אוף, ענית לי בדף הבית שלי וממש לא קלטתי על מה אתה מדבר, אז במזל תפסתי שכדאי לחפש כאן...
לכן אני עונה לך כאן ולא שם (סיבכתי אותך?
)
אז ככה:
לא אסרנו לבכות ולא שללנו
לא עולה בקנה אחד עם:
_אני "ואז אמא קנתה לך, נכון שלא צריך היה לבכות?"
סתיו "נכון"
אני "אז מה יקרה אם פעם הבאה הוא לא יתן לך?"_
השאלה "נכון שלא צריך היה לבכות" היא נוסח ששולל את הבכי על הסרוב שלו. זה משפט שאומרים הרבה לילדים: "לא צריך לבכות". בדרך כלל יש לו תאום: "לא קרה כלום". זו דה-לגיטימציה של הבכי. על זה דיברתי. במקרה שאתה עדיין לא רואה, גם אחרי שהצבעתי על זה, אני אשמח אם מישהו קצת פחות חולה ממני (אוף, וירוס רשע) יסביר.
השאלה הבאה, על הפעם הבאה שהוא לא ייתן לה, מזמינה את התשובה (שבתכם החכמה והנהדרת, כפי שהיא מצטיירת כאן) לא ענתה - שהיא לא תבכה, שהרי נאמר לה כבר קודם שלא צריך לבכות. כאן, שוב: דה לגיטימציה של הבכי. שלמרבה המזל, לא עבדה...
בהחלט דיברנו על הסירוב והרשות לא לחלק
יופי. בעניין זה אנחנו רואים עין בעין.
אין לי בעיה עם קניית העוגיות כשלעצמה. אבל צריך להבין שהיה כאן עלבון מהסירוב של הילד, עלבון לגיטימי, גם אם לגיטימי שהילד סרב זה עדיין לא נעים למסורב וימשיך להיות לא נעים, וכשמרגישים לא נעים בכי הוא תגובה טבעית ולגיטימית. העוגיה שולית. אם קונים עוגיות, לדעתי צריך מאוד להיזהר שזה לא ייחשב פיצוי. זה גם לא פיתרון לעלבון מהסירוב של ילד.
אם מחר הוא יסרב לגלוש איתה במגלשה? תקחו אותה להתגלש?
(לא רע בתור כיף אבל לא פתרון).
לכן אני דווקא ממשיכה להחזיק בדעה, שהכלה של הרגשות שלה היא הדרך.
ואני מצטערת אם אתה רואה בזה "ביקורת". אולי בגלל ניסוחי הלאקוניים. אני רואה בזה דיון חשוב בינינו ההורים, המנתחים זה עם זה מקרים שהיו עם ילדינו, ומנסים לבדוק.
מה שנכון, שאתה לא התכוונת שנצביע בפניך על משהו בעייתי פה, כי לא באת לדיון אלא סיפרת אנקדוטה משעשעת. אכן צחקתי מהתשובה של בתך, שמתאימה בהחלט ל"
ארכיון חוכמות של ילדים ". ברשעותי כי רבה ניצלתי את זה ש"גילה התחילה" (זו היא, לא אני! המורה, אני לא אשמה! היא התחילה!) והערתי בלי כל הזמנה את הערותי הלא רצויות.
ועל כך אבקש את סליחתך, ולא אמשיך יותר בנושא.
אה, בכל זאת אני רוצה עוגיה, אם אפשר @}
