בלוג רוצה ילד שלישי

אנונימי

בלוג שנפתח לפני שנה בתקוה גדולה והמון אופטימיות, והיום מגיע לסיומו עם הרבה עצב וכאב, והמון המון דמעות. האם הייתי מתחילה את הדרך הזו לו ידעתי שזה יהיה הסיום? לא יודעת. פעמים רבות בחיינו אנו מתחילים דברים בלי שום מושג לאן הרוח תישא אותנו. לפעמים יש לנו הפתעות טובות בדרך הרבה מאוד פעמים אנחנו נופלים רק כדי לקום פצועים וחבולים ולנסות לאסוף את הרסיסים של מה שנשאר.
זהו הסיפור של חלום שנופץ, של תקוה שנגוזה, של אכזבה.

אני מתחילה את הבלוג הזה 7 חודשים לפני הזמן. הרצון לילד שלישי מתבשל בי כבר כמה זמן, עכשיו זה אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי. בנוסף לעוד הרבה דברים אחרים שצריכים להעסיק אותי הרבה יותר כמו עבודה, ולימודים ושני בני הגדולים.
אני מרגישה שאני צריכה לפרוק את הרגשות שהעניין הזה מעורר בי וכך אולי להתפנות ממנו, לפחות בעניין הנפשי.
שני בני הגדולים נוצרו במבחנה, עובדת מעבדה מנוסה החדירה עם פיפטה את הזרע של בנזוגי לתוך היצית וכך נוצרו עוברים, שלא יכלו להיווצר בשום דרך אחרת. כבר שמעתי אנשים (כאלו שמעולם לא נתקלו בבעיה להיכנס להריון וכאלו שמאמינים שהכול צריך להיות באופן טבעי) שאמרו שאם הטבע לא מאפשר להיכנס להריון אז לא צריך להתערב לו.
אני רואה את שני בני וחושבת שבלעדי הטכנולוגיה הזו הם לא היו, ואיזה הפסד זה היה לעולם...
הקטן שלי בן שנתיים ואני מרגישה שכל גופי כמה לילד נוסף (ועדיף בכול זאת ילדה). וזה לא שאני מתגעגעת לחוויה של הטיפולים, וגם לא ממש להריון ובטח שלא ללידה. אבל התחושה הזו של תינוק קטן שמתרפק עליך, יונק ממך, גדל באיטיות ולומד כל יום דברים חדשים. הראשוניות הזו, ההתחלה הזו, זה משהו שאי אפשר שלא לרצות שוב.
בנזוגי בנתיים לא ממש מוכן לשמוע, ומה לעשות בלעדיו אני לא יכולה לעשות את זה. הקטן עדיין מתעורר בלילות, עם הגדול אנחנו מתמודדים כל הזמן עם קשיים, אני מבינה אותו. אבל הכמיהה הזו לא פוסקת.
אמא שלי מפחדת נורא, היא מפחדת שמשהו יקרה לי, היא נורא רוצה עוד נכד, אבל חושבת שאני אולי greedy מידי.
מספר סיבות שלא לעשות טיפולים:

זה מסוכן, ואם יקרה לי משהו? האם הסיכוי להשאיר שני ילדים בלי אמא שווה עוד ילד?
זה דורש הגדלת הכנסה , וזה לא משהו שנראה באופק הקרוב.
זה מסובך עם העבודה שלי, וזה עלול לעורר התנגדות ואנטגוניזם
השניים שלי עוד קטנים, זה לא הוגן לקחת מהקטן את המקום שלו כל כך מהר...

מספר סיבות כן לעשות טיפולים:

אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה
אני כבר בת 35, אין לי הרבה מידי זמן
שני ילדים זה לא מספיק! בטח שלא במדינה שלנו
דווקא מבחינת העבודה , להיכנס להריון בנובמבר יוצא יותר מוצלח

בנתיים הכול זה תיכנונים אצלי בראש, וכמו שאתם יודעים החיים זה מה שקורה לנו כשאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות (ג'ון לנון).

איזה סבך של רגשות.
אני ממש לא רוצה להפריע בדיאלוג שלך עם עצמך (שהרי זהו, אחרי הכל, בלוג). בכל אופן - אילו לבעלך לא היתה זכות הצבעה בנידון, האם זה היה משנה את מערך השיקולים?

בשבוע האחרון אני לא מרגישה טוב, אין לי תיאבון , אני מרגישה חולשה, למרות שאני בחופש (או אולי בגלל זה...). ביומיים האחרונים יש לי כאבי בטן עזים, כמו כאבי מחזור, אלא שהמחזור שלי צריך להגיע רק בעוד שבוע...
מיד עלתה במחשבתי "אולי קרה נס, אולי אני בהריון, הכי לא בזמן שרק אפשר, הכי לא מתאים, אבל אולי..." אפילו בנזוגי נראה קצת מתרגש, הוא היה בטוח שאני כן ואפילו לא נראה היה שהוא כועס, או עצוב או מאוכזב. הוא נסע לקנות בדיקה ביתית שיצאה כמובן שלילית. לא התאכזבתי, כמו שאמרתי, בזה הרגע זה ממש לא מתאים, אני רוצה את זה רק בנובמבר, אבל אם זה יגיע ככה פתאום באופן טבעי, אני אהיה כ"כ מאושרת.
כמובן שלבנזוגי יש ידיעה מוחלטת שאין שום שימוש באמצעי מניעה, מאחר ואני יודעת מתי הביוץ שלי מתרחש הרי שניתן היה לספור ימים ולהימנע, אבל גם זה לא נעשה.
אני מניחה שאם הוא היה נחרץ בדעתו נגד ילד נוסף , הוא היה דורש שנשמור בדרך כלשהיא. אני חושבת שגם הוא מוטרד מהסיכונים, וגם לא רוצה לעבור את זה שוב.
דרך אגב עם הילד השני, אני לקחתי יוזמה ועשיתי את הטיפול כמעט לגמרי לבד, (למעט תרומתו ההכרחית) והיום הוא מודה לי.

לא קיבלתי מחזור. לא עשיתי בדיקה נוספת, אבל התחושות המוזרות עברו וגם הכאבים. מה זה אומר? העתיד יאמר. אני לא ממש רוצה להיות בהריון עכשיו, למרות שאהיה מאושרת אם זה יקרה באופן טבעי ולא אצטרך טיפולים. בנזוגי צוחק עלי שבטיפול הבא יהיו לנו תאומים בנים, טוב לפחות הוא מדבר על הטיפול הבא כמשהו שיקרה ולא שולל אותו בתוקף, גם זו התקדמות...
קבעתי תור לרופא נשים, אני רוצה להתחיל את הבירוקרטיה הכרוכה בעיניין כדי שכשנחליט לעשות את זה הכול יהי מוכן. אני ידועת שהמדינה לא מממנת טיפולי לילד שלישי, אבל יש לי מכבי מגן והם אמורים להשתתף בעניין, אני צריכה לברר את כל הדברים האלו.
מצחיק כמה סידורים צריך לעשות כדי להביא עוד ילד לעולם, כשמרבית האנשים פשוט עושים סקס טוב וזהו. אבל מצד שני, כשניסינו להיכנס להריון לפני הטיפולים, הסקס כבר הפך להיות ממש לא טוב! היום אנחנו צוחקים שאיזה מזל שאצלנו לא צריך סקס בשביל הריון, כל אלמנט הלחץ יורד, וחזרנו לחיים נורמליים, פחות או יותר.
אתמול עשינו יומולדת לבכור, הסתכלתי על שני הבנים המקסימים שלי וחשבתי לעצמי, עוד אחד/אחת כזה... רק עוד אחד.
אבל אני מניחה שילד נוסף במשפחה משנה לגמרי את האיזון בתוכה, אני לא יודעת מה יהיו ההשפעות על שניהם, גם זה פקטור שצריך להיכנס למערכת השיקולים.

רק רוצה להגיד לך, שילד שלישי הוא ילד נפלא כל-כך שלא תזכרי בכלל שהתלבטת האם להביאו לעולם. ושיהיה בהצלחה.

טוב אז אני לא בהריון, ולא אני לא מאוכזבת, הרי באמת לא רציתי עכשיו. אבל כן יש לי צביטה קטנה, אני לא באמת איבדתי תקוה שפעם זה כן יקרה באופן טבעי.
לא ממש בא לי להיכנס לקטע של טיפולים מההתחלה...
כל הסיפורים על כל אלו שלא יכלו להיכנס להריון וניסו וניסו עם המון טיפולים שלא הצליחו ואז פתאום זה קרה, זה נכון בכלל???

סוף סוף אני מרגישה טוב יותר (פיזית), נגמרו הכאבים העזים האלו, ונגמרה תחושת האיכס. עכשיו כשאני יודעת שאני לא בהריון, אני שוב רגועה. זה מצחיק אני קיוותי לא להיות בהריון רק כדי שלא יתקלקלו לי התכניות. אבל מי בכלל מבטיח לי שמה שאני מתכננת באמת יקרה?
אני משוכנעת בתוך תוכי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להחיט סופית, לשכנע את הבנזוג וללכת לטיפול והופ - יש הריון. אני אפילו לא מתכננת לקחת קצת זמן קודם (לפני הזמן המתוכנן) להתחיל לנסות.
מי מבטיח לי שיהיה לי את המזל של הפעם שעברה? מי מבטיח לי ששוב אקלט על הטיפול הראשון? אז התחלתי הרבה לפני שבאמת רציתי, ולתדהמתי מיד זה עבד, אז משום מה אני משוכנעת שזה יקרה גם הפעם.
לא, אני לא אתחיל יותר מוקדם! במקסימום ההריון יתאחר קצת, מכול הבחינות זה עדיף.
עכשיו כשחששתי שאני בהריון, כל הזמן חשבתי על הקטן, הרי הוא כבר לא יהיה ה"קטן" יותר, הוא יהיה ה"אמצעי". (אני זוכרת איך תמיד שאלו אותי על האחים שלי, "איזה אח ה"בינוני" או ה"קטן"?" ואני תמיד הקפדתי לומר, ה"אמצעי" כי הוא בכלל לא בינוני. ) וזה קצת חבל לי, כי הוא באמת קטן...
אני קוראת את מה שאני כותבת ובכלל לא מבינה את עצמי, זו הסיבה שאני כותבת את הכול, אולי אני אצליח בסוף להבין את עצמי?

במקסימום ההריון יתאחר קצת,
יו ואם הוא יתאחר הרבה??

,

כל הסיפורים על כל אלו שלא יכלו להיכנס להריון וניסו וניסו עם המון טיפולים שלא הצליחו ואז פתאום זה קרה, זה נכון בכלל???
אני לא יודעת אם זה מעודד אותך או לא, אבל אני מכירה זוג כזה. שיהיה בהצלחה.

שלב אחד עברנו, אמא שלי שינתה גישה, היא מפנטזת עכשיו על עוד נכד ונראה לי שהיא שמה את הסכנות קצת בצד. היא אפילו הציעה עזרה כספית (כי בטוח זה יעלה המון כסף). טוב אז משוכה אחת מאחורי, נקווה שגם את השאר נעבור בקלות...

אתמול דיברנו על הנוש. ואמרתי לו שבביקור הבא שלי אצל הרופא אני מתכוונת להעלות את הנושא ולהתחיל את החלק הבירוקרטי. הוא התנהג כאילו עד עכשיו הוא לא חשב שאני באמת מתכוונת לכך.
דיברנו על היתרונות וגם על החסרונות - בעיקר העייפות והקושי שהדבר יפיל על הילדים. אבל בסופו של דבר הוא אמר "כנראה שאת צודקת"
עד לבנה הונחה בבניין

פגשתי אתמול חברה שכעת בהריון עם הילד השני. הראשון הלך לה בקלות. ואח"כ אחרי שנתיים של נסיונות התברר שהחצוצרות שלה נסתמו אחרי הילדה הראשונה (היתה לה שאריות שליה ברחם), בסופו של דבר הם הגיעו ל IVF וכעת היא בהריון.
היא לא מתכוונת לחכות ומיד לאחר הלידה להתחיל לנסות להיכנס שוב להריון. סיפרתי לה על המחשבות שלי. היא הסתכלה עלי במבט של "עוד אחת שנפלה על הראש" ואמרה לי שהיא לא חושבת שהיא תעשה שוב IVF אם היא לא תצליח באופן טבעי. במקסימום יהיו לי שני ילדים, זה מספיק - היא אמרה.
טוב, אצלנו זה אף פעם לא היה טבעי, אז אולי המצב הוא שונה. אבל האם באמת זה נראה כל כך מופרע להסכים להיכנס שוב לטיפולים, רעלים שמוזרקים לגוף, פרוצדורות בהרדמה (אני בכוונה מקצינה) כדי לקבל בסוף מתנה נפלאה ?

היום דיברתי על הילדים הנפלאים שלי.
זו תקופה קצת קשה בשבילי, יש לי עוד מעט בחינה קשה. אנשים אחרים במצבי עזבו את הבית לחודש כדי ללמוד. אני מנסה איכשהו לתזז בים עבודה לימודים וילדים, וזה לא קל.
אבל דיברתי על הילדים המקסימים והנפלאים שלי, שהם המתנה הכי גדולה שמישהו יכול היה לתת לי. השאלה הראשונה שהיא שאלה היתה "ונו, מה עם עוד אחד..." צביטה, צביטה, צביטה.

רופא נשים.
אם יש משהו שאני שונאת זה ללכת לרופא נשים, הוא יכול להיותנחמד, אבל הוא תמיד יודע שיש עוד 20 שמחכות מעבר לדלת, הוא לא ממש מקשיב, הוא לא ממש נותן לדבר. נו תגידי מה הבעיה ונמשיך הלאה. ואני רציתי קצת להתלבט, לדעת שבאמת הכול בסדר אצלי, שאני יכולה להמשיך ולחשוב על הכיוון, הרי בסך הכול זה לא משהו כזה טריוויאלי, IVF, זה נשמע קצר ופשטני, אבל בעצם זה זה תהליך ארוך וכואב, ממש לא טבעי. המון הורמונים וזריקות וזה לא עושה נזק לגוף?
כשדיברתי על הכאבים החזקים שיש לי, הוא אמר שדווקא הריון זה לא רעיון כשזה רע, נו שוין, גם זה לטובה.
עכשיו אצטרך להחליט מתי ולגלגל את הגלגל.

אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה

אין דבר העומד בפני הרצון. נכון? כל העניינים מסביב יסתדרו ברגע שתתני לרצון להפוך ליצירה. מכל הלב. עם כל ההתכווננות.
ככה לפחות, נראה לי.

תקופה קשה עוברת עלינו. אני לומדת כל יום 12 שעות, חוזרת מאוחר, האחריות על הילדים עברה אליו. לעומת זאת יובלי הפסיק לאכול בלילות וזה כבר שיפור במצב. כל זמן שישנים בלילה אז אפשר לעבור את הימים.
בנזוגי לא מוכן לשמוע על עוד ילד:
מה שוב לקום בלילות? אפילו שאת מניקה ואני לא חייב לקום, אני בכל זאת מתעורר...
לא מוכן לעוד ילד ושוב יפול עלי להיות עם שלשה לבד למשך שעות...
אני פשוט לקחתי יוזמה והודעתי לו שבנובמר אני מתחילה טיפולים. יש לו 5 חודשים להתרגל לרעיון.
מי יודע, אולי הוא כבר יתחיל בעצמו לצפות????

מדהים מה שאפשר לעשות כשמתחילים לדבר על דברים מספיק מוקדם.
עכשיו זה כבר ברור לכולם שבנובמבר מתחילים לנסות, ההשגה היחידה של הבנןזוג היא שהוא בטוח שיהיו תאומים בנים. אפילו איתי רוצה תינוק (יותר נכון תינוק ותינוקת). רק יובלי ממשיך לומר בעקשנות "לא אוצה" כששואלים אותו, אבל אם תופסים אותו ברצף של תשובות "כן" הוא יענה כן גם על זה...

אני כבר כל כך מחכה, שפשוט אין לי סבלנות.
אני קוראת את סיפורי הלידה באתר ומפנטזת לי, אולי גם אני אלד בבית? (מנוגד לכל מה שדמיינתי אי פעם וגם לאופי ההיסטרי שלי)
אני יודעת בוודאות שכל מה שאני קוראת כאן ישנה הכול גם מבחינת ההריון, הלידה וגם הלאה. התחלתי לפנטז על לגדל אותו/ה בלי חיתולים, הנקה זה ברור, אבל אולי הפעם נצליח למשוך יותר מתשעה חודשים?
אני כל כך מתרגשת רק מעצם הרעיון...
לפני שבועיים היינו בספושבוע בצפון, יומיים היינו עם הילדים ואז בלילה האחרון השארנו אותם לכייף עם הסבאים בקיבוץ ונסענו ללילה אחד בשביל עצמנו. בבוקר אכלנו ארוחת בוקר והיתה שם תינוקת של זוג שהתארח במקום, הזוג ישן ובעלת המקום שמרה על התינוקת בשבילם, הילדה הזו פשוט "התלבשה" עלי ולא רצתה לרדת לי מהידיים, היא היתה כזו מתוקה, וכלכך היה לה טוב עלי (מיד ביצבצו רגשות האשמה שהילדים שלי רחוקים...), אבל היה לי כל כך כיף להחזיק אותה, לנשום את הריח התינוקי שלה, ללטף אותה. נזכרתי ברכות הזו של תינוק, משהו שאי אפשר לתאר, ואי אפשר להחזיר...
אתמול בשיחה עם אמא שלי אמרתי לה, שאין מה לעשות, אין זמן אחר ללדת ילדים. אני כבר בת 35 ובנזוגי בן 39, עד מתי נחכה???
אני מקוה שזה ילך בקלות, כמו בפעם הקודמת, טיפול אחד וגמרנו, אני כל כך מקוה שזה יעבור בשלום...
חבל שאת הכניסה להריון אי אפשר לעשות באופן טבעי...

שליחה על ידי יעל* » 29 יוני 2004, 09:53

אמא נוגי, מחזיקה לך אצבעות.

<אני אמא של אנ"נ >

כל הסיפורים על כל אלו שלא יכלו להיכנס להריון וניסו וניסו עם המון טיפולים שלא הצליחו ואז פתאום זה קרה, זה נכון בכלל???
כן! אני מאמינה בזה. יש לי חברה טובה שההריון הראשון לרח כמה שנים ושפע זריקות, וההריון השני הגיע בטבעיות מיד אחרי שהתפטרה מעבודה שהיה לה שם רע.

שיהיה בהצלחה ובקלות

זהו דף בלוג

קשה להכנס להיריון כשנמצאים בלחץ עבודה/לימודים.
הרפיה, תזונה, הליכה.
ביצה כל יומיים וגבינה לבנה.
סלט כל יום.

וואו בהצלחה,
אני ממש לא יכולה לחשוב על זה.
כשחברה שלי היתה בהריון שלישי היו לי מדי פעם חלומות בלילות אבל כשהתעוררתי בבוקר זה נראה היה לי כמו סיוט!
אני מאמינה שילד שלישי אם בכלל, יהיה לנו כשהקטנה תיכנס לכתה א' והגדולה לכתה ב'.
כרגע גם כלכלית זה לא מתאים.(כרגע הגדולה עולה לגן חובה והקטנה לטרום-חובה).
אבל מקווה שילך לך הקלות.

חברה טובה נכשלה החודש בטיפול.
דווקא מכיוון שיש לה ילד אחד שנוצר באופן טבעי, ושהבעיה שלה מכאנית לחלוטין (או לפחות כך חשבנו), היתה לי אופטימיות רבה לגבי הצלחת הטיפול אצלה. היא מטופלת אצל אותו רופא שאני טופלתי בעבר, גם זה היה (לפחות לדעתי) פקטור לטובתה. ובכול זאת הטיפול נכשל.
הזמן מתקרב, את הטפסים של קופת חולים כבר לקחתי. את התור לרופא אקבע לתחילת ספטמבר, דוווקא עכשיו אני מלאת חששות.
היום בצהרים הסתכלתי על שני בני ואישי, כולנו יושבים סביב שולחן האוכל, וחשבתי לי שיש לי משפחה מקסימה ובעצם היא יכולה גם להשאר כך וזה לא יהיה נורא. אז למה אני מרגישה שאם זה לא יצליח אתמוטט?
מאז שהחלטתי אני כל הזמן מסתכלת על משפחות של שלשה ילדים, בעיקר על הילד האמצעי, האם הוא נראה מסכן? האם נראה שקשה לו יותר? אין לי ספק שהקטן שלי יעבור משבר, ברור לי שעצמת המשבר תלויה בידיים שלנו, אני רק לא יודעת איך לעשות זאת כך שהוא לא יפגע.
אם יש משהו שאני לא רוצה שיקרה זו תסמונת ילד הסנדוויץ', מה עושים כדי למנוע את זה?
תשמעו אותי , מדברת כאילו אני כבר בהריון...

שיש לי משפחה מקסימה ובעצם היא יכולה גם להשאר כך וזה לא יהיה נורא. אז למה אני מרגישה שאם זה לא יצליח אתמוטט?
יש סוג כזה של אנשים שתמיד שואפים ליותר. aiming high.
נראה לי שבתוך תוכך את כל הזמן "טוחנת"" מחשבות, טוחנת ומתכננת. הכל מתוכנן. עד כדי כך שאפילו ההריונות לא מצליחים להיות ספונטניים. הם חייבים להיות מדוייקים בתזמונם. דיוק של ICSI אִיכְסִי...
אני יודעת שלא אופייני לי לדבר ככה.
אני גם זוכרת מה שאמרת לי לגבי ההפריות שלך.
סתם חשבתי לשקף לך מה שהרגשתי מקריאת מה שכתבת (ותמחקי אם זה יותר מדי לך. no hard feelings).

זו הפעם הראשונה שנתקלתי בבלוג הזה.
קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף וקיבלתי תמונה של אישה מאד מחושבת, מאד מתוכננת, שמפלסת את דרכה בעולם בסבלנות ובנחישות לעבר כל מטרה.
אני משוכנעת שזו תכונה חשובה בקריירה שבחרת לך.
אבל אולי לפעמים תכונה זו משתלטת גם על מקומות שאסור לה להיות בהם?
מתפשטת ושולחת זרועות למחוזות לא לה?

ניסית פעם to let go?

היום היה סיפור קצר במוסף הארץ, שבו האמא מכנה את הילד השני מבין שלושה "הילד המרכזי". אהבתי.

היום היה סיפור קצר במוסף הארץ, שבו האמא מכנה את הילד השני מבין שלושה "הילד המרכזי". אהבתי
זה מזכיר לי, אני עצמי ילדת "סנדוויץ'" ואני זוכרת שתמיד כששאלו את אמא שלי : "אה, זאת הבינונית שלך?"
אמא שלי הייתה אומרת, "האמצעית, לא הבינונית. אצלנו אין בינוניים...".

כן, גם אני תמיד קורית לאחי האמצעי "אמצעי" ולא בינוני, ותמיד מרגיז אותי שמתבטאים כך, עדיין הוא ילד עם תסמונת סנדוויץ' קלאסית.

שרון:
חשבתי הרבה על דברייך, ואת צודקת. אני לא מסוגלת to let go. בזמן הנסיונות להיכנס להריון , כשעדיין לא מצאו שום דבר והרופאים חשבו שהכול זה לחץ ניסיתי הרבה מאוד להשתחרר זה לא ממש הלך. זו היתה תקופה מאוד קשה בחיי , איבדתי את אבי ודודי תוך חצי שנה, הייתי מגוייסת כולי להחזקת המשפחה שלי ביחד, עם אמא מרוסקת וסבא וסבתא שאיבדו את שני ילדיהם היחידים כמעט בבת אחת. והבשורה על מחלתו של דודי לסבאים כמובן נפלה עלי. זו היתה תקופה של חצי שנה שבה הפסקתי לגמרי עם הטיפולים ואמרתי לרופא שלי שכרגע אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. אחרי כן נוסף מימד של לחץ נוסף, כולם הסתכלו עלי בתור הנכדה הבכירה והנשואה היחידה כזו שתפקידה להביא "אושר" למשפחה.
כל יום הסתכלו עלי כעל מי שעומדת להביא את הבשורה, מימד הלחץ הזה היה בלתי נסבל, ברמה כזו שהרופא אמר לי, "בואי נעשה IVF, כי כרגע בדרך אחרת זה לא ילך..."
למזלי הסכמתי, כי רק ב IVF גילינו שבעצם לא נוצרים אצלנו עוברים, רק בטיפולים הבאים בהם בוצע ICSI נוצרו מספר עוברים מעשרות הביציות שלי. כך שהיום די ברור לי שהריון טבעי לא יהיה!
אבל אין ספק שלמרות שהמציאות הוטחה בפני מספר רב של פעמים, אני ממשיכה וממשיכה לתכנן תכניות עד הפרט האחרון. ותאמיני לי שנשבעתי לעצמי מליון פעם שלא לעשות זאת, והזכרתי לעצמי כל פעם איך התכניות תמיד מתחרבשות בדרך זו או אחרת. בדרך כלל זה סתם משהו קטן, אבל כבר פעמים בחיים נרשמתי לבחינה חשובה ומישהו מת בדיוק שבוע לפניה...
כך שאני יודעת בדיוק על מה את מדברת, לא יודעת איך להשתחרר! גם שנים של טיפול פסיכולוגי לא עזרו, כלומר יש לי היום מודעות עצמית, אבל אני לא מצליחה לעשות עם זה שום דבר.
אני יודעת בתוכי שכל "התכניות" שלי סופן להסתיים במשהו בלתי צפוי לחלוטין, ואני ממשיכה לעשות אותן. מכירה תכנית גמילה טובה????

מכירה תכנית גמילה טובה????
נראה לך?
פריקית של שליטה כמוני?

לפני כמה ימים תפסתי את עצמי בלילה, לפני השינה, עומדת מול המראה בשירותים ועושה כל מיני שטויות-של-לפני-השינה.
זמן ארוך עמדתי שם, כשהאיש שלי שוכב לו במיטה, מחכה לי, לא רואה מה אני עושה (הקיר מסתיר לו) ולא שואל אותי אפילו לרגע.
פתאום קלטתי, שאם המצב היה הפוך, אני כבר מזמן הייתי שואלת אותו "מה אתה עושה שם כ"כ הרבה זמן?"
כנ"ל לגבי הילדות.
אני תמיד צריכה לדעת במה הן עוסקות. האמת שלגבי הגדולה זה קצת פחות חשוב לי עכשיו, כי אני סומכת עליה. גם לגבי הקטנה זה משתפר.
והאמת היא שיש יתרונות לכך שאני מודעת למעשיהן גם כשהן לא ממש לידי.
אבל יש גם חסרונות.
ואני חושבת שהמודעות שלי לזה היא חלק מהריפוי.
גם שלך.

ואם את יכולה לעמוד בזה, הייתי מציעה לך ללכת לטיפול שיאצו או רפלקסולוגיה בשביל הכיף, לא כטיפול.
ולתת את עצמך בידיי מישהו שמשייץ טוב, שיעשה עם אבריך הרפויים ככל העולה על רוחו, זה חתיכת to let go רציני. איבוד שליטה.

מכירה תכנית גמילה טובה????
aaa
או
oa
בדיוק התוכנית שמלמדת לוותר על הצורך בשליטה, לא חייבים להיות אלכוהוליסטים או אכלנים כפיתיים, מספיק להיות כפיתיים, והרי כולנו כאלה באיזשהו מקום.

כל הסיפורים על כל אלו שלא יכלו להיכנס להריון וניסו וניסו עם המון טיפולים שלא הצליחו ואז פתאום זה קרה, זה נכון בכלל???

אחת מהאחיות של בעלי (גיסתי) עברה טיפולים כדי להכנס להריון ראשון. (יצאו תאומות, הלידה היתה מוקדמת בניתוח קיסרי ונולדו שתי פגיות אחת פחות מקילו) ההריון שני היה באופן טבעי, ובסופו לידה רגילה, ויצאה תינוקת במשקל רגיל.

חברים שלנו עשו IVF עקב אנדומטריוזיס
כשהתאומות היו בנות שנה, היא נכנסה להריון בטעות...
אבל אצל אמא נוגי הבעיה היא אחרת - לא באיזון הורמונלי, אלא בביצית משוריינת שלא נותנת לאף זרעון להכנס, או לחילופין בזרעונים מנומסים מדי שעומדים ומחכים שיזמינו אותם להכנס ולא מעיזים אפילו לדפוק בדלת.

חברים, עשיתי צעד ראשון בדרך למטרה, קבעתי תור לרופא הפוריות שלי. התאריך הנקבע: שני לספטמבר, אז נתחיל את כל התהליך:
בדיקות דם (מן הסתם נצטרך לחדש את בדיקות האיידס, צהבת וכדומה)
אישורים של קופת חולים
ואחר כך נתחיל את כל התהליך...
אני קצת איבדתי מהאופטימיות שהיתה לי, החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא הולכת לנסות יותר מידי, מקסימום שני טיפולים ולא יותר, אני מקוה שתעזרו לי לעמוד במילתי זו, כי בדר"כ אני נסחפת נורא והפעם אני לא רוצה להגיע למצבים מסכני חיים. אז זהו, שני נסיונות ודי, אם זה לא ילך אז כנראה זה לא אמור להיות.

בהצלחה. שולחת לך סמלים...

אמא נוגי - האם תוכלי לענות לי על שאלה בירוקרטית? למי שיש כבר שני ילדים (מטיפולים) ויש בעיה רפואית מוכחת - האם קופת חולים מממנת את טיפולי הפוריות או שצריך לעשות הכל לבד? זה המצב אצלי אבל עוד לא התחלתי לברר וחשבתי שתחסכי לי אם את כבר יודעת.

תלוי בקופת חולים. קופת חולים כללית לא מממנת כלום. סקופ"ח מכבי, אם יש מגן זהב, מקבלים מימון של עד 7 טיפולים לכל ילד מעבר לילד השני (ללא הגבלה של מספר ילדים), עם השתתפות עצמית גדולה יותר. בקופות חולים אחרות אין לי מושג.

אתמול היינו אצל הרופא. לקחנו אליו את הילדים, והוא כל כך שמח לראות אותם, זה נחמד שמביאים אליך את יצירות כפיך (בלי לזלזל בטבע/אלוהים, הוא פיזית עשה אותם), כמה שנים אחרי ואתה יכול לרוות קצת נחת...
איתי מאז כל הזמן שואל איך האיש הזה עשה אותו, "מה הוא עשה אותי ככה כמו שאני במראה???".
יותר לעניין, מסתבר שאני צריכה לעשות עכשיו כמעט את כל הבדיקות מחדש בגלל הזמן שעבר, קיבלתי המון הפניות לבדיקות וגם לבנזוג, ורק אחרי שיהיו תוצאות שלהן נוכל להגיש את המסמכים לקופ"ח ואז כשיהיה אישור נתחיל. אני מניחה שכל התהליך יקח בערך חודש פלוס . אני מקוה שלא יהיו עיכובים בדרך.
זהו נכנסתי לשלב המבצעי של העניין, הספקות נעלמו או מודחקים, הפחדים בטוח מודחקים, וכרגע רק צץ לי מידי פעם החשש שמשהו יסתבך ואני מיד מזיזה אותו הצידה.
כרגע מה שצריך זה לגייס נחישות ולצאת למשימה... (ממש צבא הא??) כך אני רואה את זה אחרת זה מצב סטרסוגני מאוד שיהיה קשה לנו לעבור אותו. אני נחושה שלא להיות מתוחה מידי, ולא לתת לכל העניין להשפיע יותר מידי על סביבתי וזה כולל את כולם אך בעיקר בנזוגי והילדים (אני בכוונה מזכירה אותו ראשון).
המשך יבוא...

קחי עוד אחד

(אבקת שקדים ליום א'? אני אשתדל לזכור...)

ועוד

גם ממני.
כרגע מה שצריך זה לגייס נחישות ולצאת למשימה... בהצלחה!

גם ממני.

החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא הולכת לנסות יותר מידי, מקסימום שני טיפולים ולא יותר
למה? זה בכלל לא משכנע. אם לנסות -- אז עד להצלחה, אם זה אפשרי. במה פעם רביעית גרועה מפעם שניה? או שאת מאמינה באיזה רמז מההשגחה?
<מה פתאום אתה מתערב? זה לא עניינך ואיש לא שאל לדעתך>

אם לנסות – אז עד להצלחה, אם זה אפשרי
משפט המפתח הוא אם זה אפשרי.!
פיזית זה אפשרי, אבל גם מסוכן, בכל זאת יש לי שני ילדים בבית, אני לא הולכת על זה בלי לחשוב על המחיר. יש הבדל גדול בין טיפולים לצורך ילד ראשון שאז הייתי מוכנה לעשות הכול ובלבד שיהיה לי ילד, היום אני חושבת גם על השניים שכבר יש לי.
פרט למחיר הפיזי יש גם מחיר נפשי של לחץ גדול, ריחוק מסוים מבנהזוג, מתח. מי שמשלם את המחיר הזה הם בדר"כ הקרובים ביותר אז יש גם גבול לכמה שאני מוכנה להעמיד אותם בניסיון.
אין לי ספק שאני עומדת בפני תקופה קשה ומורטת עצבים, אני לא משלה את עצמי שיהיה קל אני רק מקוה שכמו בפעם הקודמת תהיה לי הפתעה טובה והטיפול הראשון כבר יצליח, אבל אם לא אז אקבל את הדין , לא אעביר את משפחתי מסע ארוך של סבל ויסורים בגלל הכמיהה הפרטית שלי...

רק מעדכנת שהתחלתי, עוד עדכונים בהמשך.

שיהיה לך הרבה בהצלחה! (ואני אומרת את זה כילדת סנדוויץ'. אל תחששי - לאמצעי לעתיד יהיה קשה לזמן מה, אבל גם יהיו לו אח או אחות קטנים לאהוב כל החיים). רק שיעבור בקלות.

בהצלחה!

חשבתי לתאר את התהליך שאני עוברת (בכל זאת זה דף בלוג לא?) גם לטובת המתעניינות בתהליך שעדיין לא יודעות איך בדיוק הוא מתבצע. אז ככה:
התחלתי בהסנפת חומר שמדכא את הציר ההורמונלי ממוח לשחלות. המטרה היא ליצור מעין "דף חלק" כל ההורמונים שיהיו לי בגוף יהיו רק מבחוץ, בלי תוספות שהגוףך שלי מייצר. זה חשוב כדי שנוכל לשלוט בתהליך. מאחר והציר ההורמונלי בנוי בצורה של משוב, כול חומר שמופרש מתחנה נמוכה יותר מדכא הפרשות חומרים מלמעלה, ואי הפרשת אותו חומר תעודד ייצור חומרים מלמעלה, ע"י ניטרול הגוף שולטים בדיוק בכמות ההורמונים שבגוף ובכך מגיעים לתגובה הטובה ביותר.
השלב הבא: אני צריכה לקבל מחזור ואז לעשות שוב בדיקות דם כדי לראות שאכן הצלחנו לדכא את הציר. אם זה הצליח, אז נתחיל בהזרקת הורמונים.
(לא תמיד זה מצליח עם הסנפות ואז צריך לקבל זריקה שמדכאת, זה כמובן אומר שהלך חודש , אבל בעבר תמיד הגבתי טוב להסנפות כך שאני לא דואגת)

<<<אמא נוגי מסניפה>>>

אני יודעת בתוכי שכל "התכניות" שלי סופן להסתיים במשהו בלתי צפוי לחלוטין, ואני ממשיכה לעשות אותן. מכירה תכנית גמילה טובה????
את רוצה לעשות שינוי?
אם כן, חפשי אותי בדף הבית שלי. יש לי שם וטלפון להציע לך.

בדיקת הדם אחרי המחזור הראתה שהצלחתי לדכא את הציר יפה, עשיתי גם אלוטראסאונד כדי שנראה שהשחלות נראות בסדר ואין ציסטות ואז קיבלתי אישור להתחיל.
אז התחלתי אתמול להזריק. אני מזריקה לעצמי בבטן, זה יוצא די הרבה חומר להזריק ( 3 אמפולות), והמקום כואב לי עד עכשיו, משום מה חשבתי שזריקות תת עוריות כואבות פחות, טעיתי! אין לי מושג איך הגוף שלי יגיב, מאז הטיפול האחרון שלי שונו כל התרופות שבשימוש, כך שאני עלולה להגיב אחרת לגמרי...
בנוסף אני ממשיכה להסניף, כדי להמשיך ולדכא את הציר הטבעי שלי. אין מה לעשות, באופן טבעי זה ממש לא!!!
ביום ג' אני עושה בדיקת דם חוזרת ואולטראסאונד נוסף, ונראה איך ממשיכים...

רק רוצה לומר שאני מקשיבה.

רק רוצה לומר שאני מקשיבה.
וגם אני

_רק רוצה לומר שאני מקשיבה.
וגם אני_

וגם - אני.

קראתי את הדף, וואי לא ידעתי. מאחלת לך בהצלחה בכל הלב. מכירה את התחושה שאת רוצה ילד נוסף. הרגשתי כך חצי שנה לפני שהריתי עם ציפי וידעתי שהבא בתור זה יהיה בת... מה שקורה הנשמה של הילד הבא באה אליך, והאמא מרגישה את זה בתת מודע.
אני מאמינה שתצליחי.

זהירות! הדיווח הבא נודף ריח חזק של אכזבה!
אבל למה בדיוק ציפיתי? עם כל הלחץ שבו אני נמצאת באמת חשבתי שאני אגיב? האמת היא שזו אפילו לא היתה הפתעה בשבילי, ידעתי שאני לא מגיבה, אני תמיד מרגישה איך השחלות שלי מתמלאות והפעם לא הרגשתי כלום.
בבוקר עשיתי בדיקת דם לרמת אסטרוגן ופרוגסטרון, כבר כששמעתי את התוצאה של האסטרוגן ידעתי שלא לצפות להרבה מהאולטראסאונד ואכן יש המון זקיקים קטנטנים, או כפי שהאחות אמרה: לא התקדמתי...
אין לי אפילו כוחות נפש כדי להרגיש. כבר מההתחלה, איך שאמא שלי התאשפזה בבית חולים, חשבתי לעצמי שהפעם זה לא ילך... איך כתבתי למעלה? אני מתכננת ומתכננת, ואני בעצמי יודעת שתמיד התכניות שלי לא מסתדרות, תמיד משהו קורה, למה בכלל חשבתי שהפעם זה ילך?
הרופא החליף לי את הטיפול, אני עדיין מזריקה רק שויתרנו על סוג אחד של הורמונים ואנחנו מתמקדים בסוג השני, שיותר דומה למה שקיבלתי בפעמים הקודמות (אותו כבר אי אפשר להשיג לצערי). יום חמישי ביקורת.
לצערי עקב מעבר דירה לא בטוח שיהיה לי אינטרנט ביום ה' כך שאצטרך למצוא מחשב לכתוב ממנו. בכל מקרה עידכונים יבואו.

חשבת על לבדוק למה לא יכלת להרות בצורה טבעית? הרבה נשים לא מצליחות להרות כי הגוף שלהן כל כך רעיל שזה לא מאפשר היקלטות היריון, או לא מאפשר ביוץ. יכול להיות בגלל סתימות או טיפולי שורש רעילים בפה (כן כן) או חשיפה כרונית לאוכל עתיר הורמונים, כמו מוצרי סויה. זה גם נכון לגבי הבעל.

חבל... בתקווה רבה שהפעם הבאה תצליח @}

אני מתכננת ומתכננת
רק להדגשה.

וגם - קבלי חיבוק גדול.

שרה יקרה, אין לי בעיה של ביוץ, להיפך אני מבייצת כל 28 יום כמו שעון, אין לי בעיה לקלוט עובר ברגע שהוא נוצר, גם בעבר לא נזקקתי להרבה טיפולים כדי להיקלט, עם הקטן שלי זה היה בדיוק טיפול אחד. הבעיה שלנו ברורה לחלוטין, יש בעית חיבור בין הזרע לביצית, הזרע פשוט לא מצליח להיכנס פנימה. זה ניתן לפיתרון בדרכים מלאכותיות בלבד, לא אכילה אחרת, לא סתימות בשיניים, ולא ניקוי רעלים. תאמיני לי שקיויתי שבכל זאת יהיה נס וזה יקרה באופן טבעי, זה פשוט לא קורה. לפעמים צריך להשלים גם עם זה שדברים לא תמיד יכולים להיות באופן טבעי.

צודקת

השם גדול, נקווה שיהיה לך ילד שלישי, באופן טבעי או באופן לא טבעי, לא משנה, העיקר שהשם יעזור

אני מנצלת את דקות האינטרנט שעוד נותרו לי לספר שיש תגובה התחלתית. רמות האסטרוגן הושלשו ויש 3 ביציות! זה אמנם נמוך ביחס לתגובה שלי בעבר אבל זו התקדמות!
אני מקוה שאמצא מקום לכתוב ולהתעדכן בימים הקרובים.

יחי השילוש הקדוש!!

התעוררתי הבוקר ועדיין היה לי אינטרנט (באמת לסמוך על בזק שינתקו כשמבקשים מהם???).
אתמול הייתי אצל הרופא וכפי שסיפרתי החלה תגובה, מדהים שמה שחמישה ימים של גונאל-אף לא עשו, כן עשו יומיים של מנוגון. כפי שנאמר לי יש לי מזל שאני לפחות מגיבה למנוגון, יש נשים שלא מגיבות גם אליו ואז בעצם אין כל כך מה לתת להם, מאז יציאתו של הפרגונאל מהשוק זה פשוט מקשה על הטיפולים לחלק גדול מהנשים.
לחשוב שבעבר הייתי קנדידטית לתרום ביציות (לא תרמתי, לא הייתי מסוגלת) והיום יש לי בקושי מספיק בשביל עצמי, אבל גם 3 ביציות זה יותר טוב מכלום, ואולי אם אמשיך להגיב כך יהיו קצת יותר. בסך הכול אני לא צריכה הרבה, אני צריכה עובר אחד שיסכים להיקלט אצלי, לגדול ולהיוולד...
בנתיים אני ממשיכה עם הטיפול, ביום ראשון שוב בדיקת דם ואולטראסאונד, נראה לי שהשאיבה תקרה לקראת יום ד' הבא, וזה דווקא טוב - אחרי המעבר דירה, אחרי הבלאגן הממשי....
יש לי קצת יותר כוחות נפש היום, אני מרגישה קצת יותר מסוגלת להתמודד (אפילו עם הפולניה...)

בהצלחה רבה בכל ההתחלות הקרובות שלכם, אני מאמינה שדברים יקרו כשהם צריכים לקרות...

>עוקבת בדריכות<

סוף סוף יש אינטרנט.
יש 10 ביציות, מחר השאיבה, ואז נראה אם וכמה עוברים יהיו.
עדכונים יבואו...

מחזיקים לכם עשר אצבעות, אחת לכל ביצית... (רק אל תאשימי אותנו אם תהיה שלישיה... (-; )

נוגי בהצלחה!

בהצלחה יקירתי.
נקי את הראש שלך לפני. אל תחשבי על שום דבר שקשור לסביבת מקום עבודתך. חשבי על משהו רך נעים ורגוע (שמיים כחולים עם ענני-כבשים לבנים?)

בהצלחה! @}

בהצלחה גם ממני @}

המשך פירוט הטיפול למעוניינות/ים:
לאחר שינוי התרופות המשכתי להזריק מידי ערב וגם להסניף במקביל (נשמע נרקומני ממש...), עם מעקב בדיקות דם ואולטראסאונד כל יומיים. בהדרגה נוספו ביציות נוספות לארסנל, אמנם קטנות יותר אבל קיימות, רמות האסטרדיול הגיעו ל5000 ומעלה, ובעזרת ההסנפה לא חל ביוץ ספונטני (מה שהיה קורה במידה והציר הטבעי לא היה מדוכא), את זה ניתן לנטר על ידי רמות פרוגסטרון שלא עלו.
רמות האסטרוגן הגבוהות עוזרות גם לטפח רירית רחם יפה ועבה (משהו משהו, כפי שאמרה לי האחות), ובמקביל כמות הפרשות שלא מין העולם הזה (וסליחה על התיאורים הפלסטיים).
עם הגדילה במספר וגודל הביציות התחלתי להרגיש את השחלות, בהתחלה סתם כאב מידי פעם לא נורא, אחר כך כאבים עזים (עכשיו אני בקושי מסוגלת לזוז).
אתמול סיימתי עם ההסנפות והזרקתי מנוגון פעם אחרונה, באחת בלילה זריקה נוספת של חומר האמור להשרות ביוץ, המטרה היא לעזור לביציות לעבור את השלב האחרון של הבשלה ולקצור אותן בדיוק לפני שהן חורגות בעצמן. מאז אני בכאבים עזים, לא מסוגלת לעשות כמעט כלום (חוץ מלצעוק על סביבתי, אח ההורמונים, ההורמונים...).
מחר בבוקר השאיבה וביום ו' נדע כמה עוברים יש...

ממחר בבוקר אשמח לכול תמיכה אפשרית: נרות, רייקי, מחשבות חיוביות, כל מה שיכול לעזור.
תודה, תודה, תודה.

מתי התור שלך? אשים לי reminder בסלולרי שלי. מקווה שלפני 10 (כי אז אני מתחילה לעבוד)

מתפללים בשבילך להצלחה

חושבת בשבילך המון המון טוב ורוגע והצלחה וצמיחה

ותשתי הרבה, את בטח יודעת (שחלות כואבות זה כלום לעומת גירוי-יתר אמיתי..)

אני לוקחת גפרורים לעבודה.
יש לי שלושה נרות לריח טוב שמעולם לא דלקו.
היום ב- 10 בדיוק הם ידלקו.

אמא נוגי, מחזיקה לך אצבעות חזק חזק ומקווה שהכאבים יפסקו מהר

מחשבות חיוביות ובהצלחה
@} @} @}

בשעה 11:26 בדיוק קיבלתי שיחת טלפון מ אמא נוגי, שמסרה ששלום לה ולתשע ביציותיה.
הרשיתי לעצמי לכתוב כאן, עד שהגברת המתאוששת מהרדמה כללית תוכל להמשיך ולכתוב כאן.
כעת נותר לראות כמה עוברים יווצרו, וכמה ייקלטו.

נהדר!

שרון, תודה על העדכון. מחזיקים אצבעות!

שלום אמא נוגי ,

אני קוראת וחלק לא מבינה, למזלי. רק רוצה לומר שאני מעריצה את הנחישות שלך והכוחות שלך
לעבור את המסע הקשה והכואב הזה.

ארבעה עוברים, זה מה שנוצר לאחר ששבע מתוך תשע הביציות עברו מיקרומניפולציה. גם הפעם שתי הביציות שנשארו להפרייה טבעית (כן אני יודעת שזה לא ממש טבעי), לא הופרו. בנתיים אני לא יודעת מתי העוברים יוחזרו, הרופא רוצה בנתיים להמתין ולראות מה יקרה עד מחר.
אני מרגישה עדיין כאבים עזים ותחושת כבדות כוללנית, אבל חזרתי לתפקוד מלא, אין מה לעשות, עוד שבוע מבחן גדול, רק עברנו דירה והכול בארגזים ולא לשכוח שני ילדים קטנים שצריכים את שלהם.
תודה לכל מי שמחזיק לי אצבעות, ותודה לשרון שעידכנה בהעדרי.
עידכונים יבואו.

טוב, משהו כנראה לא בסדר. גם היום יש ארבעה עוברים, אחד של שלשה תאים ושלשה של שני תאים, אבל הרופא עדיין רוצה שיבדקו אותם מחר ואז להחליט על החזרה. יש לי תחושה לא כל כך טובה, הם לא יודעים להגיד לי מה איכות העוברים ולמה העיכוב, אבל מאחר וזה מעולם לא קרה לי יש לי תחושה שכנראה הם לא משהו העוברים שלי...
לא רוצה לחשוב על זה שיתכן ולא יצא מזה שום דבר, אני עדיין לא מרגישה כל כך טוב, לעבור את הכול שוב?
בזה הרגע כל מה שבא לי לעשות זה לבכות.

אמא נוגי, קחי

.

<טיפ פולני קטן - הארגזים לא יברחו. >