עירית לוי,
תודה לך. חשוב לי לומר שהתגובות שלך משמעותיות עבורי ואני מעריכה מאד את ההשקעה וההקשבה. תודה ענקית.
אני לא אומרת שאת לא צריכה או יכולה לבקש ממנו שיתוף פעולה כזה או אחר. את בהחלט יכולה. ואני גם מניחה שתקבלי. מה שאני אומרת כאן זה שכדי שהשינוי שלך יהיה משמעותי ואמיתי, יהיה לך נכון, בינך לבינך, ביחסים שלך עם עצמך, לקחת על עצמך את האחריות לעשות את השינוי, בעצמך, במו ידייך, מבלי לצפות שמשהו יקרה קודם או במקביל מחוצה לך. וכן, דווקא בתוך המסגרת המשפחתית. זה ידרוש ממך להתעמת ולהתאמת עם השאלה מדוע דווקא בתוך המסגרת המשפחתית קשה לך יותר לבקש ולתת מענה לצרכים שלך.
אז זהו, שכאן זה נעשה קצת מורכב. אחת התוצאות של הסיטואציה המשפחתית שלי היא הדפוס שגורם לי לא לבקש מענה לצרכים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני "לוקחת אחריות" (שהיום אני מבינה שזאת היתה לקיחת אחריות מדומה) ולא מרשה לעצמי לחוש רחמים עצמיים, או ביקורת על הסובבים אותי, או להגיד משהו בכלל...טוב, זה כבר מוכר וידוע. העניין הוא שאני לא כל כך יודעת עכשיו, אין להתעמת עם השאלה הזאת בתוך המסגרת המשפחתית כשהמסגרת הזאת לא ממש מבינה מה עובר עלי ומה אני בכלל שואלת. אני לא מייחסת להם כוונות רעות או שמה את האחריות עליהם או את עצמי במקום של קורבן. אני מניחה שאני שואלת איך מסתדרים עם זה שקורה משהו פנימי שבשבילי הוא רצוי ומבורך ואני מרגישה את התוצאות שלו מנצות בתוכי, אבל הסביבה לא מבינה ולא מקבלת. זה רק עניין של זמן?
כי השינוי האמיתי פה (בעיני) הוא לא רק להסכים לקבל מענה לצרכים אלא להעז לבטא את הצורך. להעז לקחת בעצמך. וכן, דווקא בתוך המסגרת הכי אינטימית. דווקא במקום שבו הכי קשה לך לעשות את זה (כנראה. אני מנחשת, לא יודעת).
את מנחשת במדוייק.
אני רוצה לספר יותר בפירוט משהו שכבת כתבתי כאן.
בן הזוג ואני התחלנו לפני מספר חודשים טיפול זוגי אצל מטפל חדש. לפני כחודש, עלה נושא המיניות הנעדרת והצלחתי להגיד שם שמאד קשה לי האינטימיות איתו. שאני מבינה את הצורך של בן הזוג, אבל האמירה החוזרת והנשנית שלו שזה הדבר שהכי חסר לו במערכת שלנו במקביל לאמירה החוזרת שהבעיה בינינו היא שלי ושעלי לתקן את עצמי, גורמות לי להרגיש עוד יותר מרוחקת, כמו חפץ. רציתי שנפתח את זה, נשאל שאלות, נרים דיון עמוק ואמיתי. מה שקרה לאחר מכן, הוא שהמטפל אמר שיש חוק בזוגיות, שאומר שאם רוצים בה, צריכה להיות גם קירבה אינטימית (או קי...). ואז הוא ביקש לפגוש אותי לבד בפעם הבאה.
ביום הפגישה איתו, הסתובבתי בתחושת לחץ עמוקה. הרגשתי שאני נכנסת לשטיפת מח. שמנסים "לתקן" אותי. גם אמרתי לו שזאת תחושתי כשנכנסתי. הפגישה נסבה בעיקר סביב ההסבר שלו לחוק הזה בזוגיות, והנסיון שלי להסביר שאני מסכימה, אבל בשביל שתהיה אינטימיות אני זקוקה לעוד כמה דברים, נגיד, הקשבה, תמיכה, תחושת שותפות, דברים כאלה, שוליים (בציניות). הוא ניסה איתי מין תרגילי מנטרות מוזרים שאני לא זוכרת את שמם, והביא אותי למצב של תסכול עמוק כשאמר לי "את מבינה שזה רציני נכון? שזה קיומי עבורכם?" על זה כבר אמרתי לו שאני מודעת היטב למשמעות הדברים ושאני לא מטומטמת ופרצתי בבכי.
כל האשמה, ההלקאה, הרוע כלפי עצמי עלו בבת אחת. המצוקה שלי היתה כל כך גדולה. ואז הוא אמר שאני חולה, בדיכאון קליני. ושהדיכאון שלי משולב בהפרעת קשב אז זה דיכאון מיוחד. ושזה לא נורא, פשוט צריך לקחת תרופות, כמו שלוקחים אקמול לכאב, כדי לאזן משהו במוח. והכל יתחיל להסתדר. אבל את לא אשמה, הוא אמר לי, את בסדר גמור. את פשוט חולה.
למחרת היתה לנו פגישה משותפת איתו. הוא דיבר עם בן הזוג שלי בנפרד, ואז איתי בנפרד. לי הוא חזר ואמר שאני חייבת ללכת לפסיכיאטר פרטי באופן דחוף, תוך יום או יומיים. ואז, התכנסנו כולנו. אני הייתי משותקת. בן הזוג שלי אמר שהוא מרגיש שמשהו סוף סוף מתקדם. והמטפל אמר שהוא ידבר עם הפסיכיאטר וישלח לי מספר לתיאום תור. ושמעכשיו, הוא נמצא כאן ללוות אותנו בתהליך ההתמודדות שלנו כזוג עם הדיכאון שלי.
הדבר הבא שקרה, הוא שהתקשרתי וקבעתי תור, הלכתי לפסיכיאטר וקניתי את הכדורים שהוא רשם. אני יודעת שהסיפור שלי הוא חד צדדי, אז אני מנסה לתאר את הדברים כעובדות קרות, עד כמה שניתן.
בדרך הביתה, עם הכדורים בתיק, התחילה להתחזק אצלי ההרגשה שמשהו נורא לא בסדר בכל מה שקרה בימים האחרונים. משהו פה קרה מהר מדי. אמרתי לבן הזוג שלי שאני לא רוצה את התרופות. בשיחה הראשונה הוא אמר שזאת החלטה שלי. אבל חלפו הימים והוא לא ראה שינוי בגישתי המרוחקת והטון השתנה. לא מבין למה את לא רוצה לקחת. יש לך בעיה ואפשר לפתור אותה, למה את לא רוצה?
אני חייבת לציין כאן, שאני מתפקדת לחלוטין, עובדת, אמא אחראית ואוהבת, לומדת וכו'. כן, היו לי צלילות במהלך השנתיים האלה שבהן אנחנו במשבר, אבל אני בטיפול ממושך ועקבי, ללא מחשבות אובדניות, לא מזיקה לעצמי או לסביבה, קמה מהמיטה כל בוקר וממשיכה. קשה לי וכואב לי ויש לי רגעי שבירה ואני בוכה ומתרחקת מאד, וכן, לפעמים אני גם חושבת מחשבות מאד מעציבות, אבל אני לא חושבת שאני בדיכאון קליני שדורש תרופות. אני עוברת תקופה מאד לא פשוטה וזאת לא אשמתי וזאת גם לא מחלה. עצם זה שאני יכולה לכתוב משפט כזה...
לכל משתתפות הדף ובמיוחד לך עירית.
במהלך החודש הזה, ככל שעבר הזמן, והתרחקתי מהסיטואציה הטיפולית, הבנתי שחוויתי אותה כטראומה. עבורי. בכלל לא רלוונטי לי מה היו כוונותיהם של כולם גם אם הן טובות.
לי זה היה מאד קשה וטראומטי. אמרתי לבן הזוג שאיבדתי אמון במטפל הזה, שהוא גרם לי לכאב עצום ואני לא מוכנה לחזור אליו. הוא לא הסכים איתי כמובן ואמרתי לו שזו זכותו. מאז אנחנו כבר לא ישנים באותו חדר, לא מדברים.
אני יודעת שהמצב בינינו לא היה טוב גם קודם, אבל תמיד ראיתי בבן הזוג שלי מישהו שבאמת רוצה בטובתי, וכאן, משהו נסדק לי. חשבתי על זה שאם הבת שלי היתה מספרת לי שקרה לה דבר כזה, הייתי נטרפת מכעס. איך הוא לא רואה את המצוקה שלי מול זה? אני רואה שהוא פשוט לא מבין. ושאני אצטרך לעמוד איתנה ולהסביר יותר טוב. אני לא יכולה לצפות ממנו לנחש. אבל משהו בפנים, נו, מסרב לוותר על הצורך במשענת ללא תנאי.
הבנתי גם, שתיפקדתי על אוטומט מול ההנחיות הסמכותיות של המטפל, כי המצב בבית הביא אותי לכזאת מצוקה, שנזקקתי לאיזו דמות סמכותית כזאת, עם כל התארים הנכונים, שיגיד לי כבר מה לעשות. שמשהו יקרה כבר! ואפילו קיבלתי בחיבה מסוימת את ההכרזה שלו שאני חולה, כי הנה, יש פיתרון קסם! ואני הרי כל כך רגילה שיגידו לי מה נכון ומה צריך. נפלתי בבת אחת למקום המוכר כל כך שלי מול סמכות.
אני שמחה שלא לקח לי הרבה זמן להתעורר מההשפעה המשכרת של הנזקקות הזאת. אני שמחה שלא התחלתי לקחת תרופות ושאני חושבת בראש צלול ומנסה לשאול את עצמי את השאלות הנכונות (נדמה לי כך). מפתיע אותי, שעל אף שהמצוקה בבית רק התגברה, אני מתחזקת מיום ליום ומרגישה פחות ופחות אשמה.
אני מכוונת את עצמי דווקא כן ללכת לפגישה הבאה עם המטפל (ששכחתי לציין שמייד אחרי כל זה יצא לחופשה של חודש). אני מתכוונת להגיד לו ולבן הזוג איך הרגשתי ומה אני חושבת. עדיין לא ניסחתי לעצמי מה בדיוק אני רוצה להשיג או לבקש, אבל אני מרגישה שבמקום להיות קורבן אילם של המצב הזה, עדיף שאומר את אשר על דעתי. רק שיהיו לי כוחות. שלא אבהל שוב מהסמכות ואתבלבל. אני מקווה שאני מצליחה להעביר את הדברים בבהירות, כי אני שוב מוצאת את עצמי בסערת רגשות.
כרגע – אני מציעה להתמקד בך. במערכת היחסים שלך עם עצמך. באהבה שלך לעצמך. בידיעה שאת ראויה לאהבה ולהערכה באופן שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. כאשר תעלי שם מדרגה, אני מניחה שזה ישפיע גם על הרגשות שלך שמופנים כלפי חוץ.
אשמח אם תרחיבי קצת על עליית המדרגה, כי אני אומרת לעצמי, וחוזרת על השאלות, והתשובות הופכות ל"כן" באופן יותר ברור, ואני גם מנסה לעשות את תרגיל התודה סליחה בקשה וקוראת שוב את מה שאני כותבת, וכל הדברים שנכתבים פה מאד מחזקים אותי, אבל האם יש עוד אמצעים לחיזוק השריר? ואיך אפשר להשתיק לרגע את הקולות מבחוץ שלא מבינים וקשה להם איתי עכשיו? אולי לא להשתיק, כי זה לא יפה, אבל לפחות לא לתת להם להגיע אלי כדי שאוכל להתרכז במערכת היחסים עם עצמי קצת?
ושוב תודה מקרב לב.
חיפשתי אייקון של שקיעה, אבל אין...
לילה טוב.