אני מתנדב באקדמיה הדיאלוגית שבעין-הוד. גר בטיפי לבן במטע זיתים שליד כרם מהר"ל. מטע ש"שייך" לעמיעד הנחמד שמסרב לקרוא לו ה'מטע שלי'. אני אפרסם פה קטעים שכתבתי וכותב. אשמח לחוות דעת, למשוב, וכמו-כן אני מזמין את כולם לבקר אותי במטע ולראות איך אפשר לחיות באופן טבעי. אהבה.
דפים שהשתתפתי בהם בשבוע האחרון:
[<-stats.pl?table=TITLE&format=list&filtera=$title&time=7&sort=-T]
בסייעתא דשמייא ט"ו בשבט התשס"ד
שבת שלום

רחוק - קרוב
הוא עצר לי אחרי הצומת, בצד הדרך. לא הספקנו כמעט להכיר. היה זה טרמפ מאוד קצר. הוא הצביע לכיוון החלון שלצידי, לעבר המושב אליו חפצתי להגיע, ואמר שיש פה שביל בין השדות שמגיע ישר למושב. הוא אמר: "זה אולי נראה רחוק, אבל זה בעצם קרוב". זה באמת היה קרוב. זה היה קרוב כי הלכתי בבוקר רענן כששדות מימיני ושמאלי, חוצה נחל שזורמים בו מי הגשמים ששופעים החורף. זה היה גם יכול להיות מאוד רחוק - אם היה לי תיק כבד, כאב בטן וראש, ומצב רוח מחורבן. ובאמת גם הגאולה נראית רחוקה, לא ממשית, לא אפשרית - אבל היא פה ממש מתחת לאף.
אני מרגיש שהאיכות שמסתתרת במשפט הזה קשורה באיכות האשלייתית של החושים שלנו. הנה לפנינו מקרה בו חוש הראיה מטעה את המחשבה, ובכך מעוות את המציאות ויוצר אשליה. ישנם עוד מקרים לרוב, הקשורים באיכות האשלייתית של החושים שלנו. חוש הריח למשל: אדם הנמצא בחדר אינו מסוגל להבחין בריח המתפשט לו לאיטו, ואילו אם יצא החוצה, ישאף אויר צח ויחזור לחדר - הוא יבחין בו בנקלה.
אני מרגיש שהאופן בו פועלים החושים שלנו, האופן המבוסס על ": אבחנה לאורך זמן" - מהווה מפתח להבנת דרכי החשיבה שלנו . לפיכך אין אדם יודע מה מצב רוחו אלא אם כן " יצא החוצה מן החדר", ישנה מקום, אווירה, חברה - ורק אז יוכל להתבונן במצב רוחו, ולהבחין אם טוב לו אם לאו. קרי, יש לחיות את החיים תוך שינוי תמידי, בקצב זה או אחר - יען כי חיים סטטיים, ללא שינוי, לא מאפשרים הבנת המציאות הפנימית והחיצונית. זו היא הרי דרכי הנוודים, הדרווישים.
דוגמאות נוספות לאשליית החושים:
חוש המישוש: אם נלחץ לאדם על נקודה בגופו לאורך זמן, ללא שינוי בעוצמת הלחץ - ישכח אותו אדם כי יש מישהו ומשהו שלוחץ עליו. והרי זה המצב בו כולנו נמצאים, מי יותר מי פחות, בו המחשבות, התבניות חשיבה, ההרגלים - לוחצים עלינו, מעמיסים עלינו ואנו לא יודעם מציאות אחרת, לא זוכרים שאפשר גם אחרת. התכנסות של צום, שתיקה, התבודדות וכיוצא בזה - מזכירים לנו ומרפים קצת את הלחץ.
אותו הדבר לגבי חוש השמיעה: אדם שנמצא בסביבה רועשת למשך זמן שוכח כי הסביבה רועשת. כאילו שסף השקט עלה ועכשיו השקט מוגדר כאותו רעש רקע. שהייה במדבר ב "שקט האמיתי" מאפשרת להיזכר בסף האמיתי של השקט.
חוש הטעם איבד לגמרי את יכולתו האמיתית; בתזונה הקונבנציונלית אדם זקוק לתבלינים, מלח ופלפל - על מנת יכול להיות מרגיש טעם שהוא. כשמרפים מהתזונה השגויה, חוש הטעם מתחדד שוב והיכולת לחוש מגוון רחב מאוד של דקויות של טעמים חוזרת מתרדמתה. כמו כן מתפתחת לה האינטואיציה הקולינרית. הטעם חוזר לשמש ככלי לבחירה במזון הנכון לגוף ולנפש, ולא עוד כאמצעי להתענגות חושים תאוותית.
"זה אולי נראה רחוק, אבל זה בעצם קרוב" - קרי, אל תסתמך על החושים, כי המציאות היא שונה מהאופן שבו האדם הקונבנציונלי תופס אותו. אולי הסיבה לפער היא כי אנו לא יודעים כיצד להשתמש נכון בחושים שלנו?
אסף.
ניתן לפנות לדוא"ל שלי בשמחה: [email protected]
ו/או לשלוח לי הודעות טקסט SMS לנייד 052-750654
http://www.pic.co.il/Files/29AF99F3F561 ... 8/[po]norm FD278C0A96C640E39DAAE71E040881E9[/po].JPG
http://www.mishpuhe.co.il/sendbinary.as ... 001856.JPG
{שוקי מתהל תאטרון קבוקי} (45.12.2005)
הי אסף. הייתי מעונין לשכור את האוהל לצורך חזרות של תאטרון הקבוקי שלנו. צור קשר.