בן שלוש מרביץ לאמא

[אמא_לאחד*]

הוא רק בן שלוש. ילד חמד יפה עיניים.. מלאך חכם ומתוק.. גאוותי. אושרי. משוש חיי.
רק שבזמן האחרון הוא התחיל להרביץ לי.
ממש להרביץ.
לפעמים זה מתחיל מהשתובבות מפליק לי כשהוא צוהל צוחק ובורח. חוזר שוב להרביץ לי ולברוח. מין משחק "תופסת" שכזה.
לפעמים זה כשהוא כועס עלי כי קראתי לו לבוא למקלחת.. או ביקשתי ממנו לצאת מהמקלחת.. כי ביקשתי שינעל נעליים.. כי ניסיתי לנעול לו נעליים..
לפעמים זה כשהוא מתוסכל מחלק של פאזל שלא מסתדר לו. מציור שלא מצליח לו.
כל תגובה היא פליק לאמא.
לפעמים זה מעצבן. לפעמים זה ממש כואב. לפעמים זה מלווה במשיכת שיער. או בצביטות.
בהתחלה הגבתי בחיוך ובקשה ב"נחמדות". לא הזיז לו.
אחר כך התחלתי להחזיק לו את היד בכל פעם שמכה אותי. ברגע ראשון הוא מתגלגל מצחוק. אם אני ממשיכה הוא עובר לבכי. כשאני עוזבת הוא מכה שוב.
אתמול כבר הרגשתי שאני לא יכולה לו. ולראשונה בחייו ובחיי אמרתי לו שלא נעים לי איתו ושיהיה בחדר שלו.
כשיצא היכה שוב. החזרתי לחדר.. כשיצא היכה שוב...
אני כעוסה. אני מועלבת.. אני מרגישה מטופשת מול ה"צוציק" בעל פני המלאך הזה.
בגן ובחוץ הוא באמת מדהים. ילד טוב. ממושמע. גם בבית הוא מדהים. עד ש.. בא לו להרביץ לי.
לפעמים זה נראה לי כמו צורך או משהו שהוא בכלל לא מתכוון לו ממש. תגובה לא רצונית.
אבל איך עוצרים את זה??????
זה לא נעים. זה כואב. זה מביך. זה רגע לא בריא בין אם לילד.
איך ללמד אותו להגיב אחרת לתיסכול או לצהלות שמחה??
איך עוצרים את זה??

[אילה_א*]

כתבתי בדף משפחה תחת טרור קטן גדול
הסבר לאיך לאחוז ילד שמכה מאחור בחצי אחיזה וחצי חיבוק (ככל שהוא יותר צעיר יותר אחוזי חיבוק )
לא לדבר רק לומר אני אשחרר אותך כשתרגע
ולהחזיק עד שבטוח שהוא נרגע
בפעמים הראשונות כאשר תשחררי אותו הוא יכעס ויכה יותר
אבל זה רק מראה שהשיטה עובדת

[אמא_לאחד*]

שבועות שעשיתי את זה. לא עובד עליו.

[יוטי_לונדון*]

אני אתחיל מזה שאין לי נסיון בכלל כי יש לי בת (תיכף אני אסביר מה ההבדל) והבן שלי עוד קטן, 9 חודשים.

לפני זמן מה פגשתי אמא לתאומים בני 3 שהסבירה לי שרמת הטסטוסטרון בדם גבוהה (באחוזים) מבגיל ההתבגרות וזה הזמן, הגיל, הכי "משוגע" אצלם.
למה אני מספרת לך את זה? כדי שנתחיל ממקום של חמלה, של הבנה שהוא לא "רע" או "לא מחונך". יש פה גם משהו ששולט עליו מבפנים. זה הגיל.
אני מאד מבינה את ההרגשה שאת מתארת ואת ההעלבות ממנו אבל אם תעצרי שניה ותביני שאין פה מניע להזיק או להשפיל זה יראה בעינייך אחרת ואת צריכה עכשיו לחשוב אחרת כי ככה תהיי מוכנה להתמודד איתו ממקום נכון, של אם שמתוה לו דרך ולא ממאבקי כוחות.

מה אפשר לעשות עם זה?
דבר ראשון- להוציא קצת מרץ. לקחת אותו יותר לטיולים בחוץ אולי או להפעיל אותו בדרך כל שהיא, משחק עם כדור אולי, טרמפולינה שיקפוץ הרבה וכדומה.

דבר שני- לתת לו להוציא מרץ גם לא לידך אם הוא צריך ממש עכשיו. ילדתי הבכורה (היום בת 4) אהבה בגילאים 2-3 לצרוח בקול גבוה סתם להנאתה (ובלי עין הרע, היא יודעת לצרוח) אז הרגלנו אותה שלא צורחים לידנו כי זה לא נעים באוזן, אבל היא יכולה ללכת לחדר אחר ולצרוח. עבד נהדר.
אולי אפשר לסדר לו איזה פטיש מפלסטיק שידפוק על כריות בחזקה או משהו בסגנון.

ודבר אחרון, הכי חשוב- לא מרביצים! זה לא נעים! וזה מסר שצריך לעבור. הוא בן 3 וכבר מבין טוב מאד דברים מהסוג הזה. אל תתיאשי אם הוא נראה לא מבין בהתחלה. תתמידי כל הזמן, תסבירי כל הזמן שלא עושים את זה, שזה כואב ושגם הוא לא היה אוהב את זה.
להסביר, לא בכעס אבל בתקיפות.
בסוף זה יצליח, אל תתיאשי.

בהצלחה @}

[אמא_לאחד*]

תודה. ואכן.. נותר לי רק להמשיך ולנסות.

[יסכו_נט*]

מתוקה, דווקא נשמע לי רגעים בריאים.
מעליבים, מביכים, ובריאים.
כל ילד מחפש את הגבולות של אמא וזאת הדרך שלו, בהצלחה ! זה כלכך קשה.
גם הפצפוץ שלי בן 4, מנסה אותי בכוחו בדרכים יצירתיות משלו.

[אמא_לאחד*]

הפסיק להרביץ.. אפשר למחוק את הדף. לא יודעת איך עושים זאת.

[ילדת_טבע*]

דווקא אותי מעניין איך הפסיק, מכירה ילד אחד שעדיין עושה את זה לפעמים יחד עם להרביץ ולהלחם בכל הסביבה ואמא שלו גילתה מזה זמן מה שהוא לפעמים עושה את זה בכוונה כדי לקבל את החיבוק הזה שעדי דיברה עליו למעלה (וזה לא שהוא לא מחובק בלי זה, זה סתם הפך לטריגר).
בטח אחרי זה אפשר יהיה לאחד עם איזה דף אחר כי יש דפים על זה.
תודה.

[זהירות_חרצולים*]

זה פשוט עיניין פעוט של חוסר גבולות! ילד בן שלוש בודק את העולם ובודק גבולות. ילד שמרביץ (לכל אדם) ובטח להורה צריך לרדת לגובה שלו ליצור קשר עין ולומר באסרטיביות ותקיפות: אסור להרביץ! וזהו! לא חיבוק ולא ליטוף, מבקשים שיתנצל ואם הוא הופך את זה למשחק\מתעלם\מרביץ שוב אומרים לו בתקיפות "אם תעשה את זה שוב תלך לחדר"
ילדים נהנים מכל תשומת לב, גם תשומת לב שלילית הם יקבלו ולכן מהתנהגות רעה צריך להתעלם ולהתיחס בשמחה למי שמתנהג יפה ומי שלא מתנהג יפה ילמד שיש תוצאות למעשיו הלא נעימים - וזה לא אומר שיש לצעוק על הילד או להכאיב לו (חס וחלילה) רק להיות הורה מנהיג!!! כזה שכשהו אומר משהו יודעים שהוא מתכוון ולא מתכופף ונכנע. כשהילד מתנצל מחבקים אותו ואומרים לו שאת מאוד שמחה שהוא התנצל ושאת שמחה כשהו מתנהג יפה ולא מרביץ, לעודד את החיובי ולהתעלם מבחינת יחס מדברים שליליים (התעלמות זה אומר לא לענות, לא לעמוד מולו ולהטיף עוד ועוד ועוד, התעלמות זה לא לצעוק) התעלמות זה רק לדברים שלא עוברים את הגבול כגון בכי של ילד שהחליט שהוא רוצה לנג'ס או למשל ילד שצורח "אני רוצההההההה אני רוצהההההה, תיקני לייייי וכו..
ברגע שעובר גבול אדום כגון מכות כגון ריצה לכביש כגון יריקות או זריקת חפצים אז שמים בחדר עד שירגע ויתנצל.
זה הכל! לשים גבול גם לילד האהוב הקטן והמתוק אחרת הוא יתפתח לילד שחושב שמגיע לו ומותר לו הכל וילדים כאלו הם אומללים כי הם גדלים בחברה ובטוחים שמגיע להם הכל וכאשר הציפיות שלהם מתנפצות הם מאוכזבים. ילד צריך לדעת שלא מרביצים גם בגיל שלוש - זה חינוך

[אושר*]

מסכימה לחלוטין, לפעמים מרוב תאוריות- הצד הטבעי והפשוט נשכח מאיתנו

[חוה_בת_חיים*]

"אם תעשה את זה שוב תלך לחדר" להתבטא כך ,זו טעות לדעתי .
צריך לרדת לגובה שלו ליצור קשר עין ולומר באסרטיביות ותקיפות: אסור להרביץ! וזהו! לא חיבוק ולא ליטוף . חד וחלק ולא לתת רעיון שבכלל אפשר לעשות את זה שוב . את הדבר הזה לא עושים אף פעם . נקודה . את זה ידעו כבר בתנ"ך : "המכה את אביו ואמו ....." - אוי ואבוי לו .
ועוד אגב קטן : אני יוצאת מהנחה שילד מכה הורה בפעם הראשונה זאת איננה בדיקת גבולות אלא חוסר ידיעה במובן הפשוט ביותר של המילה . ולכן תגובה אסרטיבית חזקה חד פעמית מספיקה .
חזר על מעשיו , משננים לו שוב את הרעיון ומונעים ממנו את מבוקשו .
בוכה ואומר אבל אני מבטיח לא לעשות שוב .. אומרים לו :" הפעם זה כבר אבוד . בפעם אחרת כשתבקש תדבר כמו שצריך ונבדוק הכל מחדש . תדבר יפה , נשוחח , כמעט בטוח שאוכל לתת לך את מבוקשך ."
אני רואה מה שכתבתי וזה נראה לא סימפטי במיוחד . לכן אציין כי טון הדיבור בעת כזאת צריך להיות פשוט , לא מיופיף אך אין בו שום זעם או איבה .
לא מרביצים! זה לא נעים! להגיד שזה לא נעים זה החצי הקטן של הדבר . אותו דבר לגבי כואב . אלה דברים מאד יחסיים .
הדבר הנכון כאן הוא שזה אסור .
באשר למכות בין ילדים , זה נושא אחר לגמרי . יש בו שטחים אפורים . זה תלוי גיל . זה דיון אחר.

[אילה_א*]

אם תעשה את זה שוב תלך לחדר"
ואם זה בכלל קורה בחדר?

[גם...*]

אני תמיד בעד זכות הבחירה ולא בעד איומיים כלומר:
אתה יכול לבחור לשבת בחדר או להתנהג יפה- כזה פשוט.
אם הוא לא משתף פעולה, אני אבחר בשבילך כי אתה לא עוזר לי וזה לא נעים,
ככה הוא זוכר שיש לו שליטה ובחירה והוא נושא בתוצאה של מעשיו.

[אל_פקה*]

מבקשים שיתנצל
בלי קשר לשאר הדברים:
אני לא רואה ערך להתנצלות לא כנה. אם הוא מצטער, שיתנצל. אם לא, לא צריך.
(זה מזכיר לי הורים שמכריחים את הילד להבטיח שלא יעשה שוב משהו. בשביל מה? רק הפרת הבטחה יכולה לצאת מזה. שלא יעשה שוב וזהו.)

[ניצן_אמ*]

אני מאסכולה קצת אחרת.
אני מעבירה "מסר אני" גופני. רוצה לומר - מכים אותי? אני מתרחקת. ממש קמה והולכת לחדר אחר. המסר הזה הוא לא אלים, לא תוקפני, לא שרירותי, לא מופנה החוצה. אלא ממוקד בי ובגבולות האישיים שלי.
הוא יכול להחליט מה לעשות עם זה. הנסיון שלי הראה לי שבהנתן עמדה ברורה של "לי לא מרביצים, ואם מתנהגים אליי באופן שלא נעים לי אני מתרחקת." זה מכחיד במהירות התנהגויות/התנסויות מהסוג הזה, ומלמד את המסר בצורה הכי מהירה ואפקטיבית שיש.
זה מסר בגובה העיניים שלא נובע מזה שאני חושבת שיש לי איזו זכות לשלוח לחדר או לצעוק או לאסור משהו על מישהו, יהא זה אדם זר או בני הקטן, אלא מתוך כבוד עצמי וגבולות אישיים ברורים.

[רוקדת_לאור_ירח*]

ניצן זה טוב ויפה אבל זה לא עובד עם כל הילדים. עם הבת שלי זה גרר היצמדות אלי והליכה אחריי והתעקשות על להכות אותי. להישאר בחדר? הצחקתם אותה. היו פעמים שאני הלכתי לחדר אחר אבל אם נעלתי אותו זה גרר בעיטות בדלת ואם לא נעלתי אז ברור שזה המשיך.
כל מיני דברים אחרים הפסיקו את זה וכל ילד מה שעובד איתו, כל משפחה ומה שנכון לה אבל ברור שמה שעובד אצל אחד לא בהכרח יעבוד אצל אחר.
מה שכן מאד חשוב להיות עקביים בדרך שכן עובדת.

[דברתיה_קוממי*]

_אני מאסכולה קצת אחרת.
אני מעבירה "מסר אני" גופני. רוצה לומר - מכים אותי? אני מתרחקת. ממש קמה והולכת לחדר אחר. המסר הזה הוא לא אלים, לא תוקפני, לא שרירותי, לא מופנה החוצה. אלא ממוקד בי ובגבולות האישיים שלי.
הוא יכול להחליט מה לעשות עם זה. הנסיון שלי הראה לי שבהנתן עמדה ברורה של "לי לא מרביצים, ואם מתנהגים אליי באופן שלא נעים לי אני מתרחקת." זה מכחיד במהירות התנהגויות/התנסויות מהסוג הזה, ומלמד את המסר בצורה הכי מהירה ואפקטיבית שיש.
זה מסר בגובה העיניים שלא נובע מזה שאני חושבת שיש לי איזו זכות לשלוח לחדר או לצעוק או לאסור משהו על מישהו, יהא זה אדם זר או בני הקטן, אלא מתוך כבוד עצמי וגבולות אישיים ברורים._
י
לא עובד על כולם. יש ילדים שהולכים אחרי האמא וממשיכים להכות, יש ילדים שלא הולכים אחריה, אבל במקום בו נשארו גורמים כנקמה או כאקט של פריקת זעם לחורבן (נגיד, לשבור משהו או לשפוך משהו, או לפתוח את המקרר ולהפוך אותו.. לא עולות לי דוגמאות טובות כרגע) ומשהו אישי שאותי מאוד תסכל - בזמן הנקת תינוק קטן, שבדיוק נרדם ועדיין יונק ואת רק מחכה שישמוט את הפטמה ותוכלי לקום לאיזו הפסקת אויר לפחות מילד אחד, מישהו מאחורה מושך לך בשיער ומכה אותך ואת כמו אסיר (כלומר, מבחירה. יש את האפשרות לקום, שהתינוק יתעורר, לעבור לחדר אחר או להגיד אסור בקול תקיף וכו' וכו') שמוגבל פיזית גם בתנועות הבסיסיות ביותר שלו..
(

[זהירות_חרצולים*]

_אני תמיד בעד זכות הבחירה ולא בעד איומיים כלומר:
אתה יכול לבחור לשבת בחדר או להתנהג יפה- כזה פשוט.
אם הוא לא משתף פעולה, אני אבחר בשבילך כי אתה לא עוזר לי וזה לא נעים,
ככה הוא זוכר שיש לו שליטה ובחירה והוא נושא בתוצאה של מעשיו._
אהבתי!

[ניצן_אמ*]

זה טוב ויפה אבל זה לא עובד עם כל הילדים.
לפני שקופצים.
א. לא ניסיתי לתת "נוסחא" שפועלת תמיד ובכל מצב, אלא לצאת מצורת המחשבה שכופה את הערכים על הילד.
ב. גם אם יש ילדים שזה לא עובד איתם, מי אמר שזה בגלל שהעיקרון הבסיסי, המכבד, שאינו כופה, הוא שגוי? אולי אפשר למצוא פתרונות יצירתיים אחרים תחת אותם עקרונות?
ג. אם יש ילדים שזה לא "עובד" איתם, אולי זה בגלל שהאמא לא מתורגלת בכלל בהצבת גבול פנימי חד משמעי "{{}}כלפיי לא מתנהגים ככה"? אני רואה בזה שצריך לנעול דלת גבול תוקפני ומופנה החוצה.
ד. אם ילד הולך אחריי וממשיך ליצור איתי אינטראקציה קשה, אני בודקת עם עצמי כמה דברים - אולי אני משדרת לו דחייה קשה והוא מנסה לשמר איתי קשר בכל מחיר? במצב כזה אני עושה הפוך - מתקרבת כמה שיותר. מרעיפה אהבה, מגע, חיבוק וכו'. אם אני מגלה שאני מתוך עצמי לא מסוגלת כרגע להרעיף את הללו כי לי אישית פנימית יש התנגדות עכשיו אז ברור לי במיליון אחוז שהילד אך ורק משקף אותי ואת הדחייה שאני משדרת לו, ולא מביא משהו מעצמו.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אם הילד ממשיך ללכת אחרי, וזה אומר שעובר מסר של דחייה, סימן שהמסר הנכון עבר, לא? מן הסתם הייתי רוצה שהילד ידע שאם הוא מרביץ לי הוא מעורר בי דחייה ורצון לא להיות איתו כרגע.

[ניצן_אמ*]

אום, אני מדברת על ההיפך. לבדוק אם אני נקייה והוא מביא משהו מעצמו, או שהוא מראש מגיב לדחייה ממני בהתנהגות הזו. ואם זה נכון, והוא רק משקף לי את הדחייה שלי, אז אני הולכת לכיוון ההפוך - קירבה.
עכשיו ברור?

[רוקדת_לאור_ירח*]

המממ. זה יכול לקרות בכל מיני מצבים, כולל מצבים של קרבה וחיבוק, או שילד לא ירגע בקרבה וחיבוק אלא המצב רק יחמיר. ראיתי כל מיני דברים בחיים, על כל מיני ילדים גם לא שלי.
בגדול, מסכימה שצריך לבדוק. מעשית, לפעמים זה עובד ולפעמים לא.
אישית, אחד הדברים שחשובים לי בהקשר שהעלית ניצן, הוא מצד אחד להכיל ולקרב, אך מהצד השני להעביר את המסר שגם אני בנאדם , גם לי יש גבולות ולא תמד יש לי מקום להכיל ובהחלט לעיתים כשמכים אותי מה שאני רוצה זה להתרחק ושיעבור מסר של דחיה, לא במובן של אני לא מקבלת את הילד/ה, אלא במובן של אני לא מקבלת את ההתנהגות.
גיל 3, לפי מה שאני רואה מסביב (אנחנו כבר הרבה אחרי) זה גיל שיחסית יש שימוש בפיזיות בהקשר הזה. אצל בנות יותר מוקדם אולי ואצל בנים יותר מאוחר. דרך להוציא תסכולים כשעוד לא לגמרי ורבליים. היום ראיתי בן כמעט 3 מוציא את התסכולים שלו בתקיפה כלפי אחרים.
אז המסר צריך לעבור בדרך כזו או אחרת, וכל ילד דורש בעיני התמודדות בדרך שמתאימה לו ספציפית.

[ניצן_אמ*]

כשמכים אותי מה שאני רוצה זה להתרחק ושיעבור מסר של דחיה
אני לא רוצה להעביר שום מסר כשאני מתרחקת חוץ מאשר (אולי) מסר של כבוד עצמי. הדבר האחרון שאני רוצה להעביר לילדים שלי באופן רצוני ומודע זה דחייה. ובכל זאת נראה לי שאנחנו מדברות על דברים דומים רק במילים אחרות.
אלא ש{{}}לפעמים יש מסר דחייה לא מודע, כאילו הגוף משדר "אין לי כח אליך ילד". אם אני רואה שההתרחקות הנקייה שלי לא עוזרת, אני חוקרת אם אני באמת נקייה, או שיש פה מסרים לא נקיים.
<למען הסר ספק, לא פעם יש. והרבה פעמים לוקח לי זמן להבין את כל המהלך הזה שמתמצה לכמה שורות "קלילות". זה תהליך, וזה לא פשוט...>

כל ילד דורש בעיני התמודדות בדרך שמתאימה לו ספציפית.
ובכל זאת אני חושבת שחבל להסתכל על זה כעל "התמודדות" ולחפש "דרכים". אני מציעה שוב להעביר את מרכז הכובד של ההתנהגות שלי, כלפי עצמי. במקום לנסות לפענח כל ילד, ולמצוא "דרך" שמתאימה לו, אני חושבת שעדיף להבין מה הגבולות שלי, מה אני מאפשרת בנוחות ובחיוך כי לא מפריע לי (זה יכול להיות דברים שאחרים מתחרפנים מהם) או לא מאפשרת בצורה ברורה לעשות לי, כשברור לי שהילדים יפגשו בחיים שלהם גם אנשים שלא ממש אכפת להם דווקא מזה..
כלומר, המסר הוא לא של "אסור" ושל "לא" מוחלט, אלא של "לי לא מתאים." והפעולה היא לא על מישהו אחר אלא על עצמי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אם אני רואה שההתרחקות הנקייה שלי לא עוזרת, אני חוקרת אם אני באמת נקייה, או שיש פה מסרים לא נקיים.
זה מצד אחד נכון, ומצד שני זה כמו "אני לא באמת רוצה להתעשר ולכן אני נשארת תפרנית". או "אני מפחדת מקשר ולכן אין לי בן זוג". יש כאן גם ציור המטרה סביב החץ וגם תליית-הכל-בעצמי אוטומטית ודרישה לשלמות "נוצרית" מסוימת, שלפעמים סתם מפריעה להיגיון הבריא.

לא שאני בעד פסקי זמן (עשיתי את זה פעם, בעוונותיי, וזה גם מזוויע וגם מחמיר את המצב) או שיטות "קשות" אחרות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני חוזרת לתיאור המקורי של ההרבצה:
_לפעמים זה מתחיל מהשתובבות מפליק לי כשהוא צוהל צוחק ובורח. חוזר שוב להרביץ לי ולברוח. מין משחק "תופסת" שכזה.
לפעמים זה כשהוא כועס עלי כי קראתי לו לבוא למקלחת.. או ביקשתי ממנו לצאת מהמקלחת.. כי ביקשתי שינעל נעליים.. כי ניסיתי לנעול לו נעליים..
לפעמים זה כשהוא מתוסכל מחלק של פאזל שלא מסתדר לו. מציור שלא מצליח לו.
כל תגובה היא פליק לאמא._

אולי צריך להפריד בין המקרים האלה? לטפל בכל אחד בנפרד.

עם משחק "תופסת" לא משתפים פעולה. כאן באמת עוזר לקום ולעבור לפעילות אחרת. בלי כעס. לעשות מזה נון-אישיו.

קראתי לו לבוא למקלחת.. או ביקשתי ממנו לצאת מהמקלחת.. כי ביקשתי שינעל נעליים.. כי ניסיתי לנעול לו נעליים
אולי את (כמוני וכמו רבות וטובות) קצת "מנדנדת"? אומרת כל דבר 30 אלף פעם, כשבעצם אפשר היה לדבר עם ילדים בלי לדבר או להפוך הכל למשחק וכך להניע ילדים או סתם לצאת מהבית עם הנעליים ביד.
אולי הוא פשוט מוחה על מה שנתפס לו כנדנוד, על הניסיון "להחליט עליו" בעניין הנעליים וכל זה?
משחק הלבשה/הנעלה לדוגמא: "ועכשיו הספורטאי האלוף מכניס את הראש לחולצה בתחרות אליפות העולם! בואו נראה אם הוא מצליח! כל הכבוד! כל הקהל מוחא כפיים! מדהים! ועכשיו יד ימין...!" וכולי.

מקרה ג': הרבצה לאמא בגלל תסכול, זה בעיני לא ממש "פשע" אלא סתם "עוון" זה באמת משהו של פעוטות ולא של ילד מודע. על זה באמת הייתי מגיבה בתמלול ענייני "מעצבן אותך שלא הצלחת לסיים את הפאזל? זה באמת מעצבן מאוד. אבל לא מרביצים לאמא. רוצה שנסיים את זה יחד? אולי תשים קודם את החלק הזה ואז תראה מה עוד מתאים".

מצד שני, אני גם מבינה (ומזדהה ) אם הצטבר בך כעס עליו שלא מאפשר לך להפריד בין המקרים האלה ולטפל בכל אחד מהם עניינית, לפי הז'אנר שלו. צריך קצת מרחק ונשימה כדי לעשות את זה.

[ניצן_אמ*]

אם אני רואה שההתרחקות הנקייה שלי לא עוזרת, אני חוקרת אם אני באמת נקייה, או שיש פה מסרים לא נקיים.
זה מצד אחד נכון, ומצד שני זה כמו "אני לא באמת רוצה להתעשר ולכן אני נשארת תפרנית". או "אני מפחדת מקשר ולכן אין לי בן זוג". יש כאן גם ציור המטרה סביב החץ וגם תליית-הכל-בעצמי אוטומטית ודרישה לשלמות "נוצרית" מסוימת, שלפעמים סתם מפריעה להיגיון הבריא.
זה אולי כמו, אבל זה לא מה שהתכוונתי אליו.
אני מדברת (למשל) על להיות מעורפלת ולא לשים לב שכשילד מתקרב ומנסה להתרפק אני, למשל, דוחה מעליי פיזית (לא מאפשרת להתרפק/חוסמת מגע, זזה, מתלוננת, כאלה,) או שאני כל הזמן אומרת "עוד רגע" על פני להיות נוכחת, אני לא מדברת על אינטרוספקציה פסיכואנאליטית.

אהבתי את האבחנה בין המקרים השונים. הרי בשורה התחתונה זה הכל תקשורת. ואם אני מצליחה לסגל לעצמי דפוס תקשורת אחראי, אז אני גם נותנת דוגמה אישית טובה. _{<לא חלילה לקחת את זה לרגשי אשם אם לא מצליחים...>}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מדברת (למשל) על להיות מעורפלת ולא לשים לב שכשילד מתקרב ומנסה להתרפק אני, למשל, דוחה מעליי פיזית (לא מאפשרת להתרפק/חוסמת מגע, זזה, מתלוננת, כאלה,) או שאני כל הזמן אומרת "עוד רגע" על פני להיות נוכחת


עם משחק "תופסת" לא משתפים פעולה
בעצם, דואגים שיהיו לו בסביבה פרטנרים אחרים, נלהבים יותר, למשחק תופסת, בגיל קרוב יותר לגיל שלו

[לילו*]

הבן שלי בן 3 כל הזמן נושך אותי. עד היום דגלתי בחינוך ללא גבולות. איפשרתי לו, זרמתי איתו, הסברתי בסובלנות, כיבדתי אותו. חשבתי שבכך שאני מכבדת אותו ומתחשבת בו, הוא ילמד להתחשב באחרים ולנהוג בהם גם כן ברכות ובאהבה. הוא ילד פעיל וסקרן ומה לעשות שיש דברים שלא ראוי ואף אסור לעשות?! מה לעשות שיש דברים שחייבים להיעשות ומקומות שצריך ללכת עליהם?! מהבוקר עד הלילה (הוא בחינוך ביתי) בכל פעם שאני מנסה לאלץ אותו (אחרי שניסיתי את כל הדרכים הנעימות והטובות) או מונעת ממנו את רצונו, הוא נושך אותי. נשוך בכעס רב ואף מכאיב לי מאוד.
נסיתי לא לכעוס ולהסביר בטון ענייני ותקיף (אבל אוהב) שזה לא נעים לי, שלא מתנהגים ככה, שהוא לא היה רוצה שיכאיבו לו, שגם אני כועסת לפעמים אבל לא נושכת אותו וכו' וכו' (למרות שהנטייה הטבעית שלי היא כעס רב ואני אפילו מרגישה בתוכי צורך "להחזיר לו" ואני מרסנת את עצמי בכוח לא אנושי ממש). כלום לא עוזר....
פעם אחת הרמתי אותו בעדינות, לאחר שניסה לשבור משהו במכוון בבית והוא פשוט נשך אותי בצוואר נשיכה כל כך חזקה שממש התפרצתי בבכי ואז הוא היה המום וישר חיבק אותי וביקש סליחה, אבל המעשה חוזר ונישנה, כל הגוף של פצוע, שרוט ונשוך ואני כל כך עצובה ומתביישת שהוא נוהג בי כך והכי הכי חסרת אונים כי אני לא יודעת מה השיטה הנכונה.
אני לא רוצה לכעוס עליו, להעניש, לצעוק, אבל אני רוצה שהוא יפסיק. התחושה שלי היא שההתנהגות הזאת היא תוצר של משהו שלא "עובד" נכון אצלנו, אבל מה??? אין לי מושג... עשיתי הכל לפי הספר. אני משקיעה בו ובהורות מעל ומעבר ואני כל כך מאוכזבת...
אני ממש ממש זקוקה לעצה, הארה, עידוד, כל רעיון שיכול לעזור לנו להיחלץ מהמצב הנוראי הזה...

[אמא_לאחד*]

עברו הרבה חודשים מאז שפתחתי את הדף הזה. בן השלוש כבר בן ארבע וחצי. מזמן כבר לא מרביץ !!
לילו -
מעתיקה את מה שכתבת פה מעלי.
_מה??? אין לי מושג... עשיתי הכל לפי הספר. אני משקיעה בו ובהורות מעל ומעבר ואני כל כך מאוכזבת...
אני ממש ממש זקוקה לעצה, הארה, עידוד, כל רעיון שיכול לעזור לנו להיחלץ מהמצב הנוראי הזה..._

זה עובר. אל תיכנסי ליאוש. תפסי לו את היד המכה. בחיבוק או לא. אל תעזבי. החזיקי ממש עד שיבכה שתשחררי. זה יעזור קצת... עד למכה הבאה שתקבלי.. מסיבוב פה בין הדפים אני רואה שזה הגיל. אחר כך זה באמת עובר. רק אל תתיאשי. סבלנות. אהבה. ונחישות.

[יעל*]

כל הגוף של פצוע, שרוט ונשוך ואני כל כך עצובה ומתביישת שהוא נוהג בי כך והכי הכי חסרת אונים כי אני לא יודעת מה השיטה הנכונה

הילד שלך מבקש אמא.
אמא יציבה ובטוחה. מנהיגה.

הוא רוצה להיות מובל שתראי לו את הדרך.
עזבי את השיטות. אין שיטה נכונה. התבונני בבנך. התבונני טוב. וקחי את הפיקוד.
אסור לנשוך את אמא.
הוא לא באמת רוצה לנשוך אותך הוא רוצה שתעצרי ותראי אותו.
שלא תקראי בספרים שתמצאי את הדרך היחודית שלכם, ותכתבו אותה יחד.

[בריג'י_נומושי*]

באסרטיביות{בענייניות+בתקיפות +אך בלי לאבד את הנעימות}להפסיק אותו מיד מיד כשהוא מתחיל.
ותגידי "זה לא !!!"חזק
(את מי הוא מחקה?ממי הוא למד אלימות ?
בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

עשיתי הכל לפי הספר.
הספר הנכון הוא הספר שלך!
את יודעת שהנשיכות הן לא בסדר כי עובדה שאת מדברת על זה כאן.
את צריכה לסמוך על עצמך על הרגשות שלך על האינטואיציה שלך
ספר יכול להיות טוב וכלי עזר אם את מרגישה שהוא באמת מדבר אליך. כשאת מרגישה שהוא הספר שלך.
הילד רוצה לסמוך עליך ובשביל זה את צריכה לסמוך על עצמך

בקיצור

ותגידי "זה לא !!!"חזק
באסרטיביות{בענייניות+בתקיפות +אך בלי לאבד את הנעימות}להפסיק אותו מיד מיד כשהוא מתחיל

[לילו*]

האלימות הגיעה עם המפגשים של חינוך ביתי, לפני כן לא הרביץ מעולם, לא ראה מכות וכמובן שלא קיבל מכות. לא מאשימה ילדים אחרים, יכול להיות שזה היה קורה בכל מצב. לדעתי שום ילד מהקבוצה של המפגשים לא נחשף לאלימות בבית, זה פשוט ככה. המאבקים על הצעצועים וכדומה הביאו לו את ההבנה שאפשר גם בכוח להשיג דברים.

לפי קוצר הדף הזה אני מקבלת את התחושה שהבעיה הזאת היא משהו שלא כולם נתקלים בה עם ילדיהם הפעוטים וזה מייאש אותי יותר. אני מבקרת את עצמי קשות ומנסה לנתח את מערכת היחסים שלי ושלו בתקווה למצוא את הגורם לאלימות הזאת שמופנית כלפי.

הוא לא באמת רוצה לנשוך אותך הוא רוצה שתעצרי ותראי אותו
המשפט הזה הוא כל כך נכון. אני מרגישה שאני עוצרת ומתבוננת בו, אני רואה אותו ומבינה את הקושי שלו בלוותר בלקבל את "מרותי". רק שלא תמיד מתאפשר לי ולא תמיד אני יכולה "לעצור" במיוחד לא כשזה נדרש אין ספור פעמים במשך היום. בימים שאני קמה ומשנסת את כל כוחותיי ומחליטה שהיום אני אנסה לזהות מראש את המצבים שמובילים לביטויי האלימות שלו ו"אעצור" ואהיה איתו ואוביל אותו לפתרון אחר, בימים האלה אני פשוט ממרכזת אותו ומבטלת את עצמי כמעט כליל. אני מרגישה מותשת לחלוטין באיזשהו שלב ולא מצליחה "לחיות את החיים שלי" הכל סביבו וסביב מה שהוא רוצה.

אני רוצה לפעמים שהוא פשוט יבין ויקשיב לי ויציית לי (למה אני מרגישה נורא שאני כותבת את זה?) בלי מסע ומתן על כל דבר פעוט.

באסרטיביות{בענייניות+בתקיפות +אך בלי לאבד את הנעימות}להפסיק אותו מיד מיד כשהוא מתחיל.
כן, זה אני עושה תמיד.בנתיים לא מרגישה שזה מונע משהו, אבל אני אמשיך לנסות בתקווה שזה אכן הגיל...

[בריג'י_נומושי*]

חמודה ,הקטן שלך קטן ! ! ! פיצקי .נקודה. ואת אימאל'ה ( ,להרגשתי ,)משדרת לו 'בלבלה' ואולי משגעת אותו ?

את הבלאגן תדסקסי -תנתחי- ותפתרי לטובתכם עם החברות הגדולות שלך
אבל לצוציק תשדרי בהירות : על אמא בחיים בחיים לא מרימים יד !!!!!!!!!!!!!!!!! ימות העולם -על אמא בחיים לא מרימים יד !!!!!!!!!! קאפיש מאמי ?
אתם מירושלים ? רוצה שאני אעזור לך?
רק מאהבה
בריג'י

• סליחה שיצאתי חזק ,חשבתי שחשוב שתשמעי

סליחה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מהבוקר עד הלילה (הוא בחינוך ביתי) בכל פעם שאני מנסה לאלץ אותו (אחרי שניסיתי את כל הדרכים הנעימות והטובות) או מונעת ממנו את רצונו
אולי יעזור לך לקרוא בדפים כמו איך להניע ילדים , כמה פעמים אמרתי לך , איפה הגבול ודומיהם, ב מדור אתגרים בהורות
מהן אותן דרכים נעימות וטובות שאת מנסה? אולי הן "עדינות" מדי - במובן שהן לא מספיק ברורות לילד? ואז את מתעצבנת שהוא לא הבין, ומאלצת אותו, כדברייך, ואז הוא מגיב בנשיכה? (זו לא הצדקה כמובן של הנשיכה, מצטרפת למייעצים להציב שם גבול).
לא ברור מתיאורך מה קורה, ואולי יעזור שתפרטי.

[חן_נושי*]

היי לילו,

נשמע שאתם עוברים משהו לא פשוט. לא נדיר, לצערי.
יש הרבה מאד מה לדון או לייעץ במקרה כזה,
כמעט כל העצות שנתנו לך כאן טובות בעיני, ויש עוד,
אבל אני מרגישה שהמסע שאת צריכה לעשות הוא קצת יותר מעמיק ואישי וגם דחוף.
כתבי מאיזה אזור את בארץ ואז אולי יוכלו להפנות אותך כאן לאנשי מקצוע.

דרך צלחה.

[גליה*]

הילדון בן שלוש.בימים האחרונים התחיל להרביץ לי כשאני לא מסכימה לו למשהו.(הוא רצה פיצה בפעם השלישית השבוע וגם שוקו מוכן ולא הסכמתי,הסברתי לו יפה שזה לא בריא לו ושאף ילד לא מקבל שוקו פעמיים ביום וגם לא פיצה מהפיצריה שלוש פעמים בשבוע),אחרי התקף זעם ובכי על הריצפה הוא התחיל להרביץ לי.הייתי באמבטיה עם הקטנה,חסרת אונים ללא יכולת לעצור אותו. הוא ממש הרביץ לי על הכתף " נו! אמא בואי אני רוצה שוקו!!!!" בבכי עז.
יש לציין שאנחנו עוברים תקופה לא קלה. בימים האחרונים אובחנה אצלו אסטמה של העור,מאוד מציק ומגרד לו. יש לו שני ילדים בעייתיים בגן שכול הזמן מציקים לכולם ומרביצים..הוא בחיים לא היה מרביץ אלא רק לאחרונה שמעתי שהתחיל לדחוף קטנים ממנו בגן כשלוקחים לו משחקים.(הייתה תקופה שהוא ממש פחד משני ה"בריונים" בגן שלו וחזר ממש מוטרד הבייתה וסיפר כמה היה רוצה "לזרוק את א. וא. לפח"....
אני מרגישה אשמה,כשהוא משתובב בבית ועולה על המיטה של הקטנה או מזנק עליי כשאני מניקה במיטה אני מגיבה בזעם(אחרי שתגובה אחרת לא עובדת),אני פשוט לוקחת אותו בכוח מהיד ומורידה אותו מהמיטה בכעס רב ואחרי שזה גם לא עוזר והוא עולה שוב ,הזעם והתסכול שלי גוברים והתגובה שלי הופעת ליותר חזקה, וכן,לאלימה.לקחתי אותו עד לסלון בפעם האחרונה והתפלקה לי תפיחה על הגב שלו אחרי שהנחתי אותו על הספה ואיימתי עליו שלא יעשה את זה ושיירגע.(לא מכה כואבת אבל עצרתי את עצמי). יש לציין שבחיים לא הרמתי עליו יד ואני נמנעת מלצעוק עליו באופן כללי. מה אני עושה כדי לצאת מזה? בא לי להוציא אותו מהגן הזה ולתת לו מעצמי כמו שהיינו פעם רק שנינו אלא שכעת זה בלתי אפשרי.

[רק_מה*]

גם אצלנו באות והולכות תקופות כאלו (שלוש וחצי היא. אני קצת יותר, לא תמיד )

בדרך כלל מכה באה אחרי הלך רוח קרבי- נדנודים, הצקות, השתובבות יתר.
בתקופות כאלה:
אני מחבקת יותר כשאפשרי לי. עוברת למוד של מגע, פחות דיבור. יותר רגש (״אני פוחדת שתקפצי ותיפלי״) לעומת איסורים.
אני מנסה לזהות ולהיענות מהר לצרכים הבוערים- רעב עייפות שעמום תסכול.
אם פספסתי את אלה (כולל את הצרכים שלי) בדרך כלל יבוא עימות.
היום לאחר מקרה כזה העמסתי אותן לפחות משעה (!) סיבוב בחוץ. זה עובד כמניעה, ואם התפספס לנו אז עובד כריכוך לכל המשקעים.

אני אשמח לשמוע עוד דרכים ורעיונות!

• ומוסיפה: כשהיה גל כזה של אלימות- לא - אלימות מצידי (תינוקת חדשה, אמא עייפה, בת שלוש), תפסתי את עצמי חזק והחלטתי שאני זזה ושותקת למשך שבוע- שבועיים ולא מאפשרת לעצמי פתח לכזה דבר.

[אמא_ל_3_בנים_האמצעי_קצת_שובב_ואלים*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהקשר לכל המכותבים כאן, וכיוון שעברו כמה שנים, אשמח לשמוע האם בעיית האלימות חלפה עם הגיל או שמה נהייתה חמורה יותר. אנחנו שוקלים לפנות לטיפול מקצועי (פסיכולוג ילדים שמטפל בהתנהגויות בגילאי הרך- בני 3-4) אך רבים מייעצים לנו להמתין. שזה עובר וחולף עם הגיל. למרות שחלק טוענים שהבעיה רק החמירה. עצות יתקבלו בברכה.

[אצלי_הוא_בן_שש*]

אני בהחלט חושבת לפנות לטיפול רגשי אחרי שחטפתי מכות היום מבני בן השש.
הוא התנהג אלי כמו ליצורים מהסרטים המטופשים שהוא רואה לצערי בגן. נלחם בי כאילו אני אויב. זו לא פעם ראשונה. ניסיתי ללכת לחדר ולהתרחק, ניסיתי להחזיק אותו, ניסיתי לומר בתקיפות -זה לא, ניסיתי להתבונן בעיניים שלו ולומר ברכות שזה לא מתאים. שום דבר לא עוזר.
אחר כך הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אפחד ממנו. אמרתי שאני לא מפחדת רק כועסת על ההתנהגות שלו. מפה לשם הוא הפסיק וכאילו שכח מהכל.
אני חושבת שזה יושב על איזו מערכת לחצים שהוא לא פורק. לא יכול להיות שבכל פעם שלא מסתדר ללכת לגינה אצטרך לחטוף.
טיפול רגשי ונתפלל לטוב.
(וכן, ניסיתי לארגן לו חוגים לפריקת אנרגיה, זה גם לא הולך)

[יעל*]

לדעתי אלימות של ילדים סביב גיל 3 היא מצד אחד טבעית.
חיקוי של אלימות שהם רואים של ילדים אחרים. ברב המקרים כשיש רצון לקבל משהו.
מצד שני אנחנו הורים וצוות מחנך חיבים להתיחס לכל מקרה בצורה מידית ועקבית.
בצורה ברורה באסרטיביות .
אנחנו לא נושכים/צובטים/מרביצים.
מצד אחד להבין שהילד מנסה בהתנהגותו לקבל משהו ולכן להתיחס אליה כטעות.זה אמור להרגיע אותנו.
ומצד שני להבין שזו טעות חמורה שאם תשתרש תסב הרבה כאב ונזק לילד ולסביבה: הורים ילדים שסביבו ולפעמים גם צוות הגן חווה את האלימות מולו.
כמובן שיש להסביר לילד שזה כואב /מעליב.
כש צובטים אותך . זה כואב לך?...
היית רוצה שינשכו אותך ככה?
אם רוני תשרוט אותך זה יעליב אותך?תבכה?
לשאול הרבה שאלות שיחשוב על משמעות המעשה.
צריך לבדוק אם לא עושים לו מה שהוא עושה .ואם כן לדאוג לטפל בזה מיד כמובן.
כשההתנהגות היא מול דמות מחנכת, ו/או כשההתנהגות מחמירה יש להחריף את התגובה.
אם תשרוט אותי שוב לא תוכל לשחק במשחק החדש שקנינו.
ובאמת לא לתת אותו באותו היום גם אם יבכה מאד.
שיבין שהדבר חשוב לנו מאד כמו אם קפץ לכביש
ילד זקוק להורה חזק ואמין.
כשהילד בוכה ומחמיר את ההתנהגות לא לוותר ולא לעשות איתו עיסקאות.
אין מה לעשות ,אם איכות חיו העתידית חשובה לנו הוא חייב להבין מה מותר ומה אסור בתחום של השחור והלבן.
הורים חזקים ,אמינים ובטוחים בעצמם, מוסריים ולא מבולבלים יגדלו ילדים כאלו בדיוק.

והרבה להתפלל שנצליח, שלא ניכנע ונגרום נזק לילד שלנו שאין לו גב מחנך.
ילדים זקוקים לאין סוף אהבה ולדעתי זו האהבה שהכי קשה לתת והיא לא פחות חשובה .
כמובן לחבק לאהוב פיזית את הילד ואת עצמנו כל הזמן
.אהבה ללא תנאי.איך שהוא איך שאני גם אם אנחנו טועים.
בהצלחה