בנים בחינוך ביתי

[דגנית_ב*]

הבת שלך. בודאי ששלי. מטעמי פרטיות, אני קוראת לה כאן תמיד "הבת" ולו - "הבן".
לא שמתי לב שאפשר לקרוא את כמו שם גוף כללי, כמו באיזה מחקר זואולוגי.
תודה

[מודי_תאני*]

דרך אגב, עד היום כשאני מגיע לבית ההורים אני נוטה לא לנקוף אצבע. שמתי לב לזה רק אחרי שאישתי העירה לי.
גם אני בדיוק ככה.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

דרך אגב, עד היום כשאני מגיע לבית ההורים אני נוטה לא לנקוף אצבע.
גם אני בדיוק ככה.

[בשמת_א*]

הבת שלך בודאי ששלי. מטעמי פרטיות, אני קוראת לה כאן תמיד "הבת" ולו - "הבן".
לא לזה התכוונתי.
התכוונתי, שזה נכון לגבי הבת שלך - אבל לא בהכרח נכון לגבי בנות בכלל. שזה לאו דווקא תכונה של "בנות" לעומת "בנים". שזה אישי ולא מתאים כהכללה.

[דגנית_ב*]

בשמת - הורדתי את הדוגמא האישית. הכוונה היתה רק להצביע על הבדל שאותי קצת מפתיע לפעמים.

אני מבינה מפותחת הדף שיש לה, ולא רק לה, מסתבר, קושי עם 3 בנים.
איך מתמודדים עם כל האנרגית המטורפות שלהם.
אני בטוחה שבדרך כלל, יש הבדלים בהתנהגויות של 3 בנים לעומת 3 בנות במשפחה.
ואני משוכנעת ומכלילה עכשיו שאין דומה הדבר לבן ובת במשפחה.
ואולי הרעיונות הלא ממש מוצלחים שלי נובעים מכך שאין לי 3 בנים בבית.

[אסנת*]

עכשיו רק ראיתי את זה.
הכוונה שלי בפתיחת הדף, היא לא בקושי עם שלושה בנים. אני חושבת שיש קשיים לכל אמא לא משנה מין הילד. ואנרגיות מטורפות יש גם לבנות. ואני מכירה אישית כמה בנות ששמות את הבנים שלי בכיס הקטן. (-:
אני התכוונתי אני תוהה לעצמי יותר ויותר איך לגדל בנים בחינוך ביתי/אמהי שכן החשיבה שלנו שונה.

[לב*]

אני תוהה לעצמי יותר ויותר איך לגדל בנים בחינוך ביתי/אמהי שכן החשיבה שלנו שונה.
בנייך, הם המורים שלך,
כמו כל ילד, ולא משנה מינו (כפי שכתבת), הם פותחים לך דלת אל עולם לא מוכר עבורך,
מזמינים אותך להצטרף אל חוויותיהם השונות - ואת מתקרבת, מתבוננת, משתתפת , תוהה, מבררת, מסבירה, מקבלת תשובה (לפעמים ברורה, ולפעמים לא), ומקרבת אותם אל עולמך הנשי.
הם דרכך, ואת דרכם, מרחיבים את שדה הראייה, ואוהבים.
שנה טובה @}

[אסנת*]

תודה לב
אני לומדת את זה יותר ויותר בכל יום שעובר.
שנה טובה גם לך

[פלוני_אלמונית*]

אני חושבת שבעניין האנרגיות מדובר יותר בנטיייה מולדת בשלוב של חינוך סביבתי ופחות בנטייה מגדרית.

הכרתי ילדים בנים שהיו מאוד עדינים, אהבו להתקלח בעדינות, בלי הרבה רעש ובלגנים, אהבו ריצות בפארק פתוח- בלי יותר מדי התרחקויות, "ספידים" או הרפתקאות, התעייפו מהר יותר מרוב הנוכחים בגילם (כולל בנות) והעדיפו משחקי קלפים, טיול עם עגלת בובה, וצפייה בקלטת על פני משחקי חרבות, איסוף זחלים או גילוף שולחנות. שלא לדבר על נטייה אסתטית חזקה לצבעים לא "גברייים" בעליל ולסדר ונקיון.
לעומת זאת אני מכירה בנות נינג'ות ברמות מתישות שמזכירות מאוד את אמא שלהן, שהיא אקסטירימית ואוהבת פעילויות פיזיות. הילדות האלו נחשפו באופן קבוע לפעילויות פיזיות, למרחבים, לאנרגיות של האמא וכנראה שגם נולדו עם תכונה דומה גנטית. הן חייבות לקפוץ להשתולל ולריב פיזית בכל 10 דקות, לפרק ברביות, לשאוג בקולי קולות (יש גם שמות לשאגות) ועוד.
אם יש דבר אחד שבכל זאת ראיתי שהוא חוזר על עצמו אצל הילדות במובחן מהילדים ולהיפך הוא: שבנים אוהבים בדרך כלל מכניקה, מכוניות, התעסקות עם פירוק והרכבה, בנות בדר"כ מדברות יותר. לתחושתי ישנם הבדלים אבל הם הרבה פחות מהותיים ונרחבים ממה שנדמה, אולי הנטייה שלנו לקשור חוטים בין תופעות שונות ולתת להם שם , למשל ילד בן- התנהגות גברית= שאגות-> גם יוצרת סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. גם בלא מודע.

[אילה_בשדה_הדגן*]

הם דרכך, ואת דרכם, מרחיבים את שדה הראייה, ואוהבים.


ממש אהבתי !

אני בורכתי גם בילד וגם בילדה .ודרך שניהם אני מקבלת המון הזדמניות ללמידה .אנחנו לא בבית ספר , אנחנו באוניברסיטה.

אני חושבת שהילדים ולא משנה מה המין שלהם , הם הזדמנות עבור ההורה לברר לעצמו איך הוא מרגיש בחברה של בנים או בנות .כלומר , האם בעבר של ההורה עצמו היה צורך ב'לשבת על הדשא עם חבורה של בנים או של בנות.
יש אולי משהו מאוד מיוחד לאישה שמסתובבים סביבה כל היום 3 בחורים חסונים ונאים + הבן זוג=4 .
לקבל כל כך הרבה תשומת לב גברית.ולתת לכל כך הרבה גברים.
ומצד שני, לאמא שיש לה כמה בנות והיא מוצאת את עצמה בלב הצצקריה,במסיבת נסיכות.

[לב*]

הכרתי ילדים בנים שהיו מאוד עדינים
בני, מצד אחד, צפה (מגיל 4!) בתוכניות ספורט, עקב אחרי תוצאות משחקים ותחרויות (מאוד אהב מיספרים), ומצד שני לא התעניין במשחקי כדור באופן מעשי ושיחק משחקי חרבות והתאבקויות עם הרבה צחוק (יחד עם חבר שהיה די דומה לו). במשך השנים התפתח בו גם צד יותר אקטיבי, אך ביחס לבנים אחרים, באותם חוגים ספורטיביים, הוא עדיין רך/עדין יותר (ויש עוד כמוהו).
שמתי לב, (מחיי האישיים) שבנים משחקים במחשב יותר זמן מבנות, וגם כשהם פוגשים חברים בנים הם ישחקו יחד במחשב, לעומת הבנות שגם הן תשחקנה במחשב, אך גם במשחקים אחרים + ענייני יצירה למינהם (מציירות, גוזרות, מדביקות, ממחיזות).

[תבשיל_קדרה*]

אני תוהה לעצמי יותר ויותר איך לגדל בנים בחינוך ביתי/אמהי שכן החשיבה שלנו שונה.
האמת? יותר קשה לי עם הילדה שחושבת ומגיבה בול כמוני.

[אסנת*]

כן, אני רואה את זה אצל בעלי, שהגדול שלנו הוא מראה שלו. לפעמים זה ממש מפחיד כמה שהם דומים,חושבים ומתנהגים אותו הדבר.
אני רואה כמה זה מאתגר. מה אני אגיד... אני פטורה מהאתגר הזה (-:

[פלוני_אלמונית*]

קראתי את הדף.
אני חושבת, שלא משנה מה אנו הנשים נעשה, הבנים יהיו דומים לאביהם.
אם האב נכה ריגשית, כך גם הבן יהיה. אם האב מודע ושלם, כך גם הבן יהיה, כי הם רוצים להיות כמוהם, הם המודל שלהם.
אז לא משנה אם נהיה מודעות ונשתדל לדבר ולדובב, הבנים יהיו כמו אביהם בסופו של דבר.
עם כל החינוך הביתי. והזמן הרב עם האם , הוא לא משנה מבחינת ההשפעה על האישיות של הילד, הוא לעולם ירצה להיות כמו בני מינו.
אותו דבר אבל הפוך לגבי הבנות.
אז גם אם לא מבינים בדיוק איך הם "עובדים", זה מסתדר, הם יודעים איך הם צריכים ל"עבוד", הטבע דואג לעצמו, זה משהו השרדותי.
כלומר אין לך מה לדאוג לגבי החינוך האימהי, הטבע של האדם חזק מזה.

[יונת_שרון*]

קצת הכללה... יש לי ארבעה ילדים וכל אחד מהם סיפור אחר. לכל אחד יש דברים מאבא שלו, דברים ממני, דברים מבני משפחה אחרים, מחברים, וגם דברים מקוריים משלו.

[אלטר_אגו*]

לא, לא. הבן שלי דומה לחלוטין לי ולגברים במשפחה שלי, וטוב שכך. האב נכה רגשית,_ הבן _מודע ושלם. בחיי.

[נאוה_פרנס*]

אני חושבת, שלא משנה מה אנו הנשים נעשה, הבנים יהיו דומים לאביהם

פלונית,
בהנחה שאת צודקת,
כשאין אבא, למי הם ידמו?

[עדינה_ניפו*]

לא מצאתי את הדף שמתאים בדיוק למה שאני רוצה לכתוב, זה שילוב של כמה דפים יחד אז בסוף החלטתי שכאן שם הדף הוא לפחות מתאים אז אם מישהו חושב שיותר מתאים לצרף לדף אחר, בבקשה.

עכשיו בזמן הזה בזמן שאני כותבת הם נמצאים בחדר השני הופכים אותו, מפרקים אותו, קופצים, מתגלגלים, צווחים...
יש לי שלושה בנים עדיין קטנים יחסית (הגדול בן 1/2 5 ) והם כל כך אינטנסיביים, כל אחד מהם יותר מהקודם לו.

לאחרונה שני הגדולים בתקופה שהם רבים בלי הפסקה, יום ולילה, על כל מה שרק אפשר למצוא, ממש מחפשים את זה, זה כמעט כל מה שמעניין להם לעשות, להתחרות אחד בשני וללכת מכות...
בסדר, כבר הבנתי שזה מה שבנים עושים אבל איך אני בתור עוד אדם שחי בבית הזה (קרוון 60 מ"מ) וכבר לא יכולה לשמוע יותר את המכות, הצרחות, הבכי... אמורה להתמודד עם זה?
טוב, עכשיו גם חורף ואנחנו תקועים בתוך הבית שעות אינספור מה שגורם להכל לקבל מימדים חדשים ומאתגרים.
אני אומרת שאני מקבלת את העובדה שזה מה שבנים עושים אבל עדיין קשה לי לשמוע אותם רבים כל הזמן מעבר לרעש,
הריב עצמו, הויכוחים האינסופיים הם קשים לאוזניי ואני תוהה למה כל כך קשה לי לשמוע את זה ואני רוצה להפסיק אותם כל הזמן?
לרב אני באמת לא מתערבת אבל זה לא משנה את העובדה שזה משפיע עלי מאד ולא נעים לי לשמוע את זה.
מה רע כל כך בזה?
הרי רגע אחרי שהם מכים אחד את השני הם רצים לבנות איזה רובוט ביחד בשיא המרץ והאחווה.

אז יש כאן כמה נושאים, אחד הרעש והאינטנסיביות של הריב והשני עצם הויכוחים המתמשכים.

וחוץ מזה הם פשוט מ-ש-ו-ג-ע-י-ם!!!!
ברגע זה אחד מנסה לטפס על הראש שלי והשניים האחרים מסביבי הולכים מכות, סימן שהגיע הזמן להפסיק!

[עדינה_ניפו*]

אני לא מחפשת תשובות, אני חולה על הבנים המשוגעים שלי, זה החיים שלי ואני לוקחת כל רגע כמו שהוא בא, לפעמים צוחקת, לפעמים בוכה...
פשוט רציתי לשמוע עוד חוויות של אימהות לבנים, ואם יש תובנות אז כמובן, אתן/ם מוזמנות/ים לשתף.
בעיקר הייתי שמחה לשמוע חוויות של הזדהות אם יש!!!!!!

[רסיסים_של_אור*]

עדינה יקרה, חותמת על כל מה שכתבת כאילו כתבתי את זה בעצמי...

אני התחלתי להסביר לאנשים סביבי שהבנים שלי אינדיאני. זה עזר לי איכשהו בהתמודדות. וכן, גם אצלנו יש את כל מה שאת מתארת, ויש תקופות כאלה וכאלה.
לפעמים ההתנהלות שלהם קצת משקפת דרים שאני עוברת וחווה.
למשל: כשביני לבין האיש יש מתחים וכו', הם נעשים בלתי נסבלים אחד עם השני, כשזה מסתדר פתאם יש יותר רגעי אחווה בינהם (למרות שהבסיס של המגע הפיזי והתחרות נמצא שם כל הזמן...).
שמחתי שלקראת סוף הדברים הזכרת לעצמך שהם לא כל הזמן רבים אלא גם מסוגלים לעשות משהו יחד בשיא הכיף...

עם כל הכבוד לכל מיני תיאוריות מגדריות וכל מיני אמהות שיש להם גם בנים וגם בנות, אני כבר מזמן קבלתי את זה שיש שונות אדירה בין בנים לבנות וככל שיש יותר בנים בבית, וככל שאנחו אמהות יותר מאפשרות, רף האנרגיות עולה.
כן, יש לנו פינת יצירה (אמהות לבנות מספרות לי איך הן מבלות שעות בפינה שכזו...) אבל לרב מציירים בה לוחמים, או שחקני כדורגל, והקטן בכלל הפך את כל פינת היצירה לחוויית "טעם, חקור וזרוק" כך שאת יכולה לדמיין לעצמך איך זה נראה...

אולי לפעמים אפשר לצאת לכמה רגעים מחוץ לקראוון לנשום קצת אויר ולשמוע משהו אחר חוץ מהאנרגיות שלהם ובינהם ??

שולחת לך חיבוק של הזדהות (וגעגוע... )

[תבשיל_קדרה*]

הם לא כל הזמן רבים אלא גם מסוגלים לעשות משהו יחד בשיא הכיף...
למשל - ללכת מכות

[דרך_עפר_שם_זמני*]

_הריב עצמו, הויכוחים האינסופיים הם קשים לאוזניי ואני תוהה למה כל כך קשה לי לשמוע את זה ואני רוצה להפסיק אותם כל הזמן?
לרב אני באמת לא מתערבת אבל זה לא משנה את העובדה שזה משפיע עלי מאד ולא נעים לי לשמוע את זה.
מה רע כל כך בזה?
הרי רגע אחרי שהם מכים אחד את השני הם רצים לבנות איזה רובוט ביחד בשיא המרץ והאחווה._
כל מילה, למרות שיש לי בת ובן. לפעמים זה לא קל!

[מורינגה_רותמית*]

וכנראה שלא נחלוק סיפורי לידה, מחזור וכו' יחד
בתור אמא לבת ולבן, אני רואה כחלק מתפקידי כאמא לחנך את בני - לא פחות מאשר את בתי - לגבי הנושאים האלה, שהם כביכול נושאים נשיים, אבל יש להם השפעה עצומה על חיי המשפחה כולה - ולכן גם בנים צריכים לגדול עם נסיון מוצלח ורלבנטי לגביהם.

לדוגמה, אני משתפת את כל המשפחה שלי בזמני המחזור שלי ובציפיות שלי מהם בזמנים אלה, גם כי אני רוצה שיתחשבו בי ויתנו לי מרחב לתהליכים הטבעיים והחשובים שלי כאשה, וגם כדי להדגים לילדי איזה מקום צריך להיות במשפחה למחזור הנשי, ואיך לכבד את המקום הזה.

התחלתי לחשוב על זה לפני כמה שנים אחרי שמישהו סיפר לי איך נסע בנעוריו עם חברה לטייל בחו"ל, והיה מופתע ואובד עצות להתמודד עם התהליכים שקרו אצלה לקראת ובזמן המחזור. אף אחד לא לימד אותו מה עושים במצב הזה.

[אסנת*]

עדינה , איזה כיף לראות שאת מחייה את הדף...
אצלי השלישי עדיין קטן. אבל אני רואה את הפוטנציאל שלו D-: . .

הרי רגע אחרי שהם מכים אחד את השני הם רצים לבנות איזה רובוט ביחד בשיא המרץ והאחווה.
במיוחד בימים האלה שגשום בחוץ ואנחנו הרבה בתוך הבית. (גם אצלנו הבית קטן מאוד). אני לגמרי מבינה על מה את מדברת. לפעמים אני חושבת שאצלם יש איזשהו מחסום פיזי שהם צריכים לעבור כדי לשחק באופן שקט יחד. גם כשלפעמים הגדול נפגש עם חבר הם תחילה מתגופפים ואז מתחיל המשחק. כאילו שלום שכזה.
אין ספק שהם מאוד אוהבים את הלרוץ, לקפוץ, לשאוג, ללכת מכות. וגם לי הרעש מפריע. לפעמים אני אומרת להם לא לשאוג ולצעוק בבית זה כואב לי באוזניים, או שאני פשוט מלבישה אותם טוב אם קר בחוץ ושולחת אותם לטפס על העץ. ואז הם חוזרים רגועים. יום אחד אפילו לקחתי את הקטן על הגב , עטפתי אותנו בשל. הלבשתי לגדולים מעילים מטריות ויצאנו לטיול בשדות לשקוע בבוץ עד הברכיים. מדהים כמה ליכלוך עושה להם טוב על הנשמה. (-:

אבל באמת. זו שאלה טובה למה הרעש מפריע לנו כ"כ. אם לחשוב פסיכולוגית, אולי זה משהו שנמנע מאתנו כילדים לעשות? שקיבלנו על זה תגובות קשות. שעכשיו אנחנו מגיבית קשה? אולי הזדקנו (-: או אולי אנחנו חושבות שהם לא אמורים להתנהג ככה?

[רסיסים_של_אור*]

מבחינתי זה לא רק הרעש, זה האנרגיות הבלתי נלאות. אני יכולה להעביר ימים שלמים בבית, לבשל קצת, לכבס קצת, לסרוג קצת, לקרוא ספר טוב והכל באיזי. ואצלם, יש כאילו מין סוללת אנרג'ייזר שרק תשמח לעשות עוד ועוד. ואצלנו השלישי כבר כן מצטרף לחבורה, וזה מדהים לראות כמה הוא נהנה להתחיל איתם, לתפוס אותם חזק ולהתחיל מחול שדים מלא צחוק. יש בהם מין חיות (כח חיים) שכזו וזה מזין אחד את השני (מעבר לכל המריבות והמכות וכו'). אני באמת חושבת שאמא שיש לה רק בנות לא תבין על מה אנחנו מדברות. הסתכלתי עליהם היום בקטע הפיזי הזה, המלא אנרגיות ובקול אמרתי שנראה לי שזה באמת משהו שפשוט יושב על כרומוזם ה- Y ושלבנות אין את זה. אז הבכור ישר אמר לי: "כן, אבל בנות הרבה יותר מעצבנות...".

[אסנת*]

עדינה, ברשותך אני רוצה לסטות קצת ואולי זה יתחבר ממש למה שהעלת.
לאחר שיחה אתמול עם חברה יקרה לי, (תודה לך ) הבנתי שלא הייתי מובנת לפני חצי שנה שפתחתי את הדף. אני חושבת שרוב האנשים לא ירדו לסוף דעתי. למרות שנאמרו כאן הרבה דברים מדהימים.
אז אני אנסה להסביר שוב את כוונתי...
עם כל הכבוד לפמניזם (ויש כבוד) בנים ובנות שונים, ככה נולדנו. אני זוכרת בתור ילדה מאוד רציתי לעשות מה שאמא שלי עשתה, ללכת עם העקבים שלה, לשים את האיפור שלה... ואח שלי חיקה את אבינו. זה היה באופן טבעי.
כשאני מסתכלת עכשיו על הבנים שלי. הם מאוד רוצים לעשות מה שאביהם עושה והאמת גם מה שסבא שלהם עושה, כשאני משאירה את הגדולים עם אביהם ליום שלם לבד, אני חוזרת רואה כל אחד מהם בפוזה אחרת עם פטיש\מסור\מברגה ביד, מאושרים עד הגג. אני מזהה מין פרץ אנרגיה ניצוץ בעניים, מין הרגשה של חיוניות מצדם. "אמא בנינו את זה ואת זה!" וכשאני רואה אותם ככה אני כ"כ מאושרת זה כ"כ מרגיש לי נכון.(זה יכול להיות עם כל דבר שאבות עושים, אם זה מחשב, בישול, ציור, תפירה) וזה לא קורה עם הדברים שאני עושה איתם. הם מאוד נהנים אבל אין את הניצוץ הזה של הנה זה זה! (אני מקווה שאני מובנת עד כאן).
רוב הזמן שאני אתם אני מניחה להם לעשות מה שהם רוצים לעשות, עונה על שאלות שהם שואלים, עוזרת כשהם רוצים עזרה. אבל לא מכוונת או מפעילה. לפעמים הם מבקשים או לי מתחשק ואני מוציאה צבעים, חימר ואנחנו עושים דברים, לפעמים הם מצטרפים אלי בבישול או נקיון. הם נהנים וממצים מהר מאוד. מצד שני אני רואה כמה הם מתרגשים שהם מצליחים לטפס על העץ ולבנות גלגלת שתעלה את הסל עם הדברים מלמטה למעלה בעצמם, במשך שעות. נכון שיש את האושר של הגילוי והעשייה לבד, אבל יש משהו מעבר לזה. גם כמו שאמרו עדינה ורסיסים, שהיא יכולה לעשות דברים בשקט ואילו הם צריכים את ההשתוללות והעשייה, אני יכולה לדבר בשם בן זוגי, שגם הוא חייב לעשות פיזית דברים רוב הזמן. מעבר לזה, אני מסתכלת על אבא שלי. כשהוא מגיע אלינו. הוא יושב כמה זמן ואז אם אנחנו אומרים על משהו שאנחנו צריכים לעשות בבית הוא מייד קם ועושה, למשל דלת רשת...
במסגרות כלשהן, לילד יש כל מני דמויות של בנים שהוא יכול להזדהות אתן ולהבדיל את עצמו מהן. בבית רוב הזמן יש להם אותי. אני שואלת. מה אתן עושות עם הבנים שלכן? איך אתן רואות את החינוך האמהי שלכן ביחס לבנים? איפה אתן חושבות שאתן יכולות לתרום? איך אתן מתייחסות להתנהגות השונה שלהם מכן? או פשוט אתן לא שואלות פשוט עושות (-: אתן כמובן מוזמנות גם לענות על שאלות שלא שאלתי (-:

[גליה*]

למה הרעש מפריע לנו כ"כ
כי אנחנו חיים בתוך בתים במקום לחיות בחוץ. בחוץ הרעש מתפזר ליקום ולא מפריע בכלל...

[אמא_בבית*]

במסגרות כלשהן, לילד יש כל מני דמויות של בנים שהוא יכול להזדהות אתן ולהבדיל את עצמו מהן.
אסנת, אני רואה את זה בדיוק ההפך. רוב כוח האדם במסגרות הן נשים. כשאני אומרת רוב, אני מתכוונת לגבר אחד לכמה מאות נשים. רוב המטפלות, הגננות והמורות הן נשים. מעבר לזה, מערכת החינוך מאורגנת כך שהיא מדגישה מאוד יכולות נשיות. כתיבה, קריאה, ציור, דיבור מוקדם, יכולת לשבת ולהקשיב וכו'. דווקא לבנים עם כל האנרגיות שלהם, הרבה יותר קשה במוסדות חינוכיים מאשר לבנות.
את בטח זוכרת את "הבנים המופרעים של הכיתה". שהיו, בינינו, פשוט שובבים ואנרגטיים.
בין הבנים בכיתה או בגן יש גם הרבה יותר אלימות פיזית. שנובעת בחלקה מהאנרגיות שלהם אבל ברובה, לדעתי, מהכפיה שהם נמצאים בה ומהשלילה של הרבה מהנטיות הטבעיות שלהם.
אני מסכימה איתך שהבנים צריכים דמויות מופת גבריות. אנחנו מגלגלים עכשיו את הרעיון שאני אצא לעבוד יום בשבוע ויורם יהיה ביום הזה עם הילדים. אפשר אולי למצוא חוג בו יש מדריך גבר, אולי להחליט על זמנים קבועים למפגשים עם הסבא או הדוד.
ככל שהילדים גדלים יש להם גם את חברת הבנים שלהם, ושם, עם החברים שלהם, הם יוצרים לעצמם עולם שמעריך ומתגמל אנרגיות של בנים.

[אסנת*]

אנחנו מגלגלים עכשיו את הרעיון שאני אצא לעבוד יום בשבוע ויורם יהיה ביום הזה עם הילדים.
גם לנו יצא בזמן האחרון שהאבא איתם פעם בשבוע/שבועיים כל היום ואני יוצאת, ואני חושבת שזה באמת משהו שאנחנו צריכים לאמץ איכשהו, באופן יותר קבוע...
כן כנראה את צודקת לגבי המסגרת. אבל זו הדוגמה היחידה שהיתה לי שאני מכירה.

אגב רציתי לומר שגם דעתם של גברים מבורכת. לא התכוונתי להשמע שאני שואלת רק נשים.

[עדינה_ניפו*]

ככל שהילדים גדלים יש להם גם את חברת הבנים שלהם, ושם, עם החברים שלהם, הם יוצרים לעצמם עולם שמעריך ומתגמל אנרגיות של בנים.

כן, אני כל כך מברכת על זה שיש להם זה את זה (שלושת האחים), הם כל כך שונים זה מזה באופי אבל לשלושתם יש את האנרגיה הזכרית המשותפת הזאת שזקוקה למגע פיזי חזק, למלחמות, לבניית דברים כמו חרבות, רובוטים, מכונות למינהם...
ברגע שאני יורדת לגובה שלהם (סתם מתקופפת להרים משהו) מישהו ישר קופץ לי על הגב ומתחיל לדהור... וככה שיש להם אחד את השני הם יכולים כל היום לקפוץ אחד על השני ואני פטורה מההשתוללות האינטנסיבית הזאת (אני עדיין נדרשת לפעמים למלא שם תפקיד, אז אנחנו עוברים למיטה ואני מחזיקה שם מעמד בערך 20 דקות ואז נפרדת מהם יפה לשלום!)

אגב, זה מעניין, הכל בא בתקופות (טוב לי להזכיר את זה לעצמי), לאחרונה הגדול נכנס לתקופה של יצירתיות מופלאה.
אמנם האבא צייר אבל לא ראיתי אף אחד מילדי עדיין ממש מתעניין בציור ופתאום אבשלום התחיל לצייר ללא הרף.
אני חושבת שזה גם שילוב של הגיל שלו וגם החורף... הוא מתעורר בבוקר, הולך, מוציא דפים וצבעים ובמשך שעות (ממש שעות) יושב ומצייר.
זה מרתק בכלל לראות איך מבחוץ השינויים נראים לי כל כך פתאומיים.
הוא נהייה יותר שקט ומרוכז והוא מצייר בלי הפסקה, וזה גם גורר את אחיו הקטן יותר וככה יש כאן פתאום שעות של שקט בבית, מ-פ-ת-י-ע!!!

אמא בבית כתבת יפה מאד מסכימה איתך.

[רסיסים_של_אור*]

מה אתן עושות עם הבנים שלכן? איך אתן רואות את החינוך האמהי שלכן ביחס לבנים? איפה אתן חושבות שאתן יכולות לתרום? איך אתן מתייחסות להתנהגות השונה שלהם מכן?

כילדה תמיד הייתי טום-בוי, שיחקתי כדורגל, קרעתיחצאיות של שבת במשחקי בנים וטיפוסים למינהם וכו' וכו'. לכן לא כל-כך הפתיע אותי שאלוהים זימן לי שפע בנים... אבל היום אני מרגישה שאני מכניסה המון את הקטע הרגשי. מעצם ההתחברות החזקה שלי בשנים האחרונות לצד הנשי שבי, אני זו שמכניסה הביתה המון תקשורת, רגש, הקשבה, דיבור, מגע, דמעות וצחוק.
בארוחת ערב באחד הלילות שבוע שעבר, כשמצאנו את עצמנו מתגלגלים מצחוק, הבכור אמר: אבא לא צוחק הרבה כמו שהוא לא בוכה הרבה..." זה היה ניסוח כל-כך מדוייק והיה לו למה להשוות.
אני יודעת לדמוע באופן משמעותי ולצחוק באופן משמעותי ואני שמחה שהם רואים גם את זה וגם את זה ושמחה שאבא מגיע בסוף היום ויכול לשחק איתם פנדלים בסלון או לבנות איתם מגדלי קלפים וכו' וכו'.

מה שמאד מעניין זה שלתחושתי חלק מהגברים איבדו את האנרגיות שלהם איפושהוא בדרך להורות והם מופתעים מים האנרגיות של הבנים שלהם, מכירות את זה ?

[אסנת*]

מה שמאד מעניין זה שלתחושתי חלק מהגברים איבדו את האנרגיות שלהם איפושהוא בדרך להורות והם מופתעים מים האנרגיות של הבנים שלהם, מכירות את זה ?
כן!

מעניין שאת אומרת את זה. גם אני הייתי טום-בוי כל חיי. החברים שלי רובם היו בנים. (בגלל זה לא ממש יכולתי לעשות מסיבת רווקות עם חברה וחצי שהיתה לי והשאר חברים (-: ). היום אני מבינה את האיזון שהבנים שלי מביאים לחיי. מעבר לשאר הדברים הנפלאים שהם מביאים לחיי. בדיוק על מה שאת מדברת רסיסים. על הרגש.

לילה טוב. תקני אותי אם אני טועה. כשבנות הולכות מכות, יש סיפור מאחורי זה, הן מאוד מכוונות, נעלבות וכועסות, והריב נמשך כמה זמן לאחר מכן. אבל הן ממשיכות במישחקן השקט. (זה ממה שזכור לי בילדותי והבנות שאני רואה היום) כשבנים הולכים מכות זה כי זה כיף, יש משהו לפרוק, ושנייה לאחר שהמכות נגמרו הם ממשיכים הלאה, כי זה היה חלק מהמשחק. אבל גם כשהם לא רבים יש את האנרגיה של ההשתוללות, כלומר ריצה בכל הבית, שאגות, קפיצות מהשולחן.

[עדינה_ניפו*]

מעניין שאת אומרת את זה. גם אני הייתי טום-בוי כל חיי.

גם אני!

אני מאד אוהבת את ההתנהגות השונה שלהם, היא מרתקת אותי על אף שאני לא מבינה אותה תמיד והיו פעמים שדרך הצפייה שלי בהתנהגות של הבנים שלי הבנתי יותר טוב דברים בבן זוגי.
חוץ מזה אני חושבת שזה שיש להם דמות נקבית מנגד הוא חשוב מאד להתפתחות שלהם, התנועות המנוגדות האילו שחייות יחד בשילוב, משלימות אחת את השניה ומפרות זה את זו, זה דבר מקסים...
אני גם מרגשיה שאני מאד מניחה להם להם להיות מי שהם, מכיוון שהם לא דומים לי ולא ממש משקפים לי את עצמי כמו שאני מדמיינת שבת היתה עושה לי.
אני לא מושפעת מההתנהגות שלהם כמו שבן זוגי, זה לא לוחץ לי על אותם הכפתורים שנלחצים למשל אצלו, שמזכירים לו את עצמו...
יותר קל לי מהבחינה הזאת.

[עדינה_ניפו*]

מה שמאד מעניין זה שלתחושתי חלק מהגברים איבדו את האנרגיות שלהם איפושהוא בדרך להורות והם מופתעים מים האנרגיות של הבנים שלהם, מכירות את זה ?

מכירה לגמרי,
ואני חושבת שזה גם דבר שקשה להם לראות כי זה גורם להם להרגיש זקנים. ככה נראה לי לפחות.

[tj,*]

מה שמאד מעניין זה שלתחושתי חלק מהגברים איבדו את האנרגיות שלהם איפושהוא בדרך להורות והם מופתעים מים האנרגיות של הבנים שלהם, מכירות את זה ?

מאוד. בארועים משפחתיים אני שמה לב איך הנשים טורחות מכינות מטפלות בילדים ותוך כדי זה גם מדברות אחת עם השניה, מחמיאות, שמות לב, מחליפות מתכון.

והגברים? יושבים מעולפים. שותקים. כבדים. אני מדברת על גברים החל מגיל 30- אבות צעירים שממש אין להם כוח לקחת את הילד או הילדה לעשרים דקות לגן השעשועים הסמוך ועד לסבים שרק צועקים על הילדים שיהיו בשקט.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_בארועים משפחתיים אני שמה לב איך הנשים טורחות מכינות מטפלות בילדים ותוך כדי זה גם מדברות אחת עם השניה, מחמיאות, שמות לב, מחליפות מתכון.
והגברים? יושבים מעולפים. שותקים. כבדים._
האומנם?
אולי הגברים מרשים לעצמם לנוח (והנשים לא)?
אולי הם מרגישים חסרי תועלת?

[אסנת*]

רסיסים, מה שאת כותבת שלאנשים קשה עם הפיזיות של הבנים (מה שגם אני חווה מצד אנשים). מתחבר לי עם מה שתבשיל קדרה סיפרה על הספר "לגדל בן"
...יחד עם זה, מצפים מבנים כל מני דברים של בי"ס - לשתוק, לשבת, לכתוב יפה. הם מסוגלים לזה, אבל בשלב הרבה יותר מאוחר מהבנות....

ומתחבר גם למה ש אמא בבית כתבה
...רוב כוח האדם במסגרות הן נשים. כשאני אומרת רוב, אני מתכוונת לגבר אחד לכמה מאות נשים. רוב המטפלות, הגננות והמורות הן נשים. מעבר לזה, מערכת החינוך מאורגנת כך שהיא מדגישה מאוד יכולות נשיות. כתיבה, קריאה, ציור, דיבור מוקדם, יכולת לשבת ולהקשיב וכו'. דווקא לבנים עם כל האנרגיות שלהם, הרבה יותר קשה במוסדות חינוכיים מאשר לבנות....

<אסנת כותבת בעוד בנה בן 6 חודשים מתפתל לה בידיים >

[נורית_מאור_שביט*]

אני לא מאמינה - קראתי את כל הדף! (זה המון בשבילי).
רסיסים, אני מרגישה שהוא אכן דף תמיכה עבורי, למרות שאני - את שלושת בני - מגדלת במסגרות (בעוונותי), ולא בחינוך ביתי.
יכולתי להזדהות עם הרבה דברים שאמרת כאן וגם אחרות.
מאוד הזדהיתי עם התיאור שלך לגבי תגובות הסביבה להתנהגות הבנים.
ומאחר שאני חמה על העניין (וכבר הצהרתי שמבחינתי זהו דף תמיכה) אשתף אתכן (אתכם?):
בני הקט (שנה וחודש) נכנס לפני כחודש למסגרת פרטית, בה נמצא גם בני האמצעי (3 וחצי). כל הזמן משוות אותו המטפלות עם ילד אחר בגילו -
זה התחיל מזה שעילם (בני) כבר הולך, וההוא עדיין לא, ועכשיו כבר מתיחסים אל עילם כאל "מופרע". כי הוא מגיע לכל מקום בגן, פותח מגירות וארונות, מפרק ברגים בעגלול, מוציא לילדים את המוצצים ונהנה לראות שהם בוכים - ומחזיר להם, בחוץ מכניס הכל לפה, מטפס על הכל וכו'.
ילד נורמלי לגמרי - כך חשבתי עד כה.
ואז הן - המטפלות - משוות שוב עם אותו ילד בגילו שהוא יושב בשקט, שהוא לא עושה כך, וגם הוא ילד שלישי במשפחה של בנים. ואני נמנעת (עדיין, אבל אולי לא לתמיד) מלומר - כן, אבל להוא יש שסתום תמידי (אמא שלו קוראת לזה משתיק קול, למוצץ), וכמעט תמיד כשאני רואה אוו הוא בוכה או על סף דמעות, ואמא שלו משאירה אותו מ- 7 בבוקר עד 17 אחה"צ ואז באה "לתקתק" את הילדים.
סליחה שאני עושה את זה באתר הסובלני הזה, זה בא גם אחרי שכמה וכמה פעמים הן העירו לי ולבני הבכור על ה"אלימות" שלו כלפי אחיו.

נראה כאילו אני מניעה את הדיון למקום אחר, אבל ההתמקדות שלי פה בהשוואה בין הבנים קשורה למה אומרים לי על גידול בניי, ועוד בהשוואה לגידול בנים במשפחה אחרת.

[נורית_מאור_שביט*]

אני רוצה להתיחס גם לעניין אחר שהועלה די בתחילת הדף.
לעניין הרעש.
אני בהחלט רואה שהקושי שלי להתמודד עם הרעש, ולצידי - הקושי של בנזוגי להתמודד עם הרעש - באים אצל כל אחד מהמקום שהוא לגמרי שלו.
מהמטען האישי שלו.
לאחרונה התווסף לנו ארגומנט נוסף להתיחס אליו - שכנה שמוטרדת מהקפיצות של הבנים שלנו.
לבנזוגי יותר חשוב להתחשב בה מאשר בצורך של הבנים להתבטא ולשחק. ואני נטרפת מזה - שבחורף, כממילא הכל יותר צפוף וקשה, צריך להתחשב בשכנה
שקשה לה להבין ששכרה בית צמוד למשפחה עם שלושה ילדים קטנים, שמשחקים בשעות 20:00 - 16:00 (לא חלילה דופקים, קופצים מאוחר יותר).

וואו - כמה אנרגיות קשות הדף הזה מאפשר לי לשחרר....

אה, ואני לא הייתי טומבוי. ממש ההיפך.

לפני כמה ימים היתה פה חברה שאני מאוד אוהבת של אחד הבנים , והיא לא מפסיקה לתקשר איתם ואיתי. ואמרתי לזוגי: אני מבינה עכשיו למה אין לי בנות - אין לי סבלנות לעודף תקשורתיות הזו (-;

[אמא_של_יונת*]

צריך להתחשב בשכנה שקשה לה להבין ששכרה בית צמוד למשפחה עם שלושה ילדים קטנים
נורית,
חברה שלי, אם לששה ילדים, סיפרה שבשנים הראשונות גרה משפחתה בבית דירות בעיר. כשנולדה הילדה הרביעית הם הבינו שהפכו למטרד ציבורי ועברו לבית פרטי בישוב כפרי יותר. במשפחה הזאת היו אז בן ושלוש בנות, ורק אחת מהם הייתי מגדירה כטום בוי.

[נורית_מאור_שביט*]

אני חלילה לא טוענת שלא צריך להתחשב.
אני חיה רוב חיי בישובים כפריים, ובתקופה האחרונה - לדאבוני - גרה בדו (מקוה לשנות זאת במהרה בימינו אמן), מה שמצמיד את הרעש גם לאוזניהם של אחרים.
אני חושבת שלצד ההתחשבות שלי צריכה להיות הבנה מהצד השני.
או, ליתר דיוק - הייתי שמחה אם הייתי יכולה למנוע ממנה את הרעש, אבל אני חושבת שאני לא צריכה לשגע את ילדיי ואת עצמי כדי לעשות זאת.

[מיצי_החתולה*]

נורית, אני חושבת שאם הרעש נעשה בשעות המקובלות (לא בצהריים ולא אחרי שמונה-תשע בערב), והוא רעש "סביר" של ילדים משחקים (כלומר, הילדים לא מתחרים מי צורח יותר חזק, נניח. לא מזיזים רהיטים על בסיס יומיומי וכד'), זה מספיק מתחשב. כלומר, את לא צריכה להקריב אותם כי בבית הסמוך כל-כך סובלים מרעש. כמובן שיהיה נחמד אם תנסו יותר להתחשב, אבל לא ברמה שזה יבוא על חשבון הילדים.

[אסנת*]

נורית, חיפשת פיתרונות? נראה לי שרק רצית לפרוק לא?
בכל מקרה, אני כאן מקשיבה ומהנהנת.(-:

[פלונית_לרגע*]

נורית קראתי על השכנה שלך ואני גרה בשכנות לאיזה פולניה זקנה וטורדנית בכל מקרה שהיא נכנסה לבית היא באה ואמרה לי: "כל הזמן הילדים שלך בוכים" נו טוב מה לעשות 4 ילדים קטנים(הקטנה אז בת חצי שנה בערך) והקולות שלהם נשמעים מאוד דומה.
בדיעבד הייתי צריכה לענות לה שאם היא מחפשת שקט שתלך לגור בבית קברות לא על יד מי שיש לו ילדים.
בכל מקרה תעשי מה שטוב לך ועיניים צרות יהיו תמיד לאנשים.
ואני פלונית כי אני לא יודעת מי קורא ואני מעדיפה להשאר בעילום שם.

[עדינה_ניפו*]

רסיסים, מבחינתי אפשר לערוך. תודה

ולנורית, כבר מזמן היו מעיפים אותנו מכל בית דירות!
לא יודעת איך את עושה את זה?
אני הייתי משתגעת כי מצד אחד היה לי לא נעים כל הזמן ומצד שני אין סיכוי שהייתי יכולה לשמור על השקט הנדרש לזה אפילו אם הייתי רוצה.

[נורית_מאור_שביט*]

כבר מזמן היו מעיפים אותנו מכל בית דירות! לא יודעת איך את עושה את זה?
אני לא גרה בבית דירות , חלילה. זה היה רק כמה שנים ברווקותי.

נורית, חיפשת פיתרונות? נראה לי שרק רצית לפרוק לא?
תודה על ההתענינות וההקשבה. נכנסתי לפה מתוך עניין אישי ויש לי עוד הרבה לשתף ולהשתתף, ובינתיים, כמו שאמרת - אני פורקת, אבל עוד מעט אגיע לעיקר...

אז אפרופו פורקת - אתמול היתה פה הסלמה עם השכנה, ולמזלי היו אלה הדקות היחידות השבוע שלא הייתי בבית.
זוגי ישב עם הבנים ושיחקו במה שנקרא - משחקי קופסא.
פתאום נשמעו דפיקות חזקות על דלת/חלון הסלון +צעקות רמות וכעוסות.
לאחר שנבהל הוא סימן לה שתבוא מסביב ותיכנס בדלת כדי שאפשר יהיה לדבר.
אבל לא, היא רק צעקה והודיעה לו שהשער בינינו יהיה מעכשיו סגור.
השער שימש עד כה בעיקר את הילדים שעברו דרכו לבקר ולשחק עם חבריהם שגרים בבית שאחריה.
בטאבו זה נכנס לחצר שהיא שוכרת, אבל למעשה זהו שביל שעובר ליד החצר שלה.
אז זו השיטה - לפגוע בילדים.

אז על מה היה הזעם אתמול, אם הם ישבו ושיחקו בשקט?
כמה דקות קודם לכן נתרקה אחת הדלתות פעם או פעמיים.

אח"כ במהלך התארגנותנו בערב, כשיש בלאגן כזה ואחר - של החיים - נשמעו דפיקות חזקות על הקיר, חוזרות ונשנות, מידי פעם.
החיים יפים...

הפחד שלי הוא שבחזקת הנוירוזה הזו היא מסוגלת לעשות דברים שירעו לנו. כמו למשל, להעליל עלינו לרווחה על משהו, ואח"כ לך תוכיח שאין לך אחות.

עוד דבר שמטריד אותי ואפילו יותר הוא מה שקורה לנו בתוך הבית בעקבות ההתנהגות שלה.
זוגי אמר לי אתמול שהוא מרגיש בעוצר בגלל המצב הזה.
אני מרגישה שזה מעלה את רף העצבים וחוסר הסבלנות שלו (ואולי גם שלי) להתנהגות הילדים.
גם ככה אני חושבת שהוא אוסר עליהם יותר מידי בגלל הקשיים שלו להכיל, ועכשיו נוסף העניין הזה.
ממילא יש בינינו פער רציני במהות - אני רוצה לאפשר כמה שיותר, והוא עושה כפי שהוא עושה בכל התחומים בחייו - מצמצם, אוסר, מתנגד (זה האוטומט. אח"כ, כשהוא שם לב, הוא מבין ועושה גם אחרת).

[נורית_מאור_שביט*]

יצא לי נורא ארוך, אז אני מחלקת...

אני פלונית כי אני לא יודעת מי קורא ואני מעדיפה להשאר בעילום שם.
הייתי צריכה להתחיל כך גם אני, כי עכשיו אני צריכה יותר לשקול את דבריי.

אני רוצה להתיחס לעניין שלשמו בכלל הגעתי לדף - גידול בנים, ובתוך כך לריבים שלהם.
הקדמה א:
אבי גדל בבית של שלושה בנים. בית יקי.
לאחיו הצעיר יש שני בנים.
הוא אמר לי שצריך לתת לבנים לריב, כי זהו חלק מהחיבור שלהם, מההתחככות.
להם, בבית היקי שלהם, ועוד בקיבוץ (כלומר - כמה הם כבר נפגשו) לא נתנו לריב, וכשגדלו גם קשר אין מי יודע מה.

הקדמה ב:
זוגי גדל בבית עם אח גדול ממנו ומאוד סבל מהמכות, ומכך שההורים לא התערבו להגן עליו.

ואני תוהה:
האם להתערב?
כמה להתערב?
מתי להתערב?
כל הזמן נראה לי שהוא מתערב מידי, ועכשיו כשאני קוראת פה את הדף, נראה לי שגם אני מתערבת מידי.
מרגישה שהדרך שמתוארת פה מכמה וכמה פיות שלכן, אמהות יקרות, היא יותר אני, וכאילו אני משתפת פעולה עם דרך שאינה נראית לי.
נראה לי שכשאני מתערבת לטובת בני הבינוני, אני מחלישה אותו.
אבל הוא צורח חזק בכל פעם, ואני מרגישה שהוא כאילו מבקש את ההתערבות הזו.
ואולי הוא רק התרגל אליה, ובשורה התחתונה אינה משרתת אותו לטובה.

הקטן עדיין לא ממש במשחק.
אט אט האמצעי מתחיל להכניס לו, אז הוא יכנס מהר מאוד...


ובמשפחה המורחבת (היקית, כבר אמרתי?) שלי מסתכלים בעין לא יפה על כך שהגדול חוטף, ומכה ובכלל, אתן יודעות.

[רסיסים_של_אור*]

נורית יקרה, הקטע הזה של הריבים שלהם מורכב בעיניי מכל-כך הרבה דברים ויש בו ובנו כל-כך הרבה ניואנסים.
אני יודעת להעיד על עצמי שיש ימים שאני בכזה מצב רוח שמספיק שהם יניעו ידיים אחד ליד השני או סתם ידברו לא יפה ואני אתחרפן ויש ימים שהסבלנות שלי לוקחת את האויאנוס השקט בלי לעפעף...

אז זה הצד שלי. מעבר לזה, שמתי לב שיש להם קטע כזה של להכינס לתפקידים. הגדול לתפקיד המציק השני לתפקיד המוצק ולפעמים להיפך. יש לפעמים שאחד רוצה להיות המסכן, לא משנה מה קורה הוא המסכן והוא לומד לצרוח חשק. אפילו הקטן (שנתיים) יכול להרביץ להפ ואח"כ לבכות בקולי קלות כי החזירו לו (כמה מפתיע...).
עבדתי על עצמי מאד חזק לא להיות בקטע של "הוא קטן אז..." אם הוא מרגיש מספיק גדול להכינס לעסק שלהם, הוא יכול להתמודד עם זה ואנימשתדלת להיות שם למקרה שזה עובר גבול סמוי מהעין. לרוב זה לא קורה. לרוב אחרי ריב טוב הם יכולים סופסוף לשחק ביחד.
לעפמים הריב בעצם רוצה להגיד לי: "אנחנו רעבים". לפעמים הריב מנסה להגיד: "אנחנו עייפים" ועוד ועוד ועוד.

מה שאני מנסה להגיד קצת בסרבול זה שאין תשובה ברורה לגבי ההתערבות. כיוון שאני אנושית, והרבה דברים משפיעים עליי, וילדיי אנושיים והרבה דברים משפיעים עליהם, אני משתדלת להיות קשובה לעצמי ולהם ולהבין מה יש כאן בעצם וככה לשקול את התגובה שלי.

ואין ספק שכשזה בחברת אנשים אחרים (בעיקר כאלה שמרימים גבה באופן כללי לגבי צורת החיים שלנו...) זה מוסיף הרבה מתח להתנהלות שי והייתי רוצה להיות מסוגלת להתעלם מזה ולהיות הכי אותנטית ומחוברת לילדים שלי גם ברגעים האלה...

[סוף_מעגל*]

ואני גרה בשכנות לאיזה פולניה זקנה וטורדנית
היינו בשבת בהצגה של דץ "הכבשה שושנה".
העלילה המרכזית נסובה על זקנה שמתלוננת אצל ראש העיר על רעש שעושים ילדים בגן ילדים שסמוך אליה.
מעצבן לראות מסביב.
ציפיתי מדץ ליותר.
< הילדים נהנו מהשירים, אני סבלתי מהמסר >

[נורית_מאור_שביט*]

יש ימים שאני בכזה מצב רוח שמספיק שהם יניעו ידיים אחד ליד השני או סתם ידברו לא יפה ואני אתחרפן ויש ימים שהסבלנות שלי לוקחת את האוקיאנוס השקט בלי לעפעף...

לפעמים הריב בעצם רוצה להגיד לי: "אנחנו רעבים". לפעמים הריב מנסה להגיד: "אנחנו עייפים" ועוד ועוד ועוד.

רסיסים, אני מזדהה מאוד.
זה מאוד עוזר לראות שעוד כמוני, ואולי יעזור לי פחות לכעוס על עצמי כשאני מתנהגת כאילו אני בנאדם.

אני מחכה שיגדלו עוד קצת ונראה לי שאז הכוחות יהיו יותר מאוזנים, כך שיהיה לי יותר קל לשחרר.
אם כי נראה לי שמהות ההתיחסות שלי צריכה להיות השחרור כדי שאוכל בכלל לשחרר - לא משנה מתי.
<הייתי מסורבלת בעצמי עכשיו>

הקושי שלי בלא להתערב הוא באמת בתחושה של החוסר כוחות.
הגדול שלי (6) הוא גם גדול פיזית וחזק מאוד, ומפליא את מכותיו באמצעי (3.5). בקטן (1) הוא מטפל להפליא!
האמצעי מתחיל להחטיף לקטן פה ושם.
ולמעשה, מכולם, הוא (האמצעי) נראה לי הכי מסכן.
הוא היותר מתבכיין.
לו מרביץ גם הקטן - כשהוא קולט את מסכנותו.
נו, סנדביץ'.
אני דוקא לא הרגשתי מסכנה כסנדביץ'. אני מאלה המורווחים מסנדביצ'יותם (פחות לוקחים אחריות, בוחרים מקצועות מופרכים יותר, וכו').

[רסיסים_של_אור*]

אני דוקא לא הרגשתי מסכנה כסנדביץ'. אני מאלה המורווחים מסנדביצ'יותם (פחות לוקחים אחריות, בוחרים מקצועות מופרכים יותר, וכו').

חגית נובק, בערב שבו דיברנו על יחסי אחים עשתה לי קצת סדר בראש כשהיא אמרה (וסליחה אם הציטוטים לא מדויקים) שמדובר במערכת יחסים בין האחים. משהו שהוא שלהם. ובמערכת הזאת כל אחד מהם בוחר את מקומו ונמצא בו ונשאר בו עד שהוא ממצה, לומד את מה שיש לו ללמוד וממשיך הלאה. למה הכוונה ? למשל: היתה תקופה שהגדול תמיד סידר את השני. זה הטריף אותי, לא הבנתי למה השני לא לומד מפעם לפעם ונזהר או נשמר מאחיו הגדול. דרך הראייה של חגית עזרה לי להבין שהשני ישאר במקום הזה עד שהמקום הזה יפסיק לשרת אותו. בעצם, גם בתוך מערכת יחסים לא שיוויונית שכזו, אפילו מי שנראה כמפסיד מרוויח משהו. ואחרי שהוא ירוויח אותו לגמרי הוא ישנה את מיקומו... ואכן, הדברים משתנים. וכשאני מזכירה לעצמי שזו מערכת היחסים שלהם, יותר קל לי לנשום דרך המריבות שלהם. והאמת, שלאחרונה הגדול מתזכר אותי כשאני רק מתחילה לחשוב על להתערב וטוען: "אמא, זה לא עניין שלך, אל תתערבי לנו...".
(כל זה כרוך כמובן באמונה שהם לא באמת יתעללו או יפגעו אחד בשני באופן אנוש...).

((כל הנאמר כאן נכון בעיניי גם לגבי בנות או משפחות שיש בהן גם וגם...)

[נורית_מאור_שביט*]

זה מאוד מנעים את ההתנהלות, או ליתר דיוק - חוסר ההתנהלות שלי בנושא.
עכשיו כשאני קוראת את התאוריה של חגית נובק (עפ"י דבריך) ומסתכלת על ילדיי, אולי באמת אפשר לראות את ההשתנויות.
יש לי תחושה שהתהליך הזה יכול לקרות רק אם באמת לא מתערבים להם.
אני חוששת כל הזמן שאם אנחנו מתערבים אנחנו עלולים לקבע את מצב הכוחות ולא לאפשר דינמיקה משתנה.

קראתי אתמול מאמר בנושא מריבות בין אחים באיזה מוסף של קופ"ח מאוחדת שקיבלתי.
כמובן שהתאוריה שם אחרת, שלא לומר הפוכה.

ואני מודה שעדיין קשה לי לראות את ההצקות האלו ולהישאר בלתי מעורבת, אבל אולי זה עניין של -
א. זמן.
ב. תרגול.
ג. הבהרת עמדה מצידי - שאני סומכת עליהם שיסתדרו.

[נורית_מאור_שביט*]

היה לי פה כרגע מרגיעון "קירבה ללא הקרבה".

[POOH_והתוספות*]

_ואני מודה שעדיין קשה לי לראות את ההצקות האלו ולהישאר בלתי מעורבת, אבל אולי זה עניין של -
א. זמן.
ב. תרגול.
ג. הבהרת עמדה מצידי - שאני סומכת עליהם שיסתדרו._
אני מרגישה שזה יותר מזה..
לי יש גם בן וגם בת והזדיהיתי עם המון מהכתוב בדף - ובעיקר עם ההתלבטויות שהעלית נורית..

אבל אני לאט לאט למדתי שזה לא רק:: זמן תרגול והעברת עמדה מצידי - אלא אמונה ביכולת שלהם להסתדר לבד.
וזה עובד [למרות שאצלי הם ממש לא גדולים] אני פשוט לא מתערבת.
עד שהם באים לבקש עזרה.
לקח לי הרבה זמן להצליח להאמין ביכולת שלהם להתסדר לבד ועוד יותר זמן להצליח לעצור את האינסטינקט לתווך ולהתערב - אבל לאט לאט הצלחתי.
וזה עובד.
הם לומדים להסתדר לבד ובאים אלי פחות ופחות לתיווך ועזרה.

[רסיסים_של_אור*]

_קראתי אתמול מאמר בנושא מריבות בין אחים באיזה מוסף של קופ"ח מאוחדת שקיבלתי.
כמובן שהתאוריה שם אחרת, שלא לומר הפוכה._

הלכתי לקרוא והאמת שלא כל-כך הבנתי שלהיפך... התמקדתי בדגשים שלהם ונראה לי שיש לי מה לקחת מזה...

[נורית_מאור_שביט*]

הלכתי לקרוא והאמת שלא כל-כך הבנתי שלהיפך... התמקדתי בדגשים שלהם ונראה לי שיש לי מה לקחת מזה...
כן, אבל שם מבוסס הרעיון על כך שאת מתערבת במעכת היחסים.

בינתיים היום ניסיתי, התאמצתי ולא עמדתי בניסיון עם עצמי.
נכון, כפי שאמרתי - עניין של תרגול. לא יתכן שמהיום להיום העניין ישתנה,
אבל כל כך מובנית אצלי/אצלנו ההתערבות שזה מה שקורה.
וכשהצלחתי להתאפק - באיזהשהו שלב כל כך כעסתי על הגדול שהוא מרביץ מאוד כואב לבינוני, ושהוא מתנהג אליו ממש כמו בריון.

אז אני לא רואה שאני יכולה כרגע אחרת, אבל מאוד לא אוהבת את עצמי בסיטואציה.

[לילה_טוב*]

תקראו לי מחרחרת ריב סדרתית, תמשיכו להוכיח לי בכל רגע נתון איך הבנות שלי לא זורקות אבנים ומשתטחות על הארץ ביגון אם מונעים מהן את זה, אני אמשיך להיות מרותקת מכמה קשה לאנשים, אפילו באופנים, אפילו באופנים בהכחשה, לקבל לפעמים דעה קצת אחרת.
הכול בסדר, יש רק עוד דבר אחד קטן שאני חייבת להגיד (כל מה שאני עושה הוא להשליך את השיח הפנימי שלי על המציאות).
בקצה השיח הנאור כביכול על הגברים ממאדים והנשים מנוגה, יושב טליבאן חביב ותרבושו על ראשו, מחייך ואומר: המוח שלכן עובד אחרת לגמרי. אתן לא יכולות להעיד במשפט. לא ללכת לבד ברחוב. לא לצאת לעבודה. לא להצביע בבחירות. לכסות את כל גופכן מלבד את העיניים (זה בגלל שהמוח שלנו עובד אחרת, יתרחב חיוכו).
זהו. רק תזכורת קטנה. בסך הכול חצי מאה מאז שזה השתנה בעולם המערבי.

<סליחה נורית שאני נכנסת באמצע השיחה על התערבות במריבות של ילדים ולא משתתפת בה כרגע. בטח אני מקלקלת משהו למישהו, אבל שיהיה. סליחה מראש>

[אסנת*]

לילה, אני חושבת שמה שמניע את הטאליבן זה לא שהמוח שלכן שונה, אלא אני יותר חזק מכם פיזית לכן אני שולט. משהו קופי...
כשאני חושבת על המוח החושב שונה של נשים אני חושבת על ה "אוהל האדום" "שבט דב המארות" "ערפילי אבלון" כזה שוני. אולי האוהל האדום פחות כי זה אחרי שנכנסה הדת הפתראכלית.

[יונת_שרון*]

בדף מתי להתערב במריבה בין ילדים יש רעיונות אחרים להתערבות או אי-התערבות -- ממליצה לקרוא. במיוחד אני אוהבת את מה שכתבה שם אורנה:

_להיות נוכחת במקום הריב (זה קצת קשור לדף אחר - נוכחות עם ילדים.) - פשוט לגשת אל הילדים הרבים ולהיות לידם.

איך זה עוזר?

• קודם כל, זה עוזר לנו, כי כשאנחנו רואים מה קורה ולא רק שומעים את הקולות והולכים אחרי דמיונות הזוועה שלנו, אנחנו מגלים שזה נראה הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע.

• וזה גם עוזר לילדים: הנוכחות שלנו במקום נותנת לכל האירוע מסגרת בטוחה בה הם יכולים להתנהל. עוד נקודת מבט חיצונית על האירוע - נקודת מבט שאינה שופטת או מבקרת, מעניקה גם להם את העומק של המשמעות (כמו ראיה בשתי עינים), ו"מגינה" עליהם מפני התנהגויות לא רצויות - שימוש יתר בכוח למשל.

• מצד אחד זה עוזר לילד "המרביץ" לא לעבור את הגבול, ומצד שני הילד שמרביצים לו יכול לעזוב את הריב בדיוק ברגע שזה כבר לא מתאים לו ולהגיע אלינו לחיבוק - לפעמים אפילו ללכת לחדר יכול להיות קשה למי שמרגיש פגוע.

• במקרה שהריב נועד להסב אליהם את תשומת ליבנו, המטרה מושגת - תשומת הלב שלנו הופנתה אליהם, אבל באופן ניטרלי - כזה שלא מצדד באף אחד מהצדדים, או מגנה, או מבקר, שופט...

• בשבילנו זהו תרגיל מעולה ב"נוכחות" - להתבונן, להקשיב, לחוש, מבלי להתחיל להפעיל את גלגלי המחשבה - מי צודק, מי מסכן, איזה מין אמא אני......_

[עדינה_ניפו*]

לילה טוב,
אני באמת לא חושבת שיש תשובה נכונה לעניין הזה.
גברים ונשים הם שונים זה מזה במהותם או לא...?
מנקודת מבט מסוימת אנחנו שונים לגמרי ומנקודת מבט אחרת אנחנו אותו דבר, בני אדם.
כל אחד מאיתנו מרגיש עצב, פחד, שמחה....רוצה שיאהבו אותו, מפחד שלא אוהבים אותו, רוצה קירבה, מפחד מקירבה, מפחד להיפגע, נפתח, נסגר... כל אחד מאיתנו בדרכו שלו.
בו זמנית אני גם חושבת שיש הבדלים מהותיים בין גברים ונשים אפילו רק מהיותינו פיזית בנויים בשני אפנים שונים.
מהבחינה הזאת אפשר לעשות הכללות לדעתי.
לדוגמה, אני מאמינה שאם למשל הממשלות היו כולן מנוהלות ע"י נשים לא היו מלחמות פיזיות בין מדינות.
כן היו דברים אחרים, אולי מלחמות אינטלקטואליות... ואני לא שופטת כאן לטובה או לרעה בכלל , שלא תבינו אותי לא נכון, אני רק מנסה להבליט איזו נקודה מהותית לדעתי.
וטוב שאנו שונים, כמו היינג ויינג, אנחנו משלימים.
הזכרי והנשי גם קיים אצל כל אחד מאיתנו בתוכינו ואולי יש הרבה ללמוד מהצפייה על עצמינו בתור גברים ונשים מבחוץ לגבי הכוחות המנוגדים שפועלים על כל אחד מאיתנו מבפנים.
אנחנו אותו הדבר ואנחנו שונים.
יש מקום לשני הדיונים לדעתי ואפילו לשלב אותם.
עד עכשיו התעסקנו בהבדלים וניסינו להבין אותם, להיעזר בהם ואין כל פסול בזה אלא אם כן אנחנו מחפשים לעשות מזה שימוש לרעה (ומהכירותי את הדמויות הפועלות כאן, כולנו מנסות לעשות את ההיפך).

[לילה_טוב*]

אני מסכימה אתכן עדינה ואסנת. אני יודעת שהשיח הזה הוא איזושהי חזרה למהות נשית מבחינתנו וניסיון להבין טוב יותר את הגברים שלצידנו מתוך הבנת השוני. אני לא אומרת שאין שוני.
אני רק חושבת שמהר מדי ובקצת חוסר זהירות אנחנו עלולים להשליך מאחורי גווינו את ההישגים השבריריים של המהפכה הפמיניסטית ולצאת מכל הכוונות הטובות האלה כששכרנו בהפסדנו.
אם הכול כל כך שונה, למה מגיעות לנו זכויות שוות, למשל? כאילו אנחנו שומטות את הקרקע מתחת למהפכה הזאת שבזכותה אנחנו יכולות לעשות ולהיות כל כך הרבה דברים שקודם היה לנו כל כך קשה להגיע אליהם.
אז נכון שהמחיר של המהפכה היה שחלק מהנשים ויתרו אולי על פן נשי, או הדגישו פנים גבריים, כדי להבליט את הזהות, כאילו שרק בזכותה מגיע לנו, ואני לגמרי מסכימה עם המהלך של הפמיניזם שאומר היום - קבלו אותנו כמו שאנחנו ולא בגלל שאנחנו כמוכם.
ועדיין, השיח הזה על ההבדלים יכול להתקיים כאן היום אפילו מאיזו עמדת כוח, רק בזכות המהפכה ההיא. אז כן נראה לי חשוב לזכור את זה, ולזכור לפני כמה מעט זמן עוד היינו משוללות זכויות בגלל שיח מאוד דומה, גם אם הפוך, על השוני בין גברים לנשים.

<הדף שיונת הזכירה אכן מעולה. אני באופן אישי הדפסתי אז ותליתי על המקרר דווקא את רשימת ה"כללים" של יונת>

[טליה_טקאוקה*]

אני מבקשת לחזור למה שהזכירו קצת יותר למעלה בדף, הייתי רוצה לשמוע יותר-איך אתן מסתדרות עם הרעש??? בלי קשר לשכנים, איך אתן מסתדרות עם זה בעצמכן. וברור שכשיוצאים החוצה זה יותר קל. אני מתכוונת כשנמצאים בבית. לפעמים אי אפשר או סתם לא רוצים לצאת. איך אתן מתמודדות עם הרעש שעות על גבי שעות בבית??

לי יש בן אחד בן 4.5 וילדה בת 14 חודש. הילד עושה רעש בכמויות מסחריות. פשוט נהנה מזה (מאז שהיה תינוק)...
לכן אני רוצה לדעת איך אמהות לכמה בנים מתמודדות עם הרעש...
תודה מראש@}

[רסיסים_של_אור*]

אני רק חושבת שמהר מדי ובקצת חוסר זהירות אנחנו עלולים להשליך מאחורי גווינו את ההישגים השבריריים של המהפכה הפמיניסטית ולצאת מכל הכוונות הטובות האלה כששכרנו בהפסדנו.
ואני דווקא יכולה לראות איך זה הופך להיות מהפכה אנטי-גברית בעליל. בראייתי, אפשר דווקא להסתכל על התכונות ה"קופיות" האלה של הבנים/גברים ולהגיד לעצמנו או בקול: איך אפשר לתת להם להעיד, לקבל החלטות, לנהל מדינה כשכל מה שמניע אותם זה לוחמנות/רעש/מקלות/אבנים וכו'. הלו, הם רק ירדן מהעצים, ברור שאנחנו הרבה יותר נעלות שכלית, רגשית וכו'...

ובקיצור, הכל שאלה של השקפה.

אני אוהבת את הבנים שלי, אני שמחה בהם ומודה לאלוהים על כל אחד מהם ואשמח אם יוולדו לי עוד בנים. זה בכלל לא קשור לנושא. זה בעיניי מובן מאליו, ואולי עכשיו אני מבינה שלא. אין כאן בכלל תחרות בין המינים, או ניסיון להגדיר את אלה כיותר טובים מאלה וכו' וכו'.

יש לי חוויות שאני חושבת שהן לעתים שונות משל אמהות אחרות, ואולי דווקא בזכות הדף הזה אני מגלה שאני טועה. הן לא שונות משל אמהות אחרות, יש אמהות לבנות שחוות בדיוק את מה שאני חווה. סבבה. היה שווה לכתוב ולדון על זה רק כדי שאני אלמד גם את זה.

ואני אישית, ממש לא אכפת לי מי תומך בי, העיקר שיתמכו

(ולגבי עניין המריבות, תהיתי אם לא נכון יותר להעביר את כל הדיון שהתעורר כאן לגבי מריבות לדף מתי להתערב במריבה בין ילדים שהוא אכן משובח ושימושי מאד בעיניי - משאירה את שיקולי העריכה לטובות/ים ממני... )

[POOH_והתוספות*]

איך אתן מסתדרות עם הרעש???
יש חדר משחקים למעלה ושם הוא רשאי להרעיש - לצעוק/לדפוק לנגן כאוות נפשו.
בסלון לידי לא כי זה משגע אותי.

[לילה_טוב*]

לפעמים הרעש לא מפריע לי בכלל ולפעמים הוא מוציא אותי מדעתי. בדרך כלל זה קשור אלי ואל המצב שבו אני נמצאת..

[טליה_טקאוקה*]

תודה לילה ופו@}

[עדינה_ניפו*]

הי טליה (טוב להיפגש שוב)
איך אתן מסתדרות עם הרעש???

זאת שאלה טובה, אני אישית לא מתמודדת עם זה כל כך טוב.

לפעמים, כמו שלילה אמרה זה לא מפריע לי בכלל ולפעמים אני מתפוצצת מזה.

בדרך כלל בלילה לפני השינה זה הסף שלי,
לא מסוגלת להכיל יותר אף צעקה ואז או שמוצר מצב מתסכל מאד שבו אני מנסה בכח להשתיק אותם ויוצא מזה רק מאבק כוחות שכולנו מפסידים בו (לרב נגמר בבכי של אחד או ככל הצדדים, כולל אני!).

או, וזה לצערי יותר נדיר, אני מצליחה להתעלות מעל תחושת המתח שלי ואני עושה אחד מכמה דברים, למשל, מצליחה לנתב אותם לכיוון אחר ע"י זה שאני מפנה את עצמי אליהם לגמרי, לא מנסה לעשות בזמן הזה שום דבר אחר (כמו לנקות או לסדר...) ומתחילה לספר להם איזה סיפור מרתק מהראש, או יושבת לצייר איתם בעפרונות, או בונה איתם איזה מגדל מקוביות...

או ש - אני מתכנסת לגמרי בתוך עצמי, מבהירה חד משמעית שהרעש רק בחדר השינה כרגע, שישתוללו שם כמה שהם רוצים ואז אני יושבת לקרוא ספר או במחשב... זה בדרך כלל נותן לי מספיק זמן להירגע (אפילו אם זה רק 5 ד' לפעמים) ואז הגוף שלי מוכן להכיל שוב או שהם נרגעים כבר.
אבל דבר אחד ששמתי לב אליו הוא שככל שאני יותר משתגעת מזה, הם יותר מרעישים.
וגם אצלינו כאשר בן זוגי דורש שקט הם בדרך כלל מפסיקים להרעיש.
אולי הוא יותר מפחיד? לא יודעת.
אולי הוא יותר חד משמעי?
ואולי פשוט ככה זה, וככה זה צריך להיות. לא טוב ולא רע.
יש אמא ויש אבא וכל אחד נותן משהו אחר.

[נורית_מאור_שביט*]

איך אתן מסתדרות עם הרעש???
לפעמים כן ולפעמים לא.
לפעמים עובר לידי ולפעמים אני מטפסת על הקירות.
למדתי שאם עוברים את השעה 19:00 מתחיל האטרף הזה, וגם שהרעש הזה, בשעות האלה, קשור לרוב לרעב או עייפות.
אז אני טורחת לסיים עם ארוחת הערב עד 18:30,
ואח"כ מתארגנים ללילה - או סיפור ולמיטה, או סרט (כן כן, בעוונותי. זה מאוד עוזר לי להתמודד, וחשוב לשמור גם על כוחותי).

לילה טוב, אני מודה שבתחילת הדף עייף אותי הדיון הזה על בנים/בנות - השוואה כן או לא.
אני מסביבי רואה חברות, אחות שלהן בנות ואני רואה רק את ההבדלים בגידול בניי וגידול בנותיהן,
ולא הבנתי מה הקטע שלך לנסות להוכיח שאין הבדל.
לא הבנתי למה זה בכלל חשוב לך - להיכנס לדף עם כותרת כזו ולנסות להוכיח לכל שגם לך זכות דיון פה.
אני עדיין חושבת שכדאי לך לבחון את העניין הזה מול עצמך - למה זה כל כך חשוב לך.

עכשיו, עם ערוב הדף, אני מבינה שיש פה יותר מרק להיות אמא לבנות:
אני רק חושבת שמהר מדי ובקצת חוסר זהירות אנחנו עלולים להשליך מאחורי גווינו את ההישגים השבריריים של המהפכה הפמיניסטית ולצאת מכל הכוונות הטובות האלה כששכרנו בהפסדנו.
אז אני מבינה את מה שאת אומרת אבל לא מסכימה.
כלומר, לי קל היום, כפי שאת גם מזכירה - אחרי המהפכה הפמיניסטית לשבת ולדון בניחותה על הדברים, דבר שלפני המהפכה לא הייתי יכולה לעשות.
יחד עם זאת אני חושבת שיש יתרונות רבים וחשובים להבדלים בינינו - גברים ונשים - ואני יכולה למנות אפילו רק את אלו בתוך הזוגיות שלי.
לא הייתי מוותרת עליהם.
זה לא אומר שלא צריך שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות,
אבל כדאי לכולנו - גברים ונשים - להינות ולהרוויח גם מהשוני, ואני ממש לא בעניין של לטשטש אותו.

אפשר שכל יחזק את הצד הנגדי לו (שאחזק את הצד הגברי שלי, בעוד זוגי מחזק את הצד הנשי שלו....בעצם אצלנו עדיף שנעשה הפוך...)

יונת, תודה על ההפניה והציטוט. אני מאוד מתחברת אליו.

[נורית_מאור_שביט*]

סליחה אם לא הובנתי נכון - לילה, חלילה איני רומזת שאין לך זכות דיון פה (פתאום קראתי את דבריי וחששתי שכך אובן).
נהפוכו, אני מסכימה עם רסיסים על ההארות שהבאת לנו - האמהות שחושבות שרק אצלן זה כך - אמהות לבנים....

[לילה_טוב*]

אה, פשוט רציתי לדבר עם החברות שלי, שלמרבה השמחה יש להן רק בנים, וקצת התבאסתי כי הרגשתי שאין לי זכות כי כתבו את זה כאן ונו, יש לי גם מה להגיד.. בקיצור, עבר.. הכול בסדר.

<כולנו זקוקים לחיבוק אומר המרגיעון..>

[לילה_טוב*]

<גם בנים>

[נורית_מאור_שביט*]

<בעיקר בנים...וגם בנות>

[טליה_טקאוקה*]

תודה עדינה ונורית@}
מעניין, דוקא אצלי בערב הרעש כמעט לא מזיז לי וגם הילד הרבה יותר שקט...(לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת....)
כמעט אין מצב שאני מתרגזת בערב או בלילה...
אבל בבוקר....
בבוקר הכי הרבה רעש...עד הצהריים בערך.
לפני שהייתי אמא הייתי חייבת מקלחת איך שאני קמה. (עכשיו אם אני מצליחה להתקלח פעם ביומיים לא משנה מתי אני אומרת תודה...) ואז לאט לאט להתאפס.
עכשיו אני קמה כמעט תמיד לבד (בן זוגי יוצא מהבית ב-4.15 כמעט כל בוקר כולל שבתות וחגים...) עם 2 הילדים (אין מצב שאני קמה ראשונה) וישר הילד מתחיל לרוץ בבית סביב השולחן בסלון ולצעוק ולשיר....אני שמחה לראות אותו כל כך שמח ואנרגטי אבל הרעש....שירים, ריקודים, המון המון רעש...
בחוץ כמובן יותר קל אבל זה הזמן שאני תולה כביסה ומכינה אוכל לכל היום...
תודה...

[נורית_מאור_שביט*]

אה - הכנת אוכל... זה חלק מהעניין, כנראה...
אצלי הכנת האוכל לצד הילדים היא בערב.
את רואה?...

סתם.
יש לי דקה לכתוב, ואני "צריכה" להגיב, אז אני מגיבה.
אולי בהמשך יותר ברצינות.

[עדינה_ניפו*]

>כותבת live מהשטח! מתוך ים הצרחות והמהומה....<

רק לפני יומיים חשבתי שכל כך רגוע לנו....חה חה חה...
אחרי יומיים של גשם בלתי פוסק בתוך מעצר הבית שלנו כולנו מ-ש-ת-ג-ע-י-ם!!!!!!!!!!!!!
אין מה לעשות חוץ מלהזכיר לעצמי שזה לא מצב נצחי, תבוא השמש, יתחמם, ותתייבש המעברה הקטנה שלנו וילדיי יצאו שוב לשחק בחוץ ואני אמצא לי רגעי שקט בין לבין ואגלה שוב את האשה השפויה שנחבאת לה שם תחת האמא המשוגעת שתופסת כרגע את כל המקום!
זה נקרא ה-י-ש-ר-ד-ו-ת!

[שמש_בחורף*]

דף לעריכה
תגידו,
אפשר מבחינתכן למחוק מכאן את הדיון השזור כאן - לגבי הלגיטימיות של השתתפות אמהות לבנות, בנים/בנות או בני אדם, וכל זה?
אני יכולה גם לפצל לשני דפים, או אולי קיפול?
פשוט קראתי עכשיו הכל, וזה נורא מקשה להתרכז בענין גידול הבנים עצמו, כשזה כל פעם עולה מחדש בהפסקות.
מחכה לתגובות.

[שמש_בחורף*]

התיחסויות?
אפשר להתחיל לערוך?
או שאתן עוד חושבות על זה? (-:

[אסנת_ש*]

בתור מי שפתחה את הדף, נראה לי שאני זו שצריכה להתייחס לא? (-:
באופן כללי אין לי בעייה שתקפלי, אם זה נראה לך מפריע לרצף הקריאה. אבל לא נראה לי למחוק או לערוך החוצה, כי יש שם דברים שתורמים לדיון לדעתי. (אני אומרת את זה מתוך זיכרון של מה שנכתב, אני מתעצלת לקרא P-: )

[תבשיל_קדרה*]

לדעתי -

• את הדיבורים המיותרים (כולל תודות, התנצלויות) למחוק.
• את האם להתערב במריבות בין ילדים אולי להעביר לשם.

[אנונימי]

על פניו, בלי לקרוא את כל הדף, החלק שעוסק בשאלת הלגיטימיות של השתתפות אמהות לבנות, משמעותית ואפילו מסייעת להבהרת הנושא.
מצטרפת לדעתה של אסנת - אפשר לקפל, לא כדאי למחוק.

<מי בכלל שאל אותי? מה אני מתערבת? למה במקום לישון אני פה? >

[שמש_בחורף*]

מי בכלל שאל אותי?
אני, ותודה שענית
מה אני מתערבת?
את אמא לבנים, לא?
למה במקום לישון אני פה?
אהה, תפסנו אותך!
יאללה, למיטה.

[שמש_בחורף*]

אוף )-:
ערכתי כבר המון והכל נמחק!
טוב נו, פמחרת.

[קוראת*]

באופן כללי אין לי בעייה שתקפלי, אם זה נראה לך מפריע לרצף הקריאה. אבל לא נראה לי למחוק או לערוך החוצה, כי יש שם דברים שתורמים לדיון לדעתי.
האמת היא שלי הקיפול מפריע, הורס את הרצף של הדף. התחלתי לקרוא את הדף מחדש. הייתי מרותקת ו... פתאום הקפל הזה. לא מתאים. פתחתי והוא ממש המשך של הדיון. וגם לא לא נראה למחוק או לערוך החוצה. הכל שם רלוונטי לדיון. גם אם לא בדיוק מכוון לשאלה הראשונית. אבל אחר כך חזרו לשאלה.
לא לגעת

[פלוני_אלמונית*]

עוד מישהן מרגישות כך? אם כן אפשר להחזיר לגרסאות קודמות
(למרות שהייתי נורא גאה שהצלחתי, וכמה הדף יותר ידידותי ככה... אבל אני מוכנה לשנות חזרה)
אגב, הדיון המקופל הוא לא רציף. הוא התחיל איפה שעכשיו הקיפול, ונזרע במקוטע על כל הדף. גמני קראתי את הדף לראשונה לא מזמן בעקבות הפניה מאסנת - ובעיני זה כן מעורבב ומקשה על הקריאה בנושא העיקרי.
מעכשיו ממחשב אחר

[רסיסים_של_אור*]

מאז נפתח הדף הזה עברו כמה שנים טובות וכבר הצטרפה אלינו בת מופלאה למשפחה אממה... אחריה נולדו צמד התאומים, הידועים עוד מהרחם בכינוי "הפרחחים" ועכשיו, הפרחחים בני שנה ושמונה חודשים ואני פתאם קולטת שרמת האינטנסיביות שהם הכניסו לחיים שלנו פשוט מטורפת... הם מתוקים ומלאי סקרנות אבל לנסות להיות איתם בבית ולהצליח גם לבשל משהו / לקפל כביסה / להרכיב פאזל או סתם לספר סיפור לאחים הגדולים זו משימה שמקבילה אולי לפעילות של השייטת בלבנון... כשיושבים על השטיח הם עסוקים בליירט עלינו משחקים או קוביות עץ / לגו, במטבח, הם כל-כך רוצים לעזור שהם שופכים / הופכים / שוברים דברים ויש ימים שאני מוצאת את עצמי נאלצת שוב ושוב ושוב לצאת איתם מהבית כי רק בחוץ הם רגועים... ה-צ-י-ל-ו !!!!

[פלוני_אלמונית*]

לא הצילו פשוט לצאת לגינה זה הבנים החוצה... אני נמצאת עם שלי גם הרבה בחוץ בגלל הסיבה הזו...
מתגעגעת אמא לבנים ולבנות

[רסיסים_של_אור*]

קטעים, מרגע שכתבתי כאן התברכנו בימים של גשם בלתי פוסק והפלא ופלא, התאומים השתלבו בימי בית נעימים, נעים בין המטבח, הכנות אוכל, משחק על השטיח, משחקים עם האחים שלהם ועוד ועוד. מה שמאד בולט זה שהם החלימו ממחלה רצינית ומעיקה במיוחד שבה רמת הבכי בבית הגיעה לשיאים שאיימו לשבור את כולנו נפשית וכמו בתינוקות שלהם, אחד הפתרונות האוטומאטיים הוא לצאת איתם החוצה. תחת אש המחלות שעברה כאן בבית, מצאתי את עצמי יוצאת איתם הרבה מעבר ליכולת שלי ולמה שנכון לי ובעצם אני חושבת שפה הנקודה. הרגשתי שאני בחוץ יותר מדיי והייתי צריכה לחזור ולמצוא שוב את היכולת , הכוחות, היצירתיות והאמונה להיות איתם בתוך הבית ובכלל להיזכר שאני לא אמורה ללכת נגד עצמי אלא לגדול ולהתרחב יחד עם הילדים שלי תוך כבוד לצרכים שלי כמו גם לשלהם

[רסיסים_של_אור*]

(פלונית - אני עוד עסוקה בניחושים מי מבין שלל הנשים האהובות היא את... שבת שלום בכל מקרה)

[פלוני_אלמונית*]

טוב יקירה לשמוע יש ימים כאלה עכשיו אם יתחילו דברים להעלם בבית תחפשי בפח של המיחזור בטוחה שתמצאי שם.
אוהבת עכשיו את מנחשת מי אני

[רסיסים_של_אור*]

אם יתחילו דברים להעלם בבית תחפשי בפח של המיחזור בטוחה שתמצאי שם. גדול !!! עכשיו אני מזהה לגמרי !