בי''ס קרוב או בי''ס טוב

שלום לכם,

חשבתי לשאול אתכם מה דעתכם.
לא מצאתי דף מתאים, אבל אם יש כזה, אפשר להעביר אותי לשם.

יש לי ילדה בגן חובה, ואני מנסה להחליט בין שני בתי"ס.

יש בי"ס שנראה לי טוב: בי"ס "פתוח", כיתות קטנות (עד 25 ילד), הרבה פעילויות לימודיות מתקיימות בחוץ, צוות מסור, ואפילו לא פרטי (ולכן לא יקר). נמצא בשכונה די עניה, אבל מגיעים מכל רחבי העיר, וחלק מהשכונה. סה"כ קוסם לי מאוד.
אלא מה, שצריך לארגן לשם הסעה. כלומר אני אצטרך להתאחד עם כמה הורים ויחד נסיע, או נעשה תורנות. בד"כ אין לי איתי אוטו, כך שידרשו פה סידורים. אחה"צ יהיה קצת מסובך עם חברים. או שיגיעו אלינו, או שאצטרך להסיע, ולא תמיד אוכל. גם כאן יהיו התארגנויות ופשרות. המרחק לא גדול אגב, באוטו, אם אין פקקים זה 10 דקות נסיעה, ואם יש פקקים, בבוקר, אני חושבת שזה יהיה 30 דקות.

לעומתו יש את בי"ס השכונתי, הקרוב. רגיל לחלוטין, אבל נחשב לטוב. השכונה יקרה, ולכן עקרונית הילדים אמורים להיות "טובים", אם כי חלק מהם די סנובים, למשל באים עם מגפיים עם עקב קטן (בגיל 6!) שאין מצב שהבת שלי תנעל. בי"ס נמצא במרחק הליכה מהבית (20 דקות בהליכה נינוחה). כך שמאוד מפתה ללכת לשם, ללכת יחד בבוקר עם הילדה (זמן איכות), ואולי בכתה ג' היא כבר תוכל ללכת ולחזור הביתה לבד. כל חבריה יגורו קרוב, ואפשר יהיה ברגל לקחת אותה ולהחזיר, ובגיל המתאים, היא תוכל ללכת לבד. כל החוגים הקרובים יהיו מאוכלסים בילדים שהיא מכירה.

הלב שלי נמצא עם בי"ס הפתוח. אני חושבת שהחויה תהיה שם יותר טובה, ושמסיבות שונות הוא יותר יתאים לילדה שלי. היא אוהבת הרבה לרקוד ולזוז, לא כל כל אוהבת לקבל מרות. אני חושבת שנוכל להתגבר על הקשיים, ושסה"כ אחרי שנארגן פתרון זה לא יהיה קשה.

בן הזוג שלי (וגם אבא שלי) חושבים שעדיף ללכת לבי"ס השכונתי. כדי שיהיה קל ונוח ויותר זורם עם החברים. הוא אומר שבי"ס לא חשוב, לא מקבלים ממנו הרבה בכל מקרה, ורק הבילוי עם החברים חשוב בגיל צעיר.

אני מפחדת שאני מסבכת את עצמי מדי עם הבי"ס הזה. שאכנס למשהו לא טוב, כי כל מה שיעניין אותה (חברים, חוגים שמכילים את החברים) יהיה מרוחק, ולי אין אוטו בד"כ. זה אפילו לא מרחק של אוטובוס אחד, צריך שניים. מצד שני, לוותר על בי"ס הזה שנראה קוסם מאוד, וטוב לילדה, עבור הנוחות שלי, נראה לי החלטה שאני לא אצליח להיות שלמה איתה בקלות.

תובנות?...
בעיקר אשמח לשמוע מנסיון, אם הילדים שלכם הולכים לבי"ס רחוק, איך זה בשבילכם.

את עובדת? יש לך גם קטנים בבית? איך אתם בנסיעה משותפת באופניים?
סתם כמה שיקולים שעלו לי.

אני מתלבטת בדיוק באותה סוגיה, אני לא נוהגת כך שזה מקשה על הבעיה.
אבל יש אפשרות בבית הספר הנחשב טוב בעיניי להסעות.(או כפי שאמרה לי המנהלת, "בתוספת תשלום ההסעה תעבור ליד הבית שלך") ואחה"צ ניתן לפתור זאת בתחבורה ציבורית
לבי עם בית הספר המרוחק כי שם יש דגש על יותר קבלת האחר. שילוב עם ילדים חריגים וילדים מאוכלוסיות חלשות יותר, התתיחסיות לתרבויות שונות ולמידה על התרבויות השונות (כולל תיגבור לימודי יהדות) הכיתות קטנות יותר, במקצועות מסוימים יש שני מורות בכיתה, (כי מתגברים מקצועות אלו) למידה יותר חוויתית ופחות פרונטלית,
עוד לא החלטתי סופית אבל לנושא החברתי יש בעיניי לא פחות חשיבות. ילדתי הגיעה לשכונה בשנה הקודמת ועברה משבר קליטה קשה עד שהתחברה לילדים. הנושא החברתי חשוב לה מאוד. גם כך המעבר לבית ספר הוא מעבר קשה המצריך התמודדיות לא פשוטות , ולהכניס אותה לבית ספר כשחלק גדול מהילדים מגובשים בחבורות והיא תצטרך להתמודד שוב חברתית, אולי ישאב ממנה אנרגיות שצריכה אותם לצורך הסתגלות במערכת החינוך.
החוסר "נוחות" שלי בצורך לקחת אותה ולהחזיר אותה, יהיה גם חוסר הנוחות שלה וגם זה גוזל אנרגיות ממנה והשאלה האם כדאי להטיל על כתפיה הקטנות כזה עול?.
לדוגמה : אם תלמד בבית הספר המרוחק תצטרך ללכת לחוגים או לצופים בשכונה בה היא לומדת,(שכן תרצה להיות בקרב חברותיה) כך שתהייה מחוץ לבית הרבה שעות. אם תלך לבית הספר השכונתי יכולה להגיע הביתה הצופים לדוגמא נמצאים מעבר לכביש. כפי שאני מכירה את ביתי זה יגרום לה להסתגר, לא ללכת לחוגים לצופים או לחברות אחה"צ..
אתמול אמרתי לבעלי שאם שני בתי הספר היו בשכונה לא היה לי ספק באיזה מהם אני בוחרת. אבל האם בשל האידאולוגיה שלי אני צריכה להטיל על ביתי את הקושי הזה?
או שאכן את הערכים והחינוך האמתי ממלא אנו אמורים לעשות בבית. ובית הספר הוא מקום חברותי שחשוב שיהיה לה נוח בו.
אשמח כמוך לשמוע על עוד תובנות מצד האנשים והנשים כאן.

אצלנו יש בי"ס רגיל במרחק 5 דק' הליכה מהבית ויש את ביה"ס שלנו, במרחק 15-20 דק' נסיעה באוטו (אוטובוס בכלל לא רלוונטי).
זו קצת התעסקות, ההגעה. התארגנו על הסעה בבקרים ובצהריים ביחד עם עוד משפחה מחזירים.
לא פשוט, אם כי מאד מרוצים בסה"כ.
יש חברים גם קרובים וגם מאד רחוקים. זה מצריך תאומים בכדי להפגש ומצריך בעיקר מבתי להחליט מראש אם היא רוצה להפגש עם המרוחקים.
גם זה בסדר בעינניי.
אני ממש שמחה שלא התפשרנו פה על הנוחות, אלא על האיכות.

בית ספר קרוב.
זה פשוט נפלא.
אנחנו בבית ספר קרוב לבית, עם 20 ילדים בכיתה ד'
ו30 בכיתה א'. עם מורה נפלאה.
אוכל להוסיף עוד בהמשך.

לי יש שתי בנות בתיכון וההתלבטות הזאת עלתה כמה פעמים במהלך שנות בית הספר שלהן.
ביסודי התלבטנו בין שני בתי ספר שנמצאים באותה קירבה למושב שלנו. לאחד מהם, הפחות מוצלח בעינינו, הלכו כל הילדים מהמושב. אנחנו בחרנו כמעט בלי היסוס בשני. אז באמת, רוב החברות שלהן היו מבית הספר. כשאחת מהן רצתה ללכת לחברה, היא נסעה בהסעה של החברה לישוב שלה והיינו צריכים לבוא לקחת אותה בערב.
עם זה, לשתיהן היו קשרים פה ושם גם עם ילדים מהמושב והן לא סבלו מחסך חברתי.
בתיכון החלטנו על בית ספר קרוב ואני מאוד מצטערת על כך. היה נראה לנו שזה גיל בו המוקד יותר על הצד החברתי ובית הספר יכול פחות לקלקל.
באופן מעשי, הגענו לבית ספר לא מוצלח במיוחד. הבכורה מסיימת כבר י"ב למרות שמכיתה ז' אני מנסה לשכנע אותה לעבור בית ספר או לעזוב בכלל את מערכת החינוך.
הצעירה עברה לבית ספר רחוק בתחילת כיתה ט'. היא נוסעת שלושת רבעי שעה הלוך ובערך שעה וחצי חזור, יש לה שלל פעילויות רחוק מהבית ואנחנו רואים אותה פחות אבל היא מאושרת ושמחה על המעבר.
בסיפור שלך, אני מאוד בעד בית הספר הרחוק. האקלים שהם יהיו בו כל הבוקר, הרבה יותר חשוב בעיני מחברה קרובה. הבנים שלי בחינוך ביתי ולגדול מבינהם יש הרבה חברים מהמושב גם בלי להיות בכלל בבית ספר כך שחברה היא לא בהכרח פונקציה של לימודים משותפים אלא של אופי. ילד חברותי ימצא חברה וילד שמספיק לו חבר אחד או שניים במינון מצומצם, ימצא גם את אלה.
אני מרגישה עוד משהו שאני כבר כמה זמן מנסה לנסח אותו כך שאף אחד לא יפגע: בית ספר שמלא עונשים, חוסר אמון ואלימות כמו שהיה באזור שלנו, מעודד גם היווצרות חברת ילדים גסה ואלימה. בחברה כזאת, ממילא לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו "מקובלים".

הילדים שלי לומדים במיתר (מה זה מיתר) , מרחק 1/2 שעה נסיעה לכל כוון.
אנחנו מסיעים בעצמנו - בבוקר בעלי, בצהריים אני מחזירה אותם, ואז מצטרף אלינו גם 'טרמפיסט' ילד שכן (תמורת התחלקות בהוצאות).

אני חושבת שבמשפט בי"ס לא חשוב, לא מקבלים ממנו הרבה בכל מקרה, ורק הבילוי עם החברים חשוב
יש כמה בעיות עמוקות:
א. איך אפשר להגיד לא חשוב על מקום שהילד נמצא בו לפחות 5 שעות מהחיים שלו כל יום? אלו החיים שלהם! ככה הם מעבירים את היומיום שלהם במשך 12 שנים! נכון שזה לא כל היומיום, אבל זה חלק מאד ניכר ממנו. ומשפיע מאד גם על שאר החלקים. איך את רוצה שהילדה שלך תחיה את שנות הילדות שלה?
ב. לא מקבלים ממנו הרבה בכל מקרה זו לא גזירת גורל. הנה יש לך אפשרות לגרום לכך שהיא כן תקבל משהו מבית הספר.
(אגב גם הנכונות שלך להשקיע והאמירה - חשוב לי שתהיי במקום נעים וטוב לך ושווה להתאמץ בשביל זה - הם מסר לחיים. לא צריך להתפשר על מה שמרגיש לך נכון. חשוב להקשיב לתחושת הבטן. חשוב להיות איפה שטוב לך!).
ג. הבילוי עם החברים: מנסיוני המאד אישי. מערכות היחסים שילדי יצרו בבית הספר/גן חובה הרגיל לא דומות בכלל לחברויות ולמיומנויות החברתיות שרכשו במיתר - פשוט מפני ששם זה מתאפשר. בית ספר רגיל מאפשר חברויות שמתאימות ומתמודדות עם חברת ילדים גסה ואלימה ונראות בהתאם.
נכון שפגישה עם חברים דורשת התארגנות, בד"כ החלטה מראש ותאום, אבל ככל שהם גדלים זה יותר פשוט. נוסעים עם החבר אחרי בית הספר לביתו, וישנים שם או שאנחנו מחזירים בערב. וכנ"ל בכוון ההפוך.

לדעתי ברור שעדיף בית הספר "הרחוק"
נכון שעדיף עשיר ובריא כלומר גם קרוב וגם טוב
אבל לא נראה לי שהוא כזה רחוק
כדי שהילדים יחוו חוויה טובה אנחנו צריכים להאמין בבית הספר ולאהוב אותו
וזה לדעתי הכי חשוב
הלוגיסטיקה מסביב גם עשויה להקשות על החיים אבל זה מישני
אני התפשרתי על הקרוב (גם עקב לחץ של בעלי) ואני סובלת

אני גם בסרט הזה. אמנם בגן אבל כבר נמצאת שם, מהתחלה.
מסיעה לגן 5 ימים בשבוע (הגן עובד 5 ימים) ועושה קומבינות כל הזמן. אין לי שותפים להסעות ואני חדהורית, יום אחד ההורים שלי לוקחים אותה מהגן אלי, יש ימים שהיא הולכת לילד מהגן כסידור כי אני עובדת יותר מאוחר, אין צהרון.
יש לי גן ברחוב שלי, פחות יקר, עם ילדים מהישוב שלי, אפשר ללכת ברגל כעשר דקות ובמקרי לחץ: עוזרת הגננת היא השכנה שלי ממול.
בכל זאת אני מסיעה, כי הגן המקומי לא מספיק טוב בעיני, הגן הרחוק (20 דקות כשאין פקקים והרבה פעמים יש פקקים בבוקר בהלוך) מצויין בעיני וכיף לה שם. הערכים ברובם דומים למה שאני רוצה להקנות בבית וזה משמעותי שאין דיסוננס. כן יש לנו בעיה עם חברה כי אחרי שנסעתי הלוך וחזור באותו יום , לא בא לי אחר הצהריים לנסוע שוב. אולי נוכל ללכת לפעמים ישר מהגן למישהו, אבל לרוב לא נראה לי שההורים מעוניינים בזה ובצדק.
אני מקווה שכשנגיע לבית הספר, אם עדיין נהיה כאן בישוב הזה, עדיין יהיו הסעות לבית הספר שאני מתכוונת לשלוח אליו, שגם הוא מתנהל בשיטה הרצויה לי ולא האיזורי שכולם נוסעים אליו מכן.
אני כן יכולה להגיד שההסעות והיעדר החברה שוברים אותי כל שני וחמישי, ושזה באמת קשה. אני מנסה כן ליזום קשרים עם ילדים מאצלנו ויחסית די מצליחה בזה, אם כי הייתי רוצה יותר, אבל גם נראה לי שעם הזמן הפער בין שיטות החינוך ילך ויעמיק. למשל זה שאצלנו בבית אין טלויזיה ואין כל כך מותגים (טוב יש, אבל זה רק בגלל שאנחנו מקבלים יד שניה) וכל הנושא של צרכנות , חטיפים וממתקים לא כל כך מקבל ביטוי אצלנו בבית, אני מקווה שזה לא יעיב על הקשרים.

תודה לכן על מה שכתבתן, קראתי כל מילה.

הולכת ונסגרת אצלי ההחלטה לכוון הפתוח.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את בעלי, ובסופו של דבר הבנתי שלא יתכן מבחינתי לוותר על בי"ס שנראה לי טוב כל כך. כך שהבהרתי לבעלי שלא יתכן מבחינתי להסכים למה שהוא רוצה. אני מבינה טוב מאוד למה הוא נגד, אין לו שום תחושה של יתרון של בי"ס הזה. יתכן שיקח זמן עד שתחושת היתרון של בי"ס הזה תווצר, ואולי היא לעולם לא תווצר, כי אין לו קנה מידה להשוואה, והוא לעולם לא יקרא ספרים או מאמרים על חינוך. בכל אופן החלטתי שאני הולכת על זה. יש עוד כמה בירורים שאני צריכה לעשות, אבל קשה לי לראות את ההחלטה מתהפכת.

אני התפשרתי על הקרוב (גם עקב לחץ של בעלי) ואני סובלת
למה את סובלת?

אני כן יכולה להגיד שההסעות והיעדר החברה שוברים אותי כל שני וחמישי, ושזה באמת קשה. אני מנסה כן ליזום קשרים עם ילדים מאצלנו ויחסית די מצליחה בזה, אם כי הייתי רוצה יותר, אבל גם נראה לי שעם הזמן הפער בין שיטות החינוך ילך ויעמיק. למשל זה שאצלנו בבית אין טלויזיה ואין כל כך מותגים (טוב יש, אבל זה רק בגלל שאנחנו מקבלים יד שניה) וכל הנושא של צרכנות , חטיפים וממתקים לא כל כך מקבל ביטוי אצלנו בבית, אני מקווה שזה לא יעיב על הקשרים.

אני כבר שם, וברור לי שזה ימשך. החברה היחידה הטובה של ביתי היא לא כאן מהשכונה, מישהי עם הורים בראש שלנו בערך. אל החברות המקומיות שמוכנות בשמחה לבוא אלינו, היא לא ממש מתחברת. נחמד אבל לא מדהים, הקשר שלהן. גם כאן אני לא יודעת אם ההבדל ביניהן הוא שביתי לא צופה בטלויזיה הרבה (פה ושם אצל סבים), לא יודעת מהם מותגים (גם אם יש לה במקרה), ובכלל, עולם המושגים שלה קצת שונה, או שזה לא קשור לזה בכלל ועניין של אופי ותחומי עניין, שלא תמיד מתאימים.

מערכות היחסים שילדי יצרו בבית הספר/גן חובה הרגיל לא דומות בכלל לחברויות ולמיומנויות החברתיות שרכשו במיתר - פשוט מפני ששם זה מתאפשר. בית ספר רגיל מאפשר חברויות שמתאימות ומתמודדות עם חברת ילדים גסה ואלימה ונראות בהתאם.
כך הניחוש שלי, שמחה שאת מאמתת אותו. אני מקוה שהכיף החברתי ש(אני מקוה)יהיה לה שם יפצה על אולי קצת פחות מפגשי חברים אחה"צ.

תודה לכן, ואשמח לעוד הערות.

למה את סובלת?
כי אני לא מחוברת למקום, לגננת לאווירה, להורים האחרים
אני שו נה מהם בהשקפת עולמי
וגם ביתי לרוב נשארת בבית כי המקום הוא קונבנציונאלי ולא מתאים לה

אנונימית, ככה אני די מרגישה בגן שלנו הרגיל והקרוב. לא ממש סובלת אבל לא מרגישה איזו התלהבות, לא שלי ולא של ביתי.

ומה אתם אומרים על כך שבי"ס הוא בשכונה עניה? לא מרתיע?

אותי זה קצת מרתיע, כי למדתי בבי"ס (חטיבת ביניים) בשכונה כזו, וזה אכן לא היה משהו. הרביצו לי כמה פעמים ודברים כאלה. אבל זה היה בי"ס רגיל. ואני חושבת לעצמי שבי"ס טוב כזה יוציא גם מהילדים האולי קצת יותר מחוספסים את הטוב. אבל אני לא יודעת אם אני משלה את עצמי רק כי אני רוצה את זה. ברור לי שגם פה בשכונת העשירים יש בעיות.

בי"ס השכונתי, הקרוב. רגיל לחלוטין, אבל נחשב לטוב. השכונה יקרה, ולכן עקרונית הילדים אמורים להיות "טובים"... בי"ס נמצא במרחק הליכה מהבית (20 דקות בהליכה נינוחה). כך שמאוד מפתה ללכת לשם, ללכת יחד בבוקר עם הילדה (זמן איכות), ואולי בכתה ג' היא כבר תוכל ללכת ולחזור הביתה לבד. כל חבריה יגורו קרוב, ואפשר יהיה ברגל לקחת אותה ולהחזיר, ובגיל המתאים, היא תוכל ללכת לבד. כל החוגים הקרובים יהיו מאוכלסים בילדים שהיא מכירה... כל מה שיעניין אותה (חברים, חוגים שמכילים את החברים) יהיה מרוחק, ולי אין אוטו בד"כ. זה אפילו לא מרחק של אוטובוס אחד, צריך שניים

לדעתי, תמיד כדאי מאוד להשתדל שהגן וביה"ס יהיו קרובים לבית:
זה נכון מבחינה אקולוגית*: אפשר ללכת ברגל ולא צריך לנסוע במכונית
זה נכון מבחינת הבטיחות בדרכים*: במקום לנסוע באוטובוסים ולהיות בכביש - הולכים על המדרכה.
זה נכון מבחינת הזמן* שיש לבזבז בדרך לביה"ס ובחזרה: תחשבי על זה - את תצטרכי לנסוע 2 אוטובוסים לשם (לקחת אותה) ו-2 אוטובוסים חזרה הביתה! וכנ"ל בצהריים!!! וכך כל יום!!! ואם היא תרצה לבקר חברה שגרה ליד ביה"ס... או ללכת לחוג בביה"ס... או תצטרכי ללכת לאסיפת הורים בערב... ותחשבי על הזמן שצריך לבזבז בציפייה ל-2 אוטובוסים!!! לכל צד! ובחורף, בגשם... ולפעמים צריך לחכות המווון זמן לאוטובוס ומגיעים בבת אחת שני אוטובוסים ושאר צרות עם התחבורה הציבורית...
זה נכון מבחינה כלכלית*: במשך השנים זה יוצא המוווון כסף כל הנסיעות הללו - לפחות פעמיים ביום (הלוך ושוב), ולעתים יותר (כשיש אסיפת הורים, מסיבה בכיתה, מסיבת סיום, כינוס כלשהו, כשצריך ללכת לספריית ביה"ס וכו')
זה נכון מבחינה חברתית*: הילדה תלך לביה"ס יחד עם הילדות/ים השכנים/ות, שגרים/ות בסמיכות, שאיתם/ן היא נפגשת אחה"צ בגינה הציבורית, במתנ"ס, ברחוב, בחנויות וכו'. אפשר יהיה ללכת ברגל גם למסיבות יום הולדת, למפגשים אחרי הצהריים וכו' וכו' (ראי הנקודות הראשונות: האקולוגית, הבטיחותית, הכלכלית). איתם/ן היא תלמד בחטיבת הביניים ובתיכון וכו' וכו'.

תוכלו לקום מאוחר יותר ולא להיות לחוצות בבוקר.
תוכלו ללכת ביחד לביה"ס ובחזרה: כפי שכתבת, זמן איכות לשתיכן.
בבוקר הילדה תוכל לצאת מהבית יותר מאוחר ובצהריים היא תשוב יותר מוקדם מביה"ס הקרוב: כלומר, יותר זמן ביתי ופחות זמן בכבישים (ושוב, זה נכון מבחינה אקולוגית, בטיחותית, רגשית ועוד).
כשהילדה תגדל מעט היא תוכל ללכת לביה"ס ולחזור לבד או עם החברות שגרות בסמיכות, היא תוכל ללכת לחברות מביה"ס ומהכיתה ברגל, היא תוכל ללכת לבד לספריית ביה"ס, לחוגים במתנ"ס הקרוב וכו' וכו'. היא תוכל להיות יותר עצמאית ולנהל את חיי החברה שלה בעצמה.

זה נכון מבחינת הנוחות שלך* (וגם זה חשוב מאוד! גם את זה צריך לקחת בחשבון!): חישבי כמה זמן תצטרכי להיות בדרכים מכיתה א ועד לכיתה י"ב, הלוך ושוב, כל יום, ולפעמים יותר מסבב הלוך ושוב אחד ביום. זה בוודאי מצטבר להמווווון שעות, וייתכן לכמה שבועות מהחיים (חודשים?). תחשבי כמה סידורים ווג'ראס כרוך בכל זה. איזה תמרונים תצטרכי לבצע כל יום, לפחות פעמיים ביום.
זה נכון מבחינת הנוחות של בתך*: האם נראה שיהיה לה נוח לנסוע במשך שנים 2 אוטובוסים לכל צד לפחות פעמיים ביום?

יש בוודאי עוד נקודות, אבל אלו עלו לי ככה "בשלוף". אם אזכר בעוד, אכתוב. בקיצור, באופן כללי אני בעד ביה"ס הקרוב. ובאופן ספציפי, הכי כתבת שמדובר בבי"ס טוב ובילדים שנחשבים ל"טובים" (זה שכמה ילדות נועלות מגפיים עם עקבים קטנים ממש לא אומר כלום. בתך ממש לא חייבת לנעול מגפיים כאלה אם שתיכן לא רוצות בכך).

בהצלחה בכל דרך שתבחרי. ואגב, לאיזה בי"ס בתך רוצה ללכת?

כל הטיעונים של לי אורה נכונים
אבל כשלא מרוצים ולא מתחברים אז הטיעונים לא תקפים...

אמא ל 2,
אפשר אולי לעבור לגור ליד המקום?

מצטרפת לליאורה ברוב טיעוניה
וזאת לאור הנסיון שלנו (3 שנים במסגרת אלטרנטיבית)
אבל מבינה גם את הרצון והצורך ללכת אחרי המצפון והלב..
כך שאולי שווה לנסות את הב"ס הפתוח
בידיעה שבה"ס הקרוב לבית לא בורח, ואפשר יהיה לעבור אליו בהמשך אם תחליטו.

אצלנו - מרגישים את הקושי מבחינה חברתית, כלכלית(אצלנו הב"ס ממש לא בחינם) מבחינת ההשקעה, והזמן של הילדים על הכביש, השכמות הבקר, ובקיצור - כל מה שלי אורה הזכירה למעלה..
אבל בעיקר מרגישים את זה בגלל שזה לאורך זמן (כלומר מספר שנים ומסתכלים גם על ההמשך כמובן) וגם מספר ילדים (אולי עם ילד אחד היה יותר קל לתמרן, לא יודעת..). בכולופן -עם הזמן גם האנרגיה שלנו (להסיע ולהשקיע) נחלשת.

שתהיה בחירה שלמה ושנת לימודים שמחה וטובה!
<ומכירה לעצמי בעיקר שאין מושלם, ולכל בחירה יתרונות וחסרונות>

<מזכירה לעצמי..>

אנחנו בחרנו בביה"ס הרחוק והטוב. אני שלמה מאוד עם ההחלטה, ועם המחירים שבצדה.
אחרי כמה שנים של קומבינות והסעות, ואחרי גירושים, עברתי עם הילדים, בשכירות, לקירבת ביה"ס. רק חבל שלא עשיתי את זה קודם.

ליאורה,

תודה על ההשקעה בכתיבת תשובתך (-:

יתכן שלא הסברתי את עצמי מספיק, אבל אין לי שום כוונה לנסוע בשני אוטובוסים לכל כוון. עשיתי את זה תקופה קצרה עם גן פרטי, וזה לא בא בחשבון, זה נורא. הכוונה שלי היתה להתאגד עם עוד איזה שני הורים וכל אחד מסיע שני ימים (אני יכולה להשיג אוטו לשני ימים) או לאסוף יותר הורים ולארגן מיניבוס. ככה שאני לא חושבת שאצטרך כל כך הרבה תמרונים. זה יהיה יותר כרוך בהתחלה בחשיבה וארגון, ובהמשך די קל, לפחות לבי"ס, תהיה הסעה כלשהי קבועה.
יהיה מימון, אבל זו דווקא הנקודה הכי פחות רגישה בכל הסיפור. לא מפריע לי בכלל להוציא כמה מאות ש"ח בחודש על זה, ובנוסף, הבי"ס הזה זול לי יותר, כי הבי"ס הקרוב גומר מאוד מוקדם (יש ימים של 12:00 בצהריים), ואם רוצים קצת להאריך, בכ"ז שיהיה לי איזה חצי יום, אז צריך לרשום לחוגים, וזה עולה כסף כמובן. ובבי"ס הזה כל יום לומדים עד 13:30 ויש הרבה פעילויות כל היום, כמו שאמא שלי אומרת זה כל היום חוג, אז מהכוון הזה זה חוסך.

לגבי הזמן בבוקר, גם זה מאוד חשוב לי, אבל העניין הוא שאין הבדל גדול, בין משהו שלוקח 20 דקות להגיע אליו לבין משהו שלוקח 10-30 דקות להגיע אליו (למעשה בדרך חזרה, ללא פקקים, זה אפילו מהיר יותר כי יש הסעה כלשהי).

גם כל העניין הוא 6 שנים ולא 12. עדיין הרבה.

אגב, אני נסעתי בתיכון באוטובוס ועוד הליכה ארוכה כל בוקר, לתיכון מיוחד ולא רגיל (אבל לא כזה מיוחד...), וזה לא הפריע לי בכלל. אהבתי את בי"ס וידעתי שיש בי"ס קרוב יותר, אבל העדפתי את שלי. לא הפריע לי לקום מוקדם כי לקחתי את זה כחלק מהחבילה, ופשוט הלכתי לישון מספיק מוקדם. אבל זה היה תיכון והיתי בוגרת ולמעשה, בעצמי בחרתי את זה.

באופן ספציפי, הכי כתבת שמדובר בבי"ס טוב ובילדים שנחשבים ל"טובים" (זה שכמה ילדות נועלות מגפיים עם עקבים קטנים ממש לא אומר כלום. בתך ממש לא חייבת לנעול מגפיים כאלה אם שתיכן לא רוצות בכך)

פה טמונה דווקא בעיה. בטח שביתי תרצה ללכת עם עקבים אם הבנות האחרות ינעלו אותן, ובטח שאני לא ארצה לפגוע בגב שלה ולתת לה לנעול עקבים. כמו שאני לא מרשה שום סוג של כפכף, קרוקס או נעל בובה ללא רצועה.

אגב, לאיזה בי"ס בתך רוצה ללכת?

מעניין מאוד שאת שואלת את זה. חברה שלי שמאוד נדלקה על הפתוח, מדברת על זה עם הבן שלה, והוא לא כל כך רוצה, כי הוא רוצה ללכת עם חבר שלו, שהולך פה לבי"ס השכונתי. היא מנסה לפתות אותו עם סיפורים על הפעילויות. אני היתי בהלם, כי לרגע לא חשבתי לשאול אותה מה דעתה על העניין. אני חושבת שבגיל 6 ההבנה שלך בסוגיות של חינוך, חברות, נסיעות וכלכלה מוגבלת משהו... (-: אז אני רואה שחברתי לא לבד. סיפרתי לביתי על הדיונים, שתבין מה קורה פה, כי אנחנו מדברים על זה ללא סוף, אבל אני היתי שואלת אותה רק אם היא היתה חווה שנה בבי"ס הזה ושנה בשני, ואז יכולה לבחור ע"ס הנסיון (אם לא הבנה תיאורטית, לפחות ניסיון...), אבל מן הסתם זה לא יקרה. אז נשארנו עם החלטה הורית. כמו בכל כך הרבה מקרים, מדהים לראות כל פעם מחדש, איך שכאשר הגבול שלי ברור, אף אחד לא מערער עליו. לרגע היא לא ניסתה להשפיע על ההחלטה שלי, למרות שהיא ילדה מאוד דעתנית, עקשנית, שאפתנית... פשוט מראש זה הוצג בתור החלטה שלנו, שאנחנו שוקלים, ונחליט מה נראה לנו הכי טוב.

אמא שלי שאלה ילד במשפחה שלנו, שנכנס רק השנה לא', איפה יותר כיף לו, בבי"ס או בגן. הוא היה בהלם, הסתכל עליה, על מה את מדברת בכלל?!?! ברור שבגן!!!! וזה מצב שאני מוכנה לעבוד קשה בשביל לא להגיע אליו.

_כך שאולי שווה לנסות את הב"ס הפתוח
בידיעה שבה"ס הקרוב לבית לא בורח, ואפשר יהיה לעבור אליו בהמשך אם תחליטו._

בררתי את זה היטב, אין שום בעיה לחזור לבי"ס השכונתי, שחייב לקבל אותנו כי אנחנו שייכים לאזור הרישום שלו.

אבל בעיקר מרגישים את זה בגלל שזה לאורך זמן (כלומר מספר שנים ומסתכלים גם על ההמשך כמובן) וגם מספר ילדים (אולי עם ילד אחד היה יותר קל לתמרן, לא יודעת..).

אני פוחדת מזה גם, מזה שזה הרבה שנים. וחשבתי על זה שזה באמת גם קשור למספר הילדים. חברות שלי שיש להן 3 ו - 4 ילדים, אין מצב שמוכנות לשקול משהו רחוק, גם אם הקרוב הוא פרטי ויקר מאוד. כי הנוחות משחקת תפקיד באמת אדיר, כשהיומיום באמת מורכב ומתיש ותובעני. אבל אצלי זה רק שניים (אין המשך...) ואף אחד פה לא קטן במיוחד, והם כאלה ילדים נוחים, והמשפחה עוזרת המון, כך שאני מרגישה שאפשר להכניס איזו עז בלי לקרוס.

אחרי כמה שנים של קומבינות והסעות, ואחרי גירושים, עברתי עם הילדים, בשכירות, לקירבת ביה"ס. רק חבל שלא עשיתי את זה קודם.

תאמיני או לא, אני חושבת על זה כבר מהיום הראשון. אמרתי לעצמי (וגם לבעלי) שאם בני השני (שיתחיל השנה גן עירוני קרוב לבית) גם ילך לשם, אני בהחלט אשקול לעבור. זה יהיה מוזר כי אני גרה בדירה חלומית (מבחינת נוף וכווני אויר) בשכונה יוקרתית, ופתאום יהיה מוזר לעבור ל - down town אבל אמרתי לעצמי, אם הבי"ס הזה אכן יתברר כמוצלח ואז הוא יוכל להיות במרחק הליכה, זה באמת נשמע מושלם.

תודה לכן נשים יקרות, תומך בי לקרוא אתכן.

מאחלת הצלחה בכל בחירה שתבחרו

גם אנחנו בחרנו באופציה הרחוקה. אנחנו נוסעים כל בוקר לבי"ס למרות שיש לנו בי"ס פה ברחוב ממש, מרחק 2.5 דקות הליכה (הגדולה שם בחוג פעמיים בשבוע אז מדדתי...). אין ספק שקרוב זו האופציה הנוחה ביותר:כל הילדים מהשכונה הולכים יחד, היכרות יותר מעמיקה ביניהם, וזה חינם! אבל, וזה אבל גדול, עד כה בבי"ס שלנו לא נתקלנו באלימות, לא בקללות, לא בזלזול כלפי מורים - וזה לא רק אצל ילדיי אלא גם דברים שאני שומעת מהורים שיש להם ילדים בכיתות גבוהות יותר. וזה עוד בלי לדב על שיטות הלימוד. אז זה דורש מאמץ ותכנון ולא הכל מתאפשר כפי שילדיי רוצים (אנחנו עם רכב אחד אז אם אני ללא רכב אני לא יכולה להקפיץ לחבר או להחזיר ואז חייבים לוותר על הפגישה) אבל בעיני זה שולי. יותר חשוב לי שיעבירו את יומם במקום נעים ורגוע.

תודה יער וליאורה (-: מוסיף מידע.

היתה לי שיחה היום מעניינת עם חברה, שביתה חברה של ביתי. היא אמרה שבי"ס נשמע מדליק, אבל ביתה חד וחלק לא מוכנה לשמוע על בי"ס אחר מזה של חברותיה לגן, והיא לא רוצה לכפות עליה צעד כזה. היא סיפרה שכילדה הוריה עברו דירה בגיל 5, זה היה משבר קשה, והיא כעסה עליהם שנים. היא לא מוכנה לעשות זאת לביתה. ואני צחקתי בקול, אמרתי לה, כל אחד לא מוכן לעשות מה שעשו לו.

אני היתי בבי"ס קרוב, רגיל ונחשב לטוב, ופשוט ישבתי והתבזבזתי שם. הכל היה קל מאוד ומשעמם, בתור ילדה חכמה וצייתנית הפנמתי מהר מאוד שאסור לי לפתור את החוברת בחשבון עד הסוף, אלא רק עד עמוד 6 כמו שהמורה הסבירה, ואסור לי לפתור את התרגיל בשיטות אחרות שהמצאתי, אלא רק כמו שהמורה הסבירה. ובכלל, מכיון שיש לי זכרון "מצלם" ו"מקליט" מעולה, היה לי קל מאוד לצטט את הספרים ואת המורה לתוך המבחנים, לקבל 10 עגול ולהרגיש שאני עושה את כל מה שצריך לעשות, בלי שאף אחד לאורך הדרך יגיד, רגע, הילדה מנצלת אולי 10% מהכישורים שלה! איפה ההעמקה, החקרנות, הסקרנות, איפה כל מה שאפשר ללמד ילדה קטנה וצמאת דעת? את הרגלי הלמידה הרובוטיים האלה המשכתי לאורך התיכון וגם באוניברסיטה, כי התגמול היה אדיר. ואת זה אני לא רוצה לעשות לבת שלי. זה הראה לי שגם אם הילד נראה מבסוט בשנים הראשונות, זה לא אומר שקורה איתו משהו טוב במיוחד. אולי יכול להיות גרוע יותר, אבל לא אומר שאי אפשר שיהיה טוב יותר.

עכשיו נכון שגם הגיבוי בבית היה שונה, הורי היו עסוקים יותר ממני ומן הסתם פחות היו ערים לסוגיות של חינוך. אבל אני זוכרת כילדה שהכוח של המורים עלי היה גדול.

זו בדיוק בדיוק השאלה שגם אני מתלבטת לגביה.

הגדולה שלי (בת 3.5) נמצאת עכשו בגן רחוק, למרות שבטח יש אלף גנים ליד הבית, אולי אפילו חלקם טובים - לא בדקתי, עברנו לפה בערך עם תחילת הגן.

עכשו, מצד אחד - אני מאד מאד מרוצה מהגן. זה משהו אחר לגמרי. זה גן שמושתת על ערכים, שהגננות בו הן לא 'מטפלות' אלא דמויות חינוכיות בעלות עומק ומחשבה. עד כדי כך שאפילו החלטתי להמשיך להסיע עוד 3 שנים את הקטן כשיגיע לגיל. (זה גן של 3 שנים - עד גן חובה).

מצד שני - זה מבאס, ובעייתי שכל החברים שלה הם מהגן ולא מהסביבה הקרובה.
היום למשל, רצתה להזמין חבר הביתה, ואני כל פעם צריכה להגיד לאמא: את יודעת שאנחנו גרים רחוק כן?, ועברה מאחד לאחד עד שנמצא מישהו שיכולים להחזיר אותו...
זה גם יוצר נתק מהמקום בו אנחנו גרים - אנחנו לא מכירים פה אף אחד. אי אפשר סתם לקפוץ על הדרך לבקר חבר/חברה.
אנחנו מסתדרים עם זה כרגע - אבל זה רק גן. נראה לי שבבית ספר הבעייתיות של זה גדלה. יש לי פנטזיה כזו של 'שכונה' שכל הילדים יורדים לשחק למטה, נפגשים בגינה, בתנועה.... כל זה לא יהיה אם היא תהיה בבית ספר רחוק. היא תהיה בעיקר תלויה בנו לכל צרכיה החברתיים וזה פספוס.

אני בכלל עוד לא בדקתי פה בתי ספר, אבל המחשבה לשים אותה בבית ספר רגיל קשה לי מאד (לא כל כך מתוך העקרונות שלי כמו מתוך החוויה האישית שלי לאורך כל שנות הלימודים בבתי הספר).

זה גם יוצר נתק מהמקום בו אנחנו גרים - אנחנו לא מכירים פה אף אחד. אי אפשר סתם לקפוץ על הדרך לבקר חבר/חברה.

מצד אחד, גם אני מפחדת מזה, מאוד, ומצד שני, לא להאמין, אבל זה די איך שהמצב הוא כרגע.
אנחנו כבר שנה שניה בגן עירוני במרחק שני בניינים, והילדה שלי היא חברה בעיקר של ילדה אחת, שגרה רחוק. גם אצלם לא תמיד יש אוטו זמין, ולכן הפגישות אחה"צ מוגבלות לפעם בשבוע בד"כ, לפעמים פעמיים. אל החברות המקומיות היא לא כל כך מתחברת. כך שמזמינים, והן באות, אבל לא איזה להיט ביניהן. וככה יוצא שגם אצלנו אי אפשר סתם לקפוץ על הדרך לבקר חבר/חברה..

העניין הוא שביתך עדיין קטנה, ומה שכן עוזר לחבר לשכונה, הוא לפגוש ילדים למשל בגן השעשועים אחה"צ, וגם בחוגים. אולי בשנה הבאה או בזו שאחריה, היא יכולה להתחיל חוג בבי"ס השכונתי, ושם לפגוש את הקבוצה המקומית.

אבל כן, יש פה חסרון.

רציתי להוסיף לסוגיית ה"מה בתך אומרת על זה" שבעיני זו לא החלטה לילדים.
לילדים בגיל 5-6-7 אין יכולת לקחת בחשבון את כל המרכיבים הקשורים לבית הספר והם אינם יודעים את ההשלכות של כל דבר. לדוגמא: גם אם הם רוצים ללכת לבי"ס עם הילדים בשכונה או עם החבר בגן אין להם שום דרך לדעת מה קורה בבית ספר, שאולי בבית ספר יש אלימות, אולי שיטת הלימוד בעייתית ואולי המורים אנשים לא נעימים? ילד לא יכול לדעת את הדברים האלה ולא צריך לדעת אותם. בגילו, עליו להיות ילד ולקבל את מה שההורים מחליטים עבורו.
כמובן שאם יש בעיה מסויימת שמתעוררת, רצוי שההורים יהיו קשובים אליה וינסו לפתור אותה- למשל אם הבעיה היא חברה אז לראות איך בכל זאת נפגשים עם חברים.
בכל מקרה ההחלטה על איפה לומדים היא של ההורים. הורים שמתייעצים עם ילדים בעניין זה (ואני לא מדברת על ילד שמעלה את העניין ביוזמתו) הם לדעתי הורים שמתחמקים מאחריותם כהורים בעניין הזה, או שקשה להם להחליט והם נשענים על הילד. זה לא פייר לעשות את זה לילדים. איזה כלים יש לילד בן 6 או 7 להחליט כזה דבר? שלא לדבר על גנים....

הוא לפגוש ילדים למשל בגן השעשועים אחה"צ, וגם בחוגים
כך חשבתי, אבל ניסינו חוג אחד - ולי זה היה קשה מבחינת האוכלוסיה. הקודים החברתיים פה הם די אנטי תקשורתיים, מבוססי כסף מעמד ומותג... יש בטח מקומות אחרים באיזור, יותר סימפטים, אבל:

היא מסיימת את הגן ב 16, והחוג נניח ב17. אבל היא רוצה להישאר עוד בגן ולשחק עם החברים. אז אני מתחילה להלחיץ. בסוף אנחנו מצליחות לצאת בזמן, ואם היא לא נרדמת באוטו אז זה אפילו מצליח בכיף והיא נהנית. אבל הבנות שם דבוקות כל אחת לחברה שלה מהגן, ובכלל, אם לא נוצר קשר בין האמהות אז מאד קשה ליצור קשר בין הבנות מעבר לחוג. בקיצור - זה עבד כמה פעמים אבל זה דרש מאמץ גדול מדי, ובסופו של דבר - היא לא אהבה מספיק את החוג על מנת שכולנו נעשה את המאמץ הזה. התוצאה - היום אנחנו מנסים חוג אליו הולכות ילדות אחרות מהגן, ושוב אנחנו מסיעים...

בקיצור, מה שאני אומרת זה שהבחירה הזו כרוכה בויתור גדול ומשמעותי - ומאד יכול להיות שזה שווה את הויתור הזה, אבל זו בחירה קשה, ולכן גם אני מאד מתלבטת ביחס להמשך.

אני חושבת שאני צריכה לעשות מחקר קצת על האופציות לבתי ספר, גם הטובים, וגם הקרובים ואז אולי הבחירה תהיה יותר קלה.

רוקדת, יפה כתבת.

למעשה כבר כילדה הרגשתי כך. אבא שלי היה מסכים לבקשות שלא ידעתי אם הן סבירות או לא, ובסוף העדפתי לבקש מאימי ולא ממנו, כי אצלה ידעתי שאקבל את האמת, אם זה סביר או לא. למשל צעצוע, האם הוא יקר מדי או לא. לא רציתי את האחריות עלי.

ירח, אכן מצב מורכב...
אבל ביתך עוד קטנה, ודברים יכולים להשתנות, למשל לגבי יכולת ההתחברות עם בנות שלא לומדות איתה בגן.

ולי זה היה קשה מבחינת האוכלוסיה. הקודים החברתיים פה הם די אנטי תקשורתיים, מבוססי כסף מעמד ומותג...
מעניין אותך לפרט? מאוד מסקרן. כי אני גרה במקום נדמה לי כמו שאת מתארת, אבל לא מרגישה את זה, בינתיים, והבת שלי אפילו גדולה יותר. אז מעניין אותי למה הכוונה שלך.

ירח, אני מכירה מס' ילדות- נערות שמכיתה א' לומדות בבית ספר מרוחק והן מיצו. היה להן בי"ס מקסים, פרטי, כיתות קטנות וכל המסביב ובתיכון הן כבר נרשמו לבית ספר פחות פתוח וחביב אבל עדיין נעים יותר מזה הקרוב, וזה סיוט. הן עייפות מכך. אמנם אצלן הנסיעה אורכת בין חצי שעה לשעה תלוי בפקקים (ר"ג-ת"א), אבל אם מישהי קצת חולה, רעבה, חרדה (פיגועים למשל, איחור לבי"ס, מחזור, או כל דבר אחר) היא נאלצת לסחוב את זה איתה דרך ארוכה לבד, בעייפות אחרי יום לימודים ארוך או בעייפות של הבוקר, לעיתים בצפיפות דחוסה באוטובוס, לעיתים בגשם זלעפות, או בחום מעיק וסרחון של אוטובוס מהביל. בעיניי זו חוויה מאוד סיזיפית ומעיקה לילדה או נערה.
ברור שמתרגלים ומסתדרים אבל זה לא האישיו.

על העניין החברתי אני לא מדברת, לרוב להורים אין זמן באמצע השבוע לבצע הסעות הלוך חזור כל הזמן, ויוצא שהבנות פשוט מנותקות אחה"צ מחברות לבי"ס. בגיל רך כל כך של 6-7 הבעיה כפולה ומכופלת, מה אם באמצע היום הילדה לא מרגישה טוב? מה אם היא נרטבה מהגשם ובא לך רק לקפוץ להביא לה גרבים ומכנסיים להחלפה? סנדביץ' שנשכח? שיחה עם המורה? כובע לפני טיול? אם אין לפחות מבוגר אחד עם רכב זמין שמסוגלת לבצע את הגיחות האלה זו נשמעת לי חתיכת חוויה מתסכלת.

לדעתי באמת שווה לבדוק היטב את כל בתי הספר הקרובים באזור, גם בי"ס במרחק עשר דקות הליכה עדיף מבי"ס מרוחק באוטובוס או תלות באמא-אבא. וגם, כל עניין החשש שלך ממותגים קצת נגוע בחשיבה סטראוטיפית אותה את מנסה למנוע מבבתך. תכלס' בכל קבוצת נוער ישנה נטייה להתעסק במותגים, החל מנעליים וכלה במכשיר הטלפון, משחקי המחשב החדשים וכן הלאה. נכון שיש קבוצות בבתי ספר שהלחץ בהן הרבה יותר מתון ובכל זאת, הוא קיים, הוא לא נעדר ומתוך הגישה הזו אפשר לחשוב על שמירה של הקול והאג'נדה שלך בתוך המסגרת הקיימת. אולי כדאי ללכת לבקר בבי"ס המיועד בהפסקה כמה פעמים, להקשיב למה שמורת ואסור לעשות בהספקה, לשיחות המתנהלות שם, ליחס של המורים לתלמידים בזמן הזה. אולי תופתעי.

אגב, לפעמים הרגישות ההורית מתעלה בהרבה על זו של הילדה. הרבה פעמים הילדה תרצה ברבי כמו של חברתה ונעליים כמו שלה אבל לא את המלתחה כולה ולא תמיד. לפעמים ולא בטוח שזה המקרה, אבל שווה לחשוב על זה שהחשש שחברה תחרותית או אגרסיבית או חברה קונבנציונאלית ופחות רכה "תבלע" אותה מגיע מהמקום ההורי המגונן ולא בהכרח ממה שהמציאות מעלה.

לא קראתי את כל הדף אבל חשבתי עליו אתמול כשנסעתי למרפאה בישוב אחר כדי לרשום שם את בנותי. חשבתי על זה שאני מוכנה לנסוע רחוק (קודם נסענו עוד יותר רחוק) אפילו אם זה בכל פעם שצריך רופא ילדים, וזה עם ילדות חולות וכל היתר - רק בשביל שהרופא המקומי לא יתקרב אליהן (לא כי הוא מקומי.כי הוא גרוע).

זה כמו אוכל זול מול אוכל איכותי. צריך לחשוב מה יותר חשוב לך.
לי יותר חשוב שיהיה לנו טוב ובשבילך זה אני מוכנה לשלם יותר או לנסוע רחוק.

ראיתי עכשיו את תגובתה של ג'ינג'ית מעלי ונזכרתי בתיכון שלי.
בכיתה ט' הלכתי לתיכון האזורי, זה שכולם הולכים אליו והיה לי רע לתפארת.
מכיתה י' כבר הלכתי לתיכון מרוחק (45 דק' כל כיוון) שהציע תכנית מושכת. הסיבה שנשארתי היא לא התכנית היחודית אלא הסביבה החברתית שבה הרגשתי סופסוף נעים.
היה שווה לבזבז כלכך הרבה שעות על הכביש (ולהיות תקועה שעות בציפיות להסעה כשהתקצר היום או לבלות זמן דומה על הכביש בחזרה באוטובוסים) בשביל להרגיש טוב בגיל הזה.

בחזרה לשאלתך המקורית -
אני חושבת שבית ספר גורם נזק רב. אם כבר שולחים אליו ילדים - עדיף למצוא את בית הספר שיגרום את הנזק המינימלי.

שליחה על ידי הדס* » 21 ינואר 2009, 11:48

אני חושבת שבית ספר גורם נזק רב. אם כבר שולחים אליו ילדים - עדיף למצוא את בית הספר שיגרום את הנזק המינימלי

גמני חשבתי ככה פעם..
ולא שהיום אני חושבת לגמרי הפוך

אבל בתחושה שלי המילה "נזק"- היא בעיקר המזיקה
כי גם הנזק שנגרם להורים או למשפחה כתוצאה מהשקעה (פיזית אנרגטית כלכלית) יומיומית,
לאורך זמן - הוא קיים.
ואם אתה משקיע אנרגיה רבה שבסופו של דבר גובה ממך מחיר אישי או משפחתי גבוה
אז גם את זה כדאי לקחת בחשבון.

גמני עדיין מוצאת את עצמי נוסעת מרחקים בשביל רופאים וחינוך וכו.
והיום אני תוהה - עד כמה זה נכון, בטווח הארוך (תוך כדי לקיחת כל הגורמים בחשבון)
וגם במישור החברתי - המרחק מהחברים והתלות של הילדים בהורים לצרכי חברה.
וגם בתחושה של מירכוז הילד, כלומר לבדוק עד כמה זה מתאים לחיים שלנו כהורים?
האם המחיר שאני משלמת(עבודה מרוחקת, הסעות לילדים, תשלומים לב"ס אן למרפאים או לאוכל אורגני למשל?)נכון לי לחיים?

אני מעלה את זה כתהייה, כי אין לי תשובה חד משמעית וברורה
ובטוחה שלכל משפחה יש את ה"נכון" שלה בכל רגע נתון

בקיצור - חושבת שלכל בחירה ה"נזקים" שלה..

אני בתיכון למדתי בתיכון רחוק (טוב גם הקרוב לא היה כ"כ קרוב..) והיה הרבה תיסכול. חברותי גרו בעיר אחרת, לא ניפגשתי איתן כמעט אחרי צהרים. לקבוע ללמוד למבחן, סתם להסתובב יחד הייתי צריכה להחליט מראש ,כי יגמר מאוחר וצריך לחזור באוטובוס, הורים או להישאר לישון - לפני עידן הסלולריים..
הן היו מאוד ספונטניות וכך רק הגעתי הביתה וכבר הזמינו אותי למסיבת הפתעה לעצמי ונסעתי את כול הדרך חזרה..
ואם איחרתי את ההסעה אז בכלל סרט.
יותר מסובך להחליט על להגיע יותר מאוחר יום אחד (מה הטעם נשארו רק 4 שיעורים).
נכון גדלתי במושב , מה שאומר שבדר"כ צריך להיכנס לרכב ולסוע ואני מזדהה עם מה ש ה עוגיה אומרת על הרופא.

לדעתי את צריכה לחדד לעצמך מה באמת מפריע לך ו גרוע בעינייך בבית הספר הקרוב.
כפי שכתבו פה קודם בכול חברה יתכן סוג של מותגים ותחרותיות דרכם-"אצלנו אוכלים רק אורגני" "אמא שלך הניקה אותך רק עד גיל שנה וחצי?"
לא ללכת על הסיסמאות.
בהצלחה @}

מעניין אותך לפרט? מאוד מסקרן. כי אני גרה במקום נדמה לי כמו שאת מתארת, אבל לא מרגישה את זה, בינתיים, והבת שלי אפילו גדולה יותר. אז מעניין אותי למה הכוונה שלך.
כן, האמת שבהתחלה כשקראתי אותך אמרתי לעצמי - ואללה, בטח את בשכונה שלי. אני גרה באחת השכונות של צפון תל אביב. השכונה שלי דוקא בסדר, אבל החוג היה בשכונה סמוכה שהיא מעוז היאפיות והסנוביזם.
אתמול הייתי בשעור נסיון בחוג דומה במרכז העיר אז אני יכולה לתאר בצורה ברורה את ההבדלים.

בשכונה ה'צפונית' כל הילדות לבושות בגדי בלט ונעלי בלט (למרות ששעור מוגדר כ'תנועה יצירתית')עם כל הפונפונים והמלמלות והאביזרים הנחוצים. כל הילדות נראות כאילו יצאו הרגע מהמקלחת ולא כאילו באו מיום מלא בגן (ולא, זה לא בגלל שהן בחינוך ביתי או משהו כזה), עם שער מסורק למשעי וכו'... אבל ניחא זה רק הבחוץ.
האמהות נדחסות להכניס את הילדות לחוג, הולכות לעניינהן ונדחסות להוציא את הילדות (המקום צפוף). לרובנו יש גם קטנטנים אבל במקום שזה יהווה איזה מכנה משותף ובסיס לתקשורת ולחיבור, זה בעיקר מוביל למבטים זועמים אם הקטן שלי בדיוק עומד בכניסה, אם במקרה ניגש למישהי אחרת, אם מישהי נכנסת עם העגלה ואין מקום, וכן הלאה.
גם האמהות, רובן לבושות היטב, מתוקתקות ומפונפנות (באמת שאין לי שום דבר נגד טיפוח...).
זה פחות משהו מילולי או חיצוני, אלא יותר משהו באוירה. הפרצופים חמוצים, משתדלים שלא לפגוש עין בעין, ואם פוגשים, המבט הוא לרב ביקורתי או השואתי. זו תחושה כזו.השיחות שכן מתקיימות זה לרוב כשיש שתי אמהות מאותו גן ומרכז השיחה הוא לרוב ביקורת או טענות כלפי הגננת וכד'.

במקום השני, גם מעט צפוף. האמהות רובן יושבות בפנים, מחכות, משוחחות. משהו יותר רגוע, יש שיחה ערה ואינטראקציות שונות. רובן לא היו מאופרות. גם כאן רוב הילדות עם בגדי בלט, אבל רובן גם עם שיער שקצת יצא מהקוקו, חולצה שקצת התקוצ'צ'ה מתחת לבגד בלט, ובכלל, משהו יותר חופשי. האוירה הכללית היא אוירה של מפגש, של בני אדם. אה כן, ויש אפילו שני בנים בחוג. זה די הדהים אותי כמה התחושה היתה שונה, כי נטיתי לחשוב שחלק מהבעיה שלי עם האוכלוסיה במקום הקודם היתה גם דיעה קדומה שלי, והמפגש פה חידד את ההבנה שיש הבדל אמיתי.

_כפי שכתבו פה קודם בכול חברה יתכן סוג של מותגים ותחרותיות דרכם-"אצלנו אוכלים רק אורגני" "אמא שלך הניקה אותך רק עד גיל שנה וחצי?"
לא ללכת על הסיסמאות._
ברור. זה בכלל לא העניין. העניין הוא מי הם המורים - אישיות חינוכית בעלת ערך מוסף ומודל שניתן ללמוד ממנה, או פקידה בשוק הבשר של משרד החינוך? (אני מקצינה, אני יודעת, אבל אני גם עובדת קצת במשרד החינוך...). השאלה על אילו ערכים מושתתת המערכת - על 'חומר' שצריך 'להספיק' או על הקניית כלים ללמידה וחקירה? איך מסתכלים על הילד - כעל חומר גלם שצריך לרסן ולהפכו ל'תלמיד', או כעל אדם שלם בשלב משמעותי בדרכו ההתפתחותית? וכן הלאה.

המקרים האלו יכולים גם להיות סיבה טובה לשלוח לבי"ס שאמנם מרוחק יותר אבל שאפשר לסמוך בו על הצוות שידאג להחליף בגדים למי שנרטב (תמיד יש מלאי של בגדים נשכחים), שיהיה אוכל גם למי ששכח להביא, שיהיה מי שיעניק תשומת לב לילד חולה או פצוע עד שההורה מגיע. במקרים רבים ההורה לא מגיע מהבית (הקרוב) אלא ממקום העבודה, ולוקח לו די הרבה זמן.
זה ממש נכון!!

ג'ינג'ית וכולן תודה על דבריכן (-:

לרוב להורים אין זמן באמצע השבוע לבצע הסעות הלוך חזור כל הזמן,

מעניין שבינתיים החויה שלי היא הפוכה. כמו שכתבתי, נדמה לי, הרבה יותר נוח לי לארח אצלי מאשר לשלוח את ביתי, שגם כן מעדיפה את הכוון הזה, ובינתיים אני מרגישה נכונות ממש גדולה של הורים להביא אלי את הילדים שלהם ולאסוף אותם. זו גם הסעה כי הם לא הולכים ברגל, אפילו שיכלו, אבל קצרה. הם שמחים, אני חושבת, שיהיה מישהו אחר שיטפל ממש טוב בילד שלהם אחרי יום עבודה, כי הם יודעים כבר שהם מקבלים ממני את הילדה שמחה ושבעה, עם עבודות יצירה ביד (-:

לחשוב על שמירה של הקול והאג'נדה שלך בתוך המסגרת הקיימת
אח, נקודה קשה. יש לי תחושה שככל שעולים בגיל, הדבר הזה נהיה קשה יותר ויותר. היום, כשהיא עדיין בגן, הילדה שלי בכתה למה רק היא לא הלכה לפסטיגל. שנה קודמת זה היה למה אין לה קרוקס. בכל כמה שאפשר היא משתדלת לחקות את הבנות האחרות. אני נדרשת לתסרוקות מסובכות במיוחד כדי לעמוד בסטנדרטים שהבנות האחרות מציבות בגן. למעשה אני מתחילה להטיל ספק אפילו אם אנחנו המבוגרים מסוגלים לחשוב על שמירה של הקול והאג'נדה שלך בתוך המסגרת הקיימת. למה אנחנו אוהבים את האתר הזה? כי קשה מאוד ללכת נגד הזרם. אנחנו בעצם מחפשים זרם אחר. לפחות אני.

שהחשש שחברה תחרותית או אגרסיבית או חברה קונבנציונאלית ופחות רכה "תבלע" אותה מגיע מהמקום ההורי המגונן ולא בהכרח ממה שהמציאות מעלה
זו גם שאלה מעניינת, מאוד. הבעיה היא שלפעמים משתמשים בשאלה כזו כדי לומר "אז פשוט תלך עם הזרם ויהיה בסדר, כי כל החשש הוא שלך ולא מציאותי". אני לא אומרת שזה מה שאת אומרת. אלא מה שנוטים לומר. ואני מנסה לחפש את התשובות לכך בנסיון של אנשים אחרים - לכן פתחתי את הדף - וגם בספרים, מאמרים, מחקרים, ושיחות סביבי, וכן, גם מהחויות שלי עצמי. ממה שאני מעלה בחכתי בינתיים, החשש הזה נראה לי די מבוסס. אולי לא ודאי, אבל בטח שלא מופרך.

היא נאלצת לסחוב את זה איתה דרך ארוכה לבד, בעייפות אחרי יום לימודים ארוך או בעייפות של הבוקר, לעיתים בצפיפות דחוסה באוטובוס, לעיתים בגשם זלעפות, או בחום מעיק וסרחון של אוטובוס מהביל. בעיניי זו חוויה מאוד סיזיפית ומעיקה לילדה או נערה.
אני חושבת שיש הבדל גדול, נערה או ילדה. אני חויתי את זה כנערה, זה לא הפריע לי בכלל. כן, באמת היו פעמים שישבתי נסיעה ארוכה באוטובוס עם כאבי מחזור. אבל אהבתי את בי"ס בכ"ז ובד"כ הנסיעות לא הפריעו לי. כילדה זה שונה, אבל זה לא המצב אצלנו, כי זו נסיעת אוטו די קצרה סה"כ, לא אוטובוסים ארוכים.

אולי כדאי ללכת לבקר בבי"ס המיועד בהפסקה כמה פעמים, להקשיב למה שמורת ואסור לעשות בהספקה, לשיחות המתנהלות שם, ליחס של המורים לתלמידים בזמן הזה. אולי תופתעי.
קודם כל אני כן מסתובבת שם, בחוגים, חלקם בשעות בי"ס, וקצת ספגתי את האוירה. אבל הבעיה העיקרית היא שכמו עם אוכל, לא רואים את הנזקים מיד. ילד יכול לאכול ממתקים בכמויות ולהראות מצוין. ולכן זה לא מרגיע אותי אם נראה נחמד שם. אגב, לא נראה הכי נחמד שם, אבל כמובן שיש דברים נחמדים. וזה לא מרגיע אותי. כי גם אצלי בבי"ס היה נחמד מאוד בחלקים של הזמן. וזה לא היה טוב לטווח ארוך (אפילו לא לטווח בינוני).

אני בתיכון למדתי בתיכון רחוק (טוב גם הקרוב לא היה כ"כ קרוב..) והיה הרבה תיסכול. חברותי גרו בעיר אחרת, לא ניפגשתי איתן כמעט אחרי צהרים.
מעניין, אני דווקא כן, כולן היו בעיר אחרת אבל נסעתי אליהן בשני אוטובוסים, הרבה מהימים. כנראה שזה מושפע מעוד גורמים ולא רק מהמקום.

ירח, מעניין מה שאת כותבת.
זה פחות משהו מילולי או חיצוני, אלא יותר משהו באוירה. הפרצופים חמוצים, משתדלים שלא לפגוש עין בעין, ואם פוגשים, המבט הוא לרב ביקורתי או השואתי. זו תחושה כזו.השיחות שכן מתקיימות זה לרוב כשיש שתי אמהות מאותו גן ומרכז השיחה הוא לרוב ביקורת או טענות כלפי הגננת וכד'.
הבלט שלנו (שעזבנו...) נראה כמו שלכם, עם כל האביזרים הנלווים, אבל אני לא מרגישה ככה בשכונה. בכ"ז, זה לא עוזר שאני לא מרגישה ככה. כי זה לא אומר שזה לא ישפיע על הילדה. הממתקים בבי"ס השכונתי בטוח ישפיעו עליה בתחושה רעה מאוד.

ולא שמעתי על הורה שיגיע לבי"ס כדי להביא כריך שנשכח יש פתרונות הרבה יותר פשוטים.
חה חה... פעם אחת ביסודי ליד הבית (אבל אמי היתה בעבודה - לא ליד הבית) היא שלחה לי את הסנדויץ' עם נהג מונית לבי"ס. זה היה להיט (-: מאוד מרשים. היתי סלבריטי באותו יום.

_כי גם הנזק שנגרם להורים או למשפחה כתוצאה מהשקעה (פיזית אנרגטית כלכלית) יומיומית,
לאורך זמן - הוא קיים._
הדס, גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות. על הרקע הזה פסלתי בי"ס מאוד יקר (שגם לא ממש מושך אותי, אבל נניח...). חישבתי מחיר לשנ"ל כפול שני ילדים כפול 6 שנים, ויצא לי סכום שאני לא מוכנה לשלם. אמרתי לעצמי שאם אשים להם את זה בצד (מה שאני מנסה להתחיל לעשות) וזה יושקע, עד שיהיו גדולים זה יתרום לעתיד שלהם לא פחות מאיזה בי"ס קצת יותר מושקע... כמובן שאין פרמטר יחיד שקובע, הכל נכנס למכלול ומנסים להחליט. על בי"ס הזה שעכשיו אני מדברת עליו, יתכן שכן היתי מוכנה לשים את הסכום הזה. על ההוא, קצת יותר טוב מהרגיל, לא היתי מוכנה.

תודה לכן נשים יקרות, הדיון מעניין ועכשיו אני שוב מדפדפת ב"החינוך שילדינו ראויים לו" של אלפי קון. לא קריא במיוחד, אבל מעניין.

עוד דבר שאולי כדאי לך לחשוב עליו זה האם יש לך אפשרות להשפיע מבפנים.
ז"א להיות בועד ההורים, האם ועד ההורים הוא בכלל גוף מתפקד ויוזם שם?
ואז אולי כן להיות בבית ספר שאת פחות מסמפטת בידיעה שחלק מהדברים יש להם פוטנציאל לשינוי, דרכך.
(אני (קצת מביך להגיד) בועד הגן השנה, והצלחתי להכניס יוזמה בנושא מיחזור. השלב הבא הוא מזון..)

טוב ואני מניחה שזה לא היה ברור ממה שכתבתי. וגם לא לגמרי רלוונטי, אבל בית הספר שלי היה ממש רחוק.
45 דק' נסיעה ברכב פרטי לא כולל פקקים...
ככה זה כשגרים בחור, בית הספר בחור אחר והילדים מגיעים מערים וחורים אחרים מהסביבה הקרובה והרחוקה.
למה למדתי שם למה?????

_ואז אולי כן להיות בבית ספר שאת פחות מסמפטת בידיעה שחלק מהדברים יש להם פוטנציאל לשינוי, דרכך.
(אני (קצת מביך להגיד) בועד הגן השנה, והצלחתי להכניס יוזמה בנושא מיחזור. השלב הבא הוא מזון..)_

דווקא לא מביך (-: היתי גם אני בועד הגן בשנה הקודמת. לא הצלחתי להכניס שום שינוי, כי לא היו לי שותפים (אפילו לא בתוך הועד!). כולם היו נגד מה שרציתי, ולא ממש היתה לי ברירה. את השינוי היחיד שהצלחתי להכניס (קשור לאוכל) עשיתי ישירות אצל הגננת, ללא קשר לועד.

עם בי"ס זה נראה לי פשוט גדול מדי. המון מורים, המון כיתות, המון ילדים בכל כיתה. לא רואה אפשרות אמיתית לשינוי. זה גם לא יאמן כמה אנשים הם מאוד נגד כל מה שאני מאמינה בו. אולי אני פשרנית מדי, לא אוהבת עימותים. זה גם הרבה יותר קל להצטרף למשהו קיים מאשר לנסות לשנות משהו.
אני גם כן חשבתי על הנקודה הזו, אולי ללכת כאן קרוב ולנסות להכניס עוד פרויקטים מעניינים ללימודים. זה אולי היה מצליח קצת. אבל אני חושבת שאני מעדיפה לחזק את בתי הספר האמיצים שהחליטו ללכת על כל הקופה, ולשנות לחלוטין את דרך הלימודים בבי"ס. אולי מנהלים אחרים יחליטו לאמץ את השיטות שלהם, מה שבינתיים נדמה לי שהולך וקורה, אבל לאט.

המקרים האלו יכולים גם להיות סיבה טובה לשלוח לבי"ס שאמנם מרוחק יותר אבל שאפשר לסמוך בו על הצוות שידאג להחליף בגדים למי שנרטב (תמיד יש מלאי של בגדים נשכחים), שיהיה אוכל גם למי ששכח להביא, שיהיה מי שיעניק תשומת לב לילד חולה או פצוע עד שההורה מגיע.
צריך להפריד בין פתרון טכני לבין שאלה ערכית. טכנית, טוב שיהיה מי שינחם את הילד החולה או הפצוע, אבל זה לא פתרון טוב מבחינה ערכית בהנחה שאמא רוצה להיות זו שעושה את הדברים האלה. גם זה חלק מההחלטה הערכית - לשלוח לבי"ס רחוק ולסמוך על הצוות שם שיחליף, יטפל ויאכיל זה קצת דומה להאצלת סמכויות של פנימייה על בית הספר.

עוד לא קראתי את כל מה שהוסיפו לדיון, אבל רציתי להעלות עוד נקודה: אפשר גם להחליף בי"ס. הילדים שלי כרגע בבי"ס מסוים, רחוק מאתנו, בעיני הטוב ביותר שיש באיזורנו, אבל אני לא יודעת אם יהיו שם עד סוף המסלול (כיתה ח'). פשוט משקולים שלא קשורים בבי"ס עצמו אלא יותר בצרכים שלנו - אולי נרצה לעבור לבית מרווח יותר ובסביבה הזו אנו לא יכולים לעמוד בזה כלכלית ונצטרך להתרחק, וילדיי תאומים ולומדים באותה כיתה, ולא ארצה שזה ימשיך לתוך גיל ההתבגרות.אולי יגיע שלב שבו שיקולים אלה יהיו חשובים יותר מסוג ביה"ס, ואולי נצטרך להתפשר.
אבל אני חושבת שמבחינת ההתמודדות עם המסגרת אין דין ילד בן 7 כדין ילד בן 11 למשל. ויתכן (ואולי אני אומרת את זה רק כדי להרגיע את המצפון שלי...) שילד שקיבל בסיס טוב, ונכנס למערכת מחבקת, אולי אפילו מגוננת, יוכל בבגרותו להשתלב במערכת יותר נוקשה ופחות אידאלית. כלומר, את מה שהם מקבלים עכשיו הם יקחו הלאה לכל מקום, גם אם יאלצו בעתיד ללמוד בבי"ס רגיל (אם לא נחזיר אותם הביתה אחרי חצי שנה במערכת החינוך P-: בהחלט יש סיכוי)

במסגרת קטנה ואינטימית יש תחושה של ידידות ומשפחתיות בין ההורים לבין אנשי הצוות, שיחות עם ההורים מתנהלות לעתים הרבה יותר קרובות מאשר בבי"ס רגיל ובגלל האירועים המשותפים הרבים להורים וילדים יש ברקע ההכרויות בין הילדים הרבה יותר היכרות ותקשורת ישירה וקלה בין ההורים. זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר מבחינתי בנוגע לבית הספר הפתוח, הרחוק,
שבו לומדים הילדים הקטנים שלי. האווירה כל כך משפחתית, והמעורבות של ההורים, אם הם רק רוצים, היא גדולה ומשמעותית מאוד. ההורים, הילדים, הצוות, כולם מכלול אחד, קהילה אחת.

אולי נרצה לעבור לבית מרווח יותר ובסביבה הזו אנו לא יכולים לעמוד בזה כלכלית ונצטרך להתרחק, וילדיי תאומים ולומדים באותה כיתה, ולא ארצה שזה ימשיך לתוך גיל ההתבגרות.אולי יגיע שלב שבו שיקולים אלה יהיו חשובים יותר מסוג ביה"ס, ואולי נצטרך להתפשר. כאילו אני כתבתי את זה, כולל "ילדיי תאומים ולומדים באותה כיתה".....

אבל אני חושבת שמבחינת ההתמודדות עם המסגרת אין דין ילד בן 7 כדין ילד בן 11 למשל. ויתכן (ואולי אני אומרת את זה רק כדי להרגיע את המצפון שלי...) שילד שקיבל בסיס טוב, ונכנס למערכת מחבקת, אולי אפילו מגוננת, יוכל בבגרותו להשתלב במערכת יותר נוקשה ופחות אידאלית. כלומר, את מה שהם מקבלים עכשיו הם יקחו הלאה לכל מקום, גם אם יאלצו בעתיד ללמוד בבי"ס רגיל
גם אני מקווה ככה, ובגלל שכנראה עוד לא שכנעתי את עצמי בזה, אני דוחה את הקץ ואת מעבר הדירה הכל כך חיוני לנו, וממשיכה לשלם המון ולהסיע המון.....

כמו שאמרה לי הדס אתמול: אין שחור ולבן, וכל משפחה צריכה לקבוע על מה היא מוכנה להתפשר בזמן נתון ועל מה לא, ומתי המחיר נהיה גבוה מידי...
לא פשוט.... מאוד לא פשוט.

אבל זה לא פתרון טוב מבחינה ערכית בהנחה שאמא רוצה להיות זו שעושה את הדברים האלה. גם זה חלק מההחלטה הערכית - לשלוח לבי"ס רחוק ולסמוך על הצוות שם שיחליף, יטפל ויאכיל זה קצת דומה להאצלת סמכויות של פנימייה על בית הספר.
קרוטונית, אני לא מסכימה עם זה. זה עניין ערכי לגמרי. קשר רגשי מכיל ותומך מאנשי הצוות אין משמעותו 'פנימיה'. בית ספר/גן כמקום שהוא סוג של בית עבור הילד (ותחשבי על כמות השעות שהוא מעביר שם), מקום בו דואגים לצרכיו ומטפלים בו ולא רק דואגים לדחוס לראשו חומר ידוע מראש זה לא מופרך.
כ
מובן שזה לא מתקיים בבתי ספר רגילים, שם הילד ששכח סנדויץ' ואמא שלו לא באה להביא לו, והצוות 'נאלץ' לדאוג לו נחשב ל'מוזנח', ואפשר אולי לשמוע את המורה אומרת: אמא שלו חושבת שזו פנימיה פה...
אבל אני יכולה להעיד על הגן שלנו למשל, שהוא בהחלט סוג של בית וקהילה. וכן, הצוות רואה את עצמו כיכול וצריך להתמודד עם בעיות ומצוקות של הילד מרמת הסנדויץ' ועד למצוקה רגשית ואפילו מחלה. אצלנו 'מזעיקים' הורים לעיתים נדירות - ולא על מנת להקל על ההורים, אלא כי זו התפיסה הערכית.

אני למדתי בשני בתי ספר מרוחקים, בחטיבה ובתיכון. בחטיבה זה היה שעה וקצת לכל כיוון (אוטובוס+הליכה ארוכה), ובתיכון יותר באיזור השעה וחצי לכל כיוון (אוטובוס עירוני+אוטובוס בינעירוני).
ושני בתי הספר האלה היו שדרוג ענקי (גם חברתי) לעומת מה שהיה לי ביסודי, וכנראה גם לעומת מה שהייתי מקבלת בבתי"ס המקומיים, לפי הסיפורים של החברות מהיסודי. אני לא מצטערת על אף דקה של היגררות באוטובוסים (שאגב, גם שם מתפתח הווי חברתי בעל חיים משל עצמו, בעיקר מפני שכמעט חצי מהילדים הגיעו ממקומות מרוחקים) ואילו היה אפשר למצוא יסודי מרוחק "משודרג" שכזה, אני מרגישה ש לי היה שווה להשקיע את המאמץ בנסיעות ולחסוך כמה חוויות מהיסודי שבמבט לאחור הייתי בהחלט מוותרת עליהן.
יחד עם זאת, אני כן חושבת שזה לא אותו דבר בגילאי יסודי. הייתי מרחמת אז על ילדי היסודי שהייתי רואה באוטובוס. הם נראו בעיקר עייפים ורצוצים בטירוף. אבל מה אני יודעת, יכול להיות שהם הרגישו בדיוק כמוני, שהמאמץ שווה.
קושי חברתי נראה לי תמיד עמוק יותר מאשר ענייני הסעה כאלה ואחרים. הסעה זה משהו טכני שנוטה להיפתר אם באמת רוצים. האנשים שנמצאים איתם -- פחות.
אגב, גם לי קפצה האמירה ש בי"ס לא חשוב, לא מקבלים ממנו הרבה בכל מקרה, משום שזה מעלה אוטומטית את השאלה למה, אם כן, לשלוח לשם בכלל, ולמה להעביר לילד מסר ששולחים אותו למקום לא באמת חשוב, ושמה שהוא יעשה שם לא באמת חשוב. יש פה איזשהו מסר כפול שהוא בעייתי בעיני.
בנוסף, יש נטייה -- תרבותית כללית, בהחלט לא ספציפית לאביך ולבעלך -- להמעיט בחשיבות האינטראקציה עם מבוגרים משמעותיים נוספים על ההורים/הסבים. הרושם שלי הוא, מגידול של ילד אחד ומעבודה עם ילדים בשנים שקדמו ללידתו, שהאינטראקציה הזו חשובה לפחות כמו האינטראקציה עם בני הגיל, ולעתים קרובות חשובה יותר ממנה. וזה נכון בעיקר בגילאים צעירים. והשאלה מי יהיו המבוגרים שבתך תפגוש היא בעלת חשיבות מכרעת לא פחות מהשאלה מי יהיו הילדים (והגורם השני נוטה להיות מושפע מן הראשון, הרבה יותר מאשר להיפך).

סמדר, אני בהחלט מתחברת למה שכתבת, תודה.

אבל אני חושבת שמבחינת ההתמודדות עם המסגרת אין דין ילד בן 7 כדין ילד בן 11 למשל. ויתכן (ואולי אני אומרת את זה רק כדי להרגיע את המצפון שלי...) שילד שקיבל בסיס טוב, ונכנס למערכת מחבקת, אולי אפילו מגוננת, יוכל בבגרותו להשתלב במערכת יותר נוקשה ופחות אידאלית. כלומר, את מה שהם מקבלים עכשיו הם יקחו הלאה לכל מקום, גם אם יאלצו בעתיד ללמוד בבי"ס רגיל

המציאות מוכיחה אחרת, לפחות לפי מה שאני ראיתי בסביבה הקרובה. ידלים שמגיעים מחממה עוטפת וקיצונית מאוד ברמת הקשב והטיפוח האישי של התלמיד לעומת מערכת גדולה יותר, נוקשה יותר (מה שנקרא, קונבנציונאלית טיפוסית) - חווים משבר, לרוב. לעבור מכיתה של 15 תלמידים גג עם מורה שכולו חום ופתיחות לכיתה של 35-40, למורה שלא תמיד מבין מה קורה איתך במקרה הטוב ובמקרה הרע והשכיח- דוגמטי, ולהוסיף את המבנה האימתני, לוח לימודים נוקשה ומשמים פי כמה, גיל ההתבגרות על כל הזוועות ההורמונליות והחברתיות שבו, והאווירה התחרותית המאפיינת מוסדות כאלה ועו דועוד- יוצר תחושות של אאוטסיידר. אני מניחה שגם פה זה מאוד תלוי באופי ובהורים ובבי"ס הקודם, כמה הוא היה גם פתוח אבל גם בעל גבולות וכו'- מהכרות שלי של לפחות 8 ילדים המעבר טראומטי.

אבל זה לא פתרון טוב מבחינה ערכית בהנחה שאמא רוצה להיות זו שעושה את הדברים האלה. גם זה חלק מההחלטה הערכית - לשלוח לבי"ס רחוק ולסמוך על הצוות שם שיחליף, יטפל ויאכיל זה קצת דומה להאצלת סמכויות של פנימייה על בית הספר.
מסכימה עם קרוטונית וגם בנוגע להבחנתה צריך להפריד בין פתרון טכני לבין שאלה ערכית

בית ספר/גן כמקום שהוא סוג של בית עבור הילד (ותחשבי על כמות השעות שהוא מעביר שם), מקום בו דואגים לצרכיו ומטפלים בו
נראה לי שביטאת כאן את אחת מהנקודות העקרוניות שבהן יש הבדלים בתפיסה לגבי תפקיד ביה"ס והמורות. לדעתי, בי"ס אינו וגם לא אמור להיות סוג של בית עבור הילד - יש בית, ויש כל השאר, שאינו הבית, וזה כולל בתי ספר. יש משפחה, ויש את כל שאר האנשים, שאינם בני המשפחה, וזה כולל מורות. כנ"ל אני לא מבינה אנשים שטוענים שמקום העבודה הוא הבית, כמו בית, בית שני ושאר ביטויים שכאלה.

המעבר טראומטי

זו כבר שאלה ממש אחרת. האם עדיף להתחיל טוב, ואח"כ לחוות טראומה כשעוברים לפחות טוב, או להתחיל ישר מהפחות טוב?

הרי יש ילדים שעוברים טראומה גם בכניסה כיתה א'. גם אני יכולה לחשוב על איזה 8, בקלות.
כל הקטע של טיפוח ילדים מניח שעדיף להתחיל טוב ולחוות טראומות מסוימות אח"כ. בגלל זה מתחילים ממסגרות קטנות ועולים עם הגיל, ולא ישר בי"ס מגיל אפס.
למרות שיש כמובן אמהות שמרגישות יותר טוב עם מעון גדול מגיל 3 חודשים, שאז אף פעם התינוק לא מתנגד ולא חווה טראומה של מעבר, אבל לא בטוח שבתמונה הכוללת זה יותר טוב בשבילו.

כנ"ל אני לא מבינה אנשים שטוענים שמקום העבודה הוא הבית, כמו בית, בית שני ושאר ביטויים שכאלה
אלה בד"כ מנהלי התאגיד

עבור הילד - יש בית, ויש כל השאר, שאינו הבית, וזה כולל בתי ספר. יש משפחה, ויש את כל שאר האנשים, שאינם בני המשפחה, וזה כולל מורות. כנ"ל אני לא מבינה אנשים שטוענים שמקום העבודה הוא הבית, כמו בית, בית שני ושאר ביטויים שכאלה.

דווקא תחשבו על זה מהמקום של החינוך הביתי - ולא כמו מקום עבודה.
באופן טבעי הילד אולי לא אמור לבלות כל כך הרבה שעות במקום שהוא לא הבית שלו, מגיל כל כך צעיר, במשך כל כך הרבה שנים. אבל זה מה שקורה, וממש לא נראה לי מתאים להכנס פה ללמה וכו'.
ולכן המקום כן צריך להוות עבורו בית שני. ולא אוניברסיטה. ולא מקום עבודה. מקום בו אוהבים אותו, מכילים אותו, מביטים בו ועוזרים לו להתפתח תוך הקשבה ליכולותיו , סקרנותו, ותחומי העניין שלו. זה לא כמו בית - ברור. אבל זה לא אומר שזה חייב להיות מקום קר מנוכר הישגי וכזה שאם הילד שכח סנדויץ' לא יהיה מי שידאג לו. ובין בית ל'פנימיה' - זה נראה לי די פרובוקציה.
זה יכול בהחלט להיות גם מקום 'אחר'. כזה שהילד מקבל בו. אולי גם דברים שבבית לא יכול היה לקבל.

גם חלק נכבד מהאנשים המבוגרים שמבלים הרבה שעות במקום העבודה מעונינים במקום שהוא ההיפך מ מקום קר מנוכר הישגי_. אני לא מרגישה בעבודה ממש כמו בבית אבל בהחלט חשוב לי פה ( אני בעבודה) להרגיש נח נעים וטוב, לא?

"להרגיש כמו בבית" זה ביטוי, כמובן שיש הבדל עצום בין בית לבין בית-ספר או מקום עבודה. אבל משמעות הביטוי היא שיש במקום הזה אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך, וזה לא מובן מאליו בבית ספר רגיל וגם לא בכל מקום עבודה. כיף למצוא כאלה מקומות. בדיוק .

זו כבר שאלה ממש אחרת. האם עדיף להתחיל טוב, ואח"כ לחוות טראומה כשעוברים לפחות טוב, או להתחיל ישר מהפחות טוב?
משגע אותי למה אי אפשר שכל בתי הספר יהיו "טובים". למה שתהיה בכלל טראומה? למה אנשים משלימים עם האופן שבו מתנהלת מערכת החינוך הרגילה ואומרים "ככה זה"?
נראה לי שרק כשתהיה כזאת מסה של הורים שיתמרדו נגד המערכת וידרשו שינוי או יצביעו ברגליים ויצטרפו בהמוניהם אל בתי הספר האלטרנטיביים או יקימו כאלה, השינוי יתחולל בהכרח.
אבל אני לא אופטימית בעניין, למרות שנראה שהמצב היום טוב יותר מאשר בעבר.

ויצטרפו בהמוניהם אל בתי הספר האלטרנטיביים

זה החלק הכי קל לעשיה, והכי יעיל. בתי"ס קמים ונופלים על מספרי תלמידים.
ברגע שבי"ס כזה מתמלא, כמו שקרה בעיר שלי, יקום עוד אחד. וכשזה יתמלא, עוד אחד.
משרד החינוך לא עוורים, ואם בי"ס מראה קבלות - הוא מקבל אישור להפעיל תוכנית עם מספר תלמידים קטן.

אבל אני לא אופטימית בעניין, למרות שנראה שהמצב היום טוב יותר מאשר בעבר.
גם אני לא.
במיוחד שאני עובדת של משרד החינוך ורואה כמה המערכת הזו רעועה ורקובה במעלה לאורך ולרוחב ובמעלה ההיררכיה.

צריכה לשאול אתכן שאלה נוספת... קצת העליתי את זה קודם אבל לא בהבלטה.

הבי"ס הזה שאני רוצה לשלוח את ביתי, שנראה לי טוב, הוא בשכונה עניה. כך שחלק נכבד (אולי רוב) התלמידים יהיו משם. בי"ס נפתח השנה הזו לרישום של כל ילדי העיר (יעני על-איזורי), אבל מכיון שזה קרה רק השנה, עדיין אין לו מוניטין יותר מדי, ומהתגובות שאני רואה בסביבה, לא בטוחה כמה יגיעו. בטח בשנים הבאות יגיעו יותר, אם אכן זה יהיה מוצלח, אבל לא השנה. מהשכונה שלי לא שמעתי על אף אחד שבאמת יגיע. היו כמה שרצו, אבל ויתרו. החברה הטובה כנראה לא תגיע.

[קודם כל קבלו התנצלות, משתמשת בביטוי "עני" ו"עשיר" בתור איזשהו סימון, מושגים שנראים לי הכי ישירים ופשוטים, וללא כוונה להעליב אף אחד]

אז מה קיבלנו? בי"ס שנראה לי מצוין, בשכונה עניה.
אני קצת חוששת מזה.

המנהל אומר לי שהילדים מקסימים וחלקם מצטיינים (אבל הוא משווק את בי"ס), וברור לי שמסגרת כזו מטפחת, מוציאה את הטוב מהילדים, לעומת מסגרת מדכאת (בבי"ס הרגיל), שמוציאה מהם את הרע. אבל אבא של חברה אומר לי, אלו בתים שההורים לא קוראים ספר לילד. ואני חושבת לעצמי, בשכונה העשירה שבה אני גרה, אולי קוראים לכל היותר סיפור אחד לילד לפני השינה, בטח לא יותר, כי ההורים עסוקים מאוד. הילדים הרבה שעות בגן/בצהרון או עם מטפלת שסה"כ מושיבה אותם מול הטלויזיה/ המחשב. אמא שלי אומרת שילדים עשירים מוזנחים בדיוק כמו העניים, אם לא יותר. מסביבי אני רואה הזנחה, אבל אני לא יודעת ממש מה קורה "שם". התחושה שלי היא שבכיתות קטנות, ועם צוות מודע ונוכח ומעורב, גם בהפסקות ובעיקר בשיעורים האקטיביים, האלימות תהיה נמוכה יותר והכל יהיה חיובי יותר, גם אם הילדים מגיעים מבתים "לא משהו". אבל אולי זה לא נכון? מה אני יודעת עליהם סה"כ.

יש פה קצת עניין של ציונות של לקדם שכונה חלשה, כי ברור שבי"ס מוצלח כזה יהיה משהו שירים את כל השכונה (בטח גם את מחירי הדיור, תאמינו לי כבר חשבתי על זה...), וכבר יש פרויקטים שם שמערבים את השכונה, וזה מאוד מושך אותי להצטרף למשהו כזה, ולצרף את ס' . אני גם חושבת שתוך כמה שנים בי"ס יהיה מאוד מבוקש ויהיה קשה להתקבל אליו (כמו בי"ס פתוח אחר בעיר), ואנחנו נהיה בפנים ובטח ישמרו מקום גם לילד הבא שלי. אבל עדיין מפחיד אותי מה שכתבתי.

למעשה אין לי התלבטות ממש עם בתי הספר, אני החלטתי לשלוח לשכונה ההיא ולנסות את בי"ס הזה. כי אני מרגישה שיש לי אופציה בינונית-גרועה (בי"ס רגיל כאן בשכונה), ואופציה שאולי תהיה מדהימה ואולי לא הכי טובה. ואני מעוניינת לנסות, ללכת בגדול על משהו שאולי יהיה מדהים, מאשר לוותר מראש וללכת על בינוני.

ובכ"ז אשמח לשמוע את דעתכן, ואם אפשר מנסיון - מה טוב.

אין לי ניסיון אבל בעיני העניין של "עניים" לא שיקול.
בבתים של עשירים לדעתי הרבה פעמים מזניחים יותר כי ההורים עסוקים יותר.
בית שלא קוראים בו ספר הרבה פעמים יש בו דברים חיוביים אחרים, לא תמיד אבל הרבה.

אני כן יכולה לספר לך מניסיון לא כהורה, כילדה, שחלק מהילדות שלי עברה בשכונה "לא משהו" והיו לי חברות שלא קראו אצלן ספרים כל הזמן בבית כמו שאצלי והייתי מאד חריגה בשכונה בהקשר של ילדה שמתחילה בי"ס קוראת לגמרי (לא דחפו אותי, ביקשתי לדעת והראו לי) והמוני ספרים בבית כל הזמן, ילדה שמחוברת לספרים באינפוזיה.
אני בהחלט יכולה להגיד לך שחלק מהבנות שלמדו איתי, כולל אחת שאמא שלה לא ידעה קרוא וכתוב בכלל, היו הרבה יותר מטופחות ממני בהקשר הרגשי, היה שם מישהו שהתייחס אליהן, שדאג להן, לא שלי לא, אני לא בעניין טענות להורים שלי, רק אומרת שהיו כאלה שתחומים אחרים היו הרבה יותר חזקים אצלן בבית. היו בתים שבניגוד לאמא שלי שרצתה לעבוד וללמוד לילדים היתה יותר נוכחות הורית בבית, היו ילדים שהבגדים שלהם היו יותר נקיים משלי (ולא שהייתי מלוכלכת או משהו) וכו' , זה תלוי עד כמה העוני הוא עוני ולפעמים באמת עוני שווה לנחשלות ואז זה בעייתי, אם מדובר בבתים שלא מתפקדים, אבל זה לא חייב לחפוף וספרים בבית הם לא הכל וצריך לראות. בעייני לא רע שילדים יכירו ילדים אחרים ממה שיש אצלם בבית, גם מהבחינה הזו.

תודה... באמת תודה על השיתוף.

גם שכנה אמרה לי שהשכונה הזו לא כזו גרועה, בינונית מינוס נניח.

אשמח לשמוע עוד ונקווה לטוב (-:

רוקדת, כל כך יפה מה שכתבת. ומעורר הזדהות.