בלוג גירושים

קודם כל אומר שאני כותבת ישר מהבטן אז תסלחו לי על הבלבול.
היום החלטתי, פתאום ככה משום מקום, אחרי 13 שנים של עליות וירידות, אחרי אינסוף הזדמנויות החלטתי שזהו, ככה אני לא מוכנה להמשיך.
כבר לא יכולה (יותר נכון לומר, לא מוכנה) לנסות ולעמוד בסטנדרטים שלו (יש לו בראש מין תמונה של האישה המושלמת) שנים של התנדנדויות, נסיונות לרצות ואכזבות השאירו את חותמם.
נושא הגירושים עלה לא פעם ולא פעמיים בשנים האלו ותמיד רגע לפני החלטנו לתת עוד צ'אנס אחד, מה שאומר שאני זו שצריכה להשתנות ולהתאים את עצמי לציפיות (הבלתי הגיוניות) שלו.
היום (אחרי שבועיים של מתח) ויכוח קטנטן הוביל אותי להחלטה הזו, אני שלמה איתה ב 100 אחוז, מרגישה כאילו ירד לי סלע ענקי מהכתפיים, כבר מרגישה את החופש מלנסות לרצות ולהיות "המושלמת".
ישבנו ודיברנו ברוגע, סיכמנו את הפרטים הגדולים, אין בינינו כעס אחד על השני אין אכזבה, אולי בגלל שידענו שניסינו הכל, (חוץ מייעוץ שהוא לא היה מוכן ללכת) אחרי שהסכמנו שמפרקים את המשפחה נרגענו שנינו ופתאום יש בינינו תקשורת.

אז למה בכל זאת אני כותבת כאן? כי אני צריכה מכן עידוד ותמיכה, שאני לא אמא רעה שחושבת רק על עצמה ולא חושבת על הילדים, רוצה שתגידו לי שהקלישאה "שעדיף לילדים לחיות עם הורים פרודים ומאושרים מאשר עם הורים מתוסכלים שכל הזמן מתווכחים" נכונה.
רוצה שתגידו לי אם נעשה את זה יפה הילדים ייפגעו כמה שפחות.

שליחה על ידי ענ_בל* » 24 מרץ 2007, 06:50

גם אני כאן.
גם אני הייתי שם, עם כל הלבטים והקשיים.
כבר לא יכולה (יותר נכון לומר, לא מוכנה) לנסות ולעמוד בסטנדרטים שלו (יש לו בראש מין תמונה של האישה המושלמת) שנים של התנדנדויות, נסיונות לרצות ואכזבות השאירו את חותמם
מבינה אותך לחלוטין. חויתי את זה בבשר שלי.

לילדים שלי לא פשוט עד היום . הם חווים את הגירושין שלנו "אמא הפסיקה לאהוב את אבא ולכן היא עזבה את הבית". כמובן שזה חד צדדי ( הם לא שמעו מילים כאלה ממני). הם צריכים להתמודד בסיטואציה לא פשוטה, אבל, ברור לי שבחרתי להפסיק להיות קרבן ולא יכולתי להחליט אחרת.

מציעה לך שתקשיבי ללב שלך. ברגעים בהם את מבולבלת תעצרי לרגע ותבדקי מה הלב שלך אומר. לא מה החברה או יסורי המצפון או כל אחד אחר יגיד. מה את חושבת.
אני נמצאת כאן.

שליחה על ידי מי_מה* » 24 מרץ 2007, 08:43

_גם אני כאן.
גם אני הייתי שם_ גם אצלנו בשבועים שחלפו מקבלת ההחלטה ועד ליציאה שלו מהבית, היתה תקשורת טובה. זה היה קצת מבלבל....
ואשר לקלישאה על אמא מאושרת= ילדים מאושרים, כאן אני נאנחת מקרב לב, כן, בגדול זה נכון, אבל, הילדים רוצים את שני הוריהם. זה טבעי וזה כואב. זה שזה כואב לא אומר שלא היה כואב יותר לו הייתם נשארים ביחד.

מציעה לך שתקשיבי ללב שלך וגם לבטן, לאינסטינקטים המידיים. הם על פי רוב "צודקים". הכתיבה ב"באופן" היא גם סוג של בירור עם עצמך, לי היא עזרה ועדיין עוזרת מאוד.
וגמני כאן.

גם אני כאן.
מסכימה עם כל מילה של מימה.
הקטנה שלי הייתה בת שנתיים וחצי כשהתגרשנו ועד היום היא זוכרת את הויכוחים ביננו בתקופה שלפני,אז ברור לי לגמרי שגם מבחינתן זה היה נכון להיפרד.
אבל גם הרצון שנחזור להיות יחד היה שם כל השנים ועדיין מידי פעם עולה כרמז,למרות שששנינו הקמנו משפחות חדשות.
זה שאת שלמה 100% זה חשוב מאד,כי למרות שעכשיו זה נראה פשוט יהיו רגעים קשים.
אני חושבת שחשוב שהילדים יראו אותנו במיטבנו ולא תקועים בדפוס של תקשורת מקולקלת,חשוב שניתן להם דפוס שיוכלו אח"כ לחקות.
בתור ילדה ראיתי את ההורים שלי רבים המון,מתווכחים וכועסים בלי סוף,זה היה נורא,והמחיר שאני משלמת על זה גבוה,
אם הם היו מתגרשים מוקדם יותר,ולא מחכים עד שניגדל הייתי רק מרוויחה מזה.
תמשיכי לכתוב.

תודה על כל המילים הטובות ועל ההארות.
כמובן שזה חד צדדי ( הם לא שמעו מילים כאלה ממני).
מבינה על מה את מדברת, אבל לשמחתי אצלנו זה לא ככה, אנחנו מתכוונים לשבת ביחד עם הילדים ולספר להם, הבן זוג לעולם לא יעשה/יאמר דברים כאלו לילדים רק כדי לפגוע בי, אני יודעת שהגירושים יהיו ידידותיים (אין רכוש משותף חוץ מכמה חסכונות אז זה פחות דבר להתווכח עליו).

אני חושבת שחשוב שהילדים יראו אותנו במיטבנו ולא תקועים בדפוס של תקשורת מקולקלת,חשוב שניתן להם דפוס שיוכלו אח"כ לחקות
אוי, כל כך התאכזבתי שלא הצלחנו לתת להם את זה.
גם אצלי הזוגיות של ההורים שלי הייתה על הפנים וגם אני חושבת שאם הם היו מתגרשים הייתי רק מרוויחה, זו אחת הסיבות שנותנות לי את הכוח להמשיך.
תודה שאתן כאן בשבילי, אמשיך לכתוב יותר מאוחר.

ישבנו ודיברנו ברוגע, סיכמנו את הפרטים הגדולים, אין בינינו כעס אחד על השני אין אכזבה, אולי בגלל שידענו שניסינו הכל, (חוץ מייעוץ שהוא לא היה מוכן ללכת)
סליחה רגע מהצד, בכל זאת רוצה להגיד דעה שונה.
לדעתי, יש מחיר כבד לגירושין, שלא רואים אותו "לפני", כי לפני נמצאים בתוך החרא ורואים רק את האשליה של האור והחופש מרחוק.

האם הוא באמת לא אוהב אותך יותר ולא מוכן לעשות שום מאמץ ללכת לייעוץ בשביל לנסות להציל את הנישואין? הרי יש לכם ילדים, זה לא עניין של מה בכך.
אם גם עכשיו הוא לא מוכן לתת שום צ'אנס ולא מוכן להשקיע מאמץ - זה עניין אחד.
אבל אולי עכשיו כשברור שאין אפשרות להמשיך "כמו קודם" וגם מתחילים להבין את המחיר הכבד, לפחות לילדים - הוא יהיה מוכן?

בסך הכל את מתארת מצב, שבו שניכם (שניכם) לא יודעים לתקשר.
לא יודעים איך ליצור זוגיות טובה.
שניכם במצב של ציפיות מהשני ואכזבה מהשני.
שניכם מנסים לשלוט באחר במקום בעצמכם.
שניכם לא יודעים לבנות, יודעים להרוס ולברוח.
לא מפתיע, את בעצמך אומרת איך למדת את הדפוס של זוגיות לא מוצלחת.

את בעצם אומרת "הוא ככה וככה, וזה נצחי וסטאטי, וזה לא קשור אלי, ואני לא רוצה לחיות עם זה".
אני אומרת, גם את ככה וככה, ואף אחד משניכם לא נצחי וסטאטי, והיחסים בין שניכם קשורים לשניכם ולחוסר תקשורת מצד שניכם, ואפשר ללמוד לעשות דברים אחרת.
מה שכן, אם גם גירושין (לא סתם כאיום, אלא כדבר שמתבצע) הם לא תמריץ בשבילו להציל את הנישואין, ואת בדקת את זה שוב, אז הייתי אומרת שעשית כל מה שיכולת.

האם הוא באמת לא אוהב אותך יותר ולא מוכן לעשות שום מאמץ ללכת לייעוץ בשביל לנסות להציל את הנישואין?
זה לא קשור אליו, אני לא מוכנה יותר לעשות אפילו עוד מאמץ אחד קטן, זהו נגמר לי, אין לי יותר כוח, כל השנים עם כל העליות והירידות לא עשו טוב לילדים, כשאני מתארת את החיים אחרי הגירושים אני מרגישה ממש טוב, אני יודעת שיהיו קשיים אני לא חיה באשליה שהכל יהיה ורוד, אבל בטוחה בעצמי.
מצד אחד אני מרגישה שיהיה לי טוב, מצד שני הקשיים של הילדים עולים לי מול העיניים אבל אני מקווה שהשלמות שלי עם העניין תקל עליהם, זה לא שתהיה להם אמא ממורמרת שבעלה עזב אותה ואת הילדים, תהיה להם אמא חופשיה, חופשיה להיות מי שהיא.

יש לי עוד כמה שאלות ותהיות, אנסה לסדר אותן בראש ולכתוב מאוחר יותר.

אני מחפש כאן פתרונות לנושא ההפרדות בכלל.. ולא מצליח להגיע לבהירות בעניין.

אם יש לזוג תקשורת מקולקלת - והבעייה היא רק אצל אחד מבני הזוג - אז ההפרדות והמשך חיפוש זה פתרון הולם.
או שהבעייה היא שבני הזוג הם פשוט לא team טוב.. הכימיה לא עובדת - ותעבוד יותר טוב עם שילוב אנשים אחר - אז גם כן ההפרדות והמשך חיפוש הם פתרון ברור.

אבל אם הבעייה היא בתוך כל אחד (מדפוסי התנהגות שנלמדו בילדות וכו) - והיא פשוט באה לידי ביטוי חזק יותר לאחר כמה שנים (או חודשים..) של אהבה עיוורת - אז מה ההגיון בלהפרד אם כל אחד סוחב איתו את אותם בעיות בתקשורת ובהתנהגות למערכת היחסים הבאה. ואז סובלים (גם הילדים) גם משבירת התא המשפחתי וגם מאותם הבעיות.. אלא אם - הכוונה היא להפרד ולהשאר לבד - אז אני מבין את הפתרון.

אבל הפתרון של פשוט להיות לבד.. הוא כל כך רחוק מהחזון השבטי וגורם לנו להיות תלויים יותר במוצרים במקום לקבל ולתת תמיכה...
והפתרון שלהפרד ואולי למצוא מישהו אחר שיתאים יותר - אחרי כמה פעמים - זה די מובן שזהו לא פתרון.
ואז הפתרון שלהשאר ביחד - וללכת ליעוץ ולדבר ולדבר - אבל חוץ מעליות וירידות לא להצליח ליישם את האידיאל כי דפוסי ההתנהגות כל-כך מושרשים.

ואז יש את הפתרון של לקבל.. לקבל את חוסר השלמות כשלמות, לקבל שהתקשורת מקולקלת, שהפטמות כבר לא ורודות וזקורות, להפסיק להלחם כשמשהו לא עובד ופשוט לתת לו לא לעבוד.. לחיות את הרגע ואז אולי יהיו פחות עליות וירידות ויותר מתון. אבל גם כאן צריך לדעת ליישם את הגישה החדשה ולאמץ אותה די עמוק.

וכאן אני פשוט מגיע לנקודה שזה בכלל לא משנה כל כך.. אם נשארים - אנחנו (והילדים) יסבלו את מה שלא נעים בבית בו התקשורת מקולקלת.. אם נפרדים - הילדים (ואנחנו) יסבלו מפחות תמיכה בבית שבור.. אבל בכל בחירה אפשר גם להסתכל על החצי המלא של הכוס. וזה תמיד נראה לי חצי חצי.. לא רבע, לא שליש - תמיד משהו באמצע - לא לכאן ולא לכאן.

אז איך אפשר לבחור???

יש אנשים שחושבים שלאדם אין בכלל את הזכות או היכולת to know what's best .

אלו מחשבותיי בקול.

עירית_לוי

אני צריכה מכן עידוד ותמיכה, שאני לא אמא רעה שחושבת רק על עצמה ולא חושבת על הילדים
את לא אמא רעה. להיפך. את אמא שמלמדת את הילדים שלה לעצור ולבחון מה טוב בשבילה.

אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת בדרך לבירור העצמי הזה שלך, של מה יהיה הכי טוב בשבילך:

מרגישה כאילו ירד לי סלע ענקי מהכתפיים, כבר מרגישה את החופש מלנסות לרצות ולהיות "המושלמת".
אני רוצה להציע שהחופש מלהפסיק לנסות לרַצות ולהיות "המושלמת" לא קשור אליו. לא באמת קשור אליו. או לפחות לא רק אליו.
אני מתארת לעצמי שהוא זה שמופיע עבורך כמו הדבר שמונע ממך להיות את עצמך, ומי שהוא (אני מניחה ש"אדם לא מקבל") מקשה לראות את האפשרות הזו, את נקודת המבט הזו, אבל מציעה לך בכל זאת להציץ לשם.

האם זה באמת הוא זה שמונע?
בואי נניח לרגע שאת מצליחה להעניק לעצמך את החופש הזה גם מולו. ובואי נניח שהצלחת. האם גם אז הוא זה שיופיע כמו ה"סוהר", כמו זה שמונע ממך להיות מי שאת היא?
ועוד שאלה: נניח שאת שם ("חופשיה להיות מי שאת") - האם גם אז הוא ימשיך להגיב אלייך באותה דרך? האם אז תמשיכי לחוות אותו באותה הצורה?

תהיה להם אמא חופשיה, חופשיה להיות מי שהיא.
האם זה משהו שאת יכולה לנסות וליצור גם בתוך מערכת היחסים הנוכחית?
האם זה לא משהו שעלול לצוץ שוב במערכת היחסים הבאה שלך מתוך מי שאת ומה שאת מביאה לקשר (ומה שמושך אותך לבני זוג פוטנציאליים, אפרופו הנדריקס ו-לבסוף מוצאים אהבה)?

האם יכולה לקחת את אנחת הרווחה הזאת, זו שבאה מתוך החופש להפסיק להתאמץ כל כך, ולהביא אותה יחד איתך אל תוך הקשר שלכם?

(כמובן, קחי מכל מה שכתבתי רק מה שמתאים לך, אם מתאים לך

).

אני מאד מזדהה איתך, גם לי יש זוגיות במשבר, אמנם "רק" שלוש שנים, אבל גם לי יש בעל מאד לא מקבל, מאד ביקורתי. גם לי מתחשק לשבור את הכלים ולהגיד "די!" אבל דווקא מהמקום הזה רציתי להסכים עם עירית לוי. אני מנסה לאחרונה למצוא את הכוחות בתוכי לקבל אותי ולהעריך את עצמי באמת. להעניק לי חופש אמיתי. לא רוצה להיות תלויה בו. ואולי אולי אפילו הוא יצליח להצטרף. למעשה, נראה לי שהשלב הבא זה באמת להעריך ולקבל גם אותו. כרגע זה עוד מאד קשה לי. מה שעולה בעיקר זה כעס עליו (שגם לא היה ממש עד עכשיו). אבל אני יודעת שזה הקושי שלי, וזה המאמץ שאני צריכה להשקיע - למען הזוגיות שלנו והאהבה שלנו והילדה שלנו. ברור שממרומי 11 שנים של דיכוי זוגי זה עוד הרבה הרבה יותר קשה.

דיכוי זוגי
ומה שהכי הכי הכי קשה (וגם מרגיז, מבאס וכדומה) זה לדעת שזה לא דיכוי זוגי. זה דיכוי עצמי.
אם לא היינו משתפות פעולה, לא היה דיכוי.
זה משהו בתוכנו שמזמין את הביקורת מבחוץ, זה משהו בתוכנו שמשתף פעולה עם הביקורת מבחוץ, וזה משהו בתוכנו שמרשה לזה להתקיים בכלל.
הבעיה היא לא ש"הוא" ביקורתי. הבעיה היא ש"אני" מאמינה בסתר לבי לביקורת.
כשאני מפסיקה להאמין, "הוא" מפסיק לבקר.

בתור ילדה ראיתי את ההורים שלי רבים המון,מתווכחים וכועסים בלי סוף,זה היה נורא,והמחיר שאני משלמת על זה גבוה
גם אני.
אני בטוחה שלילדים קשה כשההורים נפרדים.אבל לפחות נפתח מרווח נשימה לכולם.מרווח שלא קיים בבית שבו הזוגיות כשלה.
המצב שאת מתארת מוכר לי מקרוב(חברה טובה שלי שסחבה ככה 25 שנים)וככל שתקדימי לצאת ממנו-ירוויחו כולם.
זו דעתי.
יישר כוחך.

אלא אם - הכוונה היא להפרד ולהשאר לבד
לא יודעת מה יהיה בעתיד הרחוק, אבל נכון לעכשיו הכוונה היא להישאר לבד.

עירית, קראתי כמה פעמים את מה שכתבת ולמרות שאת צודקת, יש בי משהו שהתנגד למה שאת אומרת עד שהבנתי שפשוט אני לא יכולה לעשות את השינוי שאת מדברת עליו בתוך הזוגיות הזו, אני צריכה לקחת צעד אחורה, להיות מחוץ למצב כדי לעשות שינוי.
אולי אחרי איזה תקופה של עבודה עצמית כן אוכל לחזור לזוגיות הזו, הפרידה היא לא מתוך כעס, ושנינו משאירים פתח לחזרה. עכשיו אחרי שהחלטנו אנחנו החברים הכי טובים כל השבת הסתדרנו נהדר (קשה לי להסביר מה בדיוק גרם לזה).

בשמת, כל מילה!
אני יודעת "שהבעיה" היא יותר שלי מאשר שלו, אבל כאמור זה דורש המון עבודה ועכשיו אני "עובדת" על דברים שיותר חשובים לי.
בת ההרים
תודה על התמיכה.

בזמן האחרון חלה החמרה במצב, לדעתי זה נגרם מכך שאני עוברת המון שינויים בחיים שלי בתקופה האחרונה, הוא נשאר במקומו ודי קשה לו עם זה, ניסיתי לשתף אותו במה שאני עוברת, קשה לו לשמוע על זה.
מפחיד אותו כל העניין והוא ממש מתנגד לזה, השינוי שאני עוברת הוא די משמעותי ולא נשארו לי עוד כוחות ואנרגיות "להרגיע" אותו.

עירית_לוי

עד שהבנתי שפשוט אני לא יכולה לעשות את השינוי שאת מדברת עליו בתוך הזוגיות הזו, אני צריכה לקחת צעד אחורה, להיות מחוץ למצב כדי לעשות שינוי.
מבינה אותך.

אז מה הכי יתמוך בך כרגע?
ומה את צריכה כדי לדעת מבפנים שאת לא אמא רעה שחושבת רק על עצמה ולא חושבת על הילדים?

ומה את צריכה כדי לדעת מבפנים שאת לא אמא רעה שחושבת רק על עצמה ולא חושבת על הילדים ?
לדעת שהם ישרדו את זה, שהם יעברו את זה ושזה לא יצלק את נפשם בצורה חמורה.
לדעת איך לעזור להם לעבור את זה?
אולי אני צריכה לשמוע ממבוגרים שהוריהם התגרשו מה הם היו צריכים בתקופה הזו?
לא יודעת מה לתת להם כדי שיוכלו לעבור את זה בצורה שהכי פחות תפגע בהם.

אולי אני צריכה לשמוע ממבוגרים שהוריהם התגרשו מה הם היו צריכים בתקופה הזו?
מה שאני הייתי צריכה, זה להרגיש ולדעת שהוריי מאושרים. שאף אחד מהם לא נשאר מסכן. מה שפגע בי כילדה להורים גרושים הוא הרחמים והדאגה האינסופיים לאמא שלי שנשארה תמיד "המסכנה". שננטשה, שנשארה ללא אהבה, ללא כסף, וכולי. זה ליווה כל הנאה שלי בצורך לפצות את אמא שלי, במתנות, בטלפונים, בויתורים על בילויים כדי להיות איתה שלא תהיה לבד.
מנגד, היתה לאמי חברה שננטשה בצורה מאד דומה באותו הזמן. אבל היא היתה חזקה, מיד נעמדה על הרגליים, התפתחה מאד, ולא העיקה על הילדים שלה במסכנות. לא ציפתה להם בשבתות ותמיד שמחה לבואם ללא הטלת רגשות אשם. קינאתי בהם תמיד.
אבל...ארבעת ילדיה מעולם לא הקימו משפחה, והם בשנות השלושים והארבעים לחייהם היום. ואילו אני ואחיי הקמנו משפחות מאושרות תודה לאל. אז מה המשמעות של זה? שכנראה אין נוסחא. אבל אם מתגרשים ואם לא, הכי חשוב לילדים שאבא ואמא יהיו מאושרים מסופקים ושמחים בחלקם.
אני ממליצה לך לדחות את הגירושין כמה שתוכלי. הילדים שלך ישרדו כל דבר, ונפשותיהם יהיו מצולקות ממשהו, בכל דרך שתבחרי. אבל אם את יכולה להכנס לתהליך של הפרדה עדיין ללא ביצוע הגירושין, ולנסות לבצע תהליך כאשר את עדיין בתוך הנישואין, מוטב כך. אם היחסים בינכם כרגע נעימים, כי פתחתם כל מיני סתימות ואתם מרגישים משוחררים, אז יתכן בהחלט שדווקא כן תוכלו לחיות יחד, אחרי שחרור עוד ועוד סתימות ומעצורים מעיקים. אולי המצב מבקש פעולה דרסטית, כמו היפרדות פיזית לאיזה זמן, יציאה החוצה מהמצב כמו שכתבת. לפעמים אפילו בית מבולגן מבקש שנצא לטיול במקום לשקוע לדיכאון הנקיונות. וכשחוזרים רעננים הבלגן נראה פתאם קל לטיפול.
החיפזון מהשטן. להתגרש אפשר תמיד. מוטב לנסות להחלים גוף פגוע מאשר לקבור אותו.
וגירושין, חשוב לזכור, אף פעם לא מסתיימים. הם מלווים אותך לנצח, דרך הילדים. גירושין זה נישואין בשינוי אדרת. זו לא סיבה לא להתגרש, אבל דבר שחשוב לזכור. ואם כן תתגרשו, זכרי שאנשים בני הורים גרושים באמת יכולים להיות מאושרים ובריאים בנפשם, או לפחות להיות חולים בנפשם בדיוק כמו אנשים רבים ממשפחות שלא התפרקו (-: אבל אם אפשר למנוע מהם את הצרה הזאת, שווה לנסות. קחי מרווח לנשימה.

לדעת איך לעזור להם לעבור את זה
נקודת מבט קצת אחרת:
אם אחד מהם יקלע למצב דומה, איך את רואה את עצמך מגיבה אליו?

פלוני אלמונית
תודה על השיתוף, נתת לי בדיוק את מה שאני צריכה ואני חושבת שלא תהיה לי בעיה כזו, אני כל חיי הרגשתי גם שאני צריכה לדאוג לאושר של אמא שלי, היא הייתה טיפוס מאוד אומלל (בגלל החיים עם אבא שלי) והרגשתי כל הזמן צורך לדאוג לה שהיא תהיה מאושרת (לא משנה מה שעשיתי, זה כמובן לא עזר).
אבל אם את יכולה להכנס לתהליך של הפרדה עדיין ללא ביצוע הגירושין,
זה אפשרי, אנחנו עדיין לא רצים לרבנות

חני בונה
לא הבנתי בדיוק, האם הכוונה שאם אחד מהם ייקלע למצב שאני נמצאת בו?

כן. זו יכולה להיות דרך לראות את הדברים אחרת.
והרגשתי כל הזמן צורך לדאוג לה שהיא תהיה מאושרת
אם תשימי את עצמך "במקום ראשון" תחסכי מילדייך בדיוק את הדבר הזה. המסר שהם יקבלו ממך הוא שהאושר ושלוות הנפש שלהם חשובים יותר מכל דבר אחר,

וואו, זקוקה לתמיכה, אני לא מאמינה שזה מה שכתבת , ועוד אתמול..
זה משקף ממש כמעט בדיוק את הרגשות שלי כולל הבלבול והתסכול, שאותם הרגשתי אתמול
גם אני כולי בבלבלה, כ שניה פורצת בבכי, וממש לא יודעת מה לעשות,
מצטערת את פלשתי לך פתאום לבלוג..
אני נשואה, אמא לילד מקסים כמעט בן שלוש ונמצאת בהריון...
וגם לי נמאס לקבור את הדברים אצלי ולנסות לרצות ולהתפשר
לא שמדובר פה באיזו אישה שפוטה, ההפך,
(לכן הדברים של פשוט אופק, התהיות שהעלה מאד נוגעים לי)
אבל אתמול, בשבת קרה לי משהו, ומשום מקום- (כאילו משום מקום, הרי זה בעצם מהמון מקומות)
עלו בי גם דברים ואמרתי לו שאנלא מוכנה יותר ולא יכולה יותר להדחיק,
לגלגל את החיים כאילו על מי מנוחות כשבעצם הדברים המהותיים לא מקבלים סיפוק
אני מרגישה שיש לנו בעית תקשורת אמיתית, קשה לי לתקשר איתו
למרות שאני אוהבת אותו מאד, חושבת שהוא אולי הגבר הכמעט מושלם,
אבל בכל מקום ביחסינו, אפילו ביחסי המין, יש בעיות תקשורת וחוסר סיפוק הדדי על הרקע הזה
בעבר כבר הינו בטיפול זוגי שחולל נפלאות
אבל עכשיו הוא לא מוכן לשמוע על זה ומוכן אפילו לשקול פרידה
גם לו נמאס
הוא לא מרוצה ממני, רוצה שאשתפר בהמון דברים ומוכן לדבריו גם לנסות
אבל בתכלס הוא רואה את עצמו כמושלם וחושב שהבעיה שלנו היא בי אני ורק אני
עד כאן להתבכיין, סליחה פשוט התפלק לי..
ומכאן- תמיכה בך...קודם כל אני חושבת לפי דברייך שאת מאד רגגישה לעצמך ולילדים
ואני מאמינה שילדים יכולים להיות מאושרים גם ואולי יותר
אם הם גודלים בתוך מערכת זוגית טובה והדדית
אולי טיפול? פסיכולוגי? (זה מה שאני מנסה להגיד לעצמי שיעזור")
בפעם שעברה לפני הטיפול הזוגי, לפני כארבע שנים(גם אנחנו איזה 11 יחד)
מה שהביא אותנו לט. זוגי היה הטיפול היחידני שאני עברתי
וזה מאד עזר לי
ואני כל הזמן חושבת אולי באמת הבעיה היא בי-- אבל לא רק..
קשה, קשה.. הזוגיות היא אחת מהדברים הקשים להתמודדות בעידננו לדעתי
ולא בכדי קיבלת כ"כ הרבה תגובות בכזה זמן קצר
כתבתי המון אז סליחה ותודה לך שפתחת תדף הזה

זקוקה לתמיכה יקרה
קודם כל

ממני שעברה את כל התהליך הכואב והקורע הזה.
צרויה שלו כותבת בספרה האחרון שלא משנה מי יזם, חשוב איפה אתה נמצא בתהליך. זה ציטוט חופשי ובפירוש לא ממליצה לקרוא את הספר בשלב זה (פשוט דיכאון).
כתבת לא יודעת מה לתת להם כדי שיוכלו לעבור את זה בצורה שהכי פחות תפגע בהם
אני יכולה להציע לך את הדרך שלי (לנו כמשפחה מתפרקת זה מאוד עזר, וחברים מביאים אותנו כדוגמא לפרידה יפה).
הייתי מאוד מבולבלת וגם מלאת כעס. המקום היחיד שהרגשתי שבו אני חושבת בצלילות הוא "טובת הילדים" (אז 4 ו- 7). וכך, כל גחמה, כל דחף וכמובן כל החלטה מושכלת בחנתי לאור "טובת הילדים". אני אביא דוגמאות: בא לי להגיד לילדים שאבא שלהם הוא בן ז.. מניאק. ברור שזה רע לילדים ואני מתאפקת. בא לי לספר לאמא שלי מה הוא עשה לי, אבל אני חושבת, בפעם הבאה שהוא יכנס לביתם כדי לקחת את הילדים וכד' הם יתייחסו אליו לא יפה לעיני הילדים. מגיע להם אבא שמקבל כבוד ממשפחתי. אני רוצה להישאר במיטה ימים תמימים, אבל יש כאן ילדים לטפל בהם. אני רוצה לקבל מזונות גבוהים יותר אבל מכירה את היכולת הכלכלית שלו ורוצה שיוכל להקים בית שלם לילדיו, ולו גם אם בלעדי. אני מקנאה בטירוף בבת הזוג החדשה אבל מאפשרת לילדים לקבל ולאהוב אותה. ועוד ועוד
הדרך הזו התאימה לי כי אני בן אדם שכלתן ומסוגלת לפעול לפי השכל גם כשהבטן כואבת. החיסרון המרכזי היה שהעיבוד של כל הרגשות בתהליך היה איטי משום שהם נדחקו לקרן זווית. עברתי את כל התהליך הרגשי, רק יותר לאט. היום אנחנו חברים טובים עד כדי ארוחות ששי משותפות לשנינו עם בני הזוג החדשים שלנו. אנחנו שותפים מלאים לגידול הילדים, ואני יכולה להגיד בביטחון כמעט מלא (כנראה 100% לא יהיה אף פעם) שהילדים שלי חוו משבר אך לא חוו טראומה.
אם את מעוניינת אני יכולה לשתף אותך בעוד שתי תובנות שלי בקצרה (ואם לא, כמובן דלגי).
א. הכאב: הוא נורא. היום את שלמה עם עצמך וזה גורם אפילו לתחושת אופוריה של כוח ושליטה בחייך. התחושה הזו מתפוגגת לאחר תקופה ואז בא כאב נוראי. צער גדול על המשפחה שהתפרקה, על הילדים, על ההחמצה (אולי?). ככל שאת מתחזקת - הכאב גדל. זה טבעי, כי ככל שאת מתחזקת, את מסוגלת לשאת כאב חזק יותר. זה חלק מהתהליך ולא ניתן לדלג עליו. פשוט להכיל את הכאב ולדעת שהוא עובר לאחר שממצים אותו.
ב. תמיכה בילדים בשלב ראשון: מאוד לא קל. את מבולבלת, את כואבת, מאיפה האנרגיות לתמוך בהם? ואז באים רגשי האשם. בשלב מוקדם מאוד החלטתי ש"אני מסוגלת לתת להם כרגע רק מה שאני מסוגלת לתת". התרכזתי בטיפול השוטף בהם ובתמודדות הנפשית שלי. הילדים באופן מפליא ומרגש היו שם חזקים לתמוך בי. ברגע שנעמדתי על שתי רגליים יציבות (וזה לא לקח יותר מכחודשיים משום שפיניתי לעצמי אנרגיות לשיקום) הם הרשו לעצמם להתפרק קצת ואז הייתי בשבילם, מאז ועד היום. אולי זה ייראה לחלק מהאנשים כאן כ"לא נכון". אני לא יכולתי אחרת, פשוט לא יכולתי, ובמבחן התוצאה זה עבד נכון עבורי ועבורם. בשורה התחתונה אולי גם לטובה היה שהם ראו אותי במצבים רגשיים שונים ולא רק אמא שכלתנית ויודעת כל.

מאחלת לך אומץ, כוח, תבונה והרבה חברים טובים לסייע לך בתקופה הקרובה.

אבל בתכלס הוא רואה את עצמו כמושלם וחושב שהבעיה שלנו היא בי אני ורק אני
גם אצלנו המצב כזה

אולי טיפול? פסיכולוגי?
אולי בעתיד, אבל לא עכשיו קודם כל הוא לא מעוניין ושנית כמו שכתבתי אתמול, אני צריכה לצאת מהזוגיות כדי לנסות לשנות משהו.
ותפלשי חופשי לבלוג הזה, אני לומדת מהניסיון של כולכן.

אם את מעוניינת אני יכולה לשתף אותך בעוד שתי תובנות שלי בקצרה (ואם לא, כמובן דלגי).
שתפי שתפי, תודה רבה לך, מאוד עוזר לי לקרוא על דרך ההתמודדות שלך ואני מאוד מתחברת אליה.

איך מספרים להם על זה? מספרים לכולם ביחד או לכל אחד בנפרד? הגדולים די קרובים בגיל אבל האחרון בן 4 איך מסבירים לילד בגיל כזה מה עומד להיות? באמת כדאי לומר להם שזה לא באשמתם ואנחנו עדיין אוהבים אותם ועדיין ההורים שלהם (נראה לי כמו קלישאה אחת גדולה מהסרטים, הרי זה כל כך ברור שזה לא אשמתם ושאנחנו עדיין אוהבים אותם, או שלא?)
כמה זמן לפני העזיבה שלו כדאי לספר להם?

הי
אני הפלונית עם שתי התובנות...
לדעתי כדאי לספר לילדים זמן ממש קצר לפני. פשוט מספרים להם ביחד שאבא ואמא החליטו שיהיה להם נכון יותר לגור בנפרד וכו'. מה שהיה מאוד חשוב לילדים שלי זו ההבטחה שאנחנו נשאים חברים וממשיכים לדבר אחד עם השני (הם הכירו ילדה אחרת שהאמא אפילו לא ידעה את הכתובת של האבא מטעמי חוסר תקשורת), וכן ההבטחה ששנינו נשארים הורים שלהם, וגם אם אבא (או אמא) יוצא מהבית הוא לא עוזב אותם אלא את המגורים המשותפים עם אמא, שהוא והילדים ימשיכו להיפגש, ולבסוף ההצהרה המובנת לנו מאליה שאין מצב שמישהו מהם יועזב מהבית. זה רק אמא ואבא.
אני יודעת כמה המחשבה על זה קשה ומפחידה. עד היום אני מעודדת את עצמי שאם היה לי אומץ להתייצב עם זה בפני הילדים אני מסוגלת לעשות הכל (מה שנקרא מכל לימון לימונדה...)
מתחילים בתהליך עם רגליים קרות וממשיכים לפי התבונה והרגישות, לפי השאלות של הילדים ולפי התגובות שלהם.

נשיקות. הזמן באמת מרפא הכל עם קצת עזרה מצידנו.

נ.ב. גם הבן שלי היה בן 4. את כל השאלות שהוא לא ידע לשאול אז הוא שואל בלי הפסקה היום...

אני הפלונית עם שתי התובנות...
אולי תחליפי ניק

אני יודעת כמה המחשבה על זה קשה ומפחידה
אוףףףףף יש לי פרפרים בבטן בכל פעם שאני חושבת על השיחה הזו, מלחיצות אותי התגובות שלהם (במיוחד אלו שיבואו אחרי כמה ימים).
לפחות הם נשארים בבית שלהם ושום דבר פיזי בבית לא ישתנה (הוא לוקח מהבית רק את הבגדים שלו).

גם הבן שלי היה בן 4. את כל השאלות שהוא לא ידע לשאול אז הוא שואל בלי הפסקה היום...
אבל הוא הבין את משמעות העניין?
אה ועוד דבר
כדאי שהם יראו אותו אורז את הבגדים ועוזב את הבית או כדאי שהוא יעשה את זה כשהם לא נמצאים?
אני מקווה שהשאלות לא נראות קטנוניות, הן מגיעות מפחד ומחוסר ידע.

אני מקווה שהשאלות לא נראות קטנוניות, הן מגיעות מפחד ומחוסר ידע
חס וחלילה שאני אחשוב דבר כזה. השאלות שלך הן הכי חשובות שיש כרגע. רק שהאמת, אני לא ממש זוכרת ולא בטוחה שאני בעמדה טובה של מייעצת. נראה לי שלא כדאי שהם יראו אותו עוזב. נדמה לי שמה שאנחנו עשינו זה שהאבא בא לבקר אותם כל יום בבית, ותוך כמה ימים לקח אותם אליו לבית החדש לבקר ואפילו לישון. מאוד חשוב שיהיה שם מקום מסודר עבורם.
לגבי הבן, הוא לא ממש הבין אבל בהחלט היו תופעות לוואי בהתנהגות שלו. למשל, לקח לו הרבה מאוד זמן להתרגל לעשות קקי בשירותים (ואולי זה לא ממש קשור?). הוא היה עצוב. הוא ואחותו הלכו לישון כל לילה מחזיקים ידיים, ולאחר זמן קצר עברנו לישון כולנו יחד לתקופה של כשנה (אני לא ממש "באופן" ולינה משותפת חוויתי רק בילדותי בקיבוץ). הוא גם לא הסכים בתחילה ללכת לאבא ואני מאוד עזרתי לו להיפרד ממני וללכת אליו.
אני יכולה לנסות לנסח את העקונות שהנחו אותנו:
א. עמדה אחידה ומסר משותף שהסכמנו עליו מראש.
ב. לא משנה כמה נפגענו וכעסנו, תמיד תפקדנו כהורים משותפים, עד היום.
ג. מעולם לא דיברנו רעות אחד על השני מול הילדים
ד. ענינו לכל שאלה בפתיחות אך לא סיפרנו את הסיבה האמיתית לגירושין. מצאנו סיבה רשמית שאותה סיפרנו לכולם וגם לילדים.
ה. לא התאמצתי להראות "חזקה". גייסתי את כל האנרגיות בשיקום ולא בהסתרה. מפתיע כמה הילדים קבלו את זה בטבעיות.

זה לא יהיה לכם קל, אבל אם תצליחו ביחד להחליט על שיתוף פעולה בנוגע לילדים זה יקל על כולכם. האמת שאני כותבת את זה עם דמעות בעיניים, כי הכאב לא ממש נעלם, אבל הוא מופיע רק כשנזכרים באותה תקופה.

את מוזמנת לשאול אותי כל שאלה. הרבה אנשים, גם כמעט זרים, הושיטו לי יד באותה תקופה. אני שמחה שאני יכולה היום לעשות משהו דומה.

נראה לי שלא כדאי שהם יראו אותו עוזב.
אחרי שכתבתי את השאלה, ניסיתי לשים את עצמי במקומם והבנתי שבאמת עדיף שהם לא ייראו אותו עוזב.

שמה שאנחנו עשינו זה שהאבא בא לבקר אותם כל יום בבית
זה גם מה שאנחנו סיכמנו.

בקשר לשינה, אנחנו אומנם לא בלינה משותפת באופן רשמי אבל הם יודעים שהם תמיד יכולים לבוא ולישון איתנו (והם באים

)

אך לא סיפרנו את הסיבה האמיתית לגירושין.
אצלנו אין סיבה ספציפית (בגידה או משהו כזה) פשוט נגמר לנו, לשנינו.

גייסתי את כל האנרגיות בשיקום ולא בהסתרה.
וואו, אני לא חושבת שאצליח לעשות את זה, נורא קשה לי להראות לילדים את הצד החלש והפגיע שלי. (דפקט שהגיע מהילדות).

האמת שאני כותבת את זה עם דמעות בעיניים, כי הכאב לא ממש נעלם,
אוי, הדבר האחרון שרציתי זה לגרום לך לכאב אבל מצד שני תדעי שאני מאוד מאוד מעריכה את השיתוף שלך זה עוזר לי המון.

את מוזמנת לשאול אותי כל שאלה
תודה רבה.

"האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר" = עידודון
מקסים שאת משתפת ככה אלמונית,
ושוב תודה על הדף הזה וחיבוק לזקוקה לתמיכה..

שליחה על ידי ענ_בל* » 29 מרץ 2007, 13:09

את מוזמנת לשאול אותי כל שאלה. הרבה אנשים, גם כמעט זרים, הושיטו לי יד באותה תקופה. אני שמחה שאני יכולה היום לעשות משהו דומה.
זה אחד הדברים המופלאים שניתן לחוות.
מכיוון שאת פתוחה לקבל עזרה, היא תגיע.

אני נפעמתי מכמות האיכפתיות שהגיעה אלי מאז ועד עכשיו.
נוצרו חברויות חדשות עם נשים מהעבודה ועוד.
חיזקו, שלחו את הבעל לחלץ אם נתקעתי עם האוטו, הזמינו אותי אליהם כשידעו שאני לבד.

וגם אמצתי ואומצתי על ידי כמה בעלי מקצוע שחשתי שהם ממש לטובתי (בנוגע לאוטו למשל)

לאט, לאט.

מרגישה שאני צריכה לעדכן.
עברו כמעט שלושה חודשים מאז שפתחתי את הבלוג, השלמות שלי עם עניין הגירושים כנראה הזיז לבן זוג משהו והוא ראה שיש לו מה להפסיד.
בקיצור ולעניין המצב ביננו פשוט מדהים, הכל זורם נפלא, הויכוחים (הבודדים) נעשים בכבוד, הביקורתיות שלו נעלמה ממנו, הוא היה מוכן לשמוע על כל השינויים שעברתי ואפילו הלך לשיחה עם המטפלת שלי.

בהתחלה כל העניין הפחיד אותי, הכל היה כל כך טוב ונפלא שחשבתי לעצמי שזה פשוט לא יכול להמשך ככה וזה בטח זמני, עם הימים תפסתי יותר בטחון בזוגיות, אפילו העמדתי אותו בנסיונות (לא במודע) והתגובה שלו פשוט מדהימה, יש בנינו תקשורת מעולה, מדברים על כל מה שמפריע לפני שמתפוצצים, נראה שסוף סוף התחלנו לקבל את החסרונות של האחר, מרגישה סוף סוף חופשיה להיות מי שאני.

כשמפריע לו משהו הוא אומר אותו בצורה יפה מכבדת ולא בצורה הביקורתית והמגעילה שהשתמש בה פעם, פתאום הוא מפרגן, מתעניין, יותר שותף. עכשיו הוא כבר הכניס אותי לחיים שלו אני יודעת מה עובר עליו, מה מציק לו, מה הבעיות שלו וזו פשוט הרגשה מדהימה.

תודה לכולכם על העזרה, השיתוף והתמיכה.
מקווה שהדף הזה יעזור לאנשים אחרים.

חושבת שוב על גירושים, מרגישה שכבר אין בי אהבה רק כאב. בא לי לתפוס את הראש ולצעוק מה חשבתי לעצמי כשבחרתי אותו.
מעבר לריבים ולחוסר הסכמה אין כלום. והילד המסכן שלנו שכל הזמן רואה אותנו רבים....
אני לא נשואה, אין לנו שום הסכם, אני מפחדת
בעצם כבא אמרתי לו שאני רוצה להיפרד אתמול (ולא בפעם הראשונה) ואחרי שהתנהג אלי נורא בסמסים בניד (לא הסכים לדבר)
ביקשתי שיחזור ואמרתי לו שאני אוהבת אותו
אני מרגישה קצת כמו אשה קורבן
הוא לא מרביץ לי חס וחלילה
אבל אני תלויה בו לגמרה כלכלית

אני רוצה להיות אישה עצמאית
אני רוצה אהבה
האם יש לי סיכוי בכלל?
לא יודעת לאיזה סוג עזרה אני בכלל מצפה
כי לא תיארתי אותו אותי ואת הסיטואציה כמעט
ובכל זאת,
אני מרגישה אבודה
אומללה

האם את אותה אחת שפתחה את הבלוג?

לא, אני מישהי אחרת שנמצאת במצב דומה

מכיוון שזה בלוג שמישהי פתחה, שהוא משהו אישי, אולי תפתחי דף חדש משלך? כך זה יאפשר לך לקבל תשומת לב אמיתית לשאלה שלך, יאפשר מקום לביטוי מלא.
מה את אומרת?

זו אני שפתחתי את הדף (עכשיו אנחנו כבר במקום אחר לגמרי

)
זקוקה לתמיכה חדשה, אין לי בעיה שתמשיכי לכתוב כאן, הבעיה היא שלא ברור בדיוק מה את רוצה או צריכה, אם תפרטי יותר אז יוכלו לעזור לך.

(מצד שני גם רק לקטר זה בסדר @} )

כולנו נשברים ונופלים וקמים ונעלבים וכועסים ורוגזים כי אנחנו אנושיים ויכולים להיות חמים וקרים ורוב הזמן פושרים ויש אפילו סתמיים ומשעממים שאף פעם לא יכלו להשות לעצמם לרתוח ולהעלב ולבכות והם המרוחקים והמדחיקים שמספרים לעצמם סיפורים מושלמים על עולם מושלם בו לא צריך לשפר את עצמך ולהתפתח ובצורה אנושית מאוד כולנו מעדיפים להאשים את האחרים במקום להתבונן בעצמנו ...היופי שאני מוצאת בזוגיות עם היקר לי באדם (אנחנו בני ארבעים ושלוש והכרנו בגיל 17 ..וכל יום הוא מסע שיש לו התחלה ונראה שייגמר בנצח...)כן, היופי הוא בכך שכאשר אני אומרת הוא מגיב ומשיב ..או שותק ודרך מה שאמרתי בסיוע תגובותיו אני רואה את עצמי ולומדת וככה זה גם אצלו ויחד אנחנו לומדים להפוך את החיים לדרך שמספקת ללא הרף שיעורים בהישרדות תוך כדי התבוננות עצמית וחיצונית שמסייעת לנו להתקדם אם אנחנו מתאמצים ללכת בה ולזכור שאנחנו לא לבד אלא ביחד ומי ששם אותנו ביחד כפי הנראה עסק במלאכת המחשבת הצרופה של הבריאה וידע את המלאכה על בוריה ולפיכך זיכרו את האהבה כי יש לה חוקים משל עצמה והיום אצלנו היא ניצחה ועוד יום הלכנו יחד וזה ככה אצלנו כבר 25 שנים ובכול יום מחדש אף פעם אנחנו לא יודעים כיצד ההרפתקאה הזאת של החיים תיגמר ובכול יום מחדש היא מתחילה שוב ותמיד אמשיך לקוות ולהאמין שהאהבה מנצחת וזה מחייב אותי לא פחות ממה שאת הצד השני ...אגב, רשמית אנחנו נהיה נשואים 23 שנים בחג האהבה הקרוב והתחתנו ליד בית הכנסת העתיק בראש-פנה

שליחה על ידי אחת* » 08 יוני 2010, 03:13

איזה יופי!

פותחת הדף?
זו אני שפתחתי את הדף (עכשיו אנחנו כבר במקום אחר לגמרי )
סקרנית לשמוע מה זה "אנחנו כבר במקום אחר לגמרי"..
זאת אומרת שאתם ביחד עדיין?
מתרוך מה שקראתי אני מבינה אבל בכל זאת שואלת...

זקוקה לתמיכה חדשה, אני מציעה שתחליפי את הניק. גם אני התבלבלתי וחשבתי שאת היא פותחת הדף. וגם יהיה קשה לפנות אלייך בניק הזה ולשאר הקוראים לזהות בכל פעם למי פנו.

היי נורית

כן אנחנו עדיין ביחד בזוגיות מדהימה ונהדרת, נהנים מכל רגע (גם מהוויכוחים וחילוקי הדיעות

)

עידכנתי בתאריך 18.06.2007

שליחה על ידי דנה* » 13 מאי 2018, 00:53

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי אני חדשה פה , נתקלתי בבלוג במקרה אני בת 35 מהצפון ואני ובעלי סיפור ארוך אבל בקיצור הגענו להחלטה שלא מתאים לנו להיות ביחד , אבל יחד עם ההחלטה הגיעו
גם חששות ותהיות מתהליך ארוך וקשה שאין לי ניסיון בו אז בתור התחלה אשמח לשמוע חוויות מאנשים שעברו את התהליך וגם לקבל המלצה על עורך דין מומלץ מהצפון למי שיש ניסיון .
חשוב שיהיה מכיל ואמפתי אבל שיהיה לו גם תוצאות בשטח במקרים קודמים הכוונה להליך גישורי טוב וכמובן חשוב מאוד שגם הילגה שהיא צד בסיפור לא תיפגע ואהיה איתה בקשר.
שמעתי למשל על ערן דוד אבל הייתי שמחה לשמוע עוד המלצות ולא להחליט בפזיזות.

היי!

אשמח לקבל המלצות על עורך דין טוב בצפון (אחרי שגישור לא צלח)
האם ידוע למישהי על קבוצת תמיכה לנשים שעוברות תהליך גירושין, איזור חיפה?

תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי מישהו יכול על עורך דין לגירושין

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם יותר להרחיב אני ממש צריכה עזרה ומחפשת עורך דין לגירושין" https://bendavid-law.com

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

https://bendavid-law.com

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תוכלו להמליץ לי?

ממליצה קודם ללכת יחד לגישור בבית דין לענייני משפחה. הם עוזרים לנסח הסכם גירושים הוגן. יושבים איתכם עובדת סוציאלית ועורכת דין. אנחנו סיימנו שם את התהליך בסך הכל בטוב.

אם יותר להרחיב אני ממש צריכה עזרה ומחפשת עורך דין לגירושין
https://www.facebook.com/taluib/?[po]hc ref[/po]=ARR9SWTTVNecv9ZoClUqwL-D-Da 8SA rdcrBE6KBXAH0XajcXppoTUhf8mvpzW3oBE&fref=nf&xts[0]=68.ARATfNbaWJTZzudGzJ77oV6YEo9wuZKpXQRsZDiJ-Uu9KZp7mA3NMucapJ5rJHQYUAC2PNS-sYJ7RLgqpqp8JwSZS5EVDAGWuN4xwZ4Y0U49viBeAJuvs8bUc-YC8tZEw63Ctos&_tn=kCH-R

נשים יקרות
אני רגע לפני התהליך שמתחיל במילה המפחידה שמתחילה בג'
צריכה תמיכה נפשית, מקצועית של עו"ד
מכירות עו"ד טובה לגירושין?
קבוצת תמיכה?
זה לא הולך לכיוון שזה עומד להסתיים יפה ועכשיו בלב כואב צריך גם להתחיל לפעול כדי לשמור על זכויותי מה עושים?
מבולבלת וכואבת
אשמח לתגובתכן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום אני אחרי פרידה קשה וארוכה , מחפש חברה איכותית להקשיב ולשתף , באמון מוחלט , אפשר גם בצורה אנונימית

מחפשת עוד טוב מומחה עם פסיכופתים