בלוג אני אמא מבריאה

מה עושים עם הפחד?

מזמינים אותו לקפה.
מתיידדים.
מיישירים אליו מבט.
אולי כשנפגשים כך מקרוב, מגלים שהפחד הוא לא כל כך גדול. ואולי גם לא כל כך נורא.

כאשר משהו מוכר, הוא פחות מפחיד. אולי הפחד עצמו יהיה פחות מפחיד...

אני מזמינה עכשיו את הפחד שלי לקפה.
הוא: אם יש לך זמן, תכיני.
אני: אם אני אחכה שיהיה לי, אתה לעולם לא תבוא.
שתיקה.
אני: אז מה אתה? מה אתה רוצה?
הוא: אני את. אני רוצה אותך.
אני: מה זאת אומרת?
הוא: אני רוצה שתהיי איתי, כי את יצרת בי תלות. את כל הזמן קוראת לי.
אני: אין לי מה להגיד.
שתיקה.
אני: אתה מסכים שנהיה חברים ולא תמיק לי?
הוא: זה תלוי בך. לא בי. אבל אני מסכים. גם אני זה את.
אני: איך אפשר להיות חברה שלך? מה אני יכולה לעשות כדי לחבב אותך, או לפחות לקבל אותך?
הוא: תעמצי את העיניים ותחייכי עמוק.
אני עוצמת את העיניים ומחייכת עמוק.
הוא: את מרגישה אותי עכשיו?
אני: רק כשאני פוקחת את העיניים ורואה דברים שעושים לי אסוציאציות לדברים שמפחידים אותי. אבל זה לגמרי נכון שברגע שמחייכים עמוק בעיניים עצומות, הפחד באמת נעלם.
כרגע ניפרד. ניפגש המשך. בסוף - לא, הרבה לפני הסוף - לא אפחד יותר.

עוד שינוי: ירדתי עכשיו למטה עם משקפיים. לתוך ביתה של חמתי ההומה, עם שש נשים נוספות לכל הפחות. וידעתי שהן יהיו שם.
הסבר: אני מרכיבה עדשות מגע מגיל 15 (ואני עכשיו בת 32) וכמעט מעולם לא יצאתי חמושה במשקפיים.
אני מי שאני.
ואני רוצה בהקשר הזה להביא כאן לינק לשיר מקסים מבית הספר ילדי אדמה, שיר מס' 11:
http://www.jugglissimo.com/school/[po]nobuttons frameset[/po].htm
גם השירים האחרים מקסימים!

טוב, נכנסתי ללינק וראיתי שהוא מוביל לדף הראשי. אז בדף הראשי לוחצים על "עבודות לדוגמא" ובדף הבא לוחצים על "האזינו לשירים". כזכור, שיר מס' 11.

תודה על השיר המקסים!!!

http://www.cridan.co.il/pic/music/yalad ... idiyuk.mp3

תודה גילה!
ליזה ליזה נכון שהוא משובח? אני ממש יכולה לדמיין את הילדים המקסימים האלה.

מצבי משתפר (בלי... טפו וחמסה)
ואני מלאה הוקרת תודה לאלוהים
כל הזמן מהדהדת בי המילה תודה (אני שמיעתית)
תודה, אלוהים
תודה

שמתי לב עכשיו במיוחד שאני כל הזמן משמיטה, מתוך מודעות, מילים מיותרות.
כי הבחנתי בכך שהמילים המיותרות הן ממש חיים מיותרים, בזבוז של אנרגיות וביטוי עצמי לא מדויק שמוביל להשחתת כוח החיים לשווא.
אז אני מורידה - ממש כמו כורח, הפנימיות שלי ממש דורשת את זה - כל מיני מילים כמו: נדמה לי, אולי, דרך אגב, אני לא יודעת, אני לא בטוחה ועוד. לא בגלל שאני הכל יודעת והכל בטוחה, אלא בגלל שאם אני לא יודעת, אני לא אגיד משהו על דבר שאני לא יודעת, ובדרך כלל, אם בודקים טוב מאוד - אנחנו כן יודעים. פשוט לא תמיד אנחנו רוצים להתמודד עם מה שאנחנו יודעים.
אבל מה שבעצם רציתי לומר, לפני שמחקתי את ה"דרך אגב" בראשית הטקסט (מה שהוביל אותי לנ"ל), הוא שאני שומעת מדי זמן מה, תוך כדי עבודה על המחשב, את השיר של הילדים האלה, וזה פשוט עושה לי טוב:
בדיוק בדיוק כמו שאני
ככה זה טוב
שאני שלמה
לא חסר בי דבר
ומותר לי אותי לאהוב

ת ע נ ו ג

(גורפרחים , איך עושים אותיות ממש גדולות ומובלטות?)

משהו מתוך ספר שאני עובדת עליו עכשיו - ציטוט מכּתביו של ליאונרדו דה וינצ'י על אודות שיווי הצורה בין האדם לטבע:

הקדמונים קראו לאדם עולם פּחות-ערך, ונדמה שהמונח אכן הולם אותו, לנוכח העובדה שהוא מורכב מאדמה, מים, רוח ואש, וכך גם הארץ שעליה אנו צועדים. כשם שלאדם יש עצמות בגופו, הנושאות על גבן את בשרו, כך יש בעולם סלעים התומכים באדמה, וכשם שבגופו של האדם קיים מקווה של דם המאפשר לריאותיו להתרחב, להתכווץ ולנשום, כך קיימים גם האוקיינוסים על פני האדמה, וכך הם מתפשטים ומתכווצים במעגל של גאות ושפל כל שש שעות, שעה שהעולם נושם. כשם שהוורידים יוצאים מגופו של האדם ומגיעים לכל אבר בגופו, כך ממלאים האוקיינוסים את גופה של הארץ באינספור עורקים של מים.

משמח לקרוא אותך ככה. יותר טובה לעצמך.

הי שיבולת
מאוד אהבתי את השיר, בעיקר את הפזמון.
< לא הבנתי מי זה האבא הזה שאומר לילד החמוד שלו ששר באמבטיה: "תשתוק!", אבל הנחתי שזה כי למשורר חסר היה חרוז ל"עמוק", נכון?...

>

איך עושים אותיות ממש גדולות ומובלטות?
כותבים את הסימן = לפני ואחרי מה שרוצים לכתוב בגדול, והטקסט מוגדל בהתאם למספר הסימנים ששמנו.
למשל:

שווה אחד לפני ואחרי המילים

שני סימני שווה

שלושה

ארבעה

אני חושבת שזה בערך הגודל המקסימלי שאפשר להגיע...

ואיך עבר יומך?
@}

יומי עבר בהרגשה אופטימית מתמיד. אני מרגישה שיפור במצבי, רק קצת חוששת לא להיות אופטימית מדי כדי לא להתאכזב. ואולי זו טעות. למה לא להיות אופטימית בגלל פחד מאכזבה? הרי אמרתי שהחיים שלי הם כמו ספירלה, אז אני יכולה לקבל את המצב כמו שהוא עכשיו, ולא לדאוג מה יהיה אחר כך.

אז אני יכולה לקבל את המצב כמו שהוא עכשיו, ולא לדאוג מה יהיה אחר כך.

את יכולה יותר מזה, אם אפשר...

את יכולה גם להנות. פשוט ליהנות.
מותר לך אותך לאהוב.
מותר לך אותך ליהנות.
@}

למה לא להיות אופטימית בגלל פחד מאכזבה?
כמה רגשות נעלים אנחנו מונעים מעצמנו בגלל הפחד הזה...
תהיי אופטימית, תתאכזבי, תחיי!@}

סליחה..., לא רק מותר. אפילו רצוי וראוי!

תחיי!

@}@}@}@}

עוד שִכבה לגרד:

גדלתי בבית חסר יציבות מכל הבחינות:
ההורים שלי לא הסתדרו ביניהם (המעטה גורפת);
המצב הכלכלי התנדנד (אבא שלי היה עצמאי חסר מרפקים וּותרן ואמא שלי לא עבדה כמה שנים, וכשעבדה זה היה בקטן, יחסית);
היתהבבית של הורי תחושה כללית של "על הקצה" (מתוך אמי החרדתית תמידית, שדומה שחיכתה כל העת לגיליוטינה שתרד על עורפה).

כשאני מסתכלת על החיים שלי היום, שני דברים בולטים לי:
אני עצמאית בעבודה, מרוויחה מעט ונמצאת במערכת יחסים חסרת יציבות עם מקום העבודה שלי (לעיתים אין לי עבודה, וכיוון שאני עצמאית - הם לא מחוייבים לי), וגם בעלי עבד כל השנים כעצמאי (ללא מרפקים) ובחודשים האחרונים אין לו עבודה כלל.
כלומר: מצבנו הכלכלי לא יציב (בלשון המעטה) באופן מהותי ולאורך שנים, מבחינת אופי התעסוקה שלנו.
העניין השני הוא החרדתיות. אני דומה לאמא שלי בעניין הזה (יופי, חולם מלא, הנה מצאתי נקודת דמיון!) מבחינת תחושת החיים "על הקצה", אבל זה יותר מורכב מזה, כי אצלי זה משולב באופטימיות חסרת תקדים (מישהו אמר פיצול אישיות? מזל תאומים...)
כשאני בוחנת את מערכת האמונות שלי בשני הנושאים האלה, אני מבינה כמה דברים:

האמונה הוותיקה שהוטבעה בי היא שהעולם הוא מקום מפחיד ומלא מאבקים; צריך להיות מוכנים כל הזמן לגזרות רעות שיינחתו עלינו.
האמונה שלי אומרת שהחיים אינם יציבים וכל הזמן דברים רעים קורים, וצריך לצפות לזה, כדי לא להתאכזב.

נקודת המוצא היא פסימית. אמא שלי אישה פסימית באופן קיצוני. אני לא. במהותי אני אדם סופר-אופטימי. תמיד כשיש שמץ של תקווה לגבי משהו, אני יוצאת מגדרי מרוב אופטימיות, עד כדי כך שאני מקשרת את זה ממש עם חטא ההיבריס - תחושתי היא שבכל פעם שדברים מתחילים קצת להסתדר, אני כאילו מרגישה תחושה פנימית של גאווה, שעכשיו דברים מסתדרים ואני שוב על הסוס. תמיד פחדתי מהתחושה הזאת והרגשתי שהיא מסכנת אותי. ("אנטיגונה" השפיעה עלי יותר מדי...)

ואני מרגישה שזה בדיוק שורש העניין - הפער בין האופטימיות הטבעית והרבה שלי, לבין הפסימיות העמוקה והאפלה מאוד שאיתה גדלתי ואותה הפנמתי.
בתור הפער הזה טמונה מחלתי. בתוך הפער הזה יש נד-נד בין ייאוש לתקווה. בתוך הפער הזה קיים החלל שנפער בבטני.

איך האמונות האלה משרתות אותי?

אם העולם הוא מקום מפחיד ומלא מאבקים, אז זה צפוי שאכשל. כלומר : אני לא צריכה לקחת אחריות על הכשלונות שלי, כי הרי טִבעו של העולם כה רע ומכשיל.
אם העולם כזה, אני יכולה להיות כמו ההורים שלי, לדעת שאין ברירה ושזה המעט שאני יכולה לעשות.
אם דברים רעים כל הזמן קורים ואין יציבות, אני לא צריכה להתאמץ. ממילא אין תקווה.
אם העולם רע ודברים רעים קורים, אז הנה הוכחה: לקיתי במחלה איומה! איששתי את התיאוריה! אני חוקרת סופר-מוכשרת, שגם לוקחת את הניסוי באופן אישי...

עכשיו אני יודעת שהעולם הוא לא מפחיד - אם לא מפחדים...
שהעולם הוא לא יציב וגם לא בלתי יציב - הכל תלוי בתפישה שלו בתוכנו...
שאין מה לצפות לטוב או לרע - הכל קורה ממילא, ואנחנו יכולים לעשות בתוך הכאוס את שלנו מתוך מוטיבציה חיובית...
עכשיו אני יודעת שיש לי כוח, שלכל אדם יש כוח להשפיע על חייו, בעיקר דרך מערכת אמונות שמשרתת אותנו היטב, שמאפשרת לנו לחיות באיזון בין הפחד לאהבה; מערכת אמונות מאוזנת, שלא נותנת לפחד להכתיב את המציאות...

אז עכשיו כשאני יודעת, אני רוצה גם להפנים...
רוצה להטמיע את האמונות ש:

אין יאוש בעולם

והעיקר לא לפחד כלל

העולם גדול ופתוח

בעלי שיחיה שנים ארוכות ורבות וטובות אמר לי לפני כמה ימים: מה מאפיין אנשים לחוצים ולא נעימים?
הם קשים, נוקשים וקרים. כמו גופה. (הוא אמר את זה יותר יפה, אני לא זוכרת בדיוק. אני אשאל אותו.)

אני מבקשת:

לשחרר.... לשחרר... לשחרר

Free Shibolet

ותודה ל גורפרחים , על

הכל וכולך

ועל היכולת להגדיל בשקל תשעים.
ו ליזה ליזה , תודה גם לך. הרבה תודה. אני מרגישה שאת מאוד מיוחדת וקוראת אותך בין קירותייך; מרגישה שמחה גדולה שאת כאן.

אני לא מאמינה שאני עדיין ערה בשעה הזאת. קראתי עכשיו כמעט את כל הבלוג והתחזקתי. באמת יש שינוי.
שמתי לב גם לכל מיני קרדיטים שמגיעים לאנשים שכותבים דברים, ואחר כך אני משתמשת בהם ולא שמה לב שבעצם מישהו כאן הציע את זה.
למשל, השתמשתי ב"אני זה לא הסבל שלי" שבעצם הציע חולם מלא , ושמתי לב לזה רק עכשיו, בקריאה חוזרת.
וזה מה שאני זוכרת עכשיו, בשעה כזו...
גורפרחים , בטוח זה הקטע עם החרוז!... נדמה לי שזה שי אור בכבודו ובעצמו. הוא גם כתב את השיר הזה.
לילה טוב, באמת... ותודה תודה תודה. זמן האחרון אני מודה גם לעצמי, ולא רק לכולם ולאלוהים ולרפאל. גם לעצמי.
לילה טוב!

וגם אני מודה לך
ואולי אפשר גם לכתוב אנחנו
תודה תודה שיבולת

שמחה לראות שיפור, עוקבת אחריך באהבה

תודה, צופה מכוכב ו אש''י ר . אהבה זה טוב!
קראתי עכשיו את הבלוג של רסיסים של אור והרגשתי בושה. בושה על שאני בכלל מתלוננת.

שיבולת יקרה,
אני מניחה שאת מתכוונת לומר שזה מכניס לפרופורציות בחיים אך אני מרגישה צורך לומר לך שאין שום טעם בתחרות סבל. לכל אחד יש את הכאב הפרטי שלו, והעובדה שלמישהו אחר כואב מאוד, אינה עושה, לדעתי, את הכאב שלך לכבד יותר או קל יותר. לרגע זה נותן פרספקטיבה אולי. אבל זהו.
מה שאני רוצה לומר בקיצור, תרגישי חופשי לכאוב את כאבך ולספר לנו על כך, בדרך לשיחרור שלך.
את כאבה של רסיסים של אור אנחנו כואבים ללא שום קשר.
כולנו כאן רוצים אותך מאושרת ובריאה. כולנו כאן רוצים לשמוע כל תלונה שלך.
אין בכך כל בושה יקירה, נהפוך הוא.
את מהווה דוגמא ומופת להתמודדות אדירה וכולנו מקבלים השראה ממך.

<משום מה הרגשתי צורך לדבר בשם מן "כולנו" כזה. מתנצלת אם מישהו מרגיש לא בנוח עם ההכללה הזו. דברתי כמובן בעיקר בשם עצמי...>

עוד שִכבה:
אני מנסה לפרק לגורמים את הצורך להתלונן.
אף פעם לא הייתי מהמתלוננים. להיפך: תמיד הרגשתי לא בנוח לחשוף את הפגיעוּת שלי בפני אנשים בכלל, ובפני אמא שלי בפרט. הרגשתי שאנשים לא יכולים להכיל את הכאב של אחרים, והרגשתי שזה מתיש ומעיק וממילא NOBODY LIKES YOU WHEN YOU'RE DOWN.
עם אמא שלי בפרט היתה לי תמיד בעיה להיחשף בחולשתי, כי היא תמיד נלחצה מזה ומייד יצאה עלי במתקפת יום הדין שמאשימה אותי בכל צרותי, מתוך מטרה ברורה לנקות אותה עצמה מכל אשמה (אני?!!!...)
ועכשיו אני כאן בבלוג הזה מתלוננת בלי סוף. מה קרה? ואיך זה שאני עוד סיפרתי לשלוש חברות שלי איפה בדיוק נמצא הבלוג הזה ומה הכינוי שלי, כדי שהן יוכלו חופשי לקרוא את חולשותי ולהיווכח בפגיעוּתי שחור על גבי מסך?
זה השחרור. סוף סוף היכולת להציג את עצמי כפי שאני - לא קוטרית סדרתית, אבל לשם האיזון של כל השנים הארוכות הללו, יוצא שהכף נוטה קצת לתוך היללנות.
למה אני רעה אלי? למה להעליב?
אני לא מייללת. זה חלק מתהליך ההחלמה שלי. אני מביעה את עצמי כפי שאני, על כל כאבַי.

אני מביעה את עצמי כפי שאני, על כל כאבַי.

@}

עם אמא שלי בפרט היתה לי תמיד בעיה להיחשף בחולשתי, כי היא תמיד נלחצה מזה ומייד יצאה עלי במתקפת יום הדין שמאשימה אותי בכל צרותי, מתוך מטרה ברורה לנקות אותה עצמה מכל אשמה (אני?!!!...)
וואו, תודה על ההארה הזו (בשביל עצמי, כמובן).

ועכשיו אני כאן בבלוג הזה מתלוננת בלי סוף. מה קרה? ואיך זה שאני עוד סיפרתי לשלוש חברות שלי איפה בדיוק נמצא הבלוג הזה ומה הכינוי שלי, כדי שהן יוכלו חופשי לקרוא את חולשותי ולהיווכח בפגיעוּתי שחור על גבי מסך?
ואיך זה שאני עוד סיפרתי לאימא שלי איפה בדיוק נמצא הבלוג (שלי) ומה הכינוי שלי....

את עוזרת לי להבין דברים לגבי עצמי, תודה לך.

עבר עלי יום נהדר, באמת נהניתי גם אתמול וגם היום. אירחתי, התארחתי, והרגשתי טוב מאוד.
רק היום לקראת הערב הגוף עשה לי סימנים של מה שחשבתי שכבר עובר - או בעצם לא ממש חשבתי, אבל העזתי לקוות קצת-קצת.
אני מנסה להיות חזקה. לא להתרכז בזה. לא לתת לזה כוח והשפעה על מצב הרוח הכללי שלי, שהשתפר.
אני מנסה לחוות את החיים במלואם - ולא דרך הפן הצר של הכאב או הפחד מהמחלה.
הו, תן לי כוח

חשבתי היום על זה שבעצם ההבראה שלי היא קודם כל רגשית - לדעת שהבעיות הפיזיות לא מובילות לסוף העולם; לדעת לחיות עם זה. כשאני מצליחה להכחיד את הפחד ולא להיבהל, החיים יכולים להמשיך ברמה טובה, ואני יכולה להמשיך לתפקד בצורה נורמלית.
אם יבוא הריפוי הפיזי - הוא יהא מבורך.
אבל קודם כל הריפוי הפנימי, להתבגר ולקבל את חיי כפי שהם ולעשות כמיטב יכולתי בנסיבות שלי.

אני מנסה לעשות סדר בבלגאן.
אני זוכרת שפעם קראתי מן מאמר כזה שבו איש אחד סיפר על זה שאנחנו כל הזמן צריכים לסלק מעל "שולחננו" עוד ועוד מטלות. דברים מצטברים כל הזמן, ואם לא מפנים אותם נוצרות בעיות, חסימות, דברים שצריך לעשות והופכים ונהיים יותר ויותר מסובכים.
אני מתחילה לפנות.

אני שמחה. באמת, זה משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
חזרתי מהרופא והוא לא יכול היה לאבחן את הבעיה בלי בדיקה פולשנית יותר, שמתבצעת תחת טשטוש,
אך הוא אמר שלפי דעתו המחלה כנראה התפשטה לאזור נוסף בגוף והוא רואה שם כבר בצקת ותהליך דלקתי.
וכן. בכל זאת אני שמחה.
אלה לא בשורות טובות. אני גם עדיין לא לוקחת אותן כבשורות בכלל, כי זה לא "בדוק".
אבל האופן שבו התנהגתי, איך שהרגשתי אצל הרופא, מה שהרגשתי אחרי שהוא אמר את זה -
הכל כל כך שונה!
אני כל כך שונה!
תיכף אשוב

פשוט גיליתי שאני רגועה יותר. שמחה יותר. שאני פשוט אני ואין דבר שיכול באמת באופן מהותי להעיב על קולי הפנימי.
גיליתי את עצמי אחרת, גיליתי את הפיוס בתוכי.
בתוך עצמי אני אופטימית, ועכשיו התחברתי למקום הזה האמיתי בתוכי, שלא רואה שחורות. למקום הנינוח שרוצה לשמוח (יצא לי חרוז, והוא אפילו לא שטוז!)
הייתי אצל הרופא ולא רעדתי מפחד.
הוא אמר מה הוא חושב, ולא נבהלתי.
החיים ממשיכים.
הטוב והפחות טוב ביחד.
ושניהם אורגים יחד את מלאכת החיים.
וזה לא מפחיד. זה פשוט כך.
זה פשוט.
זה זה.

הייתי חוזרת ומצטטת את כולך עכשיו אבל זה יראה באמת מוזר - אז ראי עצמך מצוטטת. כל מילה. כל משפט.
כל כולך.
כל הכבוד לך אשת חיל אמיצה! אין עלייך מדהימה!!!

_החיים ממשיכים.
הטוב והפחות טוב ביחד.
ושניהם אורגים יחד את מלאכת החיים.
וזה לא מפחיד. זה פשוט כך._

כל הכבוד לך אשת חיל אמיצה! אין עלייך מדהימה!!!
@}

תודה, גורפרחים ו ליזה ליזה - אין עליכן!!!

אני רוצה להעתיק לכאן שיר אבוד שמצאתי היום, וכתבתי אותו ב-99' (חמש שנים!!!)

מה עושה אותך צוהלת

נראית כמו שיא הבריאות
מחוזקת מפכּה כמו זרם של
הטבע
את זוהרת, מבקרת מאפרת את
המציאות הקודרת
במבטא עדין שלא מכאן
את עוצרת לי את הזמן
ולוקחת אותי אל פעם שהיה
שהייתי.*

(זה נכתב ליעל, והיא לא ידעה).

עוד שיר אבוד מאותו יום:

מ צ מ י ת

מה מפריע לך במילה הזו
אולי היא מצמיתה
אותך
שלווה
גוזלת מעצמך
מ - כמו מחלה
צ - כמו צרחה
מ - כמו מחילה
י - כמו יגון
ת - כמו תחייה.*

עכשיו זה נראה לי כמו שיר קצת נבואי.

שמתי לב שמאז שהתחלתי לכתוב כאן, עבר כמה זמן ופתאום נעלם לי הגוש מהגרון. סחבתי אותו איתי בערך שנתיים וחצי, ועכשיו אני לא מרגישה אותו יותר.
תמיד ידעתי שהוא קשור בביטוי עצמי. אני שמחה לגלות שצדקתי.

אתמול השתעשעתי קצת בערב ב"אושו זן טארוט". בפעם הראשונה שאלתי מה אני צריכה לעשות כדי לשפר את הבריאות שלי, וקיבלתי את הקלף "פריחה". בהסברים לקלף הזה כתוב:
"הזן רוצה אותך חי,
חי בשפע, חי במוחלטות, חי בעוצמה -
לא במינימום כמו שהנצרות רוצה אותך, אלא במקסימום, פורח בכמויות.
על החיים שלך להגיע לאחרים.
האושר העילאי שלך, ההתברכות שלך, האקסטזה שלך
אינם צריכים להישאר מוכלים בתוכך כמו זרע.
עליהם להיפתח כמו פרח ולהפיץ את הניחוח לכולם - לא רק לחבריך, אלא גם לזרים.
זאת חמלה אמיתית, זאת אהבה אמיתית:
לחלוק את ההארה שלך, לחלוק את הריקוד האלוהי שלך."

ואז שאלתי שוב אותה שאלה - וקיבלתי אותו קלף (זה אחרי ערבוב!).
ואז שאלתי בשלישית, והפעם שאלתי מה עוד אני צריכה כדי לשפר את הבריאות שלי וקיבלתי (אחרי ערבוב!)...
אותו קלף!!!

ואפילו עכשיו, כשכתבתי את הדברים האלה, התלבטתי אם לכתוב אותם, כי הרגשתי שאול יאני חולקת כאן מידע שצריך היה להגיע רק אלי, ואולי זה יפגע בי לחלוק אותו - עד שהגעתי לחלק האחרון שציטטתי, שאומר "
_זאת חמלה אמיתית, זאת אהבה אמיתית:
לחלוק את ההארה שלך, לחלוק את הריקוד האלוהי שלך."_

_הזן רוצה אותך חי,
חי בשפע, חי במוחלטות, חי בעוצמה_

אני מרגישה שהגעתי לשלב הבא.
מהו השלב הזה?

מה דעתך לפתוח בלוג נוסף שבו אסור להזכיר את המחלה, שם יש מקום רק למחשבות,תהיות ,מסקנות ,ETC.
סיפורים ,שירים,ציורים שטוזים בדיחות קרש...
שם יש מקום לפרוח גם עם הגוף כואב...שם יוכל הניצן להיפתח וכולם יוכלו להנות מהפרח....פריחה -כמה לא מפתיעה

אני \ אנחנו מחכים...מבטיחה לקרוא.
אני לא מציאה להיתעלם מידידתך המחלה וכל מה שעברתן עד היום ובטח שלא ליזרוק אותה לכלבים ....
אבל את יכולה ליפרוח גם איתה....ןכן אני מאמינה שהיא תעלם..אבל קודם את חייבת לפרוח..
ואז יאללה לשלב הבא

לילה טוב

שיבולת יקרה,
מה שלומך?
התגעגעתי.

עברו עלי כמה ימים נעימים, גורפרחים , וגם אני התגעגעתי. לא היה לי מה לכתוב. או שהיה לי, אבל לא כתבתי.
בשישי-שבת היינו אצל ג'יני, החברה-המטפלת שלי. בשישי בלילה עשינו טיפול שהיה מופלא. פשוט מופלא. הוא נתן לי כל כך הרבה מפתחות לריפוי! ג'יני היא פשוט מטפלת אדירה, וגם אני עשיתי דרך יפה.
אני מרגישה הרבה יותר טוב, ולו בזכות העובדה שאני מתייחסת לבעיות הפיזיות שעוד לא עזבו אותי באופן רגוע הרבה יותר, בצורה שלווה. אכתוב עוד אחר כך. שיהיה יום מקסים לכולם!

עשיתי לפני זמן קצר את שיעורי הבית שלי, שכוללים ריפוי עצמי על ידי שיבולת הממומשת. DON'T ASK.
בכל אופן, אני יודעת שזה עובד. אני יודעת שאני בדרך הנכונה. למרות שלפני ואחרי הטיפול שוב הייתי עם כאבים, זה לא מפחית מהידיעה שלי, שגם קיבלתי במהלך הטיפול אצל ג'יני, שאני נרפאת.
לא קל לתפקד עם כאבים, אבל כל כך הרבה יותר קל כשיש תקווה!

אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

תודה, ליזה ליזה ו גורפרחים .
הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופלת וקמה, נופלת וקמה, נופלת וקמה
ולא קלה היא
והיא עודנה נפקחת לאורך
וארוכה היא ורבה, רבה
אך ארוכה היא ורבת הדר

וגם זועפת. אבל בסדר. קיבלתי לאחרונה לתוך מודעותי ונשמתי שספירלה. שככה זה ש יום עסל ויום בסל .
זה לא להאמין שרק לאחרונה אני מפנימה את המסר של התכנית הזאת ללימוד ערבית מכיתה ד'.

אחד המפתחות שנתתי לי במהלך הטיפול ביום שישי הוא מפתח המין. אמרתי לי שאני צריכה לפתוח את המין. נו כבר.

נו כבר!

Hi dear,
Meet me on the e-mail...
Love,
Ya.

כל כך הרבה זמן אני דוחה את ההתייחסות למין. הכל פשוט כל כך רע. כל כך קשה וכואב.
יש לי סיבוכים בגלל המחלה, סיבוכים שמשפיעים ישירות על המין. בגלל זה גם ילדתי פעמיים בקיסרי.
בגלל זה התרחקתי מתדמית האישה שלי.
כל כך קשה לי עם הנשיות שלי בגלל זה.
היום הייתי אצל רופאת המשפחה שלי כדי לקבל הפנייה לרופאת גסטרו, וסיפרתי לה מה קורה איתי.
היא היתה המומה ולא הבינה איך אני מוכנה לחיות ככה. היא אמרה שזה הכי גרוע שיכול להיות והמליצה לי ללכת לניתוח - דחוף.
בעלי טוען שהיא היסטרית ושהיא כבר "הרגה" את כל המטופלים שלה. הוא אומר שהוא מעולם לא העלה על דעתו לעזוב אותי (הרופאה אמרה לי שזה מה שהוא יעשה) - THANK GOD - ושבאופן כללי אני צריכה להחליף רופאה.
אבל טוב היא עשתה, כי לפחות היא עזרה לי לפקוח קצת את העיניים ולהפסיק לא-לטפל בעצמי. להפסיק להסכים לחיות ככה. להפסיק להתעלם מהבעיות שלי/להיות בטוחה שאין טיפול לבעיות שלי/לא להיות מודעת לבעיות שלי. אני כבר לא בטוחה שרק אחד מהם הוא הנכון.
אני רק לא מבינה איך אני ממשיכה מפה. אני צריכה לגדל כאן שני ילדים ובעל. אין לי זמן לזה. אין לי כוח לזה.
בעלי שאל אותי היום אם אני מאושרת. עניתי לו כן ולא. אני מאושרת. ואני אומללה. בספירלה.

נשמע שיש לך בעל נפלא!
איזה יופי של תמיכה.

אין לי זמן לזה. אין לי כוח לזה.
חזקי ואמצי גיבורה שכמותך, חזקי ואמצי. בעצם את כבר חזקה אמיצה וגיבורה.
זה לוקח זמן. קשה שזה ככה, אבל ככה זה. תהליך. לא ביום לא בחודש. גם לא בחודשיים. אבל השינוי כבר כאן. ואת פירותיו את תקצרי - לא רחוק היום!
אנחנו כאן איתך כל יום כל דקה. יש לנו סבלנות. אנחנו איתך.

המין:
המין מלוכלך
המין הוא דבר שעושים בקנאות, אבל לא מודים בזה
המין הוא מגעיל והוא כרוך בהפרשות

לא מדברים על זה
מי שעושה את זה - זה לא אנחנו
פוי

צריך להסתיר
זה בהמי
(צחוקים ערמומיים וסימנים רבי-משמעות עם העיניים ובייחוד עם הגבות)
סרטים כחולים - 'מה הם באמת חושבים שככה נשים נראות? שזה מה שאנחנו עושות או רוצות לעשות? איכס'.

המין:
מגיל צעיר להתחבא עם זה
לבד ושאף אחד לא יידע
אסור לדבר על זה, רק בבדיחות גסות והקשרים דוחים

המין:
טאבו

אבא שלך מכריח אותי
שנים הוא הכריח אותי, ואם לא הוא מנע ממני כסף, היו לי שלושה ילדים להאכיל ולא הייתה לי ברירה

אני מצרפת כאן את הסיפור של בעלי, "צימוקים". הוא כתב את זה כאילו שאני כתבתי. בעשרות הפעמים הראשונות שקראתי אותו, בכיתי כל הזמן. הסיפור הזה זכה בפרס הסיפור הקצר של "הארץ" ב-2002 והתפרסם בעיתון ובקובץ סיפורים בהוצאת עם עובד.

"צימוקים"

נושבות אצלנו בבית רוחות קרות, והן לא טובות. אני שומעת אותן בארוחת ערב, וזה בכלל קיץ. כולנו יושבים לאכול והחלונות במטבח דופקים חזק. ואני אומרת לעצמי, איך זה שקיץ וחם, ורק הרוחות דופקות על החלון ולא נכנסות פנימה? הארוחה נגמרת, ואבא שלי מריח כמו יציאה עם האפטרשייב שלו. הוא קם מהכיסא ואומר שהוא צריך ללכת. אמא שלי שואלת אותו לאן, והוא אומר שיש לו סידורים. כשהוא יוצא הרוחות מפסיקות, ואמא ואבא שלי כבר לא אוהבים.

אמא שלי מספרת לי הכל, גם דברים שאני בכלל לא צריכה לדעת. זה מספיק לי לדעת שהם לא אוהבים, אבל אמא שלי מספרת לי את הכל בפרטים. לפני שבוע באתי הביתה ולא היה אוכל במקרר. אמא שלי יכולה לעשות אוכל מפירורים, אבל היא לא עשתה כלום. היא ישבה במטבח, פרסה שקית קניות על השולחן וקילפה תפוחי אדמה. שמתי לב שהם כבר היו שחורים, וידעתי שהיא יושבת ככה כבר הרבה זמן. התיישבתי לידה והמשכתי לקלף. ואמא שלי אמרה "רוצה לדעת למה אין אוכל במקרר?" יכולתי להגיד לא, אבל שתקתי. אמא שלי אמרה "אבא שלך לא נותן לי כסף".

אמרתי לעצמי, בטי תשתקי, תעשי את עצמך לא שומעת. התעלמתי לגמרי מהמלים. התאמצתי לחשוב מחשבות אחרות, חשבתי איך מרגיש תפוח אדמה כשמורידים לו את הקליפה והוא חשוף, הפנים שלו לא מתאים למה שקורה בחוץ והוא מתחיל להשחיר. ופתאום ראיתי את המורה שלי לספרות, נחמה, אומרת לי, "שימי לב לאנלוגיה". נחמה מעצבנת אותי, מאה פעם אמרתי לה שלא לכל דבר יש משמעות. אני שומעת מהצד את אמא שלי אומרת שהוא לא נותן לה כסף, כי היא לא שוכבת אתו. אין זיונים, אין מזומנים. ואמרתי לנחמה, זאת אנלוגיה מחורבנת, אפילו כשכבר קלטתי שאני משחירה מבפנים. ונחמה אמרה לי, תמצאי לך אנלוגיה אחרת.

אני אוהבת לשכב עם אמא שלי במיטה, המאוורר פתוח עלינו ואני בין הציצים שלה. יש לה ציצים מאוד גדולים, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. היא שואלת אותי אם גם כשאני אהיה בת שלושים אני אשכב לידה ככה במיטה. ומה אני יודעת? אני עוד לא בת 12. היא רוצה ששתינו נלך להכין ארוחה, אבל אני לא רוצה. היא אומרת בואי, אני רוצה להגיד לך משהו. אנחנו עושות סלט ביצים, אמא שלי מומחית בזה. היא אומרת לי, "היום נפגשתי עם מישהו". אני לא מאמינה, אני לא רוצה לדעת מזה. היא אומרת לי, "תחתכי בצל", ואני מאושרת. "הוא היה נראה מצוין", היא אומרת, "אבל לא יכולתי. רק נפגשנו בבית קפה ואמרתי לו שזה לא יכול להמשיך, שאני עוד לא מוכנה".

ואני חושבת, שעוד מעט יש לי בת מצווה ואני בטח כבר נחשבת גדולה. ובראש שלי, נחמה אומרת, יהיה לך קל יותר אם תמצאי לזה דימוי. אני לא מאמינה שהיא עוקבת אחרי לראש, ונותנת לי שיעורי בית במוח. אני אומרת לה, אמא שלי היא כמו בצל בנשמה שלי. נחמה אומרת שזה גס מדי. אני בוכה מהבצל, אני בוכה מאמא שלי, אני בוכה כי חתכתי לעצמי בטעות את האצבע. אמא שלי שמה לי על האצבע פלסטר, אבל זה לא ממש עוזר. אני אומרת לנחמה, שהפלסטר הזה הוא כמו תחבושת על רעידת אדמה. היא אומרת לי שזה לא רע, שאני מתחילה לעשות את העבודה.

גם אבא שלי נפגש עם נשים אחרות, אני יודעת את זה. יש לו פנקס קטן של העבודה והוא רושם שם מי הזמין מה. ובין הרשימות שלו, יש לו גם מספרי טלפון עם שמות של נשים. גם ראיתי אותו משאיר את העיתון פתוח על המודעות האלה, של הליווי. הוא יוצא בלילה לפגישות עבודה עם הבושם שקנינו לו אני ואחי ליום הולדת. אמא שלי יודעת, היא כבר אמרה לי שאבא שלי הולך לזונות. אני זוכרת את היום הזה, זה היה כשנחמה לימדה אותנו על סיפור פואנטה. אמרתי לה שאין כזה דבר בחיים, פואנטה, ומי בכלל יכול לקחת שרשרת מחרוזים ולחשוב שזה יהלומים. אבל עמוק בפנים, רציתי שתהיה אצלי פואנטה בחיים. אולי אבא שלי הולך בלילה לעבודה שנייה והוא חוסך שקל לשקל והוא מחביא את הכל באיזו קופה, ועוד מעט אני בת 12 והוא עומד לשבור את הקופה ולתת הכל לבת מצווה שלי. זה יהיה באולם הזה במרכז, אמא שלי מכירה את הטבח הראשי ושמעתי אותה פעם אומרת שהוא יכול לסדר לי אקסטרות חינם. ואולי הפואנטה היא שאבא שלי מתכנן עוד כמה אקסטרות בתשלום. וכשאני חושבת על הפואנטה שלי, אמא שלי אומרת "את הכסף של האוכל שלנו הוא זורק על זונות". יוצא שהפואנטות האלה ממררות לי את החיים. הפער כל כך גדול, כמו בין יבשות, ואני אפילו מפחדת ללוות צמיד מפלסטיק מאיזו חברה, שאולי אני אצטרך למכור את השערות שלי, בשביל הכסף שיעשו מהפאה.

היום עוד פעם אני ונחמה התווכחנו בכיתה, אני לא חושבת שהיא מקשיבה למה שאני אומרת. היא קראה לנו איזה שיר ולימדה אותנו על האנשה, והיא באמת הסבירה את זה טוב. אמרתי לה שאפשר לעשות גם האנשה לאנשים, והיא אמרה שלא, שרק לחפצים או חיות. ואני יודעת שזה לא נכון, כי כבר הרבה זמן אני עושה לאבא שלי האנשה, אחרי שבראש שלי הוא נהיה כמו מפלצת. אני לא יכולה לתת לה את הדוגמה הזאת, אז אני נותנת לה דוגמה אחרת. אני אומרת לה, קחי למשל את היטלר, כולנו יודעים שהוא מפלצת, ובמקרה כזה אפשר לעשות האנשה. נגיד שהוא מעביר את הטלפיים שלו על הפנים, ולרגע אחד הן נהפכות לידיים. נחמה צועקת עלי כמו שבחיים היא לא צעקה. היא אומרת לי לשתוק, ואני שותקת. לא יעזור לה כלום, אני בכל זאת עושה לאבא שלי האנשה. אבא שלי הוא משונה כזה, הוא אף פעם לא מדבר אתי. לא בגלל שהוא איש רע, אני חושבת שאין לו מה להגיד. פעם אחת היינו רק אני והוא בבית ושאלתי אותו מה נשמע והוא ענה לי, אבל זאת היתה תשובה קצרה, לא הבנתי ממנה כלום. אמרתי לו, "אבא, אני אוהבת אותך", והוא אמר לי, "גם אני אוהב אותך". ועד אותו יום אף פעם לא שמעתי אותו אומר דבר כזה, אני נשבעת. אחרי כמה דקות הוא נשכב על הספה, וראיתי לאט איך הרביצה הופכת לשכיבה. איך המבט הופך לראייה. איך החיה מקבלת צורה. אחר כך הוא נרדם וכיסיתי אותו בשמיכה. הוא היה מכורבל כמו גור, אבל כמו גור של אנשים, לא כזה של חיה.

אני בחדר שלהם, ואני מודדת את החזייה של אמא שלי. אין לי בכלל במה למלא אותה, אני צריכה שמיכות פוך בשביל להגיע למידה שלה. אחי נכנס ומסתכל עלי, הוא אומר לי "איכס, יא מגעילה". אני מקנאה בו שהוא מטומטם. כשאתה מטומטם, שום דבר לא יכול לגעת בך. זה כמו חליפה נגד כדורים, מי לא רוצה חליפה כזאת. לאחי יש את התכונות הכי טובות, טמטום וזיכרון קצר. כשחושבים על זה, זה שילוב מנצח. אתה גם לא נפצע מכדורים, ואם יש כדור אחד שדווקא כן הצליח, אתה תוך שתי דקות שוכח. הבעיה היחידה היא, שאי אפשר להפוך להיות מטומטם, אפשר רק להיוולד כזה. אפילו עכשיו הוא כבר לא זוכר מה קרה בבוקר.

אמא שלי מצאה עבודה, והיום זה היה היום הראשון שלה. ואבא שלי, שצריך שאמא שלי תהיה ענייה כי אחרת היא בכלל לא תצטרך אותו, סגר אותה באמבטיה. לפני היום הראשון שלה היא קמה מוקדם להתקלח. אז הוא נכנס ולקח את המפתח וסגר מהצד השני והלך לעבודה. ואמא שלי דופקת על הדלת ומעירה אותנו ואני נבהלת. היא אומרת "בטי, יש מפתח בחדר שלנו, מבפנים, תפתחי את הדלת". אבא שלי ניצל את כל המוח שלו על התכנון הזה, וזה היה תכנון מצוין, הוא לקח גם את המפתח השני. אמא שלי עומדת עירומה במקלחת. בארון באמבטיה יש לאבא שלי כלים לתיקונים. היא לוקחת פטיש ושוברת מסביב למנעול. היא צועקת לי מבפנים, בטי, שכחתי מגבת. יש לה קצת דם על הידיים, וכל הרצפה רטובה ואמא שלי לא הולכת לעבודה. היא אומרת לי, "תישארי אתי היום בבית, אל תלכי לבית הספר". לא אכפת לי לא ללכת, מה אני בעצם מפסידה. נחמה מלמדת על בלאדות ואמא שלי מדגימה לי קינה.

אמא שלי יודעת כמה אני טובה במלים, בגלל זה היא קראה לי יום אחד למטבח והוציאה דף ועט ואמרה לי, "בטי, אני רוצה שתעזרי לי לכתוב צוואה".

אמרתי לה, "אמא, את לא הולכת למות, אין לך מה לכתוב צוואה". אמא שלי אמרה, "ואם אני מתה מחר? את יודעת שאבא שלך הולך וזורק הכל על זונות, אני רוצה שהכל יהיה כתוב. אני רוצה שאלה תהיה אפוטרופסית שלכם, אני לא רוצה שהוא יהיה אחראי לכלום".

אני לא יודעת מאיפה באו לי המלים לכתוב את המוות של אמא שלי. לקחתי את העט וכתבתי "אני רחל באום, כותבת צוואה זו בדעה צלולה ובהכרה מלאה. זוהי צוואתי היחידה והסופית, ואין ולא היתה לי צוואה אחרת". את זה היא ביקשה למקרה שאבא שלי יביא איזה דף מצ'וקמק עם חתימה מזויפת.

"...מקנה אחרי מותי אחריות מלאה ואפוטרופסות בלעדית לאחותי אלה. והיה ולא תהיה בידה האפשרות מפאת מחלה או מוות, תעבור האחריות לבעלה יצחק".

מחקתי ותיקנתי כמה דפים, ובסוף העברתי הכל לדף נקי. היה כתוב לאן הולך הכסף, ומה לעשות בדירה, כדי שאיזו ידועה בציבור של אבא לא תשתלט לנו על הבית. אמא שלי תכננה את הכל לפרטים. לאן ילכו הבגדים, לאן ילך אוסף התקליטים שלה. היא שאלה אותי מה אני רוצה, ואני עניתי שכלום. היא אמרה לי לכתוב שאני מקבלת את כל הזהב והתכשיטים שהיא שומרת בארון. אחר כך חשבנו שעה איפה להחביא את הצוואה, שאבא שלי לא ידע. אמא שלי נהייתה כל כך חשדנית, שבאותו יום היא הלכה להפקיד את הצוואה אצל העורך דין שגר בבניין ממול. כשהיא חזרה משם, היא לקחה אותי הצדה ואמרה לי, "אל תשכחי, אם קורה לי משהו ואני מתה, תלכי לינקו בבניין ממול ותגידי לו: אמא מתה, עכשיו תוציא את הצוואה".

עוד כמה ימים הבת מצווה שלי, ואני יודעת שלא הולכים לעשות לי כלום. אם היה מדובר על אולם, כבר הייתי יודעת. בזמן שנשאר אני אפילו לא אספיק לקנות בגדים. אפילו למסיבה במסעדה כבר איחרנו את המועד, הזמן הלך והצטמק ולא נשאר ממנו כלום. אולי הם יעשו בסוף משהו, אולי הם מתכננים לי מסיבת הפתעה. הם ישלחו אותי לאיזה מקום וכשאני אכנס הביתה, הם יצעקו לי "הפתעה!" ואני באמת אהיה מופתעת. בעצם מה אכפת לי שלא יעשו כלום, אבל באמת כלום, אני לא צריכה את הממתקים שלהם, אני גם לא רוצה את הרעל שלהם.

היום בערב, אמא שלי היתה נראית רע, היא תפסה את הבטן, כאילו היא הולכת ללדת עורך דין עם תעודות, ואמרה לי ללכת לישון. רק בבוקר היא סיפרה לי שחשבה שהיא עומדת למות ולא רצתה שאני אראה אותה גוססת. זה מה שהיא חושבת, זה מה שיש לה בראש. מה אני יכולה להגיד לה שלא אמרתי, כמה כבר ניסיתי להראות לה דברים טובים ולהיות בעצמי כל כך טובה. אבל כל פעם שאני מוצאת תרופה לבעיות שלה, היא מוצאת בעיה אחרת, מסבכת את כל העניין. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, היה סיפור אחד שאהבתי במיוחד, זה הסיפור על פרח לב הזהב. אבל היום אני יודעת שעם אמא שלי זה לא היה עובד. הייתי חוצה ארצות, עוברת אוקיינוסים והפרח לא היה מזיז אותה מהמיטה, מהשינות הארוכות שלה, מהתהום שהיא מודדת בעיניים.

היום נחמה לימדה אותנו משהו שאני חושבת שאמא עושה לי. היא קראה לזה פרויקציה, ואת זה אני מכירה מהבית. היום בפעם הראשונה הסתכלתי על נחמה וראיתי כמה היא אכולה. היא זוללת את הציפורניים עד הבשר, אבל זה רק מה שרואים מבחוץ. מבפנים אני בטוחה שחלקים שלמים קרועים, נגוסים, מושחתים. אני מסתכלת עליה מתקיפה אותנו במלים שלא נגמרות, כשהיא מכרסמת לעצמה את הגוף מכל הכיוונים ובכלל לא מבינה שמה שהיא קוראת בדפים, זה מה שקורה גם בחיים. ואני אומרת לה "המורה, למה אנחנו לא בודקים את מה שאנחנו קוראים על החיים שלנו, עושים פרויקציה אל החיים שלנו?" ונחמה מסתכלת עלי המומחה, כוססת את הציפורן עד דם, ואומרת לי, "רצית להגיד משהו?"

"לא משנה", אני אומרת. "בעצם, יש משהו שאני רוצה", אני מתקנת, "השיר הזה הוא לא על שבת המלכה שנכנסת בשער, הוא שיר על זיונים, מה פה לא ברור?"

נחמה נהיית אדומה ואומרת לי לחכות לה בחוץ עד אחרי השיעור, אז אני הולכת ומחכה.

ובבית, בלי לדעת בכלל את המלה, אמא שלי עושה עלי השלכות של כל מה שהיא מרגישה. זורקת עלי את התינוק עם המים, יחד עם שקית האשפה. היא מספרת לי מה קרה לה היום, ואיך היא היתה צריכה ללכת שעות ברגל עד לדודה אסתר, כי הוא לא השאיר לה שקל בבית. היא כבר לוותה ממנה הרבה פעמים. היא הולכת אליה, מבקשת כסף ואומרת לה שתיקח מאבא שלי, והיא יודעת שהוא יחזיר לאחותו, פה אין לו ברירה. תוך כדי שהיא מספרת לי על זה ועל ההליכה הארוכה שלה, היא נזכרת במקרה אחר, ביום שחזרה הביתה אחרי שילדה את אחי, מחזיקה את התינוק העטוף בידיים והולכת את כל הדרך הביתה לבד, כי אף אחד לא בא לאסוף אותה. כמה קילומטרים טובים בקיץ, בחום נוראי ועם ילד ראשון, בלי לדעת כלום, בלי להבין שום דבר על החיים. רק בחושים החדים שלה היא יודעת שצריך להיכנס לאיזו חנות לקנות כמה דברים, אוכל לילד, חיתולים, מוצץ, הרי אין לה כלום בבית. אחרי זה היא נזכרת בעוד עניין, אפילו לא נותנת לי הזדמנות להגיד כלום, היא חיה בעבר ואני בכלל לא נמצאת שם. אני ממשיכה להסתכל עליה ורק אחרי הרבה זמן אני מבינה, אמא שלי היא אשה בודדה. אין לה בכלל עם מי לדבר, אין לה חברות, אין לה ידידים, לבעל שלה היא לא יכולה לספר את הסיפורים, רק אני כאן. עם מי עוד היא יכולה לדבר.

אני כבר לא מדברת בשיעורים וגם נחמה לא שואלת אותי כלום. היא אמרה לי אחרי השיעור הקודם שלא כל דבר צריך להגיד, אז אני שותקת. האמת היא, שככל שאני שותקת יותר, אני מגלה כמה זה נעים לי. נחמה נראית יפה יותר, הכיתה נראית שמחה יותר, אני חושבת שאני מכערת את העולם במלים.

היום זה הבת מצווה שלי, אפילו אני לא האמנתי שזה יגיע. יש לי הרגשה שעושים לי מסיבת הפתעה. חלי התקשרה אלי ואמרה לי לבוא אליה, זה נראה לי כמו דרך להוציא אותי מהבית. התקלחתי והתלבשתי יפה וגם ניסיתי לעשות משהו עם השיער שלי שלא ממש הצליח, וכשחלי ראתה אותי, היא שאלה מה פתאום אני נראית כאילו אני הולכת למסיבה. חשבתי שאו שהיא שחקנית מצוינת, או שבאמת ההפתעה היא שאין שום מסיבה. חלי סיפרה לי על מישהו שהיא או הבת וכל העניינים מסביב, אבל אני רק הסתכלתי בשעון שלהם בסלון איך השעות עוברות. כשנהיה מאוחר הבנתי הכל. חלי היא לא שחקנית בכלל, אני פשוט סתומה, כי באמת אין הפתעה.

כשחזרתי הביתה הלכתי כל כך לאט, שחשבתי שאולי אני אגיע כבר לפנות בוקר. אפילו היפאניות בבגדים הצרים שלהן לא הולכות כל כך לאט, שמתי לב לכל פרט ברחוב. אבל המרחק לבית שלי לא גדול מספיק, ויצא שדי מהר כבר פתחתי את הדלת. "מתוקה שלי", היא אמרה, "כבר דאגתי לך". היא חיבקה אותי והרגשתי בנשימות שלה שהיא הולכת לבכות, ואז במקום זה היא התחילה לדבר כל כך מהר. "אני מצטערת", היא אמרה, "רציתי לעשות לך משהו, אבל את יודעת מה המצב. אני אפצה אותך, את יודעת שאני אקנה לך משהו. הלכתי לאסתר כדי לקחת כסף, אפילו חומרים לעוגה אין לי, אבל היא לא היתה בבית, את לא מאמינה כמה זמן חיכיתי שהיא תגיע. בכל זאת הכנתי לך משהו, שלא תחשבי ששכחתי, הכנתי לך בלינצ'ס מתוק ונשב ביחד ונאכל. יצא נורא טעים".

ישבנו עם הבלינצ'ס במטבח המכוער והמתפורר וניסיתי לתת לה להרגיש שזה באמת לא נורא, שגם זה טוב, שלא ציפיתי במילא לכלום. בתוך הבלינצ'ס היתה גבינה מתוקה בטעם וניל וצימוקים קטנים. לקחתי צימוק אחד ביד והסתכלתי עליו טוב-טוב. וככל שהסתכלתי הוא נראה לי כמו אמא שלי. המיץ מאחוריו והוא יבש, סחוט, מצומק. נחמה באה אלי לראש ואומרת: זה היה יפה מה שעשית, אבל לא מספיק. מה את רוצה ממני, קרציה, אני עונה, תפסיקי לרדוף אחרי, תפסיקי להציק לי, זה לא עוזר לי מה שאת עושה, תסתלקי. נחמה מסתכלת עלי במבט עצבני ואומרת לי שאם אני לא סותמת את הפה היא הופכת את זה לסיפור מעגלי.

הסיפור חי ממש, גרם לי להתרגש ולדמוע.
אני מבינה שיש שני סופרים במשפחה, לא רק אחת.
בעלך עושה רושם של אדם יוצא דופן ברגישותו, את ברת מזל! (וגם הוא, כמובן).

איזה בוקר שהיה לי עם הבן שלי!
הלכנו לגן. כבר כשירדנו מהבית, מצאנו למטה בלון ארוך וירוק. הצעתי לו לקחת אותו והוא שמח מאוד ולקח.
חצינו את הכביש ו...הופ! מצאנו עגלת בובה יפהפייה, בלי גלגל אחד. לקחנו גם אותה לפינת הבובות בגן.
לא הספקנו לפסוע שני צעדים וחצי - והנה: בלון אדום! לקחנו גם אותו.
אחרי מספר מטרים נוספים מצאנו פטיש כמו של שניצלים, אבל קטן ועשוי כולו מעץ! אימצנו גם אותו.
לא הספקנו להתרחק משם כמה צעדים והנה מטפחת ראש יפהפייה בזהב ואדום, שלמה ונקייה מונחת על המדרכה. לקחנו גם אותה לפינת התחפושות בגן!
הגענו לשערי הגן, עמוסים במתנות נפלאות ואת כולן הנחנו לילדים, שישחקו.
בדרך הספקתי לומר למתוק שלי: תראה: העולם מלא בהפתעות נעימות, צריך רק לשים לב ולפקוח עיניים ולא להתבייש לקבל ולקחת - ואחר כך גם להתחלק עם כולם!
בדרכי חזרה, אחרי חצי שעה של סיפור בגן, מצאתי עוד כמה דברים שלא רציתי, אז לא לקחתי. ואז נקרתה בדרכי קלמנטינה! הרמתי אותה והחלטתי שאוכל אותה.
אם העולם מציע והדלתות נפתחות - אני לוקחת!

ליזה ליזה , אתמול בעלי נתן לי תרגיל בכתיבה. הוא מבקש שהעשה את זה כל יום מעכשיו. ושמת לב נכון - כתיבה היא ה"מקצוע" שלו.

קראתי את הסיפור הזה כשהוא זכה בפרס וגזרתי אותו לארכיון הקטעים היפים שלי.

נועה ברקת - זה מרגש לדעת. גם הוא נהנה לקרוא מה שכתבת. ועוד ממך - אם אני לא טועה, את לא המו"לית של 'א-לה גוש'?

אוי שיבולת.
קראתי עכשיו. אני עם דמעות.
אל אלוהים. אל אלוהים.
אני מחבקת אותך.
אני מחבקת את הילדה בת ה-12.
אני מחבקת את שתיכן.

בעלך מוכשר, רגיש, שנון ומצחיק. לעונג לי להכיר.
כמה טוב שיש לכם אחד את השני.
@}

תודה, גורפרחים .... אהובה.
אני אמא מבריאה. עוד לא הבראתי לגמרי. אני מרגישה לא טוב עכשיו. אבל מחוזקת מהעובדה שבראש אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני רק מחפשת זמן כל הזמן כדי לקרוא את הבלוג של ליזה ליזה ...

היומיום הוא עוד משהו שאצטרך להסתגל אליו. בלי הדרמה של עצם המחלה, אני צריכה להסכין עם חיים נורמליים. זה דבר חדש עבורי. אחרי שהחלטתי לא לתת מקום מרכזי למחלה, נעלם מלב המאפלייה גורם דרמטי רב-השפעה. עכשיו אני נטולת קטסטרופה בראש. מה ימלא את החלל? האם אפשר סתם לחיות וליהנות?

האם אפשר סתם לחיות וליהנות?
כשאת מנסחת זאת ככה זה נשמע כל כך סתמי ובטח לא באותו המשקל של מחלה ממש רצינית. אולי את צריכה למצוא לעצמך מטרה חדשה בחיים? איזה ייעוד או מצווה?

Your question:
"האם אפשר סתם לחיות וליהנות?"

Your lovely answer:
" תראה: העולם מלא בהפתעות נעימות, צריך רק לשים לב ולפקוח עיניים ולא להתבייש לקבל ולקחת - ואחר כך גם להתחלק עם כולם!.....אם העולם מציע והדלתות נפתחות - אני לוקחת! "

Love Ya, baby!

איך אני יודעת הכל - ולא יודעת כלום, הא, יעל? נועה ברקת ?

As fools, we are all very wise....we are wise fools.
Do not beat up on yourself
Let compassion guide you
LoveYa

_האם אפשר סתם לחיות וליהנות?
כשאת מנסחת זאת ככה זה נשמע כל כך סתמי ובטח לא באותו המשקל של מחלה ממש רצינית. אולי את צריכה למצוא לעצמך מטרה חדשה בחיים? איזה ייעוד או מצווה?_

אני רואה את הדברים אחרת.
כן, אפשר סתם לחיות וליהנות! בעיניי אין שום דבר סתמי במשפט הזה. את זכאית לחיים טובים ומאושרים - את ראויה להם! והם יכולים להיות נטולי דרמה כמו המחלה, אך באותה עת מספקי ריגושים, ומספקי אכזבות, ומלאי הנאות קטנות או גדולות ורגעים של קושי או דווקא של זרימה - חיים!
אישית, אני לא רואה צורך ב"מטרה" או "ייעוד" חיצוניים. בעיניי מספיק וראוי לרצות להיות מאושרת, ולפעול למען זאת. לתת לעצמי אהבה. כל השאר כבר יבוא.

< הערה טכנית: לגבי פרסום הסיפור של בעלך כאן, אני תוהה אם את מודעת ל-תנאי שימוש כאן באתר בנוגע ל- זכויות יוצרים.>

מסכימה איתך, גורפרחים . באשר לזכויות יוצרים - הסיפור של בעלי כבר מופיע באינטרנט; הוא התפרסם כאשר זכה בפרס הסיפור הקצר של "הארץ" ועדיין אפשר לראות אותו שם.

היום נפתח עוד פתח, ששורשיו נזרעו אתמול ובמשך השנה שעברה - רק שלא שמתי לב עד אתמול. מצאנו חבר לבן שלי, ילד שהיה איתו בגן בשנה שעברה ועד אתמול לא ידענו שהם בעצם שכנים שלנו מהכניסה ליד. אז היום הם שיחקו יחד ואמא שלו הביעה משאלה שיהיו בינינו יחסים כאלה שנוכל לעזור אחת לשנייה עם הילדים. ובאמת, היום הם היו אצלו עד שש בערב (שעתיים מתוך זה בלעדי), ועכשיו הם כאן. רק הילדים.
זה שינוי גדול בשבילי, מעולם לא פתחתי כך פתח ליחסי שכנות פוריים.

מהו זה אשר גורם לי לא להרפות מן המחלה?
בטיפול האחרון שלי עם ג'יני התרחש אצלי תהליך ריפוי ספונטני, תוך כדי דמיון מודרך - אבל כזה שצריך להתמיד בו יום יום.
אני לא עושה את זה. למה אני לא עושה את זה?
אני עדיין לא מאמינה לגמרי בריפוי אפשרי.
אני עדיין לא מאמינה שמגיע לי לחיות חיים טובים.
אני לא מאמינה שיש לי מה להציע מלבד הסבל.
אני מאמינה שהסבל מזכך.
אני לא מאמינה בעצמי.
אני לא פתרתי את הסוגיות הקשות שלי עם כל המשפחה שלי.

אחותי.
אחותי - אף פעם לא אהבתי אותה באמת. היא תמיד היתה מתעללת בי. אפילו בשנתיים האחרונות היא רימתה אותי כספית. היא קנתה ממני מכונית ולא שילמה לי חצי מערכּה, ואחר כך מכרה אותה ועדיין לא שילמה לי. וכל זה בלי שידעתי אפילו - במקרה נודע לי.

אחותי.
תמיד אמא שלי אמרה שהיא תהיה חברה שלי לכל החיים, והדוגמה של שתי האחיות שלה, של אמא שלי, עמדה לנגד עינַי: המון תמיכה וקשר קרוב.
אבל זה לא קרה ולא יקרה ביני לבין אחותי.
אנחנו כל כך שונות.
כאילו גדלנו ממש בבית אחר.

אחותי.
תמיד מחפשת אותי ומעמידה אותי בפינה. תמיד צועקת עלי, מקללת אותי "פרה שמנה", תמיד מכה אותי (היא מבוגרת יותר), תמיד מלשינה עלי, תמיד מביישת אותי ומשפילה אותי, אף פעם לא חברה.

אחותי.
אני מרחמת עליה, במובן הלא-סרקסטי של המילה. החיים שלה לא פשוטים. היא גרושה ואם חד-הורית לילד אחד. היא חסרת אמצעים. היא נטולת כישורי פרנסה טובים. היא לא חכמה.
היא פתוחה והיא יוצרת קשרים בקלות - אבל לא איתי. היא חברותית, בכל מקום שהיא מגיעה אליו יש לה מייד חברים - אמנם לא מהסוג שאני הייתי בוחרת, אבל חברים.

אחותי.
כמה פעמים בחיים גרמת לי להיראות רע, כמה פעמים חיטטת לי בחפצים אישיים וסיפרת לאמא; כמה פעמים קראת ביומנים שהיו לי והלשנת. כמה פעמים לא הבנת אותי, רדית בי ושנאת אותי.
אני יודעת שיש בך רגשי נחיתוּת קשים כלפַּי, וכלפי אחינו. אני יודעת כמה פעמים ניסיתי להסביר לך שאין לך שום סיבה להרגיש כך, שלך יש דברים אחרים להציע - ולא הבנת. חשבת שאני מתנשאת עלייך. חשבת שזה נאמר מתוך רחמים.
זה נכון במידה מסוימת. אבל באמת יש לך דברים אחרים להציע. לכל אחד יש משהו להציע. אל תקנאי באף אחד. אל תקנאי בי - אני חולה.

אחותי - הלוואי שיכולתי לסמוך עלייך. אני לא יכולה. מעולם לא יכולתי. ויתרתי עלייך במובן האחות הקלאסי. ויתרתי בלית ברירה. לעולם לא נהיה אחיות כאלה.
אני רוצה לבדוק מי היית בשבילי בגלגולים אחרים - אני בטוחה שעשיתי לך משהו ממש נורא, או שאת עשית לי. העינוי נמשך.
היום אנחנו בקושי בקשר כלשהו. גרות במרחק יריקה וזו (היריקה) גם מהות הקשר. אין מריבה. אין התכתשות. אין ויכוח. רק כאב עמום בחלל שנותר בינינו ושלעולם לא ייסתם. רק דאבה על מה שיכול היה להיות - וגם זה כבר לא. הפיכחון הגיע מוקדם מאוד, וכבר אין אשליות על מה שיכול היה להיות.

לא יכול היה להיות אחרת

es muss sein
es muss sein
?muss es sein}

איך זה יכול להיות שאני ממשיכה לסבול כל כך הרבה? אני רק מקבלת כל הזמן כאבים וסיוטים. אני לא יודעת למה אני ממשיכה לסבול... לפעמים אני בייאוש כזה, שאני לא יודעת איך אמשיך מכאן, ואז הכל נראה כל כך זוועתי שבא לי למות.
אני יודעת שסוג כזה של שחור מוציא ממי שקורא תגובות אמפטיות בדרך כלל, אבל

בבקשה

תכתבו לי ביקורת נוקבת, בבקשה תרדו עלי חזק מאוד מאוד, כדי לזעזע אותי. אני רוצה שתנערו אותי, לא שתלטפו לי את האגו.
זה נעים כל כך, אבל אני צריכה עכשיו טלטול - עוצמה של

רכות

אגב, בעלי אמר לי היום שהתרככתי ממש פיזית....

רציתי רק שתדעי שקראתי, ושאני חושבת על זה.
@}

כמה שנים לקח למחלה להתעצב בתוכך? כמה שנים לקח למחוות הנפשיות "לרדת" לגוף? אני משערת שהרבה, הרבה יותר ממה שאת מחלימה כרגע. יכול להיות שהנזק שנגרם לגופך בגלגול הזה הוא בלתי הפיך. חומר, את יודעת, הוא רק חומר, יכול לקרות שהוא יינזק בצורה כזו. יכול להיות שתישארי חולה עד סוף ימייך כאן. גופך משיך לנשוא את המחלה, מגביל אותך. זה קורה לאנשים: מחלות, נכות, מגבלות, יתמות, שכול - ואז כל מה שנותר לנו הוא לדעת לשאת את הכאב שלנו ולהמשיך להבריא - להמשיך להתמיר את המחוות הפנימיות שלנו.
אולי אני לא אההיה רזה בגלגול הזה, למרות שבתוכ הבנתי כבר את פשר השומן שלי ואני עושה ומחזקת את המחוות המתאימות וגם מתנהגת אחרת לגופי בדרך כלל. יש דברים שהם לא בידיים שלי. אני יכולה רק מה שאני יכולה. השאר בידיו של בוראי. אני לא אחראית על הכל. יש גם את מה שהוא אחראי עליו. אולי תשאירי גם לו עבודה? ותסמכי עליו שמה שקורה זאת העבודה שלו?

גורפרחים , מצפה באהבה לתובנותייך העמוקות כתמיד.
נועה ברקת , ביטאת מה שחשבתי וחששתי בזמן האחרון. עד לא מכבר הייתי משכנעת עצמי ללא הרף שההבראה הפיזית בוא תבוא, ושהיא מרכז הכובד (שמתי לב כאן למילה כובד!) של התהליך שאני עוברת. התרכזתי בהבראה פיזית.
לאחרונה אני מתחילה להפנים שאולי זה לא יתרחש. שאולי אכן, כמו שכתבת, המחלה תישאר איתי בגוף החומר לשארית חיי. זו מחשבה מוזרה, כי היא מעוררת בי אמביוולנטיות: מצד אחד, זה מתסכל ומעציב אותי עד מאוד. מצד שני, זה גורם לי לחשוב שאולי בדרך זו לעולם לא תיפסק עבודתי עם עצמי, ההתפתחות שלי ברמת הרוח - אולי זה נובע מהאמונה שלי שסבל מזכך.
אני תוהה ביני לביני אם כדאי ונכון לי להחזיק באמונה הזו. האם היא משרתת אותי היטב רק משום שהיא נותנת לי לגיטימציה להמשיך לחוות מחלה וסבל? האם להיפטר ממנה משמעו להיפטר מהסבל שבמחלה, או שאני רק משלה את עצמי?
אין לי תשובה לשאלות הללו. אני שואלת את עצמי גם מה אעשה אם אכן כך זה יישאר, כי אני מרגישה על הקצה. כאן עולה הסוגייה שהצעת בנוגע לצורך לשלוט בדברים, במקום להסיר אחריות ולתת לבורא עולם לעשות את שלו. אני מנסה להיזכר, בהקשר הזה, דווקא בכוח שלי. בעוצמה שברכּות שאני עשויה עוד למצוא בעצמי. את יודעת, אני מאוד מתלבטת לגבי האקטיביות שלי בנושא המחלה הזו. עד שפתחתי את הבלוג הזה, ולפני שהתחלתי בטיפול עם ג'יני, הייתי מאוד פאסיבית בנושא הזה ועצמתי עיניים והתרחקתי מרופאים כמו מאש ולא רציתי ליטול את התרופות שרשמו לי. זה רק דירדר את המחלה יותר. עכשיו אני דווקא בהתעוררות מבחינה זו, ובמגמה של התפכחות ולקיחת היוזמה למען בריאותי לידיים שלי. כך שאני עדיין מתפללת לאלוהים שירפא אותי, אבל כבר לא מונעת מעצמי כל טיפול אפשרי.
כרגע זה גם בלתי אפשרי להתעלם, כי התופעות שקורות לי והכאבים חזקים מדי.
עכשיו אני משוכנעת שלא הבנתי אותך כהלכה. אולי את רוצה להבהיר קצת?

היורה. אני שומעת, אני מריחה אותו עכשיו. רואות מה השעה? הנה הוא יורד, מבורך, מחדש ומטהר ומבאר וממחזר את העננים. שטוף אותי, יורה עדין, קח אותי לטיפּותיך הקרירות, המלטפות, המעירות.

אבל אני צריכה עכשיו טלטול - עוצמה של רכות

מסכימה איתך

ובכל ליבי מאמינה ויודעת שבמחוות הפנימיות שנועה מדברת עליהן אפשר לרפא גם את החומר, הפיסי.
אל תוותרי שיבולת- רק עשי זאת בעוצמה וב רכות.

תכתבו לי ביקורת נוקבת, בבקשה תרדו עלי חזק מאוד מאוד, כדי לזעזע אותי. אני רוצה שתנערו אותי, לא שתלטפו לי את האגו.

כשקראתי את הבקשה שלך הרגשתי מוזר.

מילים מאוד קשות כתבת, נוקשות: תרדו עלי חזק מאוד מאוד_, _שתנערו אותי.
אני מדגישה את זה כי יכולת למשל לומר: "עכשיו אני פתוחה לשאלות נוקבות. אני מוכנה להתעמת עם דברים קשים, אתם מוזמנים להעלות את מחשבותיכם ללא צנזורה".
וסה"כ בקשה סבירה ביקשת.
ניסיתי להבין למה מוזר לי. מדוע מה שביקשת לא יוצא ממני בקלות. הרי ביקשת.
ואז נזכרתי באמא שלך. הביקורתית.
ונזכרתי בדמות הכפיל הביקורתית שלה ששוכנת בתוכך.

ואיכשהו לא התאים לי התפקיד שבקשת שאמלא. אני מדגישה לי כי כל אחד לעצמו.

כשאני כותבת לך שאת אמיצה, מדהימה, נפלאה וכו', קורים כמה דברים מבחינתי. אין מדובר בליטוף אגו פשוט.
ראשית אני כותבת לך את כל אלו כי אני באמת מתפעלת ממך כל פעם מחדש. פשוט מתפעלת.
שנית, אני רוצה לקוות שמשהו מהדברים האלה, מתחיל אט אט לחלחל לו פנימה אצלך, ולהתחיל לתפקד קצת כחוויה מתקנת למה שלא קיבלת בילדותך, והיית צריכה לקבל. ראויה.
אני כותבת זאת כי אני לא מרגישה שחסכתי ממך עד היום שאלות קשות, ועדיין - אני מקווה - מבלי לרדת עלייך חזק מאוד מאוד. עיתוי תשובותייך על השאלות הוא בידייך. מה שרצית ענית. מה שלא היה בשל, דחית. איזה יופי.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להיות מובנת (אפילו לעצמי) אז אני אנסה לסכם:
לא רוצה לרדת עלייך חזק. לא רוצה שלא ללטף לך את האגו, כפי שכינית זאת.
רוצה להמשיך להתפעל ממך, כי את ממשיכה לעורר התפעלות.
לצד זה, אשמח לשאול שאלות נוקבות שדורשות התמודדות לא פשוטה.
לא סותר.

אגב, אני ממתינה ליום שבו זה ינבע ממך. ההתפעלות שלך מעצמך.
יש לי השערה שאז גם משהו בגופך ישתנה.

אני שולחת בינתיים, יש עוד.

את דבריי אני כותבת מתוך אמונה שיש בכוחך לשנות את מצבך הבריאותי.
אני מאמינה באקטיביות ובפעולה למען עצמך, במישור הפיזי ובמישור הנפשי.
את ראויה לטוב. את ראויה לטיפול רפואי. את ראויה לחיים טובים. את ראויה לחוסר מכאוב. את ראויה לטוב. ראויה.

_אולי זה נובע מהאמונה שלי שסבל מזכך.
אני תוהה ביני לביני אם כדאי ונכון לי להחזיק באמונה הזו. האם היא משרתת אותי היטב רק משום שהיא נותנת לי לגיטימציה להמשיך לחוות מחלה וסבל? האם להיפטר ממנה משמעו להיפטר מהסבל שבמחלה, או שאני רק משלה את עצמי?_

מה מקור האמונה שלך שסבל מזכך? מהיכן זה מגיע? מה זה הזיכוך הזה? מה קורה בו?

ועוד משהו.
את בינתיים ממשיכה לסבול ממחלתך וזה קשה

, ומאוד מאכזב אותך. ציפית כבר להקלה.
רציתי להזכיר שמדובר בתהליך. לגופך ייקח זמן להפנים את השינוי. לא הגיוני שיקרה אחרת. הכל טבוע בו כל כך עמוק!
אל תתני לזמן הזה שנדרש לתהליך לתסכל אותך, לייאש אותך.

בכלל, אולי כדאי להניח קצת למחלה, ולהתעסק בך ובחייך?
כשהיא מכה בך שוב ספרי, הישעני, נכאב ביחד. אבל אולי כדאי להניח לה?
לפעמים דווקא כשמרפים משהו משתחרר (משפט שנאמר כאן באתר על כל כך הרבה דברים, וכמה הוא נכון לפעמים...).
ה ר פ י ה.

לילה טוב שיבולת חמודונת.
@}

גורפרחים מקסימה! כל כך טוב את מבינה אותי ואת המניעים הפנימיים שלי, שאת ממש מאירה בפנס פינות חשוכות שאני לא רואה. כי זה שהבנת שרציתי שתרדו עלי חזק בגלל "הכפילה הביקורתית" של אמא שלי, שנמצאת בתוכי - יש בזה המון. זה טוב לי, הסרוגייט-אמא שאת בשבילי כאן. ויש ימים שבהם ההתפעלות שלך ממני אכן מחלחלת אלי, ואז אני אופטימית יותר.
לגבי הסבל שמזכך - אני לא בטוחה שזה לא תירוץ שהמצאתי לעצמי. אבל גדלתי על כמה מיתוסים, ביניהם שאמנות כרוכה בסבל ושאמן תמיד עני. שצריך לחתוך לעצמך אוזן. זה מוזר (אולי מגלגול אחר), כי זו תפישה נוצרית, ה-PURGETORY, ה"מכונה" המזככת שנכנסים אליה מצד אחד כחוטאים, ויוצאים זכים מהעבר השני. לפעמים אני עושה לעצמי מעין ריפוי בדמיון, וגם אז זה מין ניקוי שהוא מוחלט. דאוס אקס מאכינה. התפישה הזו לא מציאותית והיא לא ספירלית. היא לא מביאה בחשבון את החיים כפי שהם - טוב ורע, ין ויאנג, שחור ולבן וכל מה שבאמצע. אז אולי זה משום שאני קיצונית. ומוזר, כי אני תמיד מתנגדת (בקיצוניות!...) לקיצוניות מכל סוג. הנה, שוב תפסתי את עצמי בפיצול אישיות. שוב אני אומרת דבר ומרגישה את היפוכו.
חשבתי אתמול למה אני מחכה שתסיימי את "הדרמה של הילד המחונן". הרי אני יכולה לקנות את הספר בעצמי. אבל מה עדיף - להתמודד או לדחות? הדחייה באה ממקום של פחד. היא באה מאזור הדמדומים של עצימת העיניים. אני כל כך רוצה להפסיק לדחות. להתחיל לחיות.
הופס! תפסתי את עצמי שוב. מה זה להתחיל לחיות? מה לדעתי קורה עד עכשיו?
זה בדיוק זה. אני חיה בהמתנה. לא רק מבחינת החולי, אלא תמיד. התחושה שלי תמיד היא שאני בסטנד-ביי. משהו טוב יקרה עוד מעט, אבל רק עוד מעט. הפרחים הכי יפים תמיד רחוקים מדי, כמו שאמרה מלכת הלבבות.
בעלי ואני עברנו יחד שמונה דירות עד כה (בלי לספור עוד אי אילו מעברים). ובכל מקום אליו הגענו, לא התחברתי עם אף אחד כי תמיד הרגשתי שזה זמני. גם עכשיו, לפני כמה ימים, כשהייתי אצל השכנה שסיפרתי עליה, היא התלהבה וכיוונה ליחסים ארוכי טווח של שכנות ועזרה הדדית עם הילדים, ואילו אני התלוננתי על השכונה ורמתה הנמוכה ואמרתי שנעבור מכאן תוך שנה-שנתיים (בעלי ואני סיכמנו שכנראה עד סוף השנה כבר נעבור). לא מסוגלת עדיין להשלים עם עצמי. כל כך הרבה חלקים בי לא התקבלו על ידי. על ידי מי שגידל אותי. וגם זה לא מדויק. רק חלק אחד, שהוא שלם, לא התקבל - אני .

תוך כדי שכתבתי, וגם כשקראתי שוב, שמתי לב לכובד הנורא, ל"אני" שמחפשת כל הזמן אותי בפינה - כתבתי כמה פעמים ש"תפסתי את עצמי". כל הזמן כועסת עלי. ביקורתית. נוקשה. שמתי לב גם בחיי שאני לפעמים מבקשת - או יותר נכון דורשת - מבעלי דברים שאני בעצם צריכה לעשות. והוא כזה טוב לב! הוא כל כך נהדר. הוא כל כך מבין אותי ולא כועס עלי. הכל הוא מקבל באהבה, את כל הבעיות של, מכל סוג. אני נמצאת בעמדה מוחלשת, כל הזמן בתחושה שבסוף יימאס לו ממני והוא ירצה אישה חזקה ובריאה וחסרת עכבות ולא מתוסבכת, ובפעמים הבודדות ששיתפתי אותו בתחושה הזו, הוא לא הזדהה איתה בכלל. הוא אמר לי שהוא אוהב פגמים, שהם הופכים אותי למושלמת. הוא אמר שמבחינה בריאותית, אנשים נשארים עם בני-זוג גם כשהם פרפלגים. בכל מצב. ואילו אני, בכל ריב הכי קטן, אני מייד בטוחה שהוא יעזוב אותי תיכף. כאילו הקיץ הקץ על יחסינו (ואנחנו כבר 15 שנה ביחד).
בכלל, לא התייחסתי הרבה לנושא "בעלי" בבלוג הזה. ועכשיו, גורפרחים , אני מדברת על חיי. לאו דווקא על החולי. הוא שזור בחיי וכעת הוא מוגדש יותר בגלל מצב הדברים בגופי, אבל באמת אני יכולה להרחיב את ראייתי ואת כתיבתי ולהראות לעצמי את התמונה המלאה. זאת אעשה.

"כעת מתחיל מעגל קסמים: ככל שאתם מבוהלים יותר מהאובססיה, אתם נלחמים בה יותר. וכמו שהזכרנו קודם, הלחימה באובססיה מחזקת את עוצמת הקיום שלה. גם הערכה עצמית נמוכה תורמת לעניין."
זה קטע מתוך ספר שאני עורכת עכשיו. לא ייאמן - בעצם ייאמן גם ייאמן! - אבל כל הזמן אני מקבלת ספרים שלגמרי תואמים את מה שאני צריכה באותו זמן. אני ממש מושכת אלי בדיוק מה שאני צריכה. (המתוקונת שלי התעטשה בדיוק כשכתבתי את זה, ואצלנו כשזה קורה אומרים: את רואה? זה סימן שמה שאמרתי נכון! לבריאות, מקסימה.)
זה ספר על OCD, ואין לי כאלה, אבל ברור שיש לי מה ללמוד ממנו.

האובססיה שלי - אולי? - היא ההתעסקות במחלה. וזה התחיל רק כשפתחתי את הבלוג הזה. התירוץ/סיבה שלי: זו הסיבה שמלכתחילה פתחתי את הבלוג הזה, כדי לעסוק באופן עמוק ויסודי במחלה שעד אז כמעט לגמרי התעלמתי מקיומה. כיוון שהתעלמתי, גם לא התפתחתי ולא נרפאתי, עד שהגעתי למצב שמרוב עצימת עיניים, נעשיתי חולה יותר כי הבריאות התרופפה עוד יותר מחוסר טיפול.
זהו. אני עכשיו עוברת לטפל בכל ההיבטים של חיי.

הי יקירתי..קראתי
אני מרגישה שאת עושה הכל ברמה המנטלית והרגשית..אבל את לא יורדת עם זה למטה לחיים לתכלס..לשינוי ביום יום..ליוזמה ביום יום..לעשיה..
שאלתי כמה שאלה והינה התשובה :
שאלה- האם יש לי עוד מה לעשות ????
תשובה- "לא יודעת מה לעשות עם נשמה מדהימה זו, אין רצון אמיתי להבריא, יש תלות במחלה,יש תרוצים למה לא להתקדם, יש היתקעות ברמה המחשבתית יש פחד מכישלון ,יש פחד מהצלחה, יש פחד מאהבה"
שאלה - אז מה בכל זאת אפשר לעשות ?
תשובה -"כלום עד שהיא תתבקש לעשות,לשנות ולהיתקדם."

כמו שלימדה ניצה: מחשבה ,מילה, מעשה...
מחשבות יש מיליונים....מילים יש מאות אלפים...איפה המעשים של אמא \אשה\נשמה בריאה ????

ג,יני