בדידות בחינוך ביתי

נועה,
אני אומרת שלהתחיל קשר אם אימא אחת או שתיים זה כבר המון, ולא חייבים להכריז על המפגש ככזה של חינוך ביתי בגיל הזה....
תיראי אם יש אמא עם ילדים בסביבות גילו של בנך, ותנסי לעשות מפגש אחד. אצלך או אצלה. ותיראי איך ממשיך משם.
וככה אולי עם עוד אחת או שתיים.
כל העניין עם הבדידות הוא שצריך להתחיל לעשות צעדים להכרות, אבל לא חייבים מפגש גדול או המוני, אפשר גם להתחיל מאוד בקטן, והעיקר - להתחיל.
זה שהתחלת לכתוב כאן, באתר, יכול מאוד לעזור לך, לי זה מאוד עזר.
בהצלחה @}

גם אנחנו בארה"ב. מדהים לשמוע עד כמה כולן מספרות על אותן חוויות שגם אני עוברת. ואני קיוויתי לעתיד שונה... ואין לי שום כוונה להתחיל לחייך חיוכים מזויפים (לאני מולי), כי אולי יש מה ללמוד מכל תרבות, גם האמריקאית, אבל זה לא אחד מהדברים שהייתי רוצה ללמוד בעצמי או שבני ילמד.

אורית -
הצעה קטנה מפרספקטיבה קצת אחרת (אני קוראת אותך המון, אבל שונאת לתת עיצות, אבל אולי בכ"ז -אם לא יועיל לא יזיק):
אני עשיתי עבודת שדה אנתרופולוגית (במסגרת לימודי באוניברסיטה) לא מאוד רחוק מהיכן שאת נמצאת. את נמצאת באחד המקומות המקסימים בעולם, צריך רק לצאת מן העיר. איני זוכרת כרגע בנות כמה בנותייך, אבל לו אני במקומך (ולא תאמיני - הלוואי עלי טנזניה ולא ארה"ב), הייתי יוצאת לסיורים בסביבה, בכפרים. אשמח לתת הצעות יותר פרקטיות בדוא"ל, אבל עד אז - פשוט תגיעו לאיזה כפר (מבחינת בטיחות אישית המקום יותר בטוח מכפי שהלבנים בסביבה נוטים לחשוב), ותראי עד כמה מהר תמצאי חברה מהסוג שהיית מאחלת לעצמך, ועם הרבה מאוד חינוך וחיוך ביתי

אעתיק זאת לדף הבית שלך, ליתר ביטחון
תכתבי אם את רוצה:
[email protected]

איך הסתדרת עם כסאות תינוק או שנסעת בלי?
במוניות נסעתי בלי.
לנהגים לא היתה בעיה עם זה.
אבל אם יש לך כיסאות, אז מה הבעיה להכניס אותם למונית??

במוניות נסעתי בלי.
אין סיכוי שאסע בלי. לא לוקחת כזה סיכון.

אבל אם יש לך כיסאות, אז מה הבעיה להכניס אותם למונית??
הסירבול בלסחוב כ"כ הרבה לבד. לא בטוחה שאני אפילו אצליח פיזית.

תודה בכל אופן.

אין סיכוי שאסע בלי. לא לוקחת כזה סיכון.
אני מבינה אותך. גם אני ככה.
מה עם אוטובוסים?

עירית_לוי

אני מבינה אותך. גם אני ככה.
גמני.

אני גרה בדירה עם סלון בגודל סביר, אבל אולי זה קטן מדי. אין חצר
אבל יש גם מרפסת גדולה, נכון?

אולי אפשר לשים בה בריכה קטנה או גיגית עם מים?
זה מגוון מאוד את טווח האפשרויות.

כמו ש נועה ברוך הציעה - להתחיל בקטן - אמא אחת או שתיים ומשם להמשיך איך שירגיש לך נכון (ככה, אגב, היא ואני התחלנו).

הגדול שלי לא אוהב שנוגעים לו במשחקים. כמגיעים ילדים (בעיקר בני גילו) הוא מאד לא ידידותי כלפיהם.
את יכולה בהתחלה לבקש מכל אחת להביא כמה צעצועים ולשים את כל הצעצועים שלו בצד. אני מניחה שלאט לאט הוא יתרגל ואולי ירצה לשתף משלו.
כמו כן, בזמן המפגש להיות קשובה אליו ולכמה תשומת לב שהוא צריך לעצמו. אולי זה יקל.

לא מכירה אף אחד.
אופציה אחת היא לפרסם כאן ברשימה הצהובה או הלבנה או אפילו לשים מודעה חד פעמית בככר השוק.
אופציה נוספת היא להכיר לאט לאט דרך שיחות בדפים השונים או בדפי בית ולגלות עם מי את מוצאת שפה משותפת וגם גרה קרוב יחסית.

מה עם אוטובוסים?
סליחה על הפינוק. אבל עם שניים קטנים באוטובוס?
אני מתעצבנת רק מלחשוב על זה.

חייבת להוסיף, שאני לא עד כדכ כל מפונקת, פשוט חום יולי-אוג' די מתיש אותי (בפרט הסתובבויות מסורבלות).

אולי אפשר לשים בה בריכה קטנה או גיגית עם מים?
כבר יש

את יכולה בהתחלה לבקש מכל אחת להביא כמה צעצועים ולשים את כל הצעצועים שלו בצד
נכון. לא חשבתי על זה.

לפרסם כאן ברשימה הצהובה או הלבנה
הצטרפתי ללבנה.

שלום לכולם!
אני אמא לשני אוצרות: בת 4.4 ובן 2.5.
אני שוקלת ברצינות להוציאם מהגן (למרות שעל פניו הוא גן נעים ונחמד ואנתרופוסופי...) ולגדלם ולחנכם אך ורק בבית.
הבעיה היחידה שלי היא, שאין לנו שום מכרים עם ילדים בירושלים, שפנויים בשעות הבוקר למפגשים, ומלכתחילה שלחתי את ילדיי לגן בגלל הצורך החברתי שלהם בילדים.
האם יש מצב למפגשים ביתיים על בסיס יומי בירושלים?
האם יש עוד הורים במצבי?
אשמח מאוד לכל תגובה,
ובנתיים שנה טובה!

הבעיה היחידה שלי היא, שאין לנו שום מכרים עם ילדים בירושלים, שפנויים בשעות הבוקר למפגשים, ומלכתחילה שלחתי את ילדיי לגן בגלל הצורך החברתי שלהם בילדים.

אני מחפשת מפגשים על בסיס יומי בשעות הבוקר בירושלים.

אני קצת נדחפת לך לעניינים אז סליחה מראש

אבל שתי שאלות עולות לי:

האם באמת (כלומר, שאלת את עצמך שאלה וענית לעצמך בכנות ומתוך מחשבה, ) יש צורך במפגשים יומיים?
האם הצורך הזה הוא של הילדים או שהוא שלך?

האם הצורך הזה הוא של הילדים או שהוא שלך?
מה זה משנה? את שניהם רצוי למלא, לא?

האם באמת (כלומר, שאלת את עצמך שאלה וענית לעצמך בכנות ומתוך מחשבה, ) יש צורך במפגשים יומיים?
כן, יש אצלינו בהחלט צורך לסדר יום פחות או יותר קבוע, עם פתיחות כמובן לשינויים וחריגות.
אוהבים סדר בסיסי בחיים אך בלי קבעון לכלום.

_האם הצורך הזה הוא של הילדים או שהוא שלך?
מה זה משנה? את שניהם רצוי למלא, לא?_
זה דבר ראשון! ותודה על הרגישות וההבנה של תבשיל קדרה.
ודבר שני אם זה באמת מסקרן אותך אני יכולה לומר לך שאצלי אין צורך גדול באנשים, (להיפך אני די מיזנטרופית...

)
הצורך אצלי הוא לא להיות סגורה בתוך בית מבוקר עד ערב.
אני טיפוס שזקוק למרחבים, טבע, אוויר והרבה אור ולכן כשאני לבד עם ילדי במשך כל היום, הבוקר כמעט תמיד מוקדש לשהייה בחוץ: טיולים בכל מקום ירוק שקיים בעיר הזאת. (ולצערי אין הרבה...).
היות ואני רואה את האינטראקציות של ילדיי בגן, וגם פה ושם בחברת ילדים שאינם מהגן, ברור לי שהם שמחים מאוד בחברת ילדים וזקוקים לה -
כמובן במינונים המתאימים.
הפשרה שמצאתי היא הגן האנטרופוסופי, ששם יש ריתמוס קבוע של סדר יום נעים, בחברת גננים וגננות חמות ואינטיליגנטיות וילדים שברובם המכריע חמודים,חביבים ולא אלימים.
לביתי זאת השנה השלישית, ובני הצטרף אליה בשנה זאת.
העניין הוא שביתי התחילה לסרב ללכת בכל בוקר לגן, ובאיזה שהוא מקום בלב ובנשמה שלי אני מאוד מזדהה ומבינה לליבה.
לולא הייתי פחות רגישה לצרכיה או פחות מרדנית ואנטגוניסטית באופיי אני מניחה שהייתי מוצאת לה נימוקים מתאימים.
העניין הוא שאני כנה עם עצמי (ועם כל העולם), ומשהו מפריע גם לי בהליכה בגיל הזה יום יום לגן.
מצד שני, שוב אין לנו חברת ילדים זמינה אחרת. ואם ביתי לא היתה הולכת לגן בפירוש היתה רוצה שניפגש עם מישהו ואין לי מאגר של חברים שאפשר להיפגש.
זה כל הסיפור.

האם באמת (כלומר, שאלת את עצמך שאלה וענית לעצמך בכנות ומתוך מחשבה, ) יש צורך במפגשים יומיים?
כאן באתר אנחנו מרבים להתבונן בחיי השבט העליזים שחיו כאן פעם ולשאוב משם השראה לאורח חיים טבעי יותר ומותאם יותר לנו.
באותם חיי שבט, ילדים ומבוגרים חיו חיים שלמים בחברת ילדים ואנשים נוספים. מה יותר יומיומי מזה?
כך שבעיניי זה אך טבעי לרצות חברה באופן יומיומי. גם להורה וגם לילד. כמובן שאם קיים צורך לפחות מזה - זה גם בסדר.
חשוב היה לי להדגיש שאם למישהו יש צורך בחברה באופן יומיומי - זה בסדר גמור. יותר מזה, זה לגמרי טבעי!

_האם הצורך הזה הוא של הילדים או שהוא שלך?
מה זה משנה? את שניהם רצוי למלא, לא?_
ברור שכן. אני לא רואה הבדל בחשיבות בין שניהם. רק עניין של להבדיל.

ודבר שני אם זה באמת מסקרן אותך
שאלתי מתוך עניין.

חשוב היה לי להדגיש שאם למישהו יש צורך בחברה באופן יומיומי - זה בסדר גמור. יותר מזה, זה לגמרי טבעי!
טבעי ובסדר גמור, זה גם מה שאני חושבת. לרוב אני אפילו מעדיפה חברה באופן יומיומי

כאמא בחינוך ביתי, השאלה שללא ספק הכי מטרידה את הסביבה (ואותנו..) היא "ומה עם חברה?" גם אני עברתי תהליך של הבנה מה ההבדל בין הצורך של הסביבה ב"חברה" לבין הצורך ה אמיתי שלנו (כמשפחה) ב חברים ועוד יותר, מתי הילדים צריכים חברים ומתי הם טוב להם בבית אבל אני מתה לצאת לראות אנשים.
רציתי לפתוח את העניין הזה. זה הכל. שום כונה אחרת ומצטערת אם פגעתי.

הצורך אצלי הוא לא להיות סגורה בתוך בית מבוקר עד ערב.
תעשי מה שיונת עושה - יוזמת מפגשים על שפת הנחל עם אנשים אחת לשבוע.

אחד הדברים הנעימים ביותר שאני מוצאת בחינוך הביתי הוא האפשרות להיות גמישים. שמשהו יהיה נכון לנו כרגע ופחות נכון מחר ונשנה את ההתנהלות שלנו בהתאם.

יש תקופות שאנחנו יותר צריכים לצאת ולפגוש, יש תקופות שאנחנו יותר צריכים בית.
למשל, בחופש הגדול, הרבה בני משפחה וחברים אחרים היו זמינים לנו, ובקושי פגשנו את חברי הקבוצה, עכשו שוב, חודש של חגים ואנחנו מוצאים את המינונים הנכונים לנו בהתאם.

כל אחת מאתנו אחרת וגם כל אחד מהילדים שלנו אחר, אני מגלה על ילדיי שאחד מהם יותר מעונין בחברה והשני פחות ואנחנו מנסים למצוא את המינון שיתאים לכולנו

שאנשי החינוך הביתי אינם מתבוננים בדפי המפגשים ואינם מציינים אותם בהם
יש מחנכים ביתיים רבים שלא גולשים באתר

לדעתי יש בירושלים ובסביבותיה די ילדים ומפגשים. אם החשש היחיד שלך הוא הנושא החברתי, ואם את מוכנה לנסוע (כמו שחגית הציעה) או קצת ליזום - להרים טלפונים וכיו"ב, תצליחי די בקלות למצוא חברה לילדים.
(הרשימה הלבנה, כברמרנו?)

יש מחנכים ביתיים רבים שלא גולשים באתר
כן, לתשומת לבך. במיוחד באיזור ירושלים יש פעילות רבה וערה של החינוך הביתי, ומשפחות אלה במיוחד אינן מבלות את זמנן באתר.
אז כדי להסביר את דבריה של תבשיל קדרה: תשלחי את פרטייך לרשימה הלבנה, והם יימסרו למשפחות באיזורך שייצרו איתך קשר. רק ככה תגלי מה באמת מתרחש שם, ואיזה מפגשים באמת מתקיימים.

הייתי מוציאה את שניהם היום, אבל בלי חשיפה לחברת ילדים ואנשים, חוץ ממני ומהמשפחה הקרובה
ילד בן שנתיים?
ואת ממילא יוצאת כל בוקר החוצה מהבית?
כשאת הולכת לקניות או לסידורים אתם לא פוגשים אנשים? אין שום אינטראקציה חברתית?
"לפגוש אנשים" זה לאו דווקא ההגדרה הצרה של "לשחק עם ילדים מאותו הגיל בגן שעשועים או בבית כלשהו".
האמת, בעיני, התיאור שלך מהגן נשמע בדיוק ההיפך מ"חשיפה לחברת ילדים ואנשים".
גם הילד, גם האמא, גם הגננת, כולם נשמעו כמו "ילדים ואנשים" שהדבר הכי גרוע הוא חשיפה אליהם. יותר טוב לחיות בבידוד ולא לראות שום דבר חוץ מאבא-אמא-והאח/ות האוהבים, ורק לא להיחשף לבריונים, גסים, אלימים, חסרי רגישות, חסרי איכפתיות וסוציומטים. אמרת שאת שולחת אותו לגן בגלל החברה ?! בררררר.

תעשי מה שיונת עושה - יוזמת מפגשים על שפת הנחל עם אנשים אחת לשבוע
אני הבנתי את העצה הזאת כעצה שאת תזמי מפגשים במקום שקרוב אלייך. ככה, אם לא מצאת מפגשים - תעשי מפגשים אצלך או לידך, אפילו עם עוד משפחה או שתיים בלבד, וכבר סידרת לכם "חיים חברתיים".
בהצלחה!

שוב חוזרות לי המחשבות להוציא אותה מהגן ולהיות סוף-סוף שלמה עם עצמי... אפילו שהיא כבר בת 5, אפילו שהיא מאושרת בגן, אפילו שהגן טוב, אפילו שהיא כבר מחכה בכיליון עיניים לכיתה א', אפילו שאנחנו גרים בקיבוץ שבו זה הדבר הכי לא מקובל בחברה. ובעיקר - אפילו שזה אומר לנתק אותה באופן משמעותי מחברת בני גילה.

הי סיגל

אפילו שהיא כבר בת 5,

אז מה?

אפילו שהיא מאושרת בגן, אפילו שהגן טוב

ואיך היה לכן בבית? למה בעצם היא חזרה לגן? (אני זוכרת שבסוף שנה שעברה כתבת שאתן חוזרות הביתה).

אפילו שהיא כבר מחכה בכיליון עיניים לכיתה א'

טוב, את יודעת שזה רק כי אין לה מושג מה זה , ובגן נורא עושים מזה עניין.

אפילו שאנחנו גרים בקיבוץ שבו זה הדבר הכי לא מקובל בחברה
זה באמת נשמע קשה, אין מצב לעבור דירה? אבל גם אם לא, האם זה מה שיכריע?

ובעיקר - אפילו שזה אומר לנתק אותה באופן משמעותי מחברת בני גילה.
למה זה מה שזה אומר? מה עם מפגשי חינוך ביתי, או אפילו רק למצוא משפחה אחת שנחמד לכם איתה? מזמינה אותך לקרוא ב חברים בחינוך ביתי , התכתובות האחרונות שם מתייחסות לבעיה הזו, בדיוק כתבתי שם כמה תובנות שהיו לי בעניין הזה לגבי הבת שלי (שהיא בת שש).

בכל מקרה, מנסיוני ומנסיונן של חברות, כשההתלבטות הזו ישנה קשה "להיפטר" ממנה, וכשהם בבית ספר זה רק קשה יותר...

בכל מקרה, מנסיוני ומנסיונן של חברות, כשההתלבטות הזו ישנה קשה "להיפטר" ממנה, וכשהם בבית ספר זה רק קשה יותר...
התכוונתי להתלבטות לגבי חינוך ביתי

הי רונית! איזה כייף למצוא אותך כאן כ"כ מהר אחרי שכתבתי... מאוד צריכה את התגובות האלו מכאן כי אין לי תמיכה בבית...

ואיך היה לכן בבית? למה בעצם היא חזרה לגן?
היה לנו מדהים בבית... הרמוניה מופלאה ותחושה שלי של פעם ראשונה בחיים שאני ממש שלמה. למה היא חזרה- כי התחילה השנה והגננת שלה שמאוד רצתה אותה בחזרה בגן הזמינה אותה שוב ושוב ובסוף כשהיא באה היא נישארה והיה לה כייף.
בתקופה שהיינו בבית היא מאוד התנתקה מהילדים של הגן אבל אולי היה לה צורך כזה. כי כן יש אפשרות ללכת אחה"צ לחברים. זה יותר קשה כי כשהיא לא בגן אז פחות מזמינים וכד' אבל אפשרי. מה שאת כותבת לגבי
אפילו רק למצוא משפחה אחת שנחמד לכם איתה הוא מאוד נכון אבל זו בדיוק הבעיה: כל החברות שלי בבית עם ילדים בגילאי השנה שנתיים ולא יותר והגדולה מוצאת את עצמה תמיד עם קטנטנים. אפילו אם היתה מישהי אחת עם ילד בגיל שלה הייתי עושה את זה בלב יותר שלם. אבל אין. אני נכנסת לדף שהמלצת לקרוא קצת עכשיו... אולי אשאב משם כוחות או רעיונות.

תודה! תודה! תודה!
קראתי (שוב) והפנמתי ועכשיו אני בוכה בדמעות של אושר והשלמה וביטחון וידיעה שמה שאני בוחרת הוא הבחירה הכי נכונה בשבילי ובשבילה ובשביל כולנו. ולא בשביל כל השאר שחושבים אחרת וזה לא מעניני מה הם חושבים.
כמה קשה להקשיב לקול הפנימי! רק בשביל זה אני צריכה לבחור בחינוך ביתי- בשביל להקשיב לקול שלי ולתת לה את האפשרות להקשיב לשלה.
אני מתקשרת עכשיו לאחראית על העניין במועצה ויודעת שהכל יהיה בסדר...
שוב תודה

בהצלחה!

וואו, איזה כיף לקרוא!
בהצלחה @}

קראתי בכאב את דבריכן -
ורד לב
נילי
אורית

בהחלט יכולה להבין מה עובר עליכן.
עליי עברה תקופה לא טובה כשחזרנו משנים בתל אביב לעיר הולדתנו ירושלים,
ולא היה כבר אף אחד מהחברים.
הייתי כלואה עם התינוק בבית, בשכונה מבוגרת יחסית ולא היה עם מי לדבר.
זה היה ממש להתחיל מהתחלה.

לחיות בארץ זרה קשה פי כמה וכמה!

בעקבות הנסיון הלא טוב הזה החלטתי שלא נגור בארץ אחרת לעולם!!
בהמשך גם בדקתי את הנושא עם חברים וכולם אמרו שהחודשים הראשונים
בחו"ל (אירופה או ארה"ב) היו זוועתיים.
התחלתי להתעניין יותר ויותר, ובמסגרת לימודיי באוניברסיטה אפילו הפקתי
כתבה על כך (כמובן שאת הפיפס האחרון שלה, משהו כמו לכתוב את הכותרות,
אני סוחבת כבר 5 שנים, ראו להתארגן ליציאה עם ילדים).
בכל אופן, הכתבה היתה על בחורה בת 21, שעוברת לגור מירושלים לפאריז
בשל עבודתה ב"אל על". הכתבה התמקדה ספציפית בבדידות ובקושי להתערות,
אבל גם בדרכים האפשריות להתערות.

למרואיינת היו קרובי משפחה פאריזאיים, שבזכותם "זכתה" להתחבר עם פאריזאים
"מקוריים". אבל בסופו של דבר, הצרפתים, כמו אחיהם האמריקאיים וכד', לא מקבלים זרים,
וקשה מאד להתחבר אליהם. גם הישראלים בנכר הם לא משהו לסמוך עליו.
בסופו של דבר, מה שנותר הוא להתחבר עם האאוטסיידרים= אנשים מארצות/תרבויות אחרות
(כל ארצות המזרח הרחוק... למשל).
אם אצלינו כל מי שממערב לנו נחשב אטרקטיבי, אצלם זה הפוך. אין להם שום עניין בזרים.

לעומת זאת, גיסתי טסה לשנה עם בעלה לבוסטון ללמוד בהרווארד, והיה נפלא, כי הם היו בקבוצה.

מכיוון שהנושא מעסיק אותי כבר כמה שנים, חשבתי כבר על פתרונות...

.
מקווה שהם יהיו לעזר:
הפיתרון היחיד שאני רואה, לשרוד את הבדידות בארצות הללו, הוא לבוא בקבוצה.
אם באתם לבד, הפתרונות, לפי מה שעולה מדברי המרואיינת, הם:
1) להתחבר, כאמור, עם אנשים אחרים שנחשבים שם לזרים.
2) להתערות לחלוטין בתרבות שהגעת אליה, ולבטל כל סממן זר!!-
זה אומר- שפה, לבוש, נורמות התנהגות!!

מעבר לכך-
חשבתי על העניין של הבדידות בחינוך הביתי.
אם קשה להסתדר במסגרות החינוך הביתי עקב נורמות שונות ומעצבנות,
אולי תנסי למצוא לעצמך, בתור התחלה, חברים בשבילך, למשל- בחוגים או אפילו בקבוצות תמיכה שונות, הרי בארה"ב יש המון- זה לא חייב להיות A.A. יש גם כאלה לדיאטות, למשל...

במקומות כאלה יש נורמות של קבלת השונה ואמפטיה.

כשיהיו לך המסגרות המזינות שלך, תוכלי לסבול את המסגרות הלא מזינות והצבועות שאת חייבת להיות בהן בשביל ילדייך.

מקווה שעזרתי קצת...בהצלחה!

האם אני אתו בבית בשבילי או בשבילו? האם זה סוג של התחמקות מהחיים? מהתמודדות עם קשיים? אני מבוהלת מהמחשבה שהוא יצטרך ללכת לגן בקרוב ואני אשאר בלי כלום. זה לא נשמע נורא אנוכי? האם העניין הזה מעסיק חלק מכן או שכולכן בעלות אידאולוגיה ברורה ומוצקה?

הקשבתי טוב טוב לשאלות שלך. הן הדהדו בתוכי והוציאו ממני תחושה של דין וחשבון שאת צריכה לתת למישהו.
הרפי מזה. טוב לך ? טוב לו ? מה זה משנה למה ועל מה ובשביל מי ?
האם אמא ששולחת את בנה לגן כדי שהיא תוכל לצאת לנשום / לעבוד וכו' לא פועלת ממניעים אנוכיים ??
האם טובת הילד שלך לא תלויה בהכרח בטובתך את ??
יש אנשים שעבורם מקום עבודה פותר את בעיית הבדידות אומשתיק אותה או לא נותן לה בכלל לצוץ, מי אמר שאת כזאת ?? אני זוכרת הרבה בדידות במקומות עבודה שנחשבו נורא "חברותיים"...

מאיזה התמודות את בורחת ? מלהיות כמו כולם ? מלעשות את מה שכולם עושים ?? האם יש רק דרך חיים אחת שמי שהולך בה נחשב "מתמודד" ובכל זאר הדרכים אנחנו סתם פרזיטים או בורחים מהמציאות ??

מהנסיון האישי שלי, כשנה בחינוך ביתי, ההתמודדות עם החיים עצמם, ועם המראות המהלכות בדוגמת ילדינו, היא מאד מורכבת ולא פשוטה ובכלל בכלל לא קלה יותר מלצאת בבוקר, לפזר אותם במסגרות ולסע לעבודה.

ת מי שאת. היי מי שאת. חיי את החיים שלך. הם נועדו לך ולא למישהו אחר. עשי מה שטוב לך ומה שעושה טוב לילדך - ויכול להיות שהטוב הזה ישתנה, ואולי בעוד X חודשים תחליטי שאת רוצה משהו אחר... הכי חשוב שתהיי נאמנה לעצמך ולבני ביתך

שישירונת, ממליצה לך לקרוא את הדף באופן:ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה.

יש אנשים שעבורם מקום עבודה פותר את בעיית הבדידות אומשתיק אותה או לא נותן לה בכלל לצוץ אצלי זה כך! וזה גם נותן לי תחושה של עשייה ושל אנרגיה זורמת. בבית אני פשוט נרדמת.
אבל גם אני זוכרת הרבה בדידות במקומות עבודה שנחשבו נורא "חברותיים"... גם זה נכון מאד. יש מקומות כאלו, שהם "כאילו" ומאד מתסכלים.
אני מסכימה איתך שהרבה יותר קל לפזר ילדים בגנים וללכת לעבודה (למרות שמשום מה כולם חושבים ההפך...ולכי תסבירי להם). לדעתי גם הרבה אמהות בורחות מהתמודדות על ידי העבודה.
הויכוחים שלי בפורומים ב"תפוז" על זה שצריך להישאר בבית, ושרוב האמהות לא הולכות לעבודה כי הן ממש רעבות ללחם..., גרמו למתקפה אכזרית עליי.
ועדיין- קשה לי, קשה בלי דבר עם אנשים, בלי "להרים" פרוייקטים. מרגישה שמסתכלת על החיים מהצד.
הייתי שמחה לשמוע על היתרונות בשבילי, ולא רק לתינוק, סתם כדי להרגיש, שאני לא מכלה את ה"שנים היפות שלי" בבית.

הי עידית.
במקרה נכנסתי לכאן אחרי המון זמן וקראתי את דברייך.
אולי ההצעות שלך מתאימות לארה"ב או לאירופה.
אני באפריקה. אין כאן הרבה, וזה מקשה על הכל.
נכון שאם באים בקבוצה זה יותר קל.
אנחנו היגענו לבד.
זה פשוט לוקח זמן.
להתערות בחברה האפריקאית? חחחח
בילתי אפשרי ,כמובן. חוץ מצבע העור, יש עוד פער ענקי שפשוט אי אפשר לגשר עליו.
אז חזרנו להתחברות עם זרים אחרים.
גם זה לא קל.
זה לא כמו בארץ, שפוגשים אמא בגן הציבורי, ומסיימים אצלה בבית לקפה.
הקודים החברתיים שונים לחלוטין ולי מאוד קשה לישבור את "מחסום החיוך המאולץ והשלום המנומס".
לאט לאט אנחנו מצליחים להכיר קצת אנשים. אבל זה בהחלט הולך לאט לאט.
גיסתי, למשל, הצטרפה לקבוצה של אמהות עם תינוקות, ויצרה קשרי חברות בסופו של דבר דרך זה.
לי אין תינוקת כבר, ובכל מיקרה, לא התאים להן שאבוא עם שלוש בנות ששתיים מהן גדולות לחלוטין מגיל הקטנטנים שהגיעו.
עכשיו מצאנו איזו קבוצת אמהות שקיבלה אותנו אליה בשמחה. בנתיים, חוץ מאיתנו יש רק שתי אמהות, אבל אני מקוה שעם הזמן יגיעו עוד.
כך, בקצב אפריקאי א י ט י מאוד, אנחנו מנסים בכל הכוח ליצור איזה מעגל חברתי עבור כל אחד מאיתנו.
לא קל.

היי, אני אשמח להיות פה בשבילך.
הנושא מעסיק אותי מאד, כי בעלי "מאיים" עליי השכם והערב עם רילוקיישן מהעבודה...
ואנו מצליחים לדחות את זה כבר 10 שנים...
כל החברים שלנו כבר גרו בחו"ל כמה שנים וחזרו משם.
אבל הבדידות האיומה הזאת. איזה פחד!
אפילו לעיר אחרת אנחנו לא עוברים, בדיוק מהסיבה הזאת.

בכל אופן, נראה לי שצריך, במצבים כאלה, חברה מובנית.
מקום שיש בו קהילה (בית כנסת, למשל) או חוג, שתוכלי לתרום בו מעצמך.

חשוב מאד: ליצור תלות בך!!
לתרום לאנשים בצורה כזאת, שיצטרכו אותך, וכך יגלו אותך.
למשל- בבית ספר- להיות בועד ההורים, דברים כאלה...

האם חשבת להתנדב שם?
אנשים שצריכים מתנדבים מאד יודו לך, וכך תוכלי ליצור קשר,
שאחר כך יתגלגל לדברים אחרים.
ספרי לי על האפשרויות!!
תודה!!

יש כאן הרבה אירגוני צדקה והתנדבות כאלה ואחרים.
הרי זו אפריקה.
אבל להזכירך, שאני עושה חינוך ביתי, ולא ממש חופשיה לצאת ולהתנדב.
צריכה יותר דברים שאני יכולה לעשות בנוכחות הילדים, ואפילו איתם.
הקטנה רק בת שלוש וחצי, ולא ממש מרשה לי להתרחק ממנה, עדיין.
לאט לאט אנחנו מתחילים לפגוש אנשים. אבל זה באמת לאט.(עברו כבר תשעה חודשים, ורק עכשיו התחלנו לפגוש, קצת).
ועכשיו אני אפילו מחפשת איזו נערה לבייביסיטר.
זה לא קל למצוא כאן, כי לרוב האנשים יש כאן מטפלות מקומיות על בסיס יומי -קבוע (כוח עבודה זול...).
אבל כבר דיברתי עם מישהי שאמרה שתברר בשבילי.
בקיצור, זו "ארץ האפשרויות המוגבלות", ואני מנסה למצוא את עצמי בתוך כל זה.
אולי פעם אעשה גם חוג.
לפני כן ,גרנו בניירובי-קניה כשנה וחצי, ושם ניסיתי לארגן חוג יצירה לילדי הישראלים.
זה לא הלך. הילדים שם עסוקים מידי (בבית הספר עד 4-5 אחה"צ, ואחר כך יש שיעורים, ולמי יש זמן בכלל

).
אולי פעם אגיעה לנסות את זה כאן.
הבעיה היא שכאן יש לי בית קטן, ואין כל כך מקום לזה. שלא לדבר על הקושי להשיג חומרי גלם.
טוב, מבחינה צרכנית, טנזניה יותר גרועה מקניה. ממש מתסכל.
אוף, ניסחפתי לכיוון קיטורים. סליחה.

_בכל אופן, נראה לי שצריך, במצבים כאלה, חברה מובנית.
מקום שיש בו קהילה (בית כנסת, למשל) או חוג,_
בית כנסת אין, והקהילה הישראלית קטנה מאוד.
דוקא יש כאן קהילות סביב כנסיות.
כבר הוזמנתי לבקר באחת...
זה המצב שלי.

_הנושא מעסיק אותי מאד, כי בעלי "מאיים" עליי השכם והערב עם רילוקיישן מהעבודה...
ואנו מצליחים לדחות את זה כבר 10 שנים..._
גם עלי זה "איים" בערך 10 שנים, מאז שהאח של בעלי היגיע לכאן.
בסוף ניכנעתי...

"ארץ האפשרויות המוגבלות" מבינה מאד לליבך ומזדהה.

וואו, אין לך מושג כמה אני מזדהה עם כל מילה שלך!!
על פניו זה נשמע באמת חסר מוצא.
אבל- למעשה אין דבר כזה חסר מוצא, צריך רק למפות את הסביבה ואת הצרכים שלך כמו שצריך,
בטוח שנמצא פירצה.
בעצם מה שאני שומעת הוא שאת צריכה קהילה,
ואם אין יהודים או ישראלים אז...קדימה ללכת על מה שיש!
בן אדם לא יכול לחיות בבדידות לנצח.
9 חודשים של בדידות זה המון זמן!!
_דוקא יש כאן קהילות סביב כנסיות.
כבר הוזמנתי לבקר באחת..._ האם הלכת?
אולי תירצי לנדב להם חוג יצירה, ואז הילדות יוכלו להתיידד עם ילדיהם?

המוטו:
לעשות חוג יצירה במסגרת התנדבותית,
כך שתוכלי להביא אליה גם את הבנות.
התנדבותית- כי כך ייענו לך מהר.
מאוחר יותר תחשבי על הכסף, כרגע חשוב יותר שיהיה לך עם מי לדבר!!

את טיפוס מאד יוזם,
אבל מה שאני מציעה (מנסיוני באבטלה, בדידות ודיכאון)
להתרכז במה שיש כאן ועכשיו. להפסיק לחפש דברים אחרים
שקשה להזיז אותם.
לפעמים ממה שיש "מתחת לאף" אפשר לצמוח, למרות שזה נראה לא אטרקטיבי בתחילה.

מה דעתך?

הרבה מאד זמן שלא כתבתי .
מזה כשלושה חודשים שהבכור ( בן 3.5 ) הולך לגן . זהו גן יהודי עם מס' משפחות ישראליות , סה"כ 17 בכיתה .
ההתחלה היתה מקסימה , החיכוך היומי עם האמהות שמביאות בבוקר את הילדים לגן איפשר לי פתח להכרויות , שהובילו למפגשי אחה"צ .
המסגרת הכניסה סדר בחיינו לראשונה , החל בהשכמה וכלה בטקס טרום השינה .
למעט היומיים הראשונים הילד שמח מאד ללכת לגן , חיכה לזה בקוצר רוח , בסופי שבוע התלונן על כך שאין גן , רץ לגננת בחיבוק , בכה מאד כשהיה זמן ללכת הביתה .

ובכל זאת .........

לאחר כמס' שבועות הרגשתי את הכעס מסנן בין שיניו , השעות שאחרי הגן היו קשות עד בלתי נסבלות , קשות פי וכמה וכמה מאתגרי החינוך הביתי שחווינו .
הרגשתי שהוא מביא איתו תסכולים וכעסים רבים .
הוא החל להפגין סימני אלימות , צעקות , יריקות , מכות לנו .
השעות שאחרי הגן היו מלחמה מתמדת , מאבקים מילוליים ופיסיים .
הילד השתנה מקצה לקצה .
הגוף שלו שידר אנרגיה אדירה של זעם .
בשעות הבוקר נחתי בידיעה למה שמצפה לי .

ויחד עם זאת.......

הוא הביא הביתה שירים , עבודות יצירה ( שברור שהגננת עשתה יותר ממה שהוא עשה ) .

המשך .......

לפני מס' שבועות התחלתי להקדים את זמן חזרתו הביתה , והשתהיתי מעט בגן .
הוא ראה אותי , רץ אלי בחיבוק מלאכותי ( כנראה ראה את הילדים עושים זאת ) , וחזר לשחק .
שוחחתי עם הגננת , שאלתי אותה האם הוא משחק , עם איזה ילדים הוא מתרועע .
היא אמרה לי ששני ילדים גדולים מציקים לו והיא מנסה להרחיק אותו מהם ( יש זמן חצר של כל הגילאים ביחד ) .
לאחר מכן ראיתי ילד מכיתתו בא ונותן לו מכה בראש . הבן שלי התחיל לבכות והגננת אמרה : " אתה בוכה כי צריך ללכת הביתה , נכון ? "
גננת אחרת אמרה : " לא , ילד נתן לו מכה " , והרימה אותו לחיבוק .

הגן הזה ידוע כגן חם , עם גננות אוהבות.
אך בכל זאת זהו גן עם המגבלות שלו .

לפני כשלושה שבועות הילד שלי החל להודיע לי שהוא לא רוצה לחזור לגן .
בבוקר החל להיצמד , ואני בעדינות שיחררתי והלכתי .

לפני כשבועיים יצאנו לחופשת חג המולד .

המשך .............

לא כתבתי שמאז שהחל גן הוא נטש לחלוטין את הצעצועים שלו ומשחקי הדמיון .
בבוקר של היום הראשון לחופשה קמנו ואמרתי לו שלא הולכים היום לגן . מיד הוא קם בחיוך , הלך לחדר המשחקים ובילה שם שעות ממושכות .
" סדר היום " מיד חזר לקדמותו - כלומר , אוכלים כשרעבים , ישנים כשעייפים ( מאוחר ...... ).
הוא אכל ארוחת בוקר במשך כשעתיים והמשיך לשחק .
מאחר והתזונה בגן היתה לקוייה ביותר שמחתי לחזור לשגרת אוכל בריא , והשלשולים הפסיקו .

לאחר מס' ימים אמר לי : " אמא, אני לא רוצה ללכת לגן יותר " .
שאלתי : " למה " ? והוא אמר כי זורקים עליו חול בעיניים .
אמרתי אנחנו צריכים לדבר ולחשוב על הנושא .

השבועיים של החופשה היו גדושים במשחקי דמיון .
האלימות כמעט ונעלמה ( מזה כשבוע שהוא לא יורק ) .
הכעסים שהביא מהגן נעלמו .
חזר להיות ילד בן 3.5 עם התסכולים שקשורים לגילו ולחוקי הבית באשר יהיו .

במהלך השבועיים נפגשתי מס' פעמים עם ילד מהגן שלא הפסיק להכות אותו .
ראיתי איך התנהגות הגן חוזרת מיד , אך היתי שם ( !!!!!!!!!! ) לכוון ולהנחות .

זהו .

עוד יומיים החופשה מסתיימת .
ולמרות שהתשובה כתובה בין המילים היא לא כל-כך ברורה .
לחזור לשהות בבית של אמא עם 2 ילדים לבד ימים שלמים היא בלתי נסבלת .
רכשתי חברה אחת בגן - אך הבן שלה מכה ללא הרף , הוא ממש מתקשר באמצעות מכות .

אשמח לשמוע תגובות .

נילי,

אם שמת את ילדך בגן ליום שלם, הייתי מציע שתנסי לשים אותו רק חצי יום משבוע הבא. לפי דעתי, הרבה גנים מקדישים רק חצי השני של היום למשחק כללי עם כל הגילאים. אולי נוכחותו בכיתה לחצי יום לא תעשה לו רע כמו שיום שלם עשה לו. בכל מקרה, בהצלחה!

תודה על התגובה המהירה .
זו בהחלט אפשרות שאני שוקלת .

נילי, נדמה לי שאת אומרת ה-כ-ל בעצמך:

_השבועיים של החופשה היו גדושים במשחקי דמיון .
האלימות כמעט ונעלמה ( מזה כשבוע שהוא לא יורק ) .
הכעסים שהביא מהגן נעלמו .
חזר להיות ילד בן 3.5 עם התסכולים שקשורים לגילו ולחוקי הבית באשר יהיו ._

_במהלך השבועיים נפגשתי מס' פעמים עם ילד מהגן שלא הפסיק להכות אותו .
ראיתי איך התנהגות הגן חוזרת מיד , אך היתי שם ( !!!!!!!!!! ) לכוון ולהנחות .
זהו ._

אין משהו אחר להוסיף. לדעתי זו התשובה שלך.
אני זוכרת את הבדידות שלכם, היא באמת קשה, איך אפשר לצאת מהמצב הזה?
או לחילופין האם אפשר למצוא גן אחר?

או לחילופין האם אפשר למצוא גן אחר?

אני גרה בעיר קטנה , בה מעט מאד גנים יהודים .
בחרתי גן שידוע בחום והאהבה .
ואכן , ההסתגלות המהירה לגן נובעת מהיחס החם של הגננת ממש כמו משפחה .
ולמרות זאת , בני נחשף לאלימות , לאוכל ברמה ירודה , ללחץ של זמנים ( כולל הלחץ לצאת בבוקר מהבית כשהתינוק כבר צורח ) .

במהלך תקופה זו ניסיתי ליזום מפגש עם אם אמריקאית שידעתי שבנה משחק עם בני בגן .
כל מפגש נקבע לשבוע מראש , ותמיד בוטל מסיבות אלו ואחרות .

אנו משפחה דתיה , אני עם כיסוי ראש , כך שהנבדלות שלי מחוץ לכותלי הקהילה היהודית רבה מאד ומקשה פי וכמה על יצירת קשיים .
אף בתוך הקהילה עצמה זה בעיתי ( מבחינתם , לא מבחינתי ) מאחר ורובם אינם דתיים .

אני לא אוותר עם עולם הדת והרוח על מנת להידמות לאחרים .
לא אשלח את בני לחינוך אלטרנטיבי , מאחר וגנים אלו אינם יהודים על כל המשתמע מכך ( אוכל לא כשר , חגים נוצריים , וכו. ).

רב קהילות החינוך הביתי כאן הינן קתוליות .
לפני מס' חודשים ניסיתי להתחבר למשפחה כזו , והיא בעדינות חזרה והדגישה שמקומי אינו עימם ,ועלי לנסות למצוא אנשי חינוך ביתי יהודי ( גם כן מחט בערימה של שחת) .

נילי, נדמה לי שאת אומרת ה-כ-ל בעצמך:
חייבת להסכים עם האמרה הזאת.
נילי, גם אני בניכר, בטנזניה שבאפריקה.
בוחרת להשאיר את שלושת בנותיי בבית, למרות שזה כפה על כולנו בדידות מאוד קשה.
רק עכשיו, אחרי שעברה כמעט שנה שמאז שעברנו לכאן, אנחנו מתחילים להכיר אמהות וילדים שמתאימים לנו בגיל ושמקבלים אותנו כמו שאנחנו.
גם כאן רוב ההומסקולרים הם קאתולים דתיים. לא אליהם התחברנו בסוף.
דוקא החברה הראשונה שלי כאן היא אכן נוצריה דתיה, אבל אשה נעימה מאוד שמקבלת באהבה את העובדה שאנחנו יהודים (אמנם לא דתיים), כלומר זה לא הפריעה לה לצרף אותנו לקבוצת אמהות וילדים שנפגשת פעם בשבוע.
זו התחלה עבורנו.
מבינה את הקושי שלך מאוד.
מדברייך עולה ש הגן לא עושה טוב לבנך.
מה גם שחברים ממש אין לו משם.
הבחירה בידייך.

אני מצטרפת לקודמותיי. הקריאה של הדברים שלך מעוררת בית כאב בטן עז, כיוון שגם ילדיי היו בגן. כיוון שאני מכירה חלק מהתופעות שאת מדברית עליהן.

אני חושבת שכדאי לחשוב על אופציה שלישית, אחרת. מבחינתך, קיימות רק השתיים האלה, או בגן או בבדידות הנוראית שהיתה לכם בבית.
אבל אולי, הבן שלך מזמן לך (מילה מעצבנת, סליחה...) ולמשפחה שלכם הזדמנות להבנות מבפנים. לשפר את החוויה בתוך הבית, על מנת שלכולכם יהיה יותר נעים. אני יודעת שזה קשה, אבל היום, אחרי שנה וקצת עם הילדים בבית, אני מרגישה שההשקעה שווה את זה.
נכון יש קשיים. כמו בכל דבר, כי החיים שלנו רצופים אתגרים והתמודדויות (בסרט אושפיזין מצוטט הרבה שאומר: "אין מנוחה בעולם הזה"

) . אבל להיות מעברו של משברון, לאחר התמודדות, זו הרגשה נהדרת (ואולי מוכרת לך בהקשרים אחרים מהווי החיים הדתי).

אולי שווה שננסה יחד, בדרך הוירטואלית הזו, לבחון את הקשיים שיש לכם בבית, אחד לאחד, ולחשוב יחד על פתרונות / רעיונות / כיוונים לעבודה ??

אשמח לעזור וחנוכה שמח

תודה על התגובות .

אני חוששת שמא תקופת הפריחה בבית הינה מעצם החידוש שבעניין .
שברגע שנחזור לשגרה של יום ארוך לפנינו עם פארקים שוממים , ואוכלוסיה מנוכרת המתיחות תעלה .

גן אינו מקום טבעי לילד , אך גם לא שהות בבית עם אמא ותינוק .
ילד זקוק לאינטארקציה מגוונת של בני משפחה מורחבת ( שאין בנמצא ) , שכנים , חברים .

מבחינה לימודית :
בגן קיבל לימודי יהדות בצורת שירים , סיפורים , עבודות יצירה .
בבית הוא לא מוכן שאהיה המורה שלו או הגננת .
הוא לא רוצה שאלמד אותו שום דבר החל בציור משותף וכלה בעשיית פאזל .
לעומת זאת עם אבא שלו , סבא וסבתא הוא מקשיב מרותק להסברי הוראות המשחק .

תמיד ניתן לו מרחב רב לשחק במשחקיו בדרכו שלו עם מינימום התערבות .
אך השהיה בבית מפעילה רגשות אשם של הזנחה ופוטנציאל לחוסרים לימודיים וחברתיים .

השאלה היא עד כמה ילד אכן לומד בגן .
לעיתים אני שוהה בבוקר בכיתה על מנת לשוחח עם אמהות ולצפות בפעילות .
הילד שלי לא חובב עבודות יצירה אך הגננת ממש מושיבה אותו ליד השולחן ועושה עבורו את כל עבודת היצירה תוך מתן הוראות ברורות מה עליו לעשות .
אני לא מתחברת לזה כלל .

החלטה קשה .

לא כתבתי שתקופת המשבר האדירה שחווינו היתה לאחר לידת התינוק .
ובעצם בני נשלח לגן כשהתינוק היה בן 3 חודשים ואני במצב של ייאוש מוחלט .
הבית היה במצב של טירוף מוחלט .

בתקופת החופשה התינוק היה ממש מאושר מהנוכחות של אח שלו בבית .
למרות שהמצב מצריך השגחה מתמדת מנקודת מבט של מבוגר , לתינוק בכלל לא אכפת שמטפסים עליו , קופצים מעליו , טופחים על ראשו ובודקים לו את הגרון עם מקל .
גם הנסיעות באוטו הפכו להיות שפויות כי אח שלו במרחק נגיעה דואג ל " לשעשע " אותו .

כשבני בכורי היה ילד יחיד כל-כך רציתי אח או אחות בשבילו על מנת להוריד תשומת לב בצורה טבעית ובריאה .
כיום שיש לי תינוק בבית אני שלחתי את אח שלו לגן .

לגבי הקטע של היצירה והלימוד בבית. אני למדתי, שהכי הכי נכון להיות עסוקה בעצמי. לא ליזום פעילות למען הילדים או על מנת ללמד אותם, אלא ליזום כי לי בא לעשות. זה מקום שגם מלמד אותם ליזום וגם משחרר אותי מתחושת הקרובן שעסוק בלעשות דברים שהוא לא רוצה.

דוגמאות: לקראת חנוכה, היה לי חשוב לחזור ולקרוא בקול את הלכות החג מתוך הקיצור שולחן ערוך, הזמנתי את הילדים להצטרף אליי.
אני אוהבת מנדלות, קניתי לילדים ולי כל מיני חוברות, להם, כל אחד בתחום שמעניין אותו ולי סרגל צורות שאיתו יוצרים מנדלות. ככה מצאנו את עצמנו יוצרים ועושים במשותף אך בנפרד.
מזמן מזמן רציתי לצבוע אצטרובלים ולנסות ולהכין מובייל (הקטע היצירתי אצלי מודחק שנים רבות ואני לפעמים תוהה אם יש בי בכלל משהו מזה, לכן הרצון "להעיז ולנסות" כל מיני דברים...). דיברתי על זה כמה חודשים אבל רק לא מזמן, במהלך טיול משפחתי, עצרתי ואספתי איצטרובלים. לקח עוד איזה חודש עד שהתיישבנו לצבוע אותם בגועש. עכשיו הם מחכים שנחליט ליצור מהם מובייל

בכל מקרה, הדוגמאות הללו נכונות לגבי כל דבר, ולא רק בתחום הלמידה והיצירה: אם לי חשוב סדר יום וארוחות מסודרות, אני מקפידה על זה ומשם גם הילדים.
אם אני רוצה לצאת קצת לנשום אוויר, אני יוזמת יציאה לגן משחקים וכו'.

אני מניחה, שעם תינוק קטנטן בבית, כל מה שאת יכולה לרצות זה רק כמה שעות שינה רצופות. ולכן, כפי שתארת, הכל קורה וקרה סביב משבר מאד גדול של הולדת תינוק. קחי אויר, וקחי זמן, אולי לא חייבים לקבל את ההחלטה ממש עכשיו. אז מה אם אתם עכשיו בחופש ? תמיד אפשר לצאת מהגן (אנחנו יצאנו ממש סתם ככה ביום סתוי בהיר...).

מצד שני, אם בבטן מרגיש לך שזה הכיוון, את גם תמיד יכולה לנסות והכי גרוע, להחזיר אותו לגן.
(ולגבי מה ילדים לומדים בגן... נראה לי שבבטן את כבר יודעת את התשובה, לא ? )

בהצלחה

מחר מתחילים גן .
החלטתי להשאר חודש נוסף בבית .
נראה לי המשכיות יותר טבעית מאשר לחזור לגן ואח"כ לעבור שוב תהליך ניקוי בבית .
במהלך החודש אחוש הדברים לגופם .

בהצלחה רבה

(אנחנו כאן בשביל התמיכה וההתייעצות ובכלל... )

אך השהיה בבית מפעילה רגשות אשם של הזנחה ופוטנציאל לחוסרים לימודיים וחברתיים
זה שלך בלבד.
מדברייך עולה ששני ילדייך מאושרים בבית ביחד.
(מכירה את זה מעצמי

)

הילד שלי לא חובב עבודות יצירה אך הגננת ממש מושיבה אותו ליד השולחן ועושה עבורו את כל עבודת היצירה תוך מתן הוראות ברורות מה עליו לעשות
עצוב.

_כשבני בכורי היה ילד יחיד כל-כך רציתי אח או אחות בשבילו על מנת להוריד תשומת לב בצורה טבעית ובריאה .
כיום שיש לי תינוק בבית אני שלחתי את אח שלו לגן ._
נראה לי המשך טיבעי ל-
החלטתי להשאר חודש נוסף בבית .

נראה לי המשכיות יותר טבעית מאשר לחזור לגן ואח"כ לעבור שוב תהליך ניקוי בבית .
את אפילו קוראת לחופש בבית "תהליך ניקוי ממה שצבר בגן".
נילי, את עונה לעצמך שוב ושוב.
שמחה לשמוע שנארתם בבית בנתיים.

(אנחנו כאן בשביל התמיכה וההתייעצות ובכלל... )

תודה .

נילי ל ,
אני מקוה שאת קוראת כאן.
קראתי את מה שעברתם ואני רואה שמה שאני חווה כאן אינו קושי יחיד ומיוחד לי. גם אנחנו בארץ האמריקאית עם כל הגינונים החברתיים הנגזרים מכך.
בעקבות חוויות הבדידות שלנו, בעיקר של בני השלוש (לי לא חסרה חברה), והתסכול המתמשך שלי ואני לא מצליחה למצוא לו הזדמנויות חברתיות אמיתיות , אנחנו שוקלים לשלוח אותו לגן (הורי מצלצלים בפעמוני הגאולה!).

מעניין אותי מה קורה אתכם עכשיו. האם חזרתם הביתה? האם אתם בגן?
דרך-אגב, אפשר להירשם כאן לשלושה ימים בגן, לא חיבים כל השבוע, ובכל מקרה מדובר על חצי יום (עד 12 בצהרים).

מנסה לתמצת כדי לא לעייף פה אף אחד במתרחש בגזרתנו:

אלה כרגע בגן חובה לקראת חינוך ביתי מחודש יולי והילך.
היא ילדה יחידה כך שאין בבית אינטרקציות עם אחים/ אחיות והנטייה הטבעית שלה (שאף פעם לא התערבתי בה ואולי זו היתה טעות) היא להיות לבד או איתי. בבית. לא אוהבת לארח ולהתארח, לא אוהבת גן כי "הרעש של הילדים מפריע לה" (יש עוד סיבות שהיא לא אוהבת את הגן אבל זו הטענה העיקרית).

יש ילדה מקסימה ברחובנו שבחינוך ביתי והן מסתדרות ביניהן די טוב, אז אם במקרה היא תתדפק בדלת אלה תארח אותה ויהיה להן כייף, אבל אף פעם אלה לא תיזום. וזו החברה היחידה. מעולם (!) לא היתה אצל חברה אחה"צ, היו כמה פעמים שהלכתי לכוס קפה והיא "נאלצה" לבוא איתי ולא נהנתה משום רגע.

החשש שלי בטח כבר ברור למי שהחזיק מעמד מעמד

מה יהיה בשנה הבאה מבחינה חברתית? היא מבחינתה לא מעונינת בשום אינטרקציה עם אף אחד חוץ ממני ואני לא יכולה ולא רוצה שככה זה יהיה. יש את החברה היחידה ההיא שלפעמים באה והן אחלה יחד, אבל מה כשהיא לא נמצאת? ולא נראה לי טוב שתהיה לה רק דמות אחת...

אפשר לומר שזה החשש היחיד שלי מענין החינוך הביתי שעליו, לא משנה מה, אני לא מוותרת.

הי חגית,
דבר ראשון, איזה יופי שאתן עוברות לחינוך ביתי!
דבר שני, אל תדאגי ואל תתנצלי, פה זה הדף לשתף ולדבר ובתקוה גם לפתור עניינים שכאלה.
דבר שלישי, אלה נמצאת כרגע בגן. אולי זה מספק לה את כל הצורך שלה בחברתיות? לא כולם צריכים חברה באותה מידה ולכן יכול להיות שדוקא כשלא תהיה בגן, תרצה יותר חברה. בתנאים שלה ובזמן שנוח לה. ואם כבר יש לה חברה שנמצאת בחינוך ביתי ויש להן קשר טוב, זו נראית לי התחלה טובה.
וכאן חייבת לעצור ולהתפנות לחינוך הביתי שלי שמאבד פה את הסבלנות....

חגית,
דבר ראשון, איזה יופי שאתן עוברות לחינוך ביתי!
וגם, כמו שגית, אני חושבת שיכול להיות שהגן הוא כבר מטלה חברתית גדולה, אולי יותר ממה שמתאים לה, ולכן לא מחפשת קשרים נוספים עכשיו.
את מרגישה שהבחירה הזאת להמעיט בחברה 'יושבת' על מצוקה, על קושי של אלה, או אולי פשוט זה מה שטוב לה ונכון לה עכשיו?
נדמה לי שאם האפשרות השנייה היא הנכונה, אז את יכולה לעזוב קצת את החששות, ולקבל באהבה את הנטייה או הבחירה שלה. וגם להשאיר מקום לכך שיכולה להשתנות עם השנים.
ואם האפשרות הראשונה היא הנכונה, צריך להרגיש קצת יותר לעומק מה קורה איתה, ולחשוב איך להקל שם.

גם הגדולה כאן בבית לא מהמתחברים בקלות. כשהיתה בגן הסתפקה בחברה אחת, לעיתים רחוקות מאד היתה מזמינה הביתה, ולעיתים רחוקות עוד יותר הולכת לאחרים (וגם אז - רק עם אמא). אבל יש לה אח קטן, וזה אחרת. תחשבי על הפיתרון הזה

גם הגדולה כאן בבית לא מהמתחברים בקלות.
מסתבר שמדובר בתופעה מאד מאד מוכרת, בכל רחבי תבל...
בכורים שנוטים להיות יותר בררניים ופחות חברותיים וילדים שניים שהם הרבה יותר חברותיים... דורש מאתנו פתיחות וגמישות לא פשוטות (אני מקווה שברור מדבריי שגם אצלנו המצב הולם את התיאור הנ"ל)

חוצמזה, שיהיה לכן המון המון בהצלחה

חגית פ.
עד גיל 6 שבאו חברים לבי הוא שאל אום למה באתם?
וכיום רוצה חברים (למרות שקצת קשה לו בנושא-אבל זה קשור למי שהוא)
שבאו החברים בני מצא דרך שלא יפריעו לו לעיסוקיו, הוא נתן להם את אחת המכוניות הכי אטרקטיבית וזז למקום אחר.
אולי- זה האופי של אלה? אולי- זה הצורך שלה-בלבד?
היא ילדה מאושרת ושמחה?
הרי לא כל הילדים צריכים חיי חברה. גם אם לנו ההורים נראה שכך נכון יותר.
הרי אם זה אופיה גם בגן/בית ספר תמצא את הפינה השקטה שלה - עזבו אותי בשקט.
הרי כולנו מכירים את הילדים המתבודדים בהפסקות, אילו שכולם יורדים אליהם כי הם אחרים,( ולאו דוקא מהבחינה השלילית)
לדעתי- תפקידך כאם
א- לוודא שהיא שמחה ושטוב לה. לפקוח עין שהמצב החברתי לא בא ממצוקה אלא פשוט כי כזו היא- ולכבד את דרכה.
ב- ובכול זאת קצת לעזור, הרי למרות הכל אנו יצורים חברתיים- אז תפקידך כאם איכפתית ומודעת ליצור יותר פעילויות עם אותה חברה ופשוט ליזום קצת יותר את הקשר בינהן.

קודם כל תודה רבה על התגובות !!

שגית ורינ צ'י , חיממתן את לבי.

רסיסים, אלה ילדה יחידה כמו שזה נראה. גם אם אי פעם יהיה לה אח זאת תהיה אינטרקציה אחרת לגמרי (כמו לגדל שני ילדים יחידים, בגלל הפרש הגילאים). אגב, היא מאז ומתמיד ביקשה שלא יהיו לה אחים ומתעקשת שרוצה להיות לבד. מעולם לא היה לה ענין בתינוקות, נראה שהם אפילו מטרידים אותה

.

שרית, זה בהחלט האופי של אלה ואני מבינה את זה (מאוד דומה לי בענין הזה

) אלא שאני חוששת שזה יקצין כשנהיה בבית (כי בגן היא היתה מוכרחה להיות עם ילדים ומיצתה את זה בשעות האלה) וגם אני מודה ומתוודה שזה קשה לי להיות הדמות היחידה עבורה 24 שעות ביממה.

כמו שכולכן כתבתן, בהחלט יכול להיות שזה יתעורר בהמשך, הצורך בחברה. אולי אני מתעסקת עם זה עכשיו לא לצורך.
ובכל זאת, אלה יכולה (וזה בדוק לגמרי) לבלות 3-4 ימים רצופים בבית בלי שום רצון או צורך לצאת לעולם שבחוץ. יש לה עולם דמיוני עשיר מאוד והקשר ביני לבינה מאוד חזק. היא מאוד נבונה ועוסקת בתחומי הבית בהמון דברים. אני לא מלחיצה אותה בענין, מציעה לה מידי פעם משהו חברתי והיא תמיד אומרת לא ואני עוזבת את זה.

חשבתי עכשיו על משהו:
אחה"צ אתמול היתה פעילות בגן של אלה והגענו ראשונות כי הבטחתי לעזור לגננת.
כשהגיעו הילדה- שתיים הראשונות, אלה שמחה לראות אותן והן דיברו ושיחקו בכייף כמה דקות עד שהתחיל להתמלא בשאר הילדים, אחים והורים ובלגן והיא כמעט ביקשה ללכת הביתה. רק הפעילות שהיא חיכתה לה מאוד השאירה אותה שם...
אולי היא כמוני, צריכה לבד ושקט ולא מתחברת לרעש והרבה אנשים.
אולי דווקא בגלל זה אני לא רוצה שיהיה לה קשה בהמשך הדרך.
אולי אני מקדימה את המאוחר ומכניסה דברים שבכלל קשורים אלי.

אוףףףף...

אולי היא כמוני, צריכה לבד ושקט ולא מתחברת לרעש והרבה אנשים.

הי חגית
לי זה נשמע משפט המפתח.
משום מה, יש לנו תדמית של ילדים כיצורים סופר חברתיים.
ובעצם, הם ממש כמונו.
חלקם חברותיים מאוד, חלקם חברותיים מעט, וחלקם מעט מאוד.
גם הבכורה שלי, מאוד דומה לשלך, בתחום הזה.
אז לאורך כל השנים, היא תמיד מצאה חברה אחת או שתיים ולפעמים גם הייתה תקופות שלמות לבד.

הי חגית,
אמנם אני חדשה פה בחינוך ביתי (הוצאתי את בתי מהגן לפני 4.5 חודשים), אבל דבר אחד אני יכולה להמליץ בחום: להסתמך על האינטואיציה האימהית.
מי שמכיר את אלה הכי טוב זו את, ורק את יודעת מה מעיק עליה ומה משמח אותה.

האינטואיציה שלי אומרת שיכול להיות גם שהיא אוהבת לפעמים את הלבד שלה כי זה מה שהיא צריכה באותו רגע. לא יותר מזה. וברגע שתרגישי טוב עם זה, היא גם תרגיש נינוחה, ובהמשך, כשתרגיש שחסרה לה החברה, היא תחפש את זה - רק להיות קשובה (ואת נשמעת לי מאוד כזו

)
אני גם מבינה את הקושי להיות עם ילד 24 שעות כשצריך לשעשע אותו... אז אני, למשל, עומדת על כך שבחלק מהזמן אנחנו משתעשעות ובאחר אנחנו "מתפצלות". כך היא תלמד להעסיק את עצמה, וכך יש לי גם את הזמן שלי...

מקווה שעזרתי

דגנית

הי חגית,
צ'מעי - הילדה שלך נורמלית

כמה דברים שמדאיגים אותך ואני רואה אצל הילדים שלי:

לשחק עם עוד ילד-שניים עובד. עם חבורה - פחות.
להתענין באחרים? רק כשרעבים לזה. נשמע ממך שאם אלה בגן, אחה"ץ האי שבעה מחברים, ומסרבת לכל אינטראקציה נוספת. יש כל מיני ילדים - יש לנו שכנה שכל יום אחרי הגן (אם אל קבעה עם חברים) ישר רצה אלינו. אבל בהחלט יש ילדים שלראות כל יום קבוצה זה מעבר למה שהם זקוקים לו.
ראיתי אצל כמה ילדים בסביבות גיל חמש קפיצת התפתחות שכוללת הפתחות לחברה. אצל הילדים שלי זה קרה קצת לפני גיל חמש - פתאום ענינו אותם ילדים, ואפילו לפעמים חבורות. מרגע שזה ענין אותם, התחילו ללחוץ עלינו להתקשר כל יום לשכנים, ולהפגש עם מישהו. בהתאם הם נקשרים יותר לילדים ומשחררים אותי במפגשים של חינוך ביתי.

בהצלחה בשנה הבאה

שוב תודה לכולן על התמיכה, זה עוזר לי מאוד מאוד

אני מנסה לברר עם עצמי עם זה אחד מהחששות שלי מהתקופה הבאה עלינו לטובה בה נהיה בבית או שזה משהו יותר אמיתי.

רוצה להבהיר: לא רוצה לשנות את הילדה שלי. זה האופי שלה ואלה ההעדפות שלה שלא הייתי מתרגשת מהן אילולא חששתי שזה יגרום לקושי. החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.

החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.

החלטתי להמשיך לא להתרגש עד שתהיה לי סיבה טובה.

ובקשר לחששות מהשינוי - מאחלת לך שכולם יתבדו, שהמעבר יהיה חלק לגמרי ושבחינוך הביתי לא יהיו לכם אף פעם שום קשיים ושום חיכוכים, רק אושר ועושר

ובאמת: החששות לגיטימיים, והקשיים לגיטימיים, ובכל זאת שווה (אני חושבת).

חגית, בהצלחה!

חגית
ומתוודה שזה קשה לי להיות הדמות היחידה עבורה 24 שעות ביממה.
גם אם לא יציאה מהבית למסגרת, אפשר ללכת לוג ואז יש קצת אינטרקציה עם עוד ילדים ויש את ההקשבה למבוגר אחר, וכמובן קצת "בלי" אמא.
יומרני לומר אבל- לכל בעיה פתרון. רק לפרק את הענין לגורמים ולחבוש את הכובע הנכון כלומר: מאיזה נקודת מבט אני מסתכלת על "הבעיה" ואז להתמודד איתה.
האם דרך אלה עולים הקשיים שלך כילדה?
האם ההתיחסות נטו לאלה?
האם לאלה קשה? האם לך קשה?
פשוט לפרוט ולתת לכל שאלה תשובה.
אגב בתי בת-10, בני בן 7.5 ולפעמים כל היום בבית ואני "כופה" עליהם קצת לצאת.
קחו את הכלב לטיול, בואו נעשה סיבוב וכו....
חושבת שברגע שבחרתי דרך יש לי אחריות וחלקה בזה שרואה שיש מקום לשינוי מצב זה פשוט עשיה.
חגית ליגטימי לגמרי שיש לה חששות, תהיות והתלבטויות- יתרה מזו חושבת שאם לא היו היה זה קצת מוזר.
האמיני בעצמך, בתחושת הבטן שלך שאמא. ולכי על מה שהכי נכון לכן.
בהצלחה.

שרית, לא עונה כרגע כי אני במחשבות ובירורים עם עצמי.

שוב רוצה להודות לך ולכל שאר התגובות, זה נתן לי פרופורציות ונקודות למחשבה.

הרבה זמן לא כתבתי - זה מה שקורה כאשר אני צריכה לעבד הדברים עם עצמי .

כולן הבטיחו לי בתחילת השנה שהגן זו ההזדמנות למצוא חברים עבורי ועבור בני .
בפועל : הבדידות נותרה כפי שהיתה .
התחברתי עם אם ישראלית , אשר בנה משחק עם בני בגן .
ניסיתי ליצור מפגשי אחה"צ אך אלו קרו לעיתים רחוקות .

מזה מס' שבועות שבני מבקש לא ללכת לגן .
אני אומרת : " תוכל לשחק עם החבר שלך בגן " .
הוא עונה : " אני רוצה לשחק איתו בבית .

הגן עצמו מדהים מבחינת הפעילויות והתכנים , גם הגננת לשביעות רצוני .
אך הבן שלי זקוק להמון אהבה והוא לא מקבל זאת שם .
השהיה בבית אחרי שעות הגן עמוסה במתחים , שלו ושלי .

אני מביאה תיכוניסטית שעושה חינוך ביתי חלקי לשחק עמו פעם בשבוע ( מבחינה תקציבית בעיתי להגדיל את המפגשים ).

השבוע נשארנו בבית .
היום אמרתי לו שלא נגיע לגן יותר .
כל היום הוא מתרפק עלי לחיבוקים ( לא קרה כבר המון זמן ).
בשעות הצהרים נכנסתי למשבר , אחרי הקניות עם שני ילדים , הפעוט כמעט נרדם והגדול העיר אותו .
אוףףףףף .
הרגשתי הנה זה קורה .
הנה זה בלתי אפשרי .
כעסתי ונתתי הרצאה .
הסברתי שבשהות עם אמא בבית יש חוקים .
חייבים לפעול על פי החוקים אחרת זה יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי .
הסברתי שכמו שאמא מקשיבה לו ( לפעמים ) , כך אני מצפה ממנו להקשיב לי .
אח"כ הוא בא לחיבוק .
התבוננתי בו .
אחרי תקופה ארוכה מאד שהרגשתי שהוא הלך לי לאיבוד , הבנתי שאני מקבלת את הבן שלי חזרה .
כועס לפעמים , מתוסכל .
בדיוק כמוני . ואנו נמצא דרך להתמודד יחדיו .

תודה נילי לי ,

לא יודעת אם התכוונת לענות לי ישירות, אבל מה שסיפרת עוזר לי לחדד את המחשבות שלי לגבי האפשרות של גן בשנה הבאה.

אמא נמרה ,

אשמח אם תוכלי לשתף בחוויה שלך .

איזה דף! נשמע שיש ביבשת הזאת עוד אימהות ישראליות בחינוך הביתי... חבל שאנחנו כל כך רחוקות!!
אנחנו בארצות הברית כבר שנתיים. שנתיים עם גן. ומשבוע הבא - בית!!
עכשיו, כשאנחנו ממש מרגישים כאן בבית, מוקפים חברים וחברה, אנחנו עוזבים לעיר אחרת. רחוק רחוק דרומה. האמת היא, שהבדידות היא אחד הדברים מהם אני הכי חוששת. היינו שם לפני שבוע, לחפש בית (מצאנו! גדול! עם חצר!), והגדולה שאלה פתאום: "יש לנו כאן חברים??" אוי, זה צבט בלב..... מיד חשבתי על הילדים שהטלטלו עם אבא חייל בין בסיסים שונים כל הילדות. הבנתי כמה קשה יהיה להם הניתוק הזה, המעבר, העזיבה. ושוב להסתגל, ולהכיר..... עצוב לי. קשה לי לעזוב שוב למקום חדש עם כל האמריקאים האלה, ובכלל לא ברור אם יש נפש ישראלית נוספת בעיר הזאת אליה אנחנו נודדים.......

כיף לילדים ביחד (יש בינהם פחות משנתיים), כיף לי איתם, אין לנו בעיה לנסוע למקומות קצת רחוקים, רק צריך למצוא חברים. כל כך מקווה שזה יסתדר.
היום בבוקר הזדרזנו להגיע לקייטנה, ואמרתי כמה כיף יהיה כשלא נצטרך להזדרז לשומקום בבקרים.... ושוב הגדולה אמרה שהיא רוצה גן. למה? שאלתי. כדי שיהיו לי חברים. אמרתי שאפשר למצוא חברים גם בדרכים אחרות, והיא ביקשה שאתן לה דוגמאות לחברים שלנו כאן שהם לא מהגן שלה..... אז נתתי כמה וכמה! יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב! (-:

נילי לי, מה שלומכם?
אמא נמרה, מה קורה?
איפה אתן בכלל? אנחנו עוברים למדינת ג'ורג'יה.

גיששתי, והבנתי ששתיכן בחוף המערבי.

בלה,
בהצלחה במעבר ובמציאת חברים חדשים!
יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב!
@}

תודה, שגית. אני זקוקה לכל איחול.

שליחה על ידי לאלי* » 27 יולי 2006, 15:13

אני לא מרגישה בודדה, אבל כיף לילדים ביחד, בקבוצה. אחרי 5 שנים בבית ילד ביקש ללכת לגן - והרשתי לו. והוא היה מרוצה. ועכשיו הוא רוצה לעלות ל כיתה א' - ואני מסקימה. אם לא ירצה אחרי הקרות עמוקה יותר, אז נאזוב. מה שה טוב לו, מה שה תורם לו. אותו דבר גם עם הילדה. (סליחה על התעויות - לא למדתי בארץ).

אני בעד לתת לילדים להתנסות בלמידה איפה שיבחרו ומנסיוני הם כבר ידעו להגיד בעצמם מה הם רוצים והיכן .
אני גידלתי אותם בבית עד גיל שלוש ואז ...הם הלכו לגנון ובית הספר , כבר בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי זה ממש הספיק להם ואחר כך אחד מהם חזר לזמן קצר לתיכון ולמרות שלהוד הגאוניות היו ציונים מעולים אחרי חודשים ספורים בבית ספר ואחרי שנים של למידה בבית (ואולי בגלל..) נגמר הסיפור אחת ולתמיד והוכרעה הכף לטובת החינוך הביתי .
לא כי זה מושלם . אלא בגלל שלכל בני משפחתנו זה מתאים מכל הבחינות .
אבל , אצלנו כולם חזק מאוד בקטע של 'רדיקאלים חופשיים' וזה לא כך בכל משפחה .
ועדיין הייתי מאוד שמחה לגלות שבתי הספר מתקדמים לאנשהו או שאולי ניתן לשלב בין למידה בבית ללמידה במרכזי למידה חיצוניים . אבל רעיונות כאלו הם עדיין מוקדמים לכרגע .
כאשר יהיו הרבה יותר ילדים שילמדו בבית (ואין לי ספק בכך שיירבו כי כאשר אנחנו התחלנו עם זה בתחילת שנות התשעים עוד לא היו מושגים לכך והבעיה העיקרית של המפקחת ממשרד החינוך הייתה שאין לה בטפסים 'משבצת' בעבורנו...)
בכל מקרה ..כאשר יהיו הרבה יותר משפחות בלמידה ביתית ניתן יהיה לפתוח מרכזי למידה שאליהם אפשר יהיה להגיע לכמה שעות שבועיות על מנת לפגוש חברים ולהחליף חוויות ואולי אפילו ליצירה משותפת וכאלו....
כרגע זה עדיין המאבק בין הלימוד הדוגמטי הפטאלי לבין החינוך הביתי שגם בו יש איזושהי קיצוניות מסוימת או 'פאטליות'
אני אישית תמיד בעד מציאת דרך האמצע .
ובעד ללמוד לשלב אם אפשר .
לתת לילדים לבחור בעצמם , אם אתם מגדלים אותם ונותנים להם ומחנכים אותם לחשיבה עצמאית ולבחירה חופשית ...אפשר לחלוטין לסמוך עליהם שבוואדי יבחרו את הבחירות הנכונות שלהם !
בקטע החברתי אצלנו ראינו שזה נורא עניין של אופי . יש ילדים שמוצאים חברים תוך כדי שהם פוגשים איזה ילד בסופרמרקט בעוד ההורים עסוקים בקניות , או מתחילים לדבר עם כל מי שהם פוגשים תמיד ...!!!
ויש כאלו שיכולים להיות מוקפים במיליון אנשים ולעסוק בקריאת ספר או בהתעמקות מדיטטיבית באיזה מסך .
אבל זה נכון שבית ספר עלול להיות מקום מפגש חברתי ...אם כי ראיתי שיש עם זה המון בעיות מכיוון שבבתי ספר יש המון את הקטע של להיות 'מקובל' וכל השיט הזה שמסוגל להוציא את המיץ ולדכא אותך . במיוחד כי דרישות ה'מקובל' קשורות הרבה מאוד פעמים ל'להיות כמו כולם 'להתלבש כמו שאופנתי ' וכד'
וזה בדרך כלל ממש לא מתאים לילדים שגודלו בסביבת חשיבה עצמאית ואיפיונים יחידניים .
ועדין נראה לי עדיף לתת להם את החופש לגלות את הדברים בעצמם על מנת שההחלטות שלהם יהיו אישיות ולא כפויות .

חזרתי, אחרי הרבה תהפוכות ומחשבות והתלבטויות ורגשות אשמה (כמובן).
כמו שכתבתי דף על שילוב גן וחינוך ביתי (קצת אוסימורון, אבל זו כנראה הדרך לכתוב על זה באתר הזה), אנחנו מתחילים בקרוב גן.
אני לא אכתוב את כל הסיבות כי חלק מהן אישיות למדיום הזה, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו כאן בבדידות מזהרת, לא טבעית, יש לנו רק עוד שנה להיות כאן ואין שום סיכוי שנצליח לפתח שזמן הקרוב היכרות משמעותית עם המקומיים, כי ככה זה כאן. לקח לי זמן להבין שזה לא אנחנו, אלא שוני תרבותי מהותי. אם היו כאן שתי משפחות ישראליות עם ילדים בגיל המתאים הייתי פועלת אחרת, אבל אין כאן ולו משפחה אחת. (עם הישראלים אני והילד מתידדים במהירות הבזק).

אז אני משליכה את יהבי על המודל המקובל כאן של גן-מאגר ילדים לplaydate עם אופציה לידידות מופלאה.
ולמי שרוצה קצת פרטים: עשרה ילדים בקבוצה, שתי גננות, שלוש שעות, ארבע בקרים בשבוע. בארץ לא הייתי אפילו שוקלת, כאן, אחרי שנה, הדברים נראים לי אחרת.

אין סיכוי שאני אצליח לנסח יותר טוב מורד לב (בראש הדף) את מה שאני מרגישה... (ולכן אני גם סקרנית לדעת מה עלה בגורלן...) אבל אנסה להסביר את הקושי שלי:
בפשטות בדידות.
עם הבדידות שלי אני מסוגלת להתמודד כי אני חושדת שאני אחת כזו שתמיד תרגיש שאין לה מספיק חברים/חברי נפש/אחים לצרה ולשמחה וכו'. חוץ מזה שאני לומדת, כך שאני פוגשת בני גילי פה ושם.
אבל מטריד אותי מאוד הצורך שאני מזהה אצל בתי בת 2.3 לחברה בת גילה או לפחות לגיוון בחברה או לחברה כלשהי פרט להורים שלה + משפחה מדי פעם.
אני גרה ביישוב בו כל ילדי גילה בפעוטון, ואחרי הצהריים אין כל כך ילדים בגן שעשועים ואני פשוט לא יודעת איך להדחף למעגל של "ללכת לחברים" (וגם מן הסתם לילדים שמבלים 8 שעות ביום עם בני גילם אין עניין רב בלשחק איתם עוד אחה"צ).
אמשיך לכתוב אחר כך כי היא לוחצת שנצא...

ממשיכה:
אני מרגישה שפשוט חסר לה אינטראקציות עם ילדים ושזו אחריות שלי לספק לה את הצורך הזה (ולכן גן לא ממש עונה על המצוקה כי זו אחריות שלי לדעתי)
לא ידוע לי על מפגשים של חינוך ביתי באיזור שלנו, אבל גם אם אמצא או אזום כאלה, זה לא ממש עונה על הצורך: מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת" ולה חסר חברים של יום יום, כאלה לשחק איתם באיזור הבית שלה ושלהם (אני מקוה שאני מובנת).
אז מה אני רוצה מכם בעצם? לא בטוחה, אולי שתפריחו או תגמידו את החשש שלי ותאמרו שעד גיל שלוש אין צורך ממשי בחברת ילדים? או שלמרות זאת היתרונות שבחינוך ביתי עולים על החסרונות שבבדידות. אולי קצת הזדהות שזה קורה לכולם. אולי עצות מעשיות איך לפרוץ את הגדר לבני גילה. מה שתגיבו יתקבל בברכה!

וגם מן הסתם לילדים שמבלים 8 שעות ביום עם בני גילם אין עניין רב בלשחק איתם עוד אחה"צ).
... אבל לאמהות שלהם מן הסתם כן יש צורך כזה, צורך לא להיות לבד עם הילד בבית כל אחה"צ כל יום...
לדעתי המפתח צריך להיות התיידדות שלך עם האמא, ולא (ציפייה ל)התיידדות בין הילדים, בטח לא בגיל צעיר כמו של בתך. וברגע ששתי האמהות יושבות יחד לשתות קפה, מחליפות דעות ורכילויות

הילדים עוסקים בשלהם. מדי פעם יהיו גם אינטראקציות בין הילדים. כך זה צריך להיות, ואין מה לצפות בגיל שנתיים שהמוקד יהיה חברות של הילדים. זה גם לא רצוי מבחינת התרכזות בילד - נהלי את חייך בצורה מגוונת מבחינה חברתית, תוך התחשבות בצרכים שלה. ואז יבוא על סיפוקו
הצורך שאני מזהה אצל בתי בת 2.3 לחברה בת גילה או לפחות לגיוון בחברה או לחברה כלשהי פרט להורים שלה + משפחה מדי פעם.

אגב, לא חייבת להתחבר רק עם אמהות לבני שנתיים. גם אמא לילד בן חמש באה בחשבון, כי הבן שלה יהיה מקור עצום של עניין לבתך. וגם אמא טרייה לתינוק רך. העיקר הוא ליצור אווירה של חברותא ורצוי רב גילאית.

מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת"
מצד אחד זה נכון. מצד שני, כשהמפגש מתמסד הוא הופך להיות יותר ספונטני. בני בגיל של בתך, וחלק גדול מהילדים שהוא מכיר, הוא רואה רק פעם בשבוע ולפעמים אף פעם בשבועיים. עדיין הוא מזכיר אותם ומדבר עליהם בין לבין, מצפה לראות אותם כשאנחנו בדרך למפגש נוסף, ושמח לראותם. חלק מהם - זה מפני שהוא נפגש איתם מגיל ממש צעיר, של כמה חודשים. אחרים הוא הכיר רק לפני חודש או חודשיים, אבל הוא כבר הגיע לשלב שהוא מתעניין באינטראקציות וזוכר שמות וסיפורים, ולכן בפעם הבאה שנפגשים קצת יותר קל.
שוב, אם הציפיות שלך הם לחברות נפש מיידית בין הילדים והקמת חבורה סודית על העץ

זה לא יקרה כל כך מהר. צריך להתבשל עם זה פעם אחר פעם של מפגש, שבוע אחרי שבוע. ושוב, מפגשי חינוך ביתי הם לא פחות בשביל חברה לאמא.

תודה, קרטונית
למעשה נגעת בנקודה רגישה, והיא שאני ביישנית מכדי ליצור חברויות עם אמהות אחרות, למרות שאני מאוד רוצה. אז מילא אני שמשלמת בעצמי על החששות האידיוטיים שלי, אבל קשה לי שבגלל זה גם היא משלמת את המחיר.
לכן מסגרת פורמלית כמו גן תועיל לי בודאי יותר מאשר לה (למרבה האירוניה) כי חברויות על רקע כזה בין אמהות הן נפוצות ו"זורמות יותר".
חבל שבאיזור שלי אין מפגשים שהם כמו שאמרת
מפגשי חינוך ביתי הם לא פחות בשביל חברה לאמא

שליחה על ידי אוהבת* » 30 מרץ 2007, 01:02

למכאן ומשם מאיזה איזור את אולי נוכל לעשות משהו ביחד ? לי יש בת קרובה מאוד בגיל לשלך. מאוד מזדהה איתך גם אני בצרות דומות והמון התלבטויות וכמובן יש מגבלות.אפרט יותר בהזדמנות אחרת לא יכולה כרגע.

ואחרי הצהריים אין כל כך ילדים בגן שעשועים ואני פשוט לא יודעת איך להדחף למעגל של "ללכת לחברים"

מהניסיון שלי דרושות דרכים יצירתיות כדי להתחבר עם אמהות שהילדים שלהן בגן. כשני היה בגיל של בתך, הייתי מזמינה אלינו הביתה לאחר הצהרים ולארוחת ערב. בגיל הזה רוב הזמן לא משחקים ביחד, אז דרך ארוחת הערב, שהיתה הזדמנות להפגת בדידקות-הערב שלי ושל האמא השניה, כי הבעלים היו חוזרים מאוחר, הילדים הכירו וגם אנחנו.

עכשיו כשמתחיל להתחמם, אפשר לקבוע לאכול בחוץ על הדשא בפארק.

עוש משהו שעשיתי הוא להתנדב לשמור על בנות של חברה שלי. היא מאד שמחה, כי היתה עיפה אחרי יום עבודה, ואני שמחתי, כי היה לילד שלי עם מי לשחק (ליד מי לשחק...) והיינו בבית אחר עם צעצועים אחרים וכו'. בהתחלה הייתי באה אליהן הביתה, משחקת עם הילדים ונותנת לאמא השניה לנוח, בהמשך הייתי יוצאת עם שתי הבנות והבן שלי לפארק.

כיוון שלי היה אינטרס חזק העניין כדי שלילד תהיה חברה קבועה, אז יזמתי יותר, התקשרתי, הצעתי עזרה. תמיד בנחמדות. לא לקחתי ללב במקרים שמפגש לא יצא לפועל.

עדכון לגבי הגן
בעינינו הגן נתפס כרגע כבייביסיטר משוכלל. הילד שמח להיות שם (היה גם שמח להישאר בבית, זה נכון), והסביבה היא נחמדה ועוטפת, אם יש יום שהוא ךא רוצה ללכת- נשארים בבית. יש לנו חבר אחד משמעותי שהכרנו דרך הגן וזה שוה המון המון המון. חוץ מזה יש לנו חבר מהגן הקודם, ועוד שני חברים שבאים לבקר מעיר אחרת פעם בשבוע. לאחרונה הגיעה לכאן עוד משפחה ישראלית עם ילדה בגיל המתאים ועכשיו יש לנו גם חברה.
יוצא שרוב החברים הם לא מהגן...

למדנו הרבה מהניסיון של השנה הזו, ודי ברור לנו שכשנחזור לארץ נשאר בבית (בעז"ה).

ביישנית מכדי ליצור חברויות עם אמהות אחרות
את לא צריכה ליצור חברות עם האמא, את צריכה ליצור מפגש בין הילדים.
אני בדרך כלל לוקחת אתי בתיק "עזרה ראשונה" לשבירת קרח בין ילדים - שני מיכלים קטנים של בועות סבון, שתי מכוניות צעצוע.
למדתי שכשנפגשים עם ילדים, לפעמים יותר קל להם להסתדר (עד שהם מכירים) אם שניהם מקבלים את אותו הצעצוע, שבעצם אינו שייך לאף אחד מהם (אין עניין של "זה שלי, זה שלו", ויותר קל להם ליצור ענין משותף, ככה מאשר להתחיל מו"מ על "תורות" ובמה לשחק והיכן).

עוד משהו שעזר לי ליצור מפגשים מוצלחים עם ילדים ואמהות אחרים - לומר מראש לאמא ולילד מה נעשה. למשל "תבואו אלינו ונחשק בבצק-משחק" או "כשתבואו אלינו אז נקשט עציץ קטן של פרחים ונשים שתיל בפנים שתוכל לקחת הביתה" או "יש לנו צבעי מים ונוכל לצייר על דף גדול-גדול, אז תביא חולצה שמותר ללכלך".

מהניסיון האישי שלי (נאי משערת שיש כאן כאלה שאצלן זה קרה אחרת לגמרי) תכנון, הצהרת כוונות וקביעת יעדים...עזרו מאד ליצור קשרים שהפכו בסופו של דבר לחברות.
לא סתם נאמר "קנה לך חבר". חבר זה לא משהו שאוספים ברחוב...

מפגש שבועי של כמה שעות עם חברים מישובים סמוכים זה "חברים של שבת" ולה חסר חברים של יום יום, כאלה לשחק איתם באיזור הבית שלה ושלהם (אני מקוה שאני מובנת).
אולי את צודקת, אבל זו התחלה. לפעמים צריך פשוט להתחיל ולהיפגש עם מי שאפשר, כמה שאפשר, ואז לראות מה מתאים לכן יותר או פחות.
אחרי שפוגשים פעם-פעמיים אפשר להזמין אליכם אנשים.. בכל מקרה, לוקח זמן עד שנהיים חברים, בנתיים אפשר ללמוד להסתדר יחד, להיות בקשר, זה לא פחות חשוב ולא יותר קל

בהצלחה.

תודה למגיבות!
אוהבת, אני מהנגב. ואת?
אמא נמרה
קודם כל נתת לי כמה עצות מעולות שאני רצה ליישם (להחזיק בתיק וכו'...). לגבי היוזמה- זו הבעיה שלי. אני מרגישה מספיק חריגה גם ככה שאני לא מכניסה אותה למסגרת, שאני מפחדת להתפס גם כ"מתעלקת". רק לשם הדגמה, כל שיחת חצר שלי מתגלגלת ל"מתי את מכניסה אותה לגן?" ואז מתחילה מסכת שכנועים ובאמת שהלחץ מתחיל לפעול...
בכל אופן אני מבינה שיש לי אחריות כבדה, ולא תהיה לי ברירה אלא לבלוע רוק וליזום! וויש מי לאק.

כמה דברים להוסיף:
1 - מפגשים, כל סוג של מפגשים, אחרי מספיק זמן הופכים ל"מרגישים בבית".
2 - כדי שקשרים בתוך קבוצה יהיו משמעותיים, הכרחיים מפגשים של זוגות מתוך הקבוצה.
3 - בסופו של דבר, אנחנו עברנו דירה ליישוב בו יש עוד משפחות חנ"ב. זה שגרוד לא נורמלי של היומיום.

שגרוד.......
ממממממממ

אני מהנגב. מאיזה איזור בנגב?

הרבה זמן לא כתבתי, כי בעצם אין מה לעדכן.
דווקא הייתי במפגש, היה נחמד. אבל זה לא מה שפותר את הבדידות שלי. כבר שיניתי את הנושא מהבדידות שלה לשלי כי אני די בטוחה שזו הבעיה. היא דוקא נהנית מדי פעם מחברה של מבוגרים ונרתעת יותר מחברת בני גילה (בגן שעשועים נניח) אז אני מניחה שהיא עוד לא ממש זקוקה לזה.
אז הבעיה היא איתי. עד שבעלי חוזר מהעבודה אני איתה בבית לבד. לפעמים יש פגישה אקראית וקצרה עם מבוגר בטיול וכו' אבל באמת שאני צריכה פשוט שכנה אחת לפחות עם ילדים בבית שתהיה חברה שלי. עד שמגיע אחר הצהריים אני כבר משתגעת וגם כ----ל השיחות של האמהות בחוץ הן בנושאי גנים (הן מאוד מעוניינות לדעת מה איתנו שנה הבאה משום מה) והייתי רוצה להצטרף לשיחה הזאת איתן, אבל באמת שאין לי מילה בעניין.
טוב כנראה שאאלץ להסתפק בלשפוך את הלב לתוך קופסה מרצדת, כי אני לא חושבת שיש פתרון ריאלי לטווח הקצר.
אבל קצת תמיכה לא תזיק...

אוי, קצת הרגשתי שאני כותבת. הבת שלי בת שנה ושבעה, לכן המצב יותר קל, אבל אני מבינה אותך לגמרי. החברה העיקרית שלה היא: הורים- סבא וסבתא-ודודים. יש גם מפגשים עם ילדים אחרים בגינה,אבל לא משהו על בסיס קבוע, זה די קשה. זאת הסיבה שאנחנו מחפשים לעבור דירה, למקום קצת יותר ידידותי לדרך החיים שלנו. מאוד הזדהתי עם האמירה שהבדידות היא בעיקר שלך, כך אני מרגישה. גם אני ביישנית- אני מניחה שזו הסיבה העיקרית לכך שלא הצטרפתי עדיין למפגש חינוך ביתי..באופן כללי, הילדה נראית לי מאושרת בבית, במצב הקיים-, אבל אני מודה שעולים בי חששות שאולי אני מונעת ממנה חברה שחיונית לה. אז כמו שזה נראה- עצות אין לי, תמיכה והבנה יש לי, והרבה..

אגב, אנחנו מבאר שבע..

השנה הבאה כאן. נשארנו לבד. בשנה שעברה היו מפגשים בפרדס חנה אך נראה שהשנה כולם הלכו לגן, גם ככה לא ממש התחברנו, היא לא אהבה את המקום ואני לא מצאתי ממש חברים, מאוחר יותר היא בכלל התחילה עם העניין הזה של להכנס ללחץ מילדים אחרים ככה שכל המפגשים האלו הפכו לאסון מבחינתנו ופרשנו. אינדי אנית שהיתה קרובה אלינו פיזית (ונפשית) עברה דירה וגם הבת שלה הלכה לגן. עדיין לא חזרנו ממש לגני השעשועים, לפעמים הולכות לזה שקרוב לבית בשעות הבוקר, הוא נטוש וגם די מגעיל אבל הקטנה חוגגת שם על כל פיסת ג'יפה שהיא מוצאת וחוקרת עולמות (ושורות נמלים) ובעיקר-לבד. לא נראה לי בכלל שזה מפריע לה להיות לבד. לפעמים היא מבקשת לעצור טיול ליד גן הילדים או בית הספר ולצפות בילדים דרך הגדר, היא עומדת שם ומסתכלת עליהם כאילו היו חיות בגן חיות, מזל שלא מבקשת ללטף... ככה היא גם עושה כשהיא פוגשת איזה ילד אחר הצהריים, עומדת מרחוק ומסתכלת, אם הוא קטן ממנה הוא יזכה ליחס, אם הוא זר היא תצמד, אם היא מכירה מעט היא תגיד "שלום!" ותנסה להגרר אחריהם (בעיקר ילדי השכנים שאני ממש לא סובלת...). אין לנו שכנים סבירים עם ילדים בבית, אין לנו שכנים סבירים נקודה. השכונה מאוד נחמדה אבל השכנים או שהם זקנים או שעסוקים מאוד בעניניהם מי שכבר לא עסוק יותר מדי ויש לו ילדים אז אני ממש לא מחבבת אותם ולא רוצה לבלות את זמני הפנוי איתם.
עולם אחר הצהריים לא נוגע לנו כלל. לא בשלב הזה של חיינו. כשהיא קמה משנת הצהריים זה בדרך כלל אחרי ארבע, היום עם שעון החורף לא נשאר יותר מדי זמן לטיולים/משחקים/חברים או מה שזה לא יהיה. עד שהיא מסכימה לאסוף את עצמה ולצאת להתאורר או משהו כזה אבא כבר מגיע הביתה ואז היא בטח שלא תרצה להפסיד אותו שהרי זה הזמן היחידי עם האיש הזה שהיא כל כך מעריצה. אז מה נשאר לנו? הבקרים.
מודה שלפעמים חסרה לי חברת אנשים/נשים. יודעת שבמשך הזמן החוסר הזה יגיע גם אליה. אני אישית מעולם לא הייתי יצור של חברה המונית. התבודדות היא דרך חיים שהרבה יותר ברורה לי ואני מוצאת אותה הרבה יותר פשוטה להתמודדות, אבל כן, לפעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לשוחח עם מישהו קצת דומה וקצת שונה, מישהו שלא יסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ושהבת שלי עוברת התעללות והזנחה איומות בכך שהיא לא בגן ולא אוכלת במבה. לפעמים... לפעמים רוצה לפגוש אנשים שלא רואים בי איזה רדיקלית מרדנית ופסיכית ללא תקנה. אז מה אם יש לי קרחת? אז מה אם הילדה שלי הולכת עירומה בסופר? אז מה?
האיש היקר שלי אומר "בחרנו בדרך בודדה מאוד" הוא אומר את זה בכל כך הרבה צער שלפעמים אני שואלת אותו אם הוא מתחרט שהרי הוא לא בבית עם הילדה כל היום, הוא עובד בחברת אנשים ונהנה מהאינטראקציה איתם... (טוב היא התעוררה נמשיך אחר כך...)

מבינה לליבך, ( גם אנחנו בחינוך ביתי, אך גרה רחוק ממך).
לדעתי, אם אין חברה לילדים ולאמא, אין אפשרות לחינוך בבית לטווח ארוך.
אם תמשיכי בחיי הבדידות, נפשך עלולה להישחק, ואם את שלמה עם אורח חייך מלאי אותם בשימחה עם מה שיש, דרך עיניה המתוקות של ביתך, (ואולי זה הזמן לחשוב על עוד ילד (-; ׂ).

אז מה אם יש לי קרחת? אז מה אם הילדה שלי הולכת עירומה בסופר? אז מה?
נכון, ואז מה אם לאחרים אין קרחת ואז מה עם אחרים לבושים בסופר (-: