בלוג העצמת הבכור

[אישה_במסע*]

תמרוש רוש
_אני גם עדיין מבולבלת לגבי איך זה מסתדר עם חינוך ללא כפייה.
מסתדר נהדר, כי את לא כופה עליהם שום דבר, את רק עוזרת להם להבין, מתוך ניסיונות טובים וגם מתוך ניסיונות רעים, מה קורה כשהם תורמים את חלקם לתפקוד המשפחה והבית, ומה קורה כשלא._

התחושה שלי היא שמעט מאוד מההורים, אפילו מהאמהות פה, באמת מאמינות במשפט הזה בכנות. מבחינתי, להאמין בו בכנות זה אומר לקבל כל בחירה. ואם הילדה מעדיפה את מה שקורה כשהיא לא תורמת לתפקוד המשפחה? מה אז?

למשל, הצגת החסרונות שבבחירה שלהם היא מגמתית מאוד, לדעתי. למשל, למה ההנחה היא שאם האמא לא עוזרת אז הילדים מתמודדים לבד? למה לא להציע להם להתקשר לחבריהם מהכיתה ולבקש מהם עזרה בשיעורי הבית? זה נעשה לעיתים קרובות, ומגיל מסויים ההורים בדרך כלל גם לא יכולים לעזור.
ומה עם התוצאות החיוביות? במקום לומר שלא היתה לך שום אפשרות לעשות את זה כי הם אלה שלא אפשרו לך, באי העשיה שלהם, וגם הסכימו על המחיר. אז הנה המחיר. בפעם הבאה שאתה לא רוצה לעשות את זה תוכל לחשוב על זה מחדש ולבחור שוב אם לעשות את מה שאני מצפה ממך לעשות ולהינות מהתוצאה, או לא לעשות ולשלם את המחיר.
אפשר להגיד שיש להם הזדמנות פז להתקשר לחברים, לנסות להתמודד לבד, או לוותר על ה צריכים להתמודד אתה

בכל מקרה, לדעתי הדבר הראשום שכדאי לרונית לעשות הוא פשוט לעשות פחות. בלי קשר להתנהגות הילדים, פשוט לא לעשות מעבר ליכולתה. כי על זה הילדים משלמים מחיר.

וכמובן, להגיד שאין שום אפשרות לעשות משהו, זה ניסוח שחוסם אפשרויות, ולדעתי הוא שקר. האפשרות קיימת, אבל היא לא מתאימה לאמא בגלל מחירה הגבוהה ברמה לא פרופורציאונלית.

[לי_אורה*]

לדעתי הדבר הראשום שכדאי לרונית לעשות הוא פשוט לעשות פחות. בלי קשר להתנהגות הילדים, פשוט לא לעשות מעבר ליכולתה. כי על זה הילדים משלמים מחיר
נכון, ומוסיפה: כי על זה כולם משלמים מחיר - רונית והילדים.

[רונית_כ*]

טוב חברות יקרות, נעלמתי כי קראתי שוב את חינוך ללא כפייה, אבל קודם. אני חייבת תשובה לאישה (חזרת מוקדם מהצבא?)

הגישה החינוכית שלך. מה היא?
הגישה שלי היא לתת להם כמה שיותר חום ואהבה, לחבק ולנשק ולהקשיב ולהיות שם בשבילם, להשקיע בהם בדברים הקטנים והכיפים לדוגמא בארוחות לבית הספר, בהפתעות משמחות פה ושם, בטיולים יד ביד, או טיולי אופניים.
הגישה שלי היא שיהיה אוכל טעים וכיפי (וגם בריא), שהם יהנו מהאוכל של אמא, להיות שם בשבילם אם הם צריכים עזרה בלימודים, או להקשיב אם משהו מעצבן קרה להם, לתת עיצות אני בדר"כ ממש לא יודעת, אז אני רק מקשיבה.
אם נופל/נשבר/נהרס - אז לכוון לאיך לתקן ולא להתאכזב.
הרצון שלי הוא שהבית שלי יהיה בית שכיף לילדים להיות בו, שבאים אליו המון חברים, מקום המפגש של כולם. שיהיה כזה גם כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות.
לתת להם יד חופשית באומנות - גם בתוך הבית, יד חופשית בלשחק ולבנות וליצור עולמות בלי להעיר על הבלאגן, להתלכלך חופשי בחול, לטפס על עצים ולא לדאוג, לסמוך עליהם שהם יודעים לשמור על עצמם.
כשצריך לעשות דברים אז לבקש בנעימות, או להסביר מה צריך.

הבעיה שלי עם כל התיאוריה הזו היא המציאות, אם נגיד תכננתי עכשיו לשבת להתפנק איתם בנחת בסלון, אבל בראש שלהם בכלל לשחק משהו אחר אחד עם השני, או אם פינקתי אותם במשהו כיפי לבית הספר ומסתבר שהם החליפו את זה בסוכריות עם חבר אחר, או אם מגיעים הבייתה וישר דורשים עם דמעות ללכת לחבר אחר, והחברים לא רוצים לבוא אלינו בכלל כי אין אצלינו מחשב כל היום, או אם הם מנסים להעתיק ציורים כי ככה לימדו אותם בשיעור ציור בבית הספר וכועסים שהם לא יודעים לצייר כי לא יוצא להם, או אם הם אני מבקשת בנעימות או מסבירה מה צריך והם פשוט אומרים.... לא!!!
אז אני מרגישה באותם רגעים כמו ילד קטן שאמרו לו לא! לא תקבל! אתה לא בסדר משהו כזה. ישר מתעצבנת. קולטת את זה על עצמי.
אז היום אני כבר הרבה יותר יודעת לשים את המחשבות האלו בצד ולהגיד לעצמי - זה מה יש, זאת המציאות, אז רצית, אז מה? תרגיעי בבקשה. להוריד ציפיות מהחיים, ולנסות לזרום עם מה שקורה בפועל.
אבל לא תמיד...

הילדים לא יודעים שאם הם יבקשו ממך משהו עכשיו, זה מעבר לכוחותייך, ואחר כך תתפרצי אם הם לא יצייתו לך. יותר מזה - לי נראה שגם את לא ממש יודעת איפה עובר הגבול.
אני מבינה שזה מצטייר מתוך מה שאמרתי.
אני רוצה לנסות להסביר את עצמי (אולי גם אני אבין משהו)
מה שרשמתי כאן למעלה, זה מה שהייתי רוצה שיהיה.
בכל פעם שמשהו מהדברים האלו לא מתרחש

• אם אני אבקש מהם משהו והם לא יעשו את זה.
• אם הם ירצו ללכת לחבר במקום להזמין אלינו
• אם הם לא יאכלו את האוכל המושקע שהכנתי להם שהם בדר"כ אוהבים (ולא כי השקעתי בו זמן, לא מתוך קורבנות כזו, פשוט כי אני מצפה שהם יהנו מהאוכל של אמא)
• אם הם מחזירים את האוכל שהשקעתי בהם מבית הספר
• אם הם לא ירצו לבוא איתי לטיול

אז בכל פעם שהמציאות טופחת על פני, ומשהו כזה קורה, זה מרגיז אותי קצת, ואני מצליחה לשים את זה בצד כמו שהסברתי למעלה, ולהמשיך להראות סבר פנים יפות (אני מתארת לעצמי שהם רואים את הקבץ' הקטן הזה)
ואז אחרי כמה כאלו - שם מגיע הגבול שלי ואני מתפרצת.
אולי אני צריכה לנסות לשים לב יותר אחרי כמה כאלו מגיע הגבול, אולי זה תלוי גם בעוד מרכיבים ביום, אבל זה הכיוון.

זה מזכיר לי שכנערה הייתי הולכת עם חברה למרכז העיר לאחה"צ של בילוי שהתחיל במילשייק שוקולד במקום קבוע, והיא תמיד ידעה שכל האחה"צ יקבע לפי השאלה הרת הגורל - האם יש לו או אין לו גלידת שוקולד, כי כל מצב הרוח שלי היה יורד לטמיון אם לא היה לו.

יש מטלה שצריך לעשות. עושים אותה אם רוצים ואם לא.
ויש לך רעיון איך לגרום לילד לעשות מטלה שצריך לעשות והוא לא רוצה לעשות אותה בלי לכפות את זה עליו? בלי לפגוע בו? בלי להנמיך אותו?

למה עברת לנושא אחר?
הוא העביר לנושא אחר, הנושא של השיחה היה הדדיות, והוא העביר את השיחה לנושא של תלונה פרטית שלו. לזה התכוונתי.

אני לא מנסה להיות תוקפנית. וממש מקווה שאני לא נקראת כזו
את בהחלט נקראת כזאת, אבל למדתי כבר להכיר אותך ככה, ובהחלט בין התקפה להתקפה יש מחשבה יצירתית ומאוד מעניינת, שאני חושבת שכולנו יכולים ללמוד ממנה, אז שווה לקרוא...

[רונית_כ*]

בשמת,
קראתי את מה שאת כותבת, והלכתי וקראתי שוב את חינוך ללא כפייה (לישון... לישון... נעצמות לי העיניים כבר!)
ייתכן שכל הדף ההוא נכתב על פעוטות? והוא לא מתאים לילדים גדולים יותר?
כי שם בהחלט רשום שבשום ורסיה של המצב לא דורשים משהו מילד, ולא מצפים שהוא יגיד כן על דרישה.
כן עושים ביחד בשיתוף, כן יושבים לידו בזמן שהוא עושה עד שאפשר לקום, כן יוצרים הרגלים משותפים, כן נותנים אפשרויות בחירה, כן עושים דיונים.
אבל לא דורשים.
אז אני מנסה להבין מה אני לא מבינה כאן, כי זה לא מסתדר עם המשפט הזה -
_וזה נכון לגבי בקשה שהיא באמת בקשה. אבל האמת? רוב ה"בקשות" שלנו מהילדים הן לא באמת בקשות, אלא שאני כאמא זקוקה עכשיו לשיתוף הפעולה של הילד במשהו חשוב לרווחת הילד או למשפחה וכו'.
ובמקומות האלה, יש הרבה מאוד פעמים שהתשובה "לא" מילד - לא מקובלת עלי._
או עם המשפט הזה -
אני מקפידה לא לנסח את זה כבקשה אלא כהוראה של אמא שחייבת להתבצע. לא אומר שאי אפשר לדון איתי לגבי אופן הביצוע או שעת הביצוע וכדומה, אבל אין אופציה להגיד לאמא "לא" במקרים מסוימים

וממש סליחה אם אני מציקה עם קטנוניות, אני פשוט באמת מנסה להבין, כי אני ממש הכנסתי לחיי את הדף ההוא, לפחות במחשבה.

גם בן זוג או חברה שאומרים סתם "לא", זו לא התייחסות חברית בעיני.
אני לא חושבת שזה בר השוואה, ילד לא אומר סתם לא. הוא אומר לא כי... כי הוא באמת עסוק, עסוק בלא לעשות כלום זה גם עסוק לעניינו של ילד. וכי הוא צעיר מידי מכדי להתנהג בחברות, אפילו עם חברים הוא לא מתנהג בחברות, וגם עם האחים וגם עם ההורים, כי ילד מטבעו (לפחות רוב הילדים, לי יש אחד שהוא לא כזה, אבל זה מקרה קיצון לדעתי) הוא אגוצנטרי. ומבוגר הוא לא. אולי כהילד מגיע לגיל 16 אז המשפט הזה נכון. לא יודעת.

התחושה שעוברת בלב של אמא, כשהילד שלה עונה "לא" על בקשה לגיטימית, היא ממש כמו התחושה שתעבור בלב הילד, אם יגיד לאמא "אני רעב" ואמא תגיד לו לפתע "לא בא לי לתת לך אוכל".
נכון מאוד, אבל אני לא חושבת שילד יכול להבין את זה.

ואכן יש לנו הרבה שיחות על הנושא הזה, של שיתוף פעולה בבית, או על "מהי חברות אמת" וכדומה.
זה בהחלט חסר בבית שלנו, גם כי אני לא הטיפוס המשוחח, וגם הם לא. גם אין כל כך הרבה זמן כשזה לא בחופשות לנהל שיחות, הם חוזרים, שיעורים, מציפים אותי בחוויות שלושה במקביל ודרישות מהמערכת למחר או להיום, משחקים/מאפסים קצת את הבית, חברים/חוגים/טיול קצר/כל אחד מהם עסוק בענייניו בבית, ארוחת ערב ולמיטה עם סיפור ודי זהו. אז אין לי כל כך הרבה סיטואציות ליצור שיחות משותפות כאלו. אם נוצרות שיחות משותפות זה יותר על כל מיני דברים מתוקים ודמיוניים של ילדים (מה שרץ להם בראש, שיהיו בריאים!)
את יכולה אולי לתת דוגמא קטנה לשיחה כזו?

_איפה טעיתי?
לא תמיד זו אני שטעיתי.
אבל תמיד, יש אצלי מפתח לתקן._
מדהימה, אין לי מילים!

יהיה יותר מדי בשבילי, לא אעשה את זה היום, וכך יישארו לי כוחות להכין ארוחת ערב...
אני לא חושבת שזה קשור לכמה אני עושה, אלא לכמה הם אומרים לי לא. ברור שהיה עדיף שהייתי ישנה יותר, אבל בשביל זה היו צריכים לנתק אותי מבאופן, ולי ולבעלי יש גם סטייה שכזו שאם השעה היא 11 בלילה וסיימנו הכל - אז חס וחלילה לישון, אנחנו רואים סרט. אז אני בחוסר תמידי של שעות שינה.
אבל קלטתי כבר את כל מה שאמרתן בנושא הזה, ואני משקיעה יותר מחשבה בדברים האלו, ומנסה להתעלם מהצורך הזה שלי לעשות עוד ועוד ולהספיק עוד ועוד, מהלו"זיות שלי, ולנסות לבדוק אם כל רצון שלי/שלהם לעשות משהו באמת מתאים לי כרגע עם תינוק + 3.

והיוותה הכוונה לשיחה, חופשית, ידידותית, למשל על איך אנחנו במשפחה עושים דברים אחד למען השני, עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה, איך אנחנו ההורים עוזרים לכם הילדים, מה אנחנו עושים למענכם, למה, ומה אנחנו ההורים מצפים מכם הילדים: להתייחסות יפה אלינו, לעזרה בבית, ליחסים חבריים בין האחים וכדומה. זו דוגמא לנושאי שיחה כאלה, ככה על רגל אחת.
אשמח מאוד גם לרעיון איך מתחילים שיחה כזאת, אני פשוט קצת נכה בלשוחח...

מדוע לא תמיד את מסכימה להזמין חברים של הילדים הביתה.
סתם רשמתי את זה, כי הוא באמת אמר את זה והסיט את השיחה מהדדיות לבעיה אישית שלו, והסיבה היחידה שאני לא מסכימה להזמין חברים שלו היא כי ניסיתי להתקשר כבר ל5 ואף אחד לא רוצה, הוא קצת בבעייה חברתית המתוק שלי שקשורה להרכב הילדים בגן ולצהרונים, אז אין לי כל אחה"צ שלם לחייג/לסמס, זה מעייף כמו למצוא בייביסטרית. ולכן לפעמים אני אומרת לא מראש.
אני אף פעם לא אומרת לא לחברים כי זה יקשה עלי יוסיף לי עבודה וכו' - כי אני רוצה שהבית שלי יהיה הצנטרום של הפיילה כאן באיזור... רצונות רצונות.
האמת שהחברים באמת לא ממש מפריעים, הם לרוב משחקים בחוץ וגם אם בבית זה רק בלאגן של צעצועים שכולם מסדרים ביחד אח"כ, או מקסימום עוד כמה דקות סידור שלי בערב אם לא עשו.
לפעמים ההורים שלוקחים אותם ורואים את חדר המשחקים הפוך כועסים עליהם ואומרים קודם מסדרים ואני מרגיעה - זה היה המצב קודם...
אז אני רק צריכה לחתוך קצת יותר פירות, או אם אין מספיק לכמות הילדים אז חטיף בריא כלשהוא, מקסימום שולחת אותם לקנות ארטיקים במכולת, שתייה עם לוקחים לבד ומכבדים את החברים, לפעמים מכינה פופקורן שיהיה למחר לבית הספר ומגישה גם להם.
לרוב אני לא מתערבת באיך הם מסתדרים ומה הם משחקים, כי אין לי זמן, בזמן שהם עם החברים אני בענייני הבית או התינוק.
אם התינוק לדוגמא ישן, אני מבקשת מכולם לשחק בחוץ וסוגרת את הדלת.
יש ימים שלכל ילד יש כאן 2 חברים ויש ימים שהם כולם לא בבית. זה בכל מקרה יוצא רק לאיזו שעה שעה וחצי אחה"צ כי אז כבר מתפזרים לבתים.

[רונית_כ*]

טלי - אני ממש אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת! ומאוד מסכימה עם הכל. יהיה נחמד לשחרר את הציפיה הזו, ולדרוש מהם לעשות גם אם זה עם רטינה.
הבעיה שלי היא שזה לא מסתדר לי עם החינוך ללא כפייה הזה, שמאוד נמשכתי אליו.
ז"א, כשאני מבקשת מהם משהו, והם עושים אותו אבל עם רטינה אז אני מרגישה שהרגע כפיתי עליהם משהו, וזה ממש צורם לי.


תמרוש - איזה כיף שאת מוצאת זמן לכתוב לי!
דווקא באותו יום אמרתי להם אח"כ בדיוק את מה שאמרת, בערב, שאם מחר אני אבקש מהם אז הם צריכים להסכים כי אחרת יקרה כמו שקרה היום שלא היה לי זמן להיות איתם, וגם התינוק לא ישן בסוף.
העניין שזה לא קורה בשוטף אלא ממש פעם ב... כי גם בדר"כ התינוק ער או ישן בשלב הזה, ויש אמא אחרת שאנחנו מתחלקות בימים אז לא יודעת אם עד הפעם הבאה זה יעבוד.

השיעורים אגב זה בכלל לא אישו - הם מכינים לגמרי לבד, אני שם כי אני רוצה לדעת מה הם לומדים, מה הם עשו היום, והרבה פעמים דרך השיעורים צפים עוד סיפורים ועוד חוויות.

האמת היא שבאותו יום גם כעסתי כי אמא שלי הייתה כאן, ואני תמיד כועסת כשהיא כאן. היא זו שישבה איתם בצהריים במקומי - וזה כבר ממש היה בלתי נסבל מבחינתי.

ולגבי הרעיון שלך.
המשימות שלהם הם כל כך פשוטות וקטנות, שגם אם הם לא יעשו אותם זה לא באמת יגרום לי לא להתפנות אליהם, לפנות מהמדיח, להוריד כביסה, לפנות צלחות מהשולחן, לרוקן קופסאות מהתיקים, לעשות מערום כיסאות, להחזיק לי את היעה, להרים אחריהם מהרצפה, לאסוף צעצועים ששחקו בהם. בימי שישי יש להם עוד משימות אבל על זה אבא שלהם אחראי - הוא כבר ממש מעביד אותם.
כל זה מוסיף לי נגיד עוד רבע שעה עבודה ליום. אולי חצי שעה ביום גדוש בפעילות.
לוקח לי הרבה יותר זמן להגיד להם לעשות את זה.
אני אומרת להם בכל זאת כי - אני ממש לא אוהבת לפנות מהמדיח - בגלל כל ההתכופפות שכרוכה בזה, ולהם זה בדיוק בגובה...
וכי חשוב לי שכן יהיו להם כל מיני הרגלים של לסדר אחריהם, בשבילם.

אז אם אני לא אזכיר להם, והם לא יעשו, אז זה לא באמת יגרום לכך שלא יהיה לי זמן בשבילם, ואני אצטרך לעשות כאילו אין לי זמן וזה נראה לי לא באמת יעבוד עליהם.

חוץ מיזה שכבר ניסיתי את זה, באותה פעם שהחלטתי שפתאום אני כן שומרת על הסדר והתפרצתי עליהם (תיארתי את זה למעלה) ואמרתי להם שלא צריך, ויותר אני לא אזכיר להם ושאני אעשה הכל אבל לא יהיה לי זמן בשבילם אז באמת באותו יום, ויום למחרת ניסיתי ליישם את זה, וכל היום הסתובבתי וסידרתי את הבלאגן האיום שהיה בבית (מאז ועד היום אני מנסה לסדר ועוד לא הגעתי לסדר כלשהו... איזה בלאגן!), היחיד שזה הפריע לו היה דווקא הקטן, האמצעי והגדול ממש מסתדרים לגמרי בלעדי. והם הראו לי את זה ובגדול, והקטן היה ממש עצוב מזה שלא יכולתי להיות איתו, והרגשתי שזה לא תורם כלום ולא פייר כלפיו, אז הפסקתי את הניסוי.

בקיצור הבעיה היא שאין באמת תוצאות לאי המעשים שלהם.
כי אם הוא לא יוריד את הכביסה, אז היא תישאר שם פשוט, בגדים לא באמת יחסרו לו - אולי אם אני לא אכבס כמה שבועות אז יגמרו לו הבגדים וגם אז מה אכפת לו ללכת עם בגדים מלוכלכים? הרי רק לי זה אכפת.
ואם הם לא יפנו מהמדיח, אז לא יהיו כלים נקיים, אבל הם מקסימום יכולים לאכול ישר מהסיר בכף, זה ממש לא משנה להם, או אולי בחד פעמי, וחוץ מזה שלא יפריע להם לאכול נגיד רק ממתקים ולא אוכל - זה שוב דברים שאני רוצה ולא הם.
האמת שאם הם לא יפנו מהמדיח - אז אבא יגיע בערב ותוך 10 דקות יגמור לנקות הכל והשיש יהיה מבריק...
ואם הם לא יאספו אחרי עצמם אז יהיה בלאגן - והוא ממש לא מפריע להם.

היום דיברנו על זה קצת לפני השינה, כי האמצעי מאוד אוהב סדר והוא מאוד שמח שאמא פתאום רוצה קצת לשמור על הסדר בבית, אז הוא העלה את הנושא, לא זוכרת איך בדיוק, עם איזו מחמאה, אז שאלתי אותם מה הם מעדיפים סדר או באלגן, הבכור אמר שלא משנה לו, האמצעי אמר שסדר (והוא באמת מסדר) והקטן אמר שבאלגן - כי אז הוא יכול לשחות בבאלגן...
לא בדיוק שיחה פרודוקטיבית, הא?

[רונית_כ*]

איזה יופי שלא הספקתן לכתוב שום דבר בנתיים!
בטח אתן ישנות.
הולכת לארגן תיקים למחר, כי לפי השעה הנוכחית אני בספק שאספיק להתעורר בזמן.
תודה על השיח הפורה הזה.

[תפילה_לאם*]

גם אין כל כך הרבה זמן כשזה לא בחופשות לנהל שיחות, הם חוזרים, שיעורים, מציפים אותי בחוויות שלושה במקביל ודרישות מהמערכת למחר או להיום, משחקים/מאפסים קצת את הבית, חברים/חוגים/טיול קצר/כל אחד מהם עסוק בענייניו בבית, ארוחת ערב ולמיטה עם סיפור ודי זהו. אז אין לי כל כך הרבה סיטואציות ליצור שיחות משותפות כאלו.
בדיוק! בדיוק!
הנה, לפני שעות ספורות כתבתי בבלוג שלי בהקשר קצת אחר: אפילו שדווקא תכננתי לדבר אתם על זה ולהביא את התשובות שלהם במערך השיקולים וההחלטות שלי. הבעיה היא שהיומיום שלי עמוס כל כך ואני מותשת כל כך, שאני לא מצליחה למצוא זמנים רגועים למין שיחה משפחתית כזאת.
בטח אתן ישנות.
מה פתאום?
ולמה את שמחה שלא הספיקו לכתוב לך? כדי לעמוד בקצב התגובות?

[רונית_כ*]

כן, ככה סיימתי להגיב על הכל, אם היו נכנסות תגובות באמצע התגובות שלי...
הקטן דווקא העיר אותי בזמן היום! מתוק! אמא - איך אני אתלבש לבד אם אין לי בגדים?

[תפילה_לאם*]

אולי מי שאין לו בגדים - לא צריך להתלבש. חוסך זמן.

[תמי*]

דף מענין ורלוונטי גם לי.
ז"א, כשאני מבקשת מהם משהו, והם עושים אותו אבל עם רטינה אז אני מרגישה שהרגע כפיתי עליהם משהו, וזה ממש צורם לי.
בעצם מה שעולה כאן זה ציפייה שהם יעשו בשמחה. זה נחמד כמובן. אבל לא תמיד ריאלי. ואז הכפייה היא יותר חריפה, כי בעצם הם מבינים שהם לא רק אמורים לבצע את המטלה אלא גם בסבר פנים יפות.
אני חושבת שכל הרעיון של חינוך ללא כפייה הוא מבלבל, והטרמינולוגיה לא מדויקת.
הייתי משנה את זה לחינוך לא כוחני או משהו כזה.
כי ביחסים בין הורים וילדים תמיד יש כפיה - עצם זה שנולד עוד תינוק במשפחה זו כפיה, כל בחירה של ההורים בדרך חיים מסוימת היא מעין כפיה.
אבל היא לא כוחנות. וזה הבדל חשוב.
אני חושבת שהורה טוב הוא מדריך שאפשר לסמוך עליו. מדריך קשוב שרגיש לילד שלו אבל גם מורה דרך לילד. ולהורות דרך זה חשוב.
את הבקשות של בשמת אני קוראת ברוח הזו - של הורות קשובה אבל גם מנהיגה. ביחסים כאלה, להורות לילד שכרגע נדרשת עזרה מסוימת (עכשיו את צריכה להוריד כביסה) - זה לא מחליש ולא מקטין. להפך, זה מלמד שגם הילד מסוגל לסייע להורה, שהכוחות שלו חיוביים.
אתמול ביקשתי מביתי להוריד כלים מהשולחן ולנקות אותו, גם את הכלים שאינם שלה.
היה ערב וכולנו היינו עייפים והיא רטנה.
ברוח הדברים כאן אמרתי לה שוב - בבקשה תבצעי, כי כולנו עייפים וכך נסיים מהר יותר עם המטבח. משפט קצר אבל חד משמעי.
היא רטנה וביצעה. כולנו קצת רטנו וביצענו - כדי לסגור את הערב.
אח"כ נכנסנו יחד למיטה והיה לי ברור שלא נשארו רגשות לא נעימים ביננו. שלמרות שאני זו שהצבתי את מסגרת ההתארגנות בערב, היה לה ברור שהמטרה משותפת, שכולנו שותפים כאן לסידור, ושגם אם אין כוח - כולנו בכל-זאת פועלים, וזה לא נורא.
רונית - כשאני קוראת אותך נדמה לי שאת מאוד מתרגשת מהתגובות של הילדים.
כאילו כל רטינה, "אוף", או כעס מצביעים על משהו לא טוב שעשית.
אבל זה לא כך.
לפעמים המציאות קצת מציקה וה"אוף" מבטא את זה (צריך לסדר את המטבח כשעייפים). זה לא את, זו המציאות. וזה בסדר שגם הילדים יחוו את התסכול הזה. זה לא פוגע בהם. זו לא כפייה כשאת לא מרככת עבורם את המפגש עם המציאות. המציאות היא שאחרי ארוחת ערב צריך לסדר את המטבח. זו המציאות של הילדים וההורים יחד. והעובדה שצריך לסדר היא לא כפייה.

[תמי*]

ויש לך רעיון איך לגרום לילד לעשות מטלה שצריך לעשות והוא לא רוצה לעשות אותה בלי לכפות את זה עליו? בלי לפגוע בו? בלי להנמיך אותו?
השיטה שלי היא לבקש שוב. בטון ברור אבל נעים. לא כועס, בלי שום תנאים או העלבות.
אני זוכרת איך למדתי את זה ביחס לילדים קטנים.
זוכרת שהסברתי לבכורה שלי, כשהיתה קטנטונת, שלא מתקרבים לחשמל. הסברתי 10 פעמים וזה לא עזר. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, שאני עושה משהו לא נכון.
והתייעצתי. איך מלמדים ילד קטן לא להתקרב לחשמל? או - לצחצח שיניים כל ערב? ובלי להתעצבן, לכעוס ולהקטין?
והתשובה הפתיעה אותי: פשוט אומרים לה ועושים את זה איתה - בנעימים אך בנחרצות, שוב ושוב ושוב. וזה עובד.
אז כך גם עם גדולים.
אצלנו מורידים נעליים בכניסה לבית ולוקחים את הנעליים לארונית.
כל פעם לפני שנכנסים הביתה אני מזכירה. עכשיו נוריד את הנעליים וניקח למקום.
כך כבר עשר שנים.
וזה עובד לא רע.
לא תמיד זה מתבצע בצורה מלאה (לפעמים מורידים ואיזו נעל נשכחת) - אז אני מחליטה אם להחזיר בעצמי או להגיד להחזיר.
הקיצור - שיטת הפנייה הנעימה שמתבצעת כמיליון פעמים היא לדעתי השיטה המנצחת.
ובאותם רגעים שאין כוח לחזור בפעם המיליון - מבינים ומוותרים.

[טלי_ב*]

טלי - אני ממש אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת!

תודה! [-:
_הבעיה שלי היא שזה לא מסתדר לי עם החינוך ללא כפייה הזה, שמאוד נמשכתי אליו.
ז"א, כשאני מבקשת מהם משהו, והם עושים אותו אבל עם רטינה אז אני מרגישה שהרגע כפיתי עליהם משהו, וזה ממש צורם לי._

נשמע לי שהם יודעים גם לסרב לבצע, חד וחלק, כשהם לגמרי לא רוצים, לא? אני חושבת שאם ביקשת (ואפילו אם ביקשת פעמיים) והם החליטו לעשות, אז זו לא כפייה. נראה לי שתמי הצליחה לנסח יותר טוב:
לפעמים המציאות קצת מציקה וה"אוף" מבטא את זה (צריך לסדר את המטבח כשעייפים). זה לא את, זו המציאות.
זה בהנחה שהם מסכימים שצריך לסדר את המטבח, או לפחות מסכימים לעשות זה. על המקרים שבהם הם מסרבים, כמו שאמרתי אין לי לצערי רעיונות...

לגבי חינוך ללא כפייה, כמו שאני מבינה את הקונספט, הרעיון הוא שכשעולה קונפליקט בין הורים לילד צריך (כדאי?) לפתור אותו באופן שמקובל על כולם ("מקובל על X", לא "גורם ל X לקפוץ עד השמיים משמחה"). והכולם הזה כולל את ההורים. לכן, אם מציק לך לפנות את הכלים, והילדים לא רוצים לפנות, זה לא פיתרון טוב שאת תפני. זה לדעתי המסר שחשוב להעביר. כלומר מצד אחד - הרצונות והצרכים שלהם כן חשובים ולכן לא יכפו עליהם לוותר עליהם לפי רצונם המוחלט של ההורים. אבל כן יש להם אחריות להשתתף במציאת פיתרון שמקובל על כולם, או לפחות להשתתף בביצוע פיתרון כזה. חלקם בסיפור לא נגמר בזה שהם לא רוצים לעשות משהו, גם אם הסיפור לא ייגמר בזה שהם יעשו אותו.
אני לא זוכרת אם זו הגישה בדף של חינוך ללא כפייה, אבל זו בכולופן הגישה שלי...

וגם לי - נדמה לי שאת מאוד מתרגשת מהתגובות של הילדים.
ואולי זה עובר גם אליהם ומעצים את משקלם של כל מיני קשיים קטנים. למשל, אם ילד מתבאס לנעול שוב אחרי שהוריד, אפשר לדעתי גם לא לדבר על זה, ופשוט לומר משהו קליל וחיובי כמו "נו, יאללה, זה לא כזה נורא". אני מקווה שאני יוצאת עם איזו גישה נורא קשוחה כלפי ילדים, אני בכלל לא כזו. לא אומרת לעשות את זה כשיש בעיה של ממש, רגשות שבאמת צריכים עיבוד וכו'. פשוט הבאסה שבלנעול נעליים לא נראית לי כמו שכדאי להתעכב עליו יותר מדי.
זה כמו אבן קטנטונת שנכנסת לסנדל, והכי טוב להעיף אותה תוך כדי הליכה ולא להתיישב בצד, להוריד סנדלים, לנער ולחפש (זה משהו שבן הזוג לימד אותי, במובן המילולי והפילוסופי כאחד (-: ).

האמת היא שבאותו יום גם כעסתי כי אמא שלי הייתה כאן, ואני תמיד כועסת כשהיא כאן. היא



אז בכל פעם שהמציאות טופחת על פני, ומשהו כזה קורה, זה מרגיז אותי קצת

התמונה שציירת בתיאור הגישה החינוכית שלך היא כל כך אידילית, (גם אני הייתי חותמת עליה בכיף) שהמציאות בטח טופחת על פנייך כל יום, לפחות כמה פעמים. אם כל פעם כזאת את מתרגזת, אפילו קצת, זה שוחק בטירוף. כל יום כל יום עוד ועוד אכזבות. מי לא היה מתפרץ ככה?

_אז אני מרגישה באותם רגעים כמו ילד קטן שאמרו לו לא! לא תקבל! אתה לא בסדר משהו כזה. ישר מתעצבנת. קולטת את זה על עצמי.
אז היום אני כבר הרבה יותר יודעת לשים את המחשבות האלו בצד ולהגיד לעצמי - זה מה יש, זאת המציאות, אז רצית, אז מה? תרגיעי בבקשה._

שמת לב שזה לא כאילו אמרו לך "לא! לא תקבל!" אלא שאת ממש בעצמך אומרת את זה לעצמך - "זה מה יש, זאת המציאות, אז רצית, אז מה?" ?
אני בעד להנמיך ציפיות והכול, אבל זה ניסוח ממש אכזרי. ככה היית מגיבה לאחד הילדים שלך אם הוא היה מתאכזב ממשהו?
מה עם להגיד לעצמך משהו כמו "זה לא בדיוק כמו שרציתי, אבל קרו היום גם דברים טובים, כמו... ובעצם יש גם צדדים חיוביים ל..." נגיד, אם הילדים מעדיפים לעשות אחר כשאת תכננת להפנק איתם בסלון, אז לפחות כיף להם והם מרוצים, וגם זה טוב. וגם, נראה לי שבמקום לחשוב "אז רצית, אז מה", עדיף לנסות לתת לדברים צורה יותר קרובה למה שרצית, ולהאמין שהעשייה שלך מקדמת את הדברים, ושמחר יהיה יותר טוב. למשל, אם הם מתעצבנים שהם לא מצליחים להעתיק ציור בדיוק, ואת מציעה להם לצייר בלי להעתיק, ואומרת שלדעתך זה יותר כיף / נכון / ראוי להערכה (לא יודעת מה מבחינתך נכון פה), אז את מרוצה מעצמך על אמהותך הטובה, גם אם הם לא רצים לעשות את זה בדיוק באותה שנייה. כי הרי המסר מחלחל בסוף. אז אולי המציאות היא לא בדיוק כמו שרצית, אבל לפחות את אמא כמו שרצית. וזה משהו להיות מרוצה ממנו!

(אופס, קיבלתי מחמאה על הכתיבה וישר שפכתי טונות של מלל... נו טוב, כבר כתבתי אז אני שולחת)

[לי_אורה*]

הגישה שלי היא לתת להם כמה שיותר חום ואהבה, לחבק ולנשק ולהקשיב ולהיות שם בשבילם, להשקיע בהם בדברים הקטנים והכיפים לדוגמא בארוחות לבית הספר, בהפתעות משמחות פה ושם, בטיולים יד ביד, או טיולי אופניים. הגישה שלי היא שיהיה אוכל טעים וכיפי
את רוצה דברים באמת מאוד מאוד יפים עבורם.
אבל
אבל מה עם מה שהם רוצים עבור עצמם ובכלל?

אם נגיד תכננתי עכשיו לשבת להתפנק איתם בנחת בסלון, אבל בראש שלהם בכלל לשחק משהו אחר אחד עם השני, או אם פינקתי אותם במשהו כיפי לבית הספר ומסתבר שהם החליפו את זה בסוכריות עם חבר אחר... אז אני מרגישה באותם רגעים כמו ילד קטן שאמרו לו לא! לא תקבל! אתה לא בסדר משהו כזה. ישר מתעצבנת. קולטת את זה על עצמי.

• את רוצה לעשות להם טוב, ומתכננת לשבת ביחד בסלון ולפנק אותם - אבל הם רוצים לשחק זה עם זה.
• את הכנת להם אוכל טעים - והם החליפו אותו עבור סוכריות

וכן שאר הדוגמאות.
אפשר למצות אותן להיגד אחד:
את רוצה לעשות להם ועבורם את הכי טוב לדעתך ואת באמת משקיעה מעל ומעבר עבורם - אבל הם רוצים טוב אחר! לפעמים הם לא רוצים את כל הטוב שאת כל כך טרחת להכין עבורם. הם מעדיפים משהו אחר.
א. את עושה מעל ומעבר
ב. אם הם לא רוצים את זה - את נעלבת וכועסת. את מתאפקת ומתאפקת עד שזה מתפרץ
ג. הצעה: נסי להבין שיש סוגים שונים של טוב ושל כיף. לא בהכרח מה שאת חושבת שזה טוב וכיף - זה נכון גם עבור הבנים בכל רגע נתון. לפעמים הם חושבים שזה טוב וכיף ולפעמים הם מעדיפים: לשחק זה עם זה, לאכול סוכריות וללכת לבקר חברים. הרצונות שלהם אינם רצונות שליליים!!! זה שאחים רוצים לשחק זה עם זה זה כמובן לא משהו שלילי! אבל את רצית לשחק איתם בסלון... ואת נעלבת שהם מעדיפים לשחק זה עם זה! או לאכול סוכריות במקום מה שאת טרחת והכנת להם.

הצעות:
א. לשאול אותם מה בא להם לעשות. אולי ברגע מסוים לא בא להם לשבת בסלון ולהתפנק? והרי את רוצה לכבד אותם ולא לכפות עליהם ולאפשר להם להתבטא וכו'. נסי להעמיד את עצמך במקומם: הם רואים שאימא נעלבת מזה שהם רוצים לשחק זה עם זה!!! תארי לעצמך איך זה מרגיש להם!
ב. לעשות פחות!!!!!!!!!! לא חייבים להכין אוכל מושקע לביה"ס. לפעמים רוצים סנדוויץ' עם ממרח שוקולד או עם גבינה צהובה או כל מאכל שלוקח שנייה להכין. ואז אם הם יחליפו - גם תעלבי פחות...

(ובכלל, מה זה כל הקטע של הלהיעלב כל הזמן מהילדים - ועוד על בחירה שלהם כגון לשחק זה עם זה... איזה בזבוז אנרגיה... זה מכניס דינמיקה כל כך לא חיובית למשפחה)

[לי_אורה*]

_למה עברת לנושא אחר?
הוא העביר לנושא אחר, הנושא של השיחה היה הדדיות, והוא העביר את השיחה לנושא של תלונה פרטית שלו. לזה התכוונתי._
הנושא של השיחה שאת קבעת היה הדדיות (וכבר כתבתי לך שמה שהסברת להם כהדדיות אינו בהכרח כך, אבל לא זו הפואנטה עכשיו).
אבל הילד רצה לדבר על משהו אחר!
למה רק את יכולה לקבוע מה נושא השיחה ביניכם? את מציגה זאת כך: אני רציתי לדבר על X והוא, במקום להקשיב לי ולעשות מה שאני אומרת - העביר את השיחה - אבל הוא לא העביר את השיחה, משום שזו לא הייתה שיחה. זה היה את מדברת.... נושא השיחה שאת ניהלת וקבעת היה הדדיות, אבל אפילו באותה שיחה לא איפשרת לילד לדבר על מה שהוא רצה! איפה ההדדיות?

את לא רוצה דיאלוג? את בעצם ניהלת מונולוג (לא הדדי) ורצית שהם יקשיבו ויסכימו איתך... בדיאלוג, גם לזולת יש זכות לדבר על מה שחשוב לו. זה א"ב בתקשורת ובהדדיות.

[לי_אורה*]

ניסיתי להתקשר כבר ל5 ואף אחד לא רוצה,
למה את לוקחת אחריות גם על חיי החברה שלו? הוא יכול לשאול חברים בגן או הוא יכול להתקשר אליהם בעצמו. הנה דוגמה למשהו שאת יכולה להוריד מעל עצמך: להתקשר ולהזמין אליו חברים.

[בשמת_א*]

איזה כיף, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים (-:

קודם כל תודה לתמי ולטלי שממש חסכו לי לכתוב תשובות בדיוק כשאני כל כך עייפה...
ושנית אני גם מסכימה בהרבה דברים עם מה שכתבה לי אורה אבל אין לי כוח לציין אותם, רק אתייחס לדבר אחד:

_הנושא של השיחה שאת קבעת היה הדדיות (וכבר כתבתי לך שמה שהסברת להם כהדדיות אינו בהכרח כך, אבל לא זו הפואנטה עכשיו).
אבל הילד רצה לדבר על משהו אחר!_
אז אם שאלת אותי, איך אני עושה את זה.
השיחות עם הילדים יכולות להיות ממש קצרצרות.
הן מתרחשות לאו דווקא כשמפנים זמן לשבת לשיחה... חחח ממש לא. זה תוך כדי החיים: כשהלכנו לספרייה להחזיר ספרים, כשביקשתי ממנו לבוא לקראתי כשאני חוזרת מהסופר כדי לעזור לי לסחוב את הסלים, כשהסעתי אותם לאיזה מקום, כשלקחתי אותו להסתפר (4 דקות נסיעה לכל כיוון, ועוד חמש דקות תימרוני חניה P-: ). במצבים כאלה.
אני מנצלת כל מיני דברים שהילד (לדוגמא) מעלה, כדי להגיד משהו. זו יכולה להיות הערה ממש קצרצרה.
בעוד שבוע או שבועיים או מחר או חודש אני אגיד משהו מזוית אחרת.
לפעמים נדבר על זה יותר. לפעמים זה יתקשר לנושאים אחרים. לפעמים זה יואר תוך כדי שיחה על משחק המחשב האהוב עליו. ממש אין חוקים. צריך פה לזרום.
צריך גמישות.
צריך הקשבה.
אנחנו מדברים על כל דבר שבעולם, וכל דבר יכול להתקשר לכל דבר. זה לא שהחלטתי שתהיה שיחה על הנושא "הדדיות", רשמתי אותו בסדר היום, ועכשיו אנחנו צריכים לדבר על הדדיות ולא לסטות מהנושא.

מה שכן, יש דברים שאם אני שמה לב שצריך לדסקס אותם, אני רושמת לעצמי בראש הערה לסדר היום: "להתייחס לנושא X ולהעביר את הערכים שלי בצורה ברורה" וכשזה בוער בי, אני אנצל כל הזדמנות להתייחס לזה, רצוי בצורה קצרצרה, לא "חופרת", בהערה, בצורה שגורמת להם לתובנות כלשהן, אבל בלי הטפה או ביקורת כי אז כל מה שאמרתי יימחק מייד מהזיכרון.

לא יודעת אם הסברתי מספיק, אבל מקווה שזו נקודת התחלה טובה.

[אישה_במסע*]

רונית

פתחתי טאב עם העמוד הזה בחמישי בערב. עכשיו מוצאי שבת ועדיין לא עניתי, אבל חשוב לי לענות. זו גם הסיבה שאני נכסת לדף הזה גם באמצע השבוע.

את בהחלט נקראת כזאת, אבל למדתי כבר להכיר אותך ככה, ובהחלט בין התקפה להתקפה יש מחשבה יצירתית ומאוד מעניינת, שאני חושבת שכולנו יכולים ללמוד ממנה, אז שווה לקרוא...

תודה על המחמאות. רק אגיד שוב שאין לי שום דבר נגדך. אומנם אני מבקרת חלק ממעשייך אולם אני בטוחה שכמות הדברים החיוביים שאת עושה גדולה בהרבה מכמות הדברים השליליים. ולדעתי את אחת האמהות היותר טובות שנתקלתי בהם, משום שאת מחפשת להשתפר ומוכנה להתאמץ בשביל זה. וזה נדיר. זה מאוד נדיר בחברה שלנו. על כל אלף זוגות הורים שמוכנים למות למען ילדיהם, אני לא בטוחה שיימצא ולו זוג אחד שמוכן להתאמץ ולנסות ולהשתנות בשביל הילדים. ולעמוד בפתיחות מול כמות כזו של דעות שונות ושל ביקורת כמו שיש בבאופן, בלי להיסגר ולהתגונן אוטומטית - זה עוד יותר נדיר, וראוי להערכה.
זה כדי לאזן, ולנסות להבהיר, שלמרות שבהחלט יש לי ביקורת על חלק ממעשייך, הערכתי אותך כאדם היא גבוהה, ולדעתי את דוגמא ראויה לחיקוי. שבע פעמים יפול צדיק וקם, וצדיק יקרא לא מפני שלא נפל - שהרי כולנו בני אדם, ולכל אחת מאיתנו יש את הנפילות שלה. אלא משום שהוא נפל שבע פעמים, ומשום שלא קלה הייתה דרכו, ולמרות זאת - הלך בה, לכן יקרא צדיק. ועל כך שאת אוזרת כוחות וממשיכה לנסות להשתפר, את ראויה, בעיני, להיקרא צדיקה.

זה היה החלק החשוב ביותר במה שרציתי לכתוב. השאר יחכה לאחר כך, ואולי בינתיים, כמו שכבר קרה לא פעם ולא פעמיים, נשים אחרות פה תרשומנה את מה שאני התכוונתי לרשום.

[תפילה_לאם*]

איזה יופי כתבת, אישה.
כשרונית תיכנס, תצפה לה הפתעה מחממת לב.

[רונית_כ*]

אולי מי שאין לו בגדים - לא צריך להתלבש. חוסך זמן


תמי -
כשאני קוראת אותך נדמה לי שאת מאוד מתרגשת מהתגובות של הילדים
ממש כך. לפעמים כשהם מקטרים ואני לא פנויה כרגע פיזית/רגשית ללכת לחבק ולהכיל, אני ממש מרגישה איך אני נאטמת לילד לרגע, כאילו כדי לא לשמוע את התלונה, ולפעמים גם זה מביא אותי לכעס. אני מודעת לזה שזה בעייתי, ודי מכריחה את עצמי לא להגיב לכל תלונה בדרמה רגשית, ומצד שני גם לא לכעוס אלא פשוט להבין מה הבעיה ולנסות לעזור או לכוון לפתרון.

הקיצור - שיטת הפנייה הנעימה שמתבצעת כמיליון פעמים היא לדעתי השיטה המנצחת.
וואוו! איך להמשיך בנעימות בפעם המליון? זה קשה!

טלי -
אם ילד מתבאס לנעול שוב אחרי שהוריד, אפשר לדעתי גם לא לדבר על זה, ופשוט לומר משהו קליל וחיובי כמו "נו, יאללה, זה לא כזה נורא"
את זה האבא עושה זה דווקא מפריע לי, אני מנסה להבין את התלונה, לכבד אותה. שוב, לא תמיד, עם הקטן בעיקר אני משתדלת לא להגיב ככה לכל דבר, כי אני מרגישה שהוא צריך באמת שילמדו אותו לא להתלונן על הכל. לבעלי מפריע איך שאני מגיבה כי הוא טוען שהם הפכו לבכיינים על כל דבר בגללי. אני חושבת שכששנינו באיזור הם יודעים למי לגשת - לאבא אם הם רוצים שמישהו יעזור להם להתמודד ולהמשיך הלאה, ולאמא אם הם רוצים לשבת לבכות...

זה לא בדיוק כמו שרציתי, אבל קרו היום גם דברים טובים, כמו... ובעצם יש גם צדדים חיוביים ל..."
רעיון טוב. אנסה לעשות את זה.

נו טוב, כבר כתבתי אז אני שולחת
מזל ששלחת...

בשמת
לא יודעת אם הסברתי מספיק, אבל מקווה שזו נקודת התחלה טובה
אני יכולה לנסות את זה, אם יהיה לך זמן אשמח לדוגמאות חיות מהשטח. תודה!

שכמות הדברים החיוביים שאת עושה גדולה בהרבה מכמות הדברים השליליים
אני מקווה, יש ימים שאני ממש לא בטוחה...

ולעמוד בפתיחות מול כמות כזו של דעות שונות ושל ביקורת כמו שיש בבאופן, בלי להיסגר ולהתגונן אוטומטית
לא כל כך בקלות, יש פעמים שאני קוראת נבהלת, סוגרת ומבטיחה לעצמי לא לכתוב כאן יותר לעולם, ואז מתבשלת אם האיכסה כמה ימים לפני שמעיזה שוב להיכנס ולהגיב.

תצפה לה הפתעה מחממת לב
אכן מחממת לב. תודה אישה.

[לי_אורה*]

אישה במסע - כל מילה!

[רונית_כ*]

חינוך זה לא מתכון לעוגה
וואוו! איזה דף, תודה על ההפנייה אליו.
שמה כאן לעצמי את הקישור כי כל מילה שם חקוקה בסלע.
גם רלוונטי לדעתי לגדולים יותר ולא רק לפעוטות.

[טלי_ב*]

ולעמוד בפתיחות מול כמות כזו של דעות שונות ושל ביקורת כמו שיש בבאופן, בלי להיסגר ולהתגונן אוטומטית - זה עוד יותר נדיר, וראוי להערכה.

מצטרפת.

יש פעמים שאני קוראת נבהלת, סוגרת ומבטיחה לעצמי לא לכתוב כאן יותר לעולם

מקווה שלא תחליטי יום אחד לעמוד בהבטחה (-:

[רונית_כ*]

חוזרת עם משהו לא כל כך קשור אבל בדיעבד משפיע
התינוק כבר בן 8 חודשים, והוא משתנה פתאום, בעיקר בסוגיית השינה.
הוא פחות נרדם בקלות.
בוכה במנשא ומתנער ממנו.
לא נרדם בהנקה.
והוא ממש עייף - מקטר, משפשף עיניים, רוצה ידיים.
אני מרגישה כאילו לא מבינה אותו יותר.
הוא התחיל לזחול ולעתי בגלל זה קשה לו להרדם.
זה מתסכל אותי - כי כזכור אני צריכה שהכל ילך לפי התוכנית.
התסכול יוצא על הגדולים אם הם באזור.

זה מפריע לי עם הגדולים גם כי אני מוצאת את עצמי מתעסקת יותר בלהרדים.

מישהי זוכרת את הגיל הזה?
רעיונות.
בזה הרגע התעורר אחרי הרדמת בוקר על המנשא דקה שינה התעוררות הנקה - ועדיין לא נרדם.

[תפילה_לאם*]

אין לי רעיונות מיוחדים חוץ מלהסביר לגדולים את הקושי שלך ולנסות לשלב את הקטנטן בסדר היום כשהוא ער.
אני מתארת לעצמי, שקשה לך לשים לב מתי הוא מפגין סימני עייפות ונפתח חלון ההזדמנויות להרדמה ואז לנצל את החלון, כי אולי באותו הזמן את צריכה להקדיש עוד כמה דקות למשהו אחר.

מה שרציתי לכתוב לך הוא שקניתי את המשחק שהמלצת עליו - "האי האבוד".
רק לאחר הקנייה קלטתי שלפי הכתוב עליו הוא מיועד מגיל 10 ומעלה. אצלכם משחקים בו גם צעירים יותר?
בכל אופן, ראיתי שההוראות מורכבות, ולכן בינתיים הצפנתי אותו בארון שלי, עד שאתפנה להבין מה קורה שם ואז אחשוף אותו בפני הילדים.
שוב תודה על ההמלצה!

[לי_אורה*]

_רוצה ידיים.
אני מרגישה כאילו לא מבינה אותו יותר._
למה את מרגישה שאת לא מבינה אותו? את מבינה שהוא רוצה ידיים אז תני לו ידיים.
חומר למחשבה: אז את מרגישה שזו האחריות שלך אם התינוק נרדם או לא, האם נרדם מהר או לא? ואם הוא נרדם פחות מהר ממה שאת חושבת "שצריך" - זה סימן שאת אימא לא טובה?
התינוק משתנה. זה ברור. הוא גדל וגדל ברוך ה'. הרי שעות העירות שלו ילכו ויגדלו. זה טבעי. לא אמור להלחיץ...

[רונית_כ*]

תפילה לאם - כן, כולם משחקים, גם הקטנים. תנסי פעם אחת ותביני ההוראות הופכות אותו למסובך, נראה לי שהגדולים/ות שלך יבינו אותו ברגע
זוכרת שלב כזה אצל ילדיך?

[לי_אורה*]

לגדל ילדים בלי להרדים

[תפילה_לאם*]

זוכרת שלב כזה אצל ילדיך?
מצלצל לי מוכר, אבל מעורפל משהו... דברי אתי עוד שנה בעז"ה.
נראה לי שהדרך הנכונה היא לשים לב מתי הזמן המדויק שהוא עייף, אבל לא עייף מדי, רק שקשה מאוד גם לשים לב לזה וגם להתפנות לזה.
שהשלב הזה יעבור בקלות.

[טלי_ב*]

טוב, אצלי השלב הזה לא רחוק בכלל.
כמו שאני רואה את זה, הם הרי לא יירדמו בהנקה או במנשא לנצח. מתישהו זה מפסיק, וכנראה שהגעת לשם
מבחינתי זה התחלה של המסע לכיוון הירדמות לבד, אם כי בקצב שבו אנחנו מתקדמים אני מעריכה שזה תהליך של שנתיים-שלוש.
הגיוני שעד שתבססו דרכים חדשות לעזור לו להירדם, הוא יהיה עייף. זו גם תקופה של התפתחות מואצת ולדעתי יש להם דברים שדחוף להם לעשות יותר מלישון, וגם זה חלק מהעניין.

[אינדי_אנית*]

גם אנחנו קנינו ואוהבים מאוד את האי הנעלם.
משחקים בו בת 8 ובן 5.5 וגם בת השלוש מצטרפת.
ובאמת זה לא כל כך מסובך להבנה, צריך פשוט להתחיל...

[תפילה_לאם*]

צריך פשוט להתחיל...
לפעמים לוקח לי זמן להתניע.

[רונית_כ*]

תשאירי את זה לילדים...

טלי - תודה. הירדמות לבד - נראה לי מופרך כרגע, באמת בעוד שנתיים, וצריכה למצוא זמן ל - לגדל ילדים בלי להרדים .
גם כל כך נעים לי שהוא נרדם עלי...
שיתפתי את הבכור בהתמודות החדשה עם התינוק והוא אומר לי - מה את רוצה? הוא גדל!

[תפילה_לאם*]

שיתפתי את הבכור בהתמודות החדשה עם התינוק והוא אומר לי - מה את רוצה? הוא גדל!
חמוד!

[טלי_ב*]

_הירדמות לבד - נראה לי מופרך כרגע, באמת בעוד שנתיים, וצריכה למצוא זמן ל - לגדל ילדים בלי להרדים .
גם כל כך נעים לי שהוא נרדם עלי..._

טוב, יש סוף סוף כמה רגעים להבהיר יותר טוב למה התכוונתי.
גם לי היה ממש כיף שהוא נרדם עליי, כל עוד הוא נרדם בהנקה, או יחסית מהר.
ברגע שהוא הפסיק להרדם בהנקה, ההרדמות נהיו קצת מייגעות. ואז השתפרו, ואז שוב היו מייגעות, ושוב השתפרו וחוזר חלילה.
אז בתוך כל התהליך הזה (כמה מייגע לעומת הרדמה בהנקה) אני מעודדת את עצמי במחשבה שזה לא סתם קושי, זה קושי שמוביל לאנשהו וזה קושי הכרחי של התבגרות. וזה בסדר אם זה ייקח שנים.
(שיהיה ברור, הקושי שאני מדברת עליו הוא שלי, לא שלו. אני מרדימה בצורה שנעימה לו מאוד, אני חושבת)

[תמרוש_רוש]

_הוא פחות נרדם בקלות.
בוכה במנשא ומתנער ממנו.
לא נרדם בהנקה.
והוא ממש עייף - מקטר, משפשף עיניים, רוצה ידיים.
אני מרגישה כאילו לא מבינה אותו יותר.
הוא התחיל לזחול ולעתי בגלל זה קשה לו להרדם._
נשמע מאוד דומה לתינוק שלי, בימים אלה.
הוא עסוק יותר, מעורב יותר בעולם, מוסח יותר ממה שקורה סביבו - אז הוא כבר לא נרדם בשלב של עייפות קלה-בינונית.
זה בסדר. הוא עייף, ומותר לו להיות עייף ועדיין לרצות להישאר ער. תני לו להיות עייף, ולהירדם יותר מאוחר, בשלב של עייפות יותר גדולה.
יכול להיות שמתקרב השלב שבו הוא לא יוכל יותר להירדם במנשא, אלא רק במיטה ובשקט-יחסי (כלומר, בלי אחים גדולים שקופצים סביבו). ואז... את פשוט תשני את השגרה שלך כך שתתאים למצב החדש. תני לעצמך זמן
ומסכימה עם מה ש לי אורה כתבה.

(משהו שהאיר את עיני לאחרונה, קראתי כתבה של אשה אחת שגרה בקהילה נידחת שמורכבת בעיקר מילידים אוסטרליים. היא כתבה שכל נושא השינה אצלם נתפס אחרת לגמרי מאשר האם האנגלו-אוסטרלי הממוצעת (שמנסה, במשפט אחד, לגרום תינוק לישון באופן ובתזמון שנראים לה סבירים). אצלם, היא כותבת, התינוקות והילדים פשוט ערים וערניים, עד שהם נרדמים. אף אחד לא טורח "להרדים" אותם. בתפיסה שלהם, אם תינוק ער ורוצה להיות ער, אין שום סיבה לנסות להרדים אותו. ורואים אצלם הרבה את המצב של ילד שהיה לפני דקה ערני ועסוק במשהו, ופתאום את רואה אותו שוכב על השטיח, באמצע הבלגן המשפחתי, וישן. וכולם ממשיכים בחייהם ובעיסוקיהם, לידו, סביבו ופחות-או-יותר מעליו. חומר למחשבה...)

[תפילה_לאם*]

ופתאום את רואה אותו שוכב על השטיח, באמצע הבלגן המשפחתי, וישן.
אבל איך זה מסתדר עם
הוא לא יוכל יותר להירדם במנשא, אלא רק במיטה ובשקט-יחסי (כלומר, בלי אחים גדולים שקופצים סביבו). ?
גם אני לא צריכה שירדימו אותי, אבל יהיה לי קשה להירדם באור וברעש, אלא אם כן אהיה עייפה מאוד מאוד מאוד. האם תינוק מסוגל באופן טבעי להירדם בכל תנאי סביבתי אם הוא עייף דיו?

[תמרוש_רוש]

לפעמים כשהם מקטרים ואני לא פנויה כרגע פיזית/רגשית ללכת לחבק ולהכיל, אני ממש מרגישה איך אני נאטמת לילד לרגע, כאילו כדי לא לשמוע את התלונה, ולפעמים גם זה מביא אותי לכעס. אני מודעת לזה שזה בעייתי, ודי מכריחה את עצמי לא להגיב לכל תלונה בדרמה רגשית, ומצד שני גם לא לכעוס אלא פשוט להבין מה הבעיה ולנסות לעזור או לכוון לפתרון.
את יודעת, לפעמים קיטור הוא באמת סתם קיטור... כמו שתמי כתבה. ואין צורך (וגם די מעמיס על המערכת האמהית" להכיל את כל הפיצ'יפעקס האלה של אי שביעות רצון.
אני חושבת על הבן שלי (בן חמש וחצי). יש לו קטעים שלכל דבר שלא מוצא חן בעיניו הוא מגיב ב"אווווו" בנימת תלונה מאוד ברורה. אם הייתי מנסה להכיל את כל אלה, ולהתייחס אל כל אחד מהם כאל בעיה-שדורשת-פתרון או ניחום או אמפתיה, הייתי נשחקת נורא מהר!!
מצד שני, גם להתעלם ולהיאטם אני לא רוצה... אז הרבה פעמים כשהוא אומר "אוף!!" התגובה שלי היא "נכון!!" בטון, שהלוואי והייתי יכולה להעביר דרך האינטרנט... טון שלדעתי מתמזגים בו הרבה החלטיות ביחד עם אישור של הרגש שלו. משהו בסגנון "נכון, אתה לא מרוצה ואני יכולה להבין למה, ובכל זאת אין לי שום כוונה או יכולת לשנות את המצב למענך. זה מה שיש, תחיה עם זה".
מניסיון, למדתי שככל שה"נכון" שלי הוא החלטי ועליז יותר, הילד הרבה יותר בקלות עובר לתגובת "נו, טוב", משלים עם המצב ועובר הלאה ברוח טובה. בשעה שאם אני מהססת, הוא ימשיך להיות מסכן ולנסות להפיק מזה משהו - לשנות את דעתי או עמדתי בנושא.

[רונית_כ*]

הי,
טלי - אני מסכימה, הופך להיות מייגע. הוא לא נרדם בהנקה כבר די מזמן, אבל המנשא תוך כדי פעילות שוטפת עם קצת נדנוד - עבד.
היום זה דורש יותר זמן ובשקט, צריכהלהיות לבד במקום שקט ולא בחוץ. או לדבר רצוף בקול מונוטוני. ולעיתים יותר נדנוד. לפעמים הוא בוכה לשנייה וזה אומר לנדנד יותר חזק ולהגיד אהאה לרגע ואז הוא נרדם מיד.
אני חושבת שיש שלב כזה שהוא היה עייף, אבל כמו שאמרה תפילה לאם, בגלל שהייתי עסוקה בבית/בגדולים - לא ניגשתי מייד להרים אותו, ואז הוא נהיה מאוד עייף, ודווקא אז קשה יותר להרדים אותו.

[תמי*]

תמרוש
התגובה שלך לקיטור נשמעת ככ נכונה.
זה מזכיר לי את מה שגורדון ניופלד כותב על לעזור לילד לקבל מצבים של futility, מצבים שאי אפשר לשנות אותם וצריך פשוט לקבלם כמו שהם ולעבור הלאה. הוא מדבר על החשיבות לסייע לילד (בתגובות שלנו) לעבור מהטרוניה הכועסת אל הצער ואז אל קבלת המצב ומעבר לו.
ה"נכון!!" שלך נשמע לי בדיוק כזה, והנה הוא מצליח להעביר את הילד שלך ל "נו, טוב".

[רונית_כ*]

תמרוש -
יכול להיות שמתקרב השלב שבו הוא לא יוכל יותר להירדם במנשא,
מקווה שלא יקרה אף פעם!

ובשקט-יחסי (כלומר, בלי אחים גדולים שקופצים סביבו).
לזה כבר הגענו


את פשוט תשני את השגרה שלך כך שתתאים למצב החדש.
עשיתי את זה, אני פשוט נמצאת לידם עד שאני מרגישה שהוא מנומנם ואז נכנסת לחדר שקט וחשוך קצת כדי לסיים את ההרדמה.
הבעיה שלפעמים זה לוקח זמן, ולפעמים בסוף הוא בכלל לא נרדם, ולפעמים הוא מתעורר אחרי שנייה ואלו הדברים שמרגיזים.


אף אחד לא טורח "להרדים" אותם.
אבל מה שקורה אצלינו זה שהוא מתחיל לקטר, ואז לבכות (קרה שהייתי בשירותים נגיד והוא היה ליד אבא שלא הרים אותו, אז אני יודעת מה קורה אם לא מרימים), ואם אני לא מרדימה כשהוא מבקש (וזה קרה כשהייתי באמצע שיחה או משהו או הרדמה של הילדים) אז הוא מגיע לבכי כבר על הידיים. הוא לא פשוט שם ראש ליד התפוח אדמה ששיחק איתו והולך לישון, אלא מחפש אותי ובוכה. ולהתעלם מזה ולתת לו להירדם לבד על הריצפה לא מסתדר לי.


האם תינוק מסוגל באופן טבעי להירדם בכל תנאי סביבתי אם הוא עייף דיו?
התינוק שלי נרדם יופי בהמון רעש - חתונות וכאלה. אבל ברעש שהוא לא עקבי הוא לא נרדם, הגדולים כן יכולים לשים ראש על הספה/רצפה באמצע כל הבלאגן של יום שישי נגיד ולהרדם. מה שכן הם הרבה פעמים בוכים לפני שהם נרדמים ככה, ואני מזהה שזה בכי של עייפות ואין לי איך ממש לעזור חוץ מלעזוב אותם לנפשם - אבל הם גדולים, אני לא יכולה לדמיין כזה מצב עם תינוק.

ולהתייחס אל כל אחד מהם כאל בעיה-שדורשת-פתרון או ניחום או אמפתיה, הייתי נשחקת נורא מהר!!
זה מה שקורה לי...

שהלוואי והייתי יכולה להעביר דרך האינטרנט...
באמת הלוואי! אולי תקליטי את עצמך ותעלי הקלטה לרשת?

החלטי ועליז
גם נכון גם החלטי וגם עליז וזה כשהוא מקטר? וואוו, חייבת לפצח את זה!

_זה מזכיר לי את מה שגורדון ניופלד כותב על לעזור לילד לקבל מצבים של futility, מצבים שאי אפשר לשנות אותם וצריך פשוט לקבלם כמו שהם ולעבור הלאה. הוא מדבר על החשיבות לסייע לילד (בתגובות שלנו) לעבור מהטרוניה הכועסת אל הצער ואז אל קבלת המצב ומעבר לו.
ה"נכון!!" שלך נשמע לי בדיוק כזה, והנה הוא מצליח להעביר את הילד שלך ל "נו, טוב"._
כל כך נכון תמי! וזה בדיוק מה שלא הצלחתי לעשות אף פעם מתוך התורה של גורדון ניופלד, למרות שלהרצאה הזו הקשבתי כל כך הרבה פעמים. אני להפך - גורמת להם או להתעצבן או להתבוסס בצער ולהעמיק אותו.

[רונית_כ*]

היום אגב ניסיתי להרדים אותו במיטה, פחחח... הצחקתי אותו, הוא מייד גילה שהוא יכול להיעמד שם חופשי ולהתבונן על העולם מ"גבוה", הוא גילה שיש מראה באיזור, והוא לא גילה שום רצון לשים ראש ולהתחיל הירדמות. אחרי כמה דקות כאלו (ברור שכבר ניצלתי לצלם אותו מיליון פעם!) פשוט שמתי אותו במנשא ואחרי דקה הוא ישן עמוק ועבר למיטה.
זה לא מטריד אותי כן, אני יודעת שכולם ישנים בסוף במיטה בכיף, יש לי בכל זאת 3 מעליו.
זה פשוט פעם ראשונה שזה באמת מפריע לי שלהרדים אותם זה משהו שצורך זמן, אין לי סבלנות יותר להשקעת הזמן הזו.

[תמרוש_רוש]

אין צורך להקליט

גם נכון גם החלטי וגם עליז וזה כשהוא מקטר? וואוו, חייבת לפצח את זה!
אה, זה קל
תתחילי עם אלמנט אחד כל פעם.
נניח, ערב אחד אחרי שכולם הלכו לישון, או בוקר אחרי שרובם הלכו לביה"ס, ויש לך חמש דקות לאקספרימנטים.
"אווווווף!"
"נכון"
נסי לדמיין לעצמך את ה"אוף", באותו טון שמגרד לך את קצות העצבים, ואז תגידי "נכון". איך שיוצא לך באותחו רגע.
ואז תגידי עוד "נכון", ועוד "נכון". ועוד אחד.
בקול רם (כן! מי נמצא שם שיחשוב שאת מוזרה? שיקפצו כולם) ובכל מיני טונים.
ותקשיבי לעצמך כשאת אומרת את זה, ותטעמי את הקונוטציות על הלשון, ותגידי לעצמך כל מיני דברים כמו, הממממ, זה מזמין עוד התבכיינות, זה אולי קצת תוקפני מדי, זה בכלל לא רע, אולי עם עוד טיפונת פפריקה וקצת פחות שמיר... זה נחמד, הוא מדגיש את האלמנט העליז-לא-אכפתי, זה קצת יותר רציני ומהורהר...
וכמו בבישול, אין טון אחד נכון ואין טעם אחד אולטימטיבי. יש גוונים שונים שמתאימים, וחלקם יתאימו יותר למצבי רוח מסוימים וחלקם לקיטורים אחרים וחלקם לשעות מסוימות של היום... והמטרה שלך זה להנסות בהם ולהתבחבש ולהתגבש על הטונים שמתאימים ביותר לך, לילדים ולחיים שלכם ביחד.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בקשר לשינה של תינוקות: אצלי ואצל עוד כמה אימהות (!) שמנו לב שכשיש להם קפיצה מוטורית (זחילה, ישיבה, עמידה..) ו/או קוגניטיבית (ראשית דיבור, קפיצה רגשית...) זה מתבטא בקושי בהרדמות/ שינה קלה. תחשבי על זה: מיצור סטטי ליצור זוחל, כל הפרספקטיבה על היקום/ ההוויה משתנה. יש הרבה לעבד....
אצלי כרגע היא עסוקה בפחדים, כעס ופיתוח תפיסת זמן (דיבור בעבר-הווה-עתיד, הבנה של עכשיו/ אחכ). הגילויים החדשים הרגשיים האלה מופיעים בחלימה ומעירים אותה מהאינטנסיביות שלהם....

[רונית_כ*]

אני נמצאת כמה ימים בהתלבטות.
ז"א, אני מחזיקה בדיעה משלי אבל בעלי חושב אחרת, זה כבר כמה זמן, ועכשיו גם המטפלת שלי הצטרפה לדעתו פתאום.
רציתי להתייעץ גם איתכן/ם.

אני כבר כמה שנים נמצאת בתהליך של שינוי, כלומר, אני מנסה לשנות את עצמי, את דרך ההתנהלות שלי מול הילדים בעיקר, אבל לא רק,
גם את דרך ההתנהלות שלי מול מבוגרים אחרים, גם מול בעלי. גם מול עצמי.
את רוב השינויים אני עושה על פי ספרות שקראתי או מה שרשום באתר הזה, חלק ע"פ בקשות של בעלי.
הבעיה היא שבכל פעם שהאני הקודם, או אולי ראשוני, או אולי מקורי שלי יוצא לפעולה, ודוחק הצידה את השינויים, אני רואה בזה בעיה, משהו שאני צריכה לעבוד עליו.
קיוויתי לקבל את העזרה הזו גם מהמטפלת לדוגמא.

מה שהיא אומרת הוא שאני צריכה לנסות להבין למה אני מרגישה שאני לא בסדר (כי צרחתי על הילדים שלי, כאילו דה?), למה אני מרגישה שאני צריכה להשתנות,
שאני צריכה לנסות לרדת לשורש הקול בתוכי שעומד לידי ואומר לי כל הזמן - את לא בסדר, את לא בסדר.
בעלי לא בדיוק מנסח את כך, הוא הרי לא פסיכולוג, אבל הוא גם לא מבין למה אני מנסה להשתנות כל הזמן - אז התפרצת על הילדים, אז מה? אז הם נעלבו אז מה? ככה את וזהו.
הוא בכלל לא מבין למה אני צריכה ללכת לטיפול, מה רע לי בחיים.

אז מה אתן חושבות -
צריך לקבל את עצמך כמו שאתה או שצריך להשתפר ולהשתנות כי כמו שאתה לא טוב לילדים ולאנשים שמסביבך?

[אישה_במסע*]

גם וגם. צריך לקבל את עצמך כמו שאת, ולקבל את זה שהשינוי הוא חלק ממך.

אני משתנה. תנועה היא חלק ממני, ושאיפה לטוב היא חלק ממני. חלק הרבה יותר מהותי מדעה כלשהי או תבנית התנהגות כלשהי.

אני מסכימה עם המטפלת בכך שכדאי לך להבין למה את מרגישה לא בסדר. שינויים מתוך קבלה עצמית נחמדים יותר וקלים יותר.
אני מאוד לא מסכימה עם בעלך. מבחינתי זה שקול ל"אז גנבת מהמכולת, אז מה? אז הם נעלבו אז מה? ככה את וזהו".
ובאופן כללי אני לא מסכימה עם גישות של שואפות לשיפור עצמי, אם זה עבודת המידות, או למידת מיומנויות חדשות.

כדאי לקבל את עצמי כמו שאני, ומתוך זה לשפר ולהשתנות, לא כי אני לא טובה לילדים שאין לי ולאנשים שמסביבי, אלא כי אני רוצה להתקרב לאידיאלים שלי.

[תפילה_לאם*]

הקול בתוכי שעומד לידי ואומר לי כל הזמן - את לא בסדר, את לא בסדר.

אולי זה המשפט המרכזי בדברייך.
אם יש קול שאומר לך כל הזמן שאת לא בסדר ושאת צריכה להשתנות, זה נשמע כמו קול לא הגיוני, שראוי לחקור למה הוא מגיע.
אם את שואפת להשתנות בנקודות מסוימות, מוגדרות ומנומקות - אז כאילו דה?_ ואין מה לחפור עמוק או להישאר ב _ככה את וזהו.

[רונית_כ*]

שינויים מתוך קבלה עצמית נחמדים יותר וקלים יותר
למה הכוונה? נניח לצורך העניין שכשהילדים לא עושים משהו שביקשתי אני מתרגזת ומדברת אליהם לא יפה.
אז לדעתי זה לא תקין, ואני צריכה ללמוד את הדרך לא להתרגז בגלל כאלו דברים, ואיך כן להגיב.
אז איך במצב כזה אפשר לקבל את עצמך?


ובאופן כללי אני לא מסכימה עם גישות של שואפות לשיפור עצמי, אם זה עבודת המידות, או למידת מיומנויות חדשות.
התכוונת ללא מסכימה או שהלא נכנס לך בטעות?


אלא כי אני רוצה להתקרב לאידיאלים שלי
ואם האידאלים שלי הם בנוגע לאיך מדברים עם ילדים? אז זה קשור לכך שאני מלכתחילה לא מתנהגת כמו שהייתי רוצה, אז זה בעצם לבקר את עצמי לא?


אם יש קול שאומר לך כל הזמן שאת לא בסדר ושאת צריכה להשתנות, זה נשמע כמו קול לא הגיוני, שראוי לחקור למה הוא מגיע.
המטפלת חושבת שיש כזה קול, סתם כי תיארתי לה פעם שהכנתי עוגיות עם אחד הילדים והוא ערבב את הקמח עם אבקת האפייה והקמח התפזר קצת על השיש, אז במקום להגיד לו שיש מטלית או להתעלם הערתי לו במן אוף כזה.
ועשיתי את זה כי אני צריכה שהכל יהיה לפי התוכנית שהגדרתי, כלומר מושלם. וזו תכונה שאני חושבת שצריכה לעבור שינוי אצלי.
אז זה גרם לה לחשוב שיש לי מן קול כזה שאומר לי - נזפת בילד שלך ללא סיבה - את לא בסדר.
אני לא חושבת שיש קול כזה.

[תפילה_לאם*]

אני לא חושבת שיש קול כזה.
אוקיי. את היודעת.
ואם כך - זה נכון ויפה בעיניי לשים לב למה שנראה לך טעון שיפור ולנסות לשפר את זה, כמובן מתוך הבנה שהשינוי צריך להיות הדרגתי, שלא הכול בר-שינוי, שעצם הרצון שלך להשתנות הוא כבר ציון דרך חיובי וכן הלאה.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רואה את זה כך- בשביל לערוך שינוניים בכל תחום, צריך להתחיל מ״מה באמת יש מולי״. מנקודה של בהירות.
אני מכירה על עצמי שה״אני נוראית/ לא בסדר״ לפעמים מייצר דחף לפעולה לא נכונה, ממניעים לא נכונים. לפעמים זו אמירה שמסתירה לי ומקהה. דוגמה ממצב הפוך: אם בריב עם מישהו, בעלי נניח... הוא אומר שהוא ״לא בסדר״ זה לא תמיד מייצר פתח לשיחה או לתיקון. כלומר, גם ״הודאה במצב״ לא תמיד מקדמת.
בלי שיפוט, אפשר להגיע למורכבות יותר ״אמיתית״ של סיטואציות- אם אני עצבנית ולא בסדר, אני אנסה להיות לא עצבנית פעם הבאה ואקח את כל השינוי עלי פנימה. אם אני עצבנית וזהו, יש יותר סיכוי שאבדוק לעומק מה גרם לי להתנהגות הזו ברגע הזה בלי להתעסק גם במטען עמום של היותי כזו או אחרת. הורדת השיפוטיות ״מנקה את השטח״.
וזה תרגיל טוב בכלל- גם לגבי שיח עם אחר- וקשה ליישם.

[אישה_במסע*]

_שינויים מתוך קבלה עצמית נחמדים יותר וקלים יותר
למה הכוונה? נניח לצורך העניין שכשהילדים לא עושים משהו שביקשתי אני מתרגזת ומדברת אליהם לא יפה.
אז לדעתי זה לא תקין, ואני צריכה ללמוד את הדרך לא להתרגז בגלל כאלו דברים, ואיך כן להגיב.
אז איך במצב כזה אפשר לקבל את עצמך?_

כרגע אני לא יודעת אלגברה ליניארית. אני שואפת ללמוד אלגברה ליניארית <בסמסטר הקיץ הקרוב>. אני לא חושבת שיש משהו לא בסדר בידע המתמטי הנוכחי שלי. הוא לא גורר חוסר קבלה עצמית.

אני לא בטוחה שזו דוגמא טובה, כי אין לי שום בעיה להשוותא ת מעשיי לאידיאל המוסרי שלי ולבקר אותם. אל הביקורת נותרת רציאונלית, היא לא גוררת שום תחושות של אי קבלה עצמית.
עירית לוי מדברת על זה בהרבה דפים, ומתארת את הגישה בפירוט.

ו באופן כללי אני לא מסכימה עם גישות של שואפות לשיפור עצמי, אם זה עבודת המידות, או למידת מיומנויות חדשות.
התכוונת ללא מסכימה או שהלא נכנס לך בטעות?_

זה היה אמור להיות - אני לא מסכימה עם גישות שלא שואפות לשיפור עצמי. אני מאוד מאמינה בשיפור עצמי ולמידה מתמדת.

_אלא כי אני רוצה להתקרב לאידיאלים שלי
ואם האידאלים שלי הם בנוגע לאיך מדברים עם ילדים? אז זה קשור לכך שאני מלכתחילה לא מתנהגת כמו שהייתי רוצה, אז זה בעצם לבקר את עצמי לא?_

באיזה מובן ביקורת? אני מניחה שאם יצא לך לבדוק איזה תרגיל במתמטיקה זה לא יעורר מעורבות רגשית, לא על באמת יהיה אכפת לך אם התרגיל הוא נכון או לא. סתם מטלה לא מעניינת במיוחד שבכלל לא ברור למה הבאתי לך עכשיו.
אפשר רציאונלית להבין שאת טועה ולכוון למטרה מסויימת, בלי להרגיש שאת לא בסדר. הביקורת נשארת ברובד הרציאונלי ולא מגיעה לצד הנפשי.

_אם יש קול שאומר לך כל הזמן שאת לא בסדר ושאת צריכה להשתנות, זה נשמע כמו קול לא הגיוני, שראוי לחקור למה הוא מגיע.
המטפלת חושבת שיש כזה קול, סתם כי תיארתי לה פעם שהכנתי עוגיות עם אחד הילדים והוא ערבב את הקמח עם אבקת האפייה והקמח התפזר קצת על השיש, אז במקום להגיד לו שיש מטלית או להתעלם הערתי לו במן אוף כזה.
ועשיתי את זה כי אני צריכה שהכל יהיה לפי התוכנית שהגדרתי, כלומר מושלם. וזו תכונה שאני חושבת שצריכה לעבור שינוי אצלי.
אז זה גרם לה לחשוב שיש לי מן קול כזה שאומר לי - נזפת בילד שלך ללא סיבה - את לא בסדר.
אני לא חושבת שיש קול כזה._

אממ, אני לא חושבת שיש קול כזה, אבל אני חושבת שהגישה שאת מתארת היא בערך שקולה לקול הזה. לפחות מבחינתי היא נראית כזו.

[רונית_כ*]

רקמה - בהחלט קשה ליישם, אבל בהחלט חומר למחשבה.

אישה - נדמה לי שהבנתי. עוד חומר למחשבה...

תודה!