם...

ענת, בעניין המסוגלות הגברית יש לי סיפור קטן.
לפני כמה שנים, הייתי מטפלת ובת בית של זוג צעיר עם שני ילדים. באחד הערבים השתתפתי בשיחה שהלכה כך:

האישה: אז תקנה סל לצעצועים כשאתה הולך להום סנטר.
אני: אולי כדאי גם שיקנה כמה קופסאות לכל הפיצ'פקעס?
האישה: אוי נכון! אבל אני לא אומר לו כי הוא יסתבך...
אני: ?!?!
האישה: נו, הוא מסתבך אם מבקשים ממנו יותר מדבר אחד...

כעבור שעה, מצלצל הטלפון לבית, כשהוא על הקו מהום סנטר וכך זה נשמע מהדיבורית:

הוא: תגידי, יש שני סלים, האחד גבוה וצר, השני נמוך ורחב, מה לקנות?
היא: מה שנראה לך
הוא: אני לא יודע!
היא: נו, סל שיכיל הרבה צעצועים אבל שיהיה נגיש לילד...
הוא: נו, שניהם ככה.
אני: אוי, אולי אם הוא שם תזכירי לו לגבי הקופסאות.
היא: תקנה גם כמה קופסאות פלסטיק לחרוזים וכל אלה
הוא: לא, די, זה מוגזם. איזה קופסאות? למה? יש פה בכלל? (נשמעה פאניקה קלה בקולו).
היא: עזוב, תביא את הסל וזהו
הוא: איזה סל?
היא: נו לצעצועים...
הוא: אבל איזה הגבוה או הנמוך? ...
וכך הלאה לפחות 10 דקות...

הרגשתי שהיא צריכה להיות חכמה בשביל שניים!
והכי מצחיק זה ששניהם רופאים, עליה אני מאמינה, אבל הוא

?

מבטיחה לא לערוך יותר, מבטיחה לא לערוך יותר, מבטיחה לא לערוך יותר.....................

מבטיחה לא לערוך יותר
למה?

האישה: נו, הוא מסתבך אם מבקשים ממנו יותר מדבר אחד...
הו, הו, כמה מוכר. כמה מוכר. טובי, תעשי סקר. אצל כמה זוגות הדיאלוג הזה נשמע בדיוק כך. מה זה קשור שהוא רופא? הוא גבר . זה קודם לכל מקצוע. אני גם לא הייתי שולחת לקנות "סל לצעצועים" בלי תיאור מדוייק של הסל (במחשבה שניה, גם זה לא יעבוד. מה כן עובד? "בוא ניסע להום סנטר. צריך סל לצעצועים וקופסאות פלסטיק". או "תעצור לי רגע ליד הסופרפארם ותחכה במכונית. אני אקפוץ לרגע לקנות את הסיר לילד ואצא".

תעשי סקר.
אני מתנדבת להיות הראשונה בסקר....
אצלנו זה בדיוק ככה!

אני מתנדבת להיות הראשונה בסקר....
את השלישית (-;

מתנדבת רביעית - גם אצלנו - ככה!
ה תעצור לי רגע ליד הסופרפארם ותחכה במכונית אפילו אירע ביום שישי האחרון וליד אותה חנות בדיוק. אמנם לא סיר, אבל מאותו תחום - חיתולים...
איכשהו, חכמים ככל שיהיו, בעלי תושיה ככל שיהיו (המוגבלת, כמובן, לתחום עיסוקם), כפי שבשמת אמרה - הם גברים. מה שאומר שב חכמת חיים יש להם עוד שיעור ארוך ללמוד!
<למיכל אין שום חשק להתנצל על ההכללה הבוטה! כנראה שזכר אירועי יום ו' טרם פג..>

מיכל, מה קרה ביום ו'?
אצלנו זה היה ככה אבל יחסית הוא מאוד השתפר.

אפשר להצטרף לסקר?P-:
בנזוגי אוהב לקנות, ואני שולחת אותו עם רשימה, חצי רשימה הוא לא מצא, רבע רשימה הוא חושב שלא צריך ולבסוף הוא בא עם רבע רשימה+ רשימה משלו.
אבל במידה ואני מוודאה שהוא קונה את כל הרשימה לפני הקניות (בבקשה של "תקנה את הכל מה שכתוב כי אחרת אצטרך שוב ללכת לקנות") אני מצפה לפחות ל-10 טלפונים של איפה?, השם המדויק ולמה דווקא את זה ולא את זה.
ואני חשבתי שזה רק אצלי.

ואני חשבתי שזה רק אצלי.
מה פתאום...

מיכל - אצלנו זה היה בשבת האחרונה (-: ולא היה הסיר המתאים, לא בסופרפארם ולא בטויז'רס שליד )-:

והכי אני אוהבת את "לא מצאתי": "הנה, בדיוק פה!" מה זה, לנו יש עיניים ביוניות ולהם יש בעיית ראייה?

ואני חשבתי שזה רק אצלי
גמני, גמני! אמרתי פעם לבעלי שאם באוניברסיטאות, בהן למד לתאריו השונים, הוא היה מגלה את אותה רמה של חשיבה, תשומת לב ויצירתיות שהוא מפגין בבית, מזמן היו זורקים אותו מכל המדרגות (ולמען הגילוי הנאות יש לציין שהוא בן-אדם מקסים, בעל מצוין ואבא נפלא). פעם דיברתי על זה עם שכנותי לחדר וכמה מהאחיות במחלקת סיכון גבוה בבילינסון, ואחת האחיות (אם לבת ולשני בנים ונשואה, כמובן, לגבר) אמרה שלדעתה בנים מתפתחים יפה עד גיל שבע. צודקת.
<לשמיכת יש (גם) שני בנים שנשותיהם-לעתיד יישמעו בדיוק כמוה בעוד 20-30 שנה>

אני כבר למדתי לקח.
אם אני שולחת את האיש לקניות אני מציינת לא רק את המוצר אלא גם את החברה והשם המסחרי!
היום לדוגמא ביקשתי שיקנה בדרך הביתה אבקת כביסה.
הפירוט הוא כדלהלן: תקנה אבקת כביסה הסופר שבקניון אלונים - אבקת כביסה טייד - בשקית רגילה או כפולה - לא בענקית - אם אתה לא בטוח תביא את השקית הכי קטנה - רק טייד! אם אתה לא מוצא אל תביא כלום!
נראה מה יגיע...
חשבתי לצלם במצלמה דיגיטלית את כל המוצרים שאני משתמשת בהם ולשלוח לו במייל רשימת קניות עם צילומים ככה שלא תהינה בעיות.
נכון סטרטאפ?

והכי אני אוהבת את "לא מצאתי": "הנה, בדיוק פה!" מה זה, לנו יש עיניים ביוניות ולהם יש בעיית ראייה?

לא, פשוט לנו אכפת יותר, או איזה X אחר יותר, אולי חוש, ולכן אנחנו מוצאות כל דבר, או לפחות יודעות היכן לחפש.
אני לא מצפה יותר שימצא לבד, מאז שהוא שאל פעם איפה נמצא משהו, ועניתי "בחדר של הבנות". הוא התחיל ללכת במרץ לכיוון החדרים עד שנזכר שאין לנו בכלל בנות, וגם לא חדר משלהן.

חשבתי לצלם במצלמה דיגיטלית את כל המוצרים שאני משתמשת בהם ולשלוח לו במייל רשימת קניות עם צילומים ככה שלא תהינה בעיות.

אני כמה פעמים צרפתי לרשימה מכסים או אריזות של מה שרציתי שיביא, כי רציתי בדיוק כזה. או הוראה בסגנון: גבינה בולגרית פיראוס עיזים 16% שומן (קופסה מרובעת) עם צבע צהוב על המכסה.

<גלגל חושבת שאם היא רוצה משהו ספציפי, אז היא צריכה ללכת לקנות בעצמה או לצרף דוגמה>

הוא התחיל ללכת במרץ לכיוון החדרים עד שנזכר שאין לנו בכלל בנות, וגם לא חדר משלהן.
פשוט הרגת אותי מצחוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!:-D

קיבלתי היום במייל, וגמכן נשמע לי מוכר:

שלושת הדובים -הסיפור האמיתי

הדובון הקטון ניגש לשולחן, מתיישב בכסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו - והיא ריקה. "מי אכל את הדיסה שלי?!" הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו - והיא ריקה. "מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא שואג.
אמא דובה מציצה מהמטבח וצווחת: "נמאסתם עלי כבר, בחיי! כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה!? אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם, אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח, אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון, אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את החתול הארור, אמא דובה השליכה את האשפה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול, ועכשיו, כשסופסוף הואלתם לגרור את אחוריכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת וזהו: 'עוד לא הספקתי להכין את הדיסה המ@&$%^ת שלכם!!!'"

אם אני שולחת את האיש לקניות אני מציינת לא רק את המוצר אלא גם את החברה והשם המסחרי!
טוב...לפעמים גם הצד הנשי חוטא.
לפני הפעם האחרונה שנסענו להורי סיפרתי לאימי שעילם (נכדה האהוב, ובין היתר גם בני שלי) מאוד אוהב דגני בוקר מסדרת "פרי הארץ". אימי מצידה, העבירה את המידע החשוב לאבי, אלא שבשינוי גוון מסויים - המסכן הסתובב בכל הסופר וחיפש "דרך ארץ"...
אגב, הוא לא מצא. מכל סוג שהוא...

אני כמה פעמים צרפתי לרשימה מכסים או אריזות של מה שרציתי שיביא
אכן! צירפתי מכסים, חתיכות אריזה ואם מדובר בסופרפארם: קופונים שעליהם גם מצולם הפריט המדוייק וגם מחירו. ורק אותם אני שולחת לקנות. חריגים - עלי.
אם כי בעלי קונה בעצמו דברים בסופר, הרבה קניות, שלו: קפה, מוצרי חלב ודברים אחרים שאני לא אוכלת. את אלה הוא קונה בשביל עצמו, אז אין טעויות.