אסף שפיצר

אנונימי

שלום, זה דף בית אישי של אסף.
אני מתנדב באקדמיה הדיאלוגית שבעין-הוד. גר בטיפי לבן במטע זיתים שליד כרם מהר"ל. מטע ש"שייך" לעמיעד הנחמד שמסרב לקרוא לו ה'מטע שלי'. אני אפרסם פה קטעים שכתבתי וכותב. אשמח לחוות דעת, למשוב, וכמו-כן אני מזמין את כולם לבקר אותי במטע ולראות איך אפשר לחיות באופן טבעי. אהבה.

דפים שהשתתפתי בהם בשבוע האחרון:
[<-stats.pl?table=TITLE&format=list&filtera=$title&time=7&sort=-T]

בסייעתא דשמייא ט"ו בשבט התשס"ד
שבת שלום

תמונה

רחוק - קרוב

הוא עצר לי אחרי הצומת, בצד הדרך. לא הספקנו כמעט להכיר. היה זה טרמפ מאוד קצר. הוא הצביע לכיוון החלון שלצידי, לעבר המושב אליו חפצתי להגיע, ואמר שיש פה שביל בין השדות שמגיע ישר למושב. הוא אמר: "זה אולי נראה רחוק, אבל זה בעצם קרוב". זה באמת היה קרוב. זה היה קרוב כי הלכתי בבוקר רענן כששדות מימיני ושמאלי, חוצה נחל שזורמים בו מי הגשמים ששופעים החורף. זה היה גם יכול להיות מאוד רחוק - אם היה לי תיק כבד, כאב בטן וראש, ומצב רוח מחורבן. ובאמת גם הגאולה נראית רחוקה, לא ממשית, לא אפשרית - אבל היא פה ממש מתחת לאף.
אני מרגיש שהאיכות שמסתתרת במשפט הזה קשורה באיכות האשלייתית של החושים שלנו. הנה לפנינו מקרה בו חוש הראיה מטעה את המחשבה, ובכך מעוות את המציאות ויוצר אשליה. ישנם עוד מקרים לרוב, הקשורים באיכות האשלייתית של החושים שלנו. חוש הריח למשל: אדם הנמצא בחדר אינו מסוגל להבחין בריח המתפשט לו לאיטו, ואילו אם יצא החוצה, ישאף אויר צח ויחזור לחדר - הוא יבחין בו בנקלה.
אני מרגיש שהאופן בו פועלים החושים שלנו, האופן המבוסס על ": אבחנה לאורך זמן" - מהווה מפתח להבנת דרכי החשיבה שלנו . לפיכך אין אדם יודע מה מצב רוחו אלא אם כן " יצא החוצה מן החדר", ישנה מקום, אווירה, חברה - ורק אז יוכל להתבונן במצב רוחו, ולהבחין אם טוב לו אם לאו. קרי, יש לחיות את החיים תוך שינוי תמידי, בקצב זה או אחר - יען כי חיים סטטיים, ללא שינוי, לא מאפשרים הבנת המציאות הפנימית והחיצונית. זו היא הרי דרכי הנוודים, הדרווישים.
דוגמאות נוספות לאשליית החושים:
חוש המישוש: אם נלחץ לאדם על נקודה בגופו לאורך זמן, ללא שינוי בעוצמת הלחץ - ישכח אותו אדם כי יש מישהו ומשהו שלוחץ עליו. והרי זה המצב בו כולנו נמצאים, מי יותר מי פחות, בו המחשבות, התבניות חשיבה, ההרגלים - לוחצים עלינו, מעמיסים עלינו ואנו לא יודעם מציאות אחרת, לא זוכרים שאפשר גם אחרת. התכנסות של צום, שתיקה, התבודדות וכיוצא בזה - מזכירים לנו ומרפים קצת את הלחץ.
אותו הדבר לגבי חוש השמיעה: אדם שנמצא בסביבה רועשת למשך זמן שוכח כי הסביבה רועשת. כאילו שסף השקט עלה ועכשיו השקט מוגדר כאותו רעש רקע. שהייה במדבר ב "שקט האמיתי" מאפשרת להיזכר בסף האמיתי של השקט.
חוש הטעם איבד לגמרי את יכולתו האמיתית; בתזונה הקונבנציונלית אדם זקוק לתבלינים, מלח ופלפל - על מנת יכול להיות מרגיש טעם שהוא. כשמרפים מהתזונה השגויה, חוש הטעם מתחדד שוב והיכולת לחוש מגוון רחב מאוד של דקויות של טעמים חוזרת מתרדמתה. כמו כן מתפתחת לה האינטואיציה הקולינרית. הטעם חוזר לשמש ככלי לבחירה במזון הנכון לגוף ולנפש, ולא עוד כאמצעי להתענגות חושים תאוותית.
"זה אולי נראה רחוק, אבל זה בעצם קרוב" - קרי, אל תסתמך על החושים, כי המציאות היא שונה מהאופן שבו האדם הקונבנציונלי תופס אותו. אולי הסיבה לפער היא כי אנו לא יודעים כיצד להשתמש נכון בחושים שלנו?
אסף.

ניתן לפנות לדוא"ל שלי בשמחה: [email protected]
ו/או לשלוח לי הודעות טקסט SMS לנייד 052-750654

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm FD278C0A96C640E39DAAE71E040881E9[/po].JPG

http://www.mishpuhe.co.il/sendbinary.as ... 001856.JPG

{שוקי מתהל תאטרון קבוקי} (45.12.2005)
הי אסף. הייתי מעונין לשכור את האוהל לצורך חזרות של תאטרון הקבוקי שלנו. צור קשר.

שלום אסף @}
ברוך הבא

אסף ברוך הבא!
כמה נחמד לפגוש שמות מוכרים ברשת...
ברוך הבא @} (שוב..)

יפה האוהל שלך, אסף . . . אה ! -- וגם החמנייה.

שלום אסף, נעים (שוב) "להיפגש"

הי אסף

הי אסף

הי אסף וברוך הבא. (אחרי צילום החמניה זה נראה לי מאוד לא במקום להוסיף כאן פרח וירטואלי, אז הנה חיוך ידידותי, אך עדין וירטואלי, במקום -

)
לא חוות דעת ולא משוב, סתם רצון להבין טוב יותר...
באופן מקדמי עלי להצהיר, שאין לי כל ספק, שאיני משתמשת נכון בחושי. אצלי, יש מהם הזוכים לתפעול יתר ויש שמוזנחים מבדידות. אולי משום כך, מאוד מדברים אלי דבריך בענין החושים. אם כי, כפי שניתן להבין מהצהרתי, חוששני שאני עוד בשלב שדי לי בלצאת לטיול בטבע ולא לגור בו.
במקום בו אני גרה כיום, למשל, נשקף מחלוננו נוף יפיפה של הכרמל, ואילו אני, על אף יופיו ושלוותו, לא מצליחה להתחבר אליו כאל 'בית', זה עדין מרגיש לי כאילו אני ב'טיול שנתי' ארוך מאוד... בקיצור יש לי עוד כברת דרך ארוכה כנראה, אבל, כאמור, אולי דווקא משום כך אהנה לקרוא את רשמיך.
אז - בהמשך להצהרת הקונבנציונליות שלי, הנה כמה קושיות קונבנציונליות טיפוסיות

:

במה שונים המגורים בטיפי מהבחינה החושית? כוונתי - גם ממנו תצטרך לצאת על מנת לשאוף אויר צח, לא?
אני מאוד מתחברת לדבריך ש התכנסות של צום, שתיקה, התבודדות וכיוצא בזה - מזכירים לנו ומרפים קצת את הלחץ. , אך מבחינתי, זה בלבד שמדובר בהתנסויות זמניות , שתכליתן לגרום לנו להעריך ו/או לשנות משהו מחיי היום יום שלנו. לפחות בשלב זה נראה לי, כי אם ההתנסויות הללו הופכות קבועות או אם השינוי עצמו הופך לשיגרה (כלומר שינוי מתמיד בלי אִיִים של קבע), אז על מנת להזכר בהן או בו, יתעורר הצורך לשנות מהן או ממנו...

בעצם ענית על זה בדברך על דינמיות, אבל שאלתי היא, האם לדעתך צריך כל הזמן לשנות למצבים חדשים או שאפשר לחזור למצב המקורי (או קרוב אליו) לאחר 'התרעננות' מסוג אחר?
אני למשל יודעת, שאחרי טיולים ארוכים בתרבויות זרות, אני מאוד שמחה לחזור אל המוכר לי (הגם, שכצפוי, הוא נראה שונה לתקופת מה). נכון שאעשה בו שינויים קלים והתאמות, אבל לא ארצה לזנוח אותו כליל (לפחות לא רציתי עד כה). או שלדעתך זו עצם הבעיה, כלומר הרצון לשוב ולחזור אל המוכר?
אני כבר איבדתי את עצמי בשאלה, מקווה שאתה תצליח לעשות בה סדר...

בעיני, בגדר ה'כיוצא באלה' שהזכרת יכולות לבוא גם 'משימות' אחרות (מחשבה על שתיקה מאוד קשה לי, למרות שבטיולי המזרחה התנסתי גם בה. אני יודעת שלא יאמינו לי...), כמו - חברותא (אם היא חסרה בחיי היום יום), טיול למחוזות מרוחקים שוני תרבות, גם בעיניך?
עכשיו כשאני חושבת על זה - היכן אתה מתחבר לרשת? או טוען את הסלולרי? זה מאוד קונבנציונלי עבור שוכן טיפי

אשמח מאוד להמשיך לקרוא את דבריך.

הי אסף,
החלום הזה לגור בטבע כנראה ימשיך ללוות אותי לאורך חיי ללא מימוש. טיילתי בעולם, החלפתי מקומות ומדינות אך תמיד פחדתי ללכת על הטבע עם כל הטבעיות שבעולם. חיינו באוהל כמה חודשים בניו זילנד אך עם רכב וכמעט כל יום בקמפינג שונה. לעיתים, כשאני בטבע, אני מרגישה כמו חייה שנלקחה משם. היה לי רגע במאצ'ו פיצ'ו (פרו) בו הרגשתי את עוצמת הטבע. את האנרגיה הזורמת. את החושים מחודדים. גם כאן, בפיטסבורג (אני חדשה כאן) אני מרגישה שחרור מ"לחיצות" שלא הרגשתי בארץ. יש שחרור מצד אחד אך יש חדש ולא מוכר הלוחץ מכיוון אחר לא ידוע.
דיאלוג נעים,
אופירה

מ י כ ל שלום.
ראשית המון תודה על התיחסותך הענינית והמענינת. אגש לריכוך הקושיות:

אני בוחר לגור באוהל משום שזוהי ההתרחקות המינימלית שלי כבן-אדם ממגורים בטבע כפי שהוא. המגורים באוהל לאומת מגורים בבית מזכים אותי בחיבור יותר מחובר לטבע; כשיש רוח - מרגישים.; כל הבד זז והאויר בתוך האוהל גם כן במידה. כשיש שמש - יש אור באוהל. כשיש יום מעונן - יש אפלה באוהל. כשיורד גשם - חוויה אמיתית; שומעים את הטיפות פוגשות בבד, והאוהל יבש וחם מבפנים. ריחמי משהו... בקיץ אגור מתחת לעץ האלון רחב הבדים שבמטע.
איני חושב שלחזור אל המוכר זו בעיה. אני מרגיש שאם את מתכנסת, מקבלת פרספקטיבה על חייך, ובוחרת מחדש להמשיך בחייך כפי שהיו מלפני - מה טוב. סימן שאת נמצאת במקום בו נעים לך עם עצמך והסביבה. זיכרי כי אין אפשרות באמת לחזור אל המצב הקודם. זו אשליה. הרי אנו, כמו כל הטבע, משתנים מרגע לרגע... לחזור זו חזירות.
בשאני מדבר על התכנסות RETREET אני מדבר על איכות מסוימת. איכות של התרחקות מהרגלים, התרחקות מדפוסי חשיבה, דפוסי התנהגות. צמצום העשיה וצמצום המחשבה. ממקום שכזה, מקום נקי, ראשוני - אפשר לחזור אל העשייה היומיומית תוך הסתכלות פנימית מחודשת וברורה יותר. תוך הרגשה ברורה יותר מה עושה לי טוב. מה עושה לזולתי טוב. ואולי אין צורך לחזור אל הפעילות היומיומית...
אני כותב לך כעת ממחשב בבית דודיי שבירושליים. אין לי כוונה להתנתק לגמרי מהמציאות בה גדלתי. ביהדות מדובר הרבה על עבודה דרך מגע עם הקהילה. עד שתקום לה קהילה טבעית בה אהיה חלק, העבודה עם הקהילה הנוכחית דורשת שימוש באמצעים של הקהילה. נכון שבפנטזיה שלי אין חשמל, אינטרנט ופלאפון - אך במציאות אליה נולדתי יש. הדרך אל ההגשמה היא איטת ולא יותר מדי קיצונית. שאלו את הצב למה הוא הולך כל-כך לאט. הוא ענה ( לאט ): "כדי שאם אקח פניה לא נכונה, לא אצטרך לשוב הרבה אחורה".

אנונימי

אסף ניגתה מאוד יפה בחליל תבוא לבקר ותלמד אותנו לעשות חבלים מי אלי בננות אני אשמח לירואת אותך שוב ולישמוע איך אתה מנגן .ביי נטע אחות של נגה

בסייעתא דשמייא שבת קודש שבוע שני בטבת התשס"ד

אחריות ואהבה עצמית
אחריות שלי כלפי עצמי

לדאוג לצרכים הפיזיים שלי: מזון, מיים ומחסה. ועדיף שיהיו אלה מיים ומזון משובחים ומועילים לגוף ולנפש שלי.
לדאוג לנוחות בסיסית; אם חם לי בשמש - אז להעביר עצמי לצל. אם קר לי - אז להתחמם. אם אני עייף - ללכת לישון.
לשמור על טוהר המחשבה והמילה; לא לחשוב ולדבר מחשבות חוטאות ( מלשון החטאת הנכון, החטאת המטרה ) על מנת לא לפגוע באחרים, לא ליצור אוירה רעה ולשחרר דפוסי חשיבה שגויים.
לא להעלב; להבין ולהפנים כי העלבות היא דפוס מחשבה שגוי נפוץ, שבבסיסו עומד יחוס כוח גדול מדי לזולת. אפשר גם לנסח:" לא לקחת דברים באופן אישי". ומשתמע מכך שאנו חיים בעולם של מראות בו כל אחד רואה בכל זולת את השתקפות האישיות שלו - ומגיב לכך, להשתקפות, ולאו דווקא לנשמה האמיתית שבו, בזולת. רוצה לומר, כי השתקפותנו בזולת התלכלכה במסכות שעוטפות את נשמת הזולת, ובכך מערפלות את איכות המראה.
לא להניח הנחות; להבין שאני לא מבין, ולכן לא להניח שאני מבין, ובכך למנוע מעצמי אי הבנות ובכך גם מהעולם.
לא לשפוט את עצמי; להבין ולהפנים שאני, ככולם, נמצא בתהליך. ולכן לא לשפוט עצמי לכף חובה, אלא להבין שבכל רגע אני עושה כמיטב יכולתי בהתאם לכמות האהבה שבי, ובהתאם לכמות האהבה שסביבי.
אין שום ייאוש בעולם כלל; להבין ולהפנים שהכל בהכוונה אלוקית, ולכן גם המציאות הקשה ביותר - יש לה תכלית סיבה ומטרה. על כן אין שום ייאוש, שהיא מבחינת עצבות חזקה מאוד, אלא למידת שעורים מהמצבים הקשים שמזדמנים להם בחיים. למידת איך להיות מאושר תמיד.
להיות, להרגיש ולהקרין " אני מלך "; ובכך העולם יתייחס אלי כמלך. לא מלך שחצן ומגלומן, אלא מלך על ממלכה אחת והיא הגוף הנפש והנשמה שלי.
"ואהבת לרעך כמוך" - להבין, ולהפנים כי אין אני יכול לאהוב זולת אלא אם אני אוהב את עצמי. וכדי לאהוב את עצמי חייב אני לעשות כל שנדרש על מנת שעצמי יהיה רגוע, שמח ואוהב. ולפעמים, כך נראה, זה על חשבון אחרים, אך על פניו. בדיעבד אין זו אלא השקפת עולמם החווה בכך ואילו השקפתי של אינה כרוכה בביטול הזולת, אלא באהבתי עצמי.
להבין את רצונותיי ולהפעילן; אחריותי הבלעדית היא להבין בכל רגע מהם רצונותיי, רצונות הלב, ולהפעילן במציאות. על מנת שבכך נוכחותי בעולם תהדהד ותוליך אותי אל מחוז חפצי. ואפשר שהרצון יהיה רצון פסיבי והתבוננותי. רצון שקט. רצון של אי-עשייה.

אחריות שלי כלפי אחרים

"ואהבת לרעך כמוך": האחריות הראשונה שלי כלפי העולם היא לדאוג לכך שאני אהיה שמח. אדם עצוב, חולה, מיואש וכיוצא בזה הוא נטל על העולם. אדם שמח ואוהב הוא אור שמאיר ומכוון את העולם אל מציאות נעימה יותר.
"ואהבת לרעך כמוך"; עלי לאהוב לכל אדם. משמע לתת בחומר וברוח לכל זולת. לנסות לראות בכל אחד את הילד התמים שבו, את הנשמה שבו, ולאהוב אותה.
לארח את הזולת; עלי לארח את זולתי בין אם זה במגוריי או אם זה פשוט בהקשבה לזולת ולרצונותיו מחשבותיו ומלותיו. בכך אני מארח את הזולת הרוצה/ הזקוק לקשר בנוכחותי.
לכבד את הזולת; לכבד את השקפת עולמו, לכבד את רצונותיו - להתחשב ולהתפשר.
להשפיע שפע אל אחרים; בעצם מעורבותי בקהילה אני משפיע על האווירה, על מחשבות האנשים. אי לקיחת אחריות זו מתבטאת בהתנזרות, התנתקות. ההשפעה על הזולת באה לידי ביטוי בעצם היותי שמח, אוהב ומחייך ובעצם התנהגותי ופועלי.
עלי להיות נאמן לעצמי, לנשמתי, בבואי במגע עם העולם ולא לענות על הצורך של זולתי ולהגיב כפי שהוא היה מצפה שאגיב. בכך אני עוזר לו ללמוד אודות עצמו. דוגמה פשוטה לכך היא: אדם מעצבן הגורם לכל סביבתו להתעצבן - אינו יעצבן אותי כפי שהוא רוצה ומצפה. אי הענות לציפיותיו והפעלת תגובה חומלת ואוהבת יאפשרו לאותו אדם להתחזק.
עלי להאיר בכל עוצמת אהבתי ואישיותי, ולא להקטין עצמי נוכח הזולת. בכך אהיה 'אביר אור' המוסיף אור למציאות ומכוון את הדרך לשאר.
אחריותי לאפשר למציאות להתרחש מעצמה ולא לעצב אותה דווקא לפי רצונותיי. ובכך אני נותן מקום לזולת להתממש במציאות, ובכך אני מאפשר לו להתפתח ולהתקדם בדרכו.
אחריותי להתחלק בכל מה שיש לי; בחומרי וברוחני. במיים, מזון, מחסה, כסף, ספרים וכיוצא בזה. ובשפע הרוחני שנמצא בי.
אחריותי להוות מראה אמיתי לזולת ולעזור לו להתקדם בדרכו. אי השתקפות אמיתי של הזולת במראתי מתבטאת בהיותי ציני, שקרן, מבלבל, דו-ערכי וכיוצא בזה.

אסף.

בסייעתא דשמייא א' כסליו התשס"ד
יעוד - מה השאלה?

מה זה יעוד? המלה יעוד נגזרת מהשורש י.ע.ד. יעד הוא מקום שאני רוצה להגיע אליו. מטרה להשגה. אולי יעוד זה הדרך שאני הולך בכדי להגיע אל אותו מקום? אם כך, אז מה קורה כאשר אני אכן מגיע למקום? האם בכך מילאתי את יעודי? ומה עכשיו? היש יעוד חדש?
אומרים על כלים שיש להם יעוד. הם מיועדים לעשות פעולה מסוימת. הם נוצרו על מנת למלא את יעודם ולשמש את השתמש לעשות את אותה מלאכה שהוא רוצה לעשות.
אולי אנחנו כמו אותם כלים? אולי אנחנו נוצרנו עם יעוד מסוים. אולי מי שמשתמש בנו, כמו אותו בעל מלאכה המשתמש בכלי המיועד, הוא העולם מסביב. אולי אם כל אחד מאתנו ימלא את יעודו אז העולם יהיה מתוקן יותר?
אז מה היעוד שלי? בשביל מה נוצרתי? אולי היעוד שלי זה פשוט להיות שמח, אוהב וצוחק. הרי שאר הבריות, גם להן יש יעוד. כל ברייה, חי צומח דומם ונסתר - חי את חייו תוך מילוי יעודו, חלקו בעולם הזה. אולי על המשקל הזה, אני, כחלק מהמארג העולמי אמלא את יעודי בעצם שאחיה את חיי באושר?
אני מרגיש שאם לא היה לי את אפשרות הבחירה - היה לי מאוד פשוט לחיות כך סתם ולמלא את יעודי. אך מכיוון שכבר יש לי את זכות הבחירה, מכיוון שאכלתי מעץ הדעת - כל שנותר לי הוא לנסות לחיות את חיי כמה שקרוב למצב הטבעי, מצב שבו הבחירה מגיעה תמיד מהאינטואיציה ומהאינסטינקט. אותו מצב בו נתון שאר העולם.
ואולי בגלל עצם היותי אדם, חושב, בוחר ומחליט - עלי למצוא לי את יעודי שהוא חלק מהתרבות של שאר אחיי ואחיותיי. במקרה הזה מציאת היעוד הנה מציאת חדוות היצירה היחודית האישית והמשמעותית שלי. אותו מעשה שכשאני עושה אותו, אני עושה אותו כל כולי בשיא ההתמסרות, האהבה, הטוטאליות, ההתרגשות. הקיימת יצירה כזו? המציאות מלמדת שמעטים האנשים המוצאים את יעודם במובן הזה. רוב האנשים ממלאים תפקידים שהם הציבו לעצמם. מעטים הם יחידי הסגולה המוצאים עשייה שמעניקה להם התרגשות וטוטאליות.
אני מרגיש שאני יחיד סגולה, ואם נגזר עלי למצוא את יעודי כחלק התרבות - יבוא יום ואמצאו. בעזרת השם.
אסף.

בסייעתא דשמייא ג' בשבט התשס"ד

התגוננות והשלמה

שני אנשים משוחחים זה עם זה. האווירה נעימה. עושה רושם של שיחה נעימה ופתוחה. לפתע, אומר האחד אמירה, והשני מגיב בהתגוננות. הגוון השתנה, והרי לפנינו תחילתו של ויכוח.
יש בנו נטייה תרבותית להגן. להגן על עמדותינו המחשבתיות, על עמדותינו הגשמיות. זו מעין תגובה אוטומטית שמוטבעת בנו, בני התרבות.
סימן מובהק לכך שהנה אדם נמצא באווירת התגוננות, הוא השימוש במילה "לא" בתחילת אמירתו. בכך הוא מבטל את המרחב המאיים להכילו ופותח כנגדו, כנגד המרחב, מרחב שכנגד, מרחב התגוננותי.
לעיתים צומחת ההתגוננות מזרע המצוקה. המצוקה כי דעותיי אינן יציבות. פחד מן הלא ידוע. לעיתים צומחת לה ההתגוננות מתוך הצורך להרגיש קיים. שבאקט זה של התחככות המרחב שלי במרחב שמולי - אני מרגיש כי יש זכות ואישור לקיום אני ומרחבי.
ברם: משכבר ידוע כי כל פחד הוא המפתח לאור. ולפיכך, התגובה המתאימה שבאה כנגד מרחב מאיים - אינה התגוננות. יש להתבונן פנימה, להסתכל מה גורם המרחב הזה שבא להכיל אותי, מה הוא גורם לי להרגיש, ולנסות להבין מה מקור התחושות הנפשיות שעולות בתגובה. התמודדות שלי עם המקור הזה, עם הפחד הזה יאפשרו לי להבין עצמי יותר טוב ולהתגבר על הפחד. בפעם הבאה שתזדמן לה סיטואציה דומה, בה מרחב הזולת מאיים עלי - אוכל להגיב באיזון, וההתגוננות תותמר להשלמה עם עצמי, ובכך התגובה תבוא ממקום של אהבה.
אסף.

בסייעתא דשמייא א כסליו התשס"ד
האם צריך לחנך בכלל?

יש באדם חוסר שקט. אדם צריך למלא את חייו במעשים המכפרים על פחד. פחד כי בחוסר מעשים יהיה שיעמום, יהיה ריק. יש באדם פחד מחוסר מעש. על-כן ולפי כך נוצרה התרבות והתפתחה לה והגיעה לאן שהגיעה, הגיעה אל ההווה אותו אנו מכירים וחיים.
אם אנסה לדמיין עולם בו בני אדם, אנחנו, טובלים בעולם מתוך אהבה, בטחון במציאות, מתוך העדר פחדים - עולם אידיאלי. אם אנסה לדמיין כיצד יראה העולם במצב האוטופי הזה, יעלו במחשבותיי שבטים של משפחות - תינוקות, ילדים, הורים ,רווקים, זקנים, זקנות - מגוון של אנשים החיים יחד כקהילה. חיים בטבע בפשטות. עם הטבע, עם הזרימה הטבעית של חילופי עונות השנה, וחילופי אזורים נותני מזון. עם החיות הסובבות אותם, בהרמוניה, קרי - לא צדים אותם אלא דווקא עוזרים להם אם יש צורך.
סדר היום בחיי קהילה שכאלה מוכתב לפי הצרכים הבסיסיים - מזון, מיים ומחסה כשלב ראשון, וכשלב שני אחזקה שוטפת של משק הבית. בתרבות שכזו הכל מתנהל לאיטו, בקצב הטבע. החיכוך הטבעי עם החיים, הדיאלוג - מתקיים בעצם מעשיי היומיום, ולא כמסגרת מוגדרת חיצונית לחיים האמיתיים. בקהילה שכזו אני לא רואה שום צורך להגדיר הגדרות נוספות מעבר להגדרות הבסיסיות המחייבות ( המהוות את סדר היום ) ולקיים מערכת מוגדרת של חינוך הילדים והנוער. החינוך קורה לכשעצמו, כך סתם כתוצר לוואי של פעולות היום הרגילות. ומן הסתם שבקהילה שכזו, קהילה של אינדיבידואלים, יימצאו אותם אנשים המהווים מעצם היותם עצמם, דמות חינוכית המושכת אליה ילדים נוער ומבוגרים כאחד. אך דבר זה קורה מעצמו ולא משום שמישהו הגדיר שכך יקרה...
נספח:
אני חושב שאחד העקרונות החשובים על מנת ליצור קהילה שכזו הוא עקרון ההמשכיות והרצף. לפי עקרון זה יום רודף יום ושעה רודפת שעה. האנשים המהווים את הקהילה אינם יוצאים תדיר ושכיח מן שטח הקהילה לשם פרנסה או כל סיבה אחרת. האנשים חיים בתוך שטח הקהילה ובכך נוצרת הרגשה כי כל הקהילה היא בית אחד גדול ומזמן. קרקע פורייה ללמידה אישית דרך התנסויות היומיום שבין אדם לחברו, ובין אדם לטבע.
תוצר לוואי של עקרון ההמשכיות והרצף הוא קצב חיים טבעי. קצב שכזה מאפשר הקשבה. מאפשר התפתחות קשרים אישיים חזקים, ומאפשר אווירה כללית בקהילה של אהבה ורוגע.
אסף.

דיאלוג וויכוח

דיאלוג הוא מאמץ משותף: שתיים או יותר צדדים עובדים יחד להגיע להבנה משותפת. ויכוח הוא התנגדותי: שני צדדים מתנגדים האחד לשני, ומנסים להוכיח כי השני טועה.
בדיאלוג, מציאת מכנה משותף היא התכלית. בויכוח, הניצחון הוא התכלית.
בדיאלוג, צד אחד מקשיב לצד / צדדים אחרים בכדי להבין, למצוא משמעות והסכמה. בויכוח, צד אחד מקשיב לצד השני בכדי למצוא פגמים, ובכדי לסתור את טענותיו.
דיאלוג מגדיל ואולי אף משנה את זווית הראיה של המשתתף. ויכוח מאשר את זווית ראייתו האישית של המשתתף.
דיאלוג חושף ומעריך מחדש הנחות בסיס. ויכוח מגן על הנחות הבסיס כאמת.
דיאלוג גורם לבחינה פנימית של העמדה האישית. ויכוח דורם לביקורת על העמדה שמנגד.
דיאלוג פותח את האפשרות להגיע לפתרון טוב יותר מכל הפתרונות המקוריים. ויכוח מגן על העמדה האישית כפתרון הטוב ביותר, ומוותר על פתרונות אחרים.
דיאלוג יוצר יחס פתוח: פתיחות להיות טועה, ופתיחות להשתנות. ויכוח יוצר יחס סגור: נחישות להיות צודק.
בדיאלוג אדם מגיש את מיטב רעיונותיו, בידיעה שדעות המשתתפים תשפר אותם ולא תהרוס אותם. בויכוח אדם מגיש את מיטב רעיונותיו ומגן עליהם נגד התגרויות - בכדי להראות שהם נכונים.
דיאלוג קורא להשהיה זמנית של אמונות אישיות. ויכוח קורא לדבקות בלב שלם באמונות אישיות.
בדיאלוג אדם מחפש הבנות משותפות. בויכוח, אדם מחפש הבדלים מובהקים.
בדיאלוג, אדם מחפש עוצמה בעמדה שמנגד. בויכוח, אדם מחפש פגמים וחולשות בדעה שמנגד.
דיאלוג כרוך בדאגה אמיתית לאדם שממול, ומבקש לא לעשות אותו זר או לפגוע בו. ויכוח כרוך בסתירת הדעה שממול ללא התמקדות ברגשות או יחסים, ובדרך כלל מקטין או מדכא את האדם שמנגד.
דיאלוג מניח שלהרבה אנשים יש חלק מהתשובה, ושביחד הם יכולים ליצור פתרון מעשי.
דיאלוג נשאר ללא סוף ברור. ויכוח מבקש מסקנה!!!

נכתב על ידי שלי ברמן וחבריה. מאנגלית: אסף

הדו-שיח המרפא/ גינות

דוד, בן 17, הלך לראיון בקשר לעבודה בקיץ, ולא נתקבל.
הוא שב הביתה מאוכזב ומדוכא.
האב השתתף בצער בנו והביע זאת בצורה יעילה.
אבא: :אתה באמת רצית בעבודה זו, לא כן?"
דוד: "בוודאי שרציתי".
אבא: "והיית כה מוכן לתפקיד".
דוד: "כן, כאילו שהדבר הועיל לי".
אבא: "איזו אכזבה".
דוד: נכון, אבא".
אבא: "לצפות לעבודה, ולמצוא אותה נשמטת מבין ידיך בדיוק כשאתה זקוק לה - הוא ניסיון קשב ביותר".
דוד: "כן, אני יודע".
לרגע השתררה דומיה. אחר-כך אמר דוד: "אין זה סוף העולם. אמצא עבודה אחרת".

שבע דרכים מובילות לצרות

במקרה שתואר לעיל אפשר היה לטפל שלא כהלכה, ואפשר היה להסתבך בו במספר דרכים שונות:

הגיון והנמקה - "למה ציפית? לקבל את העבודה הראשונה שרצית בה? החיים אינם כאלה. ייתכן שתצטרך ללכת לחמישה ואולי אף לעשרה רעיונות לפני שתקבל עבודה".
דברים נדושים - "רומא לא נבנתה ביום אחד. אתה צעיר מאוד, כל החיים עדיין לפניך. התאושש והתחזק. אם תחייך, יחייך העולם עמך. אם תבכה, תבכה לבדך. אני תקווה שהדבר ילמד אותך לא לספור את אפרוחיך בטרם תבקענה ביציך".
קח אותי לדוגמה - "כשהייתי בגילך הלכתי לחפש את עבודתי הראשונה. צחצחתי את נעליי, הסתפרתי, לבשתי בגדים הקיים ונשאתי מתחת לזרועי את המדור הכלכלי של העיתון. ידעתי כיצד לעשות רושם טוב".
המעטת ערך המקרה - "אינני מבין מדוע אתה כל-כך מדוכא. אין כל סיבה לרפיון ידיך. עניין גדול, עבודה אחת לא נתממשה! לא כדאי אפילו לדבר על העניין".
גישה של "הצרה אתך" - "הצרה אתך היא שאינך יודע איך לדבר אל אנשים. אין לך שיווי משקל ואתה עצבני. אתה נלהב מדי ולא מספיק סבלני. מלבד זאת, יש לך עור רגיש ואתה נפגע בקלות".
חמלה עצמית - "אני כל-כך מצטער, יקירי. איני יודע מה לומר לך. לבי נשבר. החיים הם עניין של מזל. לאחרים מאירה כל ההצלחה. הם מכירים את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. איננו מכירים איש, ואיש אינו מכיר אותנו".
הגישה האופטימית - "כל מה שקורה הוא לטובה. אם אתה מפסיד אוטו אחד, מייד יבוא שני, אולי פחות עמוס. אם לא קיבלת עבודה אחת, תקבל אחרת - אולי אפילו טובה יותר".

התשובה שאינה וחורצת משפט

מבוגרים מגיבים בדרך כלל על הצהרות בני העשרה בדרך אחת מן השתיים: הם מחייבים או שוללים אותן. אולם התגובה היעילה ביותר היא לעיתים קרובות זו שאינה מוציאה משפט. תגובה שאין בה הערכה אינה נושאת בחובה לא שבח ולא ביקורת. במקום זה היא מזהה רגשות, מבחינה במשאלות ומכירה ברעיונות.

הטקסט הגיע לידי בזכות השתתפותי במסגרת מיוחדת שעונה לשם: "מקום ללימודי חינוך" בעין-הוד.

התכנסות פנימה

אני מזמין את כולם להתאסף במטע של עמיעד בסופשבוע הקרוב 30.4 - 1.5 שישי שבת, למפגש של התכנסות פנימה. (RETREET).
את תוכן ואופן ההתכנסות, בין אם זה מדיטציה, צום, שתיקה, התבודדות, יוגה וכיוצא בזה - יקבע כל אחד ואחת לעצמו.
יחד נתמוך ונהדהד.
במטע יש מי שתייה זורמים וטעימים ושני אוהלים לשימושנו (טיפי ודום). מעבר לכך כל אחד מוזמן לדאוג לנוחיותו. (שק שינה, כרית ישיבה, אוכל (אם בכלל), אוהל אישי ("איגלו").

הוראות הגעה, למי שעוד לא היה: נוסעים על כביש ארבע (חדרה-חיפה), פונים ימינה בצומת עופר. נכנסים לכרם מהר"ל. ישר בכיכר וימינה בצומת T. מיד (!) שמאלה לכיוון "שדות ישראל", לכיוון "השביל הרומי הלבן" שחוצה את העמק. חוצים את העמק ( עוברים 2 נחלי אכזב ). בסוף העמק יש מתקן שאיבה של מקורות לבן וברור מצד שמאל. כ 100 מטר אחרי שעוברים את המתקן - פונים ימינה ומחנים. הגעתם למטע של עמיעד לפידות. WELCOME HOME

מי ייתן וכל היצורים יהיו שמחים! אסף

052-2750654 (נא לשלוח (SMS

הנה אני תופר:
תמונה

הנה מה שתפרתי:
תמונה

אספו. איזה כיף לראות פתאום תמונה שלך מלפני יומיים!! שלחתי לך מכתב. ועכשיו גיליתי סופסוף את הדף הזה עם כל הדברים שלך...נשיקות, נעמה.

היי שלום גם אני גר באוהל על אי בודד. ותשאל איך אני כותב לאינרטנט אז זהו שיש לי מתקן להפקת חשמל שפועל על ידי פעילות הלסת של חמישה אוגרים סיבירים חמודים כאלו! וזהו יש לי פלאפון לוויני ואמא שלי מביאה חמין כל סוף שבוע. נו איך שאומרים -- מסתדרים.
מה נשמע מותק? כיך לראות אותך בתמונות ציבעוניות כמו במגזין.
ביי בינתיים,
אסף, בריסטול (כלומר אני ממש גר בבריסטול, כן, לא אחד אלא כמה בשכבות נגד הקור, ואחד ציבעוני לקישוט מלמעלה)

שלום נעמיצקה ואספינקה. משמח לשמוע אתכם פה באתר. לנעמיצקה שלחתי מכתב בדואר כבר אתמול. אסף - איפה אפשר להשיג אוגרים כאלה, והאם הם גם אוגרים את החשמל שהם מפיקים מפעילות הלסת????
אוהב המון!

וואו.

אהלן אהלן אהלן אחי היקר !!!

מזמן לא דיברנו, אבל ממש דיברנו (זוכר את הישיבות בנתניה ?)
אבל ממש כיף לראות אותך כאן בתמונות - אני מקווה (האמת בטוח) שאתה מבסוט.
אם אתה בסביבה - אתה תמיד מוזמן - אני ושירה נשמח מאד.

התייחסות עמוקה בקשר לטקסטים אני מבטיח שאשלח - אחרי שאתעמק בהם יותר.

רק רציתי להגיד שלום.

אבי סמילה? זה אתה, כספיתון?

אבי, אני שמח ומופתע לפגוש אותך כאן. רועי התחתן? יש תמונות? תודה על הזמנתך, ואשמח להתייחסותך. אתם בת"א? המון אהבה אמיתית מהלב.
הנה תמונה שלי מיום עיון. אני יושב מול דני המזוקן. יש לי כיפה לבנה:
http://www.beofen-tv.co.il/pics/[po]iyun 2004[/po]/iyun 2004 4.jpg

שלום אסף,
קראת את הכתבה על האקדמיה הדיאלוגית? מה דעתך?
אני מזמין אותך לאתר החדש שהשקתי לעצמי ולחברי. בינתיים לא מאוד עשיר ומענין אבל עובדים על זה בזמן המועט שעוד נותר בין כל הלימודים.
אגב, סיימתי את המבחן האחרון שלי בפאלי. אני מקווה שהמבחן האחרון שלי בחיים -- איזו שיטה בלתי נסבלת ללמוד! למרות שאני חייב לציין שהחזרה למבחן ללא ספק הקפיצה אותי רמה או שתיים בפאלי. אבל האם זה שווה את המאמץ הדבילי לזכור בעל פה הטיות של שמות עצם? קשה להגיד. בכל מקרה זו חוויה מענינת למתוח את גבולות הזכרון ולנסות להבין בכלל מה זה הדבר הזה שקוראים לו זיכרון. משהו אחד ברור לפחות - הזכרון האנושי לא עובד כמו זכרון של מחשב. המודל הבינארי לא מתאר אותו נכון. מה שעוזר לזכור הם הקשרים ומשמעות, כלומר משהו דומה יותר לסיפור, לחוויה גופנית והגישה ל"תוכן" הזה שהוא בעצם לא ממש תוכן תלויה ברגיעה מסוג מסויים. רגיעה שקשורה בריכוז.
כתבת תוכן במרכאות כפולות כי אנחנו, ככה נדמה לי, לא זוכרים תוכן אלא משהו אחר. לכן כל כך קשה לזכור בעל פה מילה אחר מילה, אבל קל יותר לזכור את הרעיון הכללי, את ההגיון הפנימי של משהו.
זהו בינתיים
אה, הנה הכתובת: http://www.geocities.com/[po]a federman[/po]

אסף, ידעת שכל אחד יכול לערוך את הדף הזה? אני מתכוון שכל אחד ממש יכול לערוך ולא רק להוסיף את שלו. שים לב למשל להודעה עם שגיאת ההקלדה שהכנסתי למעלה בענין תיאטרון הקבוקי.
האם מדיניות אקולוגית כזו הולמת את האידאולוגיה שלך? אם תגיד כן -- אני אשנה את כל ההודעות שלך לדברים מצחיקים!
סתם.
בי מותק.

שלום אסף. תודה על הערותייך. הן מוסיפות.נראה לי שאני מסכים איתך בעניין הזכרון והשימוש בו. היי!! רונית ויזר נכנסה לבקר... רק רגע... היא אמרה שהטיסה היתה מטרמינל 4.... לא 3..... השאלה היא למה בכלל אנחנו לומדים? האם זה מוסיף לנו? מפתח אותנו? האם אדם חסר דעת והשכלה הוא אדם פחות? האם אדם בעל יכולת אינטלקטואלית מפותחת חווה חיים מלאים יותר, שלמים יותר? אמרתי לדני ש "השקפת עולם של אדם היא בית כלאו". הוא אמר שהיא דווקא חירותו. אני מוסיף ואומר שאם כבר יש דעת, אז שתהא דעת מפותחת והוליסטית, אך אז כשהדעת שלמה - אין היא משרתת עוד, אלא כובלת. אז הדעת היא בית כלא פרטי. כי את העולם אי אפשר לתבנת, למדר, להבין. את העולם, החיים, בסופו של תהליך, ניתן רק לחוות באופן הכי בלתי אמצעי שאפשר, בלתי תבניתי.
בכל מקרה, אני שמח להודיע על קיפול הטיפי ומעבר אל יער עופר יחד עם מספר חברים. "קהילת היער" יוצאת לדרך.
אהבה.
תמונה

כלים משמעותיים

אורח החיים שמאפיין את התרבות בה אנו חיים אינו מזמן מפגשים משמעותיים שלנו עם העולם. המכונה התרבותית פועלת לטובת האינדיבידואל וחייו האישיים, ובכך אינה משאירה מקום להתמסרות היחיד בתוך העולם.
השפע הטכנולוגי שבא לפשט ולשרת את היחיד ? הפך את אותו יחיד לעבד אל הכלים הטכנולוגיים ושבוי בהשלחות החברתיות שלהן. לפי-כך אין אדם יכול להתמסר להווה ולקצב הזרימה הטבעי של החיים. בכל מקום בו התרבות נוגעת ? הקצב זורז, והחשיבה הושפעה מדפוסי העבר ותוכניות העתיד.
מתי לאחרונה שהיתם זמן משמעותי במקום אחד, בחברת אותם האנשים? לרובנו חוויה זו היא זרה ויוצאת דופן. אנו רגילים, כאילו שכך נוהג עולם, לנוע ממקום למקום, מבלי שנשאר במקום אחד. אנחנו פוגשים אנשים, משוחחים משתפים וכבר זה ממשיך לשם וזה ממשיך לשם. אין מקום למפגש משמעותי עם הטבע, עם הזולת, עם עצמנו. חישבו, לפני עידן הטכנולוגיה לא היה אפשרי לשנות מקום כה בקלות, וזו אף לא הייתה התרבות. האחריות של האדם הייתה מזערית הוא אינו היה יודע אודות מאורעות שקורים בזמן הווה ברחבי העולם. כל עולמו היה מוגבל לנוכח מסביב, ובכך מוחו היה שקט יותר, רגוע יותר והוויתו בזמן הווה הייתה מלאה יותר.
השפע הטכנולוגי, כמו כל דבר עלי אדמות, מביא איתו ברכה וקללה. האדם המודרני מתברך בתפישת עולם נרחבת מאוד שבעבר הייתה נחלת מעטים מאוד. אך האדם אינו יודע מה נכון ומה לא נכון ולמרות זאת הוא המציא כלים מתוך הנחה כי כלי המשרת את האדם ? הוא טוב בהכרח ? ובכך הקללה. המציאות קיימת, הכלים קיימים. הידע התגלה. לנו נותר לבחור מתוך הקשבה ליבית עדינה באילו כלים להשתמש, כמה, מתי, איך ולמה.
אני מוצא שרוב הכלים אינם משרתים אותי. אני מעדיף להמעיט בשימוש ברכב, חשמל, תקשורת (פלאפון), מטוס, בישול, חקלאות, כיסא ? מתוך הבנה שאני לא מבין. לא יודע איזה כלי משרת ואיזה כלי מעבד אותי ( מלשון עבד ). שימוש מושכל, שימוש קשוב יחזיר אותי לקצב הטבעי של הטבע, לקצב שלי, לחשיבה רגועה, מאפשרת, אוהבת.
אסף.

אסף היקר !

כמה עידכונים:
אני ושירה עברנו לדירה חדשה - קצת יותר גדולה ממטר וחצי רבוע

ואתה כמובן מוזמן בכל עת.

רועי התחתן לפני כחודש והנה שתי תמונות:

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 827BB9256ECC4EDFA52BA9C45B71962C[/po].JPG

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 5E541FD866F94149AA45D99C47F2C90E[/po].JPG

הוא יחזור בתחילת אוגוסט ארצה.

צ'או בינתיים !

לשרון ברקת
מה נשמע ? איזה כיף לשמוע ממך פה ! ממש עולם קטן.
אני נמצא במייל [email protected] - אשמח לשמוע ממך.

אבי חמוד.
תודה על התמונות. על ההזמנה. תתחדשו. תתרווחו בבית החדש. מקווה שניפגש בקרוב.
חזרתי משבוע רטריט של "תובנה". ויפאסנה. מרגיש טוב. נקי . מרוכז. חדש.
www.tovana.co.il
אוהב.
אסף
MAY ALL BEINGS LIVE IN THIS MOMENT

בסייעתא דשמייא טוב באב התשס"ד

זיהוי, התבוננות וביטוי

לאחרונה השימותי ליבי על כי אני מתבטא באופנים שלא אופייניים לי. זה קשור לתסמונת רוחנית שזיהיתי בעצמי: מאז שגיליתי שאני זה לא אני, החלטתי להיות כמה שפחות לא אני ? ובכך התבטאתי פחות, הגבתי פחות.
הזמן עבר ו"לא אני" הפך להיות אני ? אך זה גם לא אני. אז מי אני?
אז לאחרונה ראיתי שאני מרשה לעצמי להתבטא באופן רחב יותר, ותגובות נחלת העבר חוזרות אלי בגוון חדש. כחלק מכל התהליך הזה הבנתי שאני, או "לא אני", נמצא בהסתר פנים, לא מבטא את רגשות ליבי הרוחשות מתוך פחד שהם לא אני ואין להם מקום.
התחלתי לבטא את רגשותיי ? ויאמר כי טוב.
והנה פתאום אני מתחיל לשמוע סביבי כיצד הבלבול רב. כיצד יש קריאה מצד בעלי סמכות רוחנית לא לבטא את הרגשות. במדיטציה מדברים על התבוננות. על אי-תגובה. מדברים על הדחקה! (לכאורה).
הרב יובל כהן אשרב מדבר על זה שהכעס זה לא טוב. זה עושה רע לכבד. אסור לכעוס. צריך להדחיק! הוא לא אומר כמובן בפירוש שצריך להדחיק, אך זה משתמע (כביכול).
אדם נמצא בכעס. הוא לא בחר להיות בכעס. הכעס הציף אותו. עבר הכעס. הוא נזכר ברב יובל שאמר שכעס זה רע לכבד, והנה הוא כועס על כעסו...
אני אומר שזה מבלבל. הקריאה של הפנטזיה שלנו של עולם טוב יותר מבלבלת אותנו, מבקשת מאתנו לא לבטא את הרגשות הקשים מתוך נימוק ברור שאין להם מקום בעולם מתוקן. אבל חוסר ביטוין, הדחקתן הוא הוא שממשיך ומזין את העולם המקולקל.
זה מבלבל. מצד אחד לא כדאי להיות עבד לכעס, לתת לו להשתלט עלי כל אימת שירצה. מצד שני אסור להדחיק ולהתעלם מהכעס שהנה בא ועולה מן הנשמה.
אני מאמין שהאיזון נמצא כתמיד באמצע. "נוסחת הפלא" קשורה ביכולת שלי לזהות כעס, להיות יכול להשהות, ולו ברגע, את עלייתו, להתבונן בו ולבחור ממקום חופשי יותר מה התגובה המתאימה; לבטא את הכעס? איך לבטא? או אולי מעצם התבוננותי והשהייתי איבד הכעס מעוצמתו המשחיתה.
אני נזכר ב"נוסחת פלא" שנתן לי המג"ד שלי כשהיינו בלבנון. הוא אמר לי שברגעים קשים שבהם הוא צריך לקחת החלטה אחראית במהירות הוא משתמש בנוסחה של: עצור! חשוב! פעל!
מדובר על דקויות; אדם לבדו יוכל להעיד בפני עצמו אם הגיב באופן אוטומטי לאותו רגש, אותו כעס, אם ביטלו באופן אוטומטי או אם זכה להתבונן בו באמת ולבחור בחורין בביטויו.

|?????|?????|
תגובה התבוננות אי תגובה

זיהוי וביטוי: כשרגשות קשים עולים; קינאה, כעס, פחד, תשוקה. סלידה ? על כל רובדיהם - טבעם הוא להציף אותנו, להיות אני, למלא אותי. בעצם לשלוט בי. על כן נאמר: "אל תשפוט אדם בשעת כעסו / בשעת צערו". מעין: הוא לא עצמו כעת. חכה שיתעשט, שיחזור לעצמו. מה הכוונה שיחזור לעצמו? לאיפה הוא הלך? כנראה שהאור הלך וחושך מילאו.
אז כשרגשות כאלו מציפים אותנו קשה לנו לזהות שאנחנו כבר לא אנחנו, שהאור ברח עד יעבור זעם. וגם אם יבוא אדם קרוב ויאמר לנו שאנחנו בחשכה, קרוב לוודאי שאותה חשכה תתגונן ותכחיש.
ובכן, היכולת הראשונה שעלינו לפתח היא "יכולת הזיהוי". יכולת הזיהוי מאפשרת לי לזהות בעצמי את הלך רוחי; אני שמח. אני עצוב. אני כועס. אני עצבן. אני עייף. אני צמא. אני רעב ולכן אני קצר רוח. אני נוהג ולכן אני מתעייף. אני קורא ולא מרוכז. אני מאוהב ומלא באנרגיה. אני אוכל מתוך חוסר רעב. וכיוצא באלו.
עולם שלם הוא עולם הזיהוי. אני מגלה שאין סוף לרבדים ולדקויות שאני לומד לזהות אצל עצמי. מה גם שתמיד יש זיהויים חדשים שנוספים, וזיהויים כאלו שאינם עמי עוד.
כל הדרוש למלאכת הזיהוי הוא כלי ההקשבה. הקשבה סקרנית, חוקרת. הרצון להיטיב.
כבן-תרבות ותיק אני יכול להעיד על תרבותנו כאחת שאינה מאפשרת מקום לרגשות קשים. מצבנו טוב יותר מתרבות שאר המערב בכך שלנו יש את החוצפה ואת חוסר הטָקְט ובכך רובד מסוים של רגשות יוצא החוצה בצורה מעוותת.
אך באמת, לצורך הנימוס, המוסר ובשל הפחד של תוצאות גילוי הלב ? אני איני יכול לבטא את הרגשות הקשים שלי ? ובכך ההסתר פנים, ההדחקה, השקר, ההגליה, הרמייה, הנחמדות, המתורבתיות.
דוגמה פשוטה: נערה / אישה מושכת את תשומת ליבי מאוד. אני מאוהב בה. הפחד מפני תגובתה, המוסר והנימוס מונעים ממני לגשת אליה ולאמר לה שאני מאוהב בה.
ודוגמה נוספת: ההורים התייחסו אלי שוב כבנם הקטן. הדבר מעצבן אותי, ומיד גורם לי להיות קצר ? רוח, עצבני, כעוס. מעגל קסמים נפתח בו אני כבר איני אני וסדרת מעשים, תגובות, ואמירות אוטומטיות מדרדרות את כל המצב. אני איני מזהה את המצב הקשה בו אני נמצא. מדוע אני נמצא בו? ממתי הוא התחיל? ולמה? ובנוסף איני יכול לבטא את מצוקתי ולהיפגש בדו-שיח בוגר עם ההורים ולבטא את רגשותיי הקשים. ובכך אני בהסתר פנים כפול. לא מודע ממש להתדרדרות מצב רוחי, ואיני מסוגל לבטא את המצוקה בה אני שרוי.
אחת הדרכים לביטוי אותו הסתר פנים, לביטוי אותם רגשות הוא המפגש. היכולת שלי להיפגש עם אותו אדם שרגשותיי הקשים קשורים בהוויתו. לדבר את הקושי. לא להטיחַ אשמות. לא לתקוף אלא לגלות את הלב מתוך תמימות, מתוך רצון להיטיב את המצב. מפגש. דו-שיח. דיאלוג. של פתיחות. של אמת. של כנות. של אהבה.
דרכים נוספות לביטוי קשורות במעשה האומנות, ובמעשה ההתבודדות. ובאמת אין סוף לדרכי הביטוי שלנו.
תהליך זיהוי הרגשות וביטויין משחררות אותי. רגש שזוהה ובוטא יכול לעזוב אותי, ולהמשיך לו הלאה לחפש פונדקאי אחר.
MAY ALL FELINGS WILL BE HAPPY
אסף.

טוב לשמוע ממך!

מתגעגע אליך!!!

אני קוראת את הדברים שלך, בדרך הביטוי הכל כך בהירה וקולחת שלך, מזהה את הדברים בהם התבוננת ואולי גם את רגעי ההתבוננות באותם דברים ותוהה - מה באמת משמעות האופן שבו אנו מתבטאים? אנחנו חושבים ומגדירים במילים. לכן ביטוי מילולי בע"פ או בכתב יכול להגדיר בצורה הכי מפורטת ומדויקת(?) את הרגשות שלנו. כמובן שגם דרכים אחרות - כמו מוסיקה, ציור, משחק, ריקוד משחררות ומבטאות, אבל בצורה מופשטת יותר. יכול להיות שכל הדקויות שאתה מדבר עליהן, המצב המסוים שלי מול אדם מסוים דורשים מאיתנו התייחסות אישית, ביטוי מדוייק בשביל להשתחרר באמת. יכול להיות שככל שאכתוב יותר ההתבוננות העצמית שלי תתחדד , אוכל לזהות מצבים ולהתבונן בהם יותר בבהירות. עצם זה שעכשיו אני משקיעה את הזמן בהתנסחות, בביטוי של מחשבות, הופך אותן ליותר צלולות עבורי. ואת זה אני עושה בהשראתך - בהשראת צלילות הכתיבה שלך וההתעמקות ברעיונות עקרוניים. אתה כותב בקטעים הקודמים שלך שחשיבה ותבניות מפריעים לנו לחוות ו"להבין" את העולם באמת, בצורה בלתי אמצעית. דוקא עכשיו אני מרגישה שהכתיבה עוזרת להתעמק במחשבה - לא רק לחשוב בשטחיות סחור סחור אלא להאט קצת ולהגיע יותר לעומק.( כמובן שקיים גם הצד השני - של יתר-כתיבה: ניתוח, התבוננות כפולה בכל דבר, ניסוח מילולי של כל דבר . אני מניחה שזה כבר יכול לפגום בראשוניות החוויה, יוצר תלות בכתיבה (ובכלי הכתיבה

) אבל הכתיבה עוזרת. וגם דורשת - את הזמן, הריכוז, (הכסא, המקלדת והמסך - במקרה הזה) וזהירות - שלא להיות כבולים ומקובעים על ידי רעיונות שכבר נוסחו. את הגמישות לבטל את הכל, לשנות את כל מה שכבר נוצר והתגבש ולהתחיל מהתחלה - מכלום, ללא מילים.

תודה רותי. אי רוצה לקרוא עוד מפרי ידך הימנית...

אסף אחי היקר.
ברצוני להגיב למה שכתבת:
אני שותפה להערכה שלך אל תהליך זיהוי הרגש. זה קודם כל מעשיר את עולמנו הרגשי על ידי זה שניתן לקרוא לדברים בשם. יש סדר בבלגן שבלב. זו רמה מפותחת של קיום. מה שאצלנו בבית קראו "מצב רוח רע" יכול להיות אינסוף דברים. דקויות כמו עצב, מתח, עייפות, מתארות ביתר דיוק את ההרגשה. ולפעמים זה נעים לדייק וכמו שאמרת ? אם אפשר לשים את האצבע על הרגש המדויק זה לפעמים עוזר לו ללכת. כאילו אמרנו לו לרגש "עלינו עליך, צא מהמחבוא!" ואז הוא ילך. עם הזנב בין הרגליים. ושנית אני חושבת שככל שמתבגרים ומתאמנים בזיהוי ניתן לנו לזהות בעצמנו תחושות מוכרות שכבר הרגשנו. לפי זה, אדם מבוגר יכול להיות מומחה ברגשות כאלו ואחרים. מישהי אמרה לי פעם שזה יתרון של הזדקנות, אתה כבר ממש מנוסה בבורות וההרים של החיים. אותי זה מרגיע לפעמים פשוט לתת שם לרגש שאני מזהה: אני פשוט עייפה, בגלל זה הכל נראה לי שחור. מחר בבוקר בודאי ארגיש טוב יותר והכל יראה יותר חיובי. אני זוכרת שההגיון הזה עבד בשבילי פעם וזה מנחם ומרגיע לחשוב שיתכן שזה מקרה דומה. זה נכון גם לגבי אחרים: אם מישהו מדבר אלי באגרסיביות, במקום ישר להיעלב או במקום להיסחב לאלימות מילולית, אני יכולה להבין לפעמים שהאגרסיביות הזו היא שלו. זה גם זיהוי. ואז יותר קל לי לשים לב ולסלוח או לוותר לבנאדם. אם כי גם נרשם אצלי אי שם בראש שהאיש הזה מסוגל לאגרסיביות כלפי העולם. כשאני מצליחה לזהות רגש שלילי אצל אחר שנדמה כי הוא מופנה אלי ומצליחה לשמור על המרכז שלי, על שלוותי, בלי לקחת את זה ללב ? זה אז אפילו משמח אותי. כי אני מרגישה חזקה וחכמה.
ואתה אחי הקטון, תענוג לקרוא את הגיגייך. ישר בא לי לשבת אתך מול חוף הים עם איזה קפה ובקלווה, ולדבר, ולדבר. אינשאללה בקרוב.
נשיקות רבות
נעמה.

א----ח---------ו-------ח----------ת---------י !!!!! כמה יפה את!!!!!!
מילים מדויקות ומצחיקות, כיאה לך. שולח המון אהבה לבריסטול השכנה.
אסף

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm DA44808E4AEF403F98855643499A1C8E[/po].JPG
אני מנגן על חליל תורכי (נאיי)

ליטוסט
ר
רגשות
חוויה סובייקטיבית, פנימית
"...וסרמן: "כלום היית מעלה בדעתך, הר נייגל, שאנו, בני האדם, נזר הבריאה, בכל משך חיינו הארוכים עושים אנו שימוש אך בשתיים או שלוש עשרות של רגשות? ושבאורח קבוע ואינטענסיבי - בעשרה או חמישה עשר בלבד? ...אלא אהרון מרכוס שלנו נתקומם כנגד עליבות זו שנכפתה עלינו ... תאב היה לפרוץ לו דרך אל ארצותיה הבלתי נודעות של הנפש, אל זה הלחש-בחש שהכל חשים בקרבם, ואינם מעיזים ליגע בו.
...מלכתחילה היה ברור לו שהאשם נעוץ בלשון: שבני אדם מאולפים לחוש רק את מה שהם יודעים לכנותו בשם. שאם יחושו רגש אחר, עז וחדש, לא ידעו מה לעשות בו וידחו אותו מעל פניהם, או שיחטאו לו בכך שימזגו אותו עם רגש אחר, בעל שם ומלה, המוכר להם. בכך - מתוך עצלות ורשלנות, ואולי גם פחד - יטלו ממנו את משמעותו המקורית. מרכוס: "ואת קריאתו אליהם. את תביעתו מהם. את דקויות העונג והסכנה אשר בו."
...בהקשר זה הערתו של הסופר הצ'כי ...ביחס למלה הצ'כית "ליטוסט": לדבריו זוהי מלה שאי אפשר לתרגמה לשום שפה אחרת. היא מבטאת "תחושה אינסופית כמו אקורדיאון פתוח" היא מהווה תרכובת של רגשות רבים: צער, חמלה, חרטה וגעגועים בבת אחת ..." אני מחפש לשווא מילה שוות ערך בשפות אחרות, מה גם שלא נהיר לי בכלל איך ניתן להבין את נפש האדם בלעדיה."

מתוך: "עיין ערך: 'אהבה' " מאת דוד גרוסמן, החלק האחרון - "האנציקלופדיה המלאה של חיי קאזיק", תחת הערך 'רגשות'.

רותי. תודה. האם קליין הוא שם משפחתך? מי את?
הציטוטים שבחרת לכתוב יפים. הם מבטאים כמיהה להוויה מלאה יותר. האם את חושבת שהוויה זו אפשרית, או שהיא בגדר פנטזיה אוטופית? אני מאמין. באופן כללי. מאמין. בוטח. לא תמיד. משתדל. מאמין שאולי יש אמונה שאומרת שאני זה לא אני, ואולי יש אמונה שאומרת שאני זה רק 15 או 10 אחוז מאני, אבל יש גם אמונה שאומרת שאני יכול להיות רק אני, במלואותי. אז אני מחפש את אני, חוקר, בודק, שואל, בוחן אמונות, מאמין בכח המייטיב שסוחף יום יום את כל האנושות קדימה אל הלא נודע.
אולי המילה הפאלית META מתאימה למילה הצ'כית "ליטוסט"... ואולי בעברית זה "אהבה"...
אסף.

רותי!!!! יופי!!!
ברוכה את! לא קשור - אם את עדיין מחפשת בית לדיונה בירושליים, אז נטע מכירה המון אפשרויות. אל תהססי להתקשר: 054-4493242.
ואלינו: אל לנו להיתפס כה מהר אל ה"ליטוסט". ה"ליטוסט" הוא בליבנו ומעבר להבנתנו הקוגנטיבית, אך אנו עדיין באותו עולם קוגנטיבי, עולם של הגדרות, של תבניות. אני מאמין שהדרך לשחרור מהראייה התבניתית היא הבנת התבניות עלי ידי תיאורן בכליהן, במילותיהן שלהן שמחיות את הנוכחות שלהן. ה"ליטוסט" נמצא כשאני מסתכל לך בעיניים. אבל הוא לא שם תמיד. הוא בא והולך. אי שימוש במילים "רגילות" לשם קידוש האחר הוא מבחינת הדחקת המציאות... את יורדת לסוף דעתי?
התן מילל בלילה כמו שאת ואני מנגנים בחליל - ליטוסט.
את באה ל"הליכה שקטה" ולסולחה? 17 לאוגוסט.
http://www.middleway.org/Hebrew/index.html
אז המון אהבה.
אסף

נראה לי שאנחנו מדברים על אותו תהליך. כמו שכתבתי - השלב הראשון הוא להבין במילים, ולא "אי שימוש" במילים. מילים והגדרות הן כלי מאוד רגיש לאבחון, בדיקה והבנה של דקויות.
אבל כמה נפלא זה לגלות שיש עוד עולם שלם מעבר להן, שלא הכל מתמצה במילים, אפילו מילה כמו "אהבה". ושיש בתוכנו עוד אינסוף רגשות בתוליים שעוד לא קוטלגו ונקראו בשם...
חשבתי אולי על טיול בצפון ב15-19 . נראה...
רותי

היי אספוש

כתגובה לכעס....ולרגשות.....
הרבה אנשים פוחדים להתמודד עם עולם הרגש.
אנשים נוטים להדחיק את הרגשות, להתמודד עימם, מגדירים אותם כ"שליליים", מגדירים את הכעס כשלילי בגלל אולי החשש מפני תגובתו של האחר, אליו מופנה הכעס.
אנחנו לא צריכים לחסום את הרגשות האלו ולא לתת להם להתבטא, כי זה גורם לחסימת האנרגיה הזורמת בגוף, אי-נוחות פיזית ואז מופיעות מחלות למיניהם....
אדם שנמצא בתהליך התקדמות לתודעה גבוהה, מכיר את הכעס שבו, הכעס העצור ויודע איך למתן או להתמודד איתו בצורה שקולה ונינוחה יותר (מתחבר אל הכוח שלו בחזרה), כך שלא תפגע בסובבים ולא תשתלט עליך, ותשמור על האיזון של גופך.
הכעס אכן מגיע מהכבד, הכבד מזרים המון דם לכל הגוף, זו האנרגיה שאנחנו חשים מהאחר כשאנחנו מודעים לזה, ותחושת אי-נוחות. אני לא חושבת שזה מזיק לכבד, זה תפקידו, מה שכן מזיק לו זה הרבה דברים אחרים שאנחנו מכניסים לגופינו, הוא סופג את כל הזבל שבגוף....הכעס לא "רע" לכבד, הוא מפעיל אותו בעוצמה, והוא מציף את כל הגוף בדם ואנרגיה.

אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ומתגעגעת

אתה מוזמן לבקר...חודש הבא הלידה....
קרן

רותי, שלום וברכה. לאחרונה חוויתי את עולם השקט, העולם שמעבר למילים. זה היה בריטריט האחרון, במדיטציה. כריסטופר , המורה, אמר שהמילים שהוא משתמש בהן - הן רק כלי שמצביע על חוויה שאין לתארה באמת במילים. ואולי זה התסכול שחווים אנשים שחווים תודעה והבנה גבוהה, ואינם מסוגלים להעביר בקלות את החוייה או להנחות בדרך. זה אפשרי לעזור במילים אך הן כל-כך מוגבלות. כריסטופר אמר שהתודעה הגבוהה משתקפת במקום בו יש שקט מלא, ללא אני, ללא הפרדה בין אני למחשבה. הרגשתי, ועודני מאמין, כי פיתוח התודעה, קרי, מדיטציה נכונה - מפתחת שקט, אותו אני מדמה ללהבה, אשר כל מחשבה / רגש ( מה ההבדל? ) שעוברים בראש בין שקט לשקט, כאילו עוברים דרך הלהבה אשר מטהרת את המחשבה. מטהרת כמו שניתן לראות כתם על בד לבן שהולך ומתמוסס במיים עד שנעלם.
את מטיילת לבד? אחותי ומשפחתה באו לבקר מאנגליה, אבל אולי אצטרף אליך.
שולח לך גוש של שקט ואהבה!!!

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 96BF2547667049C588A848671D1D997C[/po].JPG

קרן ( אאאאאבבבביטל ), איזה יופי לראות אותך כאן. כל כך הרבה זמן לא נפגשנו... אני גם אוהב ומתגעגע. מתרגש בזכות הלידה הקרבה.
אני מאמין שכעס הוא כלי מאוד חזק. מאמין שאנו נולדים אל תוך החשכה, ושרק מתוך החושך אפשר למצוא את האור, ולכן בדרך אל האור, הכעס משמש ככלי המורה לנו היכן החסימה שלנו. עלינו לבטא את הכעס, בביטוי נכון, כפי שניסיתי להסביר למעלה. ואז שוב עלינו להתבונן ולהבין מדוע עלה הכעס. מה הוא, הכעס, בא לסמן לי? מה חסום? וזהו בקצרה השימוש בכלי הכעס. אז קרן, מתי ולמה את כועסת? וגם - את כועסת עלי? באמת!!!!

לא כועסת - הוספתי על מה שכתבת על הכעס.....
תצטרך לעבוד קשה כדי שאכעס עליך....אני מתגעגעת מאוד...
חוצמזה אני מחכה שתגיע לביקור מתישהו, איפה אתה עכשיו ומה קורה איתך?
מקווה שטוב לך ושנתראה בקרוב...

אוהבת קרן

קרקי. אני בבית של ההורים, כבר שבועיים+ . בשלבי החלמה סופיים מכל מיני פצעים. בעיקר ברגליים. עכשיו אחותי באה לביקור מלונדון עם משפחתה ( לא נעמה...). שבוע הבא אני רוצה ללכת ב"הליכה שקטה" אל הסולחה שב"שוני". שבוע אחרי זה ריטריט בנווה ים. כנראה שככה יראו חיי בקרוב. קצת פה, קצת שם; נוודות. איפה את גרה עכשיו?
אוהב.

בשלבי מעבר לאליכין - אני אתקשר יותר מאוחר....

לא בטוח שאני באמת אטייל בסוף. יכול להיות שאני אשאר בבית להכין הדרכות וללמוד לקורס של יד בן צבי.
תוכל לכתוב לי פרטים על ה"סולחה"? לא מצאתי אותם באתר.

מוזר לי להיות הרבה על המחשב. בעיניי זה בדיוק הפוך מלהיות בחוץ, או לפגוש אותך, ובכל זאת אני פוגשת אותך...

להתראות בקרוב!
רותי

שלום.
רצוף בזאת כתובת האתר של ה"סולחה". מי שמגיע - משפיע!

www.sulha.com
ברוכים אנחנו!

הנה כמה קטעים מתוך המאמר: "העוול שבמידור החד גילאי" שדני לסרי כתב:
למאמר המלא: העוול שבמידור החד גילאי

..."הסללה: יש קשרי גומלין הדוקים בין המידור החד גילאי לבין התפיסה המוסללת של החיים. ילד שגדל בתוך המרחב הממודר מבין שיש נתיב אחד ברור, תקין ונורמאלי. כמו כל מוצר על קוו ייצור הוא יודע שצריך לעבור דרך השלבים, ושבכל גיל צריך לקרות הדבר הנכון. אם לא, זה סימן לבעיות. מובן מאיליו שבגיל שתים עשרה עוברים מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון ושאחרי תיכון יש צבא ואחרי צבא אוניברסיטה או מה שזה לא יהיה. זה המסלול הנכון. החיים כולם מתכנסים אל תוך המסלול הזה, והמרחב העצום שמחוץ למסלול נותר לא נודע, ריק ומפחיד. בתוך המסלול ברור לך מאוד מאין אתה בא ולאן אתה הולך. אתה בא מכיתה א', והולך לכיתה ג'. ילדים מתרגלים לחשוב על עצמם במונחים כאלה. אחר כך, כשהם יוצאים למרחב הפתוח של החיים הממשיים הם מרגישים אבודים לחלוטין וממהרים למצוא נתיבים אחרים דמויי בית ספר..."

"...ההשוואה והתחרות: יש קשרי גומלין עמוקים מאוד בין המידור החד גילאי לבין הנטייה להשוואה. המידור יוצר את מבט העיניים הצידי המרבה לפזול על האחר כדי לזהות את מיקומו. זה מתחיל כבר בינקות: "הו, איזה ילד חמוד, בן כמה הוא?", "בן שנה". "מה והוא כבר הולך כל כך יפה?". "כן הוא הולך כבר מגיל אחד עשר חודשים, ובן כמה שלך?". "בן שנה וחצי". "והוא עוד לא הולך?". "שלי בגיל הזה כבר ידע לדבר". מי לא מכיר את ההשוואות הללו. זה ממשיך אצל הילדים כאשר הם מבקשים לדעת בן כמה החבר שלהם: "הא, אני יותר גדול ממך בשלושה חודשים". ומגיע לשיא עצוב כאשר כל ילדי כיתה ו' מתחרים להוציא את הציון הטוב ביותר במתמטיקה. זה עצוב. הוא רק בן עשר וכבר הוא רואה עצמו כבן קהל, מישהו סתמי, בן עשר, השייך למסה הזו של בני העשר האחרים שאין לו שום מכנה משותף אתם ובכל זאת הוא חייב להתחרות בהם כדי להצליח לזכות בהערכה עצמית. בעצם יש לו מכנה משותף אתם, וזה הופך להיות לחזק יותר ויותר עם השנים: הם כולם נמצאים באותה בעיה, באותו מלכוד, מה הפלא אם כן שזו גם התרבות המשותפת שהם מייצרים: תרבות שמתפתחת אחר כך לתרבות של גיל הטיפש עשרה..."

...זה בריא להיות לבד: זה בריא להיות לבד מבחירה כשם שזה בריא להיות בחברה, עם אנשים אחרים, מבחירה. זה בטוח לא בריא להיות בחברה כאשר אתה זקוק להיות לבד. ואם זו החברה הלא נכונה, אז זה בכלל בעיה. בעיות הניכור, אי השייכות, האלימות, שכל כך מאפיינות את תרבותנו, לא נפתרות על ידי המידור הגילאי, הן נוצרות על ידי המידור הגילאי, על ידי האונס שאונסים ילדים להיות עם בני אותו הגיל. עדיף שבת החמש עשרה תתחיל לדאוג לעצמה באופן יצירתי, ואנו נעזור לה, מאשר לדחות את הבעיה לגיל עשרים ואחד או שלושים וחמש. ויש כאן שני דברים שצריך ללמוד: הראשון זה ללמוד לווסת את הצורך שלך באנשים: לדעת מתי להיות לבד, מתי לחפש חבר טוב, ומתי ללכת להיות עם החברה. זה לא דבר שאתה יכול ללמוד עם כל הזמן אתה נדרש להיות עם שלושים ילדים בני גילך ללא כל בחירה. הדבר השני שצריך ללמוד זה איך לפגוש אנשים. בת החמש עשרה, עכשיו זה ברור, לא חייבת למען בריאותה להיות עם שלושים אנשים בני גילה, אבל, בת החמש עשרה זקוקה אולי, לחברה אחת או שתיים קרובות, שממש לא חייבות להיות בגיל שלה, ואולי למקום שמזמן מפגשים עם קבוצה יותר רחבה, שאליה היא אולי יכולה להרגיש גם שייכת. מקום שהיא יכולה לבוא אליו מתוך בחירה מתי שהיא רוצה. שתי הלמידות הללו מתעכבות ומדוכאות על ידי המציאות הבית ספרית. התוצאה: אם לא בגיל חמש עשרה היא תצטרך ללמוד בגיל עשרים ואחד. הבעיה היא שבגיל עשרים ואחד היא כבר רכשה הרגלים רעים, וחשיבה ממודרת. זה אומר שכמעט תמיד היא תברח מן הלימוד הזה ותמצא דרך להסליל את החיים שלה אל מחוץ למרחב החיים הממשי. היא תשכפל עבור עצמה ועבור ילדיה את התרבות המידורית. אולי בגיל ארבעים היא תתעורר להרגיש שמשהו כאן לא בסדר, ואולי לעולם לא....

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 19CBB9DEF52C4AEFB0026E8B8B52B913[/po].JPG

דני לסרי הוא חבר, איש חינוך, הוגה, סופר, עוסק במחקרים חינוכיים. יזם הקמת מסגרות חינוך אלטרנטיבית ( מיתר, האקדמיה הדיאלוגית ) מתוך אמונה שאפשר ליצור מקום מכבד, משמעותי, מקור שמחה לשותפים בו.

באופן אישי

אדם במצוקת אהבה לא יוכל להכיל את העולם על ריבוא גווניו.
לא יוכל להכיל אותי על ייחודי ומיוחדותי.

כשאני נפגע, אני נפגע באופן אישי!
קיימת האשליה כי: "אני לא מספיק טוב בשבילו/ה."
או: "התגובה של הזולת היא בגללי".
אך באמת אין לקחת שום דבר באופן אישי.
אין לקחת אחריות על תגובתו של האחר.
שהרי אם היה הוא מלא באהבה ? לא היה פוגע בי.
לא היה מתנגד למציאות.
לא היה דוחה אותי.
עלי להתבונן בהתנהגותי, שהביאה לידי הזולת לפגוע בי, באמצעות חכמת הלב.
היא בלבד תצבע את חווית התנהגותי כ"חוויה נכונה" או כ"חוויה עמוסה, דחוסה".
ואז מתוך השלמה וקבלה של החוויה, של המציאות כמו שהן ? תתחולל צמיחתי, פריחתי כבדרך אגב.
אסף.

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm C8A16E10B117475A94D7515AE15A03C5[/po].JPG

זה מאוד יפה הציור שלך. וגם מה שכתבת על לא להיפגע מתגובה מעליבה. נשיקות. נעמה.

נר זיכרון לאהובה הי הי ( הבודהה הצוחק ) שנפטרה השבוע בעיר הקודש. יהא זיכרה מעורר צחוק וחיוך והרגשת תקווה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן.

כּוּלֽיוּת

אני מזהה תופעה אורגנית, חוק טבע, חוק הכוליות.
האדם מקיים את חוק הטבע הזה, והדבר מתבטא בתופעת ההתמזגות.
מהי אותה תופעה?
הטבע נמצא בהוויה. הצמחים, הדומם, בעלי החיים ? כולם נוכחים במלאותם. אין פיצול אין חוויה של סלידה ותשוקה. כלב משחק הוא כלב משחק. עכשיו הוא בוכה אז עכשיו הוא כלב בוכה. גם תינוקות נמצאים באיכות הזו; כשתינוק מסתכל לי בעיניים אני פוגש מולי חוויה של נוכחות. לא נוכחות של שפיטה, ביקורת, בעד ונגד, דואליות, אלא נוכחות של הוויה. תינוק משחק הוא תינוק משחק. עכשיו הוא בוכה אז עכשיו הוא תינוק בוכה.
עד כאן חוק הכוליות מתבטא במלואו ובפשטותו.
אממה... התינוק גדל. הילד מבדיל עצמו מן העולם. בונה אופי, מעצב דעות, יוצר אינדיבידואליות ? ובכך הוא מוציא עצמו מן חוק הכוליות. הוא אינו נוכח עוד בטבע במלאותו. קול הכוליות נמצא בתוכו והוא זה שמכוון אל הטוב, אל עצמו, אל הכוליות.
אדם יושב במדיטציה. מחשבותיו שוכחות והוא חווה הווה. הוא חוזר לזרם הכוליות, ולו במעט כל פעם.
אך לא על התבטאות זו של חוק הכוליות בא אני לספר.
אני מרגיש כי ממש בחיי היום יום המודעים נקרא האדם אל הכוליות. זה מורגש בדרך כלל רק בדיעבד, לאחר ההתמזגות. מהי אותה התמזגות?
חוק הכוליות מזמן התמזגות תודעת האינדיבידואל עם אובייקט. איזה אובייקט?
זה יכול להיות מחשבה אישית, מחשבה של הזולת, זה יכול להיות תחושה פיזית ( רעב, כאב, בכי ), רגשות ( שימחה, כעס, עצבות ), זה יכול להיות הסביבה שלנו ( נהיגה בכביש, שיחה בקבוצה, נגינה בחליל ), כל דבר שהוא חיצוני לתודעה שלנו אשר חוֹוָה את העולם הפנימי והחיצוני.
באותה התמזגות נשכחים במידת מה העבר והעתיד. יש נוכחות זמנית ( זמנית ביחס לזמן התקיימות האובייקט ).
אותה נוכחות לאו דווקא מהדהדת עם נוכחות של איזון, נוכחות של אהבה, נוכחות של חמלה, ונוכחות של שימחה בשמחת הזולת. זו נוכחות לטוב ולרע, לנעים וללא נעים, לקשה ולקל.
וכך כאשר אני כותב שורות אלה איני נמצא עוד בספר שקראתי לפני ( אף שהשפעתו מהדהדת ) ואיני נמצא במה שאהיה אחר כך. אף איני מרוכז כולי בעשייתי, ומחשבותיי מפוזרות; אולי אני חווה בלבול, כעס, רעב, אי נוחות ואלף דברים אחרים ? טוען אני כי בכל אלה אני ממוזג עכשיו. אני הופך להיות האובייקטים החיצוניים והפנימיים שקיימים ממש עכשיו. אני שיקוף של המציאות.
וכך אם אני מבולבל ? כל כולי מבולבל, ללא עבר ועתיד. אני הוא הבלבול.
לכן נאמר: "צרת רבים ? חצי נחמה" שהרי אם צרתי, הבלבול שלי שהופך להיות אני עצמי, אינו רק בלבולי אלא חוויה כללית - מוקל לי. תופעת ההתמזגות מתמוססת מעט ויש אוויר לנשימה. לא רק לי קשה. לא רק אני מבולבל. לא רק אני חווה בדידות...
בבודהיזם מדובר על תודעת ה"אניצ'ה". תודעת השינוי התמידי. תודעה שכזו באה לעזרתי באותה מידה ואופן. שהרי אם חווית הבלבול, הבדידות וגם חווית השמחה והצחוק הן כולן זמניות וברות שינוי, אז אף על פי שאני נטמע בהם והן נטמעות בי וחל מיזוג, אין הן יישארו לעד ? ויש אויר לנשימה... ואין היצמדות לחוויה, לאובייקט של התודעה.

איני בא לצדד או לשלול התופעה, אלא רק לדווח על קיומה.
מודעות לקיומה יכול לשחרר משהו ולהניע משהו אחר ולקרוא למציאות אחרת, יותר מאוזנת למלא את חיי.
אסף.

חווית הדיכוי

אומרים שכלב משקף את בעליו; "הראה לי את כלבך ואומר לך מי אתה".
אומרים שמצבור החברים של אדם משקפים את האדם; "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה".
אומרים שילד קטן הוא שיקוף של משפחתו, הוריו, במיוחד אימו.
כשיש ילד בעייתי בגן או בבית הספר אומרים ש"יש לו בעיות בביית".
אבל כשאדם מדליק לעצמו סיגריה לא אומרים שזה ביטוי של לחץ, דיכוי וגסות שהוא חווה בחיים...

אני אומר שכל סוג של פגיעה עצמית וחיצונית, כל סוג של התנגדות שאדם מיצר ? הוא שיקוף של דיכוי, לחץ וגסות. בין אם זה מופעל בבירור מבחוץ ( מהחברה, מהתרבות ), ובין אם זה מגיע כביכול מבפנים, מהאדם.
אדם שטוב לו, שנעים לו עם עצמו בגוף, בנפש. שנעים לו עם הסביבה, עם האנשים, עם המשפחה, עם התרבות, עם המציאות ? אדם כזה לא יפתח תסמינים של גסות; גסות הרוח, גסות הנפש, גסות החומר. אדם כזה יישאר ברמת העדינות, האינטימיות. לא יהיה בו צורך לשקף, לבטא ולהחצין מציאות גסה, לחוצה ומדכאת שהוא חווה פנימה כתוצאה מביטויים גסים אלו של המציאות שהוא חווה מבחוץ ומבפנים.
על כן נאמר: "אין אדם רע ? יש אדם שרע לו".

הרברט מ. שלטון כותב בספרו "חיי האדם": "אין טעם לנסות להשתחרר באופן הדרגתי מהרגלים ומחטאים מושרשים. טבק, קפה, תה, אלכוהול, אופיום וכד' מעוררים את התשוקה לצרוך אותם. אלה המנסים להיגמל מהרגליהם בהדרגה, מסיימים כרגיל בכישלון לשבור את הכבלים ולשחרר את עצמם. התשוקה החולנית לחומרים אלה נשמרת על ידי ההתמכרות הקלה ביותר להם. אין כל בטחון למשתמש עד שהגִריות של מערכת העצבים נעלמת וחוזרת רגישותה הנורמלית. די בכמות הקטנה ביותר, כזו שהאינסטינקטים יכולים לחוש בה, כדי להאריך לתמיד את קיום המצב החולני של מערכת העצבים; ועד שהמערכת תוחזר למצבה הנורמלי, אין המשתמש בטוח לגמרי. עד אז, ריח הטבק, או מראהו של סיגר, או אפילו המחשבה או הזכרת הטבק עלולים להחיות את ההשתוקקות החולנית בכוח שאי אפשר לעמוד בפניו. אפשר להתגבר על ההרגל בקלות רבה יותר ובפחות סבל, אם הוא יופסק בבת אחת."

"אין כל ביטחון למשתמש עד שהגִריוּת של מערכת העצבים נעלמת וחוזרת רגישותה הנורמלית". כך, כמו ביחסי גוף נפש, כך גם אין אפשרות לאדם להיגמל מביטויי הלחץ, הדיכוי והגסות שהוא חווה, עד שהוא עצמו אינו חווה אותם עוד ככאלה. עד אשר השתנתה תפיסתו את העולם ובכך השתנתה הוויתו, חוויתו הפנימית מחוויה שמשקפת לחץ דיכוי וגסות לחוויה שמייצרת עדינות אינטימיות ורכות.
על כך נאמר: "אין רע בעולם ? יש אדם שחווה רע".
אסף.

"להגמל מסיגריות זה דבר מאוד קל. עשיתי זאת פעמים רבות."
מארק טווין

אסף איך היה בראש פינה?

תומר.
ברוך השם, היה ממש טוב בראש פינה. נראה לי שאני עובר לשם. שלחתי לך מייל אישי... תודה על ההתעניינות.
אסף.

אתגר וקפיצת מדרגה

"אתגר" ו"קפיצת מדרגה" הם שני מושגים מקבילים.
שניהם באים לעורר את ההכרה, את האדם.
בהשפעת "חוק הכוליות", האדם נטמע במציאות ובכך המציאות הופכת להרגל.
"מוטב להישאר בידוע, במוכר, בבטוח מאשר להסתכן ולהיחשף לחשיבה אחרת, למציאות אחרת, להרגלים חדשים"; אומר לעצמו האדם המנומנם, אומרת לעצמה ההכרה רווית הספק, הפחד והרפיון.
מודעות של אתגר ושל קפיצת מדרגה אומרת שאל לו לאדם להסתפק בידוע, במוכר ובבטוח. מוטב לו לאדם שיהיה סקרן, חקרן ואפילו ספקן במה שכבר יש.
לעיתים העולם מזמן מודעות זו. זה קורה כאשר מתרחש שינוי מעורר במציאות; מחלה, מוות, פשיטת רגל, אהבה, פגישה משמעותית, או כל חוויה משמעותית אחרת.
אדם שמרגיל עצמו לסוג זה של מודעות אינו נתון לחסדיי המזל, הגורל והמקרה. הוא אדם חופשי יותר עם מרחב בחירה רחב יותר. עם היקף רצון מוגדל.
מה הכוונה ב"אתגר"? מה הכוונה ב"קפיצת מדרגה"?
הכוונה היא לעשות את השונה, לחרוג מן הידוע, לדבר אחרת, להתנהג אחרת.
לקום למשל במשך שבוע לראות את הזריחה.
כמה חופש יש בפעולה פשוטה שכזו; לקום שבוע בזמן הזריחה. כמה היא משחררת את הנפש מכבלי המכניות, הניכור, מהאוטומטיות, מההרגל.
"קפיצת מדרגה" משמעותה הגדלת העומק והמשמעות שבחוויה-הוויה, ואף הרחבת היכולות הקוגנטיביות.
קפיצת מדרגה קורת מטבעה כחלק מלמידה טבעית של האדם. אך כאשר אותה קפיצה אינה באה, ניתן לקדמה על-ידי הזמנת מציאות מקפיצה. על-ידי לקיחת אתגר, וחריגה מן ההרגל.
שזה אומר גם שאל לו לאדם להיתפס לשום קיצוניות, כי כל דרך - סופה להיהפך לקשיחה פריכה וחסרת דיאלוג יוצר חיים. חוץ מדרך אחת ? הדרך שמתחדשת בכל רגע.
חשוב לציין כי, כתמיד, יש לבדוק את הכוונה הפנימית. כי אם אדם כביכול נמצא בהרגל, אך בחוויתו הפנימית הוא נמצא בהתחדשות אז אין הוא נמצא בהיקשרות למציאות, אין הוא רדום ואין הוא במכניות. אך איך ניתן לדעת מתי אדם נמצא בהרגל ומתי בהתחדשות?
התשובה לכך דומה לאותה תשובה שנותנים לאדם ששואל: מה זאת אהבה? אומרים לו: כשתחווה אהבה ? תדע שאתה חווה אהבה.
שנזכה.
ברכות החלמה לאבא של נטע!
אסף.

אסף - בתשובה לשאלה שלך (באימייל)- אני מודה לך על כל דבר שאתה כותב. מרחיב את הנפש לקרוא את הדברים שלך.
מתגעגעת
רותי

כמה אור אני כבר מסונוורת.הומור מעודן,אנינות מדוייקת של מילות-מרחבים.כמו שכבר יצא לי לומר בעבר-אסף שפיצר אתה מאנשי-העצה.ואין זה עניין של מה-בכך.כל עניין שמוסרים אלייך כמו כדור חוזר בחזרה במעשה אמן,מתוך חכמת הקשב ותבונת הלב.תענוג גם לקרוא את מילות האנשים היפים.הלוואי שתרגישו תמיד איך אתם הולכים באור.
נטע

שלום לכולם.
יש תמונות חדשות מהמערה בכתובת הבאה:
http://pg.photos.yahoo.com/ph/asispitz/ ... db&.src=ph
ותמונות מדהימות של אחותי בצורת איש ירוק עם עיניים ענקיות:
http://uk.pg.photos.yahoo.com/ph/[po]momo la pin[/po]/slideshow?.dir=/caf7&.src=ph
אהבה.

ו י פ ס נ ה
יום מדיטציה ולימוד

שבת, 1 ינואר 2005
10:00 בבוקר ? 17:00 אחה"צ

??
הסדנא פתוחה למתחילים ולמתרגלים בעלי נסיון.
?
מקום:
עצמון ? אשר בגוש שגב, בגליל.
פרטים איך להגיע ? נשמח לתת בטלפון המצורף למטה.
??
מנחה:
אסף פדרמן
המרכז ללמודים בודהיסטים, בריסטול

לפרטים נוספים והרשמה: טובה, [email protected]
נייד: 0522-981941
או אסף, דואר אלקטרוני: a federman@yahoo.co.uk

הסדנה תתקים על בסיס תרומה,
הביאו אתכם ארוחת הצהריים כדי שנוכל לאכול יחד.
מספר המקומות מוגבל. יש להרשם מראש.

http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 07452AC7C36E4E81A7262AC14C73708D[/po].JPG

הקשר בין בינוניות לטיפשות

אני פוגש בבלבול שבין טיפשות לבין מה שהיא באמת.
באמת, הטיפשות היא רק ביטוי לקושי גדול שחווה האינדיבידואל.
אולי זה רצון לא מודע להיות קטן ולא חשוב כדי שהחברה לא תשים אליו לב.
אולי זה חוסר תמיכה ואף דיכוי שחווה היחיד בגיל קטן ? דבר שמנע בטחון, צמיחה וביטוי מלא של עוצמת האור החבויה, לא כבויה, אצל כל אחד.
בכל אופן מתקיים החוק שאומר כי כל מצוקה היא בבחינת אהבה שסרה ממקומה. משמע שכל ביטוי של מצוקה (טיפשות היא ביטוי שכזה), והיות ובכל אחד טמון הפוטנציאל למימוש העצמי, ? נובע מדיכוי עצמי או חברתי שחווה היחיד.
דיכוי עצמי יכול להיות עודף אחראיות, עודף ביקורתיות, עודף שיפוטיות, עודף התניות, עודף תפישות ? כל מחשבה שגורמת לנפש לצנוחַ במקום לצמוחַ, שיוצרת לחץ במקום רפיון.
דיכוי חברתי יכול לבוא מקרבה ראשונה, שנייה או שלישית. קרי:
אמא ואבא שמרוב אהבה מדכאים את הצאצא.
המשפחה הקרובה שמבקרת ושופטת ורוצה שבן המשפחה ישתנה, ישתפר ? לחץ שלא מוסיף.
החברים, התרבות ? שאינם יוצרים מקום שנעים בו להיות כפי שכל אחד הוא באמת...

טיפשות היא עוד סוג של בינוניות. האדם טובל בבוץ הבינוניות מכמה סיבות:
· שיקוף של דיכוי
· בערות
· פחד מהעוצמה
בשיקוף של דיכוי נגעתי למעלה.
בערות היא אותו סוג התנהגות שאינו מגיע מהלב, אלא מדפוסי התנהגות וחשיבה שגויים. התנהגות שפוגעת בראש ובראשונה בזה שיוזם אותה, ואז גם בחברה.
בערות היא ההפך מתפישה רחבה, הוליסטית. אין היא נובעת ישירות מן הדיכוי ואין היא באה במכוון להרע אלא היא תוצר לוואי נוסף של הבינוניות, שניזונה ומזינה את חבריהּ.
פחד מהעוצמה הוא בעצם כמו תמיד פחד מהלא ידוע. בעוצמה יש איכות חדשה, יותר עדינה, פחות ניתנת לתפישה אינטלקטואלית, פחות פריקה לגורמים. וכהיותה כזאת ? היא פחות ידועה לאדם הבינוני.
הלב רוצה לחזור הביתה אל העוצמה, והפחד, האגו, מדמה שהוא נתקל באריה רעב ומתכווץ ומתגונן ומתאסף אל עצמו.
אסף.

תודה לעמותת תובנה שנותנת כל כך הרבה בעבור תרומה בלבד.
http://www.tovana.co.il/newsite/images/logot.JPG
תמונה

אסף שלום,
כתבתי לך אי-מייל כי לא הצלחתי קודם להיכנס לאתר, אבל עכשיו הצלחתי - אז מעתיקה את זה לפה, ליתר ביטחון.

אסף שלום,

אני מ'באופן טבעי'. התוודיתי שם שאני מחפשת אורח חיים טבעי לחלוטין, אפילו הרבה יותר ממה שחיים רוב אנשי 'באופן', ואז מישהו הפנה אותי אליך ? לראות 'איך אסף שפיצר חי'. קראתי את דף הבית שלך ודי קינאתי.
רציתי לשאול אותך מספר שאלות.

העניין הוא כזה. שאני חולמת על אורח חיים ממש טבעי, עד כדי נוודות. אני מרגישה שהנשמה שלי זקוקה לטבע. ממש טבע. לא איזה טיול פה ושם. ואפילו לא בית עם נוף. ולחיות בצורה הכי אקולוגית שיש. הכי טבעית שיש. עם כמה שפחות פלסטיק ושקיות ניילון. עם שירותים 'סגנון הודי' (בלי נייר טואלט). לישון כמה שיותר קרוב לאדמה. לשבת כמה שיותר קרוב לאדמה. כמובן לגדל ילדים לפי עקרון הרצף. לחיות בלי חומרי ניקוי. בלי סבונים ודאודורנטים. אולי אפילו בלי חשמל. ותזונה ? רק של רואו פוד.

אני חולמת על כל זה. וחלק מזה מיישמת. אבל חלק גדול ? אני לא יודעת איך. איך חיים בטבע? איך שורדים בטבע?
אני מרגישה כמו חיה שגדלה בשבי. אין לי מושג איך להסתדר בטבע. מאיפה להשיג אוכל. מאיפה להשיג מים. איך להתמודד עם קור. עם חיות מסוכנות וכו'. זה מפחיד אותי. אבל אני לא יכולה להפסיק להרגיש שזה מה שאני באמת רוצה.

אז רציתי לשאול, כיוון שאתה חי ככה ? אולי אתה יודע איך ואיפה אפשר ללמוד את זה. איפה אפשר לחיות ככה. אבל בלי כסף ? אין לי ולא רוצה לשלם כסף בשביל זה. בכלל הייתי רוצה לחיות בלי כסף. אני רוצה שזה יהיה משהו לא ממוסד. אנשים שחיים ככה, שאני יכולה ללמוד מהם. מישהו שיסתובב אתי בטבע וייתן לי חניכה. יסביר לי איזה צמחים אפשר לאכול, איך להתנהג וכו'.

שמעתי שיש דבר כזה שנקרא 'שומֵרה' שזה גם מעניין אותי לדעת, למרות שזה לא נוודות. ושמעתי על משהו שנקרא 'שומרי הגן' ? שזה מאוד מרתק אותי, הבנתי שזה שיטות הישרדות בטבע שנלמדו מהאינדיאנים. אבל הבנתי שהדברים האלה עולים כסף. אני לא רוצה לימודים בכסף. אני רוצה טבע !
אולי אתה יודע עליהם, מה יש להם להציע, ואם יש אפשרות בלי כסף?

העניין הוא גם כזה, שאני מאוד מקורבת ליהדות, ומחפשת בנוסף ? איך משלבים בין הדברים. הבנתי שבשומֵרה יש גם זיקה ליהדות. אך שוב, אני רוצה משהו פשוט כזה. אפילו שהבנתי שהם לא ממוסחרים, עדיין אני לא רוצה לשלם על זה כסף.

כמו שאמרתי, אני מאוד רוצה ללמוד לחיות בטבע, אבל אני צריכה לעשות את זה צעד צעד, כי מעולם לא חייתי ממש בטבע. (חוץ מכמה תקופות של 'ריינבואו' וכאלה).

אולי יש לך רעיונות בשבילי?

הייתי שמחה אם היית יכול לכתוב לי תשובה או כאן או בדף הבית שלי אני פשוט אני.

תודה, אני פשוט אני

תודה רבה על התשובה, אסף.
עדיין, הייתי שמחה אם היית יכול להפנות אותי לאפשרויות יותר ספציפיות.
אני יכולה להתקשר לשומרי הגן, אבל אולי יש לך הצעות נוספות איך אפשר ליישם סוג כזה של חיים כמו שכתבתי למעלה, בלי שאף פעם למדתי חיים כאלה.

בקשר לכסף - גם,אני כמעט לא מרוויחה עכשיו. וגם, אני חושבת שאחת הסיבות שאני כמעט לא מרוויחה, זה כי יש בתוכי התנגדות לחיות באמצעות כסף. אני רוצה שריבונו של עולם ישלח לי את השפע שלו ישירות. ושאנשים יתנו דברים אחד לשני רק בשביל לתת, לא בשביל כסף. ושאם יש ידע חשוב למישהו - הוא פשוט ירצה להעביר אותו הלאה. שיתפשט בעולם. לא בשביל כסף. ושאם מישהו יכול לתת טיפול שבאמת יכול לעזור למישהו סובל - זה לא יהיה בשביל כסף. וחוץ מזה שאנחנו צריכים כ"כ קצת באמת. ואם נחיה באורח חיים נכון ובריא - אז נצטרך בע"ה עוד פחות. כי כ"כ הרבה הולך על דברים כמו תזונה קלוקלת. ואח"כ גם משלמים לרופאים ולתרופות. בקיצור, כל מהותי וכל ישותי צועקת: רוצה לחיות בלי כסף! רוצה עולם בלי כסף! רוצה שהשפע, הבריאות, הידע - יהיו זמינים לכל.

הייתי רוצה שיהיה אפשר להתהלך בטבע, ופשוט לקטוף פירות מהעצים. עצים שלא שייכים לאף אחד. פשוט מתנה מה' בשבילנו. לא רוצה לקנות פירות בחנות. נמאס לי. איפה יש עצים שהם לא בשום גינה או פרדס של אף אחד, ואפשר פשוט לקטוף מהם? וככה לחיות, בפשטות...

אז ככה, שלשלם על משהו כמו לימוד חיים טבעיים - נראה לי סותר את עצמו.

(עוד דבר, ראיתי שאתה מאוד בקטע של ויפאסנה. גם אני עשיתי קורס ויפאסנה פעמיים - בארץ ובהודו. אבל התקשיתי להמשיך לתרגל. מאוד הזדהיתי עם השחרור מאטצ'מנטים למיניהם, רק התקשיתי ליישם את זה. ותהיתי במשך חיי כמה מזה נשאר לי. אבל אני שמחה להגיד שבחודשים האחרונים הצלחתי לשחרר המון: שחררתי את השירים שכתבתי כל החיים, שחררתי כל מיני חפצים שבעבר היו לי אליהם סנטימנטים... ולאחרונה ממש קרה לי פשוט נס: הצלחתי סוף סוף לשחרר את האלבומים. הדבר הבא שאני מתכוונת לשחרר בע"ה: כל התלושי משכורת שלי, התעודות מביה"ס, והתעודה של הפסיכומטרי. פיכסה !
לא יודעת אם אתה בקטע של מה שאני כותבת, אבל נמאס לי מהשטויות של העולם המערבי הזה. ונמאס לי להיות תלויה בכל מיני דברים. ולהרגיש כאילו אני לא יכולה בלעדיהם. וכל הניירת הזאת. לא חבל על העצים?)

הסיבה שאני כותבת כזה באריכות למרות שאתה לא מכיר אותי, זה כי נדלקתי לראות שיש מישהו שחי ככה כמו שאני חולמת. בכל האתר הטבעי הזה לא מצאתי עוד אחד כזה. (אתה מכיר פה עוד אנשים כאלה? או שאולי אנשים כאלה בדרך כלל לא כותבים באינטרנט...). גם החיים היחסית טבעיים של רוב האנשים שראיתי פה, נראים לי עדיין די בורגניים...

דרך אגב, כמה שאלות: איפה אתה גר עכשיו? איך אתה חי? כשהתחלת את צורת החיים הזאת - איך ידעת איך להסתדר? איך אתה מוצא מערות?

אני פשוט אני יקרה.
לפני כשנתיים יצאתי את הארץ לתור אחר החלום שנשמע מאוד מאוד דומה למה שאת מתארת; חיים טבעיים, עצמאיים, בטבע, מן הטבע, עם הטבע. מאסתי בקורסים שמלמדים "איך לחיות באופן טבעי". רציתי למצוא אנשים שחיים כמו שאני רואה לנכון. נסעתי לאירופה. התחלתי בGATHERING באיטליה ושאלתי שוב ושוב "מי מכיר אנשים שחיים בטבע, לגמרי?". "חיפשתי, חיפשתי ו"--מצאתי!!! מצאתי אנשים שחיים דומה מאוד למה שדמיינתי; אוכל חי, בטבע, ליד נהר אמיתי, אוכלים מהגינה ומפרדס תפוזים שמשמש בעצמו כגינה גדולה, מים חיים, מגורים פשוטים באוהלים, קהילה, יוגה, מדיטציה, רוחניות, אנשים מענינים.... הכל. הרגשתי שהגעתי הביתה. שהיתי שם חודש וחצי. ספגתי. ואז הבנתי שהדרך שלי לא נגמרה.. דרכי רק התחדדה.. רציתי ליצור מקום שכזה פה, בארץ הקודש. רציתי להידבק בדני לסרי ללמוד אותו, איתו, אותי.. חזרתי לארץ. התקרבתי לדני. התמקמתי בקרבתו, בטבע. ובפעם הראשונה בחיי חייתי לבדי, עצמאי באוהל ב"טבע" ( מטע זיתים אורגני ). הגעתי למצב שבו איני צריך כסף בשביל לחיות. הפחתתי רצונות עד כדי בהייה למשך שעות..
השנה הסתימה. מורה ותלמיד נפרדים. תלמיד מיישם את החומר הנלמד; "הלכה למעשה".
ברוך השם, מצאתי מורה חדש - יצחק גואטה. אני לומד אצלו את שיטת ההתפתחות שהוא פיתח ( איזון גוף נפש ). גר לידו במערה ( הנ"ל ). מרגיש שאחרי שהוכחתי לעצמי שאיני זקוקו לכסף, שחוויתי את הנתינה והקבלה הישרה ללא המתווך המבלבל, אני רוצה להרוויח כסף במידת הלב, באופן ובזמן שנכונים לי למען אוכל לפנק עצמי, למען אוכל לטבול בעולם הזה כפי שהוא כאן ועכשיו. הבודהה קרא למציאת שביל האמצע. גם כאן יש קיצוניות שבין אי שימוש בכסף לבין עבדות לכסף... גם כאן יש איזון.. אני מספר לך את דרכי המקבילה לדרכך, אך אינה ולעולם לא תחפוף. את דרכך תנווטי ותתוי בעצמך. אני רק מבקש להוות השראה עם רוח הדברים בתקווה שתוכלי להקשיב למנגינה העופפת, למען ילוו הצלילים את דרכך האישית, יחודית, חד-פעמית.
שם הקומונה בספרד: ECOFOREST ( www.ecoforest.org )0
יש גם את עופר שעושה מסעות בטבע. הוא מאוד מחובר לטבע, אבל זה עולה כסף. או שתבקשי לפגוש אותו..
פגשתי באקופורסט איש יקר שמטייל ומלקט מזון מצידי הדרך, ממטעים, משווקים.. כשפגשתי אותו הוא סיפר שחזר מפורטוגל וששם היה המון פירות על העצים. הוא אמר שהוא נוסע לחיות בג'ונגל. אני מאמין שיש אנשים שחיים בג'ונגלים ערומים, אוכלים מהעצים, שותים מהמעיין... אולי יום אחד אנסה זאת. בינתיים אני מרגיש שהעבודה שלי היא פה; בארץ מולדתי, עם הוריי, אחיי. היהדות מבקשת שנצמח דרך ועם החברה . היא אינה דוגלת בהתנזרות כאורח חיים מקיף, אלא בהתבודדויות מתוזמנות שבאות כחלק מהמסע המשותף של העם. ונכון שחלק זה הוא אישי ומשך התקופה משתנה בהתאם לרצון הנשמה..
אני יכול לתת לך את האימייל שלו אם תרצי.
בגדול אני ממליץ פשוט לנסות לחיות את הרצונות. אם יש רצון אלוהי - העולם תומך בו, ברצון ויש ריקוד משותף וצמיחה אישית אל המימוש, בו אין רצונות כלל ( לפחות לא רצונות כובלים..)
שוב, את מוזמנת להיפגש.
שיהיה רק טוב.
אסף.

אסף יקר,
קפצתי לביקור לראות מה העניינים. שמח אצלך בדף...קצת מרגישה מציצנית לקרוא התכתבויות של אחרים איתך אבל זה חלק מהענין של המדיה אני מניחה. בקרוב ממש ממש ניפגש. תבוא לחיפה, נכון?
נשיקות, נעמה.

אחות אהובה,
אל לך להתבייש בכנותם של אחרים. ברור וידוע שזהו דף של רשות הכלל..
מתחבקים ביום שלישי!!!
אוהב.

אסף, תודה רבה על התשובה המפורטת שלך, ועל המידע. נראה מה אני אעשה עם זה.

תודה גם על ההזמנה. כנראה עדיין לא, אך כשיגיע הזמן... אני עדיין ב'שבי'. אבל עושה הכנות לצאת החוצה...

שנזכה להתחבר לטבע הפנימי האמיתי שלנו, לעומק הבריאה ולריבונו של עולם.

אסף נשמתי,
כל הזמן אני מציצה לנבכי הנפש שלך - ממש מרתק. עוד מעט תתחיל שנה חדשה - הפעם היא שנה נוצרית ואיזה כף שאפשר לחגוג ולשמוח עם דברים חדשים, שונים,נוספים.
שנמצא תמיד זמן לשוחח ושנדע לקבל האחד את השני כמות שהוא , מתוך הלב ואליו.
שיהיה רק טוב!
אוהבת אמשלך

ביקורת על הנחת היסוד של תורת הריפוי / מאת הרברט מ. שלטון.
ניתן להכנס ללינק ולהוריד את המאמר למחשב האישי ואז לפתוח בנוחות ולקרוא..

הרי תקציר:
http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm 0CFE425517D44F8EBC7087FD3A457B03[/po].JPG

כמו כן מאמר של יונתן דומיניץ - 41d5be78]האם הדהרמה יכולה לעזור לנו במציאת משמעות בחיים b006[/po]/bc/My+Documents/%e4%e0%ed+%e4%e3%e4%f8%ee%e4+%e9%eb%e5%ec%e4+%ec%f2%e6%e5%f8+%e7%f0%e5+%e1%ee%f6%e9%e0%fa+%ee%f9%ee%f2%e5%fa+%e1%e7%e9%e9%ed.doc?bfKFc1BBXwxlM0Js

כמו כן קישור אל מאמרים שכתבתי
או:
http://f2.pg.briefcase.yahoo.com/asispitz
( רובם מופיעים בדף הזה )
אהבה

שלום אסף,
התרשמתי לטובה מהדף שלך ורציתי להמליץ לך אפשרות של פרסום רשומות באתר בלוגים (כגון [url=http://israblog.nana.co.il)]ישראבלוג[/url] שם תתאפשר גישה לקוראים רבים יותר באופן נוח. (זו בעצם פנייה קצת אנוכית ברצון להקל עלי את הקריאה

ואולי גם את כתיבתך).
עיצוב הבלוג (יומן רשת) באתר ההוא מקיים חציצה ברורה בין הרשומות שלך לתגובות הקוראים ומאפשר תגובה מסודרת שלך לכל אחד בצורה ברורה וישירות בהמשך לשאלה. עוד ניתן לדפדף שם ביתר קלות בין הפוסטים השונים ולאתר קבוצות מידע לפי נושא (לדוגמא קטגוריה של תמונות, המאפשרת לקורא לצפות בכל התמונות שפרסמת באופן מרוכז, או כל נושא אחר שתבחר) או לפי תאריך (בארכיון).
שם הרשומה האחרונה שנכתבה היא הראשונה שרואים הקוראים ואין צורך לעבור על כל מה שנכתב עד לאותו יום כדי לקרוא לדוגמא תגובה (אלא אם בוחרים לעשות זאת).
אם אכן תבחר לעבור לשם או לקיים שם אתר מקביל אשמח לעזור לך בעיצובו, העלאת קבצים או בכל שאלה שתצוץ.
(הוספתי את כתובתי שם כדי שתוכל להתרשם וגם כדי שיהיה לך לאן לפנות במידה ויהיו לך שאלות).
כל טוב

אני רק רוצה לומר שלום פשוט במקרה עברתי פה בשכונה ולא יכולתי שלא לומר לפחות שלום

שלום אסף,גם אני פתאום נתקלתי באתר, ריפרתי ורציתי להביע מעט את עצמי.
כיהודיה, עובדת ה', ירושלמית וטבעונית - אני מתחברת לדברים רבים שכתבת. הרבה פעמים אני חולמת על יציאה ומגורים בטבע- וכל פעם שזה עומד מול -לחפוף בצילה של הקדושה של ירושלים, אני בוחרת להשאר כאן ורק ולהגיח לטבע. אולי פעם באחת מגיחותי ניפגש. (אולי לי כמחוברת לירושלים יש תפקיד לתת כח וחוזק לאנשי הטבע הסובבים את העיר...)
המשך להתגדל בעצמיותך
צביה

41d5be78]קטע יפה בנאיי, חליל ערבי b006[/po]/bc/My+Documents/NEY TAKSIMI.MP3?bf KX3BB p JzA5i

ספוש, מה שלומך, נשמה?
יש לי שאלה: אתה מכיר התיישבויות חדשות באיזור בן שמן, אקולוגיות או בכלל?
אשמח לשמוע ממך, וכמובן לראות אותך אני מקווה בקרוב - שקד גדלה מאוד ומתוקה ....
נשיקות, חיבוקים
אוהבת קרן

קרן יקרה.
לא עולה לי כרגע.. את יכולה להתקשר ואתן לך מספרי טלפון של מקומיים.. יש מחשבות לעבור לשם? אוהב המון ומתגעגע. נשיקות לשקד. החודש זה החודש שלה; ט"ו בשבט הגיע והשקדיה פורחת. לי לי לי..
מתי את באה לבקר?
אסף.

אני אתקשר איתך, אנחנו חושבים לעבור לגור באיזור שם.....
איפה אתה עכשיו, בראש פינה?
אני אתקשר מאוחר יותר...נדבר.....מתגעגעת.....
קרן

אאאביטל (בלי דף בית אז עונה לך כאן)
פה הודעה מיונית קריסטל יש טלפון של אקולוגית במודיעין, אולי יתאים לך

אה... אסף.. שלום.. (פתאום גיליתי שאני עומדת לך באמצע הסלון ועוד לא אמרתי שלום)

נעים מאוד..

שבוע שעבר נחתתי באתר בלי כוונה , ודווקא מוצא חן בעיני אז קפצתי שוב לביקור. כיף לפגוש עוד אנשיםשבאמת כל כך אוהבים את הטבע. האמת שמאז יום שלישי ר"ח שבט, אני הרבה יותר שמחה- אנימרגישהב שבאמת ההתחדשות של הפריחה מרחיבה את הלב. (כרגע אני נהנת מדעת בית שמאי שר"ה לאילנות חל בר"ח, אבל אני בטוחה שבט"ו אני כבר ממש התלהב)
זהו רק רציתי לשתף בשמחה מסוף עונת החושך וכניסה לימים הארוכים יותר ומוארים יותר ותחילת פריחת העצים.(נזכרתי במדרש על אדם ראשון שראה שהימים הולכים ומתקצרים וחשב שסוף העולם קרב , ושראה שהגיעה טבת והימים מתארכים , פצח בשירה "טוב להודות לה'"- אני יודעת שזה קשור לחנוכה ויש פה רמז עמוק לחזרה בתשובה ואפר לכתוב על זה רבות ,אבל העיקר שזה מעודד)

חודש טוב
צביה
ירושלים

תודה אסף.
גם אתה מעניק השראה (-:

הי!
אני מציצה מדי פעם לראות אם יש משהו חדש, ובדר"כ לא משאירה עקבות.
אז הפעם אני אשאיר... עקבות של ארנבת. אחת ברחה ממני היום בקיפוצים, ליד החווה במודיעין.

ט"ו בשבט הגיע ואני לומדת ביולוגיה של תאים שמודפסת על עצים מתים.
אבל יש בכל זאת משהו מדהים בלימוד הזה, הכביכול טכני ויבש, כביכול מוכתב ונוקשה, על פי תוכנית קבועה מראש.
כי כמה שלא ייבשו את המושגים בעזרת שלל מילים בלועזית, עדיין התהליך עצמו הוא מופלא: כולנו, מפטריות ועד פילים, מבטטות ועד לתינוקות עשויים מאותם חומרים, ממילוני טריליוני תאים, שבכל שניה משתנים, מפענחים אותות מוצפנים, יוצרים ומגיבים, מבצעים מיליוני פעולות מורכבות במידה שלא תיאמן, מתחלקים! מתרבים! ולא רק שזה מופלא, זה גם יפהפה, כמו ריקוד...
ולא משנה שזה חומר שלומדים בחטה"ב ואז בתיכון ואז במכינה ואז באוניברסיטה, שזה "פשוט" וכל אחד יודע את זה...
אבל כמעט אף אחד לא מודע!
בכל אחד מהם, מהתאים, מוצפן קוד שמכיל את המידע המופלא - איך ליצור יצור, איך לפקח על הפעולות שלו, סיפורי בריאה שלמים מורכבים ממשפטים, מילים, אותיות, מקופלים קטן קטן קטן.....
ומזה אנחנו מורכבים, הגוף שלנו רוחש פעילות כל חלקיק שניה, בלי הרף.
ואין פגם, לדעתי, בלחקור, לפענח, לנסות להבין. זה לא פוגם במיסתורין, זה רק מגדיל אותו - כי ככל שמגלים יותר רק מתרבות השאלות.
היופי הוא שאין סוף למורכבות וככל ש"מבינים" יותר - מה קורה שם בפנים ובאיזה תיאום זה כרוך, מגלים שמבינים פחות - איך זה שכל זה אפשרי, שזה באמת קורה.
פלא .
ואין מקום טוב יותר לחלוק פליאה מאשר כאן איתך....
רותי

רותי, חג שמח.
יפה מה שכתבת. באמת, בכל דבר אפשר למצוא את המופלא. יבורכו עינייך הרואות את הפלא.
אני יושב אצל ליאור ביסוד המעלה. שמח. מנגנים, שרים - אחווה פשוטה של חברים, לא מכרים, שאוהבים את השמחה.
השיעור עם יצחק היה מיוחד. פלא. אני מברך שהגעתי לזמן הזה. מרגיש שאני בדרך הנכונה עם המורה הנכון ושישי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, לחדד. עכשיו אני לומד להרגיש. לא בראש. להרגיש בלב. עוד רובד של רגשות שסירבתי להכיר בהן "כי הן לא משרתות את הרצון להייטיב"..
סדר ט"ו בשבט בחולתה. דברי חוכמה וברכות ותשומת לב מירבית לכל פירות האדמה אותם אנו מוקירים ביום זה. הסתיים בריקוד אחוותי של חברים, לא מכרים, ברצון לשמוח!
מחר ננטע עץ פרי ליד המערה. שפע אנושי. שפע רוחני. שפע חומרי. פשוט וטוב!
אני מוקיר אותנו. אותי ואותך. מרגיש שאנחנו לומדים, מתחדדים יחד, מתכוננים (מלשון כיוון). הלוואי ונהדהד בהרמוניה.
אשת חיל.
אוהב אותך.
חג שמח ובריא.
אסף

תודה, אסף, על המילים שלך.
הן מחזקות ומחבקות.
אשמח לחלוק איתך את מה שאתה לומד.
גם לי לא יזיק...
רותי

שלום.
להלן קישור לאלבום תמונות מהשבוע האחרון:
http://pg.photos.yahoo.com/ph/asispitz/ ... 04&.src=ph
תהנו.
אסף.