ביד רכה
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
קראתי מאמרים שלך ואת ממליצה ליצור חוויה בתוכנו חוויה של "אני אהובה, ראויה ובעלת ערך". אם אני רוצה לדמיין את הדמות הזו איך היא נראית/מתנהגת/מרגישה?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
מודאגת,
אני לא רואה את הצורך הזה כצורך רע ומיותר כי הוא שימש אותי והגן עליי כל החיים כי הייתי חלשה והייתי זקוקה לו, אבל היום אני מרגישה חזקה יותר ואני מרגישה בשלה להסיר אותו.
נהדר!
_איך אני יכולה להגיע למערכות יחסים פחות רעבה, מה אני צריכה לעשות?
מה יכול למלא היום את הצרכים הלא מסופקים של "הילדה שבי"? (צורך באהבה, הדרכה, דאגה, אכפתיות, חשיבות, תשומת לב, קבלה, וכו'?)_
כמו שהצעתי, כדאי להתחיל קודם כל מיצירת שינוי פנימי בתפיסה העצמית: השינוי הזה יתחיל ליצור הזנה פנימית וירגיע את הרעב לקבל מבחוץ אישור לכך שאת אהובה ורצויה.
אבל כמובן שאת לא אמורה ולא צריכה להסתפק אך ורק בהזנה הפנימית
. אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.
כלומר, ההזנה הפנימית הזאת (הידיעה שאת ראויה) תברא מציאות חיצונית שבה מתקיימת גם הזנה חיצונית, שהיא בתורה תחזק את הידיעה הפנימית, שתחזק עוד יותר את ההזנה החיצונית. זהו מעגל חיובי של פנים שבורא את החוץ, שמחזק עוד את הפנים, שבורא עוד בחוץ, וכן הלאה.
אולי אני לא מבינה מה זה אומר לאהוב את התלותיות שלי? אני מקבלת אותה, הייתי זקוקה לה כי הייתי חלשה, אולי לאהוב אותה פחות.
לאהוב את התלותיות שלך במובן של לאהוב את עצמך. התלותית היא חלק ממך כמו כל חלק אחר. ללמוד לאהוב אותך (וללמוד להכיר בכך שאת ראויה לאהבה), פירושו לאהוב אותך עם כל הפנים שלך. ברעיון של לאהוב את עצמנו אין הכוונה רק לאהוב את עצמנו כי אנחנו חכמים וטובי לב ומתחשבים ומצחיקים (זו אהבה שתלויה בדבר), אלא לאהוב את עצמנו נקודה. עם הכל. גם עם החלק שבנו שהוא תלותי או אגרסיבי או חרדתי או שיפוטי. זוהי אהבה שהיא אהבה שלמה. לאהוב אותה זה להגיד: "כן , זאת מי שאני וזה בסדר. אני רוצה ללמוד להתנהל גם בלעדיה אבל כל עוד היא קיימת בי, היא חלק ממני וזה בסדר. אני בסדר. אני אוהבת אותי גם כך".
האם זה הבהיר את הכוונה?
_מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך?
לחוות את זה בפועל מהסביבה הקרובה כי אני לא מכירה את החוויה הזו. איך אפשר להרגיש אהובה וראויה אם אף פעם לא התנהגו אליי כך?_
כאמור, זו תנועה שמתחילה מבפנים. אפילו תנועה ממש ממש קטנטונת בפנים של שינוי ההתייחסות שלך לעצמך – תנועה שתברא אחר כך שינוי במציאות החיצונית. וזה לא חייב להיות משהו דרמטי. יחד עם זאת, אני מבינה את הצורך שלך לחוות את זה בפועל מבחוץ. אני חושבת שיש סיכוי שכבר היום את חווה את זה מבחוץ, אפילו בדברים קטנים, ואולי לא רגילה לזהות את זה ככזה. מסכימה לבדוק? הכוונה היא שתנסי להביט על היומיום שלך, נניח ב- 48 השעות הקרובות, מתוך משקפיים שמנסות לזהות ולקלוט ביטויים של אהבה כלפייך. מהאנשים שנמצאים סביבך אבל גם מאנשים זרים. זה יכול להיות בצורת חיוך, או התחשבות, או ג'סטה קטנה, או עזרה וכדומה.
בנוסף, לפני כן או לאחר מכן, תרגיל אחר, יכול להיות לנסות במשך 48 שעות ליצור ביטויים של אהבה שלך כלפי עצמך. זה יכול להיות בדברים קטנים ונחמדים שאת עושה למען עצמך. התייחסות יפה שלך לעצמך. שפה פנימית מעצימה, רכה ואוהבת (לעומת שפה מחלישה ומבקרת). גם אקט שהוא לכאורה טכני יכול להתחיל ליצור תנועה פנימית חיובית.
שני אלה יכולים להוות טריגרים להתנעה הראשונית.
מה דעתך?
יש לי שאלה,
_אני לוקחת אישית את ההתנהגות של האדם האחר, וזה עושה לי חיים קשים. לפעמים אני מבינה שזה לא אישית נגדי ורוב הזמן לא.
איך אני יכולה לבסס בתוכי את הידיעה שהתנהגות של האדם האחר קשורה אליו יותר מאשר ממני? ולמה אני לוקחת אישית כל דבר?_
ראשית, זוהי נטייה של כולנו. זהו "באג כלל אנושי". כולנו נוטים להביט על העולם מתוך נקודת מבט מאוד אישית. ואפילו הייתי אומרת שברמה כזו או אחרת כולנו קצת פרנואידים
. כאשר קיים בנו החשש שאנחנו לא אהובים, או לא רצויים, או אשמים, או שמשהו בנו לא בסדר, אנחנו נקשר את ההתנהגות של האחרים לחשש הזה. אם אני למשל מסתובבת עם פחד שלא יאהבו אותי, או נזהרת מלהגיע למצבים בהם אני לא אהובה (פחדים שיושבים על האמונה שאני לא אהובה או לא ראויה להיות אהובה) – סביר להניח שאני אביט על העולם מבעד למשקפיים הללו, ואני אפרש כל דבר מתוך החשש שלי: סיטואציה בה מישהי לא מחזירה לי טלפון תקפיץ את הפחד הזה ואני עלולה לחשוב שהסיבה לכך היא כי היא כבר לא רוצה בחברתי. סיטואציה בה מישהי לא מחייכת אלי תקפיץ גם היא את הפחד הזה ואני עלולה לחשוב שהסיבה לכך היא כי הי כועסת עלי, וכן הלאה. זה טבעי שבמצב כזה זה יקרה. זה בתשובה לשאלתך למה את לוקחת באופן אישי. זו ההשערה שלי, ותבדקי אם את מתחברת אליה.
ובתשובה לשאלה איך לבסס את הידיעה שזה לא קשור אליך, נדרש לטפל בפחד או בתפיסה שיושבים מתחת לקישור שאת עושה. אם נחזור לדוגמא שנתתי, אז אם אני אבסס את הידיעה שאני אדם אהוב ורצוי, וראויה להיות כזאת – סיטואציות כמו אלה שתיארתי פחות ופחות יקפיצו לי את המחשבות הללו. בנוסף ובמקביל (אבל לא במקום זה), אפשר להתחיל להטיל ספק בכל המחשבות שעולות בסיטואציות מהסוג הזה. לזכור שברקע קיים הפחד המסויים והתפיסה המסויימת שלי את עצמי, ולזכור לקשֵר את המחשבה שעולה לתפיסה שברקע. את יכולה להחליט שכרגע, לצורך התרגול, את חושדת בכל מחשבה כזאת שעולה. למשל, אם נחזור לדוגמא שנתתי קודם: "היא לא מחייכת אלי ואני חושבת שזה בגלל שהיא כועסת עלי. אני מזכירה לעצמי שמה שהעלה את המסקנה שלי זה כנראה הפחד שלי מלהיות לא אהובה, ולכן אני אוטומטית מטילה ספק במסקנה הזאת. האם זה באמת קשור אלי? אולי לא? אולי היא לא מחייכת כי היא מוטרדת ממשהו שבכלל לא קשור אלי?".
האם זה ענה לך על שתי השאלות?
קראתי מאמרים שלך ואת ממליצה ליצור חוויה בתוכנו חוויה של "אני אהובה, ראויה ובעלת ערך". אם אני רוצה לדמיין את הדמות הזו איך היא נראית/מתנהגת/מרגישה?
ראשית, חשוב לי לומר שלדעתי אין מושלם. כלומר, זו לא חוויה שיש אותה או שאין אותה באופן מוחלט אלא היא משהו מדורג ומתפתח. אני חושבת שככל שאנחנו מתקדמים עם העבודה הפנימית, אפשר לעלות מדרגות באהבה העצמית ובהערכה העצמית. ואני גם חושבת שתמיד אפשר להמשיך לעלות. כולנו.
אז גם הדמות הזאת שננסה עכשיו לדמיין, זה כיוון לשאוף אליו, זה לא מודל שאשר להעתיק אותו אחד לאחד. נראה לי שזו דמות חופשיה. חופשיה ממה חושבים עליה, חופשיה מהצורך לרַצות או למצוא חן, חופשיה להקשיב לאינטואיציה שלה, חופשיה להקשיב ולהיענות לרצונות ולצרכים שלה, חופשיה לומר מה היא חושבת. באופן כללי ניתן לומר שהיא לא "עובדת" בלהיות או להיחשב אהובה או בעלת ערך, כי היא כבר יודעת שהיא כזאת. אני חושבת שהיא גם חופשיה יותר מתגוּבתיוּת לאחרים. כלומר, פחות נעלבת, פחות מופעלת, פחות כפתורים נלחצים לה כשאנשים אחרים עושים או אומרים את מה שהם עושים ואומרים. וזאת משום שרוב הכפתורים הרגשיים שלנו קשורים בדרך זו או אחרת לערך עצמי ולאהבה עצמית. אם עולים במחשבתך קווים נוספים לדמותה, את מוזמנת להוסיף .
אני לא רואה את הצורך הזה כצורך רע ומיותר כי הוא שימש אותי והגן עליי כל החיים כי הייתי חלשה והייתי זקוקה לו, אבל היום אני מרגישה חזקה יותר ואני מרגישה בשלה להסיר אותו.
נהדר!
_איך אני יכולה להגיע למערכות יחסים פחות רעבה, מה אני צריכה לעשות?
מה יכול למלא היום את הצרכים הלא מסופקים של "הילדה שבי"? (צורך באהבה, הדרכה, דאגה, אכפתיות, חשיבות, תשומת לב, קבלה, וכו'?)_
כמו שהצעתי, כדאי להתחיל קודם כל מיצירת שינוי פנימי בתפיסה העצמית: השינוי הזה יתחיל ליצור הזנה פנימית וירגיע את הרעב לקבל מבחוץ אישור לכך שאת אהובה ורצויה.
אבל כמובן שאת לא אמורה ולא צריכה להסתפק אך ורק בהזנה הפנימית
. אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.כלומר, ההזנה הפנימית הזאת (הידיעה שאת ראויה) תברא מציאות חיצונית שבה מתקיימת גם הזנה חיצונית, שהיא בתורה תחזק את הידיעה הפנימית, שתחזק עוד יותר את ההזנה החיצונית. זהו מעגל חיובי של פנים שבורא את החוץ, שמחזק עוד את הפנים, שבורא עוד בחוץ, וכן הלאה.
אולי אני לא מבינה מה זה אומר לאהוב את התלותיות שלי? אני מקבלת אותה, הייתי זקוקה לה כי הייתי חלשה, אולי לאהוב אותה פחות.
לאהוב את התלותיות שלך במובן של לאהוב את עצמך. התלותית היא חלק ממך כמו כל חלק אחר. ללמוד לאהוב אותך (וללמוד להכיר בכך שאת ראויה לאהבה), פירושו לאהוב אותך עם כל הפנים שלך. ברעיון של לאהוב את עצמנו אין הכוונה רק לאהוב את עצמנו כי אנחנו חכמים וטובי לב ומתחשבים ומצחיקים (זו אהבה שתלויה בדבר), אלא לאהוב את עצמנו נקודה. עם הכל. גם עם החלק שבנו שהוא תלותי או אגרסיבי או חרדתי או שיפוטי. זוהי אהבה שהיא אהבה שלמה. לאהוב אותה זה להגיד: "כן , זאת מי שאני וזה בסדר. אני רוצה ללמוד להתנהל גם בלעדיה אבל כל עוד היא קיימת בי, היא חלק ממני וזה בסדר. אני בסדר. אני אוהבת אותי גם כך".
האם זה הבהיר את הכוונה?
_מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך?
לחוות את זה בפועל מהסביבה הקרובה כי אני לא מכירה את החוויה הזו. איך אפשר להרגיש אהובה וראויה אם אף פעם לא התנהגו אליי כך?_
כאמור, זו תנועה שמתחילה מבפנים. אפילו תנועה ממש ממש קטנטונת בפנים של שינוי ההתייחסות שלך לעצמך – תנועה שתברא אחר כך שינוי במציאות החיצונית. וזה לא חייב להיות משהו דרמטי. יחד עם זאת, אני מבינה את הצורך שלך לחוות את זה בפועל מבחוץ. אני חושבת שיש סיכוי שכבר היום את חווה את זה מבחוץ, אפילו בדברים קטנים, ואולי לא רגילה לזהות את זה ככזה. מסכימה לבדוק?
הכוונה היא שתנסי להביט על היומיום שלך, נניח ב- 48 השעות הקרובות, מתוך משקפיים שמנסות לזהות ולקלוט ביטויים של אהבה כלפייך. מהאנשים שנמצאים סביבך אבל גם מאנשים זרים. זה יכול להיות בצורת חיוך, או התחשבות, או ג'סטה קטנה, או עזרה וכדומה.בנוסף, לפני כן או לאחר מכן, תרגיל אחר, יכול להיות לנסות במשך 48 שעות ליצור ביטויים של אהבה שלך כלפי עצמך. זה יכול להיות בדברים קטנים ונחמדים שאת עושה למען עצמך. התייחסות יפה שלך לעצמך. שפה פנימית מעצימה, רכה ואוהבת (לעומת שפה מחלישה ומבקרת). גם אקט שהוא לכאורה טכני יכול להתחיל ליצור תנועה פנימית חיובית.
שני אלה יכולים להוות טריגרים להתנעה הראשונית.
מה דעתך?
יש לי שאלה,
_אני לוקחת אישית את ההתנהגות של האדם האחר, וזה עושה לי חיים קשים. לפעמים אני מבינה שזה לא אישית נגדי ורוב הזמן לא.
איך אני יכולה לבסס בתוכי את הידיעה שהתנהגות של האדם האחר קשורה אליו יותר מאשר ממני? ולמה אני לוקחת אישית כל דבר?_
ראשית, זוהי נטייה של כולנו. זהו "באג כלל אנושי". כולנו נוטים להביט על העולם מתוך נקודת מבט מאוד אישית. ואפילו הייתי אומרת שברמה כזו או אחרת כולנו קצת פרנואידים
. כאשר קיים בנו החשש שאנחנו לא אהובים, או לא רצויים, או אשמים, או שמשהו בנו לא בסדר, אנחנו נקשר את ההתנהגות של האחרים לחשש הזה. אם אני למשל מסתובבת עם פחד שלא יאהבו אותי, או נזהרת מלהגיע למצבים בהם אני לא אהובה (פחדים שיושבים על האמונה שאני לא אהובה או לא ראויה להיות אהובה) – סביר להניח שאני אביט על העולם מבעד למשקפיים הללו, ואני אפרש כל דבר מתוך החשש שלי: סיטואציה בה מישהי לא מחזירה לי טלפון תקפיץ את הפחד הזה ואני עלולה לחשוב שהסיבה לכך היא כי היא כבר לא רוצה בחברתי. סיטואציה בה מישהי לא מחייכת אלי תקפיץ גם היא את הפחד הזה ואני עלולה לחשוב שהסיבה לכך היא כי הי כועסת עלי, וכן הלאה. זה טבעי שבמצב כזה זה יקרה. זה בתשובה לשאלתך למה את לוקחת באופן אישי. זו ההשערה שלי, ותבדקי אם את מתחברת אליה.ובתשובה לשאלה איך לבסס את הידיעה שזה לא קשור אליך, נדרש לטפל בפחד או בתפיסה שיושבים מתחת לקישור שאת עושה. אם נחזור לדוגמא שנתתי, אז אם אני אבסס את הידיעה שאני אדם אהוב ורצוי, וראויה להיות כזאת – סיטואציות כמו אלה שתיארתי פחות ופחות יקפיצו לי את המחשבות הללו. בנוסף ובמקביל (אבל לא במקום זה), אפשר להתחיל להטיל ספק בכל המחשבות שעולות בסיטואציות מהסוג הזה. לזכור שברקע קיים הפחד המסויים והתפיסה המסויימת שלי את עצמי, ולזכור לקשֵר את המחשבה שעולה לתפיסה שברקע. את יכולה להחליט שכרגע, לצורך התרגול, את חושדת בכל מחשבה כזאת שעולה
. למשל, אם נחזור לדוגמא שנתתי קודם: "היא לא מחייכת אלי ואני חושבת שזה בגלל שהיא כועסת עלי. אני מזכירה לעצמי שמה שהעלה את המסקנה שלי זה כנראה הפחד שלי מלהיות לא אהובה, ולכן אני אוטומטית מטילה ספק במסקנה הזאת. האם זה באמת קשור אלי? אולי לא? אולי היא לא מחייכת כי היא מוטרדת ממשהו שבכלל לא קשור אלי?".האם זה ענה לך על שתי השאלות?
קראתי מאמרים שלך ואת ממליצה ליצור חוויה בתוכנו חוויה של "אני אהובה, ראויה ובעלת ערך". אם אני רוצה לדמיין את הדמות הזו איך היא נראית/מתנהגת/מרגישה?
ראשית, חשוב לי לומר שלדעתי אין מושלם. כלומר, זו לא חוויה שיש אותה או שאין אותה באופן מוחלט אלא היא משהו מדורג ומתפתח. אני חושבת שככל שאנחנו מתקדמים עם העבודה הפנימית, אפשר לעלות מדרגות באהבה העצמית ובהערכה העצמית. ואני גם חושבת שתמיד אפשר להמשיך לעלות. כולנו.
אז גם הדמות הזאת שננסה עכשיו לדמיין, זה כיוון לשאוף אליו, זה לא מודל שאשר להעתיק אותו אחד לאחד
. נראה לי שזו דמות חופשיה. חופשיה ממה חושבים עליה, חופשיה מהצורך לרַצות או למצוא חן, חופשיה להקשיב לאינטואיציה שלה, חופשיה להקשיב ולהיענות לרצונות ולצרכים שלה, חופשיה לומר מה היא חושבת. באופן כללי ניתן לומר שהיא לא "עובדת" בלהיות או להיחשב אהובה או בעלת ערך, כי היא כבר יודעת שהיא כזאת. אני חושבת שהיא גם חופשיה יותר מתגוּבתיוּת לאחרים. כלומר, פחות נעלבת, פחות מופעלת, פחות כפתורים נלחצים לה כשאנשים אחרים עושים או אומרים את מה שהם עושים ואומרים. וזאת משום שרוב הכפתורים הרגשיים שלנו קשורים בדרך זו או אחרת לערך עצמי ולאהבה עצמית. אם עולים במחשבתך קווים נוספים לדמותה, את מוזמנת להוסיף .ביד רכה
רוצה להמשיך כבר כמה זמן, אבל לא כל כך יודעת איך. מחפשת מילים
יש לי טלפונים לעשות, כמה חשובים. ועוד כמה דברים שרשמת.י לי שאני צריכה לעשות בבית או בחוץ. ואני לא עושה. ואני כועסת על עצמי שאני לא עושה. וזה יושב ומעיק, וגם אני כועסת עליי
וזה מצטרף לכל העניינים היומיומיים בדאגה לניהול הבית שאני לא עושה,וגם כועסת ומאוכזבת מעצמי
יש לי טלפונים לעשות, כמה חשובים. ועוד כמה דברים שרשמת.י לי שאני צריכה לעשות בבית או בחוץ. ואני לא עושה. ואני כועסת על עצמי שאני לא עושה. וזה יושב ומעיק, וגם אני כועסת עליי
וזה מצטרף לכל העניינים היומיומיים בדאגה לניהול הבית שאני לא עושה,וגם כועסת ומאוכזבת מעצמי
ביד רכה
עוד דבר
איך מתמודדים עם הצורך להרגיש "חייבת הסברים" למי שעוזר לך גם אם הוא לא מבקש בכלל?
ההורים שלי עזרו לנו כלכלית וגם טכנית,ועדיין עוזרים (לא ממש בנתינת כסף אלא בדרכים עקיפות,אבל מאוד עוזרות). והם לא מבקשים ממני כלום,ולא מזכירים כלל את עזרתם ולא נותנים לי הרגשה רעה, ולא מצפים ממני לכלום.
ואני מרגישה אי נעימות מולם. עכשו אני במצב שאני לא יכולה לדחות את העזרה הזאת,כי אני לא עובדת, ועם הקטנה שלי בבית,וגם לא מסוגלת/רוצה כרגע לעבוד.
ואני מרגישה שאני חייבת להם הסברים כל הזמן,על מה הלאה,ומה אעשה עם הקטנה בעתיד,והאם אעבוד עוד מעט. למרות שהם ממש לא לוחצים, ורק ממש מדי פעם (מדי הרבה פעם- ממש לא לעתים קרובות) מתעניינים בצורה נעימה.
ואני מרגישה כל כך לא נעים מולם,וקשה לי הצורך לתת הסברים. ואני יודעת שזה צורך לגמרי שלי.
שכנראה הוא נובע מרגש אשמה על איך שאני חיה עכשו, וגם השוואה לאיך אחרים/שאר מי שאני מכירה מתנהלים
איך מתמודדים עם הצורך להרגיש "חייבת הסברים" למי שעוזר לך גם אם הוא לא מבקש בכלל?
ההורים שלי עזרו לנו כלכלית וגם טכנית,ועדיין עוזרים (לא ממש בנתינת כסף אלא בדרכים עקיפות,אבל מאוד עוזרות). והם לא מבקשים ממני כלום,ולא מזכירים כלל את עזרתם ולא נותנים לי הרגשה רעה, ולא מצפים ממני לכלום.
ואני מרגישה אי נעימות מולם. עכשו אני במצב שאני לא יכולה לדחות את העזרה הזאת,כי אני לא עובדת, ועם הקטנה שלי בבית,וגם לא מסוגלת/רוצה כרגע לעבוד.
ואני מרגישה שאני חייבת להם הסברים כל הזמן,על מה הלאה,ומה אעשה עם הקטנה בעתיד,והאם אעבוד עוד מעט. למרות שהם ממש לא לוחצים, ורק ממש מדי פעם (מדי הרבה פעם- ממש לא לעתים קרובות) מתעניינים בצורה נעימה.
ואני מרגישה כל כך לא נעים מולם,וקשה לי הצורך לתת הסברים. ואני יודעת שזה צורך לגמרי שלי.
שכנראה הוא נובע מרגש אשמה על איך שאני חיה עכשו, וגם השוואה לאיך אחרים/שאר מי שאני מכירה מתנהלים
ביד רכה
מיצירת שינוי פנימי בתפיסה העצמית:
זה אומר שאני מבססת בתוכי את הידיעה ש"אני אהובה ורצויה" במקום "אני לא אהובה ורצויה".
אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.
האם זה נכון לכל התחומים עבודה, כסף, זוגיות, וכו'? האם האמונה היא זו שמשנה את המציאות?
איך אני יכולה למלא בעצמי את הצורך בתשומת לב, ואכפתיות?
זה אומר שאני מבססת בתוכי את הידיעה ש"אני אהובה ורצויה" במקום "אני לא אהובה ורצויה".
אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.
האם זה נכון לכל התחומים עבודה, כסף, זוגיות, וכו'? האם האמונה היא זו שמשנה את המציאות?
איך אני יכולה למלא בעצמי את הצורך בתשומת לב, ואכפתיות?
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
עירית, אני רוצה לציין שהדף הזה מלא ברכות ובנעימות שלך. איזה כיף. @} @} @}
אם הבנתי נכון, אני לוקחת אישית כשנוגעים לי בפצע שקיים אצלי, בשביל לא לקחת אישית אני צריכה לרפא את הפצע, ולהטיל ספק בפרשנות שלי את התנהגות האחר.
אני רוצה לספר לך ששנים לקחתי אישית את ההתנהגות של אחותי, אם היא לא התקשרה והתעניינה בי, זה נגע בי בפצע שהיא "לא רואה אותי או מתעלמת ממני" זה פצע שהיא יצרה לי מהילדות שהכאיב לי שנים.
היום אני רואה אותה אחרת, אני הבנתי שזו האישיות שלה ושום דבר לא נגדי, זו ההתנהגות שלה וכך היא מתנהגת לכולם. זו מי שהיא באמת. פתאום הבנתי שהיא לא יכולה לראות אותי כי היא רואה רק את עצמה, אין לה את היכולת לראות את האחר, והיא פועלת אך ורק מתוך אינטרסים אישיים שלה ורק מתוך טובתה האישית. גם כשהיא מזמינה אותי לאיזה שהוא מקום זה לטובתה ולא משום שהיא רוצה בטובתי. ההבנה הזו גורמת לי להבין אותה ולא לקחת אישית את ההתנהגות שלה.
האם את מכירה את התפיסה הזו, ואם כן האם תוכלי להרחיב? אני הייתי רוצה לראות את כולם כאלה איך אני יכולה להסתכל כך על כל האנשים?
מבחינתי אדם שהוא נגדי, זה אדם שאני רואה שהוא פועל נגדי, עושה דברים כדי לפגוע בי ובמקום הזה, אני צריכה להיות עם היד על הדופק.
אז גם הדמות הזאת שננסה עכשיו לדמיין, זה כיוון לשאוף אליו, זה לא מודל שאשר להעתיק אותו אחד לאחד
איך אני רואה את עצמי כשאהיה כזו:
מרגישה נוח עם עצמי ועם מה שאני. הולכת בחופשיות, זוקפת את הגב, גאה במי שאני, מקרינה טבעיות סוג של כיף, הנאה, אהבה עצמית. של אסרטיביות, של עוצמה פנימית, רוגע ושלווה. פועלת לפי מה שאני מרגישה, אומרת מה שאני באמת רוצה, עושה מה שבא לי. מרפה מהמתח והלחץ, מפסיקה לדאוג לכול העולם, ונותנת לעצמי את החופש להיות, לחלום, לעצום עיניים ורק ליהנות, אני אופטימית וחיובית.
אם הבנתי נכון, אני לוקחת אישית כשנוגעים לי בפצע שקיים אצלי, בשביל לא לקחת אישית אני צריכה לרפא את הפצע, ולהטיל ספק בפרשנות שלי את התנהגות האחר.
אני רוצה לספר לך ששנים לקחתי אישית את ההתנהגות של אחותי, אם היא לא התקשרה והתעניינה בי, זה נגע בי בפצע שהיא "לא רואה אותי או מתעלמת ממני" זה פצע שהיא יצרה לי מהילדות שהכאיב לי שנים.
היום אני רואה אותה אחרת, אני הבנתי שזו האישיות שלה ושום דבר לא נגדי, זו ההתנהגות שלה וכך היא מתנהגת לכולם. זו מי שהיא באמת. פתאום הבנתי שהיא לא יכולה לראות אותי כי היא רואה רק את עצמה, אין לה את היכולת לראות את האחר, והיא פועלת אך ורק מתוך אינטרסים אישיים שלה ורק מתוך טובתה האישית. גם כשהיא מזמינה אותי לאיזה שהוא מקום זה לטובתה ולא משום שהיא רוצה בטובתי. ההבנה הזו גורמת לי להבין אותה ולא לקחת אישית את ההתנהגות שלה.
האם את מכירה את התפיסה הזו, ואם כן האם תוכלי להרחיב? אני הייתי רוצה לראות את כולם כאלה איך אני יכולה להסתכל כך על כל האנשים?
מבחינתי אדם שהוא נגדי, זה אדם שאני רואה שהוא פועל נגדי, עושה דברים כדי לפגוע בי ובמקום הזה, אני צריכה להיות עם היד על הדופק.
אז גם הדמות הזאת שננסה עכשיו לדמיין, זה כיוון לשאוף אליו, זה לא מודל שאשר להעתיק אותו אחד לאחד
איך אני רואה את עצמי כשאהיה כזו:
מרגישה נוח עם עצמי ועם מה שאני. הולכת בחופשיות, זוקפת את הגב, גאה במי שאני, מקרינה טבעיות סוג של כיף, הנאה, אהבה עצמית. של אסרטיביות, של עוצמה פנימית, רוגע ושלווה. פועלת לפי מה שאני מרגישה, אומרת מה שאני באמת רוצה, עושה מה שבא לי. מרפה מהמתח והלחץ, מפסיקה לדאוג לכול העולם, ונותנת לעצמי את החופש להיות, לחלום, לעצום עיניים ורק ליהנות, אני אופטימית וחיובית.
ביד רכה
שלום לעירית ולשאר המשתתפות בדף.
היססתי קצת אם לכתוב כאן כי הדף לאחרונה די פעיל ואני לא רוצה להעמיס עלייך עירית, אני מרגישה שאנחנו מספקות לך הרבה עבודה פה
אבל כרגע אני מרגישה די רע וחסרת תקווה אז חזרתי לכאן בכל זאת...
אני ממש לא מצליחה להתייחס לעצמי ברכות או חמלה. יש בי משהו שמתנגד לזה מאוד חזק ואני לא יודעת איך לנטרל אותו, כי הוא לא נותן לי בכלל להתקרב למקום הזה של החמלה והרכות. אפילו כשאני כותבת או חושבת את המילים חמלה ורכות, יש בי התנגדות אליהן. ואני חושבת שאני אפילו לא כל כך מבינה אותן או שיש בהן משהו שמרתיע אותי, אולי אפילו מגעיל. אני מרגישה שנעשיתי די קשה לאחרונה.
חזרתי לעבוד במקום עבודה שכבר עבדתי בו בעבר, לא ממש רציתי לחזור, יותר נכון לא רציתי בכלל אבל הם הציעו והסכמתי, כי ידעתי שיהיה לי קשה עוד יותר לקבל את עצמי אם אסרב לזה ואמשיך להיעזר בבן זוגי כשהייתה לי את האופציה להרוויח משכורת. גם אם נמוכה למדי. אני פשוט מרגישה שאיכזבתי את עצמי מכל הבחינות ואני לא יכולה לראות את כל הדברים האלו כשלבים בדרך לאנשהו. אני נורא רוצה שהחיים שלי יובילו לאנשהו, לאיזושהי קריירה, הכרה, פרנסה טובה ממה שאני עושה. וזה פשוט מרגיש לי תקוע במקום כבר שנים ואני מתביישת בעצמי ומרגישה עלובה.
אני אומרת לעצמי שאם אתייחס לעצמי ברכות זה יהיה לוותר על האפשרות לעשות מהחיים שלי משהו טוב ומעניין יותר, כי אני פשוט לא אתאמץ יותר וכל הזמן רק אבין לליבי ואמצא סיבות למה קשה לי להגיע לאן שאני רוצה. לא מצליחה לעקור את הרעיון הזה מהשורש. באמת, שמאז שהתחלתי לכתוב פה אני לא מרגישה שהתקדמתי במשהו מהבחינה הזאת, כנראה כי אני לא מרשה לעצמי את זה. לא מרגישה שמגיע לי.
לפני כמה ימים מצאתי באינטרנט כל מיני עצות מקצועיות שנוגעות לתחום שלי ושיכולות להיות רלוונטיות לי. מה שהרגשתי כשקראתי אותן היה, שאני מטומטמת שלא חשבתי על זה קודם, שלא חיפשתי קודם את המידע הזה, שביזבזתי המון זמן כי לא ידעתי את הדברים האלה... וגם שהנה, עוד דברים שאני צריכה לעבוד עליהם ולנסות וגם אם אנסה הם אולי בכלל לא יעבדו, והרי אני כל הזמן עובדת על משהו כזה או אחר ומנסה דברים וזה לא מקדם אותי.
פשוט המון המון ייאוש ושנאה עצמית ואני אפילו לא מרגישה רצון אמיתי להוציא את עצמי מזה.
היססתי קצת אם לכתוב כאן כי הדף לאחרונה די פעיל ואני לא רוצה להעמיס עלייך עירית, אני מרגישה שאנחנו מספקות לך הרבה עבודה פה
אבל כרגע אני מרגישה די רע וחסרת תקווה אז חזרתי לכאן בכל זאת...
אני ממש לא מצליחה להתייחס לעצמי ברכות או חמלה. יש בי משהו שמתנגד לזה מאוד חזק ואני לא יודעת איך לנטרל אותו, כי הוא לא נותן לי בכלל להתקרב למקום הזה של החמלה והרכות. אפילו כשאני כותבת או חושבת את המילים חמלה ורכות, יש בי התנגדות אליהן. ואני חושבת שאני אפילו לא כל כך מבינה אותן או שיש בהן משהו שמרתיע אותי, אולי אפילו מגעיל. אני מרגישה שנעשיתי די קשה לאחרונה.
חזרתי לעבוד במקום עבודה שכבר עבדתי בו בעבר, לא ממש רציתי לחזור, יותר נכון לא רציתי בכלל אבל הם הציעו והסכמתי, כי ידעתי שיהיה לי קשה עוד יותר לקבל את עצמי אם אסרב לזה ואמשיך להיעזר בבן זוגי כשהייתה לי את האופציה להרוויח משכורת. גם אם נמוכה למדי. אני פשוט מרגישה שאיכזבתי את עצמי מכל הבחינות ואני לא יכולה לראות את כל הדברים האלו כשלבים בדרך לאנשהו. אני נורא רוצה שהחיים שלי יובילו לאנשהו, לאיזושהי קריירה, הכרה, פרנסה טובה ממה שאני עושה. וזה פשוט מרגיש לי תקוע במקום כבר שנים ואני מתביישת בעצמי ומרגישה עלובה.
אני אומרת לעצמי שאם אתייחס לעצמי ברכות זה יהיה לוותר על האפשרות לעשות מהחיים שלי משהו טוב ומעניין יותר, כי אני פשוט לא אתאמץ יותר וכל הזמן רק אבין לליבי ואמצא סיבות למה קשה לי להגיע לאן שאני רוצה. לא מצליחה לעקור את הרעיון הזה מהשורש. באמת, שמאז שהתחלתי לכתוב פה אני לא מרגישה שהתקדמתי במשהו מהבחינה הזאת, כנראה כי אני לא מרשה לעצמי את זה. לא מרגישה שמגיע לי.
לפני כמה ימים מצאתי באינטרנט כל מיני עצות מקצועיות שנוגעות לתחום שלי ושיכולות להיות רלוונטיות לי. מה שהרגשתי כשקראתי אותן היה, שאני מטומטמת שלא חשבתי על זה קודם, שלא חיפשתי קודם את המידע הזה, שביזבזתי המון זמן כי לא ידעתי את הדברים האלה... וגם שהנה, עוד דברים שאני צריכה לעבוד עליהם ולנסות וגם אם אנסה הם אולי בכלל לא יעבדו, והרי אני כל הזמן עובדת על משהו כזה או אחר ומנסה דברים וזה לא מקדם אותי.
פשוט המון המון ייאוש ושנאה עצמית ואני אפילו לא מרגישה רצון אמיתי להוציא את עצמי מזה.
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
עוד משהו שקשור לאחותי, אני לא מבינה למה יש עדיין בתוכי ציפייה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי, אני ממש מחכה כל יום שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי והיא לא מתקשרת רק כשהיא צריכה משהו. ברציונל אני מבינה שאצלה זה אינטרסים ושאין בינינו יחסים קרובים וזה בסדר, הבעיה היא שבבטן אני עדיין מצפה ומחכה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי. אני מרגישה שאולי זו הילדה הקטנה שבי שרצתה שהיא תתעניין בה בילדות וזה לא קרה? האם את יכולה להסביר לי את התופעה הזו? ומה אני יכולה כדי להרוג את הציפייה הזו מתוכי?
ביד רכה
שמתי לב, שבגלל שיש לי חסך עצום מהילדות, גם הנושא של "דחיית סיפוקים" אצלי הוא בעייתי. האם יש קשר לחסכים שלי מהילדות לאי היכולת שלי לדחות סיפוקים בצורה שפוגעת בי? האם תוכלי בבקשה לתת לי הסבר על הנושא באופן כללי? האם יש דרך לטפל בבעיה?
תודה על העזרה שלך זה לא מובן מאליו בשבילי.
תודה על העזרה שלך זה לא מובן מאליו בשבילי.
ביד רכה
עירית שלום,
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר. מה יכול לעזור לי? ואם הוא עצוב, בוכה, כועס, מתוסכל, נפגע איך אני אמורה להתנהג איתו?
תודה לך.
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר. מה יכול לעזור לי? ואם הוא עצוב, בוכה, כועס, מתוסכל, נפגע איך אני אמורה להתנהג איתו?
תודה לך.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אורי,
_רוצה להמשיך כבר כמה זמן, אבל לא כל כך יודעת איך. מחפשת מילים
יש לי טלפונים לעשות, כמה חשובים. ועוד כמה דברים שרשמתי לי שאני צריכה לעשות בבית או בחוץ. ואני לא עושה. ואני כועסת על עצמי שאני לא עושה. וזה יושב ומעיק, וגם אני כועסת עליי
וזה מצטרף לכל העניינים היומיומיים בדאגה לניהול הבית שאני לא עושה, וגם כועסת ומאוכזבת מעצמי_
אני מבינה אותך וזה לא קל. את חווה קושי כפול: ראשית, הקושי להניע עשייה, כלומר תחושת תקיעות שמלווה אותך זמן רב, ובנוסף, הקושי הרגשי שנלווה אל תחושת התקיעות: התחושה והאמונה שאת "לא בסדר" בגלל שאת לא עושה. אני מאמינה שמקורו של רוב רובו של הסבל שאת חשה הוא בקושי השני שהזכרתי: בכעס ובאכזבה שאת חשה כלפי עצמך. ברור לי שגם לדברים שמצטברים יש תפקיד ומשקל ביצירת התסכול, אני לא מקלה בהם ראש. אבל – דמייני לעצמך שלא היית כועסת כלל על עצמך ולא חושבת שאת לא בסדר, ותראי איזו הקלה היית עשויה לחוות.
עכשיו, ברור לי שזה לא קל להפסיק לכעוס על עצמך. זה לא כפתור שרק צריך ללחוץ עליו והכעס נעלם, אלא מנגנון אוטומטי שהנפש משתמשת בו. האם את יכולה לראות, כרגע רק באופן תאורטי לצורך השיחה, שללא הכעס: 1. גם היה לך הרבה יותר קל וכיף ביומיום, 2. וגם יש סיכוי שהיה לך קל יותר להניע עשייה, אפילו מועטה?
בנוסף, חשוב לי להגיד לך, כדי שתשמעי את זה נאמר בקול רם, ומבחוץ - שאת לא לא-בסדר שבגלל שאת לא עושה. הקושי להתארגן ולהניע עשייה הוא קושי כמו כל קושי אחר והוא לא מוריד מערכך. מותר לך לא להצליח לעשות. נכון, זה לא כיף ולא נעים, אבל זה לא סותר את זה שזה לגיטימי, ושזה משאיר אותך "בסדר" ונהדרת. בדיוק כמו שלאדם עם קושי אחר, נניח אדם עם התפרצויות כעס – קשה לו, זה לא כיף לו ולא נעים, והוא רוצה שזה ישתנה. אבל זה לא מוריד מערכו. הקשיים שלנו ונקודות התורפה שלנו אף פעם, אף פעם, לא עושים אותנו "לא בסדר". מסכימה לשקול את הרעיון הזה?
איך מתמודדים עם הצורך להרגיש "חייבת הסברים" למי שעוזר לך גם אם הוא לא מבקש בכלל?
_ואני מרגישה כל כך לא נעים מולם,וקשה לי הצורך לתת הסברים. ואני יודעת שזה צורך לגמרי שלי.
שכנראה הוא נובע מרגש אשמה על איך שאני חיה עכשו, וגם השוואה לאיך אחרים/שאר מי שאני מכירה מתנהלים_
נכון, אני מסכימה איתך שזה נובע כפי הנראה מתחושת האשמה. עולה בך חשש מודע או לא מודע מביקורת כלפייך וכלפי אורח חייך. מתן ההסברים הוא תגובה לביקורת שעלולה להגיע. זוהי תגובה שכביכול מקדימה תרופה למכה. מכה שעלולה להגיע לא כי ההורים שלך נוהגים לבקר אותך (את אומרת שהם מקבלים ומאפשרים) אלא כי את מאמינה שסביר להניח או שראוי שהיא תגיע. אני מניחה שמדובר בעיקר בביקורת פנימית שלך לעצמך.
לכן, מה שהייתי מחזקת כדי להשתחרר מהצורך לספק הסברים – זה את הידיעה הפנימית והעמוקה שאת בסדר: שזה בסדר לחיות כפי שאת חיה, שזה בסדר לבחור את הבחירות שאת בוחרת, ושמגיע לך (או שאת ראויה) לקבל עזרה שתתמוך בבחירות שלך. בקיצור, לחזק את "שריר" ה'אני בסדר' ו"שריר" ה'מגיע לי'. כאשר שני אלה יתחזקו את לא תחששי מביקורת ולא תהדפי אותה מראש-ליתר-ביטחון עם ההסברים.
מה דעתך?
מודאגת,
זה אומר שאני מבססת בתוכי את הידיעה ש"אני אהובה ורצויה" במקום "אני לא אהובה ורצויה".
בדיוק.
_אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.
האם זה נכון לכל התחומים עבודה, כסף, זוגיות, וכו'? האם האמונה היא זו שמשנה את המציאות?_
אני מאמינה שכן. שבאופן כללי נתיב הגישה לשינוי במציאות החיצונית הוא ביצירת שינוי פנימי.
איך אני יכולה למלא בעצמי את הצורך בתשומת לב, ואכפתיות?
מה דעתך על התרגיל שהצעתי? הכוונה לתרגיל השני, זה:
בנוסף, לפני כן או לאחר מכן, תרגיל אחר, יכול להיות לנסות במשך 48 שעות ליצור ביטויים של אהבה שלך כלפי עצמך. זה יכול להיות בדברים קטנים ונחמדים שאת עושה למען עצמך. התייחסות יפה שלך לעצמך. שפה פנימית מעצימה, רכה ואוהבת (לעומת שפה מחלישה ומבקרת). גם אקט שהוא לכאורה טכני יכול להתחיל ליצור תנועה פנימית חיובית.
זה לא במקום לקבל תשומת לב מאנשים אחרים, זה כדי להניע גלגל של שינוי פנימי וכדי לא לשמֵר את התלות שלך ב-בחוץ. מה דעתך? מתחברת לכיוון הזה?
_שמתי לב, שבגלל שיש לי חסך עצום מהילדות, גם הנושא של "דחיית סיפוקים" אצלי הוא בעייתי. האם יש קשר לחסכים שלי מהילדות לאי היכולת שלי לדחות סיפוקים בצורה שפוגעת בי? האם תוכלי בבקשה לתת לי הסבר על הנושא באופן כללי? האם יש דרך לטפל בבעיה?
תודה על העזרה שלך זה לא מובן מאליו בשבילי._
קשה לי לומר כיצד נוצר אצלך הקושי לדחות סיפוקים. אבל בלי קשר למקור של זה, לדעתי אפשר בהחלט לעשות עם זה עבודה. האתגר כאן, כפי שאני רואה אותו, הוא להרחיב לאט ובהדרגה את היכולת שלך להכיל מצב רגשי לא נעים. מצב 'לא נעים' יכול להיות כאב, תסכול, פחד וכן הלאה. מבחינתך, מטרתו של הסיפוק המיידי היא להוציא אותך כמה שיותר מהר מהמצב הלא נעים ולחסוך ממך את החוויה (של פחד, כאב וכו'). להעביר אותך כמה שיותר מהר (ויפה שעה אחת קודם) ממצב 'לא נעים' למצב 'נעים'. לכן, כדי להידרש פחות ופחות לסיפוק המיידי נדרש להסכים ולהצליח לשהות ב'לא נעים'. להסכים, להעז, לפתח חוסן, ולבסס אמונה שאת תהיי בסדר וש"תצאי בחיים" מהחוויה הלא נעימה. להפוך את מה שנראה כרגע כבלתי נסבל – לנסבל, אפשרי ומוכל. כמובן שבהדרגה ומתוך הקשבה לקצב הפנימי, ולא בכוח. זו הגישה שבה אני הייתי מנסה לטפל בזה.
יש לי שאלה,
תודה רבה. כיף שזה כיף לך
אם הבנתי נכון, אני לוקחת אישית כשנוגעים לי בפצע שקיים אצלי, בשביל לא לקחת אישית אני צריכה לרפא את הפצע, ולהטיל ספק בפרשנות שלי את התנהגות האחר.
בדיוק.
האם את מכירה את התפיסה הזו, ואם כן האם תוכלי להרחיב?
יש אנשים שהחיים הובילו אותם לאמץ דפוס של ריכוז עצמי. הם לא עושים את זה מכוונה רעה או כי הם אנשים רעים אלא כי זו הדרך שלהם להתנהל בעולם הזה.
[בסוגריים אומר שאצל כולנו קיימת הנטייה הזו לריכוז עצמי. במידה כזו או אחרת כולנו אגואיסטים, באמת. וטוב שכך. בעיני אגואיזם אינה "מילה גסה", אלא נטייה טבעית, וכל עוד היא לא הופכת לדפוס, היא לא מזיקה. כאשר היא כן הופכת לדפוס היא יכולה ללכת לשני קצוות שונים לגמרי: או לריכוז עצמי ואי-ראיית האחר, או לראייה רק של האחר ואי-ראייה של העצמי.].
אני הייתי רוצה לראות את כולם כאלה איך אני יכולה להסתכל כך על כל האנשים?
להתחיל להביט על אנשים מתוך ההבנה שכולנו יצורים כל מה שהם כמהים לו זה לחוש אהובים ורצויים. ושכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב, שהפכו לטקטיקה להתמודד עם אתגרי החיים. כל אחד והפחדים והכאבים המסויימים שלו. תעשי ניסוי, תרכיבי את ה"משקפיים" הללו לזמן מה ותראי לאן זה לוקח אותך.
כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל - נקודת המבט הזאת לא אומרת שאת צריכה לתת לו את הרשות לפגוע בך. חמלה לאחר אינה סותרת הצבת גבול לאחר הזה. זו נקודה חשובה.
מבחינתי אדם שהוא נגדי, זה אדם שאני רואה שהוא פועל נגדי, עושה דברים כדי לפגוע בי ובמקום הזה, אני צריכה להיות עם היד על הדופק.
אני מבינה מה את אומרת. כדי להשתחרר מנקודת המבט המתגוננת, או זו שכיניתי בחצי חיוך "פרנואידית" – נדרש לבסס גבולות פנימיים. גבולות פנימיים זה אומר תפיסה בסיסית שאסור לפגוע בך, שאת לא ראויה שיפגעו בך, שלא מגיע לך שיפגעו בך. כאשר קיימת התפיסה הזאת, אז בדרך כלל משודר החוצה שדר שלא נותן את הרשות לפגוע. ולכן, אדם שמאמין בזה בכל ליבו ובאופן עמוק, לא נזקק ולא נדרש להיות כל הזמן עם "היד על הדופק" כפי שתיארת זאת. הוא מוגן מעצם היותו אדם שמאמין שלא ראוי שיפגעו בו. הנה משהו טוב לכוון אליו.
עוד משהו שקשור לאחותי, אני לא מבינה למה יש עדיין בתוכי ציפייה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי, אני ממש מחכה כל יום שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי והיא לא מתקשרת רק כשהיא צריכה משהו. ברציונל אני מבינה שאצלה זה אינטרסים ושאין בינינו יחסים קרובים וזה בסדר, הבעיה היא שבבטן אני עדיין מצפה ומחכה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי. אני מרגישה שאולי זו הילדה הקטנה שבי שרצתה שהיא תתעניין בה בילדות וזה לא קרה? האם את יכולה להסביר לי את התופעה הזו? ומה אני יכולה כדי להרוג את הציפייה הזו מתוכי?
קודם כל אל תנסי להרוג שום דבר בתוכך. אני צוחקת. אני מבינה שאת כמהה להשתחרר מהציפייה הזאת ומהכאב שעולה בכל פעם שהציפייה לא מתממשת. וברצינות, אני מציעה להתחיל מתנועה עדינה של קבלה שלך את הציפייה, קבלה והבנה שלך את הילדה הקטנה ששוכנת בתוכך וכמהה להתעניינות הזאת. כמהה לריפוי ולהקלה שתגיע מבחוץ. ההצעה הפרקטית שלי אליך כאן היא בכל פעם שעולה הציפייה - לחייך אל עצמך ולהבין לליבך. את אפילו יכולה לומר לעצמך: "אני רואה שאת מצפה. זה לגיטימי. מותר לך. אני אוהבת אותך כל מקרה".
_איך אני רואה את עצמי כשאהיה כזו:
מרגישה נוח עם עצמי ועם מה שאני. הולכת בחופשיות, זוקפת את הגב, גאה במי שאני, מקרינה טבעיות סוג של כיף, הנאה, אהבה עצמית. של אסרטיביות, של עוצמה פנימית, רוגע ושלווה. פועלת לפי מה שאני מרגישה, אומרת מה שאני באמת רוצה, עושה מה שבא לי. מרפה מהמתח והלחץ, מפסיקה לדאוג לכול העולם, ונותנת לעצמי את החופש להיות, לחלום, לעצום עיניים ורק ליהנות, אני אופטימית וחיובית._
נשמע מעולה.
את יכולה להתחיל לדמיין אותך כך, כל יום למשך זמן מה, ובכך להתחיל לתמוך בבריאת המציאות החיובית הזאת.
דיברת על גב זקוף. דבר נוסף שאת יכולה לעשות זה לנסות לזכור לזקוף את הגב: להזדקף ולהתיישר באופן פיזי ממשי. גם כאשר את לבד ובעיקר כאשר את יוצאת החוצה או נמצאת ליד אנשים אחרים.
יצירתית,
תרגישי נח.
כמו שאת רואה, אני עונה כשאני יכולה, וזה נעשה בשמחה.
אני ממש לא מצליחה להתייחס לעצמי ברכות או חמלה. יש בי משהו שמתנגד לזה מאוד חזק ואני לא יודעת איך לנטרל אותו, כי הוא לא נותן לי בכלל להתקרב למקום הזה של החמלה והרכות.
אני מבינה.
אז בואי נניח לחמלה וניגש לזה מכיוון אחר:
אני נורא רוצה שהחיים שלי יובילו לאנשהו, לאיזושהי קריירה, הכרה, פרנסה טובה ממה שאני עושה. וזה פשוט מרגיש לי תקוע במקום כבר שנים ואני מתביישת בעצמי ומרגישה עלובה.
כמו שאני רואה את זה - חלק מהסבל שלך נגרם בגלל הקשר שקיים בתפיסה שלך בין ההצלחה המקצועית שלך לבין היותך שווה וראויה. אין קשר כזה. את בעלת ערך וראויה כבר עכשיו. וכאשר תגיעי לתוצאות שהן מספקות בעיניך בעבודה שלך – זה לא יעלה את ערכך. זה לא. התלות ברעיון הזה, והציפייה שההצלחה היא זו ש"תגאל אותך מייסוריך" - הם מקור הסבל. הכמיהה האמיתית שלך היא לתחושת ערך, ולא לתוצאה כזו או אחרת בעבודה. מה דעתך?
מסכימה לשקול לנתק את הקישור הזה שמתקיים בתוכך? מסכימה לשקול שזו בעצם אשליה שהנפש משלה את עצמה בה (אשליה שטיפוח שלה רק ימשיך את הסבל)?
ועוד כיוון לנסות ללכת בו:
פשוט המון המון ייאוש ושנאה עצמית ואני אפילו לא מרגישה רצון אמיתי להוציא את עצמי מזה.
האם יש בך משהו שאוחז בתחושה? שרוצה בה במובן מסויים? ברור שאם כן, אז זה משהו לא מודע. את לא מזוכיסטית. תבדקי בתחושת בטן האם יש משהו שאוחז בזה, שמקבל מזה משהו, ש"מרוויח" מזה משהו. ואם כן, מהו.
אישה,
_עירית שלום,
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר. מה יכול לעזור לי? ואם הוא עצוב, בוכה, כועס, מתוסכל, נפגע איך אני אמורה להתנהג איתו?_
אשמח לנסות לעזור. אני צריכה קצת יותר מידע. האם תוכלי להרחיב על הקושי שלך לזהות מצב נפשי של אדם אחר? תוכלי לתאר סיטואציה או כמה סיטואציות כאלה?
_רוצה להמשיך כבר כמה זמן, אבל לא כל כך יודעת איך. מחפשת מילים
יש לי טלפונים לעשות, כמה חשובים. ועוד כמה דברים שרשמתי לי שאני צריכה לעשות בבית או בחוץ. ואני לא עושה. ואני כועסת על עצמי שאני לא עושה. וזה יושב ומעיק, וגם אני כועסת עליי
וזה מצטרף לכל העניינים היומיומיים בדאגה לניהול הבית שאני לא עושה, וגם כועסת ומאוכזבת מעצמי_
אני מבינה אותך וזה לא קל. את חווה קושי כפול: ראשית, הקושי להניע עשייה, כלומר תחושת תקיעות שמלווה אותך זמן רב, ובנוסף, הקושי הרגשי שנלווה אל תחושת התקיעות: התחושה והאמונה שאת "לא בסדר" בגלל שאת לא עושה. אני מאמינה שמקורו של רוב רובו של הסבל שאת חשה הוא בקושי השני שהזכרתי: בכעס ובאכזבה שאת חשה כלפי עצמך. ברור לי שגם לדברים שמצטברים יש תפקיד ומשקל ביצירת התסכול, אני לא מקלה בהם ראש. אבל – דמייני לעצמך שלא היית כועסת כלל על עצמך ולא חושבת שאת לא בסדר, ותראי איזו הקלה היית עשויה לחוות.
עכשיו, ברור לי שזה לא קל להפסיק לכעוס על עצמך. זה לא כפתור שרק צריך ללחוץ עליו והכעס נעלם, אלא מנגנון אוטומטי שהנפש משתמשת בו. האם את יכולה לראות, כרגע רק באופן תאורטי לצורך השיחה, שללא הכעס: 1. גם היה לך הרבה יותר קל וכיף ביומיום, 2. וגם יש סיכוי שהיה לך קל יותר להניע עשייה, אפילו מועטה?
בנוסף, חשוב לי להגיד לך, כדי שתשמעי את זה נאמר בקול רם, ומבחוץ - שאת לא לא-בסדר שבגלל שאת לא עושה. הקושי להתארגן ולהניע עשייה הוא קושי כמו כל קושי אחר והוא לא מוריד מערכך. מותר לך לא להצליח לעשות. נכון, זה לא כיף ולא נעים, אבל זה לא סותר את זה שזה לגיטימי, ושזה משאיר אותך "בסדר" ונהדרת. בדיוק כמו שלאדם עם קושי אחר, נניח אדם עם התפרצויות כעס – קשה לו, זה לא כיף לו ולא נעים, והוא רוצה שזה ישתנה. אבל זה לא מוריד מערכו. הקשיים שלנו ונקודות התורפה שלנו אף פעם, אף פעם, לא עושים אותנו "לא בסדר". מסכימה לשקול את הרעיון הזה?
איך מתמודדים עם הצורך להרגיש "חייבת הסברים" למי שעוזר לך גם אם הוא לא מבקש בכלל?
_ואני מרגישה כל כך לא נעים מולם,וקשה לי הצורך לתת הסברים. ואני יודעת שזה צורך לגמרי שלי.
שכנראה הוא נובע מרגש אשמה על איך שאני חיה עכשו, וגם השוואה לאיך אחרים/שאר מי שאני מכירה מתנהלים_
נכון, אני מסכימה איתך שזה נובע כפי הנראה מתחושת האשמה. עולה בך חשש מודע או לא מודע מביקורת כלפייך וכלפי אורח חייך. מתן ההסברים הוא תגובה לביקורת שעלולה להגיע. זוהי תגובה שכביכול מקדימה תרופה למכה. מכה שעלולה להגיע לא כי ההורים שלך נוהגים לבקר אותך (את אומרת שהם מקבלים ומאפשרים) אלא כי את מאמינה שסביר להניח או שראוי שהיא תגיע. אני מניחה שמדובר בעיקר בביקורת פנימית שלך לעצמך.
לכן, מה שהייתי מחזקת כדי להשתחרר מהצורך לספק הסברים – זה את הידיעה הפנימית והעמוקה שאת בסדר: שזה בסדר לחיות כפי שאת חיה, שזה בסדר לבחור את הבחירות שאת בוחרת, ושמגיע לך (או שאת ראויה) לקבל עזרה שתתמוך בבחירות שלך. בקיצור, לחזק את "שריר" ה'אני בסדר' ו"שריר" ה'מגיע לי'. כאשר שני אלה יתחזקו את לא תחששי מביקורת ולא תהדפי אותה מראש-ליתר-ביטחון עם ההסברים.
מה דעתך?
מודאגת,
זה אומר שאני מבססת בתוכי את הידיעה ש"אני אהובה ורצויה" במקום "אני לא אהובה ורצויה".
בדיוק.
_אני מאמינה שברגע שתאמיני, אפילו קצת יותר מעכשיו, שאת ראויה להיות אהובה, את תיצרי (באופן כביכול מקרי אבל למעשה לא מקרי) – את תיצרי מציאות ומצבים שנשענים על הידיעה הזאת: אנשים שיבואו ויתנו לך לחוש שאת אהובה ורצויה, שיתנו לך תשומת לב וידאגו לך.
האם זה נכון לכל התחומים עבודה, כסף, זוגיות, וכו'? האם האמונה היא זו שמשנה את המציאות?_
אני מאמינה שכן. שבאופן כללי נתיב הגישה לשינוי במציאות החיצונית הוא ביצירת שינוי פנימי.
איך אני יכולה למלא בעצמי את הצורך בתשומת לב, ואכפתיות?
מה דעתך על התרגיל שהצעתי? הכוונה לתרגיל השני, זה:
בנוסף, לפני כן או לאחר מכן, תרגיל אחר, יכול להיות לנסות במשך 48 שעות ליצור ביטויים של אהבה שלך כלפי עצמך. זה יכול להיות בדברים קטנים ונחמדים שאת עושה למען עצמך. התייחסות יפה שלך לעצמך. שפה פנימית מעצימה, רכה ואוהבת (לעומת שפה מחלישה ומבקרת). גם אקט שהוא לכאורה טכני יכול להתחיל ליצור תנועה פנימית חיובית.
זה לא במקום לקבל תשומת לב מאנשים אחרים, זה כדי להניע גלגל של שינוי פנימי וכדי לא לשמֵר את התלות שלך ב-בחוץ. מה דעתך? מתחברת לכיוון הזה?
_שמתי לב, שבגלל שיש לי חסך עצום מהילדות, גם הנושא של "דחיית סיפוקים" אצלי הוא בעייתי. האם יש קשר לחסכים שלי מהילדות לאי היכולת שלי לדחות סיפוקים בצורה שפוגעת בי? האם תוכלי בבקשה לתת לי הסבר על הנושא באופן כללי? האם יש דרך לטפל בבעיה?
תודה על העזרה שלך זה לא מובן מאליו בשבילי._
קשה לי לומר כיצד נוצר אצלך הקושי לדחות סיפוקים. אבל בלי קשר למקור של זה, לדעתי אפשר בהחלט לעשות עם זה עבודה. האתגר כאן, כפי שאני רואה אותו, הוא להרחיב לאט ובהדרגה את היכולת שלך להכיל מצב רגשי לא נעים. מצב 'לא נעים' יכול להיות כאב, תסכול, פחד וכן הלאה. מבחינתך, מטרתו של הסיפוק המיידי היא להוציא אותך כמה שיותר מהר מהמצב הלא נעים ולחסוך ממך את החוויה (של פחד, כאב וכו'). להעביר אותך כמה שיותר מהר (ויפה שעה אחת קודם
) ממצב 'לא נעים' למצב 'נעים'. לכן, כדי להידרש פחות ופחות לסיפוק המיידי נדרש להסכים ולהצליח לשהות ב'לא נעים'. להסכים, להעז, לפתח חוסן, ולבסס אמונה שאת תהיי בסדר וש"תצאי בחיים" מהחוויה הלא נעימה. להפוך את מה שנראה כרגע כבלתי נסבל – לנסבל, אפשרי ומוכל. כמובן שבהדרגה ומתוך הקשבה לקצב הפנימי, ולא בכוח. זו הגישה שבה אני הייתי מנסה לטפל בזה.יש לי שאלה,
תודה רבה. כיף שזה כיף לך
אם הבנתי נכון, אני לוקחת אישית כשנוגעים לי בפצע שקיים אצלי, בשביל לא לקחת אישית אני צריכה לרפא את הפצע, ולהטיל ספק בפרשנות שלי את התנהגות האחר.
בדיוק.
האם את מכירה את התפיסה הזו, ואם כן האם תוכלי להרחיב?
יש אנשים שהחיים הובילו אותם לאמץ דפוס של ריכוז עצמי. הם לא עושים את זה מכוונה רעה או כי הם אנשים רעים אלא כי זו הדרך שלהם להתנהל בעולם הזה.
[בסוגריים אומר שאצל כולנו קיימת הנטייה הזו לריכוז עצמי. במידה כזו או אחרת כולנו אגואיסטים, באמת
. וטוב שכך. בעיני אגואיזם אינה "מילה גסה", אלא נטייה טבעית, וכל עוד היא לא הופכת לדפוס, היא לא מזיקה. כאשר היא כן הופכת לדפוס היא יכולה ללכת לשני קצוות שונים לגמרי: או לריכוז עצמי ואי-ראיית האחר, או לראייה רק של האחר ואי-ראייה של העצמי.].אני הייתי רוצה לראות את כולם כאלה איך אני יכולה להסתכל כך על כל האנשים?
להתחיל להביט על אנשים מתוך ההבנה שכולנו יצורים כל מה שהם כמהים לו זה לחוש אהובים ורצויים. ושכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב, שהפכו לטקטיקה להתמודד עם אתגרי החיים. כל אחד והפחדים והכאבים המסויימים שלו. תעשי ניסוי, תרכיבי את ה"משקפיים" הללו לזמן מה ותראי לאן זה לוקח אותך
.כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל - נקודת המבט הזאת לא אומרת שאת צריכה לתת לו את הרשות לפגוע בך. חמלה לאחר אינה סותרת הצבת גבול לאחר הזה. זו נקודה חשובה.
מבחינתי אדם שהוא נגדי, זה אדם שאני רואה שהוא פועל נגדי, עושה דברים כדי לפגוע בי ובמקום הזה, אני צריכה להיות עם היד על הדופק.
אני מבינה מה את אומרת. כדי להשתחרר מנקודת המבט המתגוננת, או זו שכיניתי בחצי חיוך "פרנואידית" – נדרש לבסס גבולות פנימיים. גבולות פנימיים זה אומר תפיסה בסיסית שאסור לפגוע בך, שאת לא ראויה שיפגעו בך, שלא מגיע לך שיפגעו בך. כאשר קיימת התפיסה הזאת, אז בדרך כלל משודר החוצה שדר שלא נותן את הרשות לפגוע. ולכן, אדם שמאמין בזה בכל ליבו ובאופן עמוק, לא נזקק ולא נדרש להיות כל הזמן עם "היד על הדופק" כפי שתיארת זאת. הוא מוגן מעצם היותו אדם שמאמין שלא ראוי שיפגעו בו. הנה משהו טוב לכוון אליו
.עוד משהו שקשור לאחותי, אני לא מבינה למה יש עדיין בתוכי ציפייה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי, אני ממש מחכה כל יום שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי והיא לא מתקשרת רק כשהיא צריכה משהו. ברציונל אני מבינה שאצלה זה אינטרסים ושאין בינינו יחסים קרובים וזה בסדר, הבעיה היא שבבטן אני עדיין מצפה ומחכה שהיא תתקשר אליי ותתעניין בי. אני מרגישה שאולי זו הילדה הקטנה שבי שרצתה שהיא תתעניין בה בילדות וזה לא קרה? האם את יכולה להסביר לי את התופעה הזו? ומה אני יכולה כדי להרוג את הציפייה הזו מתוכי?
קודם כל אל תנסי להרוג שום דבר בתוכך
. אני צוחקת. אני מבינה שאת כמהה להשתחרר מהציפייה הזאת ומהכאב שעולה בכל פעם שהציפייה לא מתממשת. וברצינות, אני מציעה להתחיל מתנועה עדינה של קבלה שלך את הציפייה, קבלה והבנה שלך את הילדה הקטנה ששוכנת בתוכך וכמהה להתעניינות הזאת. כמהה לריפוי ולהקלה שתגיע מבחוץ. ההצעה הפרקטית שלי אליך כאן היא בכל פעם שעולה הציפייה - לחייך אל עצמך ולהבין לליבך. את אפילו יכולה לומר לעצמך: "אני רואה שאת מצפה. זה לגיטימי. מותר לך. אני אוהבת אותך כל מקרה"._איך אני רואה את עצמי כשאהיה כזו:
מרגישה נוח עם עצמי ועם מה שאני. הולכת בחופשיות, זוקפת את הגב, גאה במי שאני, מקרינה טבעיות סוג של כיף, הנאה, אהבה עצמית. של אסרטיביות, של עוצמה פנימית, רוגע ושלווה. פועלת לפי מה שאני מרגישה, אומרת מה שאני באמת רוצה, עושה מה שבא לי. מרפה מהמתח והלחץ, מפסיקה לדאוג לכול העולם, ונותנת לעצמי את החופש להיות, לחלום, לעצום עיניים ורק ליהנות, אני אופטימית וחיובית._
נשמע מעולה.
את יכולה להתחיל לדמיין אותך כך, כל יום למשך זמן מה, ובכך להתחיל לתמוך בבריאת המציאות החיובית הזאת.
דיברת על גב זקוף. דבר נוסף שאת יכולה לעשות זה לנסות לזכור לזקוף את הגב: להזדקף ולהתיישר באופן פיזי ממשי. גם כאשר את לבד ובעיקר כאשר את יוצאת החוצה או נמצאת ליד אנשים אחרים.
יצירתית,
תרגישי נח
.כמו שאת רואה, אני עונה כשאני יכולה, וזה נעשה בשמחה.
אני ממש לא מצליחה להתייחס לעצמי ברכות או חמלה. יש בי משהו שמתנגד לזה מאוד חזק ואני לא יודעת איך לנטרל אותו, כי הוא לא נותן לי בכלל להתקרב למקום הזה של החמלה והרכות.
אני מבינה.
אז בואי נניח לחמלה וניגש לזה מכיוון אחר:
אני נורא רוצה שהחיים שלי יובילו לאנשהו, לאיזושהי קריירה, הכרה, פרנסה טובה ממה שאני עושה. וזה פשוט מרגיש לי תקוע במקום כבר שנים ואני מתביישת בעצמי ומרגישה עלובה.
כמו שאני רואה את זה - חלק מהסבל שלך נגרם בגלל הקשר שקיים בתפיסה שלך בין ההצלחה המקצועית שלך לבין היותך שווה וראויה. אין קשר כזה. את בעלת ערך וראויה כבר עכשיו
. וכאשר תגיעי לתוצאות שהן מספקות בעיניך בעבודה שלך – זה לא יעלה את ערכך. זה לא. התלות ברעיון הזה, והציפייה שההצלחה היא זו ש"תגאל אותך מייסוריך" - הם מקור הסבל. הכמיהה האמיתית שלך היא לתחושת ערך, ולא לתוצאה כזו או אחרת בעבודה. מה דעתך? מסכימה לשקול לנתק את הקישור הזה שמתקיים בתוכך? מסכימה לשקול שזו בעצם אשליה שהנפש משלה את עצמה בה (אשליה שטיפוח שלה רק ימשיך את הסבל)?
ועוד כיוון לנסות ללכת בו:
פשוט המון המון ייאוש ושנאה עצמית ואני אפילו לא מרגישה רצון אמיתי להוציא את עצמי מזה.
האם יש בך משהו שאוחז בתחושה? שרוצה בה במובן מסויים? ברור שאם כן, אז זה משהו לא מודע. את לא מזוכיסטית
. תבדקי בתחושת בטן האם יש משהו שאוחז בזה, שמקבל מזה משהו, ש"מרוויח" מזה משהו. ואם כן, מהו.אישה,
_עירית שלום,
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר. מה יכול לעזור לי? ואם הוא עצוב, בוכה, כועס, מתוסכל, נפגע איך אני אמורה להתנהג איתו?_
אשמח לנסות לעזור. אני צריכה קצת יותר מידע. האם תוכלי להרחיב על הקושי שלך לזהות מצב נפשי של אדם אחר? תוכלי לתאר סיטואציה או כמה סיטואציות כאלה?
ביד רכה
זה קשור לכישורים חברתיים שחסרים לי מאוד. אני מגיעה מבית שלא התחשבו בי, ולי מאוד חשוב ללמוד להתחשב באחר, רק שאני לא יודעת איך להתנהג עם האחר בכל מיני מצבים.
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר
מה יכול לעזור לי לזהות את מצב רוחו של האדם, אם הוא במצב רוח טוב, לחוץ, כועס, חולה, עצוב, חסר שקט, ועוד . אני פשוט לא יודעת איך להתנהג, ומה /לומר/לעשות במצבים כאלה.
לדוגמא: אצלנו כשמישהו כעס וצעק בבית עוד יותר התגרו בו ונכנסו בו וממה שאני יודעת עדיף להתרחק מאדם כזה עד שירגע. (זה לא מובן מאליו בשבילי)
דוגמא נוספת: אני יכולה להיכנס לבוס לבקש העלאה ואני לא מתחשבת אם הוא לחוץ, עצבני וזה פוגע בי.
אין לי מודעות למצב הנפשי של האדם השני, אני בעיקר רואה את עצמי. ואני רוצה ללמוד כן לשים לב לאחר, לאיך הוא מרגיש?האם נכון לעזוב אותו?האם נכון לדבר איתו? האם הוא במצב רוח מתאים? האם הוא עצוב? מה לעשות כשהוא כועס? האם אפשר ללמוד את זה?
תודה.
אני לא יודעת לזהות את מצבו הנפשי של האחר
מה יכול לעזור לי לזהות את מצב רוחו של האדם, אם הוא במצב רוח טוב, לחוץ, כועס, חולה, עצוב, חסר שקט, ועוד . אני פשוט לא יודעת איך להתנהג, ומה /לומר/לעשות במצבים כאלה.
לדוגמא: אצלנו כשמישהו כעס וצעק בבית עוד יותר התגרו בו ונכנסו בו וממה שאני יודעת עדיף להתרחק מאדם כזה עד שירגע. (זה לא מובן מאליו בשבילי)
דוגמא נוספת: אני יכולה להיכנס לבוס לבקש העלאה ואני לא מתחשבת אם הוא לחוץ, עצבני וזה פוגע בי.
אין לי מודעות למצב הנפשי של האדם השני, אני בעיקר רואה את עצמי. ואני רוצה ללמוד כן לשים לב לאחר, לאיך הוא מרגיש?האם נכון לעזוב אותו?האם נכון לדבר איתו? האם הוא במצב רוח מתאים? האם הוא עצוב? מה לעשות כשהוא כועס? האם אפשר ללמוד את זה?
תודה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אישה,
בעצם אפשר לחלק את האתגר לשני חלקים: החלק הראשון הוא לזהות את הלך הרוח של מי שעומד מולך ולהיות מודעת אליו, והחלק השני הוא לדעת כיצד להגיב לאותו הלך רוח. נכון?
הייתי מתחילה מהחלק הראשון: לפתח מודעות ויכולת זיהוי, ורק אחר כך ממשיכה לשני. ההצעה שלי היא להתרגל להתבונן ולשים לב למצב הרוח של האחר. כלומר, להתרגל להביט על זה, כאשר הדגש הוא על יצירת ההרגל.
את יכולה להתחיל מתרגיל פשוט: במשך שבוע בכל פעם שאת פוגשת אדם, את שואלת (את עצמך, בלב, בשקט) – מה לדעתי מצב הרוח שלו? מה שלומו? יכול להיות שתדעי לענות ויכול להיות שלא, אבל מה שחשוב זה לאו דווקא התשובה, אלא שבעצם שאלת השאלה הזאת את מרגילה את עצמך להיות ערה ומודעת לכך. אם את גם מצליחה לפענח לעצמך תא מצב רוחו – יופי. ואם לא, אז לא. הייתי מתחילה מזה, בודקת לאן זה מוביל אותך, ומשם ממשיכה.
מה דעתך?
בנוסף, יש לי שאלה, כדי לנסות להבין את המצב לעומקו. האם את מודעת וערה למצב הרוח שלך?
בעצם אפשר לחלק את האתגר לשני חלקים: החלק הראשון הוא לזהות את הלך הרוח של מי שעומד מולך ולהיות מודעת אליו, והחלק השני הוא לדעת כיצד להגיב לאותו הלך רוח. נכון?
הייתי מתחילה מהחלק הראשון: לפתח מודעות ויכולת זיהוי, ורק אחר כך ממשיכה לשני. ההצעה שלי היא להתרגל להתבונן ולשים לב למצב הרוח של האחר. כלומר, להתרגל להביט על זה, כאשר הדגש הוא על יצירת ההרגל.
את יכולה להתחיל מתרגיל פשוט: במשך שבוע בכל פעם שאת פוגשת אדם, את שואלת (את עצמך, בלב, בשקט) – מה לדעתי מצב הרוח שלו? מה שלומו? יכול להיות שתדעי לענות ויכול להיות שלא, אבל מה שחשוב זה לאו דווקא התשובה, אלא שבעצם שאלת השאלה הזאת את מרגילה את עצמך להיות ערה ומודעת לכך. אם את גם מצליחה לפענח לעצמך תא מצב רוחו – יופי. ואם לא, אז לא. הייתי מתחילה מזה, בודקת לאן זה מוביל אותך, ומשם ממשיכה.
מה דעתך?
בנוסף, יש לי שאלה, כדי לנסות להבין את המצב לעומקו. האם את מודעת וערה למצב הרוח שלך?
ביד רכה
הכמיהה האמיתית שלך היא לתחושת ערך, ולא לתוצאה כזו או אחרת בעבודה.
תודה לך עירית, אני חושבת שזה בהחלט משפט מפתח ואני אתן לזה להתעכל לאט לאט. זה מתחבר לי למה שאני חושבת כבר כמה זמן, שבעצם אני אף פעם לא מרוצה כי תמיד יש עוד איזה הישג שאני רוצה להגיע אליו או משהו שאני מתוסכלת בגללו. אמרתי לעצמי שהבעיה שלי היא שאני רוצה להגיע לאנשהו במקום ליהנות מהרגע ושזה שורש הבעיה. עכשיו אני מבינה שלא הרצון או השאיפה הם השורש אלא הכמיהה הזו לתחושת ערך כפי שאמרת. אני אמשיך להרהר בזה. תודה לך @} @}
תודה לך עירית, אני חושבת שזה בהחלט משפט מפתח ואני אתן לזה להתעכל לאט לאט. זה מתחבר לי למה שאני חושבת כבר כמה זמן, שבעצם אני אף פעם לא מרוצה כי תמיד יש עוד איזה הישג שאני רוצה להגיע אליו או משהו שאני מתוסכלת בגללו. אמרתי לעצמי שהבעיה שלי היא שאני רוצה להגיע לאנשהו במקום ליהנות מהרגע ושזה שורש הבעיה. עכשיו אני מבינה שלא הרצון או השאיפה הם השורש אלא הכמיהה הזו לתחושת ערך כפי שאמרת. אני אמשיך להרהר בזה. תודה לך @} @}
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
עירית לוי, @} @} @}
ממחר אני אתרגל את זה. תודה
לשאלתך: בד"כ אני מודעת למצב הרוח שלי.
ממחר אני אתרגל את זה. תודה
לשאלתך: בד"כ אני מודעת למצב הרוח שלי.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יופי. חזרי לספר מה קורה לך עם זה ונמשיך משם.
ביד רכה
הקשיים שלנו ונקודות התורפה שלנו אף פעם, אף פעם, לא עושים אותנו "לא בסדר". מסכימה לשקול את הרעיון הזה?
לא מצליחה , לא יודעת איך 'לשכנע' את עצמי
זה נשמע לי רעיון טוב לחשוב כך אבל אני לא מצליחה לחשוב כך
בקיצור, לחזק את "שריר" ה'אני בסדר' ו"שריר" ה'מגיע לי'.
שוב,לא יודעת איך
אני מרגישה כל כך 'לא בסדר' במהות שלי ,כמעט על כל דבר שאני לא מצליחה. ושוב , קשה לי לנתק בין מעשיי לבין עצמי, נראה לי מוזר.
לא מצליחה , לא יודעת איך 'לשכנע' את עצמי
זה נשמע לי רעיון טוב לחשוב כך אבל אני לא מצליחה לחשוב כך
בקיצור, לחזק את "שריר" ה'אני בסדר' ו"שריר" ה'מגיע לי'.
שוב,לא יודעת איך
אני מרגישה כל כך 'לא בסדר' במהות שלי ,כמעט על כל דבר שאני לא מצליחה. ושוב , קשה לי לנתק בין מעשיי לבין עצמי, נראה לי מוזר.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אורי,
_הקשיים שלנו ונקודות התורפה שלנו אף פעם, אף פעם, לא עושים אותנו "לא בסדר". מסכימה לשקול את הרעיון הזה?
לא מצליחה , לא יודעת איך 'לשכנע' את עצמי
זה נשמע לי רעיון טוב לחשוב כך אבל אני לא מצליחה לחשוב כך_
בואי ננסה לגשת לזה מכיוון אחר.
האם לגבי אנשים אחרים קל לך יותר לשקול את הרעיון הזה? אם את מביטה על חברה טובה שאת אוהבת, ורואה את נקודות התורפה שלה ואת הקשיים איתם היא מתמודדת. האם את פחות אוהבת או פחות מעריכה אותה בגללם? האם את חושבת שנקודות התורפה שלה הופכות אותה לפחות "שווה"?
אני מרגישה כל כך 'לא בסדר' במהות שלי ,כמעט על כל דבר שאני לא מצליחה. ושוב , קשה לי לנתק בין מעשיי לבין עצמי, נראה לי מוזר.
מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"? (תנסי לומר, בקול רם או רק בלב). שימי לב לבחון מה את מרגישה, לא מה את חושבת.
_הקשיים שלנו ונקודות התורפה שלנו אף פעם, אף פעם, לא עושים אותנו "לא בסדר". מסכימה לשקול את הרעיון הזה?
לא מצליחה , לא יודעת איך 'לשכנע' את עצמי
זה נשמע לי רעיון טוב לחשוב כך אבל אני לא מצליחה לחשוב כך_
בואי ננסה לגשת לזה מכיוון אחר.
האם לגבי אנשים אחרים קל לך יותר לשקול את הרעיון הזה? אם את מביטה על חברה טובה שאת אוהבת, ורואה את נקודות התורפה שלה ואת הקשיים איתם היא מתמודדת. האם את פחות אוהבת או פחות מעריכה אותה בגללם? האם את חושבת שנקודות התורפה שלה הופכות אותה לפחות "שווה"?
אני מרגישה כל כך 'לא בסדר' במהות שלי ,כמעט על כל דבר שאני לא מצליחה. ושוב , קשה לי לנתק בין מעשיי לבין עצמי, נראה לי מוזר.
מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"? (תנסי לומר, בקול רם או רק בלב
). שימי לב לבחון מה את מרגישה, לא מה את חושבת.ביד רכה
אם את מביטה על חברה טובה שאת אוהבת, ורואה את נקודות התורפה שלה ואת הקשיים איתם היא מתמודדת. האם את פחות אוהבת או פחות מעריכה אותה בגללם? האם את חושבת שנקודות התורפה שלה הופכות אותה לפחות "שווה"?
איכשהו רק החסרונות שלי נחשבים בעיניי איומים ונוראיים. חסרונות של חברה יראו לי כמו דבר שבהחלט אפשר לחיות איתו, ושממש היא לא יורדת בערכה בגללם. והיא אפילו אנושית מאוד עם החסרונות האלה,ואני מתמלאת חמלה בלבד אל מולה.
גם בעלי, יש לו החסרונות שלו,שהם שונים והפוכים לגמרי מהחסרונות שלי, והוא לא נראה לי 'שווה פחות' בגללם. מעצבן,מציק,גורר מריבות,אבל לא הופך אותו ל 'לא שווה' אבל מכיוון שהצדדים החזקים שלו הם דוקא הצדדים החלשים שלי (יעיל,זריז,דייקן, לא דוחה דברים, תמיד נשאר לו כוח גם בשביל אחרים) , והצדדים החזקים שלי הם החסרונות שלו (חסר סבלנות,משתעמם מהר,מחפף, שתי ידים שמאליות) אז יוצא שאני לא מחשיבה את שלו כחסרונות כי לי ממילא זה לא קשה, וכן מחשיבה את שלי כחסרונות כי אני כל הזמן עומדת מולו ובהשוואה אליו. הוא לא תופס את החסרונות שמניתי כחסרונות כל כך,החסרונות שלו בעיניו הם בכלל בעיניינים אחרים, מבחינתו זה בסדר שהוא ככה וגם אין לו עניין לשנות, יש לו עניין במקומות אחרים.
בכלל,עוד דבר,לפני שהייתי חייבת להספיק המון דברים כאמא במשפחה לא הרגשתי שהחסרונות האלו שלי הם חסרונות, היו דברים אחרים שהיו חסרונות בשבילי. כאילו החסרונות שלי השתנו,לא בגלל שהשתנו ממש,אלא בגלל הדגש שאני שמתי, או אפילו הצורך שלי בתקופות חיים מסויימות. (פעם למשל 'ביישנות' היתה חסרון שלי, והיא היתה חסרון מאווווד משמעותי בתיכון, היום לא כל כך אכפת לי).
הרחבתי בכלל לא בכיוון השאלה שלך נדמה לי.
מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"?
בלבול, אפילו חשש. מן תחושה מעורפלת כזו של:אז מה עושים עם זה עכשו,אם אני בסדר?
וגם תחושה שאני מועלת בתפקידי אם אני אומרת אמירה כזו
איכשהו רק החסרונות שלי נחשבים בעיניי איומים ונוראיים. חסרונות של חברה יראו לי כמו דבר שבהחלט אפשר לחיות איתו, ושממש היא לא יורדת בערכה בגללם. והיא אפילו אנושית מאוד עם החסרונות האלה,ואני מתמלאת חמלה בלבד אל מולה.
גם בעלי, יש לו החסרונות שלו,שהם שונים והפוכים לגמרי מהחסרונות שלי, והוא לא נראה לי 'שווה פחות' בגללם. מעצבן,מציק,גורר מריבות,אבל לא הופך אותו ל 'לא שווה' אבל מכיוון שהצדדים החזקים שלו הם דוקא הצדדים החלשים שלי (יעיל,זריז,דייקן, לא דוחה דברים, תמיד נשאר לו כוח גם בשביל אחרים) , והצדדים החזקים שלי הם החסרונות שלו (חסר סבלנות,משתעמם מהר,מחפף, שתי ידים שמאליות) אז יוצא שאני לא מחשיבה את שלו כחסרונות כי לי ממילא זה לא קשה, וכן מחשיבה את שלי כחסרונות כי אני כל הזמן עומדת מולו ובהשוואה אליו. הוא לא תופס את החסרונות שמניתי כחסרונות כל כך,החסרונות שלו בעיניו הם בכלל בעיניינים אחרים, מבחינתו זה בסדר שהוא ככה וגם אין לו עניין לשנות, יש לו עניין במקומות אחרים.
בכלל,עוד דבר,לפני שהייתי חייבת להספיק המון דברים כאמא במשפחה לא הרגשתי שהחסרונות האלו שלי הם חסרונות, היו דברים אחרים שהיו חסרונות בשבילי. כאילו החסרונות שלי השתנו,לא בגלל שהשתנו ממש,אלא בגלל הדגש שאני שמתי, או אפילו הצורך שלי בתקופות חיים מסויימות. (פעם למשל 'ביישנות' היתה חסרון שלי, והיא היתה חסרון מאווווד משמעותי בתיכון, היום לא כל כך אכפת לי).
הרחבתי בכלל לא בכיוון השאלה שלך נדמה לי.
מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"?
בלבול, אפילו חשש. מן תחושה מעורפלת כזו של:אז מה עושים עם זה עכשו,אם אני בסדר?
וגם תחושה שאני מועלת בתפקידי אם אני אומרת אמירה כזו
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אורי,
החסרונות שלי השתנו,לא בגלל שהשתנו ממש,אלא בגלל הדגש שאני שמתי, או אפילו הצורך שלי בתקופות חיים מסויימות.
בדיוק!
והנה יש לך גישה לניתוק שאת רוצה לעשות אבל לא יודעת כיצד. ניתוק בין המעשים שלך לבין הערך שלך. מה שתיארת כאן מה שמראה לנו שאת בעצם לא חווה את עצמך כלא-בסדר בגלל שיש לך קושי בהתארגנות ובעשייה, אלא בגלל שאת, בבסיס, מאמינה שאת לא-בסדר. כלומר, זה מתחיל מזה שאת מאמינה שאת לא בסדר, ואז התודעה שלך מחפשת על מה "להפיל" את אותה אמונה. היא מחפשת אל מה לקשור אותה. אז היום זה קשור לעשייה ופעם זה היה קשור לביישנות. וסביר להניח שבעוד 5 או 10 שנים זה יהיה קשור למשהו אחר. האם את יכולה לראות את זה? לראות שאת לא לא-בסדר בגלל הקושי בעשייה?.
יהיה קל הרבה יותר לשנות את התפיסה העצמית שלך כאשר היא לא תהיה מחוברת בצורה כה הדוקה לתוצאות. אבל לשם נלך אחר כך. קודם תבדקי אם יש בך הסכמה לראות את מה שתיארתי כאן, להכיר בזה, להתחבר לזה.
_מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"?
בלבול, אפילו חשש. מן תחושה מעורפלת כזו של:אז מה עושים עם זה עכשו,אם אני בסדר?
וגם תחושה שאני מועלת בתפקידי אם אני אומרת אמירה כזו_
הרגשות הללו ממחישים לך כמה הנפש שלך נאחזת ברעיון שאת "לא בסדר". זוהי אחיזה טבעית ואוטומטית. במובן מסויים מפחיד את הנפש להיפרד מהרעיון "הטוב והישן והמוכר" ולהיצמד לרעיון חדש וזר. זהו שינוי שדורש היפרדות מהזהות העצמית שלך.
בואי נלך עם מה שעלה בך: מה את יכולה לעשות עם הרעיון שאת בסדר? מה זה מאפשר לך? מה זה דורש? לאן את הולכת עם זה עכשיו? (תנסי לראות מה עולה מהבטן בלי לחשוב יותר מדי. אין פה תשובה "נכונה").
החסרונות שלי השתנו,לא בגלל שהשתנו ממש,אלא בגלל הדגש שאני שמתי, או אפילו הצורך שלי בתקופות חיים מסויימות.
בדיוק!
והנה יש לך גישה לניתוק שאת רוצה לעשות אבל לא יודעת כיצד. ניתוק בין המעשים שלך לבין הערך שלך. מה שתיארת כאן מה שמראה לנו שאת בעצם לא חווה את עצמך כלא-בסדר בגלל שיש לך קושי בהתארגנות ובעשייה, אלא בגלל שאת, בבסיס, מאמינה שאת לא-בסדר. כלומר, זה מתחיל מזה שאת מאמינה שאת לא בסדר, ואז התודעה שלך מחפשת על מה "להפיל" את אותה אמונה. היא מחפשת אל מה לקשור אותה. אז היום זה קשור לעשייה ופעם זה היה קשור לביישנות. וסביר להניח שבעוד 5 או 10 שנים זה יהיה קשור למשהו אחר. האם את יכולה לראות את זה? לראות שאת לא לא-בסדר בגלל הקושי בעשייה?
.יהיה קל הרבה יותר לשנות את התפיסה העצמית שלך כאשר היא לא תהיה מחוברת בצורה כה הדוקה לתוצאות. אבל לשם נלך אחר כך. קודם תבדקי אם יש בך הסכמה לראות את מה שתיארתי כאן, להכיר בזה, להתחבר לזה.
_מה את מרגישה כאשר את אומרת את צמד המילים "אני בסדר"?
בלבול, אפילו חשש. מן תחושה מעורפלת כזו של:אז מה עושים עם זה עכשו,אם אני בסדר?
וגם תחושה שאני מועלת בתפקידי אם אני אומרת אמירה כזו_
הרגשות הללו ממחישים לך כמה הנפש שלך נאחזת ברעיון שאת "לא בסדר". זוהי אחיזה טבעית ואוטומטית. במובן מסויים מפחיד את הנפש להיפרד מהרעיון "הטוב והישן והמוכר" ולהיצמד לרעיון חדש וזר. זהו שינוי שדורש היפרדות מהזהות העצמית שלך.
בואי נלך עם מה שעלה בך: מה את יכולה לעשות עם הרעיון שאת בסדר? מה זה מאפשר לך? מה זה דורש? לאן את הולכת עם זה עכשיו? (תנסי לראות מה עולה מהבטן בלי לחשוב יותר מדי. אין פה תשובה "נכונה").
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
כאשר היא כן הופכת לדפוס היא יכולה ללכת לשני קצוות שונים לגמרי: או לריכוז עצמי ואי-ראיית האחר, או לראייה רק של האחר ואי-ראייה של העצמי.
מדהים, אני הפכתי כדפוס לאלטרואיסטית ואחותי הפכה לדפוס אגואיסטית. למה זה קורה? מה זה יכול להיות אם לא "דפוס"?
שכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב,
איזה דפוסים יש?
כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל
איך אני יודעת שהאדם מולי פצוע? ואיך אני יודעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל?
מדהים, אני הפכתי כדפוס לאלטרואיסטית ואחותי הפכה לדפוס אגואיסטית. למה זה קורה? מה זה יכול להיות אם לא "דפוס"?
שכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב,
איזה דפוסים יש?
כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל
איך אני יודעת שהאדם מולי פצוע? ואיך אני יודעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל?
ביד רכה
עירית שלום,
היום הייתי בקניון והתחלתי להסתכל על אנשים, לנסות להבין את מצב רוחם, בהסתכלות מהצד רוב האנשים היו רציניים עם סבר פנים חתומות. מס' מועט של אנשים עם פנים מחייכות, היו כמה אימהות שהשתעשעו עם התינוקות שהעלו להן חיוך על הפנים. אחר כך הייתי במסעדה וגם שם רובם אכלו בסבר פנים רציני, פה ושם מצאתי מישהו מחייך
מה אני אמורה ללמוד מזה?
היום הייתי בקניון והתחלתי להסתכל על אנשים, לנסות להבין את מצב רוחם, בהסתכלות מהצד רוב האנשים היו רציניים עם סבר פנים חתומות. מס' מועט של אנשים עם פנים מחייכות, היו כמה אימהות שהשתעשעו עם התינוקות שהעלו להן חיוך על הפנים. אחר כך הייתי במסעדה וגם שם רובם אכלו בסבר פנים רציני, פה ושם מצאתי מישהו מחייך
מה אני אמורה ללמוד מזה?
ביד רכה
קשה לי לומר כיצד נוצר אצלך הקושי לדחות סיפוקים.
בגלל שיש לי כל כך הרבה חסכים מהילדות. היום בבגרות כשמישהו מספק לי או אמור לספק לי צורך אני מתנהגת כמו ילדה מורעבת לא יכולה לדחות, מחכה, מצפה, כועסת כשלא מגיע בזמן וכשזה מגיע אני מסתערת על זה, ואין לי שליטה על זה. לדוגמה: מזמינים אותי לארוחה- אני אוכלת מהר כמו ילדה מורעבת או כשמישהו מבטיח לי לעשות לי משהו ומתעכב זה מכעיס אותי נורא. והכול בגלל החסכים שלי.
בגלל שיש לי כל כך הרבה חסכים מהילדות. היום בבגרות כשמישהו מספק לי או אמור לספק לי צורך אני מתנהגת כמו ילדה מורעבת לא יכולה לדחות, מחכה, מצפה, כועסת כשלא מגיע בזמן וכשזה מגיע אני מסתערת על זה, ואין לי שליטה על זה. לדוגמה: מזמינים אותי לארוחה- אני אוכלת מהר כמו ילדה מורעבת או כשמישהו מבטיח לי לעשות לי משהו ומתעכב זה מכעיס אותי נורא. והכול בגלל החסכים שלי.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
_כאשר היא כן הופכת לדפוס היא יכולה ללכת לשני קצוות שונים לגמרי: או לריכוז עצמי ואי-ראיית האחר, או לראייה רק של האחר ואי-ראייה של העצמי.
מדהים, אני הפכתי כדפוס לאלטרואיסטית ואחותי הפכה לדפוס אגואיסטית. למה זה קורה? מה זה יכול להיות אם לא "דפוס"?_
בבסיס כל אחד משני אלה, אלטרואיזם ואגואיזם, יש נטייה טבעית בריאה: הנטייה לראות אנשים ולהתחשב בהם, ומנגד הנטייה לראות את עצמי ולדאוג לאינטרסים שלי. אם אני רואה אנשים אחרים וזה לא בא על חשבוני ואני לא עושה את זה למשל כדי שיאהבו אותי, אלא רק כי נובעת ממני אהבה שרוצה לבוא לידי ביטוי – זהו לא דפוס. אבל ברגע שגיליתי שיש לי ביד "קלף מנצח", ואני מתחילה להשתמש בו, להשתמש ביכולת הזאת שלי כדי להיחשב (או כדי לחוש) אהובה או בעלת ערך, זה הפך לדפוס. כי אז כבר אין לי חופש בחירה מתי להתחשב באחרים ומתי להתחשב בעצמי. אני כביכול "חייבת" להתחשב באחרים אחרת הם לא יאהבו אותי. ברגע שאין בחירה אמיתית וזו כבר לא נביעה טבעית אלא "לשם משהו" – זהו דפוס. כאשר ההתנהגות באה להגן עלינו מפני פחד או מצוקה – זהו דפוס.
_שכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב,
איזה דפוסים יש?_
הו, ישנם אינסוף דפוסים. כולם יושבים על התנהגויות שבבסיסן, כאשר הן לא מופרזות, הן טבעיות ורצויות. כאשר הן נעשות באופן אוטומטי וללא בחירה (כפי שתיארתי בפיסקה הקודמת), הן כבר בגדר דפוס. למשל, הנטייה לרַצות אחרים, הנטייה להיות מאוד-נחמד, הנטייה להתפרץ בזעם, הנטייה לדיבור בלתי פוסק, הנטייה לשתקנות יתר, הנטייה לא לראות אחרים, הנטייה לביטול עצמי, הנטייה להתבודדות, הנטייה לתלויות, ועוד ועוד ועוד.
_כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל
איך אני יודעת שהאדם מולי פצוע? ואיך אני יודעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל?_
כולנו במידה כזו או אחרת "פצועים". כל דפוס שלנו נובע מהרצון שלא לחוות כאב. אם אני למשל מרַצה אותך, אני עושה זאת כפי הנראה כדי להימנע מהחוויה של היותי "לא אהובה", כדי להימנע מלחוות את הכאב של היותי "לא אהובה". כאשר מבינים שבני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים לא כי הם רעים אלא כי הם מוּנַעים מתוך פחד וכאב, מפתחים את "שריר" החמלה. ובכל מקרה, חשוב לומר, שחמלה אמנם פירושה להבין מדוע האדם שמולי פועל כפי שהוא פועל אבל אין פירושה לאפשר לו לפעול מולי כך אם זה פוגע בי. חמלה כלפי האחר אינה סותרת שמירה על הגבולות שלי.
אישה,
_היום הייתי בקניון והתחלתי להסתכל על אנשים, לנסות להבין את מצב רוחם, בהסתכלות מהצד רוב האנשים היו רציניים עם סבר פנים חתומות. מס' מועט של אנשים עם פנים מחייכות, היו כמה אימהות שהשתעשעו עם התינוקות שהעלו להן חיוך על הפנים. אחר כך הייתי במסעדה וגם שם רובם אכלו בסבר פנים רציני, פה ושם מצאתי מישהו מחייך
מה אני אמורה ללמוד מזה?_
קודם כל, כל הכבוד על היישום המיידי.
פשוט תמשיכי. נסי כמובן גם לשים לב למצב רוחם של אנשים שנמצאים איתך באינטראקציה כלשהי (בנוסף כמובן למצב רוחם של אנשים שאין לך איתם מגע ישיר, כפי שעשית בקניון). תזכרי שכרגע התרגיל מיועד בעיקר כדי להתרגל להיות ערה למצב רוחו של האחר. גם אם לא הצלחת פענח את מצב הרוח, עצם זה שאת מתרגלת לשים לב למצב הרוח, זה כבר צעד משמעותי. ופשוט תמשיכי.
מודאגת,
בגלל שיש לי כל כך הרבה חסכים מהילדות. היום בבגרות כשמישהו מספק לי או אמור לספק לי צורך אני מתנהגת כמו ילדה מורעבת לא יכולה לדחות, מחכה, מצפה, כועסת כשלא מגיע בזמן וכשזה מגיע אני מסתערת על זה, ואין לי שליטה על זה. לדוגמה: מזמינים אותי לארוחה- אני אוכלת מהר כמו ילדה מורעבת או כשמישהו מבטיח לי לעשות לי משהו ומתעכב זה מכעיס אותי נורא. והכול בגלל החסכים שלי.
אני מבינה. וכאמור, האתגר כאן יהיה להרחיב את היכולת להכיל את המצב ה"לא נעים". ה"לא נעים" יכול לכלול בתוכו כאב, פחד או מצוקה כלשהי. את יכולה להתחיל לבחון מהי החוויה הרגשית הבלתי נסבלת שאת מנסה לברוח ממנה בכל אחד מהמצבים. הבריחה היא כמובן אוטומטית ואינסטינקטיבית לגמרי. למשל, כאשר מישהו מבטיח לך משהו ומתעכב – לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
_כאשר היא כן הופכת לדפוס היא יכולה ללכת לשני קצוות שונים לגמרי: או לריכוז עצמי ואי-ראיית האחר, או לראייה רק של האחר ואי-ראייה של העצמי.
מדהים, אני הפכתי כדפוס לאלטרואיסטית ואחותי הפכה לדפוס אגואיסטית. למה זה קורה? מה זה יכול להיות אם לא "דפוס"?_
בבסיס כל אחד משני אלה, אלטרואיזם ואגואיזם, יש נטייה טבעית בריאה: הנטייה לראות אנשים ולהתחשב בהם, ומנגד הנטייה לראות את עצמי ולדאוג לאינטרסים שלי. אם אני רואה אנשים אחרים וזה לא בא על חשבוני ואני לא עושה את זה למשל כדי שיאהבו אותי, אלא רק כי נובעת ממני אהבה שרוצה לבוא לידי ביטוי – זהו לא דפוס. אבל ברגע שגיליתי שיש לי ביד "קלף מנצח", ואני מתחילה להשתמש בו, להשתמש ביכולת הזאת שלי כדי להיחשב (או כדי לחוש) אהובה או בעלת ערך, זה הפך לדפוס. כי אז כבר אין לי חופש בחירה מתי להתחשב באחרים ומתי להתחשב בעצמי. אני כביכול "חייבת" להתחשב באחרים אחרת הם לא יאהבו אותי. ברגע שאין בחירה אמיתית וזו כבר לא נביעה טבעית אלא "לשם משהו" – זהו דפוס. כאשר ההתנהגות באה להגן עלינו מפני פחד או מצוקה – זהו דפוס.
_שכל הדפוסים שאימצנו במהלך החיים הם מנגנוני הגנה מפני פחד ומפני כאב,
איזה דפוסים יש?_
הו, ישנם אינסוף דפוסים
. כולם יושבים על התנהגויות שבבסיסן, כאשר הן לא מופרזות, הן טבעיות ורצויות. כאשר הן נעשות באופן אוטומטי וללא בחירה (כפי שתיארתי בפיסקה הקודמת), הן כבר בגדר דפוס. למשל, הנטייה לרַצות אחרים, הנטייה להיות מאוד-נחמד, הנטייה להתפרץ בזעם, הנטייה לדיבור בלתי פוסק, הנטייה לשתקנות יתר, הנטייה לא לראות אחרים, הנטייה לביטול עצמי, הנטייה להתבודדות, הנטייה לתלויות, ועוד ועוד ועוד._כמובן שנקודת המבט הזאת של חמלה אל בני האדם לא אומרת שבגלל שהאדם שמולך "פצוע" ואת מבינה מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל
איך אני יודעת שהאדם מולי פצוע? ואיך אני יודעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל?_
כולנו במידה כזו או אחרת "פצועים". כל דפוס שלנו נובע מהרצון שלא לחוות כאב. אם אני למשל מרַצה אותך, אני עושה זאת כפי הנראה כדי להימנע מהחוויה של היותי "לא אהובה", כדי להימנע מלחוות את הכאב של היותי "לא אהובה". כאשר מבינים שבני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים לא כי הם רעים אלא כי הם מוּנַעים מתוך פחד וכאב, מפתחים את "שריר" החמלה. ובכל מקרה, חשוב לומר, שחמלה אמנם פירושה להבין מדוע האדם שמולי פועל כפי שהוא פועל אבל אין פירושה לאפשר לו לפעול מולי כך אם זה פוגע בי. חמלה כלפי האחר אינה סותרת שמירה על הגבולות שלי.
אישה,
_היום הייתי בקניון והתחלתי להסתכל על אנשים, לנסות להבין את מצב רוחם, בהסתכלות מהצד רוב האנשים היו רציניים עם סבר פנים חתומות. מס' מועט של אנשים עם פנים מחייכות, היו כמה אימהות שהשתעשעו עם התינוקות שהעלו להן חיוך על הפנים. אחר כך הייתי במסעדה וגם שם רובם אכלו בסבר פנים רציני, פה ושם מצאתי מישהו מחייך
מה אני אמורה ללמוד מזה?_
קודם כל, כל הכבוד על היישום המיידי.
פשוט תמשיכי. נסי כמובן גם לשים לב למצב רוחם של אנשים שנמצאים איתך באינטראקציה כלשהי (בנוסף כמובן למצב רוחם של אנשים שאין לך איתם מגע ישיר, כפי שעשית בקניון). תזכרי שכרגע התרגיל מיועד בעיקר כדי להתרגל להיות ערה למצב רוחו של האחר. גם אם לא הצלחת פענח את מצב הרוח, עצם זה שאת מתרגלת לשים לב למצב הרוח, זה כבר צעד משמעותי. ופשוט תמשיכי
.מודאגת,
בגלל שיש לי כל כך הרבה חסכים מהילדות. היום בבגרות כשמישהו מספק לי או אמור לספק לי צורך אני מתנהגת כמו ילדה מורעבת לא יכולה לדחות, מחכה, מצפה, כועסת כשלא מגיע בזמן וכשזה מגיע אני מסתערת על זה, ואין לי שליטה על זה. לדוגמה: מזמינים אותי לארוחה- אני אוכלת מהר כמו ילדה מורעבת או כשמישהו מבטיח לי לעשות לי משהו ומתעכב זה מכעיס אותי נורא. והכול בגלל החסכים שלי.
אני מבינה. וכאמור, האתגר כאן יהיה להרחיב את היכולת להכיל את המצב ה"לא נעים". ה"לא נעים" יכול לכלול בתוכו כאב, פחד או מצוקה כלשהי. את יכולה להתחיל לבחון מהי החוויה הרגשית הבלתי נסבלת שאת מנסה לברוח ממנה בכל אחד מהמצבים. הבריחה היא כמובן אוטומטית ואינסטינקטיבית לגמרי. למשל, כאשר מישהו מבטיח לך משהו ומתעכב – לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
כולנו במידה כזו או אחרת "פצועים". כל דפוס שלנו נובע מהרצון שלא לחוות כאב.
איך דפוס כמו אגואיזם, שתלטנות, כפייתיות, שליטה, נטייה לזעם, כעס, בקיצור כל הדפוסים שלא מתחשבים ופוגעים באחר משמשים כמנגנון הגנה לא להרגיש פחד או כאב?
קל לי להבים דפוסים כמו ריצוי, נחמדות יתר, ביטול עצמי, וכו' שכאן הם פוגעים באדם שמתנהג כך מאשר באנשים אחרים.
איך דפוס כמו אגואיזם, שתלטנות, כפייתיות, שליטה, נטייה לזעם, כעס, בקיצור כל הדפוסים שלא מתחשבים ופוגעים באחר משמשים כמנגנון הגנה לא להרגיש פחד או כאב?
קל לי להבים דפוסים כמו ריצוי, נחמדות יתר, ביטול עצמי, וכו' שכאן הם פוגעים באדם שמתנהג כך מאשר באנשים אחרים.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
_כולנו במידה כזו או אחרת "פצועים". כל דפוס שלנו נובע מהרצון שלא לחוות כאב.
איך דפוס כמו אגואיזם, שתלטנות, כפייתיות, שליטה, נטייה לזעם, כעס, בקיצור כל הדפוסים שלא מתחשבים ופוגעים באחר משמשים כמנגנון הגנה לא להרגיש פחד או כאב?
קל לי להבים דפוסים כמו ריצוי, נחמדות יתר, ביטול עצמי, וכו' שכאן הם פוגעים באדם שמתנהג כך מאשר באנשים אחרים._
אתן לך שתי דוגמאות:
דפוס של שליטה עולה באופן אוטומטי על מנת להימנע מחוויה של חרדה. זו יכולה להיות חרדה קיומית (החוויה שאני חסרת ערך או משמעות) או חרדת נטישה (החוויה שאני לא רצויה). חרדה גורמת לתחושה שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. במצב כזה, בו הקרקע נשמטת, האינסטינקט הוא להחזיק במשהו. זה יכול להיות לנסות לשלוט בהתנהגות של בני האדם שסביבי, או בהישארותם של בני האדם לידי, או לשלוט בסדר ובארגון שבמרחב הפיזי שמסביבי. מול חרדה כה גדולה השליטה מופיעה כמשהו ששיש בכוחו לספק תחושה של ביטחון. זהו ביטחון רגעי ואשלייתי אבל לנפש המפוחדת זה עדיף מכלום.
דפוס של אגואיזם עולה באופן אוטומטי על מנת להימנע מחוויה של קטנות או אפסות. כאשר הערך העצמי נמוך ומוביל את האדם להאמין שהוא בלתי נחשב, בלתי נראה, או לא ראוי להיראות או לקבל תשומת לב – האינסטינקט שלו הוא לשים את עצמו במרכז. באמצעות הצבתו במרכז של עצמו, הוא מנסה להימנע מהחוויה הבלתי נסבלת של אפסות/היעלמות/חוסר חשיבות. התחושה היא שאם אני לא אדאג לעצמי ואקפיד לראות את עצמי אני אמחק. והריכוז העצמי מספק תחושה מסויימת של ביטחון מול הפחד להיעלם. גם כאן, מדובר כמובן בביטחון רגעי ואשלייתי, וגם כאן הנפש משתמשת בזה כמו גלגל ההצלה היחיד האפשרי.
ההתנהגויות הללו (ועוד רבות ואחרות) אינן נובעות מרוע, אלא ממצוקה. ההסבר הזה לא בא על מנת להצדיק את אותן התנהגויות - אלא על מנת להבין שמאחורי כל דפוס מסתתר פחד או כאב כזה או אחר, פחד שעבור מי שחווה אותו הוא נדמה כבלתי נסבל ובלתי אפשרי להכלה. ועל מנת לנסות להביט על כל בני האדם (עלינו עצמנו ועל מי שמולנו) באמפתיה ובחמלה.
האם זה ענה לך על השאלה?
_כולנו במידה כזו או אחרת "פצועים". כל דפוס שלנו נובע מהרצון שלא לחוות כאב.
איך דפוס כמו אגואיזם, שתלטנות, כפייתיות, שליטה, נטייה לזעם, כעס, בקיצור כל הדפוסים שלא מתחשבים ופוגעים באחר משמשים כמנגנון הגנה לא להרגיש פחד או כאב?
קל לי להבים דפוסים כמו ריצוי, נחמדות יתר, ביטול עצמי, וכו' שכאן הם פוגעים באדם שמתנהג כך מאשר באנשים אחרים._
אתן לך שתי דוגמאות:
דפוס של שליטה עולה באופן אוטומטי על מנת להימנע מחוויה של חרדה. זו יכולה להיות חרדה קיומית (החוויה שאני חסרת ערך או משמעות) או חרדת נטישה (החוויה שאני לא רצויה). חרדה גורמת לתחושה שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. במצב כזה, בו הקרקע נשמטת, האינסטינקט הוא להחזיק במשהו. זה יכול להיות לנסות לשלוט בהתנהגות של בני האדם שסביבי, או בהישארותם של בני האדם לידי, או לשלוט בסדר ובארגון שבמרחב הפיזי שמסביבי. מול חרדה כה גדולה השליטה מופיעה כמשהו ששיש בכוחו לספק תחושה של ביטחון. זהו ביטחון רגעי ואשלייתי אבל לנפש המפוחדת זה עדיף מכלום.
דפוס של אגואיזם עולה באופן אוטומטי על מנת להימנע מחוויה של קטנות או אפסות. כאשר הערך העצמי נמוך ומוביל את האדם להאמין שהוא בלתי נחשב, בלתי נראה, או לא ראוי להיראות או לקבל תשומת לב – האינסטינקט שלו הוא לשים את עצמו במרכז. באמצעות הצבתו במרכז של עצמו, הוא מנסה להימנע מהחוויה הבלתי נסבלת של אפסות/היעלמות/חוסר חשיבות. התחושה היא שאם אני לא אדאג לעצמי ואקפיד לראות את עצמי אני אמחק. והריכוז העצמי מספק תחושה מסויימת של ביטחון מול הפחד להיעלם. גם כאן, מדובר כמובן בביטחון רגעי ואשלייתי, וגם כאן הנפש משתמשת בזה כמו גלגל ההצלה היחיד האפשרי.
ההתנהגויות הללו (ועוד רבות ואחרות) אינן נובעות מרוע, אלא ממצוקה. ההסבר הזה לא בא על מנת להצדיק את אותן התנהגויות - אלא על מנת להבין שמאחורי כל דפוס מסתתר פחד או כאב כזה או אחר, פחד שעבור מי שחווה אותו הוא נדמה כבלתי נסבל ובלתי אפשרי להכלה. ועל מנת לנסות להביט על כל בני האדם (עלינו עצמנו ועל מי שמולנו) באמפתיה ובחמלה.
האם זה ענה לך על השאלה?
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
תודה, ענה לי על השאלה.
דבר נוסף, האנשים האלה שהדפוסים שלהם פוגעים בעיקר באנשים אחרים ושומרים בעיקר עליהם, לא מרגישים רגשות אשמה על שפגעו באדם אחר, המצפון לא מייסר אותם על שפגעו ודרכו על מישהו אחר בכדי להשיג את שלהם.
נתקלתי בהרבה אנשים שמבחינה רגשית הם אטומים. מה מרגישים אנשים כשרגשות שלהם מדוכאים? האם לא עוברת להם שום אנרגיה של רגש בתוכם? האם לא מזיז להם כלום בגלל זה הם מרשים לעצמם לפגוע באחרים?
דבר נוסף, האנשים האלה שהדפוסים שלהם פוגעים בעיקר באנשים אחרים ושומרים בעיקר עליהם, לא מרגישים רגשות אשמה על שפגעו באדם אחר, המצפון לא מייסר אותם על שפגעו ודרכו על מישהו אחר בכדי להשיג את שלהם.
נתקלתי בהרבה אנשים שמבחינה רגשית הם אטומים. מה מרגישים אנשים כשרגשות שלהם מדוכאים? האם לא עוברת להם שום אנרגיה של רגש בתוכם? האם לא מזיז להם כלום בגלל זה הם מרשים לעצמם לפגוע באחרים?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
דבר נוסף, האנשים האלה שהדפוסים שלהם פוגעים בעיקר באנשים אחרים ושומרים בעיקר עליהם, לא מרגישים רגשות אשמה על שפגעו באדם אחר, המצפון לא מייסר אותם על שפגעו ודרכו על מישהו אחר בכדי להשיג את שלהם.
תראי, כאשר מדובר במנגנוני הגנה, אין לאדם בחירה מודעת. הדפוס "לא שואל אותי" אם להיות או לא להיות הדפוס שלי. אנחנו לא בוחרים במודע לפתח פן של שליטה, או של אגואיזם. הפן הזה מתפתח כטקטיקת הישרדות. הנפש שלנו מסכימה לשלם את המחיר תמורת ההגנה הזאת, בין אם זה אומר שאנחנו עצמנו נשלם אותו או מי שסביבנו. זה עולה כמשהו אוטומטי. בדיוק כמו שהדפוסים של ריצוי ושל ביטול עצמי עולים באופן אוטומטי. זה כך אצל כולנו, לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים. זה הדבר הכי לא יעיל שאדם יכול לעשות מול דבר כזה .
נתקלתי בהרבה אנשים שמבחינה רגשית הם אטומים. מה מרגישים אנשים כשרגשות שלהם מדוכאים? האם לא עוברת להם שום אנרגיה של רגש בתוכם? האם לא מזיז להם כלום בגלל זה הם מרשים לעצמם לפגוע באחרים?
דיכוי של המערך הרגשי הוא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע מהאדם לחוות כאב שעבור המערך הרגשי נתפס ככאב מכַלה, מסוכן ובלתי נסבל. מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם. זהו מנגנון הגנה כמו כל מנגנון הגנה אחר, כמו המנגנון שלך וכמו המנגנון שלי. כמו של כל בני האדם. אני מבינה את הקושי שלך להתנהל מול אנשים כאלה. אני בטוחה שזה מתסכל ומכאיב ומקומם עד מאוד. האתגר יהיה ללמוד להתנהל מולם בצורה נכונה שמדוייקת לך, מבלי לשמר ולטפח את המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי המחשבה הזאת עלולה להחליש ולהקטין אותך, ולא אותם.
דבר נוסף, האנשים האלה שהדפוסים שלהם פוגעים בעיקר באנשים אחרים ושומרים בעיקר עליהם, לא מרגישים רגשות אשמה על שפגעו באדם אחר, המצפון לא מייסר אותם על שפגעו ודרכו על מישהו אחר בכדי להשיג את שלהם.
תראי, כאשר מדובר במנגנוני הגנה, אין לאדם בחירה מודעת. הדפוס "לא שואל אותי" אם להיות או לא להיות הדפוס שלי
. אנחנו לא בוחרים במודע לפתח פן של שליטה, או של אגואיזם. הפן הזה מתפתח כטקטיקת הישרדות. הנפש שלנו מסכימה לשלם את המחיר תמורת ההגנה הזאת, בין אם זה אומר שאנחנו עצמנו נשלם אותו או מי שסביבנו. זה עולה כמשהו אוטומטי. בדיוק כמו שהדפוסים של ריצוי ושל ביטול עצמי עולים באופן אוטומטי. זה כך אצל כולנו, לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים. זה הדבר הכי לא יעיל שאדם יכול לעשות מול דבר כזה .נתקלתי בהרבה אנשים שמבחינה רגשית הם אטומים. מה מרגישים אנשים כשרגשות שלהם מדוכאים? האם לא עוברת להם שום אנרגיה של רגש בתוכם? האם לא מזיז להם כלום בגלל זה הם מרשים לעצמם לפגוע באחרים?
דיכוי של המערך הרגשי הוא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע מהאדם לחוות כאב שעבור המערך הרגשי נתפס ככאב מכַלה, מסוכן ובלתי נסבל. מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם. זהו מנגנון הגנה כמו כל מנגנון הגנה אחר, כמו המנגנון שלך וכמו המנגנון שלי. כמו של כל בני האדם
. אני מבינה את הקושי שלך להתנהל מול אנשים כאלה. אני בטוחה שזה מתסכל ומכאיב ומקומם עד מאוד. האתגר יהיה ללמוד להתנהל מולם בצורה נכונה שמדוייקת לך, מבלי לשמר ולטפח את המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי המחשבה הזאת עלולה להחליש ולהקטין אותך, ולא אותם.-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
הנפש שלנו מסכימה לשלם את המחיר תמורת ההגנה הזאת, בין אם זה אומר שאנחנו עצמנו נשלם אותו או מי שסביבנו. זה עולה כמשהו אוטומטי.
וואו, כמה קשה. זה אומר "המטרה מקדשת את האמצעים" לא אכפת לי לפגוע בשני העיקר שאני אהיה מוגן או להפך, לא אכפת לי לפגוע בעצמי העיקר שאהיה מוגן.
האם האנשים מודעים באופן כלל לדפוסים שלהם? האם שתלטן מודע לזה שהוא פוגע באחרים? האם אגואיסט מודע לזה שהוא רואה רק את עצמו?
אימא שלי נרקיסיסטית, האם אין לה רגשות אשמה שהיא לא טיפלה בילדים שלה? שהיא פגעה בהם? האם היא מודעת לזה?
לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים
לא התכוונתי לרגשות אשמה ביחס לדפוס. התכוונתי לזה, האם עולים לאדם אגואיסט רגשות אשמה כשהוא דורך על האחר בשביל להשיג את צרכיו?
ומה עם רציונליזציה, הדחקה, הכחשה האם גם הם נחשבים דפוסים?
אם ככה, רק אדם שמתחיל תהליך מודעות יכול להיות מודע לדפוסים שלו ולהתחיל לנסות לשנות אותם. אדם לא מודע כל חייו יהיה כמו שהוא ולא לצפות שהוא ישתנה. האם נכון לחשוב כך?
מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם.
אני מבינה שאף אחד לא עושה בכוונה. אבל אי אפשר להגיד שאדם שמנגנון ההגנה מדכא את המערך הרגשי שלו הוא אדם רגיש, כי למעשה אם הוא מדכא את הכאב שלו הוא מדכא גם את שאר הרגשות שלו.
זה נראה כאילו הם חסרי רגשות. האם בגלל זה הם מרשים לעצמם להכאיב לאחרים?
האם יכולים לשמוח או להיות עצובים כשמנגנון ההגנה הרגשי מדוכא? האם חלק מהרגשות פעילים וחלק מדוכאים? איך זה עובד?
_אני בטוחה שזה מתסכל ומכאיב ומקומם עד מאוד. האתגר יהיה ללמוד להתנהל מולם בצורה נכונה שמדוייקת לך, מבלי לשמר ולטפח את המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי המחשבה הזאת עלולה להחליש ולהקטין אותך
איך מתנהלים מול אנשים כאלה שתלטן, אגואיסט וכו' ? לי ברמה האישית מאוד קשה כי אני הפוכה מהם (אלטרואיסטית).
תודה לך!!!! @}
וואו, כמה קשה. זה אומר "המטרה מקדשת את האמצעים" לא אכפת לי לפגוע בשני העיקר שאני אהיה מוגן או להפך, לא אכפת לי לפגוע בעצמי העיקר שאהיה מוגן.
האם האנשים מודעים באופן כלל לדפוסים שלהם? האם שתלטן מודע לזה שהוא פוגע באחרים? האם אגואיסט מודע לזה שהוא רואה רק את עצמו?
אימא שלי נרקיסיסטית, האם אין לה רגשות אשמה שהיא לא טיפלה בילדים שלה? שהיא פגעה בהם? האם היא מודעת לזה?
לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים
לא התכוונתי לרגשות אשמה ביחס לדפוס. התכוונתי לזה, האם עולים לאדם אגואיסט רגשות אשמה כשהוא דורך על האחר בשביל להשיג את צרכיו?
ומה עם רציונליזציה, הדחקה, הכחשה האם גם הם נחשבים דפוסים?
אם ככה, רק אדם שמתחיל תהליך מודעות יכול להיות מודע לדפוסים שלו ולהתחיל לנסות לשנות אותם. אדם לא מודע כל חייו יהיה כמו שהוא ולא לצפות שהוא ישתנה. האם נכון לחשוב כך?
מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם.
אני מבינה שאף אחד לא עושה בכוונה. אבל אי אפשר להגיד שאדם שמנגנון ההגנה מדכא את המערך הרגשי שלו הוא אדם רגיש, כי למעשה אם הוא מדכא את הכאב שלו הוא מדכא גם את שאר הרגשות שלו.
זה נראה כאילו הם חסרי רגשות. האם בגלל זה הם מרשים לעצמם להכאיב לאחרים?
האם יכולים לשמוח או להיות עצובים כשמנגנון ההגנה הרגשי מדוכא? האם חלק מהרגשות פעילים וחלק מדוכאים? איך זה עובד?
_אני בטוחה שזה מתסכל ומכאיב ומקומם עד מאוד. האתגר יהיה ללמוד להתנהל מולם בצורה נכונה שמדוייקת לך, מבלי לשמר ולטפח את המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי המחשבה הזאת עלולה להחליש ולהקטין אותך
איך מתנהלים מול אנשים כאלה שתלטן, אגואיסט וכו' ? לי ברמה האישית מאוד קשה כי אני הפוכה מהם (אלטרואיסטית).
תודה לך!!!! @}
ביד רכה
, כאשר מישהו מבטיח לך משהו ומתעכב – לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
אני מרגישה שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה, שהוא לא רואה אותי, שאין לי משמעות בשבילו, שהוא "שם" עליי.
אני מרגישה שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה, שהוא לא רואה אותי, שאין לי משמעות בשבילו, שהוא "שם" עליי.
-
הולכת_והרוח_בפניי*
- הודעות: 415
- הצטרפות: 11 אוקטובר 2014, 21:23
- דף אישי: הדף האישי של הולכת_והרוח_בפניי*
ביד רכה
אני קוראת ומוצאת את עצמי מחייכת: אני מבינה גם את השואלות, וגם את העונה אני אי שם על הקו של להיות שלמה עם התשובה "אני בסדר", מדי פעם מסתכלת עליו מלמטה ומדי פעם מלמעלה. יש לי רעיון שדעתכן בנוגע אליו מעניינת אותי - נראה לי, שהמילה "בסדר" כאן היא בעייתית, פחות מתאימה. כשאנחנו מבטאים "בסדר", הקונוטציה שעולה לי היא - מקובל, לא דורש שינוי. אתה בסדר? כן, אני בסדר. משמע - אין לי צורך שתשנה עבורי משהו בסיטואציה האמורה. אבל אנחנו מרגישות שיש צורך בשינוי, בעצמנו, אז איך זה יכול להיות שאנחנו בסדר אם הכמיהה לשינוי ברורה? נראה לי שהמתח נוצר מהאשליה "אם רק אגיע ל...". כלומר, אם רק אצליח כך וכך, אי שם בעתיד, אז אהיה בסדר. ומה שיותר עקרוני - האשליה הזו גורמת לתחושה שרק כשהעתיד הזה יתממש, העבודה העצמית הפנימית תוכל להתחיל.
כאילו... זימנו אותנו להרצאה מרתקת באוניברסיטה, ואנחנו אומרות, כן, יופי, אבל לפני שאני נכנסת לשיעור אני חייבת פנקס חדש לרשום עליו ועט בעובי המתאים לכתיבה ארוכה. אבל ההרצאה היא עכשיו! נראה לי שעדיף לשלוף מהתרמיל מה שיש, פיסת נייר, מכתב לא חשוב, בדל עיפרון - להתחיל בדיוק, אבל בדיוק ממה שיש בהישג יד (שזה בעצם אנחנו, כמו שאנחנו), בלי להילחץ ובלי לנתח מה זה הדבר הזה שיש בהישג יד, כי בינתיים ההרצאה מתנהלת ברקע. אז זה ה"בסדר" - נתחיל עם פיסת נייר, ובהמשך, בהפסקה, נעשה גיחה לחנות לקנות את הפנקס. הוא לא העיקר.
מחפשת גם איזה טריק שיבליט עד כמה אנחנו אמפתיים לאחר וביקורתיים כלפי עצמנו. אולי - "האם הוא בן אדם? כן. האם אני רואה שיש לחמול עליו? כן. האם אני בן אדם? כן. האם יש לחמול עלי...".
אולי המילה "בסדר" תוחלף ב"אנושי"?
אני אי שם על הקו של להיות שלמה עם התשובה "אני בסדר", מדי פעם מסתכלת עליו מלמטה ומדי פעם מלמעלה. יש לי רעיון שדעתכן בנוגע אליו מעניינת אותי - נראה לי, שהמילה "בסדר" כאן היא בעייתית, פחות מתאימה. כשאנחנו מבטאים "בסדר", הקונוטציה שעולה לי היא - מקובל, לא דורש שינוי. אתה בסדר? כן, אני בסדר. משמע - אין לי צורך שתשנה עבורי משהו בסיטואציה האמורה. אבל אנחנו מרגישות שיש צורך בשינוי, בעצמנו, אז איך זה יכול להיות שאנחנו בסדר אם הכמיהה לשינוי ברורה? נראה לי שהמתח נוצר מהאשליה "אם רק אגיע ל...". כלומר, אם רק אצליח כך וכך, אי שם בעתיד, אז אהיה בסדר. ומה שיותר עקרוני - האשליה הזו גורמת לתחושה שרק כשהעתיד הזה יתממש, העבודה העצמית הפנימית תוכל להתחיל.כאילו... זימנו אותנו להרצאה מרתקת באוניברסיטה, ואנחנו אומרות, כן, יופי, אבל לפני שאני נכנסת לשיעור אני חייבת פנקס חדש לרשום עליו ועט בעובי המתאים לכתיבה ארוכה. אבל ההרצאה היא עכשיו! נראה לי שעדיף לשלוף מהתרמיל מה שיש, פיסת נייר, מכתב לא חשוב, בדל עיפרון - להתחיל בדיוק, אבל בדיוק ממה שיש בהישג יד (שזה בעצם אנחנו, כמו שאנחנו), בלי להילחץ ובלי לנתח מה זה הדבר הזה שיש בהישג יד, כי בינתיים ההרצאה מתנהלת ברקע. אז זה ה"בסדר" - נתחיל עם פיסת נייר, ובהמשך, בהפסקה, נעשה גיחה לחנות לקנות את הפנקס. הוא לא העיקר.
מחפשת גם איזה טריק שיבליט עד כמה אנחנו אמפתיים לאחר וביקורתיים כלפי עצמנו. אולי - "האם הוא בן אדם? כן. האם אני רואה שיש לחמול עליו? כן. האם אני בן אדם? כן. האם יש לחמול עלי...".
אולי המילה "בסדר" תוחלף ב"אנושי"?
ביד רכה
האם יש אפשרות להסתכל גם בטלוויזיה ולנסות לזהות מה מצב רוחם של אנשים?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
_וואו, כמה קשה. זה אומר "המטרה מקדשת את האמצעים" לא אכפת לי לפגוע בשני העיקר שאני אהיה מוגן או להפך, לא אכפת לי לפגוע בעצמי העיקר שאהיה מוגן.
האם האנשים מודעים באופן כלל לדפוסים שלהם? האם שתלטן מודע לזה שהוא פוגע באחרים? האם אגואיסט מודע לזה שהוא רואה רק את עצמו?_
יש אנשים שכן מודעים ויש אנשים שלא מודעים. יש כאלה שמכוונים ליצירת שינוי ויש כאלה שלא. זה נכון לגבי כל דפוס: גם לגבי אנשים שמרַצים או שמבטלים את עצמם ופוגעים (נניח) רק בעצמם, וגם לגבי אנשים שהדפוס שלהם עלול לפגוע באחרים.
אימא שלי נרקיסיסטית, האם אין לה רגשות אשמה שהיא לא טיפלה בילדים שלה? שהיא פגעה בהם? האם היא מודעת לזה?
צר לי, אבל אני באמת לא יודעת...
השאלה שלי היא מהו הצורך שלך מול זה? מה את מבקשת כאן לדעת או להרגיש מול הפגיעה שאת חווית? ההצעה שלי היא להפנות את הפוקוס מאמא שלך אליך (כי אנחנו לא יכולות לשנות שום דבר שקשור בה). ואם אנחנו מפנות את הפוקוס אליך, אז ההשערה שלי היא שאת, בין השורות של השאלה שלך, מבקשת הכרה בפגיעה. הכרה בכך שנעשה לך משהו מכאיב, משהו שלא היה אמור להיעשות. וזו הכרה שטבעי ולגיטימי לרצות אותה.
האם זה מרגיש לך נכון? האם באמת יש לך צורך בהכרה הזאת?
_לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים
לא התכוונתי לרגשות אשמה ביחס לדפוס. התכוונתי לזה, האם עולים לאדם אגואיסט רגשות אשמה כשהוא דורך על האחר בשביל להשיג את צרכיו?_
כן, הבנתי מה את שואלת. יש כאלה שחשים אשמה ויש כאלה שלא. בכל מקרה, אין טעם לטפח אשמה, לא ביחס לדפוס ולא ביחס להשלכות של הדפוס (למשל, דריכה על אדם אחר). זה כאמור הדבר הכי לא יעיל שאפשר לעשות מול זה. אני חושבת שמה שאת מנסה לכוון אליו כאשר את שואלת על רגשות אשמה, זה לכך שמישהו ייקח אחריות על ההתנהלות שלו. האם אני בכיוון?
ומה עם רציונליזציה, הדחקה, הכחשה האם גם הם נחשבים דפוסים?
אני חושבת שאלה הן דרכים להתמודד עם מצבים רגשיים שקשה להכיל. אם אני משתמשת בהן באופן חד פעמי על מנת להתמודד עם מצב מכאיב או מבהיל, לא הייתי קוראת לזה דפוס. אבל אם אחת הדרכים הללו הופכת לכלי שאני משתמשת בו באופן קבוע, כלי שעולה באופן אוטומטי בסיטואציות מסויימות (אוטומטי פירושו שאין לי באמת בחירה והוא עולה "מבלי לשאול אותי") – אז אפשר לומר שמדובר בדפוס. כלומר, בתבנית התנהגות אוטומטית שחוזרת על עצמה.
אם ככה, רק אדם שמתחיל תהליך מודעות יכול להיות מודע לדפוסים שלו ולהתחיל לנסות לשנות אותם. אדם לא מודע כל חייו יהיה כמו שהוא ולא לצפות שהוא ישתנה. האם נכון לחשוב כך?
לא בהכרח. ראיתי אנשים שמשתנים באופן ספונטני, הדרגתי ומתמשך מתוך התנסויות החיים מבלי שהם כיוונו לתוצאה כזו או אחרת. וגם אנשים שחוו אירועים שהיו משמעותיים, שהיוו מעין "שעון מעורר" ויצרו טלטלה שהובילה לשינוי. בשני המצבים הללו לא בהכרח חייבת להיות מודעות.
_מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם.
אני מבינה שאף אחד לא עושה בכוונה. אבל אי אפשר להגיד שאדם שמנגנון ההגנה מדכא את המערך הרגשי שלו הוא אדם רגיש, כי למעשה אם הוא מדכא את הכאב שלו הוא מדכא גם את שאר הרגשות שלו._
לא בהכרח. אדם רגיש מרגיש ביתר שאת. והרבה פעמים, דווקא אלה שמרגישים ביתר שאת, וכואבים ביתר שאת – בוחרים באופן לא מודע להתגונן מפני הכאב הזה (שנחווה כחזק מדי ובלתי נסבל) ולכן מדכאים את היכולת להרגיש.
זה נראה כאילו הם חסרי רגשות. האם בגלל זה הם מרשים לעצמם להכאיב לאחרים?
לדעתי אין אדם שאין חסר רגשות. כאמור, יש כאלה שמכאיב להם מדי להרגיש, ומשהו בתוכם בחר (לא במודע) להימנע מזה וכמו לחיות באופן שהוא מנותק מהרובד הרגשי.
האם יכולים לשמוח או להיות עצובים כשמנגנון ההגנה הרגשי מדוכא? האם חלק מהרגשות פעילים וחלק מדוכאים? איך זה עובד?
למיטב הבנתי, כאשר המערך הרגשי מדוכא, בדרך כלל זה פועל כמו "כיבוי אורות כללי". כלומר, אם אני מדכאת את המערך הרגשי שלי כדי לא לחוות כאב, סביר להניח שאני גם לא אחווה שמחה. אבל זה לדעתי, וכהכללה. אני מניחה שיכולים להיות יוצאי דופן.
איך מתנהלים מול אנשים כאלה שתלטן, אגואיסט וכו' ? לי ברמה האישית מאוד קשה כי אני הפוכה מהם (אלטרואיסטית).
מצד אחד האתגר יהיה לשמור על האינטרסים שלך, למשל לשמור על הגבולות שלך, למשל לבטא את הצרכים שלך. ומצד שני, כדאי להשתדל לא לעשות זאת באמצעות טיפוח המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי זו מחשבה שרק מקטינה ומחלישה אותך ומשמרת אותך בעמדה של קורבן.
מודאגת,
_כאשר מישהו מבטיח לך משהו ומתעכב – לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
אני מרגישה שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה, שהוא לא רואה אותי, שאין לי משמעות בשבילו, שהוא "שם" עליי._
אם כך, האתגר יהיה על להצליח להכיל את החוויה המכאיבה שתיארת כאן: חוויה של "אני חסרת ערך". זה אומר שני דברים: גם למתוח את היכולת לשהות בחוויה מבלי להפסיק לנשום או מבלי לכאוב כל כך, וגם (וזו הנקודה החשובה) - מבלי להזדהות איתה ולהאמין לה. כלומר, לזכור שהחוויה עולה כי הסיטואציה לחצה על פצע כואב שלך, אבל זה לא בהכרח נכון שהאדם הספציפי חושב כך עליך, וזה בטוח לא נכון לגביך באופן מוחלט (זה לא נכון שאת חסרת ערך). נדרש ליצור מעין פיצול: חלק אחד שבך חווה את החוויה ומרגיש כאילו היא אמיתית, וחלק אחר בך יודע וזוכר שזוהי לא האמת אלא "סרט "שנזרקת אליו בגלל הפצע הספציפי שלך.
התחלנו מכך ששאלת על דחיית סיפוקים. ברגע שיכולת ההכלה שלך לחוויה כמו זו למשל – תתרחב, יהיה לך קל להשהות, ולו במעט, את הסיפוק. את תוכלי להיות פחות תגובתית: פחות כועסת, פחות נעלבת וכו'.
הולכת והרוח בפניי,
אני אי שם על הקו של להיות שלמה עם התשובה "אני בסדר"
איזה יופי!
אולי המילה "בסדר" תוחלף ב"אנושי"?
ראיתי שמילים מסויימות יכולות לעבוד לחלק מהאנשים ולחלק לא, משום שלכל אחד יש עולם אסוציאציות סובייקטיבי ביחס לכל מילה.
'אנושי' זה רעיון טוב. האם את מרגיש שהוא עובד לך?
אישה,
האם יש אפשרות להסתכל גם בטלוויזיה ולנסות לזהות מה מצב רוחם של אנשים?
בהחלט.
_וואו, כמה קשה. זה אומר "המטרה מקדשת את האמצעים" לא אכפת לי לפגוע בשני העיקר שאני אהיה מוגן או להפך, לא אכפת לי לפגוע בעצמי העיקר שאהיה מוגן.
האם האנשים מודעים באופן כלל לדפוסים שלהם? האם שתלטן מודע לזה שהוא פוגע באחרים? האם אגואיסט מודע לזה שהוא רואה רק את עצמו?_
יש אנשים שכן מודעים ויש אנשים שלא מודעים. יש כאלה שמכוונים ליצירת שינוי ויש כאלה שלא. זה נכון לגבי כל דפוס: גם לגבי אנשים שמרַצים או שמבטלים את עצמם ופוגעים (נניח) רק בעצמם, וגם לגבי אנשים שהדפוס שלהם עלול לפגוע באחרים.
אימא שלי נרקיסיסטית, האם אין לה רגשות אשמה שהיא לא טיפלה בילדים שלה? שהיא פגעה בהם? האם היא מודעת לזה?
צר לי, אבל אני באמת לא יודעת...
השאלה שלי היא מהו הצורך שלך מול זה? מה את מבקשת כאן לדעת או להרגיש מול הפגיעה שאת חווית? ההצעה שלי היא להפנות את הפוקוס מאמא שלך אליך (כי אנחנו לא יכולות לשנות שום דבר שקשור בה). ואם אנחנו מפנות את הפוקוס אליך, אז ההשערה שלי היא שאת, בין השורות של השאלה שלך, מבקשת הכרה בפגיעה. הכרה בכך שנעשה לך משהו מכאיב, משהו שלא היה אמור להיעשות. וזו הכרה שטבעי ולגיטימי לרצות אותה.
האם זה מרגיש לך נכון? האם באמת יש לך צורך בהכרה הזאת?
_לכן אין טעם לטפח רגשות אשמה ביחס לדפוסים
לא התכוונתי לרגשות אשמה ביחס לדפוס. התכוונתי לזה, האם עולים לאדם אגואיסט רגשות אשמה כשהוא דורך על האחר בשביל להשיג את צרכיו?_
כן, הבנתי מה את שואלת. יש כאלה שחשים אשמה ויש כאלה שלא. בכל מקרה, אין טעם לטפח אשמה, לא ביחס לדפוס ולא ביחס להשלכות של הדפוס (למשל, דריכה על אדם אחר). זה כאמור הדבר הכי לא יעיל שאפשר לעשות מול זה. אני חושבת שמה שאת מנסה לכוון אליו כאשר את שואלת על רגשות אשמה, זה לכך שמישהו ייקח אחריות על ההתנהלות שלו. האם אני בכיוון?
ומה עם רציונליזציה, הדחקה, הכחשה האם גם הם נחשבים דפוסים?
אני חושבת שאלה הן דרכים להתמודד עם מצבים רגשיים שקשה להכיל. אם אני משתמשת בהן באופן חד פעמי על מנת להתמודד עם מצב מכאיב או מבהיל, לא הייתי קוראת לזה דפוס. אבל אם אחת הדרכים הללו הופכת לכלי שאני משתמשת בו באופן קבוע, כלי שעולה באופן אוטומטי בסיטואציות מסויימות (אוטומטי פירושו שאין לי באמת בחירה והוא עולה "מבלי לשאול אותי") – אז אפשר לומר שמדובר בדפוס. כלומר, בתבנית התנהגות אוטומטית שחוזרת על עצמה.
אם ככה, רק אדם שמתחיל תהליך מודעות יכול להיות מודע לדפוסים שלו ולהתחיל לנסות לשנות אותם. אדם לא מודע כל חייו יהיה כמו שהוא ולא לצפות שהוא ישתנה. האם נכון לחשוב כך?
לא בהכרח. ראיתי אנשים שמשתנים באופן ספונטני, הדרגתי ומתמשך מתוך התנסויות החיים מבלי שהם כיוונו לתוצאה כזו או אחרת. וגם אנשים שחוו אירועים שהיו משמעותיים, שהיוו מעין "שעון מעורר" ויצרו טלטלה שהובילה לשינוי. בשני המצבים הללו לא בהכרח חייבת להיות מודעות.
_מי שזה קורה לו לא עושה את זה בכוונה, או כי הוא אדם רע, או לא רגיש, או לא אוהב בני אדם.
אני מבינה שאף אחד לא עושה בכוונה. אבל אי אפשר להגיד שאדם שמנגנון ההגנה מדכא את המערך הרגשי שלו הוא אדם רגיש, כי למעשה אם הוא מדכא את הכאב שלו הוא מדכא גם את שאר הרגשות שלו._
לא בהכרח. אדם רגיש מרגיש ביתר שאת. והרבה פעמים, דווקא אלה שמרגישים ביתר שאת, וכואבים ביתר שאת – בוחרים באופן לא מודע להתגונן מפני הכאב הזה (שנחווה כחזק מדי ובלתי נסבל) ולכן מדכאים את היכולת להרגיש.
זה נראה כאילו הם חסרי רגשות. האם בגלל זה הם מרשים לעצמם להכאיב לאחרים?
לדעתי אין אדם שאין חסר רגשות. כאמור, יש כאלה שמכאיב להם מדי להרגיש, ומשהו בתוכם בחר (לא במודע) להימנע מזה וכמו לחיות באופן שהוא מנותק מהרובד הרגשי.
האם יכולים לשמוח או להיות עצובים כשמנגנון ההגנה הרגשי מדוכא? האם חלק מהרגשות פעילים וחלק מדוכאים? איך זה עובד?
למיטב הבנתי, כאשר המערך הרגשי מדוכא, בדרך כלל זה פועל כמו "כיבוי אורות כללי". כלומר, אם אני מדכאת את המערך הרגשי שלי כדי לא לחוות כאב, סביר להניח שאני גם לא אחווה שמחה. אבל זה לדעתי, וכהכללה. אני מניחה שיכולים להיות יוצאי דופן.
איך מתנהלים מול אנשים כאלה שתלטן, אגואיסט וכו' ? לי ברמה האישית מאוד קשה כי אני הפוכה מהם (אלטרואיסטית).
מצד אחד האתגר יהיה לשמור על האינטרסים שלך, למשל לשמור על הגבולות שלך, למשל לבטא את הצרכים שלך. ומצד שני, כדאי להשתדל לא לעשות זאת באמצעות טיפוח המחשבה על כמה הם לא בסדר. כי זו מחשבה שרק מקטינה ומחלישה אותך ומשמרת אותך בעמדה של קורבן.
מודאגת,
_כאשר מישהו מבטיח לך משהו ומתעכב – לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
אני מרגישה שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה, שהוא לא רואה אותי, שאין לי משמעות בשבילו, שהוא "שם" עליי._
אם כך, האתגר יהיה על להצליח להכיל את החוויה המכאיבה שתיארת כאן: חוויה של "אני חסרת ערך". זה אומר שני דברים: גם למתוח את היכולת לשהות בחוויה מבלי להפסיק לנשום או מבלי לכאוב כל כך, וגם (וזו הנקודה החשובה) - מבלי להזדהות איתה ולהאמין לה. כלומר, לזכור שהחוויה עולה כי הסיטואציה לחצה על פצע כואב שלך, אבל זה לא בהכרח נכון שהאדם הספציפי חושב כך עליך, וזה בטוח לא נכון לגביך באופן מוחלט (זה לא נכון שאת חסרת ערך). נדרש ליצור מעין פיצול: חלק אחד שבך חווה את החוויה ומרגיש כאילו היא אמיתית, וחלק אחר בך יודע וזוכר שזוהי לא האמת אלא "סרט "שנזרקת אליו בגלל הפצע הספציפי שלך.
התחלנו מכך ששאלת על דחיית סיפוקים. ברגע שיכולת ההכלה שלך לחוויה כמו זו למשל – תתרחב, יהיה לך קל להשהות, ולו במעט, את הסיפוק. את תוכלי להיות פחות תגובתית: פחות כועסת, פחות נעלבת וכו'.
הולכת והרוח בפניי,
אני אי שם על הקו של להיות שלמה עם התשובה "אני בסדר"
איזה יופי!
אולי המילה "בסדר" תוחלף ב"אנושי"?
ראיתי שמילים מסויימות יכולות לעבוד לחלק מהאנשים ולחלק לא, משום שלכל אחד יש עולם אסוציאציות סובייקטיבי ביחס לכל מילה.
'אנושי' זה רעיון טוב. האם את מרגיש שהוא עובד לך?
אישה,
האם יש אפשרות להסתכל גם בטלוויזיה ולנסות לזהות מה מצב רוחם של אנשים?
בהחלט
.ביד רכה
_החסרונות שלי השתנו,לא בגלל שהשתנו ממש,אלא בגלל הדגש שאני שמתי, או אפילו הצורך שלי בתקופות חיים מסויימות.
בדיוק!
והנה יש לך גישה לניתוק שאת רוצה לעשות אבל לא יודעת כיצד. ניתוק בין המעשים שלך לבין הערך שלך. מה שתיארת כאן מה שמראה לנו שאת בעצם לא חווה את עצמך כלא-בסדר בגלל שיש לך קושי בהתארגנות ובעשייה, אלא בגלל שאת, בבסיס, מאמינה שאת לא-בסדר. כלומר, זה מתחיל מזה שאת מאמינה שאת לא בסדר, ואז התודעה שלך מחפשת על מה "להפיל" את אותה אמונה. היא מחפשת אל מה לקשור אותה. אז היום זה קשור לעשייה ופעם זה היה קשור לביישנות. וסביר להניח שבעוד 5 או 10 שנים זה יהיה קשור למשהו אחר. האם את יכולה לראות את זה? לראות שאת לא לא-בסדר בגלל הקושי בעשייה? .
יהיה קל הרבה יותר לשנות את התפיסה העצמית שלך כאשר היא לא תהיה מחוברת בצורה כה הדוקה לתוצאות. אבל לשם נלך אחר כך. קודם תבדקי אם יש בך הסכמה לראות את מה שתיארתי כאן, להכיר בזה, להתחבר לזה._
קצת הבנה
ממש לא יושב לי טוב לגמרי
למרות שבשכל יש איזשהו קליק קטן
בואי נלך עם מה שעלה בך: מה את יכולה לעשות עם הרעיון שאת בסדר? מה זה מאפשר לך? מה זה דורש? לאן את הולכת עם זה עכשיו? (תנסי לראות מה עולה מהבטן בלי לחשוב יותר מדי. אין פה תשובה "נכונה").
לא עולה לי כלום
זה כל כך זר לי
זו מישהי אחרת בכלל
בדיוק!
והנה יש לך גישה לניתוק שאת רוצה לעשות אבל לא יודעת כיצד. ניתוק בין המעשים שלך לבין הערך שלך. מה שתיארת כאן מה שמראה לנו שאת בעצם לא חווה את עצמך כלא-בסדר בגלל שיש לך קושי בהתארגנות ובעשייה, אלא בגלל שאת, בבסיס, מאמינה שאת לא-בסדר. כלומר, זה מתחיל מזה שאת מאמינה שאת לא בסדר, ואז התודעה שלך מחפשת על מה "להפיל" את אותה אמונה. היא מחפשת אל מה לקשור אותה. אז היום זה קשור לעשייה ופעם זה היה קשור לביישנות. וסביר להניח שבעוד 5 או 10 שנים זה יהיה קשור למשהו אחר. האם את יכולה לראות את זה? לראות שאת לא לא-בסדר בגלל הקושי בעשייה? .
יהיה קל הרבה יותר לשנות את התפיסה העצמית שלך כאשר היא לא תהיה מחוברת בצורה כה הדוקה לתוצאות. אבל לשם נלך אחר כך. קודם תבדקי אם יש בך הסכמה לראות את מה שתיארתי כאן, להכיר בזה, להתחבר לזה._
קצת הבנה
ממש לא יושב לי טוב לגמרי
למרות שבשכל יש איזשהו קליק קטן
בואי נלך עם מה שעלה בך: מה את יכולה לעשות עם הרעיון שאת בסדר? מה זה מאפשר לך? מה זה דורש? לאן את הולכת עם זה עכשיו? (תנסי לראות מה עולה מהבטן בלי לחשוב יותר מדי. אין פה תשובה "נכונה").
לא עולה לי כלום
זה כל כך זר לי
זו מישהי אחרת בכלל
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אורי,
_קצת הבנה
ממש לא יושב לי טוב לגמרי
למרות שבשכל יש איזשהו קליק קטן_
קליק קטן זה משהו טוב להתחיל ממנו.
תראי, זה כאילו שמישהו פעם מזמן הרכיב לך משקפיים, שעל העדשות שלהן כתוב "אני לא בסדר". ובגלל שהתרגלת למשקפיים ולעדשות הללו, שכחת שאת מרכיבה משקפיים ושכחת את העובדה שכל מה שאת רואה צבוע בצבע של העדשות שלך. התחלת להביט על העולם כאילו הוא כזה. כלומר, כאילו את כזאת ("לא בסדר"). ומאז את מביטה דרך העדשות הללו על עצמך ועל ההתנהלות שלך.
זוהי נקודת מבט מאוד סובייקטיבית, שמכוונת אותך לראות משהו מאוד מסויים. נקודת מבט שרגילה ומותנית לחפש איפה את "לא בסדר". ואת יודעת, כשמחפשים מוצאים. כמו שאם היית מרכיבה עכשיו משקפיים עם עדשות ירוקות, והייתי שוכחת שאת מרכיבה משקפיים, הכל היה נראה לך פתאום ירוק, והיית מאמינה שהקיר באמת ירוק ושהצלחת באמת ירוקה. המציאות שלך לפיה את "לא בסדר" בגלל אי העשייה שלך היא מציאות מאוד סובייקטיבית. היא נראית לך כזאת משום שהיא "צבועה בירוק". עם משקפיים אחרות היה אפשר לחוות חוויה אחרת לגמרי מול אי עשייה.
אם את רוצה לעבוד עם הרעיון הזה, את יכולה לנסות לשים לב במשך כמה ימים לעדשות דרכן את מביטה על המציאות שלך. תזהי את המציאות, ותנסי לקשור את מה שאת רואה, לעצם קיומן של עדשות ה"אני לא בסדר". זה יוכל להמחיש לך יותר ויותר עד כמה לא כל מה שאת מאמינה בו לגבי עצמך, הוא בהכרח האמת המוחלטת.
מה דעתך?
בנוסף, הייתי תופסת טרמפ על הקליק הקטן שחשת מול הרעיון שתיארתי אז (זה שציטטת בהודעה שלך). מציעה לך לחזור אליו ולקרוא אותו כמה פעמים נוספות. לתת לו לחלחל אליך ולראות מה קורה לך איתו.
_קצת הבנה
ממש לא יושב לי טוב לגמרי
למרות שבשכל יש איזשהו קליק קטן_
קליק קטן זה משהו טוב להתחיל ממנו
.תראי, זה כאילו שמישהו פעם מזמן הרכיב לך משקפיים, שעל העדשות שלהן כתוב "אני לא בסדר". ובגלל שהתרגלת למשקפיים ולעדשות הללו, שכחת שאת מרכיבה משקפיים ושכחת את העובדה שכל מה שאת רואה צבוע בצבע של העדשות שלך. התחלת להביט על העולם כאילו הוא כזה. כלומר, כאילו את כזאת ("לא בסדר"). ומאז את מביטה דרך העדשות הללו על עצמך ועל ההתנהלות שלך.
זוהי נקודת מבט מאוד סובייקטיבית, שמכוונת אותך לראות משהו מאוד מסויים. נקודת מבט שרגילה ומותנית לחפש איפה את "לא בסדר". ואת יודעת, כשמחפשים מוצאים
. כמו שאם היית מרכיבה עכשיו משקפיים עם עדשות ירוקות, והייתי שוכחת שאת מרכיבה משקפיים, הכל היה נראה לך פתאום ירוק, והיית מאמינה שהקיר באמת ירוק ושהצלחת באמת ירוקה. המציאות שלך לפיה את "לא בסדר" בגלל אי העשייה שלך היא מציאות מאוד סובייקטיבית. היא נראית לך כזאת משום שהיא "צבועה בירוק". עם משקפיים אחרות היה אפשר לחוות חוויה אחרת לגמרי מול אי עשייה.אם את רוצה לעבוד עם הרעיון הזה, את יכולה לנסות לשים לב במשך כמה ימים לעדשות דרכן את מביטה על המציאות שלך. תזהי את המציאות, ותנסי לקשור את מה שאת רואה, לעצם קיומן של עדשות ה"אני לא בסדר". זה יוכל להמחיש לך יותר ויותר עד כמה לא כל מה שאת מאמינה בו לגבי עצמך, הוא בהכרח האמת המוחלטת.
מה דעתך?
בנוסף, הייתי תופסת טרמפ על הקליק הקטן שחשת מול הרעיון שתיארתי אז (זה שציטטת בהודעה שלך). מציעה לך לחזור אליו ולקרוא אותו כמה פעמים נוספות. לתת לו לחלחל אליך ולראות מה קורה לך איתו.
ביד רכה
עירית
אני רוצה לנסות
נראה לי כל כך רחוק ממני,אז אני רק במקום של לנסות כי אני אפילו לא בטוחה מה זה אומר (בכל המשלים דוקא זה מובן אבל לתרגם למציאות שלי,מרגישה שאין לי מושג איך)
הבעיה היא שכשאני מנסה עכשו לחשוב על עצמי כ' אני בסדר' אז מה שקורה זה סוג של חשיבה חיובית. עולות כל התכונות שאני כן יכולה להגדיר כטובות,או שיכולות להתפרש כטובות אם אתאמץ. אבל זה לא מתנתק מזה.
ואכן אקרא שוב.
זה קריעת ים סוף כל זה. זר ומוזר.
(ובכלל,אני רוצה לברוח)
אני רוצה לנסות
נראה לי כל כך רחוק ממני,אז אני רק במקום של לנסות כי אני אפילו לא בטוחה מה זה אומר (בכל המשלים דוקא זה מובן אבל לתרגם למציאות שלי,מרגישה שאין לי מושג איך)
הבעיה היא שכשאני מנסה עכשו לחשוב על עצמי כ' אני בסדר' אז מה שקורה זה סוג של חשיבה חיובית. עולות כל התכונות שאני כן יכולה להגדיר כטובות,או שיכולות להתפרש כטובות אם אתאמץ. אבל זה לא מתנתק מזה.
ואכן אקרא שוב.
זה קריעת ים סוף כל זה. זר ומוזר.
(ובכלל,אני רוצה לברוח)
ביד רכה
(ובכלל,אני רוצה לברוח)
שומעת אותך תומכת בי אומרת לעצמי על זה: קחי את הזמן, זה עוד יקח זמן, וזה בסדר. וזה בסדר שאת באה והולכת מהדף הזה. וזה בסדר שיומיים את מנסה ומשקיעה בלחשוב ולנסות ואז ימים אחרים שמה את זה בצד. זה בסדר.
ומקבלת
זה בסדר
שומעת אותך תומכת בי אומרת לעצמי על זה: קחי את הזמן, זה עוד יקח זמן, וזה בסדר. וזה בסדר שאת באה והולכת מהדף הזה. וזה בסדר שיומיים את מנסה ומשקיעה בלחשוב ולנסות ואז ימים אחרים שמה את זה בצד. זה בסדר.
ומקבלת
זה בסדר
ביד רכה
מעניין
בעקבות מה שכתבתי
הפציעה לרגע תחושת קבלה של:אני בסדר איך שאני מתמודדת עם העניין
רך
נקודתי
בעקבות מה שכתבתי
הפציעה לרגע תחושת קבלה של:אני בסדר איך שאני מתמודדת עם העניין
רך
נקודתי
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אורי,
הבעיה היא שכשאני מנסה עכשו לחשוב על עצמי כ' אני בסדר' אז מה שקורה זה סוג של חשיבה חיובית. עולות כל התכונות שאני כן יכולה להגדיר כטובות,או שיכולות להתפרש כטובות אם אתאמץ. אבל זה לא מתנתק מזה.
זו התחלה, וזו התחלה טובה. זה צעד מתקדם לעומת התנגדות מוחלטת למחשבה שאת בסדר.
לגבי כל שאר מה שכתבת,
יופי! ולאט לאט. זה קורה.
הבעיה היא שכשאני מנסה עכשו לחשוב על עצמי כ' אני בסדר' אז מה שקורה זה סוג של חשיבה חיובית. עולות כל התכונות שאני כן יכולה להגדיר כטובות,או שיכולות להתפרש כטובות אם אתאמץ. אבל זה לא מתנתק מזה.
זו התחלה, וזו התחלה טובה. זה צעד מתקדם לעומת התנגדות מוחלטת למחשבה שאת בסדר.
לגבי כל שאר מה שכתבת,
יופי! ולאט לאט
. זה קורה.-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
_מבקשת הכרה בפגיעה. הכרה בכך שנעשה לך משהו מכאיב, משהו שלא היה אמור להיעשות. וזו הכרה שטבעי ולגיטימי לרצות אותה.
האם זה מרגיש לך נכון? האם באמת יש לך צורך בהכרה הזאת?_
כן. יש לי צורך בהכרה. האם אני יכולה לקבל את ההכרה הזו?
אני חושבת שמה שאת מנסה לכוון אליו כאשר את שואלת על רגשות אשמה, זה לכך שמישהו ייקח אחריות על ההתנהלות שלו. האם אני בכיוון?
באופן כללי רציתי לדעת אם אנשים שפוגעים באחרים מרגישים אשמה ולא בשביל להאשים.
ןלגבי האחריות כן, קשה לי שאנשים מרשים לעצמם הכול, לא בוחלים בשום דרך להשיג את שלהם מבלי לקחת אחריות על מעשיהם. (סבלתי מזה מאוד)
אז אפשר לומר שמדובר בדפוס. כלומר, בתבנית התנהגות אוטומטית שחוזרת על עצמה.
האם כל דפוס שנוצר הוא לא מודע? האם מנגנוני ההגנה מנהלים את הדפוס?
האם בן אדם יכול לעורר את המערך הרגשי הכבוי שלו מתי שהוא רוצה או שהוא צריך לעבור תהליך כדי ליצור הסכמה של המערך הרגשי?
עירית, כמה שאת מדייקת ורואה את הפרטים הקטנים. (-: יש בך הבנה וקבלה שזה מדהים אותי כל פעם שאני קוראת אותך. הלוואי עליי.
תודה לך שאת קיימת.
האם זה מרגיש לך נכון? האם באמת יש לך צורך בהכרה הזאת?_
כן. יש לי צורך בהכרה. האם אני יכולה לקבל את ההכרה הזו?
אני חושבת שמה שאת מנסה לכוון אליו כאשר את שואלת על רגשות אשמה, זה לכך שמישהו ייקח אחריות על ההתנהלות שלו. האם אני בכיוון?
באופן כללי רציתי לדעת אם אנשים שפוגעים באחרים מרגישים אשמה ולא בשביל להאשים.
ןלגבי האחריות כן, קשה לי שאנשים מרשים לעצמם הכול, לא בוחלים בשום דרך להשיג את שלהם מבלי לקחת אחריות על מעשיהם. (סבלתי מזה מאוד)
אז אפשר לומר שמדובר בדפוס. כלומר, בתבנית התנהגות אוטומטית שחוזרת על עצמה.
האם כל דפוס שנוצר הוא לא מודע? האם מנגנוני ההגנה מנהלים את הדפוס?
האם בן אדם יכול לעורר את המערך הרגשי הכבוי שלו מתי שהוא רוצה או שהוא צריך לעבור תהליך כדי ליצור הסכמה של המערך הרגשי?
עירית, כמה שאת מדייקת ורואה את הפרטים הקטנים. (-: יש בך הבנה וקבלה שזה מדהים אותי כל פעם שאני קוראת אותך. הלוואי עליי.
תודה לך שאת קיימת.
ביד רכה
אם כך, האתגר יהיה על להצליח להכיל את החוויה המכאיבה שתיארת כאן: חוויה של "אני חסרת ערך".
נדרש ליצור מעין פיצול: חלק אחד שבך חווה את החוויה ומרגיש כאילו היא אמיתית, וחלק אחר בך יודע וזוכר שזוהי לא האמת אלא "סרט "שנזרקת אליו בגלל הפצע הספציפי שלך.
_התחלנו מכך ששאלת על דחיית סיפוקים. ברגע שיכולת ההכלה שלך לחוויה כמו זו למשל – תתרחב, יהיה לך קל להשהות, ולו במעט, את הסיפוק. את תוכלי להיות פחות תגובתית: פחות כועסת, פחות נעלבת
וכו'._
אני אתחיל לתרגל את זה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
כשאני מצליחה להכיל את החוויה "אני חסרת ערך" ולשהות בה. האם זה מרפא לי את הפצע?
לגבי הדחיית סיפוקים יש עוד נקודה, שאם מגיעה הזדמנות ומישהו רוצה לספק לי את הצרכים לדוגמה: גבר שהכרתי ויש לי הזדמנות לחוות חום ואהבה ומגע ולפעמים הדבר הבריא זה לחכות קצת, ושם קשה לי לדחות סיפוקים ולהתגבר על הדחף. איך אני יכולה להתגבר על הדחף למלא את הצרכים האלה ולשלוט על הסיטואציה? אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
תודה לך @} @}
נדרש ליצור מעין פיצול: חלק אחד שבך חווה את החוויה ומרגיש כאילו היא אמיתית, וחלק אחר בך יודע וזוכר שזוהי לא האמת אלא "סרט "שנזרקת אליו בגלל הפצע הספציפי שלך.
_התחלנו מכך ששאלת על דחיית סיפוקים. ברגע שיכולת ההכלה שלך לחוויה כמו זו למשל – תתרחב, יהיה לך קל להשהות, ולו במעט, את הסיפוק. את תוכלי להיות פחות תגובתית: פחות כועסת, פחות נעלבת
וכו'._
אני אתחיל לתרגל את זה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
כשאני מצליחה להכיל את החוויה "אני חסרת ערך" ולשהות בה. האם זה מרפא לי את הפצע?
לגבי הדחיית סיפוקים יש עוד נקודה, שאם מגיעה הזדמנות ומישהו רוצה לספק לי את הצרכים לדוגמה: גבר שהכרתי ויש לי הזדמנות לחוות חום ואהבה ומגע ולפעמים הדבר הבריא זה לחכות קצת, ושם קשה לי לדחות סיפוקים ולהתגבר על הדחף. איך אני יכולה להתגבר על הדחף למלא את הצרכים האלה ולשלוט על הסיטואציה? אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
תודה לך @} @}
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
תודה על המילים החמות.
ואני שמחה שאני יכולה לעזור.
כן. יש לי צורך בהכרה. האם אני יכולה לקבל את ההכרה הזו?
כן, בהחלט, אבל לא יהיה סביר לצפות שתקבלי אותה כיום מאמא שלך.
במצב כזה אין מנוס מלתת את ההכרה לעצמך בעצמך. את יכולה לקבל אותה גם מאנשים אחרים אבל מה שחשוב מאוד מאוד זה לשים לב – גם כאשר את נותנת את ההכרה לעצמך וגם כאשר את מבקשת אותה מאחרים – זה לקבל הכרה בצורה נקייה ועניינית. כלומר, לא הכרה בכך שאת קורבן חלש ומסכן והכרה בכך שאמא שלך אשמה ו"לא בסדר", לא זו הכוונה. אלא הכרה בכך שנעשתה פגיעה, בכך שזה לא הגיע לך ובכך שאת ראויה אך ורק ליחס מכבד ומעצים. יותר מזה, הכרה שניתנת בזמן ובצורה נקיה שכזאת יכולה הרבה פעמים למנוע נפילה לבור הקורבנות ולחסוך לנו הרבה אנרגיה שמתבזבזת על חיפוש אשמים.
_באופן כללי רציתי לדעת אם אנשים שפוגעים באחרים מרגישים אשמה ולא בשביל להאשים.
ןלגבי האחריות כן, קשה לי שאנשים מרשים לעצמם הכול, לא בוחלים בשום דרך להשיג את שלהם מבלי לקחת אחריות על מעשיהם. (סבלתי מזה מאוד)_
אני מבינה אותך לגמרי. בכל מקרה, אין לנו אף פעם שליטה על הדרך ששבה האדם שפגע מתייחס לפגיעה. זה מאוד מאוד מתסכל, אני יודעת.
נדמה שמה שירגיע את התסכול הזה - זה שמישהו אחר יודה באשמה או יחוש אשמה. אבל זה לא עושה את העבודה, אלא כאמור רק גורם לנפגע להתחפר עוד יותר עמוק בבור הקוֹרבנוּת. וזה משאיר אותו, את האדם שנפגע, חלש וקטן וחסר אונים.
מה שכן יכול לעשות את העבודה זה:
בדרך כלל, היווצרות הדפוס עצמה היא אינה מודעת אלא אוטומטית לגמרי. אבל כאשר הדפוס כבר קיים, הוא בחלט יכול להיות מודע. את וגם אני מודעות לדפוסים שקיימים בנו ושעדיין לא שחררנו. יכול אפילו להיות שנהיה ערות לכך שמדובר בדפוס ממש ברגע שבו הוא פועל.
האם מנגנוני ההגנה מנהלים את הדפוס?
אני חושבת שמנגנוני ההגנה הם עצמם הדפוס. למשל, אדם שהמערך הרגשי שלו "מחליט" להתגונן מפני הכאב של "אני לא אהוב", יפתח מנגנון של ריצוי. הוא ירַצה את כולם כדי לוודא שכולם כן יאהבו אותו. הריצוי מהווה מנגנון הגנה – והוא למעשה גם הדפוס.
האם בן אדם יכול לעורר את המערך הרגשי הכבוי שלו מתי שהוא רוצה או שהוא צריך לעבור תהליך כדי ליצור הסכמה של המערך הרגשי?
ההסכמה יכולה לעבור דרך הסכמה מודעת של הרובד הרציונלי, כלומר דרך בחירה מודעת לגעת ברגשות, אבל זה לא הכרחי. כן חייבת לכלול הסכמה של הרובד הרגשי לכך. ההסכמה של הרובד הרגשי יכולה להיות מתוך כוונה מודעת אבל גם מתוך כוונה לא מודעת. כלומר היא יכולה להתרחש באופן ספונטאני כתוצאה מאירועי החיים.
מודאגת,
כשאני מצליחה להכיל את החוויה "אני חסרת ערך" ולשהות בה. האם זה מרפא לי את הפצע?
כן, אם זה נעשה ללא הזדהות עם ה"סרט". זה יוצר תנועה של זרימה לעומת קיפאון ומאפשר למשקע לצאת. וגם, זה הופך את ה"שד" לפחות מאיים.
לגבי הדחיית סיפוקים יש עוד נקודה, שאם מגיעה הזדמנות ומישהו רוצה לספק לי את הצרכים לדוגמה: גבר שהכרתי ויש לי הזדמנות לחוות חום ואהבה ומגע ולפעמים הדבר הבריא זה לחכות קצת, ושם קשה לי לדחות סיפוקים ולהתגבר על הדחף. איך אני יכולה להתגבר על הדחף למלא את הצרכים האלה ולשלוט על הסיטואציה? אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
את יכולה לומר לעצמך שאת מסכימה לקבל את ביטוי האהבה ממנו מתוך הידיעה שאת אהובה ובעלת ערך ולא על מנת לחוש אהובה ובעלת ערך. את מזכירה לעצמך שאת יודעת שאת כבר אהובה ובעלת ערך. ושאת יודעת שאת ראויה לקבל ביטויים של אהבה והערכה. ושמה שהוא נותן לך לא מגדיר אותך בשום צורה ולא הופך אותך למשהו שלא היית לפני כן. עצם התזכורת הזאת לעצמך היא חשובה ומשמעותית גם אם זה לא יקרה באופן מושלם.
איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
אני צריכה הסבר לשאלה שלך.
תודה על המילים החמות
.ואני שמחה שאני יכולה לעזור.
כן. יש לי צורך בהכרה. האם אני יכולה לקבל את ההכרה הזו?
כן, בהחלט, אבל לא יהיה סביר לצפות שתקבלי אותה כיום מאמא שלך.
במצב כזה אין מנוס מלתת את ההכרה לעצמך בעצמך. את יכולה לקבל אותה גם מאנשים אחרים אבל מה שחשוב מאוד מאוד זה לשים לב – גם כאשר את נותנת את ההכרה לעצמך וגם כאשר את מבקשת אותה מאחרים – זה לקבל הכרה בצורה נקייה ועניינית. כלומר, לא הכרה בכך שאת קורבן חלש ומסכן והכרה בכך שאמא שלך אשמה ו"לא בסדר", לא זו הכוונה. אלא הכרה בכך שנעשתה פגיעה, בכך שזה לא הגיע לך ובכך שאת ראויה אך ורק ליחס מכבד ומעצים. יותר מזה, הכרה שניתנת בזמן ובצורה נקיה שכזאת יכולה הרבה פעמים למנוע נפילה לבור הקורבנות ולחסוך לנו הרבה אנרגיה שמתבזבזת על חיפוש אשמים.
_באופן כללי רציתי לדעת אם אנשים שפוגעים באחרים מרגישים אשמה ולא בשביל להאשים.
ןלגבי האחריות כן, קשה לי שאנשים מרשים לעצמם הכול, לא בוחלים בשום דרך להשיג את שלהם מבלי לקחת אחריות על מעשיהם. (סבלתי מזה מאוד)_
אני מבינה אותך לגמרי. בכל מקרה, אין לנו אף פעם שליטה על הדרך ששבה האדם שפגע מתייחס לפגיעה. זה מאוד מאוד מתסכל, אני יודעת.
נדמה שמה שירגיע את התסכול הזה - זה שמישהו אחר יודה באשמה או יחוש אשמה. אבל זה לא עושה את העבודה, אלא כאמור רק גורם לנפגע להתחפר עוד יותר עמוק בבור הקוֹרבנוּת. וזה משאיר אותו, את האדם שנפגע, חלש וקטן וחסר אונים.
מה שכן יכול לעשות את העבודה זה:
- הכרה בכך שנעשתה פגיעה ו שלא היה ראוי שתעשה. זו יכולה להיות הכרה עצמית או הכרה על ידי אחרים גם אם זה נעשה שנים רבות לאחר המעשה. (ההכרה על ידי אחרים חשובה עוד יותר כאשר מדובר בילד צעיר שלא יודע לעשות את ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שלא ראוי שיעשה לו, ולומד להסיק מההתנהגות כלפיו כיצד ראוי שינהגו בו).
- לעבוד על שינוי המסקנות העצמיות שהוסקו בעקבות הפגיעה: להכיר בכך שלמרות שנעשתה פגיעה אני ראויה לאהבה ולהערכה, וראויה ליחס מכבד ומעצים. זה אומר בעצם לקחת אחריות על יצירת השינוי והתיקון, לעומת לצפות שאדם אחר יתקן את מה שנפגע (ציפייה מובנת מאוד אבל לא ריאלית ולא אפשרית).
בדרך כלל, היווצרות הדפוס עצמה היא אינה מודעת אלא אוטומטית לגמרי. אבל כאשר הדפוס כבר קיים, הוא בחלט יכול להיות מודע. את וגם אני מודעות לדפוסים שקיימים בנו ושעדיין לא שחררנו. יכול אפילו להיות שנהיה ערות לכך שמדובר בדפוס ממש ברגע שבו הוא פועל.
האם מנגנוני ההגנה מנהלים את הדפוס?
אני חושבת שמנגנוני ההגנה הם עצמם הדפוס. למשל, אדם שהמערך הרגשי שלו "מחליט" להתגונן מפני הכאב של "אני לא אהוב", יפתח מנגנון של ריצוי. הוא ירַצה את כולם כדי לוודא שכולם כן יאהבו אותו. הריצוי מהווה מנגנון הגנה – והוא למעשה גם הדפוס.
האם בן אדם יכול לעורר את המערך הרגשי הכבוי שלו מתי שהוא רוצה או שהוא צריך לעבור תהליך כדי ליצור הסכמה של המערך הרגשי?
ההסכמה יכולה לעבור דרך הסכמה מודעת של הרובד הרציונלי, כלומר דרך בחירה מודעת לגעת ברגשות, אבל זה לא הכרחי. כן חייבת לכלול הסכמה של הרובד הרגשי לכך. ההסכמה של הרובד הרגשי יכולה להיות מתוך כוונה מודעת אבל גם מתוך כוונה לא מודעת. כלומר היא יכולה להתרחש באופן ספונטאני כתוצאה מאירועי החיים.
מודאגת,
כשאני מצליחה להכיל את החוויה "אני חסרת ערך" ולשהות בה. האם זה מרפא לי את הפצע?
כן, אם זה נעשה ללא הזדהות עם ה"סרט". זה יוצר תנועה של זרימה לעומת קיפאון ומאפשר למשקע לצאת. וגם, זה הופך את ה"שד" לפחות מאיים.
לגבי הדחיית סיפוקים יש עוד נקודה, שאם מגיעה הזדמנות ומישהו רוצה לספק לי את הצרכים לדוגמה: גבר שהכרתי ויש לי הזדמנות לחוות חום ואהבה ומגע ולפעמים הדבר הבריא זה לחכות קצת, ושם קשה לי לדחות סיפוקים ולהתגבר על הדחף. איך אני יכולה להתגבר על הדחף למלא את הצרכים האלה ולשלוט על הסיטואציה? אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
את יכולה לומר לעצמך שאת מסכימה לקבל את ביטוי האהבה ממנו מתוך הידיעה שאת אהובה ובעלת ערך ולא על מנת לחוש אהובה ובעלת ערך. את מזכירה לעצמך שאת יודעת שאת כבר אהובה ובעלת ערך. ושאת יודעת שאת ראויה לקבל ביטויים של אהבה והערכה. ושמה שהוא נותן לך לא מגדיר אותך בשום צורה ולא הופך אותך למשהו שלא היית לפני כן. עצם התזכורת הזאת לעצמך היא חשובה ומשמעותית גם אם זה לא יקרה באופן מושלם.
איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
אני צריכה הסבר לשאלה שלך
.-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
הכרה שניתנת בזמן ובצורה נקיה שכזאת יכולה הרבה פעמים למנוע נפילה לבור הקורבנות ולחסוך לנו הרבה אנרגיה שמתבזבזת על חיפוש אשמים.
למה זה חשוב כל כך לא ליפול לבור הקורבנות?
בדרך כלל, היווצרות הדפוס עצמה היא אינה מודעת אלא אוטומטית לגמרי
האם אף אחד לא בוחר להיות עם דפוס של אגואיסט, מרצה או שתלטן וכו'? האם הדפוס נוצר כתוצאה מחוויות ילדות?
(ההכרה על ידי אחרים חשובה עוד יותר כאשר מדובר בילד צעיר שלא יודע לעשות את ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שלא ראוי שיעשה לו, ולומד להסיק מההתנהגות כלפיו כיצד ראוי שינהגו בו).
למה לילד אין יכולת לעשות הבחנה בין מה שראוי ולא ראוי שיעשה לו?
אם התעללו בילד בילדות הוא מסיק שכך ראוי שינהגו בו גם בבגרות? האם בגלל זה אנשים נשארים במערכות יחסים מתעללות, בגלל האמונה הזו?
למה זה חשוב כל כך לא ליפול לבור הקורבנות?
בדרך כלל, היווצרות הדפוס עצמה היא אינה מודעת אלא אוטומטית לגמרי
האם אף אחד לא בוחר להיות עם דפוס של אגואיסט, מרצה או שתלטן וכו'? האם הדפוס נוצר כתוצאה מחוויות ילדות?
(ההכרה על ידי אחרים חשובה עוד יותר כאשר מדובר בילד צעיר שלא יודע לעשות את ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שלא ראוי שיעשה לו, ולומד להסיק מההתנהגות כלפיו כיצד ראוי שינהגו בו).
למה לילד אין יכולת לעשות הבחנה בין מה שראוי ולא ראוי שיעשה לו?
אם התעללו בילד בילדות הוא מסיק שכך ראוי שינהגו בו גם בבגרות? האם בגלל זה אנשים נשארים במערכות יחסים מתעללות, בגלל האמונה הזו?
ביד רכה
עירית שלום,
החלק הראשון הוא לזהות את הלך הרוח של מי שעומד מולך ולהיות מודעת אליו, והחלק השני הוא לדעת כיצד להגיב לאותו הלך רוח. נכון?
התחלתי להתרגל לשים לב למצב רוחם של אנשים, לא תמיד אני מצליחה לפענח כי הרבה פעמים אנשים עם פאסון, הם מחייכים להראות שהכול בסדר, זה לא צחוק שאני יכולה להגיד לך זה אדם שנהנה בחיים. עם אנשים קרובים אני יכולה להתעניין בהם או לפני הסיפורים שלהם ואז לדעת מה מצב רוחם, אבל מה אני עושה עם המידע הזה? איך אני מגיבה נכון לאותו הלך רוח? במצבים שהאדם מולי עצוב, מודאג, כועס, מתוסכל, מתלונן, בוכה, חולה ועוד. ויש מצבים שאנשים בכלל לא רוצים שום תגובה רק שאקשיב להם, ואני לא יודעת מתי אני אמורה להגיב ומתי לא.
בבקשה, תעזרי לי לעשות סדר בדברים.
החלק הראשון הוא לזהות את הלך הרוח של מי שעומד מולך ולהיות מודעת אליו, והחלק השני הוא לדעת כיצד להגיב לאותו הלך רוח. נכון?
התחלתי להתרגל לשים לב למצב רוחם של אנשים, לא תמיד אני מצליחה לפענח כי הרבה פעמים אנשים עם פאסון, הם מחייכים להראות שהכול בסדר, זה לא צחוק שאני יכולה להגיד לך זה אדם שנהנה בחיים. עם אנשים קרובים אני יכולה להתעניין בהם או לפני הסיפורים שלהם ואז לדעת מה מצב רוחם, אבל מה אני עושה עם המידע הזה? איך אני מגיבה נכון לאותו הלך רוח? במצבים שהאדם מולי עצוב, מודאג, כועס, מתוסכל, מתלונן, בוכה, חולה ועוד. ויש מצבים שאנשים בכלל לא רוצים שום תגובה רק שאקשיב להם, ואני לא יודעת מתי אני אמורה להגיב ומתי לא.
בבקשה, תעזרי לי לעשות סדר בדברים.
ביד רכה
את יכולה לומר לעצמך שאת מסכימה לקבל את ביטוי האהבה ממנו מתוך הידיעה שאת אהובה ובעלת ערך ולא על מנת לחוש אהובה ובעלת ערך. את מזכירה לעצמך שאת יודעת שאת כבר אהובה ובעלת ערך.
אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
מה שאת מציעה זה רעיון מצוין. אבל זה לא מה שאני מתכוונת.
אני רוצה לדעת, מה אני עושה במצב שאני כן רוצה לדחות סיפוקים כמו כניסה למיטה עם גבר (מכול מיני סיבות), אבל אני לא מצליחה לשלוט בדחפים שלי והצרכים הלא מסופקים שלי במגע, באהבה שולטים בי ומכניעים אותי.
_איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
אני צריכה הסבר לשאלה שלך ._
אני שואלת, איזה סוגים של חוויות מכאיבות יש עוד חוץ מ"אני חסרת ערך"? (כדי שאדע לאיזה חוויות מכאיבות אני נזרקת)
אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
מה שאת מציעה זה רעיון מצוין. אבל זה לא מה שאני מתכוונת.
אני רוצה לדעת, מה אני עושה במצב שאני כן רוצה לדחות סיפוקים כמו כניסה למיטה עם גבר (מכול מיני סיבות), אבל אני לא מצליחה לשלוט בדחפים שלי והצרכים הלא מסופקים שלי במגע, באהבה שולטים בי ומכניעים אותי.
_איזה עוד חוויות יש חוץ מ - "אני חסרת ערך"?
אני צריכה הסבר לשאלה שלך ._
אני שואלת, איזה סוגים של חוויות מכאיבות יש עוד חוץ מ"אני חסרת ערך"? (כדי שאדע לאיזה חוויות מכאיבות אני נזרקת)
ביד רכה
את יכולה להתחיל לבחון מהי החוויה הרגשית הבלתי נסבלת שאת מנסה לברוח ממנה בכל אחד מהמצבים. הבריחה היא כמובן אוטומטית ואינסטינקטיבית לגמרי. לאיזו חוויה "נזרקת" באותו הרגע? כאשר תשימי את האצבע על החווייה הספציפית יהיה אפשר לעבוד על הרחבת היכולת להכילה: לבחון מה נדרש לך כדי להצליח להישאר בה מבלי לברוח ממנה.
באופן כללי איזה סוגים של חוויות רגשיות בלתי נסבלות יש שאני יכולה להיזרק אליהן?
באופן כללי איזה סוגים של חוויות רגשיות בלתי נסבלות יש שאני יכולה להיזרק אליהן?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
למה זה חשוב כל כך לא ליפול לבור הקורבנות?
הו, יש הרבה סיבות טובות לכך!. כמו שאני רואה את זה, לנפילה אל בור הקורבנות יש מחירים משמעותיים: אחד מהם הוא הפגיעה המתמשכת בערך העצמי. ברגע שאני תופסת את עצמי לאורך זמן כ"קורבן-מסכן" , אני מתייחסת לעצמי כאדם חלש, חסר אונים, שאפשר ושמותר לפגוע בו. ואז, לא רק שאני לא מקדמת את ההתפתחות של עליה במדרגות הערך העצמי, אני משמרת מצב לא רצוי של ערך עצמי נמוך. מחיר שני קשור לגבולות, והוא למעשה שימור המסר שאני מישהי שאפשר לפגוע בה. אם אני מתמקמת בבור הקורבנות - בעמדה של זאת שעשו לה ופגעו בה - אני נשארת זאת שאפשר להמשיך לפגוע בה, גם בעיני עצמי וגם בעיני אחרים. ולכן, אם אני אנסה להציב גבול מתוך עמדת הקורבן הוא לא ייתפס כגבול אמיתי שנדרש לכבד. המחיר השלישי הוא סבל. זוהי עמדה שבמהותה יש בה סבל ואין בה שמחה. ראית פעם קורבן מסכן אך שמח? . מחיר רביעי - זה פועל כמו רעל: הכעס והמרירות שאני חשה כלפי האחר נמצאים ושוהים בתוכי וגורמים לי נזק. מי שסובל מהם זו בעיקר אני ולא מי שאני שומרת לו טינה. חמישי: אם זה קורה בתוך מערכת יחסים כלשהי זה מרעיל את המערכת. אי אפשר באמת לחוש אהבה לאדם לו אנו במקביל גם שומרים טינה. והמחיר השישי: זוהי עמדה פאסיבית שקשה מאוד להשפיע מתוכה על המציאות ובאמת לנתב אותה לפי רצוננו.
אם משהו מהדברים לא בהיר או דורש הרחבה, אמרי לי.
האם אף אחד לא בוחר להיות עם דפוס של אגואיסט, מרצה או שתלטן וכו'?
לא, אף אחד לא בוחר את זה באופן מודע. הנפש של כולנו בוחרת דפוסים שישמשו אותה כמנגנון הגנה אבל זו תמיד בחירה לא מודעת, שבדרך כלל מתרחשת בשלב מוקדם של החיים (ילדות ונעורים).
האם הדפוס נוצר כתוצאה מחוויות ילדות?
כן, הוא עולה כמנגנון הגנה מול חוויה (או בדרך כלל מול רצף חוויות דומות) שאירעה בילדות ושנתפסה - בעיניים של הילד שהיינו - כמסוכנת וכבלתי אפשרית להכלה. כמבוגרים אנחנו ממשיכים להשתמש בדפוס כמנגנון הגנה למרות שהחוויה כבר לא באמת מאיימת ולא מהווה סכנה קיומית, אלא רק עדיין נתפסת ככזאת על ידי המערך הרגשי. בהכללה גסה - המערך הרגשי שלנו נחשב "יַלְדִּי" והמערך הרציונלי נחשב "מבוגר". בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני הפנים הללו, הילדי והמבוגר (הרגשי והרציונלי), זה לצד זה. במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד. ולכן אנחנו לא תמיד מגיבים באופן רציונלי, "בוגר" והגיוני, אלא באופן רגשי, יַלְדִּי ואוטומטי. תקראי את כל זה מתוך הֵקשר שאין בו כלל שיפוטיות: זה לא שהמצב היַלְדִּי הוא לא בסדר או לא מספיק טוב. הוא מה שהוא, והוא קיים אצל כולנו בלי יוצא מן הכלל: אצלנו, ואצל ההורים שלנו, ואצל החברים שלנו, ואצל בני הזוג שלנו. כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה.
_(ההכרה על ידי אחרים חשובה עוד יותר כאשר מדובר בילד צעיר שלא יודע לעשות את ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שלא ראוי שיעשה לו, ולומד להסיק מההתנהגות כלפיו כיצד ראוי שינהגו בו).
למה לילד אין יכולת לעשות הבחנה בין מה שראוי ולא ראוי שיעשה לו?
אם התעללו בילד בילדות הוא מסיק שכך ראוי שינהגו בו גם בבגרות? האם בגלל זה אנשים נשארים במערכות יחסים מתעללות, בגלל האמונה הזו?_
כן וכן.
במהלך הילדות מתעצבת ונלמדת ההבחנה בין טוב ורע, ראוי ולא ראוי, מותר ואסור, וכן הלאה. זה קורה במסגרת מה שנקרא תהליך החִיבְרוּת (סוציאליזציה). הילד בא אל התהליך הזה פחות או יותר כלוח חלק: הוא לומד מההורה ומעתיק ממנו דרכי התנהגות, דרכי הוויה ואמונות יסוד. בנוסף לתמימות הטבעית הזאת, צריך לקחת בחשבון שמבנה היחסים בין ההורה והילד הוא כזה שיש בו תלות: הילד תלוי בהוריו שימלאו את צרכיו, כולל צרכיו את הרגשיים. אחד הצרכים הרגשיים הבסיסיים הוא לחוש אהוב ורצוי. כל הילדים מותנים באופן אוטומטי לרַצות את הוריהם על מנת שיאהבו אותם. זוהי כפי הנראה התניה אבולוציונית הישרדותית ("כדי לשרוד אני צריך לחוש אהוב ורצוי. כדי להיות אהוב ורצוי אני אֵרָצֶה"). אני חושבת שכחלק מריצוי, הילד גם "מיישר קו" עם ההורה שלו לגבי אמונות היסוד שלו ומעתיק אותן.
אישה,
_התחלתי להתרגל לשים לב למצב רוחם של אנשים, לא תמיד אני מצליחה לפענח כי הרבה פעמים אנשים עם פאסון, הם מחייכים להראות שהכול בסדר, זה לא צחוק שאני יכולה להגיד לך זה אדם שנהנה בחיים. עם אנשים קרובים אני יכולה להתעניין בהם או לפני הסיפורים שלהם ואז לדעת מה מצב רוחם, אבל מה אני עושה עם המידע הזה? איך אני מגיבה נכון לאותו הלך רוח? במצבים שהאדם מולי עצוב, מודאג, כועס, מתוסכל, מתלונן, בוכה, חולה ועוד. ויש מצבים שאנשים בכלל לא רוצים שום תגובה רק שאקשיב להם, ואני לא יודעת מתי אני אמורה להגיב ומתי לא.
בבקשה, תעזרי לי לעשות סדר בדברים._
קודם כל, כל הכבוד על התרגול הנחוש והמעמיק. הרגלת את עצמך לשים את הפוקוס על מי שעומד מולך ולפתח ערנות ורגישות לאדם האחר, וזו התחלה משמעותית. קחי בחשבון שלכולם לא תמיד קל לפענח מצבי רוח כי אנחנו, בני האדם, מותנים לעטות על עצמנו מסכה כחלק מהזהות אותה אנו מציגים לעולם, וכחלק ממנגנוני ההגנה שלנו. לעיתים המסכה הזאת יכולה גם להפוך אותנו ל-לא נגישים. לא תמיד, אבל לעיתים.
לגבי האם להגיב וכיצד, זה מאוד תלוי באדם שעומד מולך, בטיב מערכת היחסים שלך איתו, ובעיקר בצורך וברצון שלו. הייתי מחלקת את התגובות האפשריות לשני סוגים: תגובה של "קלטתי וראיתי אותך" ותגובה של "איך אפשר לעזור לך". הסוג הראשון הוא תגובה שמעבירה את המסר שקלטת מה עובר על האדם שמולך ושראית אותו. זוהי תגובה שנחווית כלא פולשנית והיא מאוד משמעותית כי לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה הכרה, ואת הידיעה שרואים אותנו. המילים יכולות להיות "אני רואה שאת עצובה" או מילים שנותנות לגיטימציה, כמו, "אני מבינה לליבך", "אפשר להבין למה את מרגישה ככה עכשיו", "זה לגיטימי". ושוב, לדעתי התגובה חייבת להיות תלויה בהקשר של הסיטואציה ובסוג מערכת היחסים שיש לך עם אותו אדם. הסוג השני הוא מתן עצה או עזרה מעשית. אני אישית נוהגת בדרך כלל לבקש רשות לפני שאני עושה את זה, או מגיבה כך לאחר שנתבקשתי. אפשר לשאול בפשטות: "אני רואה שאת עצובה, את רוצה לדבר על זה? או רק לקבל חיבוק?".
אם את רוצה לתאר סיטואציות ספציפיות בהן את מתלבטת כיצד כדאי להגיב, את מוזמנת.
מודאגת,
אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
אני רוצה לדעת, מה אני עושה במצב שאני כן רוצה לדחות סיפוקים כמו כניסה למיטה עם גבר (מכול מיני סיבות), אבל אני לא מצליחה לשלוט בדחפים שלי והצרכים הלא מסופקים שלי במגע, באהבה שולטים בי ומכניעים אותי.
כאמור, בטווח הארוך כדאי מאוד לעבוד על ביסוס של ערך עצמי ואהבה עצמית עצמאיים על מנת לא להזדקק להזנה החיצונית הזאת באופן כה דחוף, ועל מנת להיות מסוגלת להגיד לעצמך '"לא" אם מדובר במפגש שאת לא באמת מעוניינת בו. תארי לעצמך שאדם רעב מאוד שלא אכל במשך שבוע צריך לשבת לשולחן עמוס באוכל ולסרב לאוכל שמגישים לו. זה מאוד מאוד קשה. זוהי ציפייה כמעט לא אנושית. אם נקביל את הדוגמא של הארוחה לסיטואציות עימן את מתמודדת, ה"אוכל" שמוצע לך הוא ביטוי של חום, עיטוף ואהבה. נראה לי (ואת תגידי אם אכן כך) שלא מדובר פה בדחפים מיניים בלתי ניתנים לשליטה, אלא בצורך חזק ודחוף לחוש נחשקת, אהובה, רצויה ועטופה.
בלי הפרמטר הזה, ההזנה העצמית, קשה לבסס מצב בו את באמת יכולה לבחור "להימנע מהארוחה שמוגשת לך". לכן אל תוותרי על זה למרות שזו באמת השקעה לטווח ארוך. ובינתיים, עד אז, יש שני דברים שאת יכולה לעשות: האחד, לא להלקות את עצמך כאשר כן נענית לצורך ולדחף שלך. להתייחס לעצמך, להתנהלות שלך, כולל אל מה שאת מגדירה כ"נפילות", ביד רכה. זה אומר שאם זה כבר קרה, לאחר מעשה - התגובה הנכונה לעצמך תהיה להבין לליבך ולהביט על עצמך באמפתיה. זה יהיה מאוד לא מועיל ואפילו מחליש אם תכעסי על עצמך או אם תתאכזבי מעצמך. ההלקאה היא לא זאת שתמנע את ההיענות שלך לגבר בפעם הבאה, ואולי אפילו תעודד אותה.
הדבר השני הוא לבחון בזמן אמת מהי החוויה שאת צריכה לחוות אם תסרבי, ולנסות להרחיב את ההסכמה שלך לחוות אותה. כרגע יש הימנעות אינסטינקטיבית לחוות אותה ואפשר לטפח במקומה הסכמה מודעת. האם את יכולה לשים את האצבע על החוויה? מה יהיה מכאיב מדי אם תסרבי?
אני שואלת, איזה סוגים של חוויות מכאיבות יש עוד חוץ מ"אני חסרת ערך"? (כדי שאדע לאיזה חוויות מכאיבות אני נזרקת)
באופן כללי איזה סוגים של חוויות רגשיות בלתי נסבלות יש שאני יכולה להיזרק אליהן?
אני עונה על שתי השאלות הללו יחד. חוויה היא "בלתי נסבלת" משום שהיא מכאיבה ומפחידה, ונתפסת על ידי המערך הרגשי כבלתי אפשרי וכמסוכן. הכאב הוא תמיד סובייקטיבי, ומהווה כאב כאשר אנחנו מאמינים שמה שהוא אומר הוא אמיתי. כלומר, חוויית ה"אני חסרת ערך" מכאיבה כאשר מי שחווה אותה אכן מאמינה שהיא חסרת ערך, שזה נכון.
באופן כללי, כל חוויה שקשורה איכשהו לרעיון שאני חסרת ערך, לא אהובה, לא משמעותית או לא קיימת – יכולה להיות חוויה מכאיבה ובלתי נסבלת. יש אינסוף גוונים של חוויות וזה משתנה מאדם לאדם. בגדול זה יכול להיות: אני לא אהובה, לא ראויה להיות אהובה, לא רצויה, לא נחשקת, בלתי נראית, שקופה, לא חכמה, לא יפה, לא מספיק טובה, לא בסדר. ועוד ועוד. כל מילה שנחשבת כמילת גנאי יכולה לייצר חוויה מכאיבה עבור אדם מסויים. כאמור, זה סובייקטיבי.
למה זה חשוב כל כך לא ליפול לבור הקורבנות?
הו, יש הרבה סיבות טובות לכך!
. כמו שאני רואה את זה, לנפילה אל בור הקורבנות יש מחירים משמעותיים: אחד מהם הוא הפגיעה המתמשכת בערך העצמי. ברגע שאני תופסת את עצמי לאורך זמן כ"קורבן-מסכן" , אני מתייחסת לעצמי כאדם חלש, חסר אונים, שאפשר ושמותר לפגוע בו. ואז, לא רק שאני לא מקדמת את ההתפתחות של עליה במדרגות הערך העצמי, אני משמרת מצב לא רצוי של ערך עצמי נמוך. מחיר שני קשור לגבולות, והוא למעשה שימור המסר שאני מישהי שאפשר לפגוע בה. אם אני מתמקמת בבור הקורבנות - בעמדה של זאת שעשו לה ופגעו בה - אני נשארת זאת שאפשר להמשיך לפגוע בה, גם בעיני עצמי וגם בעיני אחרים. ולכן, אם אני אנסה להציב גבול מתוך עמדת הקורבן הוא לא ייתפס כגבול אמיתי שנדרש לכבד. המחיר השלישי הוא סבל. זוהי עמדה שבמהותה יש בה סבל ואין בה שמחה. ראית פעם קורבן מסכן אך שמח? . מחיר רביעי - זה פועל כמו רעל: הכעס והמרירות שאני חשה כלפי האחר נמצאים ושוהים בתוכי וגורמים לי נזק. מי שסובל מהם זו בעיקר אני ולא מי שאני שומרת לו טינה. חמישי: אם זה קורה בתוך מערכת יחסים כלשהי זה מרעיל את המערכת. אי אפשר באמת לחוש אהבה לאדם לו אנו במקביל גם שומרים טינה. והמחיר השישי: זוהי עמדה פאסיבית שקשה מאוד להשפיע מתוכה על המציאות ובאמת לנתב אותה לפי רצוננו.אם משהו מהדברים לא בהיר או דורש הרחבה, אמרי לי.
האם אף אחד לא בוחר להיות עם דפוס של אגואיסט, מרצה או שתלטן וכו'?
לא, אף אחד לא בוחר את זה באופן מודע. הנפש של כולנו בוחרת דפוסים שישמשו אותה כמנגנון הגנה אבל זו תמיד בחירה לא מודעת, שבדרך כלל מתרחשת בשלב מוקדם של החיים (ילדות ונעורים).
האם הדפוס נוצר כתוצאה מחוויות ילדות?
כן, הוא עולה כמנגנון הגנה מול חוויה (או בדרך כלל מול רצף חוויות דומות) שאירעה בילדות ושנתפסה - בעיניים של הילד שהיינו - כמסוכנת וכבלתי אפשרית להכלה. כמבוגרים אנחנו ממשיכים להשתמש בדפוס כמנגנון הגנה למרות שהחוויה כבר לא באמת מאיימת ולא מהווה סכנה קיומית, אלא רק עדיין נתפסת ככזאת על ידי המערך הרגשי. בהכללה גסה - המערך הרגשי שלנו נחשב "יַלְדִּי" והמערך הרציונלי נחשב "מבוגר". בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני הפנים הללו, הילדי והמבוגר (הרגשי והרציונלי), זה לצד זה. במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד. ולכן אנחנו לא תמיד מגיבים באופן רציונלי, "בוגר" והגיוני, אלא באופן רגשי, יַלְדִּי ואוטומטי. תקראי את כל זה מתוך הֵקשר שאין בו כלל שיפוטיות: זה לא שהמצב היַלְדִּי הוא לא בסדר או לא מספיק טוב. הוא מה שהוא, והוא קיים אצל כולנו בלי יוצא מן הכלל: אצלנו, ואצל ההורים שלנו, ואצל החברים שלנו, ואצל בני הזוג שלנו
. כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה._(ההכרה על ידי אחרים חשובה עוד יותר כאשר מדובר בילד צעיר שלא יודע לעשות את ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שלא ראוי שיעשה לו, ולומד להסיק מההתנהגות כלפיו כיצד ראוי שינהגו בו).
למה לילד אין יכולת לעשות הבחנה בין מה שראוי ולא ראוי שיעשה לו?
אם התעללו בילד בילדות הוא מסיק שכך ראוי שינהגו בו גם בבגרות? האם בגלל זה אנשים נשארים במערכות יחסים מתעללות, בגלל האמונה הזו?_
כן וכן.
במהלך הילדות מתעצבת ונלמדת ההבחנה בין טוב ורע, ראוי ולא ראוי, מותר ואסור, וכן הלאה. זה קורה במסגרת מה שנקרא תהליך החִיבְרוּת (סוציאליזציה). הילד בא אל התהליך הזה פחות או יותר כלוח חלק: הוא לומד מההורה ומעתיק ממנו דרכי התנהגות, דרכי הוויה ואמונות יסוד. בנוסף לתמימות הטבעית הזאת, צריך לקחת בחשבון שמבנה היחסים בין ההורה והילד הוא כזה שיש בו תלות: הילד תלוי בהוריו שימלאו את צרכיו, כולל צרכיו את הרגשיים. אחד הצרכים הרגשיים הבסיסיים הוא לחוש אהוב ורצוי. כל הילדים מותנים באופן אוטומטי לרַצות את הוריהם על מנת שיאהבו אותם. זוהי כפי הנראה התניה אבולוציונית הישרדותית ("כדי לשרוד אני צריך לחוש אהוב ורצוי. כדי להיות אהוב ורצוי אני אֵרָצֶה"). אני חושבת שכחלק מריצוי, הילד גם "מיישר קו" עם ההורה שלו לגבי אמונות היסוד שלו ומעתיק אותן.
אישה,
_התחלתי להתרגל לשים לב למצב רוחם של אנשים, לא תמיד אני מצליחה לפענח כי הרבה פעמים אנשים עם פאסון, הם מחייכים להראות שהכול בסדר, זה לא צחוק שאני יכולה להגיד לך זה אדם שנהנה בחיים. עם אנשים קרובים אני יכולה להתעניין בהם או לפני הסיפורים שלהם ואז לדעת מה מצב רוחם, אבל מה אני עושה עם המידע הזה? איך אני מגיבה נכון לאותו הלך רוח? במצבים שהאדם מולי עצוב, מודאג, כועס, מתוסכל, מתלונן, בוכה, חולה ועוד. ויש מצבים שאנשים בכלל לא רוצים שום תגובה רק שאקשיב להם, ואני לא יודעת מתי אני אמורה להגיב ומתי לא.
בבקשה, תעזרי לי לעשות סדר בדברים._
קודם כל, כל הכבוד על התרגול הנחוש והמעמיק
. הרגלת את עצמך לשים את הפוקוס על מי שעומד מולך ולפתח ערנות ורגישות לאדם האחר, וזו התחלה משמעותית. קחי בחשבון שלכולם לא תמיד קל לפענח מצבי רוח כי אנחנו, בני האדם, מותנים לעטות על עצמנו מסכה כחלק מהזהות אותה אנו מציגים לעולם, וכחלק ממנגנוני ההגנה שלנו. לעיתים המסכה הזאת יכולה גם להפוך אותנו ל-לא נגישים. לא תמיד, אבל לעיתים.לגבי האם להגיב וכיצד, זה מאוד תלוי באדם שעומד מולך, בטיב מערכת היחסים שלך איתו, ובעיקר בצורך וברצון שלו. הייתי מחלקת את התגובות האפשריות לשני סוגים: תגובה של "קלטתי וראיתי אותך" ותגובה של "איך אפשר לעזור לך". הסוג הראשון הוא תגובה שמעבירה את המסר שקלטת מה עובר על האדם שמולך ושראית אותו. זוהי תגובה שנחווית כלא פולשנית והיא מאוד משמעותית כי לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה הכרה, ואת הידיעה שרואים אותנו. המילים יכולות להיות "אני רואה שאת עצובה" או מילים שנותנות לגיטימציה, כמו, "אני מבינה לליבך", "אפשר להבין למה את מרגישה ככה עכשיו", "זה לגיטימי". ושוב, לדעתי התגובה חייבת להיות תלויה בהקשר של הסיטואציה ובסוג מערכת היחסים שיש לך עם אותו אדם. הסוג השני הוא מתן עצה או עזרה מעשית. אני אישית נוהגת בדרך כלל לבקש רשות לפני שאני עושה את זה, או מגיבה כך לאחר שנתבקשתי. אפשר לשאול בפשטות: "אני רואה שאת עצובה, את רוצה לדבר על זה? או רק לקבל חיבוק?".
אם את רוצה לתאר סיטואציות ספציפיות בהן את מתלבטת כיצד כדאי להגיב, את מוזמנת.
מודאגת,
אני רוצה להגיע לסיטואציה מתוך מקום של בחירה ושליטה ולא מתוך מקום של דחפים שקשה לי לשלוט עליהם.
אני רוצה לדעת, מה אני עושה במצב שאני כן רוצה לדחות סיפוקים כמו כניסה למיטה עם גבר (מכול מיני סיבות), אבל אני לא מצליחה לשלוט בדחפים שלי והצרכים הלא מסופקים שלי במגע, באהבה שולטים בי ומכניעים אותי.
כאמור, בטווח הארוך כדאי מאוד לעבוד על ביסוס של ערך עצמי ואהבה עצמית עצמאיים על מנת לא להזדקק להזנה החיצונית הזאת באופן כה דחוף, ועל מנת להיות מסוגלת להגיד לעצמך '"לא" אם מדובר במפגש שאת לא באמת מעוניינת בו. תארי לעצמך שאדם רעב מאוד שלא אכל במשך שבוע צריך לשבת לשולחן עמוס באוכל ולסרב לאוכל שמגישים לו. זה מאוד מאוד קשה. זוהי ציפייה כמעט לא אנושית
. אם נקביל את הדוגמא של הארוחה לסיטואציות עימן את מתמודדת, ה"אוכל" שמוצע לך הוא ביטוי של חום, עיטוף ואהבה. נראה לי (ואת תגידי אם אכן כך) שלא מדובר פה בדחפים מיניים בלתי ניתנים לשליטה, אלא בצורך חזק ודחוף לחוש נחשקת, אהובה, רצויה ועטופה.בלי הפרמטר הזה, ההזנה העצמית, קשה לבסס מצב בו את באמת יכולה לבחור "להימנע מהארוחה שמוגשת לך". לכן אל תוותרי על זה למרות שזו באמת השקעה לטווח ארוך. ובינתיים, עד אז, יש שני דברים שאת יכולה לעשות: האחד, לא להלקות את עצמך כאשר כן נענית לצורך ולדחף שלך. להתייחס לעצמך, להתנהלות שלך, כולל אל מה שאת מגדירה כ"נפילות", ביד רכה. זה אומר שאם זה כבר קרה, לאחר מעשה - התגובה הנכונה לעצמך תהיה להבין לליבך ולהביט על עצמך באמפתיה. זה יהיה מאוד לא מועיל ואפילו מחליש אם תכעסי על עצמך או אם תתאכזבי מעצמך. ההלקאה היא לא זאת שתמנע את ההיענות שלך לגבר בפעם הבאה, ואולי אפילו תעודד אותה.
הדבר השני הוא לבחון בזמן אמת מהי החוויה שאת צריכה לחוות אם תסרבי, ולנסות להרחיב את ההסכמה שלך לחוות אותה. כרגע יש הימנעות אינסטינקטיבית לחוות אותה ואפשר לטפח במקומה הסכמה מודעת. האם את יכולה לשים את האצבע על החוויה? מה יהיה מכאיב מדי אם תסרבי?
אני שואלת, איזה סוגים של חוויות מכאיבות יש עוד חוץ מ"אני חסרת ערך"? (כדי שאדע לאיזה חוויות מכאיבות אני נזרקת)
באופן כללי איזה סוגים של חוויות רגשיות בלתי נסבלות יש שאני יכולה להיזרק אליהן?
אני עונה על שתי השאלות הללו יחד. חוויה היא "בלתי נסבלת" משום שהיא מכאיבה ומפחידה, ונתפסת על ידי המערך הרגשי כבלתי אפשרי וכמסוכן. הכאב הוא תמיד סובייקטיבי, ומהווה כאב כאשר אנחנו מאמינים שמה שהוא אומר הוא אמיתי. כלומר, חוויית ה"אני חסרת ערך" מכאיבה כאשר מי שחווה אותה אכן מאמינה שהיא חסרת ערך, שזה נכון.
באופן כללי, כל חוויה שקשורה איכשהו לרעיון שאני חסרת ערך, לא אהובה, לא משמעותית או לא קיימת – יכולה להיות חוויה מכאיבה ובלתי נסבלת. יש אינסוף גוונים של חוויות וזה משתנה מאדם לאדם. בגדול זה יכול להיות: אני לא אהובה, לא ראויה להיות אהובה, לא רצויה, לא נחשקת, בלתי נראית, שקופה, לא חכמה, לא יפה, לא מספיק טובה, לא בסדר. ועוד ועוד. כל מילה שנחשבת כמילת גנאי יכולה לייצר חוויה מכאיבה עבור אדם מסויים. כאמור, זה סובייקטיבי.
ביד רכה
שבוע טוב עירית,
מדברים כל כך הרבה על אהבה עצמית והערכה עצמית.
איך בן אדם עם אהבה והערכה עצמית גבוהה מתייחס לעצמו?
מה הוא מרשה/לא מרשה מאחרים שיתנהגו אליו?
איך הוא מתייחס לאחרים?
תודה.
מדברים כל כך הרבה על אהבה עצמית והערכה עצמית.
איך בן אדם עם אהבה והערכה עצמית גבוהה מתייחס לעצמו?
מה הוא מרשה/לא מרשה מאחרים שיתנהגו אליו?
איך הוא מתייחס לאחרים?
תודה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
שלום לך אהבה,
_איך בן אדם עם אהבה והערכה עצמית גבוהה מתייחס לעצמו?
מה הוא מרשה/לא מרשה מאחרים שיתנהגו אליו?
איך הוא מתייחס לאחרים?_
עניתי לא מזמן על שאלה דומה, בדף הזה.
תראי בהודעה שלהלן, את תשובתי ל יש לי שאלה (שתי הפסקאות האחרונות בתשובה): ביד רכה (2014-12-01T16:39:59)
אם תרצי הרחבה על הנאמר שם, כווני אותי מהי בדיוק.
אני אוסיף שאדם כזה מאפשר לאחרים להתייחס אליו בכבוד ובאופן מעצים. והוא לא מאפשר וגם לא "מזמין" יחס מחליש ומקטין.
לאנשים אחרים הוא מתייחס באופן כללי בכבוד ובאופן מעצים, משום שהוא לא חש צורך להקטין אותם (יש לנו נטייה "להנמיך" אחרים כדי לחוש גבוהים, כאשר אנחנו חשים "נפילת ערך עצמי". זה מנגנון אוטומטי שנותן לנו אשליית גובה. אני חושבת שזה קרה לפחות פעם אחת (אם לא יותר) לכל אחד מאיתנו.
_איך בן אדם עם אהבה והערכה עצמית גבוהה מתייחס לעצמו?
מה הוא מרשה/לא מרשה מאחרים שיתנהגו אליו?
איך הוא מתייחס לאחרים?_
עניתי לא מזמן על שאלה דומה, בדף הזה
.תראי בהודעה שלהלן, את תשובתי ל יש לי שאלה (שתי הפסקאות האחרונות בתשובה): ביד רכה (2014-12-01T16:39:59)
אם תרצי הרחבה על הנאמר שם, כווני אותי מהי בדיוק.
אני אוסיף שאדם כזה מאפשר לאחרים להתייחס אליו בכבוד ובאופן מעצים. והוא לא מאפשר וגם לא "מזמין" יחס מחליש ומקטין.
לאנשים אחרים הוא מתייחס באופן כללי בכבוד ובאופן מעצים, משום שהוא לא חש צורך להקטין אותם (יש לנו נטייה "להנמיך" אחרים כדי לחוש גבוהים, כאשר אנחנו חשים "נפילת ערך עצמי"
. זה מנגנון אוטומטי שנותן לנו אשליית גובה. אני חושבת שזה קרה לפחות פעם אחת (אם לא יותר) לכל אחד מאיתנו.ביד רכה
תודה עירית.
מה שכתוב בהודעה 01/12, נראה לי התוצאה של האהבה והערכה עצמית.
השאלה שלי, מה זה אומר להתייחס לעצמי בכבוד, באהבה ובהערכה? מה זה דורש ממני לעשות לעצמי?
מה שכתוב בהודעה 01/12, נראה לי התוצאה של האהבה והערכה עצמית.
השאלה שלי, מה זה אומר להתייחס לעצמי בכבוד, באהבה ובהערכה? מה זה דורש ממני לעשות לעצמי?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אהבה,
מה זה אומר להתייחס לעצמי בכבוד, באהבה ובהערכה? מה זה דורש ממני לעשות לעצמי?
אני מבינה.
עולים לי כמה דברים. זה אומר:
מה זה אומר להתייחס לעצמי בכבוד, באהבה ובהערכה? מה זה דורש ממני לעשות לעצמי?
אני מבינה.
עולים לי כמה דברים. זה אומר:
- לדבר אל עצמי יפה, בשפה מעצימה, ובצורה מפרגנת שאין בה הלקאה עצמית או הקטנה.
- לראות את הצרכים שלי ולתת להם מענה.
- לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי.
- לשים גבול ברור ואפקטיבי כאשר אדם אחר מנסה לחצות אותו. בדרך כלל במצב של אהבה והערכה עצמית אין צורך "לעבוד" בהצבת הגבול כי זה משהו שכבר משודר החוצה (השדר של "אסור לפגוע בי").
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
המערך הרגשי שלנו נחשב "יַלְדִּי" והמערך הרציונלי נחשב "מבוגר". בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני הפנים הללו, הילדי והמבוגר (הרגשי והרציונלי), זה לצד זה.
מה ההבדלים בין המערך הרגשי הילדי לבין המערך הרציונלי הבוגר?האם המערך הרגשי הילדי מגיע לאיזון עם המערך הרציונלי הבוגר?
במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד.
האם תוכלי להרחיב בבקשה את הנושא?
כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה.
האם כל התנגשות/ריב בין שניים זה תגובה של הצד הילדי שבנו? למה? מה אי אפשר לריב ממקום בוגר?
תודה
מה ההבדלים בין המערך הרגשי הילדי לבין המערך הרציונלי הבוגר?האם המערך הרגשי הילדי מגיע לאיזון עם המערך הרציונלי הבוגר?
במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד.
האם תוכלי להרחיב בבקשה את הנושא?
כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה.
האם כל התנגשות/ריב בין שניים זה תגובה של הצד הילדי שבנו? למה? מה אי אפשר לריב ממקום בוגר?
תודה
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
_המערך הרגשי שלנו נחשב "יַלְדִּי" והמערך הרציונלי נחשב "מבוגר". בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני הפנים הללו, הילדי והמבוגר (הרגשי והרציונלי), זה לצד זה.
מה ההבדלים בין המערך הרגשי הילדי לבין המערך הרציונלי הבוגר?_
הרובד הרציונלי מתפתח מהר יותר, ו"מבין עניין" יותר בקלות, והרובד הרגשי מתקדם לאט יותר. למשל, את יודעת "בשכל", ברובד הרציונלי שלך, שאת ראויה לאהבה. הרי הבנת את זה מזמן. למערך הרגשי לוקח הרבה יותר זמן להטמיע את ההבנה הזאת. זה לא שמעצם היותו של המערך הרציונלי ה"מבוגר", הוא טוב יותר. שני הרבדים פשוט שונים במהות שלהם: אחד הוא מערך של מחשבות והשני מערך של רגשות. בנוסף, המערך הרציונלי שלנו מסכים יותר בקלות שנוותר על מגנוני ההגנה. המערך הרגשי פחות, משום שהוא זה שצריך להתמודד עם הפחד והכאב שהאדם יפגוש ללא אותן הגנות. הוא זה שחווה את הפחד ואת הכאב.
האם המערך הרגשי הילדי מגיע לאיזון עם המערך הרציונלי הבוגר?
אני חושבת שמעצם השוני במהות של שני הרבדים הללו הפער תמיד יתקיים (כמו שתמיד יהיה קיים פער בין מחשבה לבין רגש, מעצם המהות השונה של כל אחד מהם), אבל אפשר לצמצם אותו יותר ויותר. ככל שמתחזק הביטחון הפנימי, כך האדם מעז יותר להתמודד עם דברים שבעבר הבהילו מאוד את החלק הרגשי/ילדי שלו.
__במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד.
האם תוכלי להרחיב בבקשה את הנושא?_
אם אני למשל חווה דחייה (ולא משנה כרגע אם זו דחייה שהתרחשה באמת או דחייה מדומיינת. מדומיינת זה אומר שנכנסתי "לסרט", כלומר שפירשתי משפט שמישהו אמר במובן של "הוא לא רוצה בחברתי" כאשר זאת לא היתה כלל כוונתו). אז אם חוויתי סיטואציה שבה מישהו דחה אותי מעליו, ואם במקרה אני נושאת בתוכי פצע לא מטופל של היותי "לא רצויה" (כלומר, מדובר במצב שהוא מלכתחילה טעון עבורי) – אני אחווה את כל מה שקרה, וגם אגיב אל מה שקרה, כילדה מבוהלת שמבקשת הקלה מיידית על הכאב הבלתי נסבל. כאשר הפצע הזה יטופל והסיטואציה הספציפית הזאת תפסיק להיות טעונה עבורי, יש סיכוי טוב שאני אגיב אליה בצורה רציונלית, בצורה ה"מבוגרת": למשל, אני אגיד, "אוקיי, הוא לא מעוניין, סבבה. זה לא נעים אבל מותר לו." וזהו, זה לא יפעיל אותי כל כך מבחינה רגשית. כל ההתייחסות שלי למצב תהיה יותר עניינית ולא תוציא אותי מאיזון.
_כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה.
האם כל התנגשות/ריב בין שניים זה תגובה של הצד הילדי שבנו? למה? מה אי אפשר לריב ממקום בוגר?_
השאלה היא מה זה אומר 'לריב ממקום בוגר'. אם מדובר בחילוקי דעות בהם כל אחד מהצדדים מביע את דעתו בצורה עניינית, שלווה ולא טעונה, כל אחד מהם מקבל את דברי הצד השני בהבנה, ואף כפתור פנימי לא הופעל שם – אפשר יהיה לומר שמי שמתדיין פה אלה הם שני "מבוגרים". אבל בדרך כלל כאשר מדובר במריבה, מעורבים בה רגשות טעונים, עלבונות, "סרטים" ששני הצדדים או אחד מהם נכנס אליהם, דחף כביכול בלתי נשלט להוכיח ש"אני צודק", וכן הלאה. וזה כבר מערב את הילדים שבחבורה. זה נורמלי, זה טבעי, זה קורה לכל אדם באשר הוא מעצם היותו בנאדם.
האם זה נתן לך מענה לשאלות?
_המערך הרגשי שלנו נחשב "יַלְדִּי" והמערך הרציונלי נחשב "מבוגר". בכל אחד מאיתנו מתקיימים שני הפנים הללו, הילדי והמבוגר (הרגשי והרציונלי), זה לצד זה.
מה ההבדלים בין המערך הרגשי הילדי לבין המערך הרציונלי הבוגר?_
הרובד הרציונלי מתפתח מהר יותר, ו"מבין עניין" יותר בקלות
, והרובד הרגשי מתקדם לאט יותר. למשל, את יודעת "בשכל", ברובד הרציונלי שלך, שאת ראויה לאהבה. הרי הבנת את זה מזמן. למערך הרגשי לוקח הרבה יותר זמן להטמיע את ההבנה הזאת. זה לא שמעצם היותו של המערך הרציונלי ה"מבוגר", הוא טוב יותר. שני הרבדים פשוט שונים במהות שלהם: אחד הוא מערך של מחשבות והשני מערך של רגשות. בנוסף, המערך הרציונלי שלנו מסכים יותר בקלות שנוותר על מגנוני ההגנה. המערך הרגשי פחות, משום שהוא זה שצריך להתמודד עם הפחד והכאב שהאדם יפגוש ללא אותן הגנות. הוא זה שחווה את הפחד ואת הכאב.האם המערך הרגשי הילדי מגיע לאיזון עם המערך הרציונלי הבוגר?
אני חושבת שמעצם השוני במהות של שני הרבדים הללו הפער תמיד יתקיים (כמו שתמיד יהיה קיים פער בין מחשבה לבין רגש, מעצם המהות השונה של כל אחד מהם), אבל אפשר לצמצם אותו יותר ויותר. ככל שמתחזק הביטחון הפנימי, כך האדם מעז יותר להתמודד עם דברים שבעבר הבהילו מאוד את החלק הרגשי/ילדי שלו.
__במצבים שנתפסים כטעונים עבורנו אנחנו מתפקדים כמבוגרים שמביטים על הסיטואציה בעיניים של ילד.
האם תוכלי להרחיב בבקשה את הנושא?_
אם אני למשל חווה דחייה (ולא משנה כרגע אם זו דחייה שהתרחשה באמת או דחייה מדומיינת. מדומיינת זה אומר שנכנסתי "לסרט", כלומר שפירשתי משפט שמישהו אמר במובן של "הוא לא רוצה בחברתי" כאשר זאת לא היתה כלל כוונתו). אז אם חוויתי סיטואציה שבה מישהו דחה אותי מעליו, ואם במקרה אני נושאת בתוכי פצע לא מטופל של היותי "לא רצויה" (כלומר, מדובר במצב שהוא מלכתחילה טעון עבורי) – אני אחווה את כל מה שקרה, וגם אגיב אל מה שקרה, כילדה מבוהלת שמבקשת הקלה מיידית על הכאב הבלתי נסבל. כאשר הפצע הזה יטופל והסיטואציה הספציפית הזאת תפסיק להיות טעונה עבורי, יש סיכוי טוב שאני אגיב אליה בצורה רציונלית, בצורה ה"מבוגרת": למשל, אני אגיד, "אוקיי, הוא לא מעוניין, סבבה. זה לא נעים אבל מותר לו." וזהו, זה לא יפעיל אותי כל כך מבחינה רגשית. כל ההתייחסות שלי למצב תהיה יותר עניינית ולא תוציא אותי מאיזון.
_כאשר שני אנשים מתנגשים או רבים ביניהם, זה בדרך כלל כי שניהם מגיבים מתוך מצב יַלְדִּי, כי שניהם "נזרקו" למצב הזה.
האם כל התנגשות/ריב בין שניים זה תגובה של הצד הילדי שבנו? למה? מה אי אפשר לריב ממקום בוגר?_
השאלה היא מה זה אומר 'לריב ממקום בוגר'. אם מדובר בחילוקי דעות בהם כל אחד מהצדדים מביע את דעתו בצורה עניינית, שלווה ולא טעונה, כל אחד מהם מקבל את דברי הצד השני בהבנה, ואף כפתור פנימי לא הופעל שם – אפשר יהיה לומר שמי שמתדיין פה אלה הם שני "מבוגרים". אבל בדרך כלל כאשר מדובר במריבה, מעורבים בה רגשות טעונים, עלבונות, "סרטים" ששני הצדדים או אחד מהם נכנס אליהם, דחף כביכול בלתי נשלט להוכיח ש"אני צודק", וכן הלאה. וזה כבר מערב את הילדים שבחבורה
. זה נורמלי, זה טבעי, זה קורה לכל אדם באשר הוא מעצם היותו בנאדם.האם זה נתן לך מענה לשאלות?
ביד רכה
קחי בחשבון שלכולם לא תמיד קל לפענח מצבי רוח כי אנחנו, בני האדם, מותנים לעטות על עצמנו מסכה כחלק מהזהות אותה אנו מציגים לעולם, וכחלק ממנגנוני ההגנה שלנו. לעיתים המסכה הזאת יכולה גם להפוך אותנו ל-לא נגישים.
האם יש אפשרות לזהות אצל אדם מתי מדובר במסיכה?
אם את רוצה לתאר סיטואציות ספציפיות בהן את מתלבטת כיצד כדאי להגיב, את מוזמנת.
מצב שאדם קרוב לי או רחוק מתלונן/מקטר על אדם/מצב מסוים, לדוגמה, אישה שמקטרת על מעשיו של בעלה או חברה קרובה שמתלוננת על חברה אחרת ועוד.
מצב שאני קולטת שאדם קרוב חסר שקט/מוטרד.
מצב שאדם קרוב כועס או צועק או מתפרץ עליי פתאום.
מצב שאדם קרוב או רחוק כואב/בוכה, כשאני רואה אדם במצוקה.
מצב שאדם מודאג, מרגיש חוסר וודאות לגבי מצב מסוים?
באופן כללי, הייתי רוצה לדעת באיזה מצבים כדאי להתעניין ולשאול, ולהציע את עזרתי?
איך אני יודעת שבן אדם קשוב אליי,ונמצא איתי באמת? כי לעתים אנשים איתי ולא באמת קשובים אליי.
תודה
האם יש אפשרות לזהות אצל אדם מתי מדובר במסיכה?
אם את רוצה לתאר סיטואציות ספציפיות בהן את מתלבטת כיצד כדאי להגיב, את מוזמנת.
מצב שאדם קרוב לי או רחוק מתלונן/מקטר על אדם/מצב מסוים, לדוגמה, אישה שמקטרת על מעשיו של בעלה או חברה קרובה שמתלוננת על חברה אחרת ועוד.
מצב שאני קולטת שאדם קרוב חסר שקט/מוטרד.
מצב שאדם קרוב כועס או צועק או מתפרץ עליי פתאום.
מצב שאדם קרוב או רחוק כואב/בוכה, כשאני רואה אדם במצוקה.
מצב שאדם מודאג, מרגיש חוסר וודאות לגבי מצב מסוים?
באופן כללי, הייתי רוצה לדעת באיזה מצבים כדאי להתעניין ולשאול, ולהציע את עזרתי?
איך אני יודעת שבן אדם קשוב אליי,ונמצא איתי באמת? כי לעתים אנשים איתי ולא באמת קשובים אליי.
תודה
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
האם מנגנוני ההגנה נחשבים גם לתכונות אופי?
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
ביד רכה
מה עושים עם רגשי אשמה קשים?
רגשי אשמה שפוגעים ביכולת לתפקד באופן בסיסי .
לאכול, לשתות, לישון , לדבר על דברים אחרים? לתפקד בסיטואציות חברתיות ובעבודה?
גם שנים אחרי.
רגשי אשמה שפוגעים ביכולת לתפקד באופן בסיסי .
לאכול, לשתות, לישון , לדבר על דברים אחרים? לתפקד בסיטואציות חברתיות ובעבודה?
גם שנים אחרי.
ביד רכה
שלום עירית, תודה רבה על הדף הנפלא הזה.
אשמח לשמוע את דעתך על הדילמה שלי:
בהיותי מודעת לכאב שנגרם לי בתור ילדה אני מנסה למנוע את הכאב ואי הנוחות הזה מביתי. הבעיה היא שחלק מהזמן אני מרגישה שבזה שאני עוטפת אותה בצמר גפן אני עלולה גם להזיק לה כי העולם שלה הרבה יותר רחב ממני בלבד ואנשים אחרים לא ינסו למנוע ממנה כאב כמוני. בעיה שניה היא שבן זוגי לא מסכים עם הנסיונות שלי למנוע ממנה כאב וביקורת. אז נכון, אני מאוד משתדלת לא לבקר אותה אבל הוא עושה את זה חופשי. אני לא בטוחה אם המאמצים שלי שווים משהו בתנאים האלה. הבעיה השלישית היא שבמאמצי לעשות לבת שלי טוב, אני לפעמים עושה לא טוב על חשבוני. אז אני מלמדת אותה להקריב את הטוב שלה למען אנשים אחרים - שזה לא חיובי בעיני וגם לי לא טוב! בקיצור אני מאוד מבולבלת.
אני רוצה לגדל אדם שלם, במילים שלך:
_-לדבר אל עצמי יפה, בשפה מעצימה, ובצורה מפרגנת שאין בה הלקאה עצמית או הקטנה.
תודה רבה על העזרה.
אשמח לשמוע את דעתך על הדילמה שלי:
בהיותי מודעת לכאב שנגרם לי בתור ילדה אני מנסה למנוע את הכאב ואי הנוחות הזה מביתי. הבעיה היא שחלק מהזמן אני מרגישה שבזה שאני עוטפת אותה בצמר גפן אני עלולה גם להזיק לה כי העולם שלה הרבה יותר רחב ממני בלבד ואנשים אחרים לא ינסו למנוע ממנה כאב כמוני. בעיה שניה היא שבן זוגי לא מסכים עם הנסיונות שלי למנוע ממנה כאב וביקורת. אז נכון, אני מאוד משתדלת לא לבקר אותה אבל הוא עושה את זה חופשי. אני לא בטוחה אם המאמצים שלי שווים משהו בתנאים האלה. הבעיה השלישית היא שבמאמצי לעשות לבת שלי טוב, אני לפעמים עושה לא טוב על חשבוני. אז אני מלמדת אותה להקריב את הטוב שלה למען אנשים אחרים - שזה לא חיובי בעיני וגם לי לא טוב! בקיצור אני מאוד מבולבלת.
אני רוצה לגדל אדם שלם, במילים שלך:
_-לדבר אל עצמי יפה, בשפה מעצימה, ובצורה מפרגנת שאין בה הלקאה עצמית או הקטנה.
- לראות את הצרכים שלי ולתת להם מענה.
- לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי.
- לשים גבול ברור ואפקטיבי כאשר אדם אחר מנסה לחצות אותו._
תודה רבה על העזרה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אישה,
האם יש אפשרות לזהות אצל אדם מתי מדובר במסיכה?
ראשית, במידה כזו או אחרת, כולנו עוטים על עצמנו מסכה כחלק מהזהות אותה מציגים לעצמנו ולעולם. אז במובן מסויים אפשר לומר שתמיד ישנה מסכה. מסכה, שהיא הזהות, שהיא האישיות, שהיא למעשה סך מנגנוני ההגנה שלנו. למסכה הזאת התכוונתי. כמובן שיש לזה דרגות שונות: ישנם מצבים ורגעים בהם אנחנו מעזים לבוא עם פחות הגנות, וישנם מצבים בחיים בהם הנפש שלנו סבורה שעדיף לה לבוא מבוצרת. לכן יש פה עניין של מידתיות.
אתן לך דוגמא למסכה. למשל, אדם מסויים הגיע למסקנה (לא מודעת כנראה) שזה יהיה מסוכן לחשוף ולבטא את הפן האגואיסטי שבו (וכל אדם באשר הוא יש פן כזה). 'מסוכן' - כי הוא הבין בתקופת חייו המוקדמת שאם הוא מתנהל בדרך שנתפסת כאגואיסטית מגַנים אותו על כך, בזים לו, לא אוהבים אותו, וכן הלאה. הסכנה פה היא לא סכנת חיים אמיתית אלא סכנה עבור הנפש שרוצה לחוש אהובה, רצויה ומוערכת, ושמאמינה שאם היא תגלה את פניה האמיתיים זה לא יקרה. אדם כזה ידאג לעטות על עצמו מסכה של אדם נדיב מאוד ומתחשב מאוד. הוא "יעבוד" בלהוכיח לעולם שהוא לא אגואיסט, ובלהסתיר מהעולם את עצם קיומו של הפן הזה בתוכו. זה לא אומר שהוא לא גם אדם נדיב באופן טבעי ואמיתי. הוא כן, רק שעל גבי החלק האמיתי, מתלבש חלק "מסכתי" שלא נותן לו חופש להיות לפעמים "לא נדיב" כשזה לא מתאים לו.
ובתשובה לשאלתך, הייתי אומרת שככל שהאדם נחווה לך כיותר טבעי ואמיתי ופחות מסתיר, יותר משוחרר ופחות "מוחזק", יותר נינוח ופחות מאוים - כך יש סיכוי שהמסכה שלו פחות בפעולה.
האם זה הצליח לתת לך מענה?
באופן כללי, הייתי רוצה לדעת באיזה מצבים כדאי להתעניין ולשאול, ולהציע את עזרתי?
קשה לי קצת לענות על זה משום שנדרש לערב פה תחושת בטן שתאמר לך האם מתאים או לא מתאים להציע עזרה בסיטואציה מסויימת. אבל, אם תחושת הבטן לא ברורה ולא מצליחה לשרת אותך כאן, תמיד אפשר לבדוק עם הצד שני. "מה שלומך?", "אפשר לעזור?", "אתה צריך משהו?" וכן הלאה. לגבי הדוגמאות שתיארת, אם מישהו ממש שיתף אותך במשהו, או בוכה בנוכחותך, את יכולה לבטא הבנה לליבו ולשאול האם הוא זקוק לעזרתך או האם הוא מעוניין לשמוע את דעתך. כאשר האדם רק נראה מוטרד ולא משתף, הייתי חושבת פעמים לפני שהייתי ניגשת לעזור, ובודקת היטב אם זה נכון ומתאים, על מנת לא לחצות גבולות. זה גם כמובן תלוי בסוג ובעומק היחסים שלך עם אותו אדם.
איך אני יודעת שבן אדם קשוב אליי,ונמצא איתי באמת? כי לעתים אנשים איתי ולא באמת קשובים אליי.
כתשובה כללית, אני יכולה לומר שתמיד אפשר לברר את זה מילולית. "אתה איתי? לא איתי?" (בחיוך ובנועם). בנוסף, כדאי, לפני שאת רוצה לדבר או לשתף אדם במשהו – לברר איתו האם הוא פנוי כרגע לשמוע את מה שאת רוצה להשמיע.
יש לי שאלה,
האם מנגנוני ההגנה נחשבים גם לתכונות אופי?
מנגנוני הגנה יכולים "להתיישב" על תכונות טבעיות ולהפוך אותן לתכונות "דפוּסִיוֹת". בואי ניקח למשל 'טוּב לב'. טוב לב יכול להיות מרכיב אמיתי ונקי בטבעו של אדם מסויים. אדם יכול להיוולד עם נטייה חזקה לאהוב אנשים ולרצות להיטיב עימם. עכשיו, נניח שאותו אדם, במהלך ילדותו, על מנת להגן על עצמו מפני החוויה של "אני לא אהוב", מאמץ לעצמו את ההרגל לרַצות את כל מי שמסביבו. מבחוץ הריצוי יכול להראות כמו עוד ביטוי של טוּב הלב הטבעי שלו. אפשר לומר על האדם הזה שהוא טוֹב לב, ושלטוּב הלב שלו יש מרכיב טבעי (עימו הוא נולד), ומרכיב דפוסי שנוצר כאשר הוא בחר להשתמש באסטרטגיה של ריצוי על מנת להגן על הנפש שלו.
האתגר שלו במהלך חייו יהיה להצליח לבחור מתי הוא רוצה לעזור לאחרים ומתי זה לא מתאים ולא נכון לו. לא להרגיש שהוא "חייב לעזור" אלא שהוא יכול לבחור זאת. להבחין בין הפעמים בהן הרצון לעזור פשוט נובע ממנו בלי שום אינטרס (זהו הרצון הראשוני, הטבעי), לבין הפעמים בהן הרצון לעזור בא למַצֵב אותו מול האחרים כ"טוב לב", כ"בסדר". הרבה פעמים זה מתערבב ופעולה מסויימת של אדם יכולה לנבוע משני המקומות בו זמנית: יהיה לה מרכיב טבעי ומרכיב דפוּסִי.
האם זה נתן לך מענה?
פלוני אלמונית,
_מה עושים עם רגשי אשמה קשים?
רגשי אשמה שפוגעים ביכולת לתפקד באופן בסיסי .
לאכול, לשתות, לישון , לדבר על דברים אחרים? לתפקד בסיטואציות חברתיות ובעבודה?
גם שנים אחרי._
מהתיאור שלך זה נשמע כמו משהו מאוד מציף, שצובע בצבע מאוד מסויים את כל חווית החיים שלך, וזולל ממך הרבה אנרגיות. בגדול – אפשר לכוון לתהליך של סליחה עצמית: לבחון מה נדרש כדי שזה יקרה, ומה מונע מזה לקרות. כלומר, מהו החלק בתוכך שמרגיש שהוא צריך או חייב להחזיק ברגשות האשמה, ולא נותן להם ללכת. גישת היד הרכה יכולה מאוד להתאים כאן.
אם תרצי/ה להרחיב במה מדובר, אשמח לנסות לסייע כאן.
גשם,
בהיותי מודעת לכאב שנגרם לי בתור ילדה אני מנסה למנוע את הכאב ואי הנוחות הזה מביתי. הבעיה היא שחלק מהזמן אני מרגישה שבזה שאני עוטפת אותה בצמר גפן אני עלולה גם להזיק לה כי העולם שלה הרבה יותר רחב ממני בלבד ואנשים אחרים לא ינסו למנוע ממנה כאב כמוני. בעיה שניה היא שבן זוגי לא מסכים עם הנסיונות שלי למנוע ממנה כאב וביקורת. אז נכון, אני מאוד משתדלת לא לבקר אותה אבל הוא עושה את זה חופשי. אני לא בטוחה אם המאמצים שלי שווים משהו בתנאים האלה. הבעיה השלישית היא שבמאמצי לעשות לבת שלי טוב, אני לפעמים עושה לא טוב על חשבוני. אז אני מלמדת אותה להקריב את הטוב שלה למען אנשים אחרים - שזה לא חיובי בעיני וגם לי לא טוב! בקיצור אני מאוד מבולבלת.
אני מבינה היטב את תחושת הבלבול שלך. בואי ננסה יחד לעשות קצת סדר בעניינים:
ראשית, את צודקת. אין טעם וגם אי אפשר לנסות למנוע מביתך להתחכך עם החיים. כך או כך, החיים "יגעו" בה ולא כל החוויות שהיא תחווה תהיינה חיובית. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורה, בעיני, יהיה לעזור לה לבסס את הידיעה שהיא יציבה וחסונה, ושהיא יכולה לסמוך על עצמה שתהיה בסדר מול כל מה שהחיים יביאו בפניה. אבל, אני מאמינה שהחוסן הזה לא נבנה על ידי ביקורת, אלא דווקא על ידי יחס מעצים - ולכן זה נהדר בעיני שאת מנסה לספק לה את זה ולחסוך ממנה יחס מחליש. ביקורת לא תחסן אותה ולא תחשל אותה לקראת החיים אלא דווקא תחליש אותה.
מה שמשפיע וישפיע על ביתך אלה הם שני דברים: הראשון, הוא הדרך בה את מתייחסת אליה, והשני, הוא הדרך בה את מתייחסת לעצמך. היא לומדת ומעתיקה ממך את הלך הרוח שלך ואת ההוויה שלך. דרך שני אלה היא לומדת כיצד ראוי שיתייחסו אליה, מה מותר ומה אסור לעשות לה, מהם הגבולות שלה, או למעשה – כיצד ראוי שהיא תתייחס לעצמה. במילים אחרות, דרך שני הדברים הללו נבנה החוסן הפנימי שלה שמורכב ממידת האהבה העצמית שלה וההערכה העצמית שלה.
נקודה נוספת: התייחסות מעצימה שלך אליה לא צריכה וגם לא יכולה לכלול הקטנה שלך את עצמך, או ביטול עצמי מכל סוג שהוא. אם יש לך דילמה שקשורה לסיטואציה מסויימת שאת מתלבטת לגביה – סיטואציה בה נראה לך שעל מנת להעצים אותה עליך להקטין את עצמך, את מוזמנת לתאר אותה ואשמח סייע לך ליצור שם בהירות עבורך עצמך.
ולבסוף, בנוגע לבן זוגך. האם הוא מבקר את בתכם מתוך כוונה מודעת "לחשל" אותה ולהכינה לחיים, או שזוהי הדרך בה הוא רגיל להתנהל עם אנשים בלי קשר לתאוריה החינוכית הזאת? שאלה נוספת היא, כיצד הוא מתייחס אליך? התשובות לשאלות הללו יסייעו לי לחשוב יחד איתך על דרך שתתאים להתנהל מול זה ולאפשר לכם להגיע להבנות.
מה דעתך על כל הנקודות הללו?
האם יש אפשרות לזהות אצל אדם מתי מדובר במסיכה?
ראשית, במידה כזו או אחרת, כולנו עוטים על עצמנו מסכה כחלק מהזהות אותה מציגים לעצמנו ולעולם. אז במובן מסויים אפשר לומר שתמיד ישנה מסכה. מסכה, שהיא הזהות, שהיא האישיות, שהיא למעשה סך מנגנוני ההגנה שלנו. למסכה הזאת התכוונתי. כמובן שיש לזה דרגות שונות: ישנם מצבים ורגעים בהם אנחנו מעזים לבוא עם פחות הגנות, וישנם מצבים בחיים בהם הנפש שלנו סבורה שעדיף לה לבוא מבוצרת. לכן יש פה עניין של מידתיות.
אתן לך דוגמא למסכה. למשל, אדם מסויים הגיע למסקנה (לא מודעת כנראה) שזה יהיה מסוכן לחשוף ולבטא את הפן האגואיסטי שבו (וכל אדם באשר הוא יש פן כזה). 'מסוכן' - כי הוא הבין בתקופת חייו המוקדמת שאם הוא מתנהל בדרך שנתפסת כאגואיסטית מגַנים אותו על כך, בזים לו, לא אוהבים אותו, וכן הלאה. הסכנה פה היא לא סכנת חיים אמיתית אלא סכנה עבור הנפש שרוצה לחוש אהובה, רצויה ומוערכת, ושמאמינה שאם היא תגלה את פניה האמיתיים זה לא יקרה. אדם כזה ידאג לעטות על עצמו מסכה של אדם נדיב מאוד ומתחשב מאוד. הוא "יעבוד" בלהוכיח לעולם שהוא לא אגואיסט, ובלהסתיר מהעולם את עצם קיומו של הפן הזה בתוכו. זה לא אומר שהוא לא גם אדם נדיב באופן טבעי ואמיתי. הוא כן, רק שעל גבי החלק האמיתי, מתלבש חלק "מסכתי" שלא נותן לו חופש להיות לפעמים "לא נדיב" כשזה לא מתאים לו.
ובתשובה לשאלתך, הייתי אומרת שככל שהאדם נחווה לך כיותר טבעי ואמיתי ופחות מסתיר, יותר משוחרר ופחות "מוחזק", יותר נינוח ופחות מאוים - כך יש סיכוי שהמסכה שלו פחות בפעולה.
האם זה הצליח לתת לך מענה?
באופן כללי, הייתי רוצה לדעת באיזה מצבים כדאי להתעניין ולשאול, ולהציע את עזרתי?
קשה לי קצת לענות על זה משום שנדרש לערב פה תחושת בטן שתאמר לך האם מתאים או לא מתאים להציע עזרה בסיטואציה מסויימת. אבל, אם תחושת הבטן לא ברורה ולא מצליחה לשרת אותך כאן, תמיד אפשר לבדוק עם הצד שני. "מה שלומך?", "אפשר לעזור?", "אתה צריך משהו?" וכן הלאה. לגבי הדוגמאות שתיארת, אם מישהו ממש שיתף אותך במשהו, או בוכה בנוכחותך, את יכולה לבטא הבנה לליבו ולשאול האם הוא זקוק לעזרתך או האם הוא מעוניין לשמוע את דעתך. כאשר האדם רק נראה מוטרד ולא משתף, הייתי חושבת פעמים לפני שהייתי ניגשת לעזור, ובודקת היטב אם זה נכון ומתאים, על מנת לא לחצות גבולות. זה גם כמובן תלוי בסוג ובעומק היחסים שלך עם אותו אדם.
איך אני יודעת שבן אדם קשוב אליי,ונמצא איתי באמת? כי לעתים אנשים איתי ולא באמת קשובים אליי.
כתשובה כללית, אני יכולה לומר שתמיד אפשר לברר את זה מילולית. "אתה איתי? לא איתי?" (בחיוך ובנועם). בנוסף, כדאי, לפני שאת רוצה לדבר או לשתף אדם במשהו – לברר איתו האם הוא פנוי כרגע לשמוע את מה שאת רוצה להשמיע.
יש לי שאלה,
האם מנגנוני ההגנה נחשבים גם לתכונות אופי?
מנגנוני הגנה יכולים "להתיישב" על תכונות טבעיות ולהפוך אותן לתכונות "דפוּסִיוֹת". בואי ניקח למשל 'טוּב לב'. טוב לב יכול להיות מרכיב אמיתי ונקי בטבעו של אדם מסויים. אדם יכול להיוולד עם נטייה חזקה לאהוב אנשים ולרצות להיטיב עימם. עכשיו, נניח שאותו אדם, במהלך ילדותו, על מנת להגן על עצמו מפני החוויה של "אני לא אהוב", מאמץ לעצמו את ההרגל לרַצות את כל מי שמסביבו. מבחוץ הריצוי יכול להראות כמו עוד ביטוי של טוּב הלב הטבעי שלו. אפשר לומר על האדם הזה שהוא טוֹב לב, ושלטוּב הלב שלו יש מרכיב טבעי (עימו הוא נולד), ומרכיב דפוסי שנוצר כאשר הוא בחר להשתמש באסטרטגיה של ריצוי על מנת להגן על הנפש שלו.
האתגר שלו במהלך חייו יהיה להצליח לבחור מתי הוא רוצה לעזור לאחרים ומתי זה לא מתאים ולא נכון לו. לא להרגיש שהוא "חייב לעזור" אלא שהוא יכול לבחור זאת. להבחין בין הפעמים בהן הרצון לעזור פשוט נובע ממנו בלי שום אינטרס (זהו הרצון הראשוני, הטבעי), לבין הפעמים בהן הרצון לעזור בא למַצֵב אותו מול האחרים כ"טוב לב", כ"בסדר". הרבה פעמים זה מתערבב ופעולה מסויימת של אדם יכולה לנבוע משני המקומות בו זמנית: יהיה לה מרכיב טבעי ומרכיב דפוּסִי.
האם זה נתן לך מענה?
פלוני אלמונית,
_מה עושים עם רגשי אשמה קשים?
רגשי אשמה שפוגעים ביכולת לתפקד באופן בסיסי .
לאכול, לשתות, לישון , לדבר על דברים אחרים? לתפקד בסיטואציות חברתיות ובעבודה?
גם שנים אחרי._
מהתיאור שלך זה נשמע כמו משהו מאוד מציף, שצובע בצבע מאוד מסויים את כל חווית החיים שלך, וזולל ממך הרבה אנרגיות. בגדול – אפשר לכוון לתהליך של סליחה עצמית: לבחון מה נדרש כדי שזה יקרה, ומה מונע מזה לקרות. כלומר, מהו החלק בתוכך שמרגיש שהוא צריך או חייב להחזיק ברגשות האשמה, ולא נותן להם ללכת. גישת היד הרכה יכולה מאוד להתאים כאן.
אם תרצי/ה להרחיב במה מדובר, אשמח לנסות לסייע כאן.
גשם,
בהיותי מודעת לכאב שנגרם לי בתור ילדה אני מנסה למנוע את הכאב ואי הנוחות הזה מביתי. הבעיה היא שחלק מהזמן אני מרגישה שבזה שאני עוטפת אותה בצמר גפן אני עלולה גם להזיק לה כי העולם שלה הרבה יותר רחב ממני בלבד ואנשים אחרים לא ינסו למנוע ממנה כאב כמוני. בעיה שניה היא שבן זוגי לא מסכים עם הנסיונות שלי למנוע ממנה כאב וביקורת. אז נכון, אני מאוד משתדלת לא לבקר אותה אבל הוא עושה את זה חופשי. אני לא בטוחה אם המאמצים שלי שווים משהו בתנאים האלה. הבעיה השלישית היא שבמאמצי לעשות לבת שלי טוב, אני לפעמים עושה לא טוב על חשבוני. אז אני מלמדת אותה להקריב את הטוב שלה למען אנשים אחרים - שזה לא חיובי בעיני וגם לי לא טוב! בקיצור אני מאוד מבולבלת.
אני מבינה היטב את תחושת הבלבול שלך. בואי ננסה יחד לעשות קצת סדר בעניינים:
ראשית, את צודקת. אין טעם וגם אי אפשר לנסות למנוע מביתך להתחכך עם החיים. כך או כך, החיים "יגעו" בה ולא כל החוויות שהיא תחווה תהיינה חיובית. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורה, בעיני, יהיה לעזור לה לבסס את הידיעה שהיא יציבה וחסונה, ושהיא יכולה לסמוך על עצמה שתהיה בסדר מול כל מה שהחיים יביאו בפניה. אבל, אני מאמינה שהחוסן הזה לא נבנה על ידי ביקורת, אלא דווקא על ידי יחס מעצים - ולכן זה נהדר בעיני שאת מנסה לספק לה את זה ולחסוך ממנה יחס מחליש. ביקורת לא תחסן אותה ולא תחשל אותה לקראת החיים אלא דווקא תחליש אותה.
מה שמשפיע וישפיע על ביתך אלה הם שני דברים: הראשון, הוא הדרך בה את מתייחסת אליה, והשני, הוא הדרך בה את מתייחסת לעצמך. היא לומדת ומעתיקה ממך את הלך הרוח שלך ואת ההוויה שלך. דרך שני אלה היא לומדת כיצד ראוי שיתייחסו אליה, מה מותר ומה אסור לעשות לה, מהם הגבולות שלה, או למעשה – כיצד ראוי שהיא תתייחס לעצמה. במילים אחרות, דרך שני הדברים הללו נבנה החוסן הפנימי שלה שמורכב ממידת האהבה העצמית שלה וההערכה העצמית שלה.
נקודה נוספת: התייחסות מעצימה שלך אליה לא צריכה וגם לא יכולה לכלול הקטנה שלך את עצמך, או ביטול עצמי מכל סוג שהוא. אם יש לך דילמה שקשורה לסיטואציה מסויימת שאת מתלבטת לגביה – סיטואציה בה נראה לך שעל מנת להעצים אותה עליך להקטין את עצמך, את מוזמנת לתאר אותה ואשמח סייע לך ליצור שם בהירות עבורך עצמך.
ולבסוף, בנוגע לבן זוגך. האם הוא מבקר את בתכם מתוך כוונה מודעת "לחשל" אותה ולהכינה לחיים, או שזוהי הדרך בה הוא רגיל להתנהל עם אנשים בלי קשר לתאוריה החינוכית הזאת? שאלה נוספת היא, כיצד הוא מתייחס אליך? התשובות לשאלות הללו יסייעו לי לחשוב יחד איתך על דרך שתתאים להתנהל מול זה ולאפשר לכם להגיע להבנות.
מה דעתך על כל הנקודות הללו?
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
היי עירית,
הפחד מה יחשבו עליי אחרים, ממה נובע? ואיך להפסיק לפחד מזה?
הפחד מה יחשבו עליי אחרים, ממה נובע? ואיך להפסיק לפחד מזה?
-
פלוני_אלמונית_אשמה*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 22 דצמבר 2014, 09:55
ביד רכה
מציף זה נכון, בתקופות מסוימות עוד יותר.
בצעירותי עשיתי דבר שלילי שנמשך מספר חודשים.
דבר שיתכן שפגע במספר אנשים באופן לא ישיר כך או אחרת, כנראה מבלי ידיעתם.
לא היתה עבירה על החוק ,אך היתה עבירה על החוק "האנושי", ועל הטעם הטוב.
להביא את הדבר לידיעתם אז והיום עשוי לגרום להם יותר נזק (נפשי)
מאז יש סביב העניין הזה מתח רב וזהירות יתר שהדבר יישאר נעלם.
כאשר הזיכרון עולה, מתעוררים אצלי רגשי אשמה על כך שיתכן שאיפגע מכך, בדרכים שונות.
בחברויות, בזוגיות ובמשפחה.
יש הרבה טריגרים שמעוררים את הזיכרון הזה.
צר לי על הנעשה בעבר, פעלתי מתוך השפעה שלילית של חסך רגשי.
סליחה עצמית: לבחון מה נדרש כדי שזה יקרה, ומה מונע מזה לקרות. כלומר, מהו החלק בתוכך שמרגיש שהוא צריך או חייב להחזיק ברגשות האשמה, ולא נותן להם ללכת. גישת היד הרכה יכולה מאוד להתאים כאן.
אין משהו שמרגיש צורך להחזיק ברגשי האשמה, מלבד העובדה שאם הדבר יתגלה, יגרום בושה לאנשים רבים. האשמה מתחזקת כשיש חשש אמיתי שהדבר יתגלה ואז כל ההתנהלות היא בחשדנות ובריחוק מתוך תחושות אשמה.
בצעירותי עשיתי דבר שלילי שנמשך מספר חודשים.
דבר שיתכן שפגע במספר אנשים באופן לא ישיר כך או אחרת, כנראה מבלי ידיעתם.
לא היתה עבירה על החוק ,אך היתה עבירה על החוק "האנושי", ועל הטעם הטוב.
להביא את הדבר לידיעתם אז והיום עשוי לגרום להם יותר נזק (נפשי)
מאז יש סביב העניין הזה מתח רב וזהירות יתר שהדבר יישאר נעלם.
כאשר הזיכרון עולה, מתעוררים אצלי רגשי אשמה על כך שיתכן שאיפגע מכך, בדרכים שונות.
בחברויות, בזוגיות ובמשפחה.
יש הרבה טריגרים שמעוררים את הזיכרון הזה.
צר לי על הנעשה בעבר, פעלתי מתוך השפעה שלילית של חסך רגשי.
סליחה עצמית: לבחון מה נדרש כדי שזה יקרה, ומה מונע מזה לקרות. כלומר, מהו החלק בתוכך שמרגיש שהוא צריך או חייב להחזיק ברגשות האשמה, ולא נותן להם ללכת. גישת היד הרכה יכולה מאוד להתאים כאן.
אין משהו שמרגיש צורך להחזיק ברגשי האשמה, מלבד העובדה שאם הדבר יתגלה, יגרום בושה לאנשים רבים. האשמה מתחזקת כשיש חשש אמיתי שהדבר יתגלה ואז כל ההתנהלות היא בחשדנות ובריחוק מתוך תחושות אשמה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
הפחד מה יחשבו עליי אחרים, ממה נובע? ואיך להפסיק לפחד מזה?
הוא קשור לערך עצמי ואהבה עצמית שאינם מבוססים דיים, והטיפול בזה זהה לכל מה שתיארתי לך עד כה.
פלוני אלמונית אשמה,
_כאשר הזיכרון עולה, מתעוררים אצלי רגשי אשמה על כך שיתכן שאיפגע מכך, בדרכים שונות.
בחברויות, בזוגיות ובמשפחה.
יש הרבה טריגרים שמעוררים את הזיכרון הזה._
זה נשמע כמו משהו שגוזל ממך הרבה מאוד אנרגיות, ומייצר הרבה מאוד סבל ביומיום שלך. לכן אני חושבת שזה נהדר שאת מבררת לעצמך כיצד להשתחרר מרגשות האשמה. את לא אמורה לסבול כל כך, ולא משנה מהו הדבר שעשית. אחד מה"שימושים" שהנפש שלנו עושה ברגשות האשמה הוא 'ענישה'. משהו כמו: חטאתי ועכשיו, באמצעות תחושת האשמה הקבועה והמעיקה אני מענישה את עצמי. ישנה אשליה שהענישה הזאת תקל על חוויית החיים "בצל המעשה" אבל בפועל קורה בדיוק ההפך. אני מאמינה שכאשר את תסלחי לעצמך, הטריגרים שהזכרת פחות "ידגדגו לך" ופחות יעוררו את הרגשות הללו - משום שהמקור לקושי ולסבל שלך אינו בטריגרים אלא בתחושת האשמה שאת נושאת בתוכך.
צר לי על הנעשה בעבר, פעלתי מתוך השפעה שלילית של חסך רגשי.
אין משהו שמרגיש צורך להחזיק ברגשי האשמה, מלבד העובדה שאם הדבר יתגלה, יגרום בושה לאנשים רבים. האשמה מתחזקת כשיש חשש אמיתי שהדבר יתגלה ואז כל ההתנהלות היא בחשדנות ובריחוק מתוך תחושות אשמה.
כאשר יש חשש אמיתי שהדבר יתגלה – זה מעצים את תחושת האשמה שכבר קיימת, אך זה לא מה שגורם לנפש שלך לאחוז באשמה. אם את מסכימה, אפשר לבדוק ביחד האם אכן קיימת אחיזה ברגשות האשמה, ואם כן, מה נדרש כדי שהאחיזה הזו תשתחרר.
אם כן – את יכולה לבדוק מה קורה לך כאשר את שומעת את המשפט הבא: "תשמעי, את לא ראויה לגינוי על מה שעשית". דמייני אותי אומרת לך את זה בקול. תני לעצמך להיות עם המשפט ותבדקי מה עולה: אלו רגשות עולים? אלו מחשבות? ואלו תחושות פיזיות עולות? שלושת אלה.
הפחד מה יחשבו עליי אחרים, ממה נובע? ואיך להפסיק לפחד מזה?
הוא קשור לערך עצמי ואהבה עצמית שאינם מבוססים דיים, והטיפול בזה זהה לכל מה שתיארתי לך עד כה
.פלוני אלמונית אשמה,
_כאשר הזיכרון עולה, מתעוררים אצלי רגשי אשמה על כך שיתכן שאיפגע מכך, בדרכים שונות.
בחברויות, בזוגיות ובמשפחה.
יש הרבה טריגרים שמעוררים את הזיכרון הזה._
זה נשמע כמו משהו שגוזל ממך הרבה מאוד אנרגיות, ומייצר הרבה מאוד סבל ביומיום שלך. לכן אני חושבת שזה נהדר שאת מבררת לעצמך כיצד להשתחרר מרגשות האשמה. את לא אמורה לסבול כל כך, ולא משנה מהו הדבר שעשית. אחד מה"שימושים" שהנפש שלנו עושה ברגשות האשמה הוא 'ענישה'. משהו כמו: חטאתי ועכשיו, באמצעות תחושת האשמה הקבועה והמעיקה אני מענישה את עצמי. ישנה אשליה שהענישה הזאת תקל על חוויית החיים "בצל המעשה" אבל בפועל קורה בדיוק ההפך. אני מאמינה שכאשר את תסלחי לעצמך, הטריגרים שהזכרת פחות "ידגדגו לך" ופחות יעוררו את הרגשות הללו - משום שהמקור לקושי ולסבל שלך אינו בטריגרים אלא בתחושת האשמה שאת נושאת בתוכך.
צר לי על הנעשה בעבר, פעלתי מתוך השפעה שלילית של חסך רגשי.
- האם את מסכימה לסלוח לעצמך על מה שעשית?
- האם את מסכימה להביט על מי שהיית אז, כאשר עשית את מה שעשית, בחמלה ומתוך הבנה ואמפתיה?
אין משהו שמרגיש צורך להחזיק ברגשי האשמה, מלבד העובדה שאם הדבר יתגלה, יגרום בושה לאנשים רבים. האשמה מתחזקת כשיש חשש אמיתי שהדבר יתגלה ואז כל ההתנהלות היא בחשדנות ובריחוק מתוך תחושות אשמה.
כאשר יש חשש אמיתי שהדבר יתגלה – זה מעצים את תחושת האשמה שכבר קיימת, אך זה לא מה שגורם לנפש שלך לאחוז באשמה. אם את מסכימה, אפשר לבדוק ביחד האם אכן קיימת אחיזה ברגשות האשמה, ואם כן, מה נדרש כדי שהאחיזה הזו תשתחרר.
אם כן – את יכולה לבדוק מה קורה לך כאשר את שומעת את המשפט הבא: "תשמעי, את לא ראויה לגינוי על מה שעשית". דמייני אותי אומרת לך את זה בקול. תני לעצמך להיות עם המשפט ותבדקי מה עולה: אלו רגשות עולים? אלו מחשבות? ואלו תחושות פיזיות עולות? שלושת אלה.
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
_הפחד מה יחשבו עליי אחרים, ממה נובע? ואיך להפסיק לפחד מזה?
הוא קשור לערך עצמי ואהבה עצמית שאינם מבוססים דיים, והטיפול בזה זהה לכל מה שתיארתי לך עד כה ._
עירית,תודה!
האם תוכלי להסביר לי בבקשה איך זה קשור לערך עצמי ואהבה עצמית?
את הטיפול אני מבינה.
הוא קשור לערך עצמי ואהבה עצמית שאינם מבוססים דיים, והטיפול בזה זהה לכל מה שתיארתי לך עד כה ._
עירית,תודה!
האם תוכלי להסביר לי בבקשה איך זה קשור לערך עצמי ואהבה עצמית?
את הטיפול אני מבינה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
האם תוכלי להסביר לי בבקשה איך זה קשור לערך עצמי ואהבה עצמית?
כל עוד הערך העצמי והאהבה העצמית אינם מבוסס דיים, הנפש לא יכולה להישען עליהם. והנפש צריכה משהו להישען עליו. אם אין משענת מספקת בפנים, היא תחפש אותה בחוץ. 'בחוץ' זה אומר דעתם של האנשים האחרים על האדם. לעומת 'בפנים' שזוהי דעתו שלו על עצמו.
האם תוכלי להסביר לי בבקשה איך זה קשור לערך עצמי ואהבה עצמית?
כל עוד הערך העצמי והאהבה העצמית אינם מבוסס דיים, הנפש לא יכולה להישען עליהם. והנפש צריכה משהו להישען עליו. אם אין משענת מספקת בפנים, היא תחפש אותה בחוץ. 'בחוץ' זה אומר דעתם של האנשים האחרים על האדם. לעומת 'בפנים' שזוהי דעתו שלו על עצמו.
-
פלוני_אלמונית_אשמה*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 22 דצמבר 2014, 09:55
ביד רכה
_-האם את מסכימה לסלוח לעצמך על מה שעשית?
לא אוכל להתמודד ולהישיר מבט אם הדבר יוודע לאחרים.
תשמעי, את לא ראויה לגינוי על מה שעשית". דמייני אותי אומרת לך את זה בקול. תני לעצמך להיות עם המשפט ותבדקי מה עולה: אלו רגשות עולים? אלו מחשבות? ואלו תחושות פיזיות עולות? שלושת אלה.
רגשות – הקלה
מחשבות – הכחשת המשפט, יתכן שאם את או אחרים היו יודעים , לא היית אומרת כך.
פיזי - התכווצות.
- האם את מסכימה להביט על מי שהיית אז, כאשר עשית את מה שעשית, בחמלה ומתוך הבנה ואמפתיה?_
לא אוכל להתמודד ולהישיר מבט אם הדבר יוודע לאחרים.
תשמעי, את לא ראויה לגינוי על מה שעשית". דמייני אותי אומרת לך את זה בקול. תני לעצמך להיות עם המשפט ותבדקי מה עולה: אלו רגשות עולים? אלו מחשבות? ואלו תחושות פיזיות עולות? שלושת אלה.
רגשות – הקלה
מחשבות – הכחשת המשפט, יתכן שאם את או אחרים היו יודעים , לא היית אומרת כך.
פיזי - התכווצות.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
פלוני אלמונית אשמה,
_רגשות – הקלה
מחשבות – הכחשת המשפט, יתכן שאם את או אחרים היו יודעים , לא היית אומרת כך.
פיזי - התכווצות._
את יכולה לראות שברובד הרגשי את חווה הקלה, ולעומת זאת ברובד הפיזי טבוע פחד, פחד שבא לידי ביטוי ככיווץ. אני משערת שהפחד הזה הוא אולי מה שגורם לך לאחוז בתחושת האשמה (כאשר כל זה מתרחש כמובן ברובד פנימי ולא מודע): אולי ברובד הזה מתקיימת האמונה שאם תרפי מתחושת האשמה, את עלולה להיכנס למצב של "שאננות" ולא להיות מוכנה או דרוכה מול גינוי שעלול להגיע מבחוץ. גינוי שאת מאמינה שיגיע מבחוץ, כי את מאמינה בתוכך שאת ראויה לו. מה ששוב מחזיר אותנו לאתגר של לבסס את ההכרה, ההבנה והאמונה שאת לא ראויה לגינוי, ושמן הראוי שתסלחי לעצמך. שזה בסדר לעשות את זה. שהגיע הזמן.
לגבי המחשבה שעלתה בך – אני מבטיחה לך (מבטיחה), בלי לדעת מהו הדבר שעשית, שגם אם הייתי יודעת מהו, הייתי עדיין חושבת שאת לא ראויה לגינוי, וגם מסבירה לך לעומק מדוע אני חושבת כך. מוזמנת "לנסות אותי" בעניין הזה, כאן, ובעילום שם.
אם מתאים לך, אשמח לשמוע מה דעתך ביחס לנקודה הזאת שהזכרתי:
אחד מה"שימושים" שהנפש שלנו עושה ברגשות האשמה הוא 'ענישה'. משהו כמו: חטאתי ועכשיו, באמצעות תחושת האשמה הקבועה והמעיקה אני מענישה את עצמי. ישנה אשליה שהענישה הזאת תקל על חוויית החיים "בצל המעשה" אבל בפועל קורה בדיוק ההפך.
האם את יכולה לראות שזו סוג של אשליה? האם את מתחברת לזה?
_רגשות – הקלה
מחשבות – הכחשת המשפט, יתכן שאם את או אחרים היו יודעים , לא היית אומרת כך.
פיזי - התכווצות._
את יכולה לראות שברובד הרגשי את חווה הקלה, ולעומת זאת ברובד הפיזי טבוע פחד, פחד שבא לידי ביטוי ככיווץ. אני משערת שהפחד הזה הוא אולי מה שגורם לך לאחוז בתחושת האשמה (כאשר כל זה מתרחש כמובן ברובד פנימי ולא מודע): אולי ברובד הזה מתקיימת האמונה שאם תרפי מתחושת האשמה, את עלולה להיכנס למצב של "שאננות" ולא להיות מוכנה או דרוכה מול גינוי שעלול להגיע מבחוץ. גינוי שאת מאמינה שיגיע מבחוץ, כי את מאמינה בתוכך שאת ראויה לו. מה ששוב מחזיר אותנו לאתגר של לבסס את ההכרה, ההבנה והאמונה שאת לא ראויה לגינוי, ושמן הראוי שתסלחי לעצמך. שזה בסדר לעשות את זה. שהגיע הזמן
.לגבי המחשבה שעלתה בך – אני מבטיחה לך (מבטיחה), בלי לדעת מהו הדבר שעשית, שגם אם הייתי יודעת מהו, הייתי עדיין חושבת שאת לא ראויה לגינוי, וגם מסבירה לך לעומק מדוע אני חושבת כך. מוזמנת "לנסות אותי" בעניין הזה, כאן, ובעילום שם.
אם מתאים לך, אשמח לשמוע מה דעתך ביחס לנקודה הזאת שהזכרתי:
אחד מה"שימושים" שהנפש שלנו עושה ברגשות האשמה הוא 'ענישה'. משהו כמו: חטאתי ועכשיו, באמצעות תחושת האשמה הקבועה והמעיקה אני מענישה את עצמי. ישנה אשליה שהענישה הזאת תקל על חוויית החיים "בצל המעשה" אבל בפועל קורה בדיוק ההפך.
האם את יכולה לראות שזו סוג של אשליה? האם את מתחברת לזה?
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
היי עירית,
מה הסיבות לפחד של "מה יחשבו עליי אחרים"?
מה הסיבות לפחד של "מה יחשבו עליי אחרים"?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
הי
עניתי לך על השאלה הזאת כאן: ביד רכה (2014-12-22T19:32:19)
ואח"כ עוד קצת כאן: ביד רכה (2014-12-22T22:19:57)
האם ראית את התשובה?
אם משהו לא ברור בה אמרי לי מה ואשמח להבהיר.
הי
עניתי לך על השאלה הזאת כאן: ביד רכה (2014-12-22T19:32:19)
ואח"כ עוד קצת כאן: ביד רכה (2014-12-22T22:19:57)
האם ראית את התשובה?
אם משהו לא ברור בה אמרי לי מה ואשמח להבהיר.
-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
עירית שלום,
אני הבנתי את מה שכתבת, אם הערך העצמי והאהבה העצמית שלי מבוססים דיים אני לא אשען על דעות של אחרים בחוץ - זה הפתרון - ואני לא שם.
מה שלא ברור לי זה, למה אני כל כך פוחדת ממה שאחרים יחשבו עליי? מה הסיבות שאני דופקת חשבון כל כך לאנשים.
תודה לך.
אני הבנתי את מה שכתבת, אם הערך העצמי והאהבה העצמית שלי מבוססים דיים אני לא אשען על דעות של אחרים בחוץ - זה הפתרון - ואני לא שם.
מה שלא ברור לי זה, למה אני כל כך פוחדת ממה שאחרים יחשבו עליי? מה הסיבות שאני דופקת חשבון כל כך לאנשים.
תודה לך.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יש לי שאלה,
_אני הבנתי את מה שכתבת, אם הערך העצמי והאהבה העצמית שלי מבוססים דיים אני לא אשען על דעות של אחרים בחוץ - זה הפתרון - ואני לא שם.
מה שלא ברור לי זה, למה אני כל כך פוחדת ממה שאחרים יחשבו עליי? מה הסיבות שאני דופקת חשבון כל כך לאנשים._
זה הפתרון אבל זו גם הסיבה.
אני אסביר: כמו שאני מבינה את זה - כאשר הערך העצמי וגם האהבה העצמית אינם מבוסס דיים, הנפש לא יכולה להישען עליהם. במצב כזה הנפש לא יכולה להגיד: אני יודעת מי אני ואני לא צריכה "לדפוק חשבון לאף אחד". היא לא יודעת מי היא. היא לא יודעת שהיא שווה ורצויה. היא מרגישה אבודה. ובגלל שהנפש חייבת תמיד שיהיה לה משהו להישען עליו (כי זהו טבעה של הנפש), כאשר היא לא מוצאת את המשענת בפנים, היא מחפשת אותה בחוץ. 'בחוץ' זה אומר דעתם של האנשים האחרים על האדם.
אז מה שלדעתי קורה זה שאת פונה החוצה, הזרקור שלך מופנה החוצה (אל דעתם של האחרים במקום אל דעתך שלך). ואז, כל דעה של כל אדם פתאום מאוד נחשבת מבחינתך (מי יותר ומי פחות) כי לפי הדעות שלהם את בונה את דעתך על עצמך. ואם הדעות של כולם נחשבות בעיניך, את כמובן רוצה שהן תהיינה טובות. בנוסף, אם הדעות שלהם יהיו שליליות זה עלול לעורר את הכאב התמידי ששוכן בתוכך על היותך "לא מספיק טובה/שווה". ולכן, את משתדלת, ומרַצַה, ומקווה שכולם יהיו שבעי רצון ממך, או במילים שלך – את "דופקת חשבון". את חיה מתוך זהירות, ובדריכות תמידית שמטרתה לוודא שכולם מרוצים ולכולם יש דעה טובה עלייך.
כאמור, כך אני רואה ומבינה את זה. תבדקי אם זה נשמע לך נכון ביחס אליך.
וגם אמרי לי האם עכשיו התשובה נתנה לך מענה?.
_אני הבנתי את מה שכתבת, אם הערך העצמי והאהבה העצמית שלי מבוססים דיים אני לא אשען על דעות של אחרים בחוץ - זה הפתרון - ואני לא שם.
מה שלא ברור לי זה, למה אני כל כך פוחדת ממה שאחרים יחשבו עליי? מה הסיבות שאני דופקת חשבון כל כך לאנשים._
זה הפתרון אבל זו גם הסיבה.
אני אסביר: כמו שאני מבינה את זה - כאשר הערך העצמי וגם האהבה העצמית אינם מבוסס דיים, הנפש לא יכולה להישען עליהם. במצב כזה הנפש לא יכולה להגיד: אני יודעת מי אני ואני לא צריכה "לדפוק חשבון לאף אחד". היא לא יודעת מי היא. היא לא יודעת שהיא שווה ורצויה. היא מרגישה אבודה. ובגלל שהנפש חייבת תמיד שיהיה לה משהו להישען עליו (כי זהו טבעה של הנפש), כאשר היא לא מוצאת את המשענת בפנים, היא מחפשת אותה בחוץ. 'בחוץ' זה אומר דעתם של האנשים האחרים על האדם.
אז מה שלדעתי קורה זה שאת פונה החוצה, הזרקור שלך מופנה החוצה (אל דעתם של האחרים במקום אל דעתך שלך). ואז, כל דעה של כל אדם פתאום מאוד נחשבת מבחינתך (מי יותר ומי פחות) כי לפי הדעות שלהם את בונה את דעתך על עצמך. ואם הדעות של כולם נחשבות בעיניך, את כמובן רוצה שהן תהיינה טובות. בנוסף, אם הדעות שלהם יהיו שליליות זה עלול לעורר את הכאב התמידי ששוכן בתוכך על היותך "לא מספיק טובה/שווה". ולכן, את משתדלת, ומרַצַה, ומקווה שכולם יהיו שבעי רצון ממך, או במילים שלך – את "דופקת חשבון". את חיה מתוך זהירות, ובדריכות תמידית שמטרתה לוודא שכולם מרוצים ולכולם יש דעה טובה עלייך.
כאמור, כך אני רואה ומבינה את זה. תבדקי אם זה נשמע לך נכון ביחס אליך.
וגם אמרי לי האם עכשיו התשובה נתנה לך מענה?
.-
יש_לי_שאלה*
- הודעות: 38
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2014, 00:34
ביד רכה
עירית היקרה,
אני מתפעמת כל פעם מחדש על הפשטות, הבהירות והדיוק שבה את מסבירה את הדברים. את מעולה!!!
אם הדעות שלהם יהיו שליליות זה עלול לעורר את הכאב התמידי ששוכן בתוכך על היותך "לא מספיק טובה/שווה".
ובנוסף, יש לי פחד שאם יחשבו עליי רע יפגעו בי. ממה נובע הפחד הזה?
אני מתפעמת כל פעם מחדש על הפשטות, הבהירות והדיוק שבה את מסבירה את הדברים. את מעולה!!!
אם הדעות שלהם יהיו שליליות זה עלול לעורר את הכאב התמידי ששוכן בתוכך על היותך "לא מספיק טובה/שווה".
ובנוסף, יש לי פחד שאם יחשבו עליי רע יפגעו בי. ממה נובע הפחד הזה?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
תודה.
ובנוסף, יש לי פחד שאם יחשבו עליי רע יפגעו בי. ממה נובע הפחד הזה?
אני משערת (ותבדקי) שזה נובע מתוך האמונה (השגויה והלא מודעת) שאם את אשמה או לא בסדר - מגיע לך עונש, מגיע לך שיפגעו בך.
ובנוסף, יש לי פחד שאם יחשבו עליי רע יפגעו בי. ממה נובע הפחד הזה?
אני משערת (ותבדקי) שזה נובע מתוך האמונה (השגויה והלא מודעת) שאם את אשמה או לא בסדר - מגיע לך עונש, מגיע לך שיפגעו בך.
ביד רכה
הי
קראתי את המאמר.
יש לי תוקפנות טבעית מולדת שמתפרצת ממני.
הייתי רוצה ללמוד איך לרסן אותה?
קראתי את המאמר.
יש לי תוקפנות טבעית מולדת שמתפרצת ממני.
הייתי רוצה ללמוד איך לרסן אותה?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
הי צורית,
על מנת לענות לך בצורה שתהיה רלוונטית עבורך, אשמח לקבל עוד מידע:
על מנת לענות לך בצורה שתהיה רלוונטית עבורך, אשמח לקבל עוד מידע:
- כאשר את אומרת "תוקפנות מולדת" - למה את מתכוונת בדיוק?
- אשמח לקבל תיאור של הסיטואציות בהן התוקפנות שלך באה לידי ביטוי: מה בדיוק קורה לך שם, מתי זה קורה בדרך כלל, מול מי בדיוק, מהם הטריגרים לכך, כיצד הסביבה מגיבה, כיצד את מגיבה לתגובת הסביבה - וכל מה שמתאים לך לתאר ביחס לכך.
- מהו היחס שלך לעצמך בכל הקשור לתוקפנות הזאת?
ביד רכה
חוסר ביטחון, יחד עם מהירות מחשבה שמוביל אותי להיות פזיזה.
איך משנים? איך מאטים, כך שלא אפעל במהירות כדי להימנע (ממה?)
דוגמאות: אני קופצת לתוך דברי אנשים. בתחום העבודה שלי אני ״מנדבת״ עבודות שהוצעו לי לאחרים מבלי לעצור לחשוב איך כן הייתי יכולה לקחת את העבודה להתגבר על החוסר ביטחון, לחכות ולא ישר לוותר.
אני תמיד מתנדבת לעזרה ולא חושבת תמיד אם זה באמת מתאים. אפשרי
איך אני לומדת להאט?
איך משנים? איך מאטים, כך שלא אפעל במהירות כדי להימנע (ממה?)
דוגמאות: אני קופצת לתוך דברי אנשים. בתחום העבודה שלי אני ״מנדבת״ עבודות שהוצעו לי לאחרים מבלי לעצור לחשוב איך כן הייתי יכולה לקחת את העבודה להתגבר על החוסר ביטחון, לחכות ולא ישר לוותר.
אני תמיד מתנדבת לעזרה ולא חושבת תמיד אם זה באמת מתאים. אפשרי
איך אני לומדת להאט?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
שלום עדינה
_חוסר ביטחון, יחד עם מהירות מחשבה שמוביל אותי להיות פזיזה.
איך משנים? איך מאטים, כך שלא אפעל במהירות כדי להימנע (ממה?)_
התחלת לענות בעצמך על השאלה שלך. אם מהירות המחשבה והפזיזות נובעות מחוסר ביטחון, כפי שאת מתארת – אז הפתרון טמון בחיזוק הביטחון.
את שואלת ממה את נמנעת כאשר את פועלת במהירות. ההשערה שלי היא (ותבדקי כמובן) שהמנגנון הנפשי שלך מנסה להימנע ממצב בו את לא אהובה או לא רצויה, או ממצב בו מישהו כועס עליך או לא מרוצה כי כביכול "לקחת" לו משהו. מטרתה של ההיענות האוטומטית שלך היא לייצר מצב בו את מקובלת, אהובה ומוערכת. זהו למעשה מנגנון הגנה.
איך אני לומדת להאט?
ראשית, חשוב להבין שמנגנון הגנה הוא איננו דבר רע במהותו. הנפש שלך אימצה אותו על מנת לחוש בטוחה ומוגנת. על מנת להימנע מחוויה שעבורה היא כפי הנראה מכאיבה בצורה בלתי נסבלת. בזכותו הגעת עד הלום וחיית חיים טובים ומתפקדים. כרגע את עומדת בנקודה בה את מבינה (מבינה "בשכל", ברובד הרציונלי) שלמנגנון ההגנה הזה יש מחיר גבוה שכבר לא מתאים לך להמשיך לשלם, ואת רוצה לבחון את האפשרות להתנהל בתוך החיים הללו בלעדי ההגנה הזאת. את מי שצריך "לשכנע" כאן, עם מי שצריך "לשוחח" כאן זה עם הרובד הרגשי, זה שבחר לאמץ את מנגנון ההגנה וזה שמאמין שבלעדי הוא עומד בפני כיליון.
למעשה זה אומר - לייצר חוויה פנימית ועצמאית של "אני אהובה, מוערכת ורצויה" שאיננה תלויה בעולם החיצון. כלומר, ידיעה מוצקה שאיננה תלויה בדעתם של באחרים. חוויה שתהווה מעין עוגן פנימי עליו תוכלי להישען, ולאט לאט להזדקק פחות ופחות למשענות החיצוניות. כלומר להזדקק פחות ופחות לדפוס של למהר ולתת לאנשי דברים שאת לא באמת רוצה לתת להם.
מה דעתך על הכיוון הזה?
_חוסר ביטחון, יחד עם מהירות מחשבה שמוביל אותי להיות פזיזה.
איך משנים? איך מאטים, כך שלא אפעל במהירות כדי להימנע (ממה?)_
התחלת לענות בעצמך על השאלה שלך
. אם מהירות המחשבה והפזיזות נובעות מחוסר ביטחון, כפי שאת מתארת – אז הפתרון טמון בחיזוק הביטחון.את שואלת ממה את נמנעת כאשר את פועלת במהירות. ההשערה שלי היא (ותבדקי כמובן) שהמנגנון הנפשי שלך מנסה להימנע ממצב בו את לא אהובה או לא רצויה, או ממצב בו מישהו כועס עליך או לא מרוצה כי כביכול "לקחת" לו משהו. מטרתה של ההיענות האוטומטית שלך היא לייצר מצב בו את מקובלת, אהובה ומוערכת. זהו למעשה מנגנון הגנה.
איך אני לומדת להאט?
ראשית, חשוב להבין שמנגנון הגנה הוא איננו דבר רע במהותו. הנפש שלך אימצה אותו על מנת לחוש בטוחה ומוגנת. על מנת להימנע מחוויה שעבורה היא כפי הנראה מכאיבה בצורה בלתי נסבלת. בזכותו הגעת עד הלום וחיית חיים טובים ומתפקדים. כרגע את עומדת בנקודה בה את מבינה (מבינה "בשכל", ברובד הרציונלי) שלמנגנון ההגנה הזה יש מחיר גבוה שכבר לא מתאים לך להמשיך לשלם, ואת רוצה לבחון את האפשרות להתנהל בתוך החיים הללו בלעדי ההגנה הזאת. את מי שצריך "לשכנע" כאן, עם מי שצריך "לשוחח" כאן זה עם הרובד הרגשי, זה שבחר לאמץ את מנגנון ההגנה וזה שמאמין שבלעדי הוא עומד בפני כיליון.
למעשה זה אומר - לייצר חוויה פנימית ועצמאית של "אני אהובה, מוערכת ורצויה" שאיננה תלויה בעולם החיצון. כלומר, ידיעה מוצקה שאיננה תלויה בדעתם של באחרים. חוויה שתהווה מעין עוגן פנימי עליו תוכלי להישען, ולאט לאט להזדקק פחות ופחות למשענות החיצוניות. כלומר להזדקק פחות ופחות לדפוס של למהר ולתת לאנשי דברים שאת לא באמת רוצה לתת להם.
מה דעתך על הכיוון הזה?
ביד רכה
ההשערה שלך היא סיפור חיי
אני צריכה לחשוב עוד על דוגמאות מתי ואיך בדיוק אנשים מלחיצים אותי
אני כאילו מבינה את הקשר לדבריי בהשערתך, היא מאוד ״מדברת״ אלי- ממש רואה בעיני רוחי מקרים כאלה - אבל מצד שני זה הפתיע אותי
אני צריכה לחשוב עוד על דוגמאות מתי ואיך בדיוק אנשים מלחיצים אותי
אני כאילו מבינה את הקשר לדבריי בהשערתך, היא מאוד ״מדברת״ אלי- ממש רואה בעיני רוחי מקרים כאלה - אבל מצד שני זה הפתיע אותי
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
עדינה,
אני צריכה לחשוב עוד על דוגמאות מתי ואיך בדיוק אנשים מלחיצים אותי
מוזמנת בשמחה לתאר אותן, וננסה ביחד להבין מה קורה לך שם, ולחפש פתחי יציאה, והזדמנויות להתפתחות מתוכן.
אני כאילו מבינה את הקשר לדבריי בהשערתך, היא מאוד ״מדברת״ אלי- ממש רואה בעיני רוחי מקרים כאלה - אבל מצד שני זה הפתיע אותי
לא סתם זה הפתיע. מנגנוני ההגנה שלנו הם מאוד מתוחכמים. הם מעוצבים כך שלא "נעלה" עליהם. שלא נדע שמדובר בהגנה, כי אם נדע הרסנו להם את כל הקטע.
מגיע הרגע שבו אנחנו מתחילים להיות ערים למחיר הגדול שאנו משלמים על דפוס ההתנהלות, בדיוק כפי שקורה לך כרגע. ואז, אם מאמצים את נקודת המבט של הדפוס כמנגנון הגנה, אפשר להתחיל לבחון אותו לעומק ולבדוק: מה יאפשר לי לחיות את החיים בלעדי ההגנה הזאת. מה דרוש לי על מנת להתחזק. מה דרוש לי על מנת להסכים לפחד ממה שאני נמנעת כל כך חזק מלפגוש (לפגוש לא בשביל לסבול אלא בשביל להפסיק לפחד), וכן הלאה.
אני פה אם תרצי להעמיק אל תוך המנהרה הזאת.
אני צריכה לחשוב עוד על דוגמאות מתי ואיך בדיוק אנשים מלחיצים אותי
מוזמנת בשמחה לתאר אותן, וננסה ביחד להבין מה קורה לך שם, ולחפש פתחי יציאה, והזדמנויות להתפתחות מתוכן.
אני כאילו מבינה את הקשר לדבריי בהשערתך, היא מאוד ״מדברת״ אלי- ממש רואה בעיני רוחי מקרים כאלה - אבל מצד שני זה הפתיע אותי
לא סתם זה הפתיע. מנגנוני ההגנה שלנו הם מאוד מתוחכמים. הם מעוצבים כך שלא "נעלה" עליהם. שלא נדע שמדובר בהגנה, כי אם נדע הרסנו להם את כל הקטע
.מגיע הרגע שבו אנחנו מתחילים להיות ערים למחיר הגדול שאנו משלמים על דפוס ההתנהלות, בדיוק כפי שקורה לך כרגע. ואז, אם מאמצים את נקודת המבט של הדפוס כמנגנון הגנה, אפשר להתחיל לבחון אותו לעומק ולבדוק: מה יאפשר לי לחיות את החיים בלעדי ההגנה הזאת. מה דרוש לי על מנת להתחזק. מה דרוש לי על מנת להסכים לפחד ממה שאני נמנעת כל כך חזק מלפגוש (לפגוש לא בשביל לסבול אלא בשביל להפסיק לפחד), וכן הלאה.
אני פה אם תרצי להעמיק אל תוך המנהרה הזאת
.ביד רכה
היי עירית,
אני כותבת כאן מתוך מערבולת של רגשות קשים כלפי עצמי, שוב בנושא העבודה.
אני מרגישה שכמעט לא התקדמתי בכלל בעניין. כל הזמן חוזרת לנקודה הזו של תחושת חוסר ערך, לא מצליחה להיות מרוצה ממה שאני עושה, מוצאת בזה המון המון פגמים ומרגישה מאוד מאוכזבת מעצמי ואומללה. האמת שאני גם לא מרגישה שמגיע לי לא להיות אומללה כי אני פשוט כל כך מאוכזבת מעצמי ומההישגים שלי עד כה, שאין לי אפילו רצון אמיתי כן להיות רגועה ונינוחה לגבי זה ובכלל.
אני חושבת שאולי הגל החדש הזה של שנאה עצמית בא כתוצאה מכך שבזמן האחרון הרגשתי דווקא רגועה ושמחה יותר, אולי באמת עבדתי קצת פחות והשקעתי קצת פחות ביצירה כי התחשק לי סתם לנוח קצת וליהנות מהחיים. כלומר אני חושבת שזה מה שקרה, לא ממש בטוחה שבאמת עבדתי פחות כי בכל זאת עבדתי. אבל כשהיה לי זמן חופשי לא ממש השקעתי את רובו בזה אלא בדברים אחרים. ואז קלטתי שזה מה שאני עושה והתחלתי להלחיץ את עצמי שמה פתאום אני נחה... ואני באמת חושבת שאני נחה גם ככה מספיק ואם אני באמת רוצה להשתפר אני צריכה להשקיע בזה יותר זמן. כך שזה מוצדק שאני חושבת כך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את האיזון בין הלחץ והאשמה ומצב שבו אני רגועה ובכל זאת עובדת.
ממש תקועה בלופ הזה של הלחץ והאשמה כבר כמה שבועות ולא מצליחה לצאת מזה... מרגישה אומללה ומבולבלת. ושוב חוזר גם העניין של הזהות, שאני לא מרגישה שיש לי זהות מקצועית ברורה או שלקחתי החלטות ברורות בנוגע למי אני מהבחינה הזאת, ולכן גם קשה לי למצוא במה אני רוצה להתמקד והתחושה היא של פיזור ובלגן בראש.
אשמח לשמוע ממך כשיהיה לך זמן, ואולי תוכלי לנסח שאלות שנראות לך מתאימות למצב הזה.
תודה רבה @}
אני כותבת כאן מתוך מערבולת של רגשות קשים כלפי עצמי, שוב בנושא העבודה.
אני מרגישה שכמעט לא התקדמתי בכלל בעניין. כל הזמן חוזרת לנקודה הזו של תחושת חוסר ערך, לא מצליחה להיות מרוצה ממה שאני עושה, מוצאת בזה המון המון פגמים ומרגישה מאוד מאוכזבת מעצמי ואומללה. האמת שאני גם לא מרגישה שמגיע לי לא להיות אומללה כי אני פשוט כל כך מאוכזבת מעצמי ומההישגים שלי עד כה, שאין לי אפילו רצון אמיתי כן להיות רגועה ונינוחה לגבי זה ובכלל.
אני חושבת שאולי הגל החדש הזה של שנאה עצמית בא כתוצאה מכך שבזמן האחרון הרגשתי דווקא רגועה ושמחה יותר, אולי באמת עבדתי קצת פחות והשקעתי קצת פחות ביצירה כי התחשק לי סתם לנוח קצת וליהנות מהחיים. כלומר אני חושבת שזה מה שקרה, לא ממש בטוחה שבאמת עבדתי פחות כי בכל זאת עבדתי. אבל כשהיה לי זמן חופשי לא ממש השקעתי את רובו בזה אלא בדברים אחרים. ואז קלטתי שזה מה שאני עושה והתחלתי להלחיץ את עצמי שמה פתאום אני נחה... ואני באמת חושבת שאני נחה גם ככה מספיק ואם אני באמת רוצה להשתפר אני צריכה להשקיע בזה יותר זמן. כך שזה מוצדק שאני חושבת כך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את האיזון בין הלחץ והאשמה ומצב שבו אני רגועה ובכל זאת עובדת.
ממש תקועה בלופ הזה של הלחץ והאשמה כבר כמה שבועות ולא מצליחה לצאת מזה... מרגישה אומללה ומבולבלת. ושוב חוזר גם העניין של הזהות, שאני לא מרגישה שיש לי זהות מקצועית ברורה או שלקחתי החלטות ברורות בנוגע למי אני מהבחינה הזאת, ולכן גם קשה לי למצוא במה אני רוצה להתמקד והתחושה היא של פיזור ובלגן בראש.
אשמח לשמוע ממך כשיהיה לך זמן, ואולי תוכלי לנסח שאלות שנראות לך מתאימות למצב הזה.
תודה רבה @}
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
לא הייתי פה כמה שבועות.
בגלל שאני מגיבה עכשיו, לפני שאני מגיבה אני רוצה לבדוק איתך איפה את נמצאת עכשיו? האם החוויה עודנה אותה חוויה או שאת כבר במקום אחר?
רוצה לענות לך באופן שיהיה רלוונטי לעכשיו.
לא הייתי פה כמה שבועות.
בגלל שאני מגיבה עכשיו, לפני שאני מגיבה אני רוצה לבדוק איתך איפה את נמצאת עכשיו? האם החוויה עודנה אותה חוויה או שאת כבר במקום אחר?
רוצה לענות לך באופן שיהיה רלוונטי לעכשיו
.ביד רכה
היי עירית, ברוכה השבה!
תודה שאת שואלת... יש עליות (קטנות) ומורדות, אבל באופן כללי התחושה לא השתנתה.
מרגישה מאוד לא בטוחה בעצמי ובמקומי ומודאגת מהעתיד. קיבלתי החלטה ללמוד תוכנה נוספת, כדי להרחיב את טווח היכולות שלי ולהפוך אותי בתקווה ליותר אטרקטיבית בשוק. אבל אני יודעת שזה ייקח זמן ושבכלל לא בטוח שזה יעזור...
עדיין מרגישה מיואשת וכמה אירועים שליליים שקרו לאחרונה מבחינה מקצועית כמובן לא עזרו.
תודה שאת שואלת... יש עליות (קטנות) ומורדות, אבל באופן כללי התחושה לא השתנתה.
מרגישה מאוד לא בטוחה בעצמי ובמקומי ומודאגת מהעתיד. קיבלתי החלטה ללמוד תוכנה נוספת, כדי להרחיב את טווח היכולות שלי ולהפוך אותי בתקווה ליותר אטרקטיבית בשוק. אבל אני יודעת שזה ייקח זמן ושבכלל לא בטוח שזה יעזור...
עדיין מרגישה מיואשת וכמה אירועים שליליים שקרו לאחרונה מבחינה מקצועית כמובן לא עזרו.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
אני חושבת שאני מבינה את החוויה שאת מתארת, ואת הלופ שאת חווה.
מה שאת אומרת זה שאת משתמשת באשמה כמנוע ליצירה שלך. בעצם, את מנסה (ולא מצליחה) להניע את היצירה שלך באמצעות שוט ההלקאה העצמית. נראה לי שכאשר את לא נמצאת במצב של עשייה דרוכה, וכאשר את מתחילה קצת ליהנות מהחיים, או להיות לא מאוד בפוקוס על התוצאה אלא על התהליך היצירתי וההנאה ממנו – מתעורר בתוכך הפחד שלא תצליחי, שלא תייצרי את התוצאות שאת מצפה להן. בעצם - שהתוצאות עומדות להישמט לך מבין האצבעות.
מול הבהלה הזאת ה"שוט" עולה כמו מנגנון הגנה. כמו משהו שמרגיע לרגע, או נותן אשליה של רגיעה, ש"הנה, זה בידיים שלי, הכל תחת שליטה, הכל בסדר, הכל יהיה בסדר".
זה טבעי שזה עולה. זה אוטומטי לגמרי (אז אנא אל תלקי את עצמך על עצם הסיטואציה),
וזה כמובן גם מסביר את הלופ.
[הרי דחף יצירתי לא יכול להתעורר בצורתו האותנטית והטבעית. אי אפשר באמת ליצור מתוך התנגדות או תחת סנקציה. דמייני לך לרגע ילדה קטנה ש"צריכה" לצייר ציור לגננת שיושבת לידה ולוחצת עליה ומפחידה אותה על מנת שתצייר. פחד ויצירה לא הולכים טוב ביחד.]
מה דעתך על התיאור הזה?
כתבי לי אם את מתחברת, ומתוך התשובה שלך נראה לאיזה כיוון יהיה כדאי לקחת את העבודה עם השאלות שביקשת.
אני חושבת שאני מבינה את החוויה שאת מתארת, ואת הלופ שאת חווה.
מה שאת אומרת זה שאת משתמשת באשמה כמנוע ליצירה שלך. בעצם, את מנסה (ולא מצליחה) להניע את היצירה שלך באמצעות שוט ההלקאה העצמית. נראה לי שכאשר את לא נמצאת במצב של עשייה דרוכה, וכאשר את מתחילה קצת ליהנות מהחיים, או להיות לא מאוד בפוקוס על התוצאה אלא על התהליך היצירתי וההנאה ממנו – מתעורר בתוכך הפחד שלא תצליחי, שלא תייצרי את התוצאות שאת מצפה להן. בעצם - שהתוצאות עומדות להישמט לך מבין האצבעות.
מול הבהלה הזאת ה"שוט" עולה כמו מנגנון הגנה. כמו משהו שמרגיע לרגע, או נותן אשליה של רגיעה, ש"הנה, זה בידיים שלי, הכל תחת שליטה, הכל בסדר, הכל יהיה בסדר".
זה טבעי שזה עולה. זה אוטומטי לגמרי (אז אנא אל תלקי את עצמך על עצם הסיטואציה
),וזה כמובן גם מסביר את הלופ.
[הרי דחף יצירתי לא יכול להתעורר בצורתו האותנטית והטבעית. אי אפשר באמת ליצור מתוך התנגדות או תחת סנקציה. דמייני לך לרגע ילדה קטנה ש"צריכה" לצייר ציור לגננת שיושבת לידה ולוחצת עליה ומפחידה אותה על מנת שתצייר. פחד ויצירה לא הולכים טוב ביחד
.]מה דעתך על התיאור הזה?
כתבי לי אם את מתחברת, ומתוך התשובה שלך נראה לאיזה כיוון יהיה כדאי לקחת את העבודה עם השאלות שביקשת.
ביד רכה
תודה עירית!
כן, אני מתחברת למה שתיארת. זה בדיוק מה שקורה. אני מבינה בשכל שזה לא פרודוקטיבי ולא נכון, אבל לא מצליחה להשתחרר מהפחד להיכשל בגלל ששיחררתי. או בכלל להיכשל, גם בלי קשר לזה.
אני פשוט מרגישה שאני לא מאמינה בעצמי בכלל וגם מפחדת להאמין בעצמי, כי כשניסיתי להיות אופטימית ולהאמין תמיד נכשלתי (או ככה לפחות אני רואה את זה).
אשמח להמשיך בכיוון הזה אם יש לך רעיונות.
תודה)
כן, אני מתחברת למה שתיארת. זה בדיוק מה שקורה. אני מבינה בשכל שזה לא פרודוקטיבי ולא נכון, אבל לא מצליחה להשתחרר מהפחד להיכשל בגלל ששיחררתי. או בכלל להיכשל, גם בלי קשר לזה.
אני פשוט מרגישה שאני לא מאמינה בעצמי בכלל וגם מפחדת להאמין בעצמי, כי כשניסיתי להיות אופטימית ולהאמין תמיד נכשלתי (או ככה לפחות אני רואה את זה).
אשמח להמשיך בכיוון הזה אם יש לך רעיונות.
תודה
)ביד רכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
הי! @}
(אני גם משכילה מהשיחה עם יצירתית, תודה לכן)
מאז ומתמיד אני מדברת מהר, עונה מהר מדי. אפילו בלי לחץ נראה לעין. המהירות מפריעה לי מכמה סיבות:
לפעמים אני לא רוצה / כדאי שלא אגיב ואתן לדברים לשקוע ולתגובה נעימה יותר לעלות (למשל מול הילדים, בויכוחים)
למחשבה המהירה יש יכולת לסחוף אותי למטה (לא הספקתי היום- אני כשלתי- לעולם לא אצליח...) ועם הנטייה להלקאה עצמית זה מתכון הרסני.
אין לי מקום להשחיל משפט אחד מרגיע בתוך המהירות הזו.
לפעמים אני גולשת לשיחה עם זרים מהר מדי.
ועכשיו זה גם מהדהד לי עם פתיחות מינית וחוויות של סיכון בגיל צעיר.
האקסטרים הזה כבר לא משרת אותי, אלא מעייף אותי.
עוד שבר-מחשבה:
תמיד הייתי משיגה הכל בקלות (ציונים, הערכה, יצירתית, חברותית ואהודה) . אז לכאורה שום הישג לא היה ״הישג״. דוגמה מגיל צעיר: כשהחזירו מבחנים מבדיקה, אף פעם לא התרגשתי. ראיתי מעל 90, עברתי הלאה. זוכרת פעם אחת שחברה שלי צרחה בהתרגשות בכל הכיתה: ״קיבלתי נקודה יותר מ עדינה!!!!״. זוכרת שהרגשתי בוז וכעס ועלבון.
הי! @}
(אני גם משכילה מהשיחה עם יצירתית, תודה לכן)
מאז ומתמיד אני מדברת מהר, עונה מהר מדי. אפילו בלי לחץ נראה לעין. המהירות מפריעה לי מכמה סיבות:
לפעמים אני לא רוצה / כדאי שלא אגיב ואתן לדברים לשקוע ולתגובה נעימה יותר לעלות (למשל מול הילדים, בויכוחים)
למחשבה המהירה יש יכולת לסחוף אותי למטה (לא הספקתי היום- אני כשלתי- לעולם לא אצליח...) ועם הנטייה להלקאה עצמית זה מתכון הרסני.
אין לי מקום להשחיל משפט אחד מרגיע בתוך המהירות הזו.
לפעמים אני גולשת לשיחה עם זרים מהר מדי.
ועכשיו זה גם מהדהד לי עם פתיחות מינית וחוויות של סיכון בגיל צעיר.
האקסטרים הזה כבר לא משרת אותי, אלא מעייף אותי.
עוד שבר-מחשבה:
תמיד הייתי משיגה הכל בקלות (ציונים, הערכה, יצירתית, חברותית ואהודה) . אז לכאורה שום הישג לא היה ״הישג״. דוגמה מגיל צעיר: כשהחזירו מבחנים מבדיקה, אף פעם לא התרגשתי. ראיתי מעל 90, עברתי הלאה. זוכרת פעם אחת שחברה שלי צרחה בהתרגשות בכל הכיתה: ״קיבלתי נקודה יותר מ עדינה!!!!״. זוכרת שהרגשתי בוז וכעס ועלבון.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
אשמח להמשיך בכיוון הזה אם יש לך רעיונות.
בואי תנסי לעבוד עם השאלות הללו. (אם צריך לשנות בהן משהו את מוזמנת לעשות זאת, או לומר לי מה לא מדוייק, ואעזור לך לשנותן):
עדינה,
הי
האקסטרים הזה כבר לא משרת אותי, אלא מעייף אותי.
אפשר להתחיל לנסות ולבדוק כיצד המהירות שירתה אותך בעבר, ומשרתת אותך היום. את כבר ערה היום למחיר שלה, שנתפס היום כמחיר גבוה ולא פרופורציונלי. ולכן את מעוניינת לווסת אותה, אבל אם היא קיימת, סביר להניח שיש לה עדיין תפקיד כלשהו עבור המערך הנפשי שלך.
אם זהו כיוון שנראה לך נכון לבחון/לבדוק,
את מוזמנת לנסות לענות על זה (רצוי מהבטן) –
בוז כלפיה? יכולה לנסות להרחיב ולשחזר מדוע חשת כך?
אשמח להמשיך בכיוון הזה אם יש לך רעיונות.
בואי תנסי לעבוד עם השאלות הללו. (אם צריך לשנות בהן משהו את מוזמנת לעשות זאת, או לומר לי מה לא מדוייק, ואעזור לך לשנותן):
- האם אני מסכימה לאפשר לדחף היצירתי שלי לעלות באופן טבעי?
- האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שההלקאה עצמית היא מנגנון הגנה?
- האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שההלקאה עצמית מספקת לי רק אשליה רגעית של ביטחון?
- האם אני מסכימה להפריד בין מי שאני, במהות, לבין הצלחה או כישלון של פרוייקט שאני עושה?
- מה דרוש לי כרגע לשם כך?
- מה יידרש ממני כרגע/בימים אלו לשם כך?
עדינה,
הי
האקסטרים הזה כבר לא משרת אותי, אלא מעייף אותי.
אפשר להתחיל לנסות ולבדוק כיצד המהירות שירתה אותך בעבר, ומשרתת אותך היום. את כבר ערה היום למחיר שלה, שנתפס היום כמחיר גבוה ולא פרופורציונלי. ולכן את מעוניינת לווסת אותה, אבל אם היא קיימת, סביר להניח שיש לה עדיין תפקיד כלשהו עבור המערך הנפשי שלך.
אם זהו כיוון שנראה לך נכון לבחון/לבדוק,
את מוזמנת לנסות לענות על זה (רצוי מהבטן) –
- כיצד המהירות משרתת אותי היום?
- כיצד היא שירתה אותי בעבר?
- מי אהיה בלעדיה?
- מה אעשה בלעדיה?
- מה מפחיד (אם מפחיד) אותי לנוע לאט?
בוז כלפיה? יכולה לנסות להרחיב ולשחזר מדוע חשת כך?
ביד רכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
(עונה במהירות)
אלתור. שנינות. יצירתיות.
יכולת תגובה לכל ההנחתות בחיים, ולכן יעילות מקסימלית בכל מצב (נניח....אני יודעת שלא כך הדבר באמת, לאור המחירים).
זה כאילו מאפשר לי לקחת הכל בקלות, למרות שבפועל אני מפוזרת וצריכה רשימות ותכנוני-על.
מאפשר לי לסיים 90% ממשהו באופן מופלא ולצאת ידי חובה בעשר הנותרים.
אני כבר שנים מסתובבת בחברה בה מעריכים ומחליפים בין חוכמה / תושייה
מעריכים מולטי טאסקינג
מניחים מראש הספק שאינו סביר. גם אני לגבי עצמי מציבה יעדים לא ריאליים כדרך קבע.
מהירות נותנת לי יתרון בכל מצב
(יורה אמונות מהמותן )
מהירות מייצרת הד: אפטר פארטי מתמשך בראש שלי לכל פעולה. זה מייגע, ביקורתיות שיפוטיות וכו.
בלעדיה: ישר עולה לי תמונה יש ילד איטי מסורבל נבוך ומגמגם.
אני ממש נלחמת לא להשלים משפטים לאנשים איטיים. וגם ללא- איטיים האמת.
בלעדיה אקשיב בנחת. ארגיש טוב במקום בו אני נמצאת. וכשארגיש טוב, אשאר שם. לא אברח לתכנן את הפעילות הבאה.
בלעדיה לא אספיק.
אאחר. אפילו לדמיין קשה לי כשאני מאטה.
אם אני איטית זאת אומרת שאני נינוחה, ואני לא (זאת אומרת, יסיקו שאני נינוחה. מחשבה משונה).
המשך השאלות מחר.
(עונה במהירות)
אלתור. שנינות. יצירתיות.
יכולת תגובה לכל ההנחתות בחיים, ולכן יעילות מקסימלית בכל מצב (נניח....אני יודעת שלא כך הדבר באמת, לאור המחירים).
זה כאילו מאפשר לי לקחת הכל בקלות, למרות שבפועל אני מפוזרת וצריכה רשימות ותכנוני-על.
מאפשר לי לסיים 90% ממשהו באופן מופלא ולצאת ידי חובה בעשר הנותרים.
אני כבר שנים מסתובבת בחברה בה מעריכים ומחליפים בין חוכמה / תושייה
מעריכים מולטי טאסקינג
מניחים מראש הספק שאינו סביר. גם אני לגבי עצמי מציבה יעדים לא ריאליים כדרך קבע.
מהירות נותנת לי יתרון בכל מצב
(יורה אמונות מהמותן
)מהירות מייצרת הד: אפטר פארטי מתמשך בראש שלי לכל פעולה. זה מייגע, ביקורתיות שיפוטיות וכו.
בלעדיה: ישר עולה לי תמונה יש ילד איטי מסורבל נבוך ומגמגם.
אני ממש נלחמת לא להשלים משפטים לאנשים איטיים. וגם ללא- איטיים האמת.
בלעדיה אקשיב בנחת. ארגיש טוב במקום בו אני נמצאת. וכשארגיש טוב, אשאר שם. לא אברח לתכנן את הפעילות הבאה.
בלעדיה לא אספיק.
אאחר. אפילו לדמיין קשה לי כשאני מאטה.
אם אני איטית זאת אומרת שאני נינוחה, ואני לא (זאת אומרת, יסיקו שאני נינוחה. מחשבה משונה).
המשך השאלות מחר.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
עדינה,
יופי
מחכה לשאר התשובות כדי לקבל תמונה מלאה, לפני שאני מגיבה.
יופי
מחכה לשאר התשובות כדי לקבל תמונה מלאה, לפני שאני מגיבה.
ביד רכה
תודה עירית, השאלות מרגישות לי מדוייקות. בפעם הראשונה שקראתי אותן לפני יומיים הרגשתי התנגדות גדולה, במיוחד לשאלה הראשונה.
כרגע אני מרגישה קצת יותר חיובית לגביהן, אבל זה כנראה בגלל שהייתי בחופשה קצרה והתנתקתי קצת מכל הלחצים האלה... מייאש אותי לחשוב על כך שיש אצלי מין תנועת מטוטלת ביחס לכל זה. אני לא מרגישה התקדמות עם הזמן אלא להיפך, לחץ שנבנה ומתגבר ואני מצליחה לפעמים להתנתק ממנו לתקופה קצרה (שבה אני לא עובדת), ואז זה שוב חוזר.
כרגע אני מרגישה קצת יותר חיובית לגביהן, אבל זה כנראה בגלל שהייתי בחופשה קצרה והתנתקתי קצת מכל הלחצים האלה... מייאש אותי לחשוב על כך שיש אצלי מין תנועת מטוטלת ביחס לכל זה. אני לא מרגישה התקדמות עם הזמן אלא להיפך, לחץ שנבנה ומתגבר ואני מצליחה לפעמים להתנתק ממנו לתקופה קצרה (שבה אני לא עובדת), ואז זה שוב חוזר.