במה מתבטאת הסבתאות

אולי יש דף כזה.
מה אנחנו כאימהות מצפות מהאימהות שלנו כסבתות.
מה אנחנו כבנות רוצות כבר מהיום להזכיר לעצמינו שכשנהיה סבתות נעשה אחרת. (ולא בטוח שנצליח.)
ואולי גם הפוך מה הסבתא, זאת אומרת האמא שלנו צריכה מאיתנו. ומה אנחנו נותנות.

אני רוצה להיות זמינה עבורן, לבשל ולטפל ולענות על שאלות וגם לעשות חלונות ופאנלים כל יום רק שלא יתייחסו אלי כמו שאני מתייחסת לסבתות שלהן היום.
אבל אני מקווה גם להיות חכמה יותר מהסבתות שלהן היום. שיהיה לי מה לתת חוץ מחשדנות וביקורת וחוסר אונים ועצבותם של המיותרים.
אישית אני מתה מפחד, שלא ירצו אותי לידן, או שירצו אותי שונה, או שירצו ולא ירצו בו זמנית כמו שאני עכשיו עושה לסבתות שלהן. רוצה שלא ינפנפו אותי בטלפון ויעשו פרצוף לבעל שלהן כשלא אראה. שלא יאשימו אותי על איך שגידלתי אותן. שלא אצטרך להגיד "ככה האמנתי שהכי טוב" שזה יהיה ברור והן יאהבו את זה וירצו לגדל ככה את ילדיהן. בקיצור אני הולכת להיות סבתא איומה. קרציה.

מה אנחנו כאימהות מצפות מהאימהות שלנו כסבתות
או-אה, איזה נושא חשוב. יש לי כ"כ הרבה תובנות בעניין, אבל לא עכשיו... בהזדמנות

הנה ההזדמנות.
כשהייתי בהריון אמא שלי לא הביעה כמעט התרגשות. היא אמרה שהיא לא תרגיש את עצמה סבתא, בכל אופן לפחות לא עד שהנכד יהיה מספיק גדול לקרוא לה סבתא. האדישות שלה הפריעה לי. כשסיפרתי את זה לחברים ולהורים של חברים, כולם אמרו לי "כן, כן בטח, איך שתלדי זה ישתנה לגמרי".
כשילדתי הרגשתי שזה אכן משתנה. היא אמנם כמעט לא באה לעזור, אבל כל הזמן שאלה עליו ורצתה תמונות שלו וסיפרה לי כמה היא מאובהת בו ואיך כשהיא עוצמת את העיניים היא רואה את דמותו על הצד הפנימי של העפעפיים. היא גם התודתה באוזניי שהיא מרגישה שמשהו קורה לה, משהו משתנה בה: איך תמיד היא היתה כמו בלון מעופף, שאפילו אנחנו הילדות לא קרקענו אלא יותר נגררנו לעופף איתה, ואיך עכשיו היא מרגישה שהילד הזה הוא כמו עוגן שהחוט של הבלון נקשר אליו וסוף סוף משתרש באדמה.
והיום, אחרי 5 חודשים, לא דובים ולא יער. הוא לא מעניין אותה. היא היתה כאן פעמיים מאז הלידה. אנחנו באנו אליה כמה פעמים, אבל בעיקר בתור מקום לישון בו בת"א כשיש לנו נסיעה ארוכה דרומה או סידורים במרכז, כי אנחנו מרגישים שזו מעמסה, או במקרה הטוב שזה לא משנה אם נבוא או לא. לא מרגישים מוזמנים. וכשבאים, היא לא ממש מתפנה אלינו מעיסוקיה - אנחנו אמורים "להרגיש בבית" מבחינת המקרר וכו'. במקרה הטוב הנכד מקבל ממנה תשומת לב ישירה 10 דקות. (יצוין לטובה אבא שלי, שאינו בן-זוגה של אמא שלי. מגיע לו פרס הסבא המצטיין לקיץ-חורף 05-6)
שיא השיאים היה היום. היא מתקשרת, שואלת כלאחר יד מה שלום הנכד. אני מספרת שבימים האחרונים עשה צעדים ראשונים משמעותיים בזחילה. היא אומרת "אהה" ומתחילה לדבר (כרגיל) על החבר שלה (עוד שיחה בסגנון "אז אמרתי, אז הוא אמר" וכמובן "הוא כזה בנאדם מדהים"). לא שמעה, לא קלטה, לא באמת עיניין אותה.

אמא שלי תמיד שמה בראש מעייניה את חיי האהבה (הלא-יציבים) שלה - שזה לגיטימי; אבל את המשפחה (אמה, אחותה, בנותיה) נמוך נמוך (לפעמים יותר לפעמים פחות) בסולם הערכים - וזה, בעיניי, לא לגיטימי.
כל-כך קיוויתי, ומאוד ציפיתי, שההיהפכות ל סיפורי סבתא תשנה את זה.
התאכזבתי.

תודה יעלי על גילוי הלב.

אוי, יעלי, כמה קשה.
אני חושבת שסבתות/אמהות ואנשים בכלל- לא משתנים כשנולדים ילדים. דברים שהפריעו לנו קודם- נשארים ולפעמים מקצינים. אני מדי פעם חוטפת קריזה על אמי שבכלל לא מבינה על מה המהומה.
אלאן, לשאלתך-
אני מקווה שכסבתא אצליך לתת מעצמי לפחות כמו שנתתי כאם, אולי יותר. ושיהילדים שלי יניקו שנתיים ויספרו בגאווה איך הם ינקו...
והכי חשוב-
שאהיה מסוגלת להסכין עם כל מה שהם עושים ולא אנסה לשכנע אותם שהם טועים...(דווקא חמותי נפלאה בעניין הזה. היא מקבלת את דברינו בהבעה של "אתם טועים אבל זה הילדים שלכם" ולא הולכת נגדנו. אמי לעומת זאת ממש ראש בראש. אתמול נתנה לליה פאנטה אחרי שבמפורש ביקשנו שלא. כנ"ל במבה ומשכנעת אותה לאכול דברים לא טובים ואח"כ אומרת ש"היא ביקשה"..כאילו שזה צו אלוהי. היא מודיעה שאנחנו צודקים, אמא שלי, ועושה מה שבראש שלה. זה משגע אותי!)
והנה הפכנו לדף קיטורים.

אמרה לי אשה חכמה מאוד-
נסי לזכור את הדברים הטובים, אלו שאת רוצה "לעשות כמוה" מאמא שלך, זה יוביל אותך למקום הרבה יותר טוב מאשר "להמנע מ..."שיכול להוביל אותך באנטי למקום גרוע הרבה יותר.
אז עם כל הביקורות על אמא שלי ועל הסבתאות שלה, אני רוצה לשבח ולהלל-
את הסבלנות שלה
את החיבוקים והפינוקים
את הדידקטיקה והניסיון התמידי ללמד את הקטנה תוך משחק ומהדלת האחורית.
וכל מה שאני לא מרוצה- ככה זה ובלתי ניתן לשינוי.

בעקבות הדף של מיכל צמות החלטתי לפתוח את הדף הזה. מוזמנות/מוזמנים לבתוב בו לא רק סבים וסבתות, אלא בעיקר בנים, בנות, נכדים ונכדות

סקרנית

שליחה על ידי אתי* » 04 מאי 2007, 11:40

אני לא יודעת. אין לי סבתות.

כלומר יש לי, שתיים, ואחת רבא. אבל הראשונה עשתה בייביסיטר מידי פעם, נתנה מתנות וכסף כשבאנו לבקר. קשר מאוד מוזר של שלום ומה נשמע.
השניה ניסתה להיות אמא שלנו, התייחסה אלינו בגסות וכוחניות ואוכלת את הדיסה שהיא בישלה בעצמה, ולבדה.

אני קוראת סיפורים על סבתות אוהבות, מחבקות וחכמות, ומתמלאת קנאה.
אמא שלי היא סבתא נהדרת, מחבקת ומפנקת. שרה ונותנת תותים ללא הגבלה.

בעיקר לאהוב בצורה שונה מההורים. לעצבן את ההורים בדרך זה כנראה חלק מעסקת החבילה. (למשל, ילד שגדל בבית צמחוני יקבל את הבשר אצל סבא וסבתא, ילדים שגדלים ללא טלויזיה יצפו בה שעות אצל הסבים, וכו').

הסבים גם עוזרים להכניס דברים לפרופורציה. אם הם נבונים, יש להם תובנות שנרכשו עם שנים של גידול ילדים וחיי משפחה ובכלל אינטליגנציה רגשית, והם רואים את הקשרים במבט פנורמי. כלומר, אנחנו כהורים צעירים מאמינים שהמצאנו את ההורות, ומקפידים מאוד על כל מיני אספקטים, והם מבינים משהו יותר עמוק, מעבר לטכניקה. לפעמים כשאני מביטה על בתי וסביה אני כמעט תופסת את הדבר הזה שהם מבינים.. אבל אז הוא שוב חומק.

העיקר ,לדעתי לא לכפות את הדעות שלהם על ההורים.אפשר לייעץ וגם רק אם שואלים. התפקיד שלהם רק לפנק את הילד,לתת לו הרבה תשומת לב ויחס ולא להתערב בהחלטות ההורים.

היתה להם הזדמנות לחנך את הילדים שלהם.

<נושא כואב, עקב וויכוח טרי עם סבתא>

יש דף סיפורי סבתא. אולי כדאי לאחד...

בשבילי זה בעיקר מציף כעסים על הורי כילדה. אם קונים לילדים מתנה זולה, פתאום אני נזכרת כמה שנאתי את ה"מוסר הכפול" של לקנות לילדים דברים זולים כי "הם ממילא שוברים הכל" ובגדים גרועים כי "הם ממילא קורעים הכל ולא שומרים על דברים".
ואז הבנתי שלי זה מאד כאב כילדה אבל לילדים שלי אין את הפצעים האלו ואין להם שום סנטימנטים לחפצים. יש להם מספיק חפצים משלהם כדי לא להעלב מצעצוע זול שנשבר אחרי דקה , והם לא מרגישים לא אהובים.
מצד שני היום כאשה בוגרת אני יכולה גם לבקש לא לקנות צעצוע כזה מבלי להפגע מהתשובה או מהמעשה(ממשיכים לקנות צעצועים פושטים...)
היום אני חושבת שצריך למצוא איזון. שמה שמעצבן אותנו אצל ההורים שלנו, לא בהכרח יעצבן את ילדינו(חשוב לא לעשות השלכה!!) וזה טוב לילד לקבל מגוון דמויות מבוגרות בחייו. אני לא מסתדרת עם אמא שלי אבל מצאתי שפע דמויות נשיות אחריות שאני מסתדרת איתן והן משמשות תפקיד חשוב בחייהם של ילדי. אני חושבת שכילדה היה לי מאד חשוב שכנות ושאר דמויות בחיי ומהן בחרתי את המודל ההורי שאני משתדלת ליישם כיום.
אני משתדלת לא לעשות השלכה במובן הזה שאני מרשה לעצמי להתעצבן על צעצוע זול שקנו לילדי אבל לא מצפה מהם להתעצבן מזה גם. אני יכולה לא לאהוב את האוכל שאמי מבשלת\ אבל לא לצפות שילדי יסלדו ממנו כדי "להעניש" אותה.
מה שכן חשוב לשמור על גבולות מול ההורים שלנו. חשוב גם להבהיר שאם אני מעדיפה שילד לא יראה ערוץ מסויים, היא צריכה לכבד את זה שמה שאני מבקשת חשוב כי אני מבקשת וזה לא פחות חשוב מאשר לנסות לקנות את לב הילדים בפופולריות זולה.
וגם להיות בטוחה בעצמי כאם שילדים לא ילכו בשבי אחר פופולריות זולה אם יש להם בסיס מוצק בבית.
נדהמתי לפני זמן מה בבילוי עם חברים והוריהם, שחברתי נכנעה לנדנודי הסב שרצה לקנות לילדים כמות אדירה של ממתקים בקיוסק שעברנו לידו למרות שעמדו לפני ארוחת צהריים. מצד שני החלטתי לא לשפוט אותה, ובצדק כי יכול להיות שלה זה פחות מפריע מאשר לי. שבעיניה זה לא עקרוני שסבא שרואה את ילדיו לעיתים יקנה להם המון ממתקים.
זהו, שפכתי את ליבי:-)

תודה לסבתא של הילדים שלי על פתיחת הדף @}

יש דף סיפורי סבתא. אולי כדאי לאחד...
ותודה לך יעלי ל'ה על ההפנייה לדף סיפורי סבתא שרק עכשיו ראיתי. וגם על גילוי הלב שלך בו. @}
אפשר בעיני לאחד את הדפים הללו. כיוון שאני ככה בחיתולי בסדנאות הסבתות. (סדנאות ראשונות שרצות עכשיו) מאד מעניין לי ככה לשמוע ולקלוט עוד על כל ההיבטים, מכל הכיוונים.

פריחה והתחדשות - תודה על השיתוף והתובנות. וגם להיות בטוחה בעצמי כאם שילדים לא ילכו בשבי אחר פופולריות זולה אם יש להם בסיס מוצק בבית. מאמינה בזה לגמרי. הם חכמים והם לומדים ממך - והילדים יודעים יופי לעשות את ההפרדה ולבחור מה הם לוקחים.

קצת על הסבתות שלי - סבתא אחת הייתה זקנה מאז שאני זוכרת את עצמי ופגשתי אותה לעיתים די רחוקות. מאד אהבתי אותה. לא היה לנו כמעט קשר אישי, אבל היא הייתה יפהיפיה בעיני. שיער לבן כזה, מקומטת. אם יש משהו קרוב לאלה... משהו כזה שאולי ישמע קצת מוזר - אהבתי נורא ללכת איתה, לתת לה להישען כשצריכה (כשכבר הייתי גדולה יותר) ובתור ילדה אהבתי לשחק עם היד בעור של המרפק שלה. היא הייתה שותה את המים בצורה מוזרה כזו - מגלגלת בפה. רק לפני שלוש שנים כשלמדתי קינסיולוגיה גיליתי שזו הדרך האידיאלית לשתות מים - כך שיקלט בגוף ויעזור לאיזון. וממש הייתי גאה שכבר למדתי את זה פעם, מסבתא שלי.

הסבתא השנייה שלי קיבלה אותי בתור ילדה מבית הספר מספר פעמים בשבוע. הייתה מכינה לנו אוכל. בסוף הארוחה היינו צריכים לומר "חן, חן, היה טעים מאד" - בלי שום קשר לטיבו של האוכל. למרות שלא היו טענות - הייתה מכינה אוכל טעים ומגוון. אחר כך שעברנו מהמושב לקיבוץ וכבר הם גרו ממש רחוק - אני זוכרת שהייתי באה אליה והיא הייתה שומרת לי תמיד "מיונית" שאהבתי והיא הייתה מכינה בעצמה. אני זוכרת כל מיני שיחות איתה. הייתה לי אצלה הרגשה של בית.
בדמי ימיה היא הייתה בבית אבות - ובפעמים האחרונות שביקרתי אותה, כבר לא זיהתה אותי. את הילה, שנולדה קצת לפני שהיא נפטרה היא לא זכתה להכיר. מה שעצוב. היא הייתה הסבתא האחרונה שהייתה לי.

הסבתות של הילדים שלי - נו, טוב. אחת קוראת פה - ופתחה את הדף. והיא אמא שלי. גם עם השנייה אני מסתדרת מצויין. שם יש יותר זהירות ואין את המשקעים הרגשיים שיש עם אמא.
לקח לי איזה שני ילדים (לפחות, נראה לי - אמא את מוזמנת לתקן אותי עם אני טועה) לשחרר - ולהבין שאצל סבתא אפשר לפעמים שהחוקים יהיו שונים ועדיין זה בסדר. על הקווים האדומים שלי לא עוברים בדרך כלל. כשכן, אז יש דיאלוג בעניין. אני משתדלת לכבד את המרחב של הסבתות בבתיהן להחליט. ומרגישה שגם הן מכבדות את שלי.
בכל זאת - אני מרגישה שיש איזה סף - שאי אפשר יותר מדי ביחד - אחרי כמה ימים ההשתדלות קשה. סופ"ש וקצת ביחד מספיקים - אחר כך קשה כבר לוותר / לצפות לוויתורים.
ויחד עם זה במלחמה שהייתה שרדנו בכבוד עם חמותי וחמי 3 שבועות (מה שגם חיזק את הקשר, גם מתוך המקום שהצלחנו לתת מרחב מחייה אחת לשנייה). אחרי 3 שבועות היינו חייבות חופש לנשימה - אז הם נסעו לשלושה ימים - ואז חזרו ולשמחת כולנו אחרי שבוע המלחמה נגמרה. עם כל האהבה - שמחתי לקבל את הבית בחזרה ולהפסיק ללכת על ביצים. היה משהו מחזק בזה שכולנו ידענו שזה זמני. שכולנו השתדלנו לכבד את המרחב.
גם למדתי כשמתערבים לי להגיד כן, כן - ולהמשיך הלאה בלי להתעצבן. (היום בשיחת טלפון קיבלתי הערה על הדרך בה אני מתקשרת עם הבת שלי בענייני שיעורי בית. אמרתי - טוב. אחרי שהסבירה לי הסבתא שוב שאני לא נוהגת טוב. אמרתי וואלה. זה מה שיש לנו כרגע. אמרה לי תאכלי את הדייסה.... פעם הייתי מתעצבנת - מה היא מתערבת לי? נעלבת שהיא לא רואה איזו אמא מדהימה אני גם אם היא ממש לא מסכימה איתי. היום אני אומרת וואלה וממשיכה. אולי ממקום שכבר יותר שלמה עם האמהות שלי).
וואלה, נשפכתי...

מעניין שכמעט כולם כאן מזכירים את סבתא ולא את סבא.
לא נראה לי מקרי.

לי היו שתי סבתות שונות זו מזו בהמון מובנים, למרות ששתיהן היו בנות אותו דור, ממוצא לא מאד שונה, שתיהן קיבוצניקיות, הן היו טיפוסים אחרים לגמרי. אחת נכנסה לי לצלחת בעניין מה אני אוכלת ולא סבלתי את זה כילדה, השניה לא התעניינה בזה בכלל אבל הכניסה אותי לעולם שלה, עולם הספרים. בחופש הגדול בקיץ, כשכל הילדים שיחקו בחוץ ושחו, העדפתי הרבה פעמים לשבת איתה בעבודה שלה, בספריה, ולעזור לה לתקן ספרים.
בסוף שנותיה של סבתי האחת, התחלתי להעריך אותה הרבה הרבה יותר, וגם אחרי מותה הבנתי הרבה דברים. בפעם האחרונה שבאתי לראות אותה בבית חולים, כשלפנות בוקר היא נפטרה(הייתי בת 26), אורו פניה אלי ורגע אחרי כן היא שאלה "אכלת ארוחת ערב?"

סבא אחד היה מאד משמעותי עבורי, השני שהיה קשור לספרנית, פחות. סבי האהוב והיקר נפטר לפני כשנתיים וחצי כשאני בהריון עם בתי, הוא ידע על ההריון אבל לא זכה להכיר את בתי, ששמה השני על שמו.

ההורים שלי הם סבים משקיעים מאד. אמא שלי לא יכולה להעלות על דעתה איך יש אנשים שלא משקיעים בנכדים. אמא שלי בדרך כלל קוסמת עם ילדים, ואבא שלי גורם להם איכשהו להיות ילדים הרבה יותר קשים ומעצבנים מאשר הם בטבעם. אין לו שום תובנות מהזמן שהיה הורה, בניגוד לאמא שלי שעשתה דרך מאז. בכל זאת הילדים אצלנו במשפחה משוגעים גם על סבא וגם על סבתא, מוכנים להיות אצלם ימים על ימים. הם לא סבים של יותר מדי מתנות וממתקים, אבל הם באמת מרעיפים על הילדים הרבה אהבה, מוכנים לעשות בייביסיטר, לקחת לגן שעשועים, ללכת איתם לבריכה, להשתולל על הדשא.
בקשר לצד השני, אני לא נשואה לו, אבל אני יכולה לומר שהם משקיעים הרבה פחות בנכדים שלהם, לא רק זו שאצלי. מצד שני הם אנשים חמים ונעימים באופן כללי ובתי בהחלט אוהבת אותם וזה מה שחשוב בעיני.

שרה ונותנת תותים ללא הגבלה

שליחה על ידי אחת* » 07 מאי 2007, 20:34

רוצה להוסיף דבר שלא הוזכר:
הסבתות כמייצגות (היחידות, אצלי לפחות) של תרבות שבטית.
הסבתות אצלנו תמיד עוזרות לי להתמודד עם מצבים מלחיצים,
בעיקר בזה שהן רגועות ויודעות מה לעשות, וכבר עשו את זה אלף פעם.
יצא לי קצת עקום אבל אתן דוגמה שאולי תמחיש:
לילד יש דלקת עיניים.
אני כבר בדרך לרופא מרוב לחץ.
הסבתא: לא צריך רופא.
לנגב כל הזמן עם צמר גפן טבול בתה.
אם מחמיר - ללכת לרופא.
וואלה? איזה יופי!

בעיקר בזה שהן רגועות ויודעות מה לעשות, וכבר עשו את זה אלף פעם. הניסיון. כשהוא מגיע לא כביקורת, אלא כתמיכה. כשאנחנו פנויים להקשיב.

מרגיעון - הסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה. צריכה לחשוב עוד קצת כדי לרדת לעומקו.

שליחה על ידי אחת* » 08 מאי 2007, 08:31

הניסיון
נכון. לכן שווה להיות פנויים להקשיב

{הוסף הדף סיפורי סבתא לכאן על ידי אילה א}

טוב אז לי יש עד היום בגילי המופלג (ויש לי אחים גדולים ממני) 2 סבתות, עד לא מזמן היה גם סבא אחד.
בתור ילדים גרנו די רחוק- אנחנו במושב קטן והם בעיר הגדולה, המרחק נבע מזה שלהורי לא היה רכב וגם כשהיה אז לא נסעו בתדירות גבוהה אז..
להם לא היה ועדיין אין רכב.
הקשר היה בעיקר בחופשים- נסענו לכמה ימים אליהם הלכנו לים, ראינו טלויזיה (לנו לא היה..) תמיד נסענו כמה אחים\ בני דודים והיה כיף.
היום לצערי אני לא בקשר מספיק חזק איתן. הן מאוד מבוגרות ואחת מהן גרה גם די קרוב אלי אבל לא יוצא להגיע- קשיי תחבורה.
רוב השיחות שלנו שיטחיות למדי. מה שלומך? תאכלי וסוג של דיווח מה קורה, איך הנין, מה עם עבודה וכ'ו.
לפעמים יש מעבר- שיחות על העבר אבל זה די נדיר. יש לציין שלאחי הגדול יש איתן קשר אחר הרבה יותר קרוב- ככה גם עם הדודות שלי. אולי בגלל שהוא הנכד הגדול וכשהו היה קטן ההורים גרו בסמוך אליהם. לו יש איתן בדיחות הוא "יורד" עליהן והן עליו והכול אחלה. ת'כלס אני חושבת שהורי קשורים להוריהם ויש להם יחסים טובים אבל המרחק הוא הקושי העיקרי.
הקשר שלי כרגע (חמי וחמותי והורי) הוא שונה. חמי וחמותי- חמותי בעיקר שונים ממני מאוד, השקפת העולם שלהם שונה משלי והם לא כ"כ מבינים אותנו ואת ההחלטות שאנו מקבלים. מצד שני הם מאוד מתעניינים ועוזרים לנו המון מבחינה טכנית- גרים קרוב.
הרבה פעמים אני לא אוהבת את התייחסות חמותי לבני- " מחנכת" אותו , אבל הוא אוהב לבוא לשם.
עם הורי הקשר שונה. הם גרים רחוק כשבאים אז זה כיף ומשחקים והשתוללות ולא מנסים לחנך ולא אומרים כלום, הם סבא וסבתא וזהו.
אבא שלי הוא איש שפחות מתחבר- נשיקה חיבוק וזהו אבל אולי זה בגלל הגיל. עם האחיינים הגדולים שלי הוא עורך מרתונים של ששבש וכו' וכולם מאוד מבסוטים.
ואוו אני קולטת שזה ממש ארוך אז עוד דבר אחד מקסים
השבוע באיזו תוכנית בהופ הבובה שרבקה מיכאלי משחקת את סבתא רצתה סבתא אחרת. שיש לה יותר זמן וכו' וביקשה מהסבתא גם לכתוב מודעה "דרושה סבתא".
בקיצור- ישבתי עם בני (3) בזמן הצפייה ושאלתי אותו אם גם הוא היה רוצה להחליף סבתא.
הוא אמר שלא! "הסבתות שלי חמודות, הן משחקות איתי ומנדנדות אותי וכיף לי" אז כנראה שהן כן עושות משהו בסדר.
אני צריכה לצלצל לסבתות לספר להן..

אני מרגישה כזו מכשפה...
אנחנו גרים קרוב להורים שלי ולהורים של בן זוגי ויש סידור כזה שביום ראשוןן אמא שלי שומרת קצת על הילדה ובחמישי אמא שלו,
מידי פעם אנחנו רוצים לצאת לכמה שעות בערב ואז אחת הסבתות באה לשמרטף וגם מידי פעם ה שולחות משהו לאכול...זו עזרה אדירה,בהתחשב בעובדה ששנינו צעירים מאוד וסטודנטים אבל עדיין מרגיש לי לפעמים שאני תלויה בהם וקשה לי להעזר.
לפני כמה ימים ב זוגי היה מאוד מאוד חולה,,מעל 40 חום ובחודש האחרון גם אני הייתי מאוד חולה ואמא שלי מאוד עזרה וכשביקשתי עזרה מאמא שלו,היא ענתה לי שהם טסים לחו"ל עוד יומיים ומפחדים להידבק,כל כך כעסתי כי פשוט קרסתי...לא ישנתי כמעט בלילה וכל הזמ נעתי בין הטיפול בשניהם ובעצמי לא הרגשתי טוב ופתאום הרגשתי כזה כעס על זה שאמא שלו לא מוכנה לבוא לעזור לו קצת,כאילו עכשיו זה התפקיד הבלעדי שלי. זה ניגמר פעם ראשונה בצעקות שלי עליה,שהיא אמא שלו ואיך היא לא יכולה למצוא שום דרך לסייע ואני כועסת כל כך ולא מצליחה לשחרר את הכעס...
אני מרגישה מכשפה כי בסך הכל היא כן עוזרת ומרגישה מפונקת כי בטח לרוב אין עזרה בכלל ויש יותר ילדים ובכלל עזרה זו זכות ולא חובה אבל עדיין מרגיש לי שסבתות של שנות האלפיים,הרבה פחות סביב השבט...הן מרגישות שהן את שלה עשו ועכשיו זה רק להנות מהנכדים...הן סבתות צעירות 50-60 ובריאות תודה לאל ובאופן מוזר אני כועסת עליהן כשאני רואה סבתות שמסיעות בעגלה ומטפלות בנכדים שלהם בכל רחבי העיר וכולי קינאה ): וזה ממש לא כייף,אני לא רוצה לקנאות ולהיות כפויית טובה,אלא להסתפק במה שיש שזה כבר הרבה...

לפני שתקראי את התגובה, רוצה להגיד שאני מאוד מבינה אותך. יצאה לי תגובה קצת קשוחה, אבל זה מהלב @}

אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא חייב לי כלום. וכל עזרה שיש היא מתנה מבורכת, וחד פעמית. באמת בורכת בשתי אמהות טובות ועוזרות... אל תתעלקי

, אל תגזימי, כי התלונה שלך נקראת לי קצת... כפויית טובה.

ופתאום הרגשתי כזה כעס על זה שאמא שלו לא מוכנה לבוא לעזור לו קצת, כאילו עכשיו זה התפקיד הבלעדי שלי. - אכן, תפקידך הבלעדי... ומה לעשות, החיים לפעמים קשים, אבל אף אחד לא חייב לבוא לעזרתך, תביני.

הן מרגישות שהן את שלה עשו ועכשיו זה רק להנות מהנכדים...
נכון. והן צודקות, גם אם לנו זה עושה את החיים הרבה יותר קשים, זו זכותן.

תביני, לעומתי, את מקבלת הרבה הרבה עזרה. לאמא שלי כבר אין כוח, אבא שלי שהיה עוזר המון עבר אירוע מוחי וכבר לא כשיר לטיפול בילדים לבדו, חמי בכלל לא בעניין וחמותי... זה כבר סיפור שלם- היום היא עוזרת הרבה יותר- וזה אומר שפעם בשבועיים- שלושה היא באה לבקר לשעתיים- שלוש ויורדת עם הילדים לגן שעשועים... אבל היא חמות נהדרת, כך למדתי עם השנים- לא מתערבת, לא רבה, נעימה ותקשורתית. פרטנרית מצויינת לטיולים ספונטניים וכאלה שלא... אני פשוט לא מצפה ממנה לקחת אחריות על הילדים שאני בחרתי להביא, אפילו שהם הנכדים שלה.

בקיצור- הגיע כנראה הזמן שלך להתבגר,ולהיות "עקרת בית"- העיקר של הבית, עמוד התווך.
והתבגרות היא תמיד דבר כואב, אבל בסוף משתלם

בהצלחה!

דבר ראשון,תודה על התגובה והכוונה הטובה.
אכן דברייך היו מעט קשוחים...
בביקורת עצמית,ראיתי שבכל הפעמים בהן לא עזרה,לא כעסתי,לפעמים זה ביעס אותי אבל מעולם לא כעסתי ככה.
הפעם כעסתי כל כך כי לא היה מדובר בנכדים שלה אלא בבן שלה,כעסתי עליה כאמא של הבן זוג שלי. ולא כסבתא. כן היא עדיין אמא שלו אפילו שהוא בן 28
האם ברגע שהפכה לסבתא,כבר אינה אמא?
כשאני חולה,אמא שלי עוזרת קצת ובכך עוזרת לי ומקלה על בן זוגי,כשהוא חולה, אמא שלו אפילו לא מתקשרת לשאול לשלומו ואני לא מדברת על שפעת אני מדברת על 40 חום וצריך,וזה קרה פעם אחת בשנים האחרונות אז כשהתקשרתי ממוטטת למרות שלרוב הנטייה היא דווקא כן להתמודד תמיד בעצמנו עם הכל. הרי לא באמת כייף לבקש עזרה
אולי קיבלת את הרושם שאנחנו נישענים אבל זה ממש לא ככה. כשאמרתי גרים קרוב,התכוונתי לעיר סמוכה. וכשאמרתי שולחות אוכל מידי פעם התכוונתי שאריות בחגים...
אני אכן חושבת שעליי להיות שמחה בחלקי ולהעריך את מה שהיא כן נותנת אבל פה זה כבר לא כמה נתנה ואיך,פשוט כאבה לי התחושה של-עכשיו הוא באחריותך,תתמודדי." וזה גם המסר ממך. האישה היא העיקר בבית,כואב הלב. לגבר יש עזרה ולאישה אין כי היא העיקר. עכשיו אני מבינה למה אומרים יש לי כך וכך ילדים ועוד ילד כי האמא של הגבר ויתרה על הזכות.
מצטערת,אני לא חושבת שהיא "חייבת" לו שום דבר אבל כן הייתי רוצה לראות איזושהי דאגה אימהית
וטלפון מתעניין לא מדבק ולא היה הורס לה את הנסיעה לחו"ל.
אולי את צודקת ואני צריכה להתבגר ולכאוב את כאבי הגדילה ועול המשפחה ואולי זה סתם עצוב שבחברה המודרנית זה איש איש לעצמו

הגענו מחו"ל למגורים בארץ. השארנו שם סבא וסבתא מאוד אוהבים (חמי וחמותי שהיה לנו קשר לא כל כך פשוט אבל אני לא חושבת שלילדים יכולים להיות סבא וסבתא טובים יותר). בעלי עדיין בחו"ל ואני אצל ההורים עם שני ילדים קטנים. בימים לפני הגעתי הובטחה לי עזרה מוחלטת עם הילדים, שהם ישמרו בזמן שאעשה סידורים, וישחקו וייקחו לטייל. שום דבר מזה לא יוצא לפועל.
קודם הגענו והילדים חלו. לא רצו להיות עם אף אחד אלא רק איתי. שניהם. במצב בכי בדרך כלל. ההורים שלי הסתכלו מהצד ורוב הזמן רק אמרו שהילדים חולים ושהם רק רוצים אותי אז לא יכלו לעשות כלום. זה נכון, אבל היתה חסרה לי תמיכה והיו דברים שכן היה ניתן לעשות. דברים קטנים יותר. דברים שמורידים לחץ. תמיכה רגשית שלא היתה. רק אני ושני ילדים קטנים חולים שרק רוצים להיות עלי.
הילדים הבריאו (פחות או יותר) אבל אמא שלי חלתה ולוקחת אנטיביוטיקה. אז היא עייפה ולא מסוגלת להיות עם הילדים.אני יכולה להבין למרות שיש משהו בי שרואה שבסופו של דבר פשוט קשה לה להיות איתם. היא מעדיפה לצחצח את המטבח מאשר להיות עם הנכדים וזה מתבטא במצב שאפילו שיחה קצרה בטלפון אני לא מסוגלת לעשות (לא שיחת חולין) כי הילד הקטן מתחיל לבכות והיא לוקחת אותו אחרי שאני מבקשת ממנה אבל באנרגיות של "אל תציק, בכיין" וכמובן שהוא רק בוכה יותר.
בבית הקודם שלי הייתי איתם כל היום יחד. לא קל אבל נעים. אני מכירה את הסביבה, עצמאית ומסתדרת. כאן ממש קשה. הכל יותר רחוק (ואין לי רשיון), הילדים מרגישים מחוץ למקום שלהם ואני גם לא רוצה לקחת אותם כל היום כי אני יודעת שההורים שלי רוצים להיות איתם. אז אנחנו נשארים קרוב. והם רוצים להיות איתם ברקע. אבל שלא יפריעו. או לראות איתם טלויזיה. או לתת להם שוקולד. סתם כי ככה יהיה רגע שהילדים יאהבו אותם וילכו אליהם. בקיצור, אני נשארת בבית לידם ורק סובלת משני ילדים משועממים ובוכים.
אני אומרת לעצמי שאני צריכה להודות על העזרה שאני מקבלת ולא להתלונן על איזו עזרה אני לא מקבלת אבל אני מרגישה מרומה. הובטחה לי עזרה שלא מתקיימת. האחריות על הילדים היא לגמרי שלי ובסופו של דבר רק אני מתמודדת איתה כשהובטחה לי השתתפות מצידם ובסופו של דבר, אני מתחילה לחשוב שהעזרה שלהם אינה באמת עזרה. הם לא מסוגלים להיות לבד עם הילדים, הם לא מסוגלים לשחק עם הילדים גם כשאני נמצאת. אם אני שם אז אני אמורה לעשות הכל והם מעבירים ביקורת ואומרים לי מה לעשות. אני מתחילה לחשוב שבלי עזרתם יהיה לי יותר פשוט.
היום אני והילדים היינו כל היום בחוץ והיה לנו יום נהדר. הילדים נהנו ושיחקו, היינו עם חברה שלי ואיתה הקטן התחבר ישירות (זה הילד שלפי אמא שלי בוכה ולא רוצה ללכת עם אף אחד אלא רק איתי...) ואני יודעת שהם רק רצו שנגיע הביתה. למרות שכשיצאנו, אמא שלי רק רצתה שנלך.
אני פתאום מתעוררת מחלום ה"אני רוצה שהילדים יהיו קרובים להורים שלי" ורואה שזה היה חלום אגואיסטי לגמרי כי הם מפסידים סבתא וסבא שרק רצו להיות איתם, לשחק איתם, לפנק אותם. סבא וסבתא שהגדול היה ישן אצלם והקטן היה נשאר איתם ביום או בלילה.
הצהוב אומר קרבה ללא קרב. בעצם הקשר שלי עם ההורים שלי תמיד היה קרבי.

שולחת לך חיבוק גדול! אני חיה בחו"ל כבר כמה שנים עם שני ילדים ומזדהה עם הרבה ממה שאת אומרת.
מורידה את הכובע בפניך - להיות בארץ עם שני הקטנים ללא הבן-זוג זה לא פשוט בכלל!!!

הייתי מציעה להיות יותר מאורגנת ויותר ברורה עם הדרישות שלך:
"אמא, יש לי שיחת טלפון של 5 דקות אז אני נכנסת לחדר. תוכלי להקריא להם סיפור?"
הילדים לא מכירים את ההורים שלך ואת הסביבה טוב וטבעי שיהיה מאתגר. בעיקר אם את בסביבה ומשדרת להם - לכו אל סבתא - אני עסוקה עכשיו (סבתא הופכת לאיש הרע).

אולי תנסי לחשוב על פעילויות גיבוש?
סבתא הולכת לגן משחקים עם אחד מהם ואח"כ אוכלים קרטיב?
הולכים אל חברה של סבתא ששומרת על הנכדים שלה באותו אחה"צ ויש התאמה בגילאים.
זה לצד זמנים שבהם את עם הילדים או פעילויות כיפיות של כולם יחד.

נשמעת לי השוואה לא כל כך הוגנת.
את הסבא וסבתא בחו"ל הילדים מכירים כל החיים היכרות צמודה.
את הסבא וסבתא בארץ הם רק לומדים להכיר (גם אם הכירו מביקורים קודם, זה לא היה היכרות של לחיות יחד)
וכך גם להפך, הסבא וסבתא בחו"ל מכירים את הילדים מרגע שנולדו והיו בסביבה, בחיים שלהם, ברצף.
הסבא והסבתא בארץ מתרגלים לנוכחות הקבועה הזו של שני ילדים קטנים, זה מאד לא קל נוכחות רצופה כזו, בהחלט דורש זמן הסתגלות.
(אני רואה כמה זמן לוקח לי להסתגל לנוכחות של שני האחיינים הקטנים שלי, כשהם באים לביקור, עם כל אהבתי המטורפת אליהם, זה מעייף, מרעיש, דורש תשומת לב מאה אחוז מהזמן, גם אם מאד רוצים צריך זמן לעבור לפאזת 'מציאות בנוכחות שני קטנטנים אנרגטיים')
גם את, אם אני מבינה נכון, עוד בזמן ההסתגלות שלך כאן בארץ (לא הצלחתי להבין אם באת לתמיד או רק לביקור ארוך?) אז לא הוגן לעשות השוואות למקום הקודם שהיה הבית, שבו הייתה השגרה. כאן כבר יש לכם שגרה?
אני הייתי מחכה עוד זמן לפני שמסיקה מסקנות כמו
אני פתאום מתעוררת מחלום ה"אני רוצה שהילדים יהיו קרובים להורים שלי" ורואה שזה היה חלום אגואיסטי לגמרי כי הם מפסידים סבתא וסבא שרק רצו להיות איתם, לשחק איתם, לפנק אותם. סבא וסבתא שהגדול היה ישן אצלם והקטן היה נשאר איתם ביום או בלילה.
יכול להיות שגם כאן ייבנה קשר כזה, אבל קשר כזה לא נבנה ברגע ואפילו לא בחודש חודשיים, מאיך שאני רואה את זה צריך קצת יותר זמן.

חולית, אולי באמת אני צריכה להיות מאורגנת עם הדרישות.ניסיתי לחשוב על פעילות גיבוש אבל הילדים לא רוצים להיות איתם. אני חושבת שזה קשור לעובדה שההורים שלי רוצים לעשות משהו אחד ויכול להיות שהילדים רוצים משהו אחר. להורים שלי היו ציפיות מסוימות והילד הגדול (הם די מתחמקים מלהיות עם הקטן לבד. הוא כמעט בן שנה וחצי) אבל הוא לא שיתף פעולה. הם רוצים ללכת איתו לשוק או לראות איתו טלויזיה במיטה. אם הם הולכים לגן שעשועים (כי אני מכוונת את זה לשם) הם נשארים 10 דקות עם הגדול וחוזרים. אין להם באמת חשק.
דווקא כשהם היו באים לבקר הם כן היו לוקחים את הילד לפארק וקוראים לו סיפור אבל אני חושבת שזה בגלל שהם היו מחוץ לשגרה שלהם אז לא היה להם יותר מדי מה לעשות.
עד עכשיו הייתי כל הזמן איתם ועם הילדים (חוץ מפעם שהגדול הלך עם אבא שלי (קצת הכרחתי אותו, לא בקטע רע אבל אמרתי לו שאני צריכה לעבוד כי הוא פשוט לא רצה לעשות עם אבא שלי כלום) להרמת כוסית בעבודה...

גוונים, אם לומר את האמת אני רואה את ההבדל בהתנהלות הכללית ועוד ראיתי משם. אני זוכרת שפעם כשהייתי בארץ ישבנו עם דודים (בלי נכדים) ועם ההורים שלי ודיברו על איך אנשים מנצלים את ההורים שלהם ומפילים עליהם את הנכדים. יש מן הרגשה של "אנחנו עם הילדים אז אנחנו עוזרים לך". לפחות אם הם לוקחים אותם לבד. חמי וחמותי היו עם הנכדים בשביל עצמם וכשהם עם הנכדים הם לגמרי איתם ומשחקים איתם וזאת מן מסיבה להם ולילדים. והם תמיד רצו לקחת אותם לבד כדי לפתח קשר איתם לבד. אני כן חושבת שיש הבדל בגישה ומכאן מגיעה ההתעוררות הזאת. אני מסכימה איתך שהם לא רגילים וקשה להם עם השינוי. הבעיה היא שעכשיו אני כאן ואין לי שום שנייה חופשית לעשות כלום. אני באה להישאר ועד עכשיו ההסתגלות הולכת סבבה חוץ מהעובדה שאני לא מקבלת שום עזרה. עזרה שהובטחה לי בצורה כזאת או אחרת.
אתמול יצאתי לבד פעם ראשונה מאז שהגעתי. עזבתי את הבית ברבע לתשע בערב כי הייתי צריכה לרחוץ את הילדים (רק אני רוחצת, גם כאן אין עזרה). אחרי בדיוק שעתיים הגיע הטלפון של "הילד לא מפסיק לבכות, רחמים על הילד (הקטן)". אז הייתי צריכה לרוץ הביתה. הוא באמת בכה והם לא יכולים להרגיע אותו בשום צורה כנראה.
אני הבנתי שבפעם הבאה אני לא יכולה להשאיר אותו לבד איתם.
כאן אין שגרה, אני צריכה לעשות סידורים מצד אחד ומצד שני רציתי להיות בקרבת ההורים כי הם רוצים להיות עם הנכדים. זה לא פועל כי הם נמצאים אבל לא בצורה אקטיבית והכל נופל עלי בצורה כזאת או אחרת. בבית הם לא היו הולכים לגנים אבל כמובן שהבית עצמו היה מותאם יותר אליהם והכרנו מספק טוב את הסביבה. הפתרון, לפי דעתי, הוא לצאת כמה שיותר מהבית. ככה הילדים נהנים, ההורים שלי יכולים לנוח וכשהילדים מגיעים זה איתם כמה דקות ואז הולכים לישון.

אם התהליך של להיות מסוגלים להיות איתם לבד כמה שעות ביום או לעשות איתם דברים הולך לקחת כמה חודשים אז עשיתי טעות כשהגעתי לבד עם שניהם כל כך הרבה זמן לפני בעלי. זה מה שאני מתחילה להבין. כי מאוד קשה לי להיות עם 2 ילדים קטנים ובלי שום צורה של עזרה.

עוד דוגמא. נכנסתי עכשיו למקלחת וביקשתי שישמרו על הקטן. בבית של הורי יש 2 קומות והמקלחת למעלה. הקטן נשאר למטה. אחרי כ-10 דקות הוא כבר בכה ליד דלת האמבטיה.....

פלוני אלמונית

וזה גם המסר ממך. האישה היא העיקר בבית,כואב הלב. לגבר יש עזרה ולאישה אין כי היא העיקר. עכשיו אני מבינה למה אומרים יש לי כך וכך ילדים ועוד ילד כי האמא של הגבר ויתרה על הזכות.

איך הסקת שלאישה אין עזרה? מי עזר לגבר כשהוא חלה? את! באותה המידה, כשאת חולה, הוא אמור לעזור לך. בן הזוג, הפרטנר שבו בחרת, ושאוהב אותך ורוצה להקל עלייך כשרע לך.
אישה יכולה לומר שיש לה עוד ילד לא כי אמא שלו ויתרה על הזכות, אלא כי הגבר וויתר על הזכות להיות אדם בוגר, והאישה וויתרה על הזכות לשותפות של שווים.

אם אין ל עזרה הכתובת הנכונה לתלונות היא לבן הזוג, שבחר להיות איתך באש ובמים ולא ברור למה הוא לא עושה את זה, לא לאמא שלו שאני לא רואה שום סיבה הגיונית שתהיה חייבת לבוא לעזור לו. הוא אדם בוגר שעושה את הבחירות שלו בעצמו.

אמא מבולבלת יקרה
(לא נעים לי לקרוא לך כפוית טובה !)
קודם כל חיבוק גדול וברכות על השינוי הגדול של ההגעה לארץ
אין לי ממש עצות אבל אני שמה לב שאולי חלק מהקושי נובע מזה שהבטיחו לך ולא מקיימים... האם את יכולה לשחרר את ההבטחה , בינך לבין עצמך ?
פשוט תדמייני שלא הבטיחו כלום. ואת הגעת בידיעה שתשמרי על הילדים לבד כל הזמן עד שבעלך יגיע.
אם תהיי בהלך הרוח הזה, עדיין תעשי את הכל לבד אבל אז כל עזרה מההורים תהיה בונוס נחמד
מקווה שהצלחתי להסביר !

קמלה
הרעיון שלך הוא רעיון מגניב ממש. לא רק במה שקשור להורות וסבתאות...
יש רק בעיה קטנה אחת. אם שיקול מסויים היה חלק מרשימת השיקולים, אני עלולה להגיע למסקנה שהייתי מוותרת מלכתחילה לו הייתי יודעת שזה מה שיקרה. נניח אמא מבולבלת <גם אני לא אוהבת לקרוא לה כפויית טובה> הייתה יודעת שהיא תאלץ לטפל בילדים לבד לחלוטין. אולי היא הייתה בוחרת לא להגיע?

כך שמה לשדעתי כדאי זה לא רק לשחרר את ההבטחה, אלא לשחרר אותה ואז להחליט מחדש.

תודה על התגובות. באמת החלטתי להשתחרר מההבטחה. אין מה לעשות. מצער אותי המצב כי אני מרגישה שלפעמים אנחנו מפריעים. אז החלטתי להעביר את מרכז היום שלנו למחוץ לבית הורי. נשמרה לנו דירה קטנה שאליה אנחנו אמורים לעבור כשיגיע בעלי אבל שם אני אשים את כל הצעצועים ושם אני אוכל לזכות בפרטיות ובעצמאות. היום התחלתי לסדר את הדירה ופתאום אמא שלי ישבה איתנו וקראה לגדול סיפור ואפילו רחצה אותו!!

בכל מקרה זהו המצב. משיחה עם חברה המצב תמיד היה כזה. הם מאוד ראוצים שנבוא ואז הם לא מסוגלים לעזור באמת. רק שאנחנו נעלמים קצת פתאום הם מצליחים להוציא קצת יותר. וככה אני מרגישה פחות תלותית. בסופו של דבר אני החלטתי לבוא והייתי מאוד שמחה לראות התנהגות שונה בינם לבין ילדי. אבל אולי אם נמעיט להתראות הם ירצו לעזור יותר

נכנסתי עכשיו למקלחת וביקשתי שישמרו על הקטן
ממי ביקשת? רצוי להפנות בקשה למישהו ספציפי, לא כללי, כך את בעצם מעבירה אחריות לאותו אחד לזמן המקלחת שלך.

פלונית, ביקשתי מאמא שלי...;

טוב למרות שהסרתי ציפיות אני חייבת לציין שאני עומדת להשתגע. אני כבר לא מסוגלת להיות כל יום כל היום עם הילדים בלי להיות מסוגלת לנשום קצת אויר ולהתנתק.
הגדול שלי גם התחיל לירוק על אנשים (אבא שלי, חברות) וגם על אוכל. הוא משתעמם וזורק צעצועים. הרבה יותר קשה לי להיות סבלנית ולהכיל אותו. הקטן מתעורר יותר בלילה כי סידורי השינה שלנו קצת השתנו אז אני גם לא ממש ישנה טוב בלילות. ונמאס לי. ממש נמאס לי.
חוסר הסבלנות שלי מקשה עלי להתמודד עם ההתנהגות שלהם שיכולה לנבוע, בין היתר, מחוסר הסבלנות שלי... ויש לי לפחות עוד חודש להעביר ככה. אם לא יותר.

יש אפשרות לקבל עזרה לא מההורים ?
יש מפגשים של הורים וילדים בסביבה ? אולי לשלם לבייביסיטר ?

חברות הציעו עזרה. לא נעים לי לבקש אבל גם לפני פסח כולם עסוקים ועובדים. מפגשי ההורים וילדים שיש כאן נדחו לאחר החג וקצת קשה לי לשים אותם עם בייביסיטר שהם לא מכירים ולא אני.
אני משערת שחלק מההתנהגות הקשה יותר של הגדול נובעת מהשינוי ומחוס הסביבה המוכרת לו. נראה לי ממש בגידה להשאיר אותו עם מישהו זר...

כן נשמע שההתנהגות של היריקות קשורה לקושי
יש אפשרות שאולי תבואי לעזור לחברות שגם להן יש ילדים ? הילדים ישחקו ביחד ואת תעזרי לחברות לבשל וכו' ?

בכל מקרה נשמע לא פשוט ! ונראה לי שטוב שתצאי איתם החוצה כמה שיותר אם זה מה שעוזר, ולא נורא שההורים יראו אותם פחות ...

החברות שלי שגרות קרוב הן ללא ילדים ועובדות מחוץ לבית. לאחת שיש ילדים הצעתי להיפגש אבל היא עסוקה בניקיונות ולא הזמינה. בימים האחרונים כל יום הלכנו לפארק אחר וזה היה די נחמד. אבל הרגעים הארוכים האלה בבית, אחרי שחוזרים מעייפים. הילדים החמודים שלי הופכים לתלותיים (שוב, אני משערת שהשינוי מטלטל אותם) בצורה מתישה (שניהם רוצים שאני אחזיק ואחבק כל הזמן- דבר שגורם לקטן להידחף לצד ואז הוא משתמש בנשק הכי טוב שלו וזה הבכי. הוא ממש נעלב במקרים האלה), הגדול הופך לבכיין, עקשן וחוצפן (אומר לאנשים לא לדבר כשאנחנו באמצע שיחה, יורק, זורק צעצועים ועוד, דברים שבבית לא קורים הרבה ושגם אם קורים אני מסוגלת להגיב בצורה הרבה יותר עדינה ומכבדת).
עכשיו הגדול הלך לישון וביקש את מנת ההנקה שלו ופשוט לא יכולת לתת. אין לי אנרגיות. בזמן שהוא בכה בגלל הסירוב שלי גם אני התחלתי לבכות. כי לא מגיע לו שאני אסרב, כי אני ממש לא יכולה לתת, כי אני רק רוצה קצת שקט
אני מאכזבת את עצמי כי בבית הקודם הייתי חזקה, התנהלנו לנו בנעימות בדרך כלל. אני שני ילדים וכמה חיות מחמד. הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל, שאין בעיה שאני לא יכולה לנצח, שטוב ונעים לי להיות איתם, ללמד ולחנך אותם. היום אני מרגישה שאני לא מסוגלת. לא נעים לי. הם מעייפים אותי. ואני לא יכולה להיות שם בשבילם ברגע לא כל כך נוח מבחינתם. רגע של מעבר. מעבר שאני כופה עליהם, שגורם להם להתנהגות מסוימת שרק מכבידה עלי וגורמת לי לכעוס עליהם.

חיבוק !
בבית הקודם הייתי חזקה, התנהלנו לנו בנעימות בדרך כלל. אני שני ילדים וכמה חיות מחמד
את יכולה ! אולי לא בימים הקרובים אבל המצב הזה אפשרי לך, לכם !
וזה בסדר שיהיו ימים שלא תתני את כל כולך
גם את במעבר ! והמעבר הזה הוא לטובה, גם אם יש רגעים של קושי בדרך

שליחה על ידי pk* » 13 אפריל 2014, 08:18

מעבר מחו"ל לארץ, מביא איתו דכדוכים וחוסר איזון באופן כללי, לך ולילדים. להוריך גם כן. הם רוצים לעזור אבל מוגבלים מבחינת יכולת אישית לבלות עם קטנים. יכול להיות שבגיל מבוגר יותר יהיה להם יותר שקט נפשי לבלות עם נכדים אבל אין לסמוך על כך. ישנם הרבה מבוגרים חסרי יכולת וסבלנות לבלות זמן ממושך עם ילדים. פשוט כדאי לקבל זאת כעובדה ללא רגשות קשים. סוג של נכות, בואי נאמר.
לגביך, את צריכה להתייחס לעצמך ולילדים כאל משםחה במשבר, בטראומה ולא כאל משפחה במצב רגיל וזורם. לעשות כל מה שאפשר כדי לכייף עם הילדים, כל מה שאפשר שתוכלי לחייך אליהם מכל הלב, תוך הקפדה על זמני מנוחה והאכלה מסודרים. להתארגן בעל שבוע מחדש, לרשום תוכניות שבועיות ולבצע, פשוט לעסות את הנשמה שלך ושל ילדיך. זמן מצויין עכשיו לבלות בחוץ, בחוף הים, ביערות, בפארקים, לקטוף פרחי בר. יש כל כך הרבה פעילויות לקטנטנים בארץ. תכנני מראש ולכי לבלות מחוץ לבית איתם. בהצלחה

קמלה, תודה רבה על החיבוק ושאת שםץ קראתי אותך שרגעי משבר קטנים ועודדת אותי מאוד.

PK אין ספק שיש כאן חוסר איזון. כולנו מבולבלים. אני חושבת שההורים שלי לא שיערו עד כמה זה קשה, או לפחות דורש אנרגיות, להיות עם שני ילדים בבית. לגבי בילויים ויציאות זה קצת מסובך כי אין לי רשיון נהיגה ואנחנו נמצאים באיזור ירושלים. לתל אביב אני יכולה לנסוע אבל תמיד תלויה בתחבורה ציבורית, שעדיין מבלבלת אותי, או בהורי, שאני מנסה לא להכביד עליהם עוד הסעות (בעיקר לאור העובדה שהם בסופו של דבר רוצים שנישאר קרוב...

אתמול דיברתי עם אמא שלי שאמרה לי שאחת הדודות הופתעה מזה שאנחנו בכלל ישנים בבית שלה (ולא בדירה נפרדת) או שהיא בכלל יכולה להסתדר עם הבלאגן שעושים הילדים עם הצעצועים. אני מקווה שאמא שלי לא תאמץ את הגישה הזאת. אני רואה שהיא מתאמצת יותר. אני מקווה שהיא תהנה מהנכדים בסופו של דבר.

מאז שהנכדים נולדו הם רק אמרו כמה קשה להם שאנחנו רחוקים וכמה עצוב להם ואיך כל הסבים והסבתות מסביב נמצאים עם הנכדים שלהם וכו וכו... בעם זה היה אחד השיקולים בהגעתנו לארץ, שהילדים יהיו לידם. אם עכשיו יתברר שלא נעימה להם חברת הנכדים אז חבל שזה לא היה ברור לפניכן כי אולי לא היינו מגיעים או לא כל כך מהר, או לפחות אני בלי בנזוגי לכל כך הרבה זמן.

אני מקווה שיהיה טוב. קמתי עם אנרגיות מחודשות אני מנסה למצוא את האיזון. לבינתיים נעים לי בארץ ונעימה לי המחשבה שנשאר לגור כאן. אז רק למצוא מן הרמוניה בה הילדים ואני נהנים.

שמחה שעזרתי ! ושמחה שקמת במצב רוח טוב !
אני חושבת שמוקדם להסיק מסקנות שלא נעימה להורייך חברת הנכדים ...
נשמע שהסביבה של ההורים שלך כמו הדודה הזו, לא כל כך ידידותית לילדים ורואה בהם קושי ומטרד וייתכן שייקח להורים שלך זמן להתרגל למצב החדש ולראות את הכיף שבילדים
יכול להיות שזה יקרה מאוחר יותר כשבעלך יגיע ותהיה יותר שגרה

כמו ש גוונים כתבה, פתאום יש שני נכדים בבית, הם לא התרגלו לזה במשך השנים שהילדים נולדו וגדלו,
ואני בטוחה שהם גם לחוצים מזה שהילדים לא כל כך מתלהבים להיות איתם, אז הם נסוגים ולחוצים
ואז הילדים עוד פחות מתלהבים להיות איתם...
זה מצב שייקח לו זמן להתאזן ואני מסכימה מאוד עם PK שצריך להתייחס למצב כמצב זמני ולא פשוט, שיעבור !

אם עכשיו יתברר שלא נעימה להם חברת הנכדים
ייתכן שלא נעים להם להלין את הילדים אצלם על בסיס קבוע ולהיות מעורבים בכל מיני פרוצדורות מרגיזות שהורים חייבים בהן מעצם היותם הורים (לעזאזל, גם אני שונאת לצחצח להם שיניים!!).
זה לא בהכרח אומר שלא יהיה להם נעים לבלות עם הילדים כמה שעות של כיף, אחרי שיהיה לכם כבר מקום משלכם והחיים יתייצבו פחות או יותר.

ובכלל, אני מצטרפת למי שאמרה שזה קשה לחזור מחו"ל לארץ -- לא דמיינתי בזמנו עד כמה זה הולך להיות קשה. כמו שאמרה חברה שלי עם ניסיון דומה -- זה נחווה כהגירה שנייה. וזה גורם לחיים להיראות קודרים משהם באמת. אני מציעה לקחת "עם כפית מלח" את הבנת המצב שלך כפי שהיא עכשיו. הדברים עשויים להיראות אחרת בעוד חצי שנה.

תודה לכולן על התמיכה.

המצב ממש משתפר. כולנו לומדים למצוא את מקומנו. הצלחתי להסביר להם מה שאני צריכה ואני חושבת שגם הילדים מתחילים להירגע ולמצוא את מקומם (רק שהגדול יפסיק לירוק!!!). ואני מתחילה להשתלט יותר על סדר היום ועל איך להגיע למקומות. וככה אנחנו מטיילים לנו וההורים שלי מופיעים ומפנקים אותנו מדי פעם. הם גם מתחילים להירגע ולדעת איך להתנהג איתם.

אני חושבת שבאמת זה מאוד קשה שנכנסים לבית שני ילדים קטנים שמבלגנים ומרעישים כל היום. אני, שאני לא הכי מסודרת, הייתי משתגעת. ואמא שלי ממש נקייה ומאורגנת אז זה בטח לא פשוט.

אני בטוחה שהכל יילך טוב.

תודה שוב לכולכן על התמיכה, היא מאוד עזרה לי כשהרגשתי לבד. אני לא יודעת איך לעשות את סימן החיבוק...

שליחה על ידי pk* » 13 אפריל 2014, 22:34

מחשבה שעולה לי...אולי היריקות מבטאות סוג של גועל

גועל? ממה נראה לך?

יורק יותר בקטע של הוצאת לשון והתזה לכל עבר והתחיל כשהגענו לכאן. הוא עושה את זה להביע כעס וחוסר הסכמה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב אז אני חוזרת לכתוב. הימים האחרונים היו נעימים יותר כי אני אצל אחי והוא באמת נהנה להיות עם האחיינים שלו. אבל היום הלכנו למפגש משפחתי של על האש לכבוד הגעתי. היינו כל הדודים ובני דודים והילדים שלנו. היה מאוד נחמד. ככה יצא שההורים שלי גם היו עם הנכדים אבל באנו בצורה עצמאית. המפגשים האלה מאוד נחמדים אבל שמתי לב היכן נמצאת הבעיתיות של ההורים שלי.

אמא שלי מפעילה אותי. זה אומר שהיא אומרת לי כל הזמן מה לעשות. לקנח אף או לרחוץ או להאכיל או להחליף חיתול. היא לא עושה את הדברים האלה אבל היא אומרת לי לעשות אותם. היום הקטן התהלך לו בחורשה שבה היינו ואני עמדתי ליד והסתכלתי. הוא היה נראה לי מסתדר אבל אמא שלי דאגה ואמרה לי ללכת לעמוד מאחוריו או לקחת אותו (היא ממש רצתה שהוא יהיה באיזה לול שהביאו לתינוק אחר בגילו למרות שהיא יודעת שאני מעדיפה שהוא יתהלך חופשי)
היא ממש מאמינה שילד לא יכול להנות אם הוא אוכל בריא. הגדול בקש מצה עם חרוסת (ולא שוקולד?? לא הגיוני )והיא אמרה שהיא תכין ובאה למרוח שוקולד. אמרתי לה שהוא ביקש חרוסת אז היא החליטה לשאול אותו. ואז הוא רצה שוקולד. אני כבר אמרתי לה שאני אעשה לו ונתקעתי עם ילדון עצבני שרוצה רק שוקולד ושמחליט לזרוק את המצה ולבכות (בזמן שאני אומרת לו שאני אעשה לו עם שוקולד….). בסוף הוא לא אכל כלום כי הייתי צריכה להרגיע אותו.ֿ

3 כולם ממש התעקשו שהקטן (עוד לא בן שנה וחצי) יאכל שקית קטנה של תפוציפס כי אבא שלי רצה לתת לו ולמרות שביקשתי שלא יתן (הילדון כבר אכל קצת) הוא התעקש לתת
ציינתי כבר ששני הילדים משלשלים???

עוד שאלה לי. אני שוקלת לחפש דירה לתחילת מאי לפני שיגיע בן זוגי. אני לא בטוחה שזה יהיה הכי טוב מבחינה כלכלית אבל אולי עדיף. אני יודעת שההורים שלי ייפגעו מזה אבל מצד שני הם אומרים שיהיה ממש כיף שתהיה לנו דירה ושהם יוכלו לבוא פעמיים בשבוע לפגוש את הנכדים. אני לא רוצה להכאיב להם אבל חושבת שאולי זה יהיה יותר בריא לכולנו.

זה יהיה יותר בריא לכולנו.
לי אין ספק בזה.

היי ! בדיוק פתחתי את באופן וחשבתי עלייך, איך עובר הפסח... תמיד יש חיכוכים בחגים, את יודעת...
החיכוכים האלו על אוכל מאוד נפוצים, גם כשלא גרים עם ההורים...
נראה לי שתמיד כשיש כמה מבוגרים ששומרים על ילד אחד, אז לא ברור איפה האחריות בדיוק ואז אחד אומר משהו, השני חושב שהאחריות היא רק עליו , השלישי מציע כריך בדיוק ברגע הלא מתאים וכו'
גם בגלל שהייתם בטריטוריה נייטרלית, בחוץ, בטח לא היה ברור מי בדיוק שומר על מי... ונראה לי שהורים תמיד מעירים...

לגבי דירה, אם זה סביר כלכלית, גם אם כמובן יותר יקר, נשמע שזה באמת יהיה יותר בריא
ולהורים את יכולה להציג את זה בדרך לא פוגעת, להסביר שזה יהיה יותר נוח/הגיוני/בדיוק מסתדר עם/בן זוגך הציע ש...
ולא להגיד שזה בגלל שלא נעים לך שם
ולהדגיש את הצדדים החיוביים שהם גם מודעים אליהם

אה ושכחתי להוסיף - הסיטואציות נשמעות מעצבנות לאללה !!!
אני לגמרי הייתי מתעצבנת

טוב, אחרי שלושה ימים בתל אביב עם אחי, חזרנו לבית הורי. השינוי הוא עצום. ללא ספק הפתרון הכי טוב יהיה להשכיר דירה כבר עכשיו. מהשניה שהם חזרו לראות את הילדים הם לא הפסיקו לשחק איתם ולפנק אותם והכי הכי חשוב- להנות!!! והילדים בשמיים! ואני מאושרת!
אני בטוחה שאם באמת נמצא מקום לגור ונתחיל בשגרה לכולנו יהיה יותר טוב. כלכלית זה לא הכי טוב כי כרגע אין לנו הכנסות רציניות ועדיף לנו לחסוך אבל ההורים שלי שוקלים ברצינות לעזור לנו עם חודש של שכר דירה. אפילו הם רואים את זה בצורה ברורה!

קמלה,
תודה על ההבנה

את צודקת מבחינת האחריות המשותפת. אני גם חושבת שהם שמו לב שהם קצת עברו את הגבול כי במקרה של המצה והחרוסת או שוקולד, הילד בסוף לא קיבל כלום (כי הוא זרק את כל מה שנתתי לו) ואין דבר יותר גרוע מזה לאמא שלי (לי לא ממש הפריע, הוא אכל המון). ועם הקטן ואבא שלי, אחי לקח אותי לסיבוב בדיוק בזמן אז אני חושבת שהוא נשאר קצת במצב לא נעים. למרות שכל המשפחה אמרה לו לתת הוא ראה שאני לא מרוצה מזה והעובדה שלא הייתי שם לדעתי שמה אותו במן מצב לא כל כך נוח. לקח לי זמן לחשוב על זה.... למרות שזה באמת מעצבן שכולם מתערבים וחושבים שזה הכי אחלה לפטם בממתקים וחטיפים (ביום שממילא הילדים אכלו ארטיקים וקינוחים ועוד).

למרות שזה באמת מעצבן שכולם מתערבים וחושבים שזה הכי אחלה לפטם בממתקים וחטיפים (ביום שממילא הילדים אכלו ארטיקים וקינוחים ועוד).
בתשובה לשם הדף, הסבתאות מתבטאת לא רק בכוח עזר אלא גם בקבלת אחריות. ולעתים זה בא עם גישות מנוגדות לתזונה.
זה מאוד מאוד מעצבן, ואת האמא, זה נכון - אבל כשמבקשים עזרה צריך לפעמים גם לשחרר ולהבין שלא תמיד יעזרו בדרך המדויקת שרצינו.
סבתא שסומכים עליה, גם אם זה כרוך בשוקולד במקום חרוסת (וזה לא במקום ברוקולי, נגיד...), אולי אפילו תשמח לקחת יותר אחריות בהמשך. מעבר לזה שהיא תיתפס כדמות משמעותית יותר עבור הילד.
אני כותבת לך כיוון שאצלנו היו סיטואציות דומות. לקח לי המון זמן לשחרר וגם היום זה לא מלא, אבל זה מגיע עם קשר חם ביותר עם סבתא ומבחינתי שווה את זה.

פלונית, אני מבינה מה שאת אומרת ומסכימה. הילדים שלי אוכלים ממתקים (אני מאוד מנסה שזה יהיה בגבול מסוים) אבל באמת נראה לי שבמצב הזה אמא שלי לא פעלה נכון. אני יכולה להבין אם היא נותנת לו מצה עם שוקולד אם הוא מבקש,, או אולי מציעה לו. אבל אם הוא מבקש מצה עם חרוסת (אני הצעתי לו והוא רצה) אין שום צורך לשנות את זה לשוקולד סתם ככה. הייתי מבינה אם היא היתה מנסה להציע לו משהו בריא יותר אבל לא סתם לתת משהו לא בריא כי נראה לה שזה יותר טוב. בגלל זה הסיטואציה הייתה בעייתית.

בעבר היתה לי בעיה רצינית עם ההורים שלי על זה. לגדול, כשהוא היה בן שנתיים אבא לי נתן לו כמויות שוקולד שגם מבוגר היה מקיא מהם, רצו לתת לו לטבול עוגיה בקפה (כי הוא רצה...) ועוד כל מני דברים דומים. עכשיו הם ממש השתפרו.