בלוג העצמת הבכור

באופן כללי, אני מטילה ספק בתועלת לטווח הארוך של כל כפייה שהיא. אני נוט הלהאמין ששכרה יוצא בהפסדה, במוקדם או במאוחר.
גם אני!!!

כשאני חושבת על תהליכים של תזונה בריאה, ויש הרבה דפים על זה <כל דפי החיוניות שלי חלק שמיני, תפילה לאם בטרם שחרית ועוד המון> המוקד הוא הקשבה לגוף.
נכון, אבל בדף תפילה לאם בטרם שחרית מדובר כל הזמן על להפחית לילדים דברים לא בריאים מהשולחן. וזה לא כפייה?

אני אגיד לכן את האמת, אני מופתעת.
את כל הרעיון של לעבור לתזונה בריאה קיבלתי כאן, מהאתר הזה לפני כמה שנים. אם לא הייתי מכירה את האתר הזה הילדים שלי היו מן הסתם גדלים כמו שאני גדלתי שזה אומר שוקולד וחלבי כל היום וכל הזמן, וכמובן קטשופ ללא הגבלה, ומי בכלל היה יודע מה זה חיטה מלאה...ומן הסתם הם היו גם חולים כל הזמן כמו שאני הייתי אבל את זה אי אפשר אף פעם לדעת.

יש המון דפים באתר הזה שממליצים על אוכל בריא לילדים, בלי קמח לבן, בלי סוכר לבן, בלי חומרים משמרים, בלי צבעי מאכל, בלי חלב ניגר, המון פירות וירקות - עד כאן אני חושבת שההסכמה גורפת.
כשהילדים לא קטנים, וחיים בחברה מערבית נורמטיבית ולא בקומונה סגורה, להטיל עליהם כאלו מגבלות תמיד יתרחש תוך כדי כפייה, חלק יקראו לזה גבולות, אבל בפועל מדובר בכפייה, כי רוב הילדים אם יתנו להם לבחור ולטעום את כל הדברים האלו, יבחרו לשלב אותם בתפריט היומיומי שלהם באופן כזה או אחר.

ועכשיו אני ממש מבולבלת.

מחר מתחילות מסגרות. כל עוד יש חופש אני יכולה לשים לידם כל היום פירות/ירקות/שקדים ואז כמות הדרישה לדברים האחרים פוחתת.
ברגע שחצי יום הם במסגרת - אני לא יכולה לעשות את זה.
רוב הילדים לא מביאים פירות/ירקות בכלל, רק לחם לבן וממתקים.
ישבתי איתם הבוקר כדי להכין רשימה מה כל אחד רוצה לשבוע הראשון, התחלנו ברשימה של כל האפשרויות שאפשר לשים, הרשימה כללה גם סלט ירקות/סלט פירות/קופסת פירות/ לחם חום + משהו וכו'.
החלטתי שאני נותנת להם לבחור מה שהם רוצים - והם בחרו - קורנפלקס, שוגי (לעולם לא קניתי כזה), פנקייק, לחם לבן עם שוקולד, שוקו, עוגיות שוקולד וכו' וכו' וכו'.
אז אם הם יגדלו ללא כפייה בנושא האוכל זה מה שהם יאכלו.

ולהגיד לכן שאני יכולה לקבל את זה ולהרגיש טוב - אני לא יכולה. זה ממש לא יעצים אותי. ברגע שכבר נחשפתי למידע לגבי כמה זה מזיק לגוף, ומכיוון שאני עצמי חוויתי חיים שלמים של להיות חולה כל הזמן - קשה לי לנתק את המידע הזה מההרגשה שלי.

אתמול הם היו במחשב מלא זמן (3 שעות בערך), כי היו אצלינו חברים כל היום, שלא יכלו לחזור הבייתה, והם התחילו לריב פשוט מתוך שעמום נטו - שום משחק לא התקבל, גם לא לצאת החוצה, הם גם היו ממש עייפים עקב השכמה מאוד מוקדמת בטעות.
אני ממש הרגשתי רע ב3 שעות האלו. זה ממש לא נעים לי שהילדים שלי יושבים כמו זומבי ובוהים במחשב.
אז לא - לתת לילדים שלי יותר זמן מחשב לא יעצים אותי.

אז לי-אורה, רוזמרין ואישה - הבנתי למה אתן מתכוונות, ואני מבינה שאתן גם מסכימות אחת עם השנייה, ואני בדעת מיעוט כאן. אבל קשה לי להשתכנע.
יש עוד מישהן/ם שרוצות/ים להביא דיעה?

למשל, פשוט לשבת איתם. להיות איתם. להיות במצב רוח טוב איתם.
זה קורה לי לא מעט פעמים, למרות כל המגבלות שמסביב. לפחות פעם ביום.
אני לא רבה איתם כל היום למקרה שזה מה שהצטייר כאן.
והמצב רוח שלי הוא משהו שגדלתי איתו, השיפור שלו נובע מטיפול שלי בעצמי ולא מדברים שמסביב, וטיפול כזה אני אכן עושה.
אני מסכימה שאם אנוח בצהריים, אשן לילות שלמים של לפחות 8 שעות, אוכל ארוחות מזינות בזמנים טובים ואולי גם אקבל מסג' טוב פעם בכמה זמן, אפשר להוסיף גם טיפול אייפק, ודיקור על הדרך - המצב רוח שלי יעלה.
אבל בחיית - אני אמא ל4 פיצקים ובבית שיש בו מפרנס יחיד - אז צריך גם להיות ראליים.
בעצם תיקון - עוד מעט גם אני אעבוד (בבית, עם התינוק, לא לדאוג) - אז יהיה לי עוד פחות זמן.

יש עוד מישהן/ם שרוצות/ים להביא דיעה?
אני חושבת כמוך. נדמה לי שגם סאלי תדמור בכיוון הזה של תזונה בריאה לילדים, אם איני טועה.

_אז לי-אורה, רוזמרין ואישה - הבנתי למה אתן מתכוונות, ואני מבינה שאתן גם מסכימות אחת עם השנייה, ואני בדעת מיעוט כאן. אבל קשה לי להשתכנע.
יש עוד מישהן/ם שרוצות/ים להביא דיעה?_
אוקיי, אני אביע את דעתי.
רונית, לא כתבתי עד עכשיו אבל אני קוראת כל הזמן ומאד מתפעלת ממך. מאד. גם בנושא התזונה וגם בכלל, הרצון שלך להשתפר והיכולת שלך להשתפר כל כך מהר מעוררות השראה, וגם התקשורת שלך עם הילדים, למרות שאת מעלה כאן את המקומות הבעייתיים, התמונה הכללית שמצטיירת לי היא דווקא של קשר מאד חזק, תקשורת זורמת וטובה ובכלל הרבה טוב.
אני עוד לא אמא אז חיכיתי שאימהות אחרות יבואו ויכתבו מניסיונן, אבל בגלל שביקשת וכי היה נראה שהתבאסת קצת... אני רוצה להגיד שאני ממש מסכימה עם הדרך בה את נוהגת.
אני לא חושבת שמה שאת עושה זו כפיה, אלא התוויית דרך. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להניח שילדים יודעים בדיוק מה טוב להם, אני חושבת שתפקיד ההורים הוא להנחות, להסביר וגם להחליט לפעמים בשביל ילדים, בעיקר בעולמנו רווי הפיתויים והג'אנק.
נשמע שהאופן שאת עושה את זה הוא מאפשר, מאפשר דו שיח, מאפשר גמישות, מאפשר חריגות, לכן אני לא רואה בזה בכלל כפיה אלא פשוט כללים. וככה זה, להורים יש כללים מסוימים שעל פיהם הם מגדלים את הילדים שלהם ואצלך הכללים האלה כוללים גם תזונה.

חושבת שכדאי להפסק לבשל בריא, ואז לריב עם הילדים שהם לא רוצים אוכל בריא, ואז לנסות להכריח אותם לאכול בריא.
אני לא מסכימה.
ממה שכתבת כאן וגם אצל תפילה נשמע שהילדים שלך דווקא לא מתנגדים מאד לצורת התזונה הזו ושבתהליך מאד מודע וארוך הם התרגלו לשינויים שהכנסת. נשמע שרוב הזמן ושאת מוצאת את דרך האמצע בה את מנסה שרוב התזונה שלהם תהיה כמה שיותר בריאה עבורם אבל לא עם נוקשות מוגזמת וכן עם גמישות והיענות לבקשות שלהם מדי פעם.
וגם עם מדי פעם יש ריב על קטשופ נשמע שהם אוכלים בשמחה ירקות ופירות ושקדים (ברור שכשתשאלי אותם מה היו בוחרים הם יגידו את כל הדברים המפתים, זו דרכם של ילדים, לא?)
אני חושבת שהרווח שלהם כשאת מניחה עבורם בסיס תזונתי טוב הוא עצום, גם אם הם לא רואים אותו כרגע וגם אם הם בוחרים שוגי ושוקולד כצ'ופרים.
ושוב, זה לא שאת לא מתגמשת מדי פעם (עובדה שיש בכלל קטשופ בבית!)

אני מקווה שיבואו אימהות שיתמכו בך יותר עם ניסיון אישי וכאלה. אבל זו דעתי בכל אופן.

תודה!
נרגעתי!

דרך אגב ל-אורה ראיתי שלא עניתי לך על העיצות לגבי האמצעי - הן מעולות- בקרוב מאוד אנסה אותן. תודה!

וגם אצל תפילה
חשבתי שקראתי אותך גם אצל תפילה או בדף אחר אבל נראה לי שהתבלבלתי והתכוונתי לאינדיאנית שכתבה שם, בכל אופן גם כאן נתת לא מעט דוגמאות.

ובכלל חזרתי להגיד שלדעתי ממש אי אפשר לדעת כרגע אם כשהם יגדלו הם נורא יאהבו וירצו כל הזמן שוקולד כי מנעו את זה מהם בילדותם (כמו בדוגמה אם האמא הצמחונית) או שהם לא יתקרבו לשוקולד וזה ממש לא ימשוך אותם כי מעולם זה לא היה חלק מהתפריט שלהם. יש דוגמאות לשתי האפשרויות וגם מחקרים.
ובכל מקרה, גם אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, וכאקט של מרדנות הם (נניח) יחליטו לאכול שוקולד לארוחת בוקר בבגרותם, לפחות את נותנת להם כרגע בסיס תזונתי טוב, מרחיקה מהם את הנזק, כך שיתחיל (אולי, בכלל לא בטוח) מאוחר יותר.
ולדבריך עכשיו הם בריאים, כך שברורה המסקנה לגבי ההווה...

בקרוב מאוד אנסה אותן
יופי! שיהיה בהצלחה!

ואני בדעת מיעוט כאן
לא צריך קונצנזוס וברור שבביתך את הקובעת.
אני מופתעת
למה? אני לא מייצגת את באופן טבעי ולא מייצגת אף אחת מלבדי.

רונית כ, אני אל מתנגדת באופן כללי להגבלה של אכילה אצל ילדים, אלא לדרך המסויימת הזאת של הגבלה - של להכניס דברים הביתה ולהגביל בכמות.

לדעתי, עדיף פעם אחת להגיד לילדים שהם יכולים לשים כמה קטשופ שבא להם בצלחת, מאשר ארבע פעמים לתת בהגבלה. זה מאפשר להם לפתח תחושת מידה, ללמוד מה הם רוצים לאכול לא רק כשלילה של מה שאסור להם אלא בחיוב, מה שהם רוצים.

אני מקבלת בקלות את הגישה של גוגוס שלא מכניסה דברים לא בריאים הביתה. לפי התחושה שלי, זה פחות כפייה ממה שאת עושה. אני רואה הבדל של ממש בין החלטה של ההורים מה מביאים הביתה לבין להכניס משהו ול להרשות אותו, או להגביל בכמות. להכין מזון שאת יודעת שהוא לא הדר הרצוי מבחינתם נראה לי ממש לא הגיוני. בוודאי לא רוטב שהושקע בו מאמץ. זה כר פורה לציפיותש לך ולרצון שלהם להתחנף ולרצות. זה גם מה שקורה. בתזונה אני דוגלת בארוחות במינימום מאמץ.

אגב, אני לא מסכימה על בלי חלב ניגר. וגם יש פה באתר כמה דפים על גידול עיזים. אולי בלי חלב ניגר מפוסטר, מפרות שאכלו תערבות מזון מפוקפקת, כלואות רוב הזמן ברפת עוד יותר מפוקפקת, ושלא ברור איזה עיבוד עבר החלב עד שהוא הגיע עלינו.

מרשה לעצמי לשמש כפרשנית:
למשל, פשוט לשבת איתם. להיות איתם. להיות במצב רוח טוב איתם.

לי אורה רשמה את זה כתגובה ללבשל אוכל טעים ולבזבז זמן על לריב. כלומר: את הזמן שבו הכנת את הרוטב הבריא יכולת לנצל בצורה טובה יותר בכך שהיית מנצלת אותו כזמן איכות עם הילדים.

בנוגע למחשב - אני עכשיו יושבת מתשע בבוקר עד שש בערב כל יום מול מחשב. ואני לא חושבת שזה רע. ולדעתי את לוקחת אישית יותר מיד החלטות של הילדים. החלטות של הילדים שלך ששונות מהאידיאלים שלך עושות לך רע. וכפייה לא עושה לך רע?

בתזונה אני דוגלת בארוחות במינימום מאמץ
ככל שהשנים חולפות אני מגיעה למסקנה שזו אמת מידה נכונה לעוד הרבה נושאים. פעם חשבתי שצריך להתאמץ וכו'. והיום אני חושבת שפחות מאמץ יותר טוב בהרבה תחומים בחיים.

את הזמן שבו הכנת את הרוטב הבריא יכולת לנצל בצורה טובה יותר בכך שהיית מנצלת אותו כזמן איכות עם הילדים.
תודה. בדיוק לזה התכוונתי. הנוכחות של אימא במצב רוח טוב פחות או יותר נראית לי יותר חשובה מרוטב כזה או אחר.

_יש המון דפים באתר הזה שממליצים על אוכל בריא לילדים, בלי קמח לבן, בלי סוכר לבן, בלי חומרים משמרים, בלי צבעי מאכל, בלי חלב ניגר, המון פירות וירקות - עד כאן אני חושבת שההסכמה גורפת.
כשהילדים לא קטנים, וחיים בחברה מערבית נורמטיבית ולא בקומונה סגורה, להטיל עליהם כאלו מגבלות תמיד יתרחש תוך כדי כפייה, חלק יקראו לזה גבולות, אבל בפועל מדובר בכפייה, כי רוב הילדים אם יתנו להם לבחור ולטעום את כל הדברים האלו, יבחרו לשלב אותם בתפריט היומיומי שלהם באופן כזה או אחר.

ועכשיו אני ממש מבולבלת._
פשוט אף אחת מאיתנו לא מייצגת את "האתר".
מה שקוראים באתר אינו יותר ואינו פחות מסך כל הדיעות שכל מי שהשתתף בדיון מסוים - הביע. ברוב המקרים, דיעות לכאן ולכאן...

אני כן אגיד בזהירות ובהסתייגות, שהעמדה הכללית של "באופן טבעי" מדגישה את החשיבות שבדברים הטבעיים. לדוגמא: אמות מידה שנגזרות מהשאלות ההיסטוריות לגבי תולדות המין האנושי וכיצד הוא התפתח במהלך האבולוציה שלו (כך שהפרספקטיבה לתזונה איננה מתחילה ב-1990 אלא לפני שני מיליון שנה). לדוגמא: ההבדלה והאבחנה בין "מזון באופן טבעי" לבין מזון מעובד, תעשייתי, שאין שום קשר בין מה שאוכלים לבין המקור של הדבר הזה בטבע. לכן בגישה של באופן טבעי תהיה העדפה לפירות וירקות טבעיים במידת האפשר, לעומת מוצרים שנרקחים בעיקר מתערובת כימיקלים צבעוניים שנועדו להחזיק מעמד בחיי מדף ארוכים.

הואיל וגם בנושא הזה, גישת באופן טבעי שונה תכלית השינוי מהגישה הרווחת בחברה שלנו, מטבע הדברים לא פשוט לחיות באורח "שונה".
הגישה הרווחת בחברה מתבטאת:

במצאי בסופרמרקטים ובחנויות המכולת
במצאי המסעדות ובמסעדות
במה שרוב האנשים אוכלים אצלם בבית
במה שאוכלים במערכת החינוך (הן מה שהילדים מביאים מהבית והן מה שניתן להם מטעם המערכת, כאשר יש ארוחות בגן או במפעל הזנה בביה"ס)
במה שאוכלים בצבא
במה שאוכלים במקומות עבודה מאורגנים, בקפטריות וכדומה
במה שרואים בפרסומות
במה שמוצע באירועים שונים, החל מאירועים פרטיים כמו מסיבת יום הולדת וכלה באירועים המוניים כמו שבוע הספר (איזה היצע של מזון לקנייה נמצא בכיכרות ואיזה מזון תמצא אנשים אוכלים שם).

וכן הלאה.

אם בכל הנסיבות האלה, מי שחי באופן טבעי, ולא משנה באיזו וריאציה, מוצא את עצמו במיעוט שם. או יותר נכון, ממש לא מוצא את עצמו שם - זו התמודדות לא פשוטה והמקום הראשון שהיא פוגשת אותנו בדרך כלל, הוא המקום של הילדים.
כי אוכל הזבל, מפתה וממכר.
אחרת הוא לא היה מצליח שיווקית.
יש לו כוח משיכה בזכות הטעם, הריח והמרקם שלו. אחרת לא היו אוכלים אותו.
ומי שלא אוכלים אותו, זה קודם כל מפני שהם יודעים מה מסתתר מאחורי הרכיבים המפתים והממכרים. כלומר הם באים מהשכל והידע והמודעות והאיכפתיות. זה לא בדיוק המקום שילד קטן פועל ממנו, ולכן יש מאבק גדול בתוך נפשו של הילד הרגיל, אם הוא נחשף על בסיס קבוע למה ש"כולם" אוכלים.

עכשיו צריך למצוא פתרונות לעניין הזה, וקשת הפתרונות תלויה גם בגורמים נוספים על אלה שקשורים במזון פרופר.

בגדול, לטעמי יש טווח מאוד רחב בין "כפייה" לבין "הדרכה", ומדובר בדקויות.
אני אישית לא מגבילה בכמויות, עד כמה שאני זוכרת (אולי באגוזי ברזיל, שמסוכן לאכול יותר מ-2 ביום, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה אף פעם יותר מאחד...).
ואם הסכמתי להכניס הביתה איזה ממתק (למשל, ממרח חרובים אורגני) - אז כל ילד יכול לאכול ממנו כמה שהוא רוצה.
זה מאוד פשוט: או שיאכלו את זה כל הזמן ואז זה ייגמר תוך יומיים ויחכו חצי שנה או שנתיים עד הפעם הבאה שאקנה דבר כזה - או שיאכלו את זה באופן מדוד ואז זה ייגמר תוך חודשיים ויחכו ארבעה חודשים או שנתיים עד הפעם הבאה שאקנה דבר כזה.

כלומר, זו אני שמחליטה על תדירות הקניה.
אין שום חובה לקנות חדש ברגע שנגמר.
הגבלת הכמות היא לא מול הילדים האוכלים אלא מול שיקולי הצריכה שלי כשאני בסופר.

בגדול, לטעמי יש טווח מאוד רחב בין "כפייה" לבין "הדרכה"
מסכימה מאוד. ואתן דוגמה מייצגת לדרך שבה נהגתי כשבתי הייתה קטנה: נחשי הגומי (המגעילים והדוחים שהם תרכובת בלתי אפשרית של מוצרים תעשייתיים בתוספת צבעי מאכל זרחניים). מעולם מעולם מעולם לא קניתי כאלה! מעולם הם לא נכנסו אליי הבייתה. אבל מה לעשות שבאחד מימי ההולדת בתי ראתה את הזוועה הזו על השולחן וטעמה ומצא חן בעיניה?

הסברתי לה שזה מאוד לא בריא אבל היא טענה שזה מאוד טעים. חשבתי לעצמי שאני לא יכולה באמת לפקח על מה היא אוכלת מחוץ לבית ואני גם לא מעוניינת שהיא תשב ותסתכל איך אחרים/ות אוכלים ונהנים והיא לא. אז הגענו להסכם: רק בימי הולדת אם יש את זה על השולחן וכולם אוכלים, אז גם היא יכולה לאכול נחש אחד או שניים וזהו. אבל הישארתי זאת כמובן להסכם שבעל פה. מעולם לא עלה על דעתי ממש לפקח (הרי לא הייתי נשארת במסיבה כדי לראות מה היא אוכלת). אבל אלינו הבייתה זה לא נכנס והיא אף פעם לא ביקשה שאקנה לה.

דוגמה אחרת, פחות חמורה בעיניי: ארטיקים לסוגיהם. אצלנו האוכל באופן עקרוני אורגני. אבל מה לעשות שהארטיקים הטעימים לא אורגניים? בדקתי וראיתי שבארטיקים של שטראוס כתוב שיש צבעי מאכל טבעיים (כורכום, סלק וכו'). ברור שזה מוצר תעשייתי שמבוסס על חלב לא אורגני... אבל הקפדתי לקנות ארטיקים רק של שטראוס בבחינת הרע במיעוטו.

כל זה היה כשבתי הייתה קטנה. צריך לזכור, שככל שהילדים/ות גדלים/ות גם העצמאות והבחירה האישית שלהם/ן הולכת וגוברת. בתי כבר מזמן קונה לה מה שהיא רוצה ואני לא מפקחת. יש דברים שאני לא קונה הבייתה, אבל כנראה שהיא קונה בחוץ.

האמת היא שככה זה היה אצלינו, ואני לא זוכרת את זה לחיוב כל כך. היו קונים מעדנים פעם בשבועיים (לא שנתיים...), היינו מחסלים הכל באותו יום - ואז שבועיים היינו בלי מעדנים.
היו קונים וופלים (מן , הטעימים האלו עם השוקולד מסביב... אבל זהו היום זה כבר לא עושה לי את זה) פעם בשבועיים, והיינו מחסלים הכווווווול ביום הראשון.
עד היום אני טורפת כמויות (בעצם היום כבר לא, אבל עד לא מזמן) מכל מה ששמים מולי.
אני חושבת שהייתי שמחה אם היו נותנים לי מגבלות, מעדן אחד ביום, ככה זה יחזיק.
אני מגבילה אותם כל הזמן - שוקולד לכריך לבית ספר פעם בשבוע, קורנפלקס שתי מנות, אם רוצים עוד אז כבר נאכל משהו אחר. יש להם שוקולדים כאלה שאבא מביא להם בכל פעם, איכותיים כאלה, הם לוקחים לבד מהארון כל בוקר והם יודעים - שניים לכל אחד.
שלוקים - הם יודעים שניים כל אחד, הם כבר יודעים את הכמויות שמותרות בכל צ'ופר, ולא נראה לי שזה מפריע להם באיזושהיא דרך.
קטשופ... אם יש רוטב שטעים להם אז לא, על שניצלים אפשר אבל לא להטביע.
רק הקטן - שמאוד אוהב פירות יבשים, אז פעם אחת אכל ואכל ואכל ואז הקיא, אז מאז הגבלתי אותו לספורים מכל אחד בכל בוקר, וראיתי שזה ממש מציק לו שהוא לא יכול יותר, אז שחררתי שוב ואמרתי לו שיכול כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בהנחה שילמד את הכמויות לבד, והם לפחות לא מזיקים (אני מקווה)
גם אם אנחנו נמצאים אצל אורחים והם לוקחים עוד ועוד ועוד מהעוגות נגיד, אני אומרת להן שמספיק באיזשהוא שלב.
גם אצלינו כל נחשי הגומי ושות. נכנסים לקטגוריה שמותר בחוץ בדמי כיס שלהם לא לעיני.
אגב... ברוב החברות של הארטיקים היום אין צבעי מאכל.
חשבתי שמסוכן לאכול יותר מ4 אגוזי ברזיל ביום? אני אוכלת לפעמים יותר. בעייתי?

מה שקוראים באתר אינו יותר ואינו פחות מסך כל הדיעות שכל מי שהשתתף בדיון מסוים - הביע. ברוב המקרים, דיעות לכאן ולכאן...
בדיוק ככה. אני יודעת שזה מבלבל כי לפעמים אדם מביע את עמדתו בצורה כל-כך נחרצת עד שאנשים (אלה מהסוג שנוטה לנהות אחרי אמירות נחרצות) בטוחים שזאת קביעה מוחלטת.
מי שקרא כאן לאורך השנים, זוכר בוודאי את ה"ידענים המקצועים" שהגיעו לאתר מפעם לפעם והתחילו להיכנס ו/או לפתוח דפים ולהנחות את העדר

<ואני אוותר הפעם על ציון המגדר השולט בענייני ידענות>

הדפים באתר הם שיחות והרהורים. גם אם נפתח דף על שיטה מסויימת, והאדם הפותח מסביר את השיטה- לרוב יבואו אנשים נוספים לדף שגם יערערו או יהרהרו בדרך.

לכן, כמו שאמרה אשה במסע, כל אחד צריך להקשיב לעצמו ולגופו. אני אוסיף- אם יש לנו ילדים אז צריך גם לפתח קשב לילד ולגופו. וכל ילד בפני עצמו, עם אהבותיו ושנאותיו, תשוקותיו ובריאותו.
יש משפחות שבהן לילד אחד, או יותר, יש אלרגיה למזון מסויים. אני הכרתי משפחה עם 6 ילדים שלכל ילד היתה אלרגיה למזון אחר ואמא שלהם הכינה לכל אחד את התבשילים המתאימים לו.

אגב, רונית, לגבי עניין הבריאות של הילדים- את טוענת שהם בריאים בגלל האוכל שלך ושאת היית חולנית בגלל האוכל של אמא שלך.
זה לא בהכרח כך. אין לך דרך לדעת אם יש כאן סיבה ומסובב או רק שני דברים שאת החלטת לקשור ביניהם. רוב הילדים שהכרתי בימי חיי, היו ילדים בריאים ולא נזקקו לרופא (שגם זה עניין לבדיקה, ההזדקקות לרופא. כשילדיי היו מצוננים או עם חום או דלקת באוזניים/גרון, לא לקחתי אותם לרופאים). המעטים שכן הלכו לעתים קרובות לרופא/מרפא אלטרנטיבי, היו פשוט ילדים להורים שאוהבים לקחת לרופאים על כל עניין. על יד אחת אני יכולה לספור ילדים שהכרתי והיתה להם באמת חולניות כרונית.

התחלנו מסגרות, ועם המסגרות מגיע הצורך המיידי בחברים גם אחרי זמן המסגרת.
בקורס שעשיתי - הורות מקושרת - מסבירים בהרחבה למה זה כך, ולמה חשוב לשמור את הילדים קרוב אליך כמה שיותר, ולא לתת להם להידבק לחברים.
מה גם שאצל חברים הוא בטלויזיה/מחשב.
אז בשנה שעברה ניסיתי ליישם את זה, שוב בשיטת המגבלות - החלטנו כמה פעמים בשבוע מותר לו ללכת לחברים.
אבל כרגע נראה לי שאני אוותר, מרגיש לי שאני קצת מוותרת עליו, אבל אנסה למצוא לו זמן בזמנים אחרים, אולי אחרי שהם הולכים לישון.
מקווה שהוא גם ירצה להיות קצת בבית לפעמים, ולא יסיים שיעורים וייצא מייד..

ועכשיו שהתחילו ההשכבות לקראת המסגרות, עם הלחץ על השעה, כדי שיצליחו לתפקד מחר. נזכרתי עוד פעם כמה קשה להניע אותם לשינה כשיש דד ליין. וכמה ריבים זה יוצר.
אז אמרתי להם שאני לא אומרת להם ללכת לישון, שהם מחליטים. אני מעדכנת אותם מה השעה, ושהם יחליטו - מי שרוצה שאני אעזור לו/אקלח/אחבק וכו' שיבקש, ומי שלא רוצה - שלא יילך לישון.

רוזמרין
_בדיוק ככה. אני יודעת שזה מבלבל כי לפעמים אדם מביע את עמדתו בצורה כל-כך נחרצת עד שאנשים (אלה מהסוג שנוטה לנהות אחרי אמירות נחרצות) בטוחים שזאת קביעה מוחלטת.
מי שקרא כאן לאורך השנים, זוכר בוודאי את ה"ידענים המקצועים" שהגיעו לאתר מפעם לפעם והתחילו להיכנס ו/או לפתוח דפים ולהנחות את העדר

<ואני אוותר הפעם על ציון המגדר השולט בענייני ידענות>_

אני מביעה את דעתי בצורה נחרצת לפעמים. זה כי היא אכן נחרצת <לא במקרה הזה, כי פה דווקא אין לי דעה נחרצת, אבל במקרים אחרים בהחלט יש לי>. זה לא הופך אותה לעובדה. ואם מישהו מושפע ממנה הייתי מציעה לו ללמוד א לנהות אחרי אמירות נחרצות. זה מועיל בחיים.
ואני קוראת פה לא מעט שנים ולא מבינה על אילו יודעים מטעם עצמם <ידעונית זה דבר שונה לחלוטין> את מדברת. אשמח אם תסבירי.

המעטים שכן הלכו לעתים קרובות לרופא/מרפא אלטרנטיבי, היו פשוט ילדים להורים שאוהבים לקחת לרופאים על כל עניין. על יד אחת אני יכולה לספור ילדים שהכרתי והיתה להם באמת חולניות כרונית.
מסכימה מאוד!

רונית כ

כל אחת מדברת מניסיונה. לי הייתה הגבלה של קינוח אחד ביום, וזה היה מגביל. מגביל סתם. התרגלתי ולא התווכחתי, זה לא אומר שזה לא הפריע. זה אומר שנכנעתי, וכבר לא ניסיתי לשנות. אני ממש ממש ממש לא בטוחה שזה טוב. אני מעדיפה ילדים שיודעים מה מפריע הם ואומרים את זה, מילדים שנכנעו.

רק הקטן - שמאוד אוהב פירות יבשים, אז פעם אחת אכל ואכל ואכל ואז הקיא, אז מאז הגבלתי אותו לספורים מכל אחד בכל בוקר, וראיתי שזה ממש מציק לו שהוא לא יכול יותר, אז שחררתי שוב ואמרתי לו שיכול כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בהנחה שילמד את הכמויות לבד, והם לפחות לא מזיקים (אני מקווה)

לפי איזה היגיון פעלת? כי לפי ההיגיון שלי אם הוא אכל עד שהקיא אז זה טוב - הוא לומד בעצמו כמה הוא יכול ולומד להתאזן. זה טוב מאוד! כל הגבלה מצידך לא נחוצה. איך הוא ילמד אם על כל טעות את מונעת ממנו ללמוד ממנה, מגבילה אותו. הוא כבר עשה את הטעות, אז במקום לאפשר לו את הלמידה את מונעת אותה.

גם אם אנחנו נמצאים אצל אורחים והם לוקחים עוד ועוד ועוד מהעוגות נגיד, אני אומרת להן שמספיק באיזשהוא שלב.
אם תגבילי אותם תמיד, איך הם ילמדו כמה זה יותר מידי?

חשבתי שמסוכן לאכול יותר מ4 אגוזי ברזיל ביום? אני אוכלת לפעמים יותר. בעייתי?
אני אוכלת כמה שבא לי.

קטשופ... אם יש רוטב שטעים להם אז לא, על שניצלים אפשר אבל לא להטביע.
"אז לא" זה אומר שאת לא מרשה להם, או שהם לא רוצים בעצמם? כי אם את מגבילה, אז הרוטב לא באמת טעים להם.
ולמה לא להטביע?

אישה במסע,
ואם מישהו מושפע ממנה הייתי מציעה לו ללמוד לא לנהות אחרי אמירות נחרצות. זה מועיל בחיים. נו, אבל זה בדיוק מה שכתבתי. תקראי שוב.

ואני קוראת פה לא מעט שנים ולא מבינה על אילו יודעים מטעם עצמם <ידעונית זה דבר שונה לחלוטין> את מדברת. אשמח אם תסבירי.
אנשים שמסבירים לך שהם היודעים ואם רק תעשי מה שהם אומרים אז יהיה לך טוב בחיים. היו כאן כמה כאלה, אבל יש כאן מספיק נשים אסרטיביות שלא שתקו.
אחד שאוכל אוכל נא, אחד שבעד זיונים מורחבים (זה אותו אחד, אגב), אחד מטפל אלטרנטיבי (שהגיע לכלא בעקבות אונס מטופלת) ועוד כמה.

אני טוענת שחוץ מאותם "ידענים גורואים בעיני עצמם" (שכבר לא נשמע קולם כמעט), הבעיה היא לא עם הכותב (שמשוכנע בדרכו וכיפאק היי לו) אלא עם הקורא בעל הנטייה לחפש לו גורו/רב.
ממה שרונית כתבה כאן עד עכשיו, ואולי אני טועה, נראה לי שהאידיאולוגיה התזונתית שלה היא פחות קשב לעצמה ולמשפחתה ויותר קבלת חזונם של אחרים.
אני טועה, רונית?

למה החלטת שדעתי שונה ממה שכתבת? פשוט חיזקתי את מה שכתבת.

בנוגע לאופק, אני לא רואה אותו כיודע מטעם עצמו. כלומר, הוא אכן יודע כזה, ועם סגנון קצת תוקפני, וזה הכל. הוא לא בא ומטיף בדפים שעליהם הוא לא שייך. את השאר אני לא זוכרת ולא מכירה.

בנוגע לרונית, לדעתי היא מחפשת דרך שהיא מבוססת עובדות <evidence-based>/

אני לא רואה פה הקשבה לעצמה מול לאחרים, אלא חיפוש של עובדות. היא יכולה לקבל אותן מנשים שהיא בטוחת בהן, או ללכת לקרוא עכשיו מלא מאמרים, וזה קשה. אפשר גם ללמוד מהקשבה לעצמה, וזה אכן שתי גישות שונות - ללמוד בהתבסס על תחושות מול ללמוד בהתבסס על עובדות. ואני בעצמי מתבססת על עובדות. ולא היה לי כוח לקרוא מאמרים - קראתי את הגישות כאן. של בשמת ושל תמי גלילי ושל אופק ושל גוגוס וגיבשתי דעה משל עצמי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שליטה, שליטה, שליטה בילדים.
שחרור, והרפייה.

הדף מתחיל איכשהו להתכתב לי עם חינוך ללא כפייה, עם דפי ציפיות מהילד.
אני לא טוענת שהקפדה על מזון היא לא מיטיבה (גם אני דואגת לסביבה מזינה לילדי ולי, במגבלות הכוח/ חשק/ תקציב). אבל נשמע לי שאם קטשופ הוא מקור לוויכוחים- שיצא מהבית או שיוציאו אותו ממוקד הויכוח. זה אפילו לא ברמה של טלוויזיה-כן או לא. כולה רוטב. סוכר, כן. משומר, נכון.
לא עניין של חיים ומוות אלא אם אתה מראש בקבוצת סיכון. ושוב- אני לא ״תומכת קטשופ״. אצלי אין. כשהילדים של בעלי רצו לאכול איתו שניצלים, הם ירדו לסופר וקנו. תם הדיון. אני יכולה להביע דיעה, הם בוחרים אם להקשיב לה. זה מעצים את כל השיח בבית.
(אגב, רוטב לפסטה אני התעקשתי איתם להכין מעגבניות אמיתיות, כי רוטב לפסטה זה אקט קולקטיבי- גם אם הילדה נורא רוצה להכין לבד מרסק ושמן. ניסינו ותמיד זרקנו כמות משני הרטבים. הפשרה: להעביר הכל בבלנדר)

קטשופ הוא לא מקור לוויכוחים בבית. זה כבר היסטוריה.
קטשופ הוא ללא ספק מקור לדיונים ארוכים בדף הזה.

מכיוון שקיבלתי איומים ממספר חברות לייצור קטשופ להפסיק לדבר בו סרה, אני נאלצת להפסיק לדבר על קטשופ.

בימים אלו המצב עם הבכור בבית תקין, בעיקר כי הוא לא בבית.
הוא קיבל שיעורים כאלו שדורשים לקרוא ואז לענות וישר התחיל לבכות שהוא לא יודע. תודות לכן לא התרגזתי אלא ישבתי והרגעתי ועודדתי והסברתי עד שסיים. אז תודה!
ואז הוא יצא לכל שעות אחהצ וכשחזר סיפר וסיפר על משחק המחשב ששיחקו שם.
הוא גם ביקש ממני תזכורת למה בעצם אני לא מרשה משחקים שבהם טנקים מפוצצים טנקים, ושאל מה לעשות אם כל החברים שלו כן משחקים בזה.

הוא ממש מבואס מבית הספר בגלל כל מיני ענייני חברה ושינויי מורים. אז הוא מדווח על כל דבר שמפריע לו, ואני מכילה. אם ארגיש שזה לא משתפר אתערב בענייני המורים. בעניני החברים הוא יצטרך להסתדר לבד.

הוא גם ביקש ממני תזכורת למה בעצם אני לא מרשה משחקים שבהם טנקים מפוצצים טנקים
זכותך וגם חובתך לשים גבולות לילדייך. וכל הורה בוחר את גבולותיו. השאלה שלי היא למה אסור לו דווקא את זה? אולי את לא יכולה להכיל אגרסיות? אולי את חושבת שזה יגרום לו להיות מפלצת אלימה בעצמו? אולי הוא יחשוב שזה לגיטימי גם במציאות? מה הסיבה, מבחינתך?

ולנסיוני: הילד שלי לא הוגבל ושיחק בילדותו בכל משחקי הטנקים ואח"כ ב"דום" המגעיל שיורים על דמויות ודם מושפרץ על הקירות. בנערותו, עבר לשחק בעיקר במשחקי מלחמה אסטרטגים, משהו בנוסח מלחמת אבירים, ואז שקע בפייסבוק ובצ'יטוט עם חבריו.
מעולם לא היה אלים (אלא אם כאפות לאחותו נחשב) והיום, קצין בצבא שנאלץ להכאיב לצד השני, הוא אדם הומאני שמפעיל חשיבה ותשומת לב ורגישות ככל האפשר בתפקידו. עדיין אוהב, לפעמים, לשחק במשחק אסטרטגיה שלו כדי לנקות את הראש.

מכיוון שקיבלתי איומים ממספר חברות לייצור קטשופ להפסיק לדבר בו סרה, אני נאלצת להפסיק לדבר על קטשופ

<ברור שהקטשופ כשלעצמו אינו מעניין. הוא רק סימפטום, דוגמה ופריזמה שדרכה משתקפים כל או רוב הנושאים הנידונים בדף זה>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז מה באמת הזכרת לו לגבי המשחקים?

ומה הוא חושב שכדאי לעשות כשהוא נתקל בהם אצל אחרים?

ומה לגבייך היא התערבות נכונה בענייני מורים? ולמה ההפרדה בין מורים לחברים? אני מנחשת (ניחוש שאפשר להעיף אם הוא הבל הבלים) שאת מדברת על התערבות אקטיבית כלשהי.
אני רוצה להציע שבכל מקרה הוא יצטרך להסתדר לבד ובמקביל בכל מקרה את תתערבי אבל לא ב״דרכי פיתרון״ אלא בשיחה איתו כפי שאת עושה כאן ובתחומים אחרים: להכיל, לשמוע מה הוא חושב שיעזור לו להתמודד, להציע כיוונים לפי איך שהשיחה מתפתחת- כמו שעושים עם מישהו שווה לך
דוגמה ממני...אני למשל שונאת שבעלי מנסה לפתור לי בעיות או יותר גרוע, מרגיש אשם ואחראי כלפיהן (ואצלו אשמה או כל רגש שלילי= כעס). זה מקטין אותי, לא עוזר כי הפתרונות שמציע באים מתוך ראיית העולם שלו, מתוך היכולות שלו ולא שלי (מן הסתם אם הייתי עם יכולותיו הייתי נקלעת לבעיות שלו, לא שלי..

)
אני יודעת שכוונתו חיובית, אבל אני יוצאת מאירוע כזה מוחלשת, מוחמצת, מתוסכלת.
אני חושבת שכל מקום שהילד חווה תסכול או קושי- זה המקום אותו ניתן להעצים. אבל מה שתעצימי חייב להיות חומר הגלם שלו ושלו בלבד.
בקשר למשחקי מלחמה- אני לא סובלת קללות במחשב, הילדים יודעים ומכבדים. יש להם גם אזניות (טוב, הם ״פראי אדם״ בני עשרה, בכל זאת) וככה אנחנו מרוויחים גם זמן פיזי משותף איכשהו בסלון. מציעה כתמיד שתבקרו את זה וגם שתהיי מדוייקת עם עצמך מה בדיוק מפריע לך (ווליום, דם, גרפיקה מציאותית מדי, השימוש במחשב..?) אולי על ידי הקבלות: היה מפריע לך שוטרים וגנבים? משחק תחרותי מדי? משהו שאין לו ערך לימודי? ככה יהיו לך תשובת והגבלות יותר מכבדות (דו כיווני).

אני נהנית לחשוב איתך ביחד, אמנם ילדיו של בעלי גדולים ועצמאים, אבל יש לי קטנה משלי...לומדת מחיפושייך!

רקמה, אני מאוד מאמינה בהתערבות של הורים בהתנהגות של מורים. אם מורים מתנהגים בצורה לא ראויה, המערכת ההירככית של בית הספר מקשה מאוד ולעיתים לא נותנת כלל לילדים להתגונן.
לדעתי האישית, לשלוח ילד למוסד היררכי בעליל, ולא להגן עליו מפני בעלי הסמכות זו נטישה. יש ילדים שיתמודדו, יש כאלו שיזכרו את זה לכל חייהם כבגידה של ההורים ונטישה.

יהיה ילד שאם המורה תקלל אותו יילך למנהלת, ויש ילדה <אמיתית, היא כבר מזמן מבוגרת> שלא תספר להורים גם כשהמורה ייתן לה סתירה, או יירשה לבני כיתתה לקרוא לה בכינוי גנאי. בשביל מה, אם אמא גם ככה לא תתערב, לא תבוא להגן?

אני חושבת שלתת לילד להסתדר לבד מול מערכת היררכית ביסודי, ולעיתים גם בחטיבה, זה מעשה לא מוסרי. הילד לא בחר ללכת לבית הספר. לא מרצונו החופשי הוא נכלא שם. להותיר אותו לרחמי הסוהרות ולא להתערב מוסיף חטא על פשע <ומצטערת בפני כל מי שלא חושבת שלשלוח ילד לבית ספר ממלכתי זה פשע>. ה"יסתדר לבד" זה מה שמאפשר לכל מקרי האלימות וההתעללות לקרות.

בנוגע למחשב, במעלה הדף רונית אמרה שגם אם הם היו לומדים שפת תכנות <שזה משהו שיש לו ערך לימודי, וכנראה הרבה יותר גדול ממה שלומדים בבית הספר> זה היה מפריע לה.

אני רק רציתי להדגיש שבאותה מידה צריך להתערב (אם מחליטים) עם חברים ועם מורים- כמובן שצריך לבחון כל מקרה לגופו. הניסוח היה ״שינויי מורים״. מכאן הסקתי (אולי בשגגה) שהבעיה כאן היא פתח לבניית יכולות להתמודד עם מורכבויות של סיטואציה חדשה, מה שעלה פה לא פעם (למשל בנושא הדיסק הקופץ...?).
בכל מקרה, אני מדגישה שוב אם לא הובנתי, חשוב להתערב רק צריך לתת את הדעת, ובמיוחד אצל ילד רגיש איך
אני מוכנה לתת דוגמה למה התכוונתי (ממש לא למקרה של התנהגות לא נאותה של מורים. אני אישית לא מעריכה את המסגרות הללו וגם לא נכחתי בהן ככל שיכולתי): למשל הגדולה נכשלה באיזה מקצוע. כשדיברתי איתה בנושא שאלתי אם זה בכלל משהו שמעניין אותה לדעת (שפה זרה. אני חושבת שזו מתנה ללמוד שפות, אבל זו רק אני). מאחר וביררנו בינינו שהיא לא מעוניינת לפתור קושי בלמידת השפה (ע״י עזרה נוספת, החלפת מורה..) אלא בכלל לא ״בראש״ של זה- לפחות ממני ומאבא שלה יש לה גיבוי מלא לא לעסוק בזה. זה לא להתערב אקטיבית, אבל לדבר עם הילד ולהמחיש לו שאתה בצד שלו, יחד איתו מוצא פתרונות להתמודד. אגב גם אני בתיכון החלטתי להמשיך ללמוד רק אמנות ולבוא להיבחן בכל השאר, ופתרתי את ענייני מול המנהל שראה אותי כשווה ובעלת זכות וריבונות על עצמי. מאוד חשוב.
ברור שצריך למנן ולבחון כל מקרה ביחס לגיל וליכולות.

אני זוכרת את העניין עם שפת התכנות, אני חושבת שאף פעם לא מזיק לשאול את עצמך ״למה, בעצם?״ על כל מיני התנגדויות ואידאלים בייחוד כשהם חלים על מישהו אחר ולו רק כדי שנבוא מולו לשיח ממקום שלם והגון.
אני באמת מתנצלת אם לא הייתי ברורה, מצוקה מול מערכת או בכלל, גם עם חברים בני אותו גיל, היא כמובן לא משהו להקל בו ראש.

לדעתי, במקרה של הבן של רונית, הדבר הכי חשוב הוא ביטחון. לחלק את המשימות שהוא לא מצליח למשימות קטנות ולתת לו משימות כך ששלוש מתוך ארבע הוא יצליח.
לתת לו להתמודד עם מורה זו משימה שלחלוטין גדולה עליו.

הרי מה יכול ילד לעשות מול מנהל שלו רואה אותך-התלמידה כשווה ובעל זכות וריבונות על עצמך? ומה קורה אם התלמידה לא מאמינה בזכות הזו? אם לילד אין ביטחון? בתיכון כבר ידעתי לעמוד על שלי. אבל ביסודי?

ואני מסכימה. לדעתי מאוד חשוב לשאול למה. פשוט אני חושבת שרונית ענתה כבר.

את חושבת שזה יגרום לו להיות מפלצת אלימה בעצמו? אולי הוא יחשוב שזה לגיטימי גם במציאות?
לא בדיוק מפלצת, אבל כן, אני מאמינה (אין על זה מחקרים או משהו?) שככל שילדים הורגים יותר במשחק, כך אלימות במציאות תראה להם משהו יותר אפשרי.
ולכן הם יודעים שאמא לא מרשה משחקים עם אלימות. הם כמובן מקבלים את ההסבר הזה. והוא כנראה נשמע להם הגיוני.
אמא גם לא מרשה סרטים עם אלימות. (האמת שאם הבכור רואה סרט שהייתה בו אלימות, אז הוא לא נרדם בקלות בלילה אח"כ כי יש לו מחשבות על הדברים המפחידים בסרט) הם מעדיפים לראות סרטים מצחיקים.
שוב - אם הם נמצאים אצל חבר וסרט/משחק כזה מוקרן - אז הם יודעים שהם יכולים לצפות/לשחק.
הוא שאל מכיוון שמסתבר שזה מה שהם משחקים כל הזמן. ואז לא ידע מה לעשות.

ברור שהקטשופ כשלעצמו אינו מעניין. הוא רק סימפטום, דוגמה ופריזמה שדרכה משתקפים כל או רוב הנושאים הנידונים בדף זה
אני דווקא הרגשתי שהוא חריגה מהנושא. אבל בסדר.

_אז מה באמת הזכרת לו לגבי המשחקים?
ומה הוא חושב שכדאי לעשות כשהוא נתקל בהם אצל אחרים?_
את ההסבר הקבוע שלי, כמו שהסברתי למעלה, הוא חושב שכדאי לשחק, כי אחרת הוא לא יוכל להיות אצל החברים. הוא צודק כמובן.

ולמה ההפרדה בין מורים לחברים?
כי חברים זה בקטנה, החברים שלו הם ילדים טובים והוא נמצא במקום טוב חברתית, זה לא שיורדים עליו או משפילים אותו או משהו כזה, אז הוא יסתדר. ולגבי המורים -

אני חושבת שלתת לילד להסתדר לבד מול מערכת היררכית ביסודי, ולעיתים גם בחטיבה, זה מעשה לא מוסרי. הילד לא בחר ללכת לבית הספר. לא מרצונו החופשי הוא נכלא שם. להותיר אותו לרחמי הסוהרות ולא להתערב מוסיף חטא על פשע
אז בגלל זה אני תמיד בהיכון לראות אם מדובר ב -
שהבעיה כאן היא פתח לבניית יכולות להתמודד עם מורכבויות של סיטואציה חדשה,
ואגב - תודה על זה! לא חשבתי על זה ככה, באמת התלונות הם תמיד על מה שחדש, וכנראה זה בגלל הקושי בהתמודדות, הוא לא יודע אם הוא הצליח עם המורה הזו, ולכן הוא חושש להיכשל. תודה!
או בגלל שמדובר במורה שמתנהגת באלימות מילולית או משהו כזה ואז זה דורש התערבות.

ומה לגבייך היא התערבות נכונה בענייני מורים?
קודם אני מוודאה איתו שהוא רוצה שאני אתערב, ואם כן אז בהתאם למצב - שיחה עם המורה, שיחה עם המנהל. שליחת מכתבי איום למורה בעילום שם (סתאאאם)

כמו שעושים עם מישהו שווה לך
לפעמים אני עושה את זה, הרבה פעמים אני פשוט מרגישה שרק בא לו לפרוק, אפילו לא לערוך דיון על פתרונות.

אני למשל שונאת שבעלי מנסה לפתור לי בעיות או יותר גרוע,
וואלה מטריף! בעלי המתוק,,, אחרי שקיבל כבר כמה פעמים על הראש בגלל הזה, היום הוא מה זה מכיל! אני מקטרת והוא ברוב הפעמים מצליח רק להגיד כמה באסה לי וכאלה בלי לתת פתרונות. הבעיה היחידה היא שאני ממש יכולה להרגיש את הפתרון עומד לו על קצה הלשון, וממש מרגישה כמה זו לא שיחה אמיתית... זה לא באמת מה שהוא היה רוצה להגיד. אבל עדיין זה עדיף ככה.

אני נהנית לחשוב איתך ביחד
גם אני איתך!

אמיתית, היא כבר מזמן מבוגרת
אם זו את אישה, אז קבלי חיבוק!
אני גם מכירה מישהי (לא אני, אני הייתי הילדה הטובה) שמורה השפילה אותה בבית הספר והיא הייתה איתה מא' עד ד' - היא עד היום הולכת לפסיכולוג בגלל זה, האמא שלה רוב הזמן לא התערבה, ובפעמים היחידות שהיא התערבה היא עשתה את זה בכזאת פראות שהיא רק הרסה עוד.

וכנראה הרבה יותר גדול ממה שלומדים בבית הספר
אני למדתי גם בבית הספר וגם תכנות וקשה לי להבין למה לאחד יש ערך יותר מהשני, את מתכנתת אני מבינה. למי שבוחר לעבוד בחייו כמתכתנת זה בהחלט יכול להיות מועיל, משכורת וכאלה, או אם אתה רוצה להכין לעצמך תוכנה לניהול של משהו, אבל למה ילד יכול להצטרך כזה דבר?

יש לה גיבוי מלא לא לעסוק בזה
היא לומדת במסגרת רגילה? באיזו כיתה היא? איך המסגרת מגיבה לחוסר הרצון שלה ללמוד מקצוע מסויים?

אני באמת מתנצלת אם לא הייתי ברורה
אני הבנתי אותך.

פשוט אני חושבת שרונית ענתה כבר.
הנה עכשיו עניתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילדה (נערה) בחטיבה. המסגרת רגילה- מיוחדת : בי״ס עם הרבה שיעורי אמנויות ועם גישה מאוד מכבדת ומאפשרת.
היא נוכחת בשיעורים, זה לא משהו רישמי. פשוט יש הבנה בינינו שהציון והמקצוע הספציפי הזה (ובכלל, לטעמי) הוא לא נושא לדיון. היא יודעת שאם וכאשר יעלו תהיות אנחנו נגבה את זכותה בעניין.
מתוקף מעמדי כ״אמא חורגת״ אני לא ניהלתי שיחה מול המחנכת אבל אני חושבת שכרגע זה גם לא נחוץ, למזלי היא במקום טוב ומאפשר.
אני מבינה אותך לגמרי בנושא המחשב- אני אישית לא חושבת שזה מוביל באופן ישיר לאלימות אבל כן מציף את התודעה ומעמיס עליה (מאז ההריון ה-1- שלי אני לא יכולה לצפות בסרטים קשים. אני מרגישה שצפייה באלימות לאורך זמן מקהה את התובנה המיידית הזו, של סלידה מהרע).
הדיאלוג ביניכם נשמע טוב! הייתי עוקבת לראות אם החשיפה למשחקים אצל אחרים לא מייצרת מועקה כלשהי.

הייתי מאוד רוצה לעבוד איתם בשיטה הזו בבית הספר, ככה אני גדלתי, הבעייה היא בעלי, הוא מאמין באמונה שלמה שבית ספר זה הדבר הכי חשוב בעולם. וילדים שלא לומדים בבית הספר יעבדו בשוק כשיגדלו, וזה גם מה שהוא מקנה להם.
מבחינתו צריך להשקיע ולהתמודד עם כל השיעורים בלי ויתורים. אז אם אני משחררת ומוותרת במקצוע מסויים שלא מעניין אותו - אבא שלו מהדק את הקשר בנושא הזה.
ובית הספר שלנו הוא ממש מקום רגיל וממש לא מקום מאפשר. איזה כיף לכם!

ותודה על הרעיון - אני באמת אקח בחשבון את העניין הזה אם ארגיש מועקות מתחילות להתפתח.
השיח איתך ממש מפרה!

אני בעיקר מרגישה מתוסכלת כרגע מחוסר היכולת לנקות מעצמי את כל ההרגלים הגרועים שלי בהורות.
ההתרגזויות וההתפרצויות, הפרצופים הלא מרוצים, זה פשוט פורץ החוצה, גם אם שנייה אח"כ אני כבר מבינה שזה לא היה במקום, זה כבר יצא.
קשה לי לראות איך אי פעם זה לא יהיה בכלל. קשה לדמיין.
וזה גם קשה להתנהל כל הזמן בחוסר טבעיות איתם, כי זה מה שזה, איפוק וחוסר טבעיות. בתקווה שבסוף זה כן יהפוך לטבעי.
בסוף זה מתפרץ לי ובדר"כ על בעלי. הוא עושה איזו טעות קטנה, כלומר משהו שעד לפני כמה זמן גם אני עשיתי כל הזמן, ועכשיו אני פתאום ראיתי את האור ומבינה שלא כך עושים וכמה זה מרגיז כשהוא עושה את זה לי, ואז הוא עושה את זה לילדים ופוף אני מתפרצת עליו, ועוד לידם.
ולהגיד סליחה כל כך כל כך קשה לי, זה כמו להוציא אבנים מהפה. אבל הצלחתי הפעם להגיד.
חברה אחת שלי אמרה לי שאם ליד הילדים שלה היא לא יכולה להגיד מה שהיא חושבת ומה שבא לה ולהתנהג כמו שהיא רוצה - אז ליד מי כן?

דרך אגב - קראתי קצת בספר הזה שקניתי - על הורות מעצימה.
רוב הספר די מעצבן (אם חווה בת חיים תראה אותו היא תתפלץ!)
אבל יש שם כמה פנינות חמודות - משחק חמוד של ניחוש מספרים, מן בול פגיעה כזה על נייר, בשישי כבר שיחקנו את זה ברגע שהוא סיים ספר ובא לפרוק אנרגיות בסלון. זה היה מיידי ומעולה.
רעיון של להכין איתו קומיקס - הוא חולה על קומיקסים, אז אולי יהנה להכין אחד, אני רק מקווה שלא יוצא שאני יעיק עליו עם לכתוב ספר שוב, וככה אני סתם ארחיק אותו מזה, ואולי הוא באמת נועד להיות סופר ואני הורסת לו?
נראה לי שאני אתחיל לכתוב קומיקס לעצמי ואולי הוא יצטרף.

יש שם גם רעיון של זיהוי מכוניות - שזה מעולה גם לי כי אני לא מכירה בכלל שמות של מכוניות ,ואולי זה יעזור לי להתרכז בפרטים, לנסות לזכור שמות של מכוניות - אפשר לתרגל קריאה באנגלית, ולנסות לזהות כל מכונית לפי הסמל והמבנה שלה, ולראות מי מזהה ראשון.

עירית:

הסבל שלנו לא נגרם כתוצאה ממה שאחרים עושים או כתוצאה ממה שקורה במציאות - אלא כתוצאה מהפרדיגמה שלנו על איך הדברים אמורים להיות!
לכן, כל ניסיון לשנות את מה שיש בחוץ (=התפקוד האימהי, עודף המשקל, ההתנהגות של בן הזוג), במקום לשנות את ההתייחסות (=הפרדיגמה) שלנו אל מה שקורה בחוץ לא יצליח.

מה שלוקח לך את האנרגיות, לדעתי, זה לא רק המאמץ שאת משקיעה בהתרגלות והפנמה של דפוס חדש, אלא גם ההתנגדות אל מי שאת לפני השינוי. ב'התנגדות' אני מתכוונת להתייחסות השיפוטית שלך אל המצב הקודם, אל מי שאת באופן בסיסי. וההתנגדות הזאת מ-ת-י-ש-ה.

תארי לך אילו תחושות ילוו אותך אם תפעלי ביומיום ממקום של "אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי". תארי לך כמה אנרגיות יכולות להתפנות לך על מנת לעשות את מה שאת רוצה לעשות בפשטות, בזרימה. במצב כזה שינויים יקרו גם בלי שתעשי שום אקט מכוון, לא תפעילי שום שריר כדי לגרום להם, אלא רק תהיי מכוונת לשם.

וכדי שזה יהיה יותר נגיש: את ה"אני נפלאה כפי שאני" את יכולה פשוט לומר לעצמך בכל פעם שאת שמה לב שאת מוציאה אנרגיה, בכל פעם שאת מרגישה שקשה לך. המקום הזה הוא לא מקום רחוק ובלתי מושג לשאוף אליו - אלא משהו שאפשר להתחיל מיד, אפילו באופן מילולי וטכני בהתחלה. זה לא מקום ללכת אליו, אלא מקום לצאת ממנו. כל עוד מתייחסים אליו בתור מקום "להגיע אליו יום אחד" הוא תמיד ישאר כזה. עצם ההתייחסות אליו כאל כזה משמרת את הסטטוס שלו עבורך.

החיבור העמוק וההזדהות העמוקה עם הפרדיגמה היא זו שיוצרת את הקושי, ולא מה שקורה במציאות (למשל התפקוד שלי כאם, או האם צעקתי או לא צעקתי).

מה שעוד עוזר לי זה לזהות אותה, את הפרדיגמה, כשהיא קופצת, ממש בזמן אמת, בפעולה, ולא סתם באופן תאורטי. פשוט להתבונן ולשים לב אליה. לשים לב זה אומר לנסות להסתכל עליה באופן נקי וענייני בלי שיפוטים (דוגמא: "אופס, עכשיו כשצעקתי על יונתן קפצה לי המחשבה/אמונה – אני אמא לא טובה. אוקיי, ראיתי, יופי ששמתי לב, אני אמשיך להתבונן").

אם עד עכשיו הפרדיגמות התנהלו להן באופן אוטומטי בלי ששמתן לב אליהן, עכשיו כבר תהיה לכן גישה לכפתור שמדליק אותן. תנסו ותראו איך רק זה יתחיל לשנות אצלכן את ההתייחסות שלכן לעצמכן

האם את יכולה לראות שההתעצבנות שלך היא פועל יוצא של הפרדיגמה שלך (="הבת שלי לא אמורה לעשות ככה וככה"), ולא של מה שהיא עשתה?
והאם את יכולה לראות שהתעקשות שלך לשנות אותה (כלומר התנגדות אל מי שהיא) תעשה בדיוק ההיפך ותקבֵּע את המצב?

האמת שיש סתירה, כי אני מבינה שמאוד יפשט דברים להרגיש שאני אמא נהדרת, אבל זה קצת סותר להיות צריכה לשנות כל כך הרבה מהתגובות הטבעיות שלי.
מתרכזת השבוע בלמצוא תבניות מחשבתיות שיש לי ולרשום אותם.

שככל שילדים הורגים יותר במשחק, כך אלימות במציאות תראה להם משהו יותר אפשרי.

מה הגבול? אני מניחה שלא תגידי את זה לגבי משחק שח מט. לגביי טרוויאן? בטנקים און ליין, למיטב ידיעתי, יש טקנים שיורים זה בזה ומפוצצים זה את זה. לא יותר מידי מציאותי, ואני כלל לא בטוחה שזה אלים. נניח שהטנקים הם מתקדמים ונשלטים מרחוק. זה עדיין נראה לך בעייתי?

_אמיתית, היא כבר מזמן מבוגרת
אם זו את אישה, אז קבלי חיבוק!
אני גם מכירה מישהי (לא אני, אני הייתי הילדה הטובה) שמורה השפילה אותה בבית הספר והיא הייתה איתה מא' עד ד' - היא עד היום הולכת לפסיכולוג בגלל זה, האמא שלה רוב הזמן לא התערבה, ובפעמים היחידות שהיא התערבה היא עשתה את זה בכזאת פראות שהיא רק הרסה עוד._
זאת לא אני. קראתי בתפוז שרשור שבו הורים סיפרו על חוויות בית הספר שלהם. השרשור הזה היה כבד מכדי להישכח.

_וכנראה הרבה יותר גדול ממה שלומדים בבית הספר
אני למדתי גם בבית הספר וגם תכנות וקשה לי להבין למה לאחד יש ערך יותר מהשני, את מתכנתת אני מבינה. למי שבוחר לעבוד בחייו כמתכתנת זה בהחלט יכול להיות מועיל, משכורת וכאלה, או אם אתה רוצה להכין לעצמך תוכנה לניהול של משהו, אבל למה ילד יכול להצטרך כזה דבר?_

לדעתי הרוב המוחלט של לימוד בבית הספר הוא חסר תועלת, במקרה הטוב. לימוד תכנות נותן כלי יעיל וגמיש לפתרון הרבה בעיות מציאותיות, בחיים. לכתוב סקריפט שמעביר קבצים מתקייה לתיקייה, להתמודד עםפ מסמך וורד או אקסל שהתחרבש באיזו צורה. בנוסף לכך, תכנות נותן הבנה בסיסית באלגוריתמיקה, שלדעתי בעידן הממוחשב שלנו היא ידע בסיסי.
לדעתי, יבוא היום שבו אילמדו תכנות בבית הספר יחד עם קרי וכתיב, כמיומנות בסיסית.

לדעתי, יבוא היום שבו אילמדו תכנות בבית הספר יחד עם קרי וכתיב, כמיומנות בסיסית
את כנראה צודקת, וזה קצת עצוב, כבר השנה - כיתה ד' הם מקבלים לפטופים ולומדים מס' מקצועות דרך המחשב.
מקווה הילדים שלי יגמרו בית ספר לפני שנגיע לשלב הזה.

אפשר להצטרף עם הבעיה האישית עם הבכור האישי שלי?

אמא - תרגישי בבית!

למה זה עצוב? לדעתי זה יהיה יום שמח. ובכל מקרה, זה לא משנה אם ילדייך יסמייו את בית הספר עד אז או לא, בכל מקרה תכנות היא מיומנות מאוד קרובה לבסיסית כבר עכשיו. ועדיף שילמדו אותה מאשר שלא ילמדו אותה.

מצטטת -
לשים לב, להסתכל. שוב ושוב ושוב. בכל פעם שאת גאה בהם על משהו או שמחה לראות צד חיובי ונפלא שלהם – תשאלי את עצמך האם השמחה שלך באה ממקום של חוסר אצלך או ממקום שלם. האם ההצלחה שלהם מפצה על משהו שממתין לפיצוי אצלך, או שלא. לאט לאט את תהיי מיומנת להבחין בין גאווה מסוג אחד לגאווה מהסוג השני, ועם המיומנות בזיהוי המנגנון האוטומטי, יוכל לבוא גם השינוי.

אתמול ושלשום הוא לא רצה ללכת לחברים אחה"צ כי החבר שהפך להיות המוביל וכולם הולכים אליו העליב אותו, והוא עדיין לא שכח.
אז חזרנו לענייני הצקות.
אתמול שיחקתי איתו מהרגע שסיים לקרוא ספר ועד שהלכנו לטיול (שעתיים בערך), ויצא שדי התעלמתי מהאחרים בגלל זה. האמצעי ישב לידנו ועיין בספר והקטן חיכה שנסיים כי רצה לשחק גם באותו משחק.
אח"כ בערב אחרי שהם נרדמו גם הלכתי איתו ועם התינוק לצעידה.
היום לא הייתי מאורגנת כמו אתמול כי נסעתי לקניות וחזרתי ממש איתם, אז לא הייתי פנוייה למשחק איתו מייד כשרצה והתחיל להציק להם.
אז התפניתי מיתר הדברים ונכנסתי איתו לחדר ושיחקנו ואח"כ המשכנו את המשחק ליד כולם בסלון, עד שיצאנו לגינה.

לפני שהלך לישון כשישב ושיחק עם התינוק, ניגשתי אליו ואמרתי לו שמחר אני חייבת לשחק עם האחים הקטנים ולא איתו כי גם הם צריכים שאני אתפנה אליהם, ולכן צריך להכין רשימה של דברים שהוא יכול לעשות בלעדי מהרגע שהוא חוזר.
הוא לא יכל לתרום שום רעיון לרשימה, סחטנו והצלחנו להכין רשימה עם 5 פריטים שהם לא ממש רציניים, והרעיונות היו רק שלי, הוא רק העלה רעיונות של משחקים שמשחקים ביחד, אני והוא או עם כל האחים.
את עניין הרשימה כבר העליתי כמה פעמים בעבר, אבל הוא תמיד אמר שהוא לא צריך רשימה ויש לו מלא דברים לעשות, היום פשוט ניגשתי אליו נחרצת עם פנאי, דף ועט.
קניתי משחק קטן כזה שמשחקים לבד, וצריך לדאוג שישארו כמה שפחות פינים על המשטח ע"י אכילת פינים. האמצעי התעסק בזה שעה בערך היום - את הבכור זה לא עניין, אני אנסה מחר לעניין אותו בזה.

אדווח איך הלך עם הרשימה.

ויש לי התייעצות.

כשמשחקים איתו משחקים תחרותיים, כל משחק, מונופול, שחמט, דמקה וכו' - הוא כל הזמן מרמה בכדי לנצח. אם אני הולכת לטפל רגע בתינוק - משנה את המקום של החיילים, או מוסיף חיילים שנהרגו כבר, לוקח לעצמו המון כסף מהקופה וכאלה.
לא יודעת איך להגיב, בנתיים לא מגיבה, או לפעמים פשוט מופתעת מהשינוי שחל בלוח .
פעם כשהוא היה עושה את זה הייתי עושה לו הרצאות על זה שלא משנה מי מנצח אלא איך משחקים, ושמשחקים כדי להנות וכו'. היום אני מבינה למה הוא עושה את זה, אז מסוגלת לשתוק.
אני יודעת שהוא עושה את זה גם עם חברים אם הוא יכול, כי אני שומעת את הריבים שלהם לפעמים, אבל רוב הפעמים הם יותר מידי מרוכזים במשחק מכדי שהוא יוכל לעשות את זה.
הוא גם כזה שקוף שישר יודעים עליו שהוא רימה.
ושזה יהיה ברור - אני תמיד נותנת לו לנצח במשחקים כאלו, אלא אם כן זה משחק מזל שאין לי השפעה על הניצחון, ואני תמיד נותנת לו להתחרט על צעדים שגויים, זה ממש כמו לשחק בשדה מוקשים, כל כישלון קטן מביא אותו לייאוש מהמשחק ותחילת דמעות בעיניים, אז אני ממש משחקת בזהירות שמצד אחד לא יראה שהוא מתחיל אפילו להפסיד ותמיד יהיה עם הניצחון בדרך, ומצד שני לא ייראה שאני מוותרת לו.
ולמרות זאת - למרות שהוא כמעט תמיד (לפעמים בשביל שירגיש שלנצח אותי זה לא קלולי, אני כן מנצחת) מנצח אותי - הוא עדיין מעדיף לרמות בכל הזדמנות אפשרית בכדי להיות בטוח שהוא מנצח.

האם זה משהו שאני צריכה לדבר איתו עליו?

והמחכימון - "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך"
כל כך נכון, כי לי עצמי קשה להפסיד במשחק, כלומר אני לא מתבאסת או משהו כשאני מפסידה, אבל אני ממש נהנית להצליח במשחק, ואני כן מנסה להתרכז במשחק ולנסות לנצח. אני צריכה בכח לגרום לעצמי להפסיק עם זה ולנסות לראות איך אני מפסידה. אני מרגישה שאני נהיית קצת לוחמנית במהלך המשחק, כאילו לוקחת אותו ברצינות ולא בכיף של משחק.

ואני יודעת שעדיף בכלל לוותר על משחקי תחרות - אבל אין לנו כאלה שהם לא תחרות. אני לא מכירה כאלו בכלל.

הי, קוראת בשקט, מאחלת בהצלחה, וממליצה על משחק לא תחרותי: האי הנעלם. מ-שו-ב-ח

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשהבן (הצעיר מהבת) היה מרמה אותה היא היתה מתעצבנת ומפסיקה לשחק איתו. תגובה אותנטית..
תלוי מה חשוב לך. אם את לא רוצה לעודד התנהגות כזו (מול אחיו או חבריו) את יכולה בחביבות ונעימות לסרב לשחק כך.
מצד שני את מראה כמה חשוב לו לנצח, לתת לו לנצח, וגם כמה קשה לו למצוא את עצמו לבד (כנראה גם עקב משבר רגעי עם החבר?)
אני חושבת שיותר חשוב כאן זה לפתור את ההצקות לאחים כשמשעמם/ מתסכל וכו. את לא תמיד תהיי פנויה לשחק איתו ולפתור לו את התסכול וזה מתעצם. אני כמובן מדברת מהפריזמה שלי, אני רואה היום שהבן של בעלי לא יודע להעסיק את עצמו ללא מחשב. (אני חושבת שזה מנהג רווח כיום, אבל הבת לעומתו מתעניינת גם בנגינה, קריאה, ואפילו יכולה לתרום מעט בעבודות הבית- בייביסיטר לקטנה, עזרה בהכנת ארוחה כעיסוק )
אולי אולי בגילו כבר אפשר לדבר על שעמום ועל אחריות שלו להתנהל בלי להציק לאחר? איכשהו...? בטפטופים. בדקות ספורות של עזרה במטלה בבית. בהחלטה על לימוד משהו כל פעם רבע שעה...
(קטונתי. הבן לא יודע אפילו שצריך לרוקן צלחת לפח לפני שהיא נוחתת בכיור. שילוב של עצלות, בורות ורצון לברוח למחשב)

האי הנעלם
קלטתי אותו בחנות תכננתי לבקש ליומהולדת קרב תודה על התזכורת...

כשהבן (הצעיר מהבת) היה מרמה אותה היא היתה מתעצבנת ומפסיקה לשחק איתו. תגובה אותנטית..
זה מה שהחברים עושים...

אם את לא רוצה לעודד התנהגות כזו
היו תקופות שלא הסכמתי שירמה וזה לא גרם לשיפור.

אני חושבת שיותר חשוב כאן זה לפתור את ההצקות לאחים כשמשעמם/ מתסכל וכו. את לא תמיד תהיי פנויה לשחק איתו ולפתור לו את התסכול וזה מתעצם.
הכי חשוב! את זה אני מחפשת!

שהבן של בעלי לא יודע להעסיק את עצמו ללא מחשב. (אני חושבת שזה מנהג רווח כיום,
ככה כל החברים שלו. זאת אחת הסיבות שאני כמעט לא מרשה מחשב. ופעם גם כמעט לא הרשיתי חברים.
היום הבנתי שאני יוצרת לו ריק שאני לא מסוגלת למלא, ואני לא מצליחה ללמד אותו איך למלא אותו.
מחשבה - אולי זה גם כי הוא בכור וכמה שנים שיחקתי איתו כל הזמן?

אולי אולי בגילו כבר אפשר לדבר על
דיבורים מרגיזים אותו.

עזרה במטלה בבית
יש

לימוד משהו כל פעם רבע שעה
איכשהוא נראה לי שעד 2 ואח"כ שיעורים מספיק

הבן לא יודע אפילו שצריך לרוקן צלחת לפח לפני שהיא נוחתת בכיור
הוא יודע ושוכח הרבה פעמים, מרוכז כבר בדבר הבא. מצד שני זה הדבר היחיד שגם האבא לא עושה...

קטונתי
גם אני...

חשבתי השנה לגרד את הכיס ולמלא לו את הזמן בהרבה חוגים, מרגיש לי ככישלון שהגעתי למצב שאני צריכה לדאוג לילד שלי לתעסוקה כדי שיהיה רוגע בבית, אבל די, הוא בן 9 ואין סיבה שפתאום הוא יעסיק את עצמו.

היי רונית, רציתי להתעכב רגע על עניין התחרותיות והרמייה.
הוא מגלה כאן שתי תכונות, אישיות שלו, שהחברה בכללותה מתייחסת אליהן במידה מסויימת של חוסר סובלנות.
תחרותיות, במובנה הבריא של המילה (לכל תכונה יש מצב בריא ומצב חולה, לדעתי), דווקא די מבורכת בעולם התעסוקה והאקדמיה של ימינו.
תחרותיות דורסנית המלווה בשינוי חוקים, עיגול פינות וזיופים- ממש לא.
ילדים אחרים נרתעים אינטינקטיבית מלשחק עם ילד שכזה. בבגרותו, גם המבוגרים ירתעו. אלה תכונות שכדאי להקטין את עוצמתן.

לנו, כהורים, יש תפקידים שונים ולפעמים סותרים. חלק חשוב בעיניי הוא לתסכל את הילד.
כשאת מוותרת לו במשחקים, כשאת מעלימה עין מהבלופים שלו, כשאת לא מאפשרת לו להתמודד עם תוצאות התנהגותו- איזה מין מסר את מעבירה לו?
לדעתי, בגיל 9 הוא כבר מזמן במצב התפתחותי שבו מותר ורצוי לו להפסיד, גם מולך. אגב, בעצם העלמת העין שלך גם את קצת מרמה וכך הוא למד שזה בסדר, לא כך?

הי,
הסיפורים על זה שהוא מרמה ואת צריכה לעשות כאילו את לא רואה וגם לתת לו לנצח בלי שהוא ירגיש שאת נותנת לו לנצח גורמים לי לתחושה של פשוט - עייפות מאוד גדולה. נראה לי התעסקות עצומה, מתישה, הליכה על ביצים וריצה בין הטיפות, בשביל לתחזק את העולם שהוא בנה לו, בגלל הצרכים שלו כמובן - עולם שהוא לא מציאותי.
אני מבינה שהמצב מאוד מורכב ויש הרבה שיקולים לכל הכיוונים, אבל בתחושה שלי, ובמבט מבחוץ, אם הייתי את - לא הייתי מסוגלת לתחזק את כל העמדות הפנים האלה מצידך (כלומר מצידי), זה היה עולה לי ביותר מדי אנרגיה.
במבט מבחוץ שלא מכיר את הניואנסים ואת כל ההיבטים, רק ממה שאת כותבת כאן, מרגיש לי שיהיה הרבה יותר בריא - לטווח הארוך - שלא תשחקי את המשחק שלו (מותר לרמות, אסור שמישהו אחר ינצח, ואמא מעלימה עין), אלא בביטחון עצמי מצידך תחברי אותו למציאות: את רואה שהוא מרמה, את נותנת לו לנצח, אולי את אפילו רוצה גם לנצח לפעמים...

אני מסכימה איתכן וכך נהגתי עד היום, העניין הוא שעכשיו ראיתי כמה חשובה לו חווית ההצלחה, ואני מבינה שכל אי הצלחה גורמת נזק. לכן ההתלבטות.

יש כמה סוגי הצלחות. יש הצלחה אישית ויש הצלחה קבוצתית ויש הצלחה לעומתית.

הצלחה אישית היא עמידה במטרה שקבענו לעצמנו או בהבנה של משהו שקודם לא הבנו. אם יש בעיה כאן- אולי שווה לבדוק מטרות ביניים קטנות והבנות קטנות ולשבח כל אחת מהן.

הצלחה קבוצתית היא רחבה יותר ולא תלויה רק באדם אחד. משחקים קבוצתיים עוזרים להפנים זאת. הכי טוב זה עם ילדים אחרים. כדורגל, מחניים, דגליים וכד' משלבים את זה עם כושר גופני ואוויר פתוח. בחורף אפשר משחקי שולחן בקבוצות.

הצלחה לעומתית היא התחרות. שום דבר לא שווה להבין אותו או לעשות אותו אם זה לא גורם לי להיות המנצח. נראה לי שזו סוג ההצלחה שמדרבנת אותו, נכון?
אז דבר ראשון, תבדקו את עצמכם. האם את או בעלך תחרותיים? האם אתם נוטים להתפאר בכשרונות/מעשים שלכם לעומת אחרים? האם חוסר הצלחה מרפה את ידייך ואת נוטשת את המלאכה?
האם את משווה אותו לילדים אחרים או מצפה ממנו להתנהג כמו אח אחר או ילד אחר?
ודבר שני, אפשר להראות לו, דרך משחק תחרותי אתכם, כמה אתם נהנים מהמשחק וכמה עניין הנצחון הוא משני לגמרי בשבילכם. ואפשר לשבח אותו על כל צעד הכי קטן שהוא עושה בכיוון.

בעקרון, כל זה דורש המון תשומת לב (והרבה פחות עשייה) והתבוננות כלפי כל אחד מהילדים. האם פיניתם לכך מקום? זמן לבהייה ושקט והקשבה וראייה ומגע רך? בלי לתפעל את עצמכם או אותם. בלי לרוץ לבשל, לנקות, לסדר, לשחק, לטייל. סתם לשבת עם התינוק על הספה בשקט ולשים לב.

_אתמול שיחקתי איתו מהרגע שסיים לקרוא ספר ועד שהלכנו לטיול (שעתיים בערך), ויצא שדי התעלמתי מהאחרים בגלל זה...
פעם גם כמעט לא הרשיתי חברים. היום הבנתי שאני יוצרת לו ריק שאני לא מסוגלת למלא, ואני לא מצליחה ללמד אותו איך למלא אותו.
מחשבה - אולי זה גם כי הוא בכור וכמה שנים שיחקתי איתו כל הזמן?_

ממבט מבחוץ, אלו הנתונים שסיפרת כאן:
א. את אימא לכמה בנים וכמובן מאוווווד עסוקה בטיפול בכל המשפחה
ב. בנך הבכור בן 9, לומד בבית ספר, ויש לו אחים (כלומר, יש ילדים שאיתם הוא יכול לשחק)
ג. סיפרת על לפחות מקרה אחד שבו ישבת כמה שעות עם בנך הבכור ושיחקת איתו, והילדים האחרים לא שותפו במשחק.

כמה שאלות עבורך (לא חייבת להשיב כאן כמובן):
א. שם הדף: "העצמת הבכור". האם לדעתך כל זה מעצים אותו?
ב. ומה עם העצמת הבנים האחרים? האם המקום הכל כך מרכזי שהבכור תופס במשפחה ובזמן שלך (לפי הסיפורים שלך, אני כמובן לא יודעת איך זה בדרך כלל) מעצים אותו? והאם הוא על חשבון הבנים האחרים?
ג. איך את בכלל מוצאת כל כך הרבה זמן לשחק עם הבכור? יש הרי גם אילוצים של המציאות. כלומר, נראה שכנראה זה על חשבון דברים אחרים. ולמה בעצם? מה זה אומר על סדר העדיפויות המשפחתי? ואת מי זה מעצים ואת מי זה מחליש?
ד. לאור כל זאת, מה הילד לומד? נראה שהוא לומד, שבמקום להתמודד עם ילדים בני גילו, חברים לכיתה ולשכונה, ובמקום להתמודד עם אחיו - יותר קל לשחק עם אימא, שברוב המקרים מוותרת, מעלימה עין, נותנת לנצח.

נראה, שכל פעם שאת מעלימה עין, מוותרת, נותנת לנצח - את מעצימה תכונות שאת עצמך כותבת שאינן רצויות, ואת מחזקת ומתגמלת את הצורך שלו לנצח בכל מחיר, גם במחיר של התנהגות שגורמת לילדים לא לרצות לשחק איתו. ברור ש"שקט תעשייתי" וחוסר הצקה לאחים חשוב, אבל האמנם זה מעצים את הבכור? או גורם לו להתנסות שוב ושוב ושוב ושוב באותו הדבר: סביבה חברתית לא מציאותית, הצלחה כוזבת שנובעת הן מכך שהוא מרמה ומעלימים עין והן מכך שאת מראש מוותרת ונותנת לו לנצח. לא עדיף שילמד לשחק עם ילדים אחרים, שילמד להסתדר עם ילדים אחרים?

נראה לי שלילד בן 9 עדיף שישחק עם חברים בני גילו ועם אחיו ולא בעיקר (ולפעמים רק) עם אימא.

מעתיקה שוב את מה שנראה לי כמשפטי מפתח:
_פעם גם כמעט לא הרשיתי חברים. היום הבנתי שאני יוצרת לו ריק שאני לא מסוגלת למלא, ואני לא מצליחה ללמד אותו איך למלא אותו.
מחשבה - אולי זה גם כי הוא בכור וכמה שנים שיחקתי איתו כל הזמן?_
שאלה לעצמך: למה? למה כמעט לא הרשית לו חברים? על איזה צרכים זה ענה אצלך? למה יצרת לו ריק וניסית למלא אותו בעצמך? האם את אמורה\רוצה\צריכה להיות כל עולמו החברתי?

בצהוב משהו ממש ממש מתאים: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי.

ומחשבה נוספת: כדי למנוע ממנו להציק לאחים שלו את בעצם משמשת כחוצץ ביניהם, כמי שלוקחת את כל האחריות על התנהגותו בניסיון למנוע ממנו להציק להם. ובעצם יוצא שאת מפרידה בינו לבין האחים שלו, נותנת לו הרבה יותר זמן ביחד איתך:
א. הוא שוב מופרד מילדים אחרים, ומשחק איתך לפי הכללים שלו
ב. הבנים האחרים מופרדים משניכם. אתם כמו זוג, משחקים רק שניכם ביחד ולא משתפים את הילדים האחרים
ג. הבנים האחרים זוכים לפחות זמן אימא, כולם ביחד וכל אחד לחוד
ד. יש במשפחה פיצול: את והבכור, וכל השאר
(שוב, בהסתייגות: הרי אני מסתמכת אך ורק על מה שאת מספרת. כנראה שבמציאות המצב יותר מורכב ומגוון. ואם אני כבר בין סוגריים, מקווה שלא יוצאת לי נימת טון לא נעימה או שזה לא נשמע כמו ביקורת או משהו מהסוג הזה. לא זו כוונתי)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי אורה, אמרת ,בצורה חריפה אולי, את מה שאני חשבתי.
רק שני דברים קטנטנים: לא להסכים שירמה זה לא כמו לא להסכים להיות מרומה. כשאת אומרת לו (בנימה מבודחת/ נעימה אך לא משתמעת לשתי פנים) אני זוכרת שהחייל שלי היה במקום אחר..
וקמה משם לעשות משהו אחר. לא פותחת לדיון, לא מוכיחה בשער. נאדה. הוא יודע מה עשה ומכיר בהשלכות החברתיות (דרך תגובות אותנטיות של חברים). אם הוא ירצה לתשאל אותך למה הופסק המשחק, את יכולה הגיד לו שזה לא נעים לך לשחק כך כי חלק מהמשחק היא המסגרת של הכללים...או כל הסבר אחר שלא שופט אותו ומסביר ממקום לא ביקורתי למה לך אישית לא מתאים. זה הרי גבול טבעי שלך, לא? מותר לך להציב אותו.
רוצה להגיד משהו שאם לא מתאים לך בגישה אז תמחקי מההארד דיסק:
אני הייתי אומרת לעצמי במקום כזה 3 פעמים ביום: מותר לילד שלי להיות מתוסכל. מותר לו לבחור להיות חמצמץ/ מלנכולי/ משועמם.

לא צריך לפתור לו תסכול, הוא לא יכול ללמוד להעסיק את עצמו בלי להשתעמם בדרך. דוגמה מטופשת: הבת שלי בת השנתיים ממציאה לעצמה משחקים חדשים (עם נניח, בובה מטלית ומערוך) רק אחרי שהיא נמרחת על הרצפה ובוהה בתקרה זמן מה. ילד (או כל אדם, נראה לי) חייב להתנסות בהתרוקנות הזו של השעמום המתסכל בשביל לפעול מעצמו.

נראה לי שהאנרגיה שלך צריכה ״להתבזבז״ על עמידה על המשמר: לחבק אותו כשהוא עומד להציק, לדבר איתו בשקט, תוך מגע פיזי עדין אבל שומר, או להגיד משהו כמו: אני לא מסכימה שתפגע באחיך בוא נמצא פתרון אחר, תוך ניתוב שלו פיזית לאיזור אחר. אבל הטריק כאן הוא לברור את הסיטואציות האלה בפינצטה. קצת הצקות, אם הם לא פיזיות ולא היסטריות הן משהו טבעי בין אחים- חלק מדיאלוג ביניהם, במידת מה.
כל זה אני כותבת לך מהתנסות אישית עם ״ילד מציק״ או יותר נכון, בווליום גבוה. צריך בעקביות לא להרשות זאת (אצלנו זה לקח שנתיים, אולי הוא פשוט התבגר

)
זה הכי חשוב. תסכול הוא חלק מהתהליך כאן, לצערי

העניין הוא שעכשיו ראיתי כמה חשובה לו חווית ההצלחה, ואני מבינה שכל אי הצלחה גורמת נזק. לכן ההתלבטות.
הממממ.
לא.
אני לא כל כך יודעת מה "כן", מהי התשובה הנכונה למצב (יש בכלל תשובה נכונה?) אז אני מהרהרת בקול רם - אולי ייצא מזה משהו.
לילד שלך חשובה חווייה של הצלחה.
במצבו הנוכחי, כל אי הצלחה גורמת לו איזשהו נזק.
או, בכל אופן, כך הוא תופס את זה.
וכך גם את תופסת את זה עכשיו, מתוך שאת מקשיבה לו ומפתחת יותר ויותר אמפתיה והקשבה אליו (שזה כשלעצמו תהליך מבורך

)
אבל למה הוא חושב/מרגיש/חווה שכל כישלון גורם לו נזק?
כי הוא תלוי בחוויות האלה של ההצלחה. ככל הנראה (וכאן אני קצת מרחיקת-לכת), ככל הנראה תפיסת העצמי שלו, ה"כמה אני שווה" וה"למה אני שווה" די שבריריים.
אין לו מספיק תחושה של "אני שווה ובעל ערך באופן בסיסי, ושום כישלון לא יוכל לפגוע בבסיס הזה".
ולכן הפגיעות הגדולה, כי הוא כל הזמן צריך להוכיח לעצמו שבעצם הוא שווה משהו.
ועל זה צריך לעבוד. לא על צבירת נצחונות יומיים, שבהם האפקט של כל ניצחון כזה מתפוגגת תוך חמש דקות, וצריך להתחיל לצבור ניצחון חדש.
אלא על תחושת הערך הבסיסי הזאת, שאינה תלויה בדבר. לא מתוגברת בהרבה מניצחון חולף, ולא נפגעת משמעותית מהפסד.
איך עובדים? לא יודעת...
_{(אולי מחר תבוא לי השראה. היום אני עם הצטננות איכס)}

אה, הנה קצה-התחלה של השראה:
מטא-קוגניציה.
מטא-קוגניציה מתוארת כ"חשיבה על חשיבה". היא מערכת הבקרה על הפעולות השכליות הפשוטות יותר.
קוגניציה מורכבת מכל מיני תצפקודים כמו זכרון, חשיבה מילולית, השוואה, חשיבה סיבתית.
מטא-קוגניציה זה המנגנון שמחליט, למשל, לזכור מספר טלפון על ידי שינון וחזרה 10 פעמים, או על ידי אסוציאציות כלשהן (זה כמו תאריך הלידה שלי עם 30 בסוף), או לרשום אותו על חתיכת נייר או בזכרון של הסלולרי.
למה אני נדרשת לעניין הזה? כי במאמר שקראתי פעם על מטא-קוגניציה הואפיע המשפט הנהדר הבא:
כישלון קוגניטיבי מהווה הזדמנות להצלחה מטא-קוגניטיבית
כלומר, דווקא בזמנים שבהם היה כישלון קוגניטיבי, למשל לא הצלחת לזכור מספר טלפון, יכולה המטא-קוגניציה להיכנס לפעולה, לנתח את המצב, להגיד "כנראה ששכחתי את זה, כי לא השתמשתי בדרך הנכונה. עכשיו אני הולכת לנסות להבין למה היא לא עבדה / לחשוב על דרכים טובות יותר / לנסות משהו אחר / למצוא מה היתה הבעיה ולפתח אסטרטגיית זכרון חדשה. וואלה! הצלחתי!!"

ובהקשר של הבן שלך:
אם כישלון הוא רק כישלון, דרך ללא מוצא, אז חוויית הכישלון, בייחוד כשהיא חוזרת על עצמה, באמת גורמת נזק.
אבל אם התגובה לכישלון הוא לצעוד צעד אחד אחורה, להעריך מחדש, לשנות כיוון, לנסות דבר אחר, להרחיב את התפיסה שלך את המצב - עשויה לצמוח מהכישלון הזה הצלחה גדולה, הרבה יותר גדולה ומשמעותית מאשר ההצלחה המקורית ששאפנו אליה.

זה היה הכיוון שהצעתי לך בעבר, ושיישמת למשל עם הדיסקים. משהו לא הולך, לא הצלחנו להשמיע את הדיסק? אז אנחנו זונחים את המטרה המקורית (להשמיע את הדיסק - הדבר שנכשלנו בו), ובוחרים במקומה מטרה חדשה: להבין למה לא הצלחנו לשמוע את הדיסק.
ברגע שהבנתי למה לא הצלחתי להשמיע את הדיסק - הרי שהצלחתי! ניצחתי! גם אם הדיסק עצמו עדיין מקולקל להכעיס, זה כבר לא כישלון אלא הצלחה.

איך אפשר ליישם את זה במשחק? להרחיב או לשנות את המטרה.
כרגע המטרה היא לנצח במשחק, והמחיר של המטרה הזאת הוא הצורך שלו לרמות (והרי הוא יודע שהוא מרמה! הוא יודע שזה לא היה אמור לעבוד ככה!), והדרישה ממך לשחק בין הטיפות, לשחק-טוב-אבל-לא-מספיק-טוב-בשביל-לנצח (די מתיש), להתעלם מהרמייה (בעסה) או להטיף לו מוסר (לא עובד).
מה את יכולה לעשות? לסרב להישאר עם המטרה הזאת.
נניח, אתם מתחילים לשחק.
את משחקת באופן שנעים ונוח לך לשחק בו - ומתחילה להשיג אותו.
הוא מתחיל להילחץ.
כאן, קצת לפני שהוא מתחיל לרמות, את יכולה לעצור ולהגיד: לא כיף לי. אני רוצה לשחק אתך במשחקים מהנים, לא במשחקים שמתסכלים ומרגיזים את שנינו.
לא כיף לי לנצח אותך ושתסבול, ולא כיף לי להפסיד לך בכוונה.
אז מה עושים? איך נוכל גם לשחק במשהו וגם ליהנות ממנו?
וכמו שעשית עם הדיסקים: אהדה, שיקוף מצב, שאלה, לתת לו להתבחבש עם המצב, הצעה לכיוון, וכן הלאה.
והכי חשוב: זניחת המטרה המקורית (הניצחון במשחק) למען מטרה נעלה יותר: לנצח את המערכת הארורה הזזאת שבה מישהו חייב להפסיד ולהתבאס.
אני בכוונה לא מציעה לך כל מיני פתרונות מעשיים (המלצה על משחק לא תחרותי, הדגמה איך אפשר לשנות חוקי משחק קיים), כי לדעתי יותר חשוב ששניכם תעשו ביחד את התהליך הזה, ותגיעו ביחד לפתרונות משלכם.

המטרה: להתניע תהליכים מטא-קוגניטיביים. לשנות ולהרחיב את המטרה שהוא מציב לעצמו. אני סבורה שהתהליך הזה, שבו האדם משנה את המטרות של עצמו בהתאם לצרות ולאתגרים שהוא נתקל בהם, הוא תהליך מאוד מאוד מאוד מעצים. יש סיפוק עצום בפתירת בעיה כזאת, כל כך גדול שגם אם הבעיה עצמה לא נפתרה (הדיסק עדיין לא מנגן, אני עדיין מפסיד בדמקה) זה לא משנה, כי כבר הפלגנו ממנה לספירות אחרות, מעניינות ומעשירות ומאתגרות וכן, גם מספקות יותר (למשל, למדנו איך לנסות לתקן תקלה בדי.וי.די, איך מפרקים אותו כדי להסתכל על החיבורים והחוטים, איך להשתמש במברג... או לחילופין: המצאתי משחק חדש, למדתי איך לחשוב על משחקים, איך אפשר להמציא חוקים, אילו חוקי משחק גורמים לו להיות מהנה יותר או מעניין יותר........). התהליך הזה הוא תהליך של גדילה, ורוב האנשים מרגישים היטב היטב את הגדילה הזאת, ומעריכים אותה מאוד. אדם עשוי לחזור במשך שנים רבות שוב ושוב לזכרון של אירוע כזה.
במילים אחרות, אני סבורה שלכל אירוע כזה השפעה מעמיקה ובת-קיימא על תפיסת הערך העצמי. בת קיימא - כלומר שחווייה כזאת גורמת לך להעריך את עצמך לאורך זמן, ומשחררת אותך במקצת מהתלות האיומה הזאת בהצלחות יומיומיות.

יש טוב?

תודה לכולן על התשובות ( למרות ההצטננות תמר). חושבת.

וואיי תמרוש רוש את גדולה

תמרוש רוש
את מדהימה! צריך לאסוף את ההודעות שלך מהדף הזה ולהדפיס אותן בספר.

יש נקודה אחת שאני לא בטוחה אם אני מסכימה איתה.

_כי הוא תלוי בחוויות האלה של ההצלחה. ככל הנראה (וכאן אני קצת מרחיקת-לכת), ככל הנראה תפיסת העצמי שלו, ה"כמה אני שווה" וה"למה אני שווה" די שבריריים.
אין לו מספיק תחושה של "אני שווה ובעל ערך באופן בסיסי, ושום כישלון לא יוכל לפגוע בבסיס הזה".
ולכן הפגיעות הגדולה, כי הוא כל הזמן צריך להוכיח לעצמו שבעצם הוא שווה משהו.
ועל זה צריך לעבוד. לא על צבירת נצחונות יומיים, שבהם האפקט של כל ניצחון כזה מתפוגגת תוך חמש דקות, וצריך להתחיל לצבור ניצחון חדש.
אלא על תחושת הערך הבסיסי הזאת, שאינה תלויה בדבר. לא מתוגברת בהרבה מניצחון חולף, ולא נפגעת משמעותית מהפסד._

אני לא חושבת שהאפקט של כל ניצחון מתפוגג תוך חמש דקות. ואת זה אני אומרת מהניסיון שלי. הניסיון בתור תלמידה מצטיינת במערכת החינוך עוד מהגןף במשך יותר משתיים עשרה שנים. אני חושבת שהעובדה שהחוויה הבסיסית שלי בנושאי לימודים הייתה שאני חכמה נתנה לי בסיס איתן של ביטחון ביכולתיי. והבסיס הזה הוא שמאפשר לי עכשיו להתייחס לכל נושאי הלימודים בצורה הרבה יותר משוחררת מהוריי. ביסודי האמנתי בכנות שכל המשל חיי תלויי בציונים. מקור המידע היחידי היה ההורים שלי, ומבחינתם, מי של אמצלי בבית הספר, נגזר גורלנו לעבודה בעבודה שחורה ומשעממת, ולהיות עני, עד סוף חייו. בערך בחטיבה נכנס לחיי האינטרנט, וגם הקרבה למבחני הבגרות, וגיליתי שזה לא כך. ובאיזשהי נקודה החלטתי לעשות מעשה שאני לא נוטה לעשות אותו - לשקר, לעצמי ולאחרים. ולהחליט שציונים לא חשובים לי. ולחיות כך. זה היה שקר. אבל האמנתי שמאחר ששיניתי את האמונות הבסיסיות שלי כך שזו תהיה המסקנה המתבקשת מהן, ומאחר שלא אאלץ לבחון את הטענה הזו בזמן הקרוב, ויהיה לה זמן להתבסס, זה יעבוד. וזה עבד. ובאיזשהי נקודה בזמן השקר הזה הפך לאמת.
ואני חושבת החוויה המתמשכת הזו שלי בתור "החכמה" עזרה לי. היא הייתה חלק לא קטן מהבסיס של הערך העצמי שלי זמן מה, עד שהוא הפך להיות אקסיומטי ולא ניתן להפרכה. אני חושבת שחוויות כאלו של הצלחה מתמשכת, ולא משנה באיזה תחום, עוזרים מאוד. אפשר ליצור אמונה חזקה בערך עצמי בלעדיהם, אבל זה יהיה קשה יותר. במובן הזה, חוויות כאלו הן פיגומים, שמאפשרים לבנות ערך אצמי כזה מהר יותר ובקלות רבה יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת אותך כבר כמה שבועות בשקט ומקבלת השראה.
מהעומק ותשומת לב והתבוננות והמוכנות האמיצה שלך לעשות עבודה עם עצמך.

פלונית - תודה.
וואיי תמרוש רוש את גדולה
מסכימה לגמרי.

תודה @}
אישה במסע:
אני לא חושבת שהאפקט של כל ניצחון מתפוגג תוך חמש דקות.
גם אני לא חושבת כך (שימי לב להדגשה שלי)
מה אני כן חושבת?
אני חושבת שחוויות כאלו של הצלחה מתמשכת, ולא משנה באיזה תחום, עוזרים מאוד.
בדיוק כך! חוויות של הצלחה מתמשכת.
רק מה, שאצל הילד הספציפי הזה, יש ככל הנראה בעיה עם ההתמשכות.
אצלו, עושה רושם, האפקט של ההצלחה מתפוגג מהר מדי, לא משאיר משקע חיובי אמיתי בחוויית ה"אני" שלו, והוא שוב בלחץ להצליח שוב.
ואולי אין פשוט מספיק הצלחות.
זה לא מצליח למלא אותו.
כל כך מהר ההצלחה מתפוגגת, עד שההצלחה של אתמול כבר לא תומכת בו, והוא חייב להשיג עוד אחת היום- ומהר!! הוא לא יכול לשאת חווייה של כישלון והוא נלחם חזק כדי להימנע ממנה.
ולתת לו לרמות או להפסיד בכוונה לא ממש עוזר, כי הוא יודע היטב שהוא מרמה. ויש סיכוי שהוא גם מרגיש כשאמא עושה בכוונה מהלכים גרועים, וזה עוד יותר מעמיק את המלכוד - אני יכול לנצח רק כשאני מרמה או כשאחרים מרמים בשבילי. מסקנה: אני באמת לא שווה כלום.

אני באמת לא שווה כלום.

זה נשמע נכון
בגלל זה במקרה שלו הטיפול צריך להיות ייחודי, לא לתסכל אותו בכוונה כדי שידע להתמודד
הוא לא ילד תחרותי יותר מכל ילד אחר בגילו אלא שהוא חייב להצליח כי אחרת הוא מרגיש כישלון, ותודה ענקית תמרוש ששמת לי מראה מולו, פשוט לא ראיתי את זה קודם כל כך ברור, ורק לפי כמה תשובות כאן אפשר לראות איך ההתנהלות איתו צריכה להיות שונה ממה שבדרכ הגיוני לעשות.
דוגמאות קטנות - הוא חזר עם ציור מעוך בתיק, הוא צייר משהו מקנטר על הבנות בכיתה והיה כל כך משוכנע שהציור שלו גרוע שמעך אותו וניגש לזרוק, ואז כנראה איזשהוא זרע קטן שכן הצלחתי להניח שם הזכיר לו שבעיני אמא שלו כל נקודה שהוא יצייר תשמח הוא הכניס אותו מעוך לתיק ובבית מייד הוציא אותו כדי "לזרוק"
הוא ישב וגזר משימות למשחק שלו, ובטעות הוא גזר בתוך המשימה, הוא מייד התחיל לבכות, אי אפשר לשחק במשחק הזה יותר, המספריים האלו לא שווים, כל המשחק נהרס עכשיו. (מייד אח"כ הם הלכו עם אבא לאנשהוא אז לא הספקתי לנצל את הסיטואציה למנוף)

מרגיש לי שיהיה הרבה יותר בריא - לטווח הארוך - שלא תשחקי את המשחק שלו (מותר לרמות, אסור שמישהו אחר ינצח, ואמא מעלימה עין), אלא בביטחון עצמי מצידך תחברי אותו למציאות: את רואה שהוא מרמה, את נותנת לו לנצח, אולי את אפילו רוצה גם לנצח לפעמים...
שוב, זה ממש נכון במקרה רגיל, קודם כל אני בהחלט חושבת שהוא רואה שאני רואה שהוא מרמה ונותנת לו לנצח, הוא נבון מידי מכדי לא להבין את זה, במקרה שלו צריך לחשוב על איך מחברים אותו למציאות בלי לפגוע. שברירי מאוד.

איך את בכלל מוצאת כל כך הרבה זמן לשחק עם הבכור?
נשמע שהשאלה לא נשאלה מתוך עניין אמיתי אלא מתוך חוסר הסכמה.
אבל אענה בכל זאת.
זה לא היה כך בחופשה, אבל מאז שהם חזרו למסגרות השעה שהם חוזרים מהמסגרות היא השעה שהגוף שלי צועק - לישון לישון לישון, אז אני חייבת לעצור רגע, לא מסוגלת להמשיך, אפילו השולחן של הצהריים נשאר כמו שהוא שעה בערך עד שהאנרגיות חוזרות (כדי להצליח להנחות אותם לפנות אותו...),
מכיוון שנראה לי לא שייך ללכת לנוח צהריים ולהשאיר שלושה פיצקים שחזרו מיום בחוץ לבד, וזו בדר"כ שעה שהתינוק ער גם ככה, אני מנצלת את ירידת המתח הזו לשבת איתם שעתיים נטו, שעתיים של תענוג.

הם יורים עלי חוויות ללא הפסקה, צריכה פשוט להקשיב לשלושה במקביל, וכל אחד מהם רוצה להיות איתי, אז אחרי שהם מכינים שיעורים ואני לידם עוזרת/נוכחת, אנחנו משחקים, אני ממש מקפידה שלא יהיה כל יום עם אותו ילד, או לשלב את כולם במשחק, אבל לפעמים הם רוצים משחק זוגי כמו שחמט.

את הבכור אני מכינה ערב קודם אם אני לא מתכננת שזה יהיה איתו. אם יש לו ספר קריאה אז בדר"כ אין בעיה הוא יושב לידנו וקורא, אם אין לו אנחנו בבעיה של מציאת רעיון תעסוקתי שאינו הצקה. הא, ושכחתי התינוק הוא גם רעיון כזה, אם הוא ער ורגוע - הבכור יכול להיות איתו מלא זמן, ושומעים את התינוק מתגלגל מצחוק מהחדר. אני חושבת שזו אחת מחוויות ההצלחה היחידות שלו שנשארות. הוא רק משמיע קול והתינוק מחפש אותו בעיניים. והבכור עושה את זה כל הזמן, כדי לבדוק כל הזמן שהתינוק עדיין ממש אוהב אותו...

נראה לי שלילד בן 9 עדיף שישחק עם חברים בני גילו ועם אחיו ולא בעיקר (ולפעמים רק) עם אימא.
נאלצת לא להסכים, אני מזמינה אותך לעיין קצת באתר של לייף סנטר.
בכל מקרה יוצא שהילד המסויים הזה נמצא המון עם חברים בדר"כ, הרבה מעבר למה שאני מאמינה שנכון לו, בהתחשב בתוכן הפגישות עם החברים בדר"כ כולל מחשב עם משחקים אלימים, או העלבות הדדיות.

מקווה שלא יוצאת לי נימת טון לא נעימה או שזה לא נשמע כמו ביקורת או משהו מהסוג הזה.
בהחלט יוצאת לך נימת טון לא נעימה, וזה בהחלט נשמע כמו ביקורת.

אני הייתי אומרת לעצמי במקום כזה 3 פעמים ביום: מותר לילד שלי להיות מתוסכל. מותר לו לבחור להיות חמצמץ/ מלנכולי/ משועמם.
תודה על הרעיון, האמת שאני עושה את זה, בכל פעם שהוא יושב על הספה שעתיים ולא עושה כלום, בכל פעם שהוא חוזר חמצמץ ולא רוצה להגיד למה, בכל מקרה שהוא מתיישב לידי כל הזמן ואומר אוף גדול כזה, הרבה יותר פעמים מ3 פעמים ביום.. זה גם משהו חדש, פעם זה היה מקפיץ אותי כל פעם כזאת. היום כבר לא.

או כל הסבר אחר שלא שופט אותו ומסביר ממקום לא ביקורתי למה לך אישית לא מתאים. זה הרי גבול טבעי שלך, לא? מותר לך להציב אותו.
רקמה, תודה על הניסיון לעזור! הפתרון שלך באמת נשמע הגיוני ונעים, אבל אני לא יודעת אם זה יעבוד איתו. לדעתי הוא לא יחזיר את החייל למקום הנכון ויקרא לי שוב, אלא יישכב על הספה / יציק לאחים במחשבה ש - אוף אני לא שווה, אפילו אמא לא רוצה לשחק איתי.

חייב להתנסות בהתרוקנות הזו של השעמום המתסכל בשביל לפעול מעצמו.

לחבק אותו כשהוא עומד להציק, לדבר איתו בשקט, תוך מגע פיזי עדין אבל שומר, או להגיד משהו כמו: אני לא מסכימה שתפגע באחיך בוא נמצא פתרון אחר, תוך ניתוב שלו פיזית לאיזור אחר.

_כאן, קצת לפני שהוא מתחיל לרמות, את יכולה לעצור ולהגיד: לא כיף לי. אני רוצה לשחק אתך במשחקים מהנים, לא במשחקים שמתסכלים ומרגיזים את שנינו.
לא כיף לי לנצח אותך ושתסבול, ולא כיף לי להפסיד לך בכוונה.
אז מה עושים? איך נוכל גם לשחק במשהו וגם ליהנות ממנו?_

חייב להתנסות בהתרוקנות הזו של השעמום המתסכל בשביל לפעול מעצמו.
הבעיה היא שבתהליך ההתרוקנות הוא פוגע באחיו. ואני מבינה היום שתחושת הכשלון היא זו שמונעת ממנו להתמלא.

לחבק אותו כשהוא עומד להציק, לדבר איתו בשקט, תוך מגע פיזי עדין אבל שומר, או להגיד משהו כמו: אני לא מסכימה שתפגע באחיך בוא נמצא פתרון אחר, תוך ניתוב שלו פיזית לאיזור אחר.
אנסה ליישם את זה.

_כאן, קצת לפני שהוא מתחיל לרמות, את יכולה לעצור ולהגיד: לא כיף לי. אני רוצה לשחק אתך במשחקים מהנים, לא במשחקים שמתסכלים ומרגיזים את שנינו.
לא כיף לי לנצח אותך ושתסבול, ולא כיף לי להפסיד לך בכוונה.
אז מה עושים? איך נוכל גם לשחק במשהו וגם ליהנות ממנו?_
תמרוש - איזה מזל יש לנו שנתקלנו בך, את כל כך מבינה את המצב.
מקווה שאת מרגישה יותר טוב.
אני אנסה לעשות את מה שאמרת, ואנסה לחשוב מראש על משחקים אחרים. בלי
אה, הנה קצה-התחלה של השראה

ממשיכה

אני אנסה לעשות את מה שאמרת, ואנסה לחשוב מראש על משחקים אחרים. לא מ המערכת הארורה הזזאת שבה מישהו חייב להפסיד ולהתבאס._

_ועל זה צריך לעבוד. לא על צבירת נצחונות יומיים, שבהם האפקט של כל ניצחון כזה מתפוגגת תוך חמש דקות, וצריך להתחיל לצבור ניצחון חדש.
אלא על תחושת הערך הבסיסי הזאת, שאינה תלויה בדבר. לא מתוגברת בהרבה מניצחון חולף, ולא נפגעת משמעותית מהפסד._
והוא הרי חזק בלימודים ובספורט ויש לו את כל הפסיליטיס שבמודה אבל תמיד החברים שלו ייראו לו יותר שווים!

אה, הנה קצה-התחלה של השראה
מחכה לשמוע את ההמשך

רציתי לספר על מקרה קטן שהייתי גאה בעצמי.
נסעתי לאסוף אותם מבית הספר, הקטן והתינוק כבר היו באוטו, הקטן היה מעוך כי לא הרגיש טוב.
כשהגענו לבית הספר חניתי במקום שלא רואים בבירור מהמקום שהם עומדים, אז יצאתי וחיפשתי אותם ולא ראיתי, וחזרתי לרכב לחכות.
האמצעי גילה אותי ונכנס ראשון, הוא אמר לבכור לבוא, אבל הבכור לא שמע והתחיל לחפש את האמצעי.
אחרי דקה האמצעי יצא שוב לקרוא לו ואז הבכור הגיע ממש מתוסכל לאוטו (אולי כי הוא חשב שהוא איבד את האמצעי, או שלא הבין למה אני לא באה, או שקרה משהו אחר עם הילדים בסביבתו, לא יודעת)
אז הוא נכנס לאוטו כבר עצבני עם פרצוף כועס והתחיל לדחוף ולהרביץ לאחים. והם התחילו להחזיר ולהתלונן, בעיקר הקטן שהיה מעוך לגמרי כך ככה.
אז מייד אמרתי לשני הקטנים - תעזבו אותו, הוא עצבני על משהו, אל תגעו בו עכשיו, ולבכור אמרתי אתה רוצה כשנחזור הבייתה ללכת לחדר עם התינוק ולהרגע איתו?
ומייד ראיתי את השרירים בפנים שלו נרגעים, והוא אמר כן, והנסיעה עברה בשלום. ובבית הוא מייד לקח את התינוק והלך איתו לחדר לכמה דקות ואז יצא אלינו, עדיין לא מחוייך אבל בלי רצון להרביץ למישהו. ואז הוא חזר לחדר לבד וקרא ספר.

אני מניחה שלפני הבלוג הזה, התגובה שלי הייתה צעקה על הבכור שזה שהוא חוזר עצבני לא אומר שכולם צריכים לסבול.
ואולי גם בדרך הבייתה הייתי מוסיפה שאולי עדיף שאני לא אשקיע ואבוא לקחת אם זה מה שקורה.
והם בטח היו הולכים מכות כל הדרך הבייתה וגם התינוק היה מתחיל לבכות.

אני הייתי אומרת לעצמי במקום כזה 3 פעמים ביום: מותר לילד שלי להיות מתוסכל. מותר לו לבחור להיות חמצמץ/ מלנכולי/ משועמם.
לדעתי מה שמשמעותי הוא הכמות. מותר לילד להיות עצוב, כועס, מתוסכל, משועמם. הבעיה מתחילה כשהוא כזה רוב בזמן. ואני מטילה ספק ביכולתם של ילדים לבחור לא להיות מתוסכלים. גם אנשים מבוגרים רבים מתקשים בכך, קל וחומר - ילד בן 9.

חייב להתנסות בהתרוקנות הזו של השעמום המתסכל בשביל לפעול מעצמו.

מסכימה ממש. זה תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. כדי שילד ילמד להעסיק את עצמו נחוץ לו מרחב ריק. אולם נחוצים לו גם כישורים שיאפשרו לו להעסיק את עצמו.

וזו הסיבה שלא רשמתי בעצמי עצה זו - לדעתי היא מוקדמת מידי. אחרי שהילד ילמד להתמודד עם כשלונות, אחרי שיפתח תחושה מבוססת של ערך עצמי - אז יבוא הזמן להותירו במרחק ריק, כדי שילמד להכיר את עצמו ולהעסיק את עצמו. עכשיו זה פשוט מוקדם מידי.

ב. ומה עם העצמת הבנים האחרים? האם המקום הכל כך מרכזי שהבכור תופס במשפחה ובזמן שלך (לפי הסיפורים שלך, אני כמובן לא יודעת איך זה בדרך כלל) מעצים אותו? והאם הוא על חשבון הבנים האחרים?

הבנים האחרים לא זקוקים להעצמה. נשמע שיש להם ביטחון בססי בכך שהם בעלי ערך, ולבכור אין. לכן הוא זקוק להעצמה הזו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הסיפור שלך מקסים! כנראה שמשהו (שלא ראה אותך, שנאלצו לקרוא לו) ערער אותו, את קלטת את זה ונתת לו מקום משלו להרגע מחדש - וגם יצרת תוואי לפעילות בבית.
אני חושבת שזו בדיוק פעולה של השלמה נקודתית עם תסכול, הסטה לפתרון שמשאיר לו אפשרות להישאר בעמדה נוקשה או לבוא לקראתך (לקראת עצמו!) ולבחור להרגיש נינוח (להשאיר מאחור את המשקע/כישלון הרגעי, לפתוח לעצמו את האופציה לאופק נעים יותר).
מה שעולה כאן, ואני נזכרת מתוך ההתנהלות עם שלנו (אצלו תסכול וקוצר רוח היו טבע שני) זה שמאוד חשוב לתת לילדים ״כאלה״ תמונה מלאה ואמינה על מה שהולך לקרות. ממש עזר לו בזמנו לדעת כבר מרגע שלקחתי אותו מביה״ס מה יש לאכול, אם מתוכנן משהו- מתי יקרה, כמה זמן. אם משהו השתנה בבית (ילד במשמורת משותפת, אבל אני מקווה שרוח הדברים ברורים)- מאוד מרגיע מישהו שחשובה לו שליטה בסיטואציה כאמצעי לביטחון- תמונת מציאות עשירה ומדוייקת. סתם כיוון קטן, כי זה עולה מהפתרון שלך עם התינוק....

מסכימה לגמרי עם רקמה

מסכימה לגמרי עם רקמה

וגם מזהה עם הצורך/רצון לדעת מה קורה. אני אחת מהילדים שהם "כאלה"

תודה~

רקמה - לא יודעת אם זה המקרה אצלינו, אחשוב על זה.

שחקנו עכשיו מחבואים (רציתי משהו עם כולם ביחד ועל זה הם הסכימו) וכשהוא התחיל לבכות ולהתווכח כל פעם שהפסיד העליתי את ההצעה שלך. הם לא הסכימו לשמוע בכלל על לשנות משהו. רק טענו שלא אכפת להם להפסיד.
ואז הקטן נתפס והתחיל לבכות ושוב העליתי את הסוגיה, הצעתי מחבואים סרדינים שהוא יותר נחמד, הם לא רצו. אז החלטנו שבשביל הקטן נשחק בזוגות, זוג מחפשים זוג מתחבאים, אבל מהר מאוד הם עברו חזרה לאחד אחד ופשוט לא בכו אם תפסו אותם, והבכור אפילו עשה כאילו הוא לא מצליח לתפוס את הקטן כדי לתת לו לנצח.
ואז הייתי צריכה להפסיק רגע, והם המשיכו לבד... כמה דקות טובות עד שהתינוק בכה והבכור הרים אותו והרגיע אותו. הם לא רבו, אלא שחקו כולם ביחד מחבואים. מדהים!
ואז כשלקחתי את התינוק, בעודי מניקה אותו להרדמה ביקשתי מהם לעבור לרגע למשהו שקט כדי שישן אז האמצעי הוציא משחק (4 בשורה כזה תלת מימד) והביא את זה לבכור והם התחילו לשחק אותו, אפילו היה רגע שהם החזיקו ידיים. הם כבר כמה דקות משחקים.
אז הייתה כאן הצלחה אמיתית! הצלחתי לשחק עם האחים שלי וכולם מרוצים ממני!
אני נמסה כאן. מפחדת לזוז.
שתהיה גמר חתימה טובה לכולכן, תודה רבה על כל העזרה!

רונית, יכול להיות שעצם האכפתיות והתייחסות לבכור הם אלו שהעצימו אותו, ואפשרו לו לתת לקטן להנצח?
מציעה לך לנסות לבחון את הרעיון בסיטואציה נפיצה אחרת - להציע הצעה שמתחשבת בבכור, ולראות אם הוא מגיב בצורה חיובית.

מצחיק
היום ארחנו אז לא היה לי זמן לבשל. בישלתי פסטה.
הקטן: מה, זה הכל? אבל אני לא אוהב פסטה.
אני מסבירה
הקטן מסתכל מסביב ומחפש ואז: יש רוטב?

_אה, הנה קצה-התחלה של השראה
מחכה לשמוע את ההמשך_
אין המשך... התחלתי, ואז פיתחתי את מה שהיה לי בראש. וגמרתי.
(להפעם

)
חג סוכות שמח!
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בקיצור הוא הכוכב שלך!..אותו את אוהבת מכולם

אלמונית - לא הבנתי.
יש לי הרבה מה לכתוב, אבל אין זמן...
חג שמח גם לך תמרוש.

מישהי קראה את הורות מעצימה?
מישהי מיישמת?

הוא ישב על הספה והסתכל על האמצעי משחק ואז חזר אחרי מילים שלו.
אני כבר אמרתי לאמצעי פעמיים שינסה להגיב אחרת כשהבכור עושה את זה, אבל זה לא עזר, אז הפעם, כשאמצעי התחיל להתלונן, הגבתי אני כמו שהצעתי לאמצעי, שאלתי את הבכור עם חיוך אם גם הוא רוצה לשחק, הוא שאל -"עם האמצעי?" ואמרתי "כמו האמצעי". אחרי 2 דקות האמצעי הפסיק את המשחק וניגש לבכור ושאל אותו אם הוא רוצה לשחק איתו מונופול. משהו שבחיים לא קרה. והם שיחקו מונופול, שעות! סיימו את כל הבתים והמלונות, ולמרות שהאמצעי הפסיד לגמרי הוא המשיך להנות מהמשחק המשותף.
יש שם כלל כזה שהבכור הוסיף למשחק שאם מגיעים למקום של המתנה של 3 תורות אז גורפים את כל הכסף ששולם עד עכשיו במשחק, והבכור 3 פעמים הגיע לשם כשהיה מלא כסף במאגר, ושנייה אחכ הגיע לשם האמצעי, כך שהוא לא קיבל כלום, שחרר את הבכור מההמתנה והמתין בעצמו. אז בפעם השלישית אמרתי להם שיוסיפו חוק שאם מרוויחים שלוש ברצף, בפעם השלישית מביאים לשותף למשחק את כל הכסף. הם קיבלו את הכלל בשמחה. כך שהצלחתי לאזן קצת את ההפסד של האמצעי.

גדול! איזה רעיון יצירתי היה לך (-: ככה שניהם מרויחים (-:

תודה...
הקרדיט לליאורה:
להציע לאמצעי שכאשר הוא עושה משהו והבכור מסתכל עליו, שיחייך אליו ויציע לו לעשות את אותו הדבר, או יציע לו לשחק איתו או סתם יתחיל לדבר איתו

והצעתי לו את זה פעמיים, אבל בפועל הוא לא עשה את זה ברגע האמת.
אז כמה פעמים ניסיתי להזכיר לו ברגע האמת את מה שהצעתי, אבל ראיתי שהוא לא מסוגל לשים את הכעס בצד ולבצע.
אז בפעם הזאת אני עשיתי בעצמי את מה שהצעתי לו, בלי לערב אותו.
ו2 דקות אח"כ, אחרי שהוא נרגע כנראה, הוא קלט שזה דווקא אולי באמת רעיון לא רע, ופעם ראשונה אי פעם הציע לבכור לשחק איתו במשהו.

היום בבוקר החלטתי לנסוע לפארק.
למה? לא יודעת.
והם התלהבו.
אמרתי שאם יעשו כמה דברים ויהיו מוכנים תוך חצי שעה בערך נוכל ללכת, והקטנים התחילו לעשות את זה.
הבכור לא, הוא היה עסוק! הוא שיחק בפליימוביל, משהו שהוא חזר אליו בחופש.
אז אמרתי בפעם השלישית שהוא צריך להספיק כך וכך לפני שהולכים ואם לא אז לא נלך.
לא אכפת לי הוא ענה בטון ממש כועס, ולי קפץ פיוז.
אם לא אכפת אז לא נלך.
אבל אני כן רוצה ללכת.
אמרת שלא אכפת.
אז אני משחק במחשב.
אל תאיים עלי.
אבל אם לא הולכים אין מה לעשות.

לא משחקים במחשב על הבוקר
אני כן אשחק, אמר וניגש למחשב
אז אני אכבה לך, אני לא מרשה
והוא הלך לחדר לבכות
(הוספתי גם איפשהו שאני הולכת לפארק בשבילם ולא בשבילי כי לי ולתינוק עדיף תמיד בבית, לא זוכרת באיזו שורה זה היה)

ניגשתי אליו אחרי דקה שבמהלכה נרגע הפיוז, מספיק כדי להבין שהבעיה אצלי באופן חלקי, שהתגובה לא הייתה במקום
וניסיתי יישום ראשון מהספר
לא הייתי צריכה להתפרץ עליך ככה
אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה ולספר לך איך הרגשתי, אפשר?
כן
אני מנסה לעשות איתכם דברים כיפיים ביחד, וזה דורש התארגנות של כולם
התחלתי את ההתארגנות, הקטנים הצטרפו ואתה לא
ואז כשהזכרתי לך שוב ואמרת שלא אכפת לך זה מאוד הפריע לי ובגלל זה התפרצתי.
זה מפריע לי שרק אני מתארגנת ואתם לא מתארגנים איתי.
ואז קמתי ללכת, ונזכרתי שיש עוד שלב לשיחה הזאת
אז ניגשתי אליו שוב, אתה רוצה להגיד לי מה אתה הרגשת? למה לא התארגנת?
כי היה לי משחק חדש ושיחקתי בו, החלפתי עם האמצעי משחקים אז זה היה חדש לי
אז אולי נקבע שבפעם הבאה שאני ארצה לעשות אתכם משהו, אני אוודא איתך קודם שאין לך משהו חדש לשחק בו ושאתה פנוי להתארגנות, ורק אם כן אז נחליט ללכת.
טוב.

והוא נרגע. גם אני.
בסוף לא הלכנו, וזה היה מעולה כי עבר עלינו יום נפלא ורגוע בבית. במקום שאני אסחב עם תינוק במנשא ברחבי הפארק בחום.

בנתיים רשמתי רק את מה שקרה בדיוק, מקווה למצוא זמן לרשום את כל מה שעלה לי בעקבות זה.
בהמשך.

שכחתי לציין שהשיחה איתו מהרגע שהפיוז קפץ התנהלה בצעקות. או לפחות בטון כעוס מאוד מאוד.

רונית, מה הם הדברים האלו שצריך להספיק?

למה קפץ לך פיוז מזה שהוא אמר "לא אכפת לי"? מה היה קורה אם פשוט היית נותנת לו לא ללכת? הוויכוח ביניכם ל נשמע לי פרודוקטיבי.

קודם כל, לא ברור לי אם הבכור באמת רוצה ללכת או לא. יכול להיות שהוא רוצה ללכת בגלל ההתייחסות שלך להישארות בבית בתור עונש, ויכול להיות שהוא באמת רוצה ללכת. לא ברור.
דבר שני, אם הוא באמת רוצה לבוא, אז את די מפריעה לו לרדת מהעץ. למה "לא נלך" ולא "לא תלך" ולמה בכלל? וה"לא אכפת" הזה? איזו אפשרויות נשארות לו? להיכנע לך וללכת? אני לא הייתי עושה זאת. זו הגנה עצמית מינימלית. להישאר ולהתבאס? לא נשארות לו אפשרויות טובות.
ולמה את מתייחסת למשחק במחשב כאל איום?

בכל מקרה, לדעתי כל המצב בעייתי מלכתחילה:

או שאת נותנת לו אפשרות אמיתית אם לבוא או לא. ואז את לא מזכירה לו שלוש פעמים אם הוא לא מבקש בעצמו. ובטח שלא נכנסת לוויכוחים
או שאת מחליטה שכולם באים, ואז את לא נותנת לו את האפשרות להמשיך לשחק.

לי לא ברור מה מהאפשרויות היא האמתית. וכל הסיטואציה כלל לא ברורה.
ובעיקר - לא הבנתי מה הם הדברים האלו, ואם הם חשובים כל כך שהם שווים את הריב בגללם?

וחוזרת על השאלה -
מישהי קראה את הורות מודעת ומיישמת? או לא מיישמת?

נו, ברור שלא ראיתי שכתבת עוד כמה הודעות לפני שכתבתי

טוב, נכנסת כאן לקרביים של עצמי.
למה אני כל הזמן מנסה לעשות איתם פעילויות?
התירוץ הראשון הוא שבבית הם רבים ובחוץ לא.
למה תירוץ? כי זו לא באמת הסיבה, זה מן משהו שאני אומרת לעצמי כשבמהלך ההתארגנות לפעמים ערב קודם אני שואלת לעצמי למה אני צריכה את זה.
זה יותר בגלל שיש לי קוצים בטוסיק וקשה לי להיות כל הזמן בבית, למרות שלפעמים בבית יותר קל, לפעמים לא.
ברור שהלפני ואחרי של יציאה זה הרבה עבודה עם ארבעה.
וגם יש לי איזה עניין עם להיות בסדר שהם יספיקו פעילויות, עניין שגדול ממני, זה ברור לי שלהם זה מיותר.

המממ. לא קראתי את הורות מודעת (-:

ואז קמתי ללכת, ונזכרתי שיש עוד שלב לשיחה הזאת

איזו חמודה את!
תודה רבה על הדף!

תפילה לאם, תודה.
בשמת - אספר קצת על הספר בהמשך.

חשבתי קצת על העניין הזה, ואולי זה שוב קשור לילדות, הפעם בקשר לא מסובך כל כך, אבא שלי כזה, כשהייתי ילדה בכל שבת בכל הזדמנות אפשרית עלינו על האוטו ונסענו ונסענו, אין אנדרטה או מוצג ארכיאולוגי בארץ שלא ראינו. עד היום אבא שלי קופצני כזה ולא מסוגל להפסיק להיות בעשייה, ולא מסוגל להפסיק לנסוע. לדעתי זאת בריחה ממשהו.
מצחיק כי בדיוק בלי קשר, הבנתי שהיום שהוא פחות יכול לנסוע לכל מקום כדי לברוח, הוא בורח ע"י כך שהוא נעשה סנילי, הוא פשוט שוכח ומאבד קשר עם המציאות כדי להמשיך לברוח מאותם רגשות.
ואצלי זה כנראה גם בריחה ממשהו, בריחה מסתם להיות איתם, סתם בלי עזרים בלי משהו מסביב, בגלל חוסר התקשורתיות הבסיסית שלי, וגם צורך להיות בפעילות, אולי כי כך גדלתי.

טוב, אז אולי הבנתי את זה. אולי.

עכשיו מתווסף העניין של התינוק שלנו שמתעורר בקלות, והדרך היחידה לא לשבש לו את שנת הבוקר היא לשים אותו באוטו כשהוא מוכן כבר לישון, או להעביר אותו לאוטו מהמנשא כשהוא נרדם בדקות האחרונות - כל דרך אחרת נוסתה ולא עבדה, הוא מתעורר וזהו. אז אני מוגבלת בזמן היציאה, ולכן בלחץ לצאת מהר. כבר יצא לי כמובן שהייתי צריכה לצאת בשעות שלא נוחות לו, ואז פשוט שלפתי אותו מהמיטה, הערתי אותו (למרות שניסיתי לא להעיר), והתוצאה הייתה תינוק עצבני ובכייני עד השינה הבאה. ולכן אם זה לא משהו שהוא חובה אני משתדלת לא לעשות את זה.
אחרי שהוא מתעורר משנת הבוקר ויונק כבר מתקרב לצהריים. לא רציתי לצאת לפארק בצהריים כדי לא להיתקע בפקקים בדרך חזרה.
ולכן הלחץ על שעת היציאה.
וכשאני בלחץ - אני רגישה יותר.

כי בדר"כ דווקא לא מפריע לי שאני מבקשת דברים והוא לא עושה מייד, ואם הוא הרי עסוק בלשחק במשהו לבד - זה הרי משמח אותי מלכתחילה, בדר"כ אני שואלת אותו מתי הוא יוכל לעשות כך וכך, וממתינה בסבלנות שהמועד יגיע.
והרי זה שהוא ענה לי כך - שלא אכפת לו, ובכעס, זה כי הרי הפסקתי לו את המשחק כמה פעמים, וזה בוודאי מרגיז.
יכולתי פשוט להגיד לו שזה בטח מפריע שכל הזמן מפסיקים לו את המשחק, ולשבת לידו רגע לדבר איתו ולראות למה הוא לא מתפנה אלינו, ומה לעשות כדי שיתפנה.
לפחות לעמוד, כי לשבת כבר לא יכולתי, התינוק כבר היה בשלבי הרדמה אחרונים במנשא.

בקיצור - הכנסתי את עצמי יפה לפינה שבה הייתי מועדת להתפרצות.

כשאמרתי שלא הולכים, אז האמצעי אמר לקטן - לא נורא, עדיף שלא נלך, ככה יהיה לנו זמן לעשות את התור במחשב (יום א' זה פשוט יום המחשב), חמוד איך שהוא תמיד מוצא משהו חיובי בכל מצב. ומנסה להרגיע את אחיו הקטן כשאמא באמצע התקפת עצבים.

אח"כ בערב הם אכלו עם אבא בסוכה, ואבא שאל למה הם לא הלכו לפארק בסוף (לא הספקתי לעדכן אותו), אז האמצעי אמר שאמא כעסה על הבכור, ובגלל זה לא הלכנו, ושאמא כועסת הרבה על הבכור, וקצת גם עליו ורק על הקטן בכלל לא.
מצחיק שהוא זה שאומר את זה, כשרוב הסיבות שכעסו על הבכור מאז ומתמיד היו כי הוא התלונן עליו.
היום כשאני משתדלת לא להגיב בכעס על הבכור בכל פעם שהאמצעי מתלונן, אני מנסה להכיל את התלונה בלבד, ואז הוא אומר - נו אמא, ומתלונן שוב, אז אני שואלת, מה אתה רוצה? שאני אנזוף בבכור, והוא אומר שכן.
אבל הוא עוד לא בן 7, אז הוא כנראה לא מקשר בין הדברים.

ועכשיו לקצת חיובי -
אני ממש מרגישה שחל שיפור בעניין ההצקות, הרבה פחות.
היום הבכור היה ממש עסוק כל היום -
עם הפליימוביל החדש (זה שהוא החליף עם האמצעי),
הוא ארגן משחק לכל האחים של אי המטמון (קניתי לפני כמה ימים - משחק מעולה! כולם מנצחים/מפסידים ביחד, למה אין עוד כאלו משחקים?),
ואז הוא רצה שגם אני אשחק איתו, אז עשינו משחק אחד כזה אנחנו,
אחרי שאכלנו ציירנו כולנו ביחד, ואז הוא ניסה להתחיל ציור משל עצמו, עם תכנון והכל,
אז הקטן ביקש שאכין לו מטוס. שלחתי אותו לבכור.
הבכור אמר שהוא לא זוכר איך עושים, אז שלחתי אותו ליוטיוב. ושם הוא מצא סרטון כזה והכין לקטן מטוס מעולה.
הוא התלהב כנראה מאוד מההצלחה, כי אז הוא התחיל לחפש עוד סרטונים של אורגמי
בהתחלה הוא מצא סרטונים של אורגמי מסובך בטירוף עם 20 דקות הסבר, ושמעתי אותו מתבאס שהוא לא מצליח ומתחיל לבכות, אבל לא מוותר.
ניגשתי לנסות לעזור, והסברתי לו שהוא צריך אורגמי למתחילים, ולא סרט בריטי של 20 דקות, אז הוא עשה חיפוש אחר, ומצא אוריגאמי של כלי נשק, והתלהב,
הוא כמעט כל אחהצ און ואוף התעסק בלהכין את האורגמי הזה ע"פ סרטון ממש לא ברור שאיזה ילד העלה, הוא לא התייאש, ולבד לבד לבד הצליח להכין את הרימון הזה.
אפילו חבר שלו בא אלינו ובחלק מהזמן הוא לא היה עם החבר כי המשיך עם המשימה.
כמה שיבחתי אותו על זה (על ההתמדה, שלא התייאש, שהמשיך עד שסיים, שהצליח)! הייתי ממש מאושרת בשבילו.
בערב הוא שיחק עם אבא שהרימון מתפוצץ והיה פשוט מאושר. אח, הרגעים הקטנים האלו!

קראתי שוב את מה שכתבתי, וחשבתי שבעצם אחרי התקפות עצבים כאלו, אני חייבת שיחה גם לקטנים. ננסה מחר. אמא שלי כאן, אז לא יודעת אם אצליח.

אם לא הייתי כותבת על הסיטואציה הזו, לא הייתי בחיים מצליחה לנתח אותה בצורה כזו, ואני חושבת שאחרי הניתוח הזה, אצליח להימנע מסיטואציה כזו בפעם הבאה.
אמן.
אם הייתי יכולה להאריך את היממה בכמה שעות שבהן יכולתי לכתוב כאן על כל הטעויות שאני עושה, הייתי מזמן אם השנה!

_היום בבוקר החלטתי לנסוע לפארק.
למה? לא יודעת._
למה אני כל הזמן מנסה לעשות איתם פעילויות?
וגם יש לי איזה עניין עם להיות בסדר שהם יספיקו פעילויות, עניין שגדול ממני, זה ברור לי שלהם זה מיותר.
ניתחת יפה כמה מהמניעים שלך שגורמים לך להציע להם "פעילויות". והרי סיפרת כאן שהבכור עשה מה שתמיד רצית שיעשה: העסיק את עצמו, שיחק עם עצמו, שיחק עם האמצעי, יזם פעילויות עבור עצמו וכו'. ובעצם, את כל הזמן הפרעת לו עם ההצעה שלך ל"פעילות". הוא רצה לשחק ואת רצית שילך איתך לפארק - וזה הרי קשה לך עם כל ההתארגנות והחום והמנשא והתינוק וכו'.

נראה שלעתים (קרובות?) את בוחרת את הדרך הקשה יותר - כדי להיות "בסדר"? זה לא "בסדר" לשבת, לרבוץ, לבהות, ולתת לילדים להסתדר עם עצמם ובעצמם? נסי לבחור - לפחות לפעמים - בדרך הקלה (שעבורך כנראה קשה בגלל התשלומים הכרוכים בה). נסי לא ליזום כלום. נסי לזרום איתם. לא להתערב במה שמעניין אותם באותו רגע, לא למנוע מהם, לא להפריע להם.

ונסי לחפור עוד ועוד בצורך להיות "בסדר", ומה "בסדר" בעיניך, ומה התשלום שתשלמי אם לא תהיי "בסדר", ומה היתרונות עבורך בלהיות "בסדר". נראה לי שכאן יש מפתח חשוב. בעצם כבר כתבת על כך וניתחת זאת כמה פעמים בדף הזה, אבל אולי עוד חפירת עומק תועיל להעלות עוד תובנות. אולי כדאי לומר לעצמך: אני בסדר כמו שאני! בדיוק בדיוק איך שאני!