בעיות פוריות

[אנונימי]

מטרת הדף היא לתת השראה לנשים או זוגות שיש להם בעיות פוריות .
נשים שעברו תהליך פנימי עם עצמן והצליחו, כמו שקרה לי, או פנו לטיפולים אלטרנטיבים ורוצות להמליץ או אפילו המלצות על רופאים. הדגש הוא על המקום שלנו בתהליך, לקיחת האחריות ולא השארת כל הבעיה בידי הרופאים.

דף מוצנע

[ארני*]

חשבתי לייסד פה קבוצת תמיכה לנשים וגברים הסובלים מקשיי פוריות . (דף תמיכה)
אני רוצה לשתף בימי הביוץ שהופכים להיות זירת קרב , והימים אחריהם בהם הצפייה מורטת עצבים בעיקר כשבועיים אחרי (אני וחברה קוראות להם הימים הנוראים ). איך כל חודש מחדש מקוים . ואיך כל וסת היא כמו הפלה מבחינת החוויה .
חוץ מזה המלצות על רופאים או שיטות אחרות ובעיקר לדעת שאתם לא לבד ולשתף.
כל המתחים בזוגיות, יחסי מין שנכפים בזמנים מסויימים והופכים להיות נעדרי ספונטניות והנאה .
כל השאלות החטטניות של הסביבה: אתם לא רוצים עוד ילדים ? לספר שיש בעיות ?! לתת להםלהבין לבד?!
לומר שלא רוצים עדיין...
מה?!

בהצלחה לכולם.

ארני ש

אני מרכזת כאן סיפורים חזקים מהדף.

ארני

פתחתי את הדף הזה השבוע לפני שנה והיום שנה אחרי אני בהריון ורוצה לשתף :
בניגוד לרוב הנשים שלא יכולות להכנס להריון מסיבה לא מוסברת לי כבר בגיל 22 אמרו שיהיו לי קשיים בגלל התערבויות כירורגית בלייזר שעברתי בצואר הרחם שגרמו לשינוי הצורה ולהפחתה משמעותית בהפרשת הריר בזמן הביוץ ולפניו .
בלידה הקודמת גילו גם שהרחם עצמו חד-קרני כלומר קטן ,צואר הרחם לא החזיק את ההריון ונפתח , וילדתי בשבוע 30.

הפעם עברנו חודשים רבים של מעקבי ביוץ חודשיים באולטרה סאונד וגם מספר הזרעות .
הרגשתי שאני נלחמת על מנת שיהיו לי עוד ילדים ועושה הכל (כלומר סובלת סבל גדול בכל הבדיקות וגם יחסי המין שסביב ימי הביוץ היו טכניים ללא הנאה )
פה בדף עלה הדיון סביב עניין ההרפיה מהלחץ רציתי להרפות אבל המשכתי להלחם , הרפיה , מסתבר, חייבת לבוא מתהליך פנימי אמיתי של קבלה וויתור ועוד לא הייתי שם .
באחד החודשים עברתי הזרעה כואבת במיוחד , וכנראה שמכסת הסבל שפסקתי לעצמי התמלאה .
בבת אחת הרפתי .
באתי הביתה , נכנסתי מתחת לשמיכה וממש הבנתי שאין צורך לסבול את כל ההתערבויות הרפואיות האלה , אני לא אשמה בכלום ולא צריכה לעבור ייסורים .
בבת אחת גם הצלחתי לקבל את ההוה באהבה - יש לי ילדה אחת , מקסימה ואם לא יהיו לי עוד ילדים זה בסדר ואם אכנס להריון רק בעוד 14 שנה זה גם בסדר.
הייתי במקום של קבלה מושלמת של המציאות לא הייתי צריכה להמשיך להלחם יותר .
התמזגתי עם ההויה של מה שצריך לקרות הוא שיקרה -
והכי חשוב:
הההרגשה שהעניינים לא בשליטתי והידיעה שאין ביכולתי לשנות את המצב התקבלה פתאום כידיעה מרגיעה ולא מאיימת .

באותו חודש עברנו לבית חדש, שלעיצובו נעזרתי ביועצת פנג-שואי (תודה נעמה אם את קוראת, שהסבת את תשומת ליבי, תודה גם ליועצת גליה וכמובן ליערה שעזרה להפוך את העצות למעשה).
כשסידרתי דברים בארונות דחפתי את התחבושות ההגניות למדף גבוה במיוחד מתוך איזו אמירה פנימית שלא אצטרך אותן יותר בתקופה הקרובה.
מיותר לציין שבאותו חודש ללא מעקבי ביוץ או אפילו תכנון (כי כל מה שרציתי זה לנוח ) נכנסתי להריון.

אחר כך נזכרתי שמה שקרה בהריון הקודם דומה מאוד , גם אז הייתי אחרי התערבות כירורגית לא נעימה, לקירצוף צואר הרחם שהיה חסום, ההזרעות לא פעלו אבל בחודש שהחלטתי לקחת הפסקה מביקורים אצל הרופא נכנסתי להריון.

ובנימה יותר כללית -
החברה המערבית משדרת לנו אשליית שליטה המשרתת אותנו ברמה הקיומית . הויתור על האשליה הזו מעורר , לכן , חרדה ברמה הקיומית מה שגורם לאנשים לצבור חפצים , נכסים וסטטוס , אבל בעיקר לצבור עשייה שמוכיחה לכאורה שהשליטה בידיים שלנו . במקום התפיסה המקובלת בתורות המזרחיות או העתיקות שמה שצריך לקרות יקרה ועלינו לקבל זאת.

לסיכום אני רוצה להודות לקהילה הזאת שעזרה לי להתחבר לעצמי ועזרה לרעיונות לחזור ולהשמיע קול בתוכי .

[מתנת_פיוס*]

הי ארני, כל הכבוד על הדף! הייתי בעבר פעילה בפורומים לפיריון שונים, אבל הם רק עשו לי דכאון אטומי. כולם שם בדיכאון, ולהזכיר שם שיטה אלטרנטיבית במקום לפוצץ את הגוף בהורמונים - פשוט "סוקלים" שם. לכן הפסקתי להשתתף וגם לא לקרוא. (זה הדהים אותי שבנות שם עשו 10 או 12 הפריות מבחנה - טיפולים מאוד, מאוד קשים, שלא הצליחו, ועדיין לא היו פתוחים לרפואה אלטרנטיבית).
אנחנו שילבנו הכל עם הכל, וזה גם הצליח! תזונה, נתורופתיה, דיקור, היפנוזה (סוף הדרך - אני ממליצה!!!) וזריקות.
אל תקראי לימי ההמתנה "ימים נוראים" - תשני את היום לימים האופטימיים! הגוף "שומע" אותך.
אז תכתבי פה ותקטרי פה וכל מה שבא לך - יש לך בהחלט אוזן קשבת.

[ארני*]

מתנת פיוס- תספרי לי עוד על ההפנוזה. בעניין הגוף שומע אותך הבנזוג שלי גם חזק בעניין הזה הוא ממש מדבר עם השחלה הימנית שלי ומשכנע אותה לבייץ (השמאלית לא עוזרת לנו בגלל בעיות במבנה) ואומר לי שאותי היא תשמע הכי טוב.
פניתי פעם למדקר שאמר לי שערוץ העיבור שלי חסום (בדיוק מה שהיה נכון ואחר פתחו לי בניתוח את צוואר הרחם!!)
אבל הטיפול שלו דרש מגע רב במקומות מדגדגים ולא הצלחתי לשבת בשקט, הכרחתי את הבנזוג לשבת איתי ובכלל כניראה שהתנגדתי למגע הזה וכשלא שלמים עם משהו אז סיכוי נמוך שהוא יעזור .
חברה שהכרתי בפגייה נתנה לי אבן להסתובב איתה בימים הנוראים (טוב טוב האופטימים) זה דוקא ניראה לי אבל קצת מביך כי היא גדולה , אולי בכל זאת אני צריכה לחזור להסתובב איתה . הבעיה עם דברים כאלה שהם מעלים את התקווה ואז האכזבות קשות עוד יותר בכלל אני עוד בדיונים עם עצמי לגבי מה עדיף אני צריכה לחשוב חיובי אבל גם אומרת לעצמי אל תקוי כל כך .
הפנוזה נשמע לי .ספרי עוד..

[מתנת_פיוס*]

ארני, אין ספק שלא טוב לעשות משהו שלא טוב איתו. דיקור זה לא הדבר היחידי. גם כל מטפל זה משהו אחר, אני עברתי 2 מטפלים עד שהגעתי למישהו שאני סומכת עליו במליון אחוזים ושנוח לי איתו. יש עוד המון שיטות ודברים שעוזרים.

אנחנו היינו "בלתי מוסברים", כלומר אין בעיית פוריות שנמצאה. לכן הרגשתי בתוכי שזה משהו פסיכולוגי. אני לא יודעת. אי-אפשר להוכיח כלום. וזה לא פסיכולוגי בקטע של "תירגעי וההריון יגיע לבד". איזה משפט מעצבן, שכולם אוהבים להגיד. מאיפה המציאו את זה?! אה, יופי, תודה שהצעת לי להירגע. אני כבר כמה שנים מנסה להרות, הלחץ רק הולך וגובר, אבל אין בעיה - עכשיו אני אלך וארגע!!!
טוב סליחה, זה לא היה קשור לכלום, חוץ ממועקה קשה שזה גרם אצלי.

לגבי ההיפנוזה, גם כאן עשיתי 2 שיטות. הכל התחיל כשקראתי את הספר "שערים ושיעורים בזמן" של ד"ר בריאן וייס, פסיכיאטר אמריקאי ויהודי, שמטפל בהיפנוזה, ועוסק הרבה בגלגולים קודמים. הספר היה מדהים לטעמי. (יש לו עוד ספר מקסים, רק האהבה היא אמיתית). כעבור זמן מה שמעתי הרצאה מפסיכיאטר שעושה היפנוזה לנשים שלא מצליחות להרות, בעיקר לכאלה שהן "בלתי מוסברות" אבל לא רק. ניסיתי אצלו אבל בשבילי זה לא היה זה. המפגשים היו מאוד כייפים, מן שנטי שכזה, הוא היה מדבר ואני הייתי נעלמת לי לאיפשהו בתת-המודע. בדרך-כלל לא זכרתי כלום אחר-כך. כל מיני דימויים פנימיים.
אחר-כך הוא הפנה אותי לפסיכולוג קליני שעושה שיחה תוך כדי היפנוזה. זה כבר היה מדהים. בתחילת כל מפגש הצגתי את הבעיה שעליה רציתי לדבר, דווקא אף-פעם לא "אני לא מצליחה להיכנס להריון". תמיד היה מדובר בדברים אישיים שלי, דברים שהטרידו או הציקו. ואז הייתי נכנסת להיפנוזה, שנטי מדהים, ואז היינו מדברים. הייתי רואה כל מיני דברים, חושבת כל מיני דברים. לאו דווקא מה אמא שלי עשתה לי בגיל 4 וכו'. לפעמים דברים הגיוניים ולפעמים דברים ממש לא קשורים ואפילו מוזרים. (אף פעם לא התעכבתי על האם אלה הם גלגולים קודמים או סתם מחשבות כי (א) זה מפחיד לי מדי ו- (ב) זה לא ממש שינה לי).
אני מגדירה את ההיפנוזה הזאת כעושה סדר בתת-מודע. נהייתי הרבה יותר רגועה ושלווה. גם בלי להבין בדיוק מה קורה. אבל בניגוד לטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי, כאן תמיד יצאתי עם חיוך על הפנים, מאושרת מהחוויה שעברתי.

או קיי, אז אני לא יודעת אם כל זה נשמע מוזר מדי. אני אשמח גם לשתף לגבי החוויות שהובילו להריון עצמו.

[ארני*]

הי . כל כך התחברתי להתנגדות שהמשפט "תרגעי ותכנסי להריון "מעוררת . אפילו הבנזוג אומר את זה , ולי יש בעיה במבנה , יש הסבר אז מה רוצים ממני . לפני ההריון עם ביתי הלכתי ( בלי קשר) לתרפיסטית שפתאום חיברה לי כל מיני דברים שעלו לכך שאני חוסמת את ההריון וגם זה למרות שמה שאמרה התקבל ועיבדנו את זה היה לי קשה .
יש לי שתי חברות טובות מהפגייה , שתיהן ילדו אחרי שמונה שנים של טיפולים (מעל עשר הפריות כל אחת ) אחת תאומים והשנייה שלישיה . שתיהן היו לא מוסברות ושתיהן נכנסו להריון ספונטני פחות משנה לאחר הלידה (כך שכרגע יש לאחת שלושה ילדים תוך שנה ולשנייה ארבעה. )
ודוקא הקטע הזה קצת הוריד לי את ההתנגדות לכל הטיפול בקטע הרגשי . עד אז התמקדתי בעיקר בבעיה הפיסית (דפורמציה במבנה) אבל כרגע אני מרגישה שאולי באמת הגוף והנפש הם לגמרי אחד. כך שאני אתחיל בקרוב עוד טיפול עם התרפיסטית ואשמח גם לשמוע על המהפנט.
מה שקרה גם שמאוד הורדתי לחץ בימי הביוץ יש חודשים שאני לא הולכת בכלל למעקב .
אני תופסת את עצמי אדם שמתקשה בדחיית סיפוקים כל מה שאני רוצה אני משיגה בדרך כלל מיד ואני מאוד אקטיבית .
אני חושבת שכל העניין הזה שהדבר שאני הכי רוצה אין לי זה שיעור ענק אולי השיעור של החיים שלי .
להרפות , להתאזר בסבלנות . אני מתייחסת לזה כמו שיעור , ממשיכה לטפל אבל אולי ממקום קצת שונה.

[ארני_ש*]

טוב, קיבלתי מחזור . שוב לא הלך . בנזוגי יודע כבר מאתמול אבל לא אמר (הוא מריח תמיד לפני המחזור בריח הגוף שלי .)
עשינו הזרעה בבית חולים , פעם ראשונה. הייתי אופטימית , כרגיל .
אני קוראת פה את כולכן פוריות ובריאות . אי אפשר לדמיין בכלל איזו נכות זו לא להיות יכולה לעשות את מה שהכי טבעי , כל זבוב נכנסת להריון ואני לא . אני מנסה לחשוב חיובי , להיות אופטימית לא לרצות יותר מדי אבל תחושת האבל היא כל כך אמיתית כל כך מעייפת חודש אחרי חודש ואני יודעת שזה יכול לקחת שנים (כל שנה כארבעה ימים בהם אני יכולה להכנס להריון )וחוץ מלהמשיך לעשות מה שאני עושה אין מה . המקומות האלה בחיים שאין שליטה ובחירה ואין קשר בין עשייה לתוצאות . אני יודעת שזה השעור שלי , שיעור בסבלנות שיעור כואב כל כך .

[יושי*]

ארני, אני כל כך מבינה, אין לך מושג כמה. אני ניסתי למעלה משנה וחצי. היה ידוע מראש שיש לי בעיות, הרופאה כבר לחצה שאתחיל טיפול - והתעקשתי שלא. זה יישמע נדוש וכולם אומרים את זה - אבל דווקא כשהרפתי, הפסקתי למדוד חום, לחשוב מתי הביוץ, לקיים יחסים לפי הביוץ - זה קרה. עד היום לא ברור לנו איך בדיוק. אני גם הרגשתי שזו נכות. וכל כך רציתי שאבא שלי לפחות יידע שאני בהריון, אבל בדיוק היום לפני שנה הוא נפטר, ואני בחודש שביעי. וכהרופאה לחצה להתחיל טיפולים אמרתי שאני עדיין אבלה וקשה לי להתמדד רגשית עם טיפולים. חודש אחרי זה כבר הריתי, כשבחודש שלפניו ע"פ מדידות החום ושאר המעקבים הטבעיים בכלל לא היה לי ביוץ. בקיצור, יש תקווה, ולשמוע את זה ממני, בטח בדבר הזה זה נדיר, אבל באמת ובתמים אני מאמינה שזה קורה בסוף וזה מפצה על כל השיעור הכואב והמייסר.

[ארני_ש*]

[עגור_לבן*]

עוד אחת שמאוד מאוד מבינה אותך. היום אני בהריון, ראשון, אחרי שנה ושבעה חודשים של ניסיונות. היינו לא מוסברים, הכל טוב ויפה, ובכל זאת, אין כלום. בהזרעה חמישית הצלחנו (אולי כי בדיוק אמרנו שזו האחרונה לפני חופש ארוך שבו אולי נצליח בטבעי ולא היו לי בכלל ציפיות).
מכירה כל כך טוב את החששות והקשיים, והאכזבות (שאצלנו ארעו 19 פעמים, חודש אחרי חודש...) אני אחרי שנה פשוט נכנסתי לכזו אפטיות, שאפילו אופטימיות לא הצלחתי לפתח לקראת הבטא.
אני מכירה את האתר הזה עוד מלפני שהתחלנו לנסות, ואפילו הסתובבתי פה תקופה מסוימת עד שהבנתי שהריון לא יבוא לי כל כך בקלות ופשוט הפסקתי... לפני כמה חודשים רציתי לחזור (עוד לא הייתי בהריון) וכל כך חיפשתי דף כמו זה שפתחת. לא מצאתי, ולא מצאתי בתוכי את היכולת לפתוח אחד, וזה רק הדגיש את העובדה שלרוב זה בא כל כך בקלות (משהו מפורום פוריות בתפוז - כל אלו שמשתמשות במברשת השיניים של הבעל ונכנסות להריון...) ולי לא.

את ההזרעה האחרונה, עשיתי בשילוב עם רפלקסולוגיה (רק טיפול אחד) ודיקור (רק 2 טיפולים), אז אני לא יודעת בוודאות אם זה מה שעזר, אבל אני ממליצה.
היפנוזה קצת פחות מדבר אלי, נראה לי שאני לא מסוגלת להשתחרר במידה המספקת, אבל לאור דבריה של מתנה זה נשמע ממש מדליק.

מאחלת לך שזו הווסת האחרונה לעוד שנה לפחות...

[ורד_לב*]

ארני- הסבר ל
כל שנה כארבעה ימים בהם אני יכולה להכנס להריון
בבקשה. לחסרי הידע שבינינו (נו, טוב, אני!)
וחוצמזה ומצטרפת לאיחולים בתוספת שנה פורייה מאד !

[אביב_חדש*]

וואו, כל הכבוד על האומץ להיפתח ולהיחשף. תודה.
חיבוק לכולכן.

[מי_כל*]

גם אני במטופלות.
שמחה מאוד שפתחת דף כזה.
גם אני קוראת פה וחושבת לעצמי - איזה טוב ויפה חינוך ביתי והנקה ולינה משותפת, אבל בשביל זה צריך גורים, לא?
ולצערי אני "מהמוסברות" מאוד (בעלי שיחייה יותר נכון צריך לתת פה הסברים...).
והצליח לנו אחרי שנתיים של הפְרָיוֹת מהזָן הכי פולשני וקשה...
ויש לנו גוּרַת מופת בת שנה וארבעה חודשים.
והאמת שאני עכשיוו בחיבוטֱי - "מתי להתחיל שוב ומה המחיר (להפסיק להניק!!!) והיא עוד קטנה אבל אם נחכה זה אולי יקח זמן ואם נצליח מיד (בלי עין הרע) היא עוד תינוקת ושוב לקום כל בוקר לבדיקות דם והיא תתעורר ולא תמצא את אמא טוב אז נחכה אבל מה יקרה אם שוב זה יקח שנים טוב אז נתחיל..." ועוד ועוד ועוד...
ושוב - אני שמחה על הדף הזה.
לא מרגישה שיש לי הרבה מה לתרום בו עכשיוו, אבל, מעודד לדעת שיש פה בקהילה עוד שכמותי, שמלבד לעבוד קשה למען חינוך הילדים גם עובדות קשה בשביל לעשות אותם...
לילה טוב ובהצלחה מכל הלב.

[מי_כל*]

יושי.
מִישׁוּמָה רק בקריאה חוזרת של הדף, קראתי מה שכתבת על אבא שלך.
בטיפול ההפריה האחרון שעברנו אבא שלי בא לבקר.
התחלתי להתעורר מההרדמה ופתאום ראיתי אותו שם, ליד המיטה.
הוא נראה צעיר ב - 30 שנה, כמו שנראה כשאני נולדתי.
פחדתי לזוז או לדבר או להסתובב במיטה, שלא יעלם.
והרגשתי פתאום כמו שתמיד הרגשתי ליד אבא שלי; שיהיה בסדר.
שהוא כאן לשמור עלי.
אחרי שלושה ימים ציינו את יום שנה למותו.
אחרי שבועיים קיבלתי תשובה שסוף סוף הצלחנו...
האבא האהוב שלי שאין שני לו בעולם, לא הספיק להיות סבא.
אני בטוחה שאבא שלך איתך ומחובר בדרך שאנחנו לא מבינים, לחיים שמתהווים לך בגוף.
אני הבחורה הכי ריאלית ורציונאלית שעשו אי פעם - ובכל זאת ההרגשה שהוא שם ושהוא מכיר עוד אפילו לפני את הגורה שלי, עזרו לי מאוד לעבור את הכל בילעדיו.
(לא רלוונטי בכלל לעמוד הזה - אבל אין לך עמוד משלך - תוכלי למחוק אחרי שתקראי...)
לילה טוב והריון קסום.

[עגור_לבן*]

מי כל, גרמת לי לבכות עם התיאור על איך שראית את אבא שלך, ועוד בטיפול שהצליח...
ד"א, לאור הגזרות החדשות בנושא ההפריות, את לא מרגישה שזה נכנס לשיקולים לגבי מתי להתחיל לעבוד שוב על גור נוסף? לא מתכוונת להלחיץ, חלילה, אבל אולי זה משהו שאת צריכה לחשוב עליו...

[מי_כל*]

עגור לבן - גם אני בכיתי כשקראתי, וכשכתבתי...אבל אני שמחה ומאושרת שהיה לי אותו בחיים.
חוצמיזה, אני מודה ומתוודה שאני לא בקיאה ברַזי הגזירות החדשות...
מדובר בהגבלת מספר הטיפולים המותרים בשנה, נכון?
או שאת יודעת אחרת - אשמח להתעדכן
ולהוסיף את זה (לצערי) לרשימת השיקולים.
תודות והריון נפלא.

[ארני_ש*]

עברו לי ימי האבל אני שוב אופטימית ומחייכת , תודה תודה תודה , ליושי , ריצ'ל וגם לכל האחרות .מיכל איזה יופי של סיפורי אבא וטוב שיש לך אבא שהשאיר חותם כזה.
יושי- כתבת על להרפות .זה כל כך נכון (עם ביתי נכנסתי להריון בדיוק בחודש שהתעייפתי לנסות והחלטתי שאני לוקחת הפסקה) אבל ההרפיה צריכה לבוא מתוך משהו פנימי ואמיתי אי אפשר להרפות בכאילו כי אני מכוונת לשעון החודשי שלי כמו אני לא ידעת מה . ובאמת עלו לי המחשבות האלה על אלוהים שמילא הכל (אולי) כתוב ומי שצריך לבוא יבוא (אם בכלל) בזמן המוכתב שלו כך שלמה לדאוג ולהתאמץ . אולי זה יישאר איתי ויעזור לי בהמשך . חוץ מזה לבשתי שמלת פסים והייתה לי בראש תמונה שאני עם השמלה הזאת , בהריון מתקדם , מתכופפת להרים את הבת שלי ויש עוד תנוק שזוחל שם . מיד ציירתי אותה והיא עושה לי טוב .נקווה לטוב, ואם הדף הזה משרת עוד נשים במצבי או ישרת בעתיד אז כבר יש לי הקלה ונחמה .
ולורד שאלת למה ארבעה ימים , אז ככה: קצת אחרי הצבא היה לי דימום מהרחם והתגלה : וירוס שנקרא פפילומה (נשים - לכו פעם בשנה להבדק גם אם יש בן זוג קבוע! ) הוירוס הזה יכול גם לגרום לסרטן , אצלי היו גידולים , עדיין לא סרטניים אבל עברתי שלושה ניתוחי לייזר כדי להוציא אותם . התוצאה- לא נשאר לי האיבר שנקרא צואר הרחם . בצוואר הרחם יש ריר החיוני לקליטת הזרע , אינקובציה ושימור , אצלי הוא חסר. בנוסף , לא ברור אם מלידה או בעקבות הטיפולים גם צורת הרחם חסרה כך שהביציות משחלה שמאל לא מגיעות ליעד אלא נופלות סתםלחלל הבטן. אם לאישה רגילה יש מחזור פעם בחודש ובכל מחזור יש לה כשלושה ימי פוריות כמעט בטוחה אז אצלי בכל מחזור יש רק מספר שעות של פוריות ומחזורים של שחלה שמאל לא נחשבים יוצא סטטיסטית כארבעה ימים . (אבל , ופה אני חוזרת לאופטימיות , עובדה שביתי נהרתה בהריון ספונטני כך שבאמת אם מישהו צריך להוולד אז זה קורה גם בסיכויים נמוכים !!!)

[אנונימי]

למעט תחושות הקנאה (ההיסטוריים) שהיו לי כשראיתי נשים בהריון, בעוד אני עם יונק אינטנסיבי בן שנה וקצת ועדיין בלי מחזור - אני לא באמת יכולה להבין את שעובר עליכן.
לשמחתי, אנחנו כמו הזבוב מלמעלה...

אבל ארני, אולי אני יכולה לסייע לך במשהו פצפון:
גם אני מאד רגישה לדגדוגים ולמגע בכלל. אם תבחרי לנסות טיפול אלטרנטיבי נוסף מהסוג המדגדג, בקשי מהמטפל ללטף לא בעדינות את המקום והאזור שסביבו הוא מתכוון לגעת, ורק מיד אחרי זה, לעשות את שעליו לעשות - דיקור, עיסוי וכו'.
לי זה מאד עזר כשקיבלתי מסאז'.

והמון המון הצלחה!!!

[מתנת_פיוס*]

ארני, המון זמן לא הייתי באתר. ממש מצטערת לשמוע שהטיפול לא הצליח. אבל את לא לבד, את ממש לא לבד.
יש המון נשים שעוברות טיפולים, ויש המון, המון נשים שהצליחו להרות וללדת למרות הקשיים. וגם את הצלחת בעבר - יש לך ילדה מקסימה בבית
אז תחזיקי מעמד. אנחנו כאן בשבילך.

[ארני_ש*]

תודה .

[ארני_ש*]

אתי , קודם כל מזל טוב ענק .

כתבת שאת צריכה הרגעה , על ההריון? על הספונטני ?? לא בדיוק ברור , בכל מקרה נשמח לשמוע יותר פרטים ולעזור במה שאפשר .

[ארני_ש*]

ואם אני כבר פה , בעוד כמה דקות אני יוצאת לכיוון הרופא .
בזכותכם ירדה לי ההתנגדות לאלטרנטיביים למיניהם , ואני בעיצומם של כל מיני שינויים .
ביני לבין עצמי עסוקה כל הזמן בעניין ההריון , או יותר נכון ה"לא הריון"
ומחכה שיגיע הרגע הזה של ההרפייה המוחלטת מהעניין , רגע שאי אפשר לעשות שום דבר מודע על מנת לזרזו
ובו טמון כל כך הרבה .

ואם אני כבר פה אז עוד שאלה למבינים , ולאו דוקא בהקשר של פוריות .
איך זה שלגבי כל דבר אחר בחיים אומרים שרצון וחשיבה חיובית עוזרים, ודוקא בעניין ההריון אם ממש רוצים זה תוקע ?!

[אתי*]

ארני ,תודה.

לא על הספונטיניות , את זה כבר הפנמתי , הבעיה היא ואני לא כל כך יודעת אם זו בעיה או פחדים "טבעיים"
כל דקירה בגב או בבטן מלחיצה אותי כל פעם שאני בנוחיות אני בודקת שאין סימנים חלילה שבעצם ההריון לא אמיתי ואני עומדת לקבל את הווסת, או סימנים אחרים שמראים שההריון לא תקין ואחרי שאני נוזפת בעצמי על המחשבות הללו
באות המחשבות שאולי משהוא יקרה ואני יודעת שאני מכניסה את עצמי למתח מיותר ובעצם מזיקה לעצמי יותר מכל דבר אחר,ניסיתי מדיטציה , כל פעם שבאה מחשבה רעה אני מנסה לגרש אותה אבל נראה שבשלושת השבועות האחרונים מאז גיליתי את היותי בהריון שאני פשוט במתח היסטרי ולא יעזרו כל שיחות המוטיבציה שאני עושה לעצמי

אז אולי בעצם הבעיה היא שזה כן ספונטני , כי לפחות בזמן טיפולי ההפריה היתה לי מן תחושה שזה בעצם לא בשליטה שלי , שמישהו מטפל בזה בשבילי ( הרופאים כמובן ).

לא יודעת....

[תבשיל_קדרה*]

איך זה שלגבי כל דבר אחר בחיים אומרים שרצון וחשיבה חיובית עוזרים, ודוקא בעניין ההריון אם ממש רוצים זה תוקע ?!

נדמה לי שיש הבדל בין חשיבה חיובית רגועה ל"חשיבה חיובית לחת לחץ". השניה לא טובה לכלום, גם לא לראיונות עבודה, הנקה, וסתם לקום בבוקר בזמן (אלה כולן דוגמאות מהנסיון שלי, שהראשונה עבדה והשניה לא, בעצם - אחרי שהשניה לא עבדה, הופתעתי לגלות שהשניה עובדת).
מה שכן - זה קצת כמו בסיפור על העכברים והחתול - אין לי שום עצמה איך רוצים בלי לחץ.

[יערת_דבש*]

ארני,
באותו הקשר-
לפני חצי שנה, כשדיברת על "טיפולֵי" , היו לך דמעות בגרון. היום (למעשה שלשום בערב) את מדברת על זה יותר בקלילות, אפילו עם חיוך.
מה יותר חיוביות מזה?

[מי_כל*]

שוב לילה טוב ארני.
"נפגשנו" אי שם במָעָלֶה הדף...
רק להגיד המון בהצלחה.
ואני שמחה שעשית לך מקום נוסף בו את יכולה לשתף.
(ואולי אני גם "אָצִיק" לכם כאן כשנחזור לטיפול שלנו...)

שבת שלום ורק טוב.

[ארני_ש*]

אני רוצה לתאר מה עברתי לאחרונה .
החלטתי להיות פתוחה יותר ולנסות טיפולים ואלטרנטיבות .
החודש ניסיתי פעם ראשונה (ואחרונה) טיפול קונבנציונלי (זריקות הורמונים והזרעה )
בתחילת שבוע ההזרקות הייתי די אדישה , הזרקתי לי בקלות והתרכזתי באקט הטכני ללא מחשבות מעבר.
בן זוגי הופתע שאני לא בודקת לעומק את העניין אבל אני בשלי .
ביום האחרון פתאום לא הייתי מסוגלת להזריק , הסתובבתי בכל הבית עם מזרק מלא דוקרת את עצמי פה ושם . אחז בי פחד , זה הרגיש כל כך לא נכון . בסוף הצלחתי בידיעה שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה גם במחיר שלא יהיו לי עוד ילדים .
למחרת עברתי הזרעה .
בגלל המבנה שלי הרופא לא הצליח למצוא את צואר הרחם . הוא ועוד רופאה רכנו מעלי במשך זמן שנראה כמו נצח , משתמשים בכל מיני מכשירים ופוצעים אותי.
הרופא , שהוא בן אדם נשמה , שאל כל כמה דקות אם אני בצום (אחרת לא יכולים להרדים ). לא הייתי בצום .
כאב להם בשבילי , בסוף הביאו מחדרי ניתוח מחט באורך 30 ס"מ ואיתה הצליחו להחדיר את הזרע .
למחרת היה צורך לחזור על הטיפול . זה לקח פחות זמן כי הוא כבר הביא את המחט מבעוד מועד .
חזרתי הביתה , נכנסתי מתחת לשמיכה , הרגשתי אנוסה .

לא נכנסתי להריון. (מה הפלא ???)

בעקבות הטיפול להזה יצא לי להבין יותר לעומק את מצבי ואולי מצבן של עוד נשים (זה גם מתאים למה שאתי כתבה פה בתאריך 17.2):

בחברה שלנו אנחנו רגילים שלבעיות יש פתרון , וכשיש בעיה אפשר לעשות משהו על מנת למצוא את הפתרון .
זוהי אשליית השליטה שעליה כתבתי בדף לאהוב את הגוף .
בפועל אין פתרון לבעיה , אפשר לנסות כל מיני דברים , אפשר להלחם , להחליף רופא ברופא , שיטה בשיטה . אולי גם אפשר להצליח .
אבל באמת באמת אין פתרון לכל הבעיות , אין לנו שליטה על הרבה דברים , וזו לא אחריות שלנו לנסות .

כרגע אני מסוגלת להרפות , לקבל את המצב כמו שהוא , לחכות בסבלנות , או לא לצפות לשינוי , מה שיהיה - יהיה .

כרגע אני מרגישה שנוסף לי כוח , שחווית השליטה כביכול לקחה ממני יותר מדי אנרגיה , הנסיונות , החיפושים הדרכים הקונבנציונליות וגם האלטרנטיביות . אני רגועה ומוכנה למה יבוא . אני יותר שלמה .

[ג'יני*]

כמה זה מדכא לאחר ביוץ להמתין שבועיים בתקווה שלא תקבלי מחזור ובסופו של דבר בסוף לקבל מחזור- באותו יום זה ממש יום אבל בשבילי.
אני נשואה כשנה ועדיין לא מצליחה להרות! לעזאזאל למה כל כך קשה להביא ילד לעולם??? ( ממליצה לקרוא על פוריות ,שנה זה לפעמים לא מלמד על בעיה כלשהי)

[עידית*]

ארני, היה לי קשה לקרוא את התיאור שלך. אני מחזיקה לך אצבעות ובטוחה שבקרוב כשהגוף ירגע זה יקרה בלי התערבויות.
להריון הראשון שלי חיכיתי כמעט שנתיים וכשכבר הזריקות חיכו לי בארון לא הייתי מסוגלת, הייתי ממש מיואשת, ביקשתי הפסקה לחודשיים מהכדורים ומהבדיקות ואז נכנסתי להריון. את קופסת הזריקות תרמתי בשימחה למישהי אחרת.
גם בהריון השני לא נכנסתי בקלות רבה, בלי לבדוק ביוץ וכמובן בלי הורמונים למינהם זה קרה.
למדתי שיעור חשוב מאוד, גם אני וגם בן זוגי. הערכנו מאוד את כל מה שקשור בהריון לידה וילדים. אני מרגישה שהתקופה הקשה הזו היתה חיונית, קשה להגיד את זה. כל הבכי, עוגמת הנפש והסבל לימדו אותנו הרבה.
אני מאחלת לכן הצלחה מכל הלב. |

[ארני_ש*]

עידית כל כך תודה .

ג'ני , כן , אני וחברה קוראות לימים האלה הימים הנוראים .
כל חודש הוא אובדן מחודש , ואי אפשר לוותר על האופטימיות ולהיות בטוחה שכל חודש זה זה .

אנחנו כבר חמש שנים בסיפור הזה בכל מיני וריאציותר גשיות ובכל מיני גישות (החודש , כמו שעידית כתבה פשוט מרפים ) , מאחלת לך הצלחה .

[אמא*]

שלום לכולכן.
אני אם לשני ילדים מקסימים, שניהם תוצר של IVF עם מיקרומניפולציה. לקח לנו שנתיים להגיע למסקנה שנצטרך הפרייה חוץ גופית כדי להיות הורים. וגם לאחר מכן לקח זמן להבין שרק מיקרומניפולציה היא הפיתרון שלנו.
בטיפול האחרון שלי, בו נכנסתי להריון עם השני, אושפזתי עם היפרסטימולציה קלה. עכשיו הוא בן שנתיים, ואני רוצה עוד. ( עוד על הפרייה חוץ גופית , מיקרומניפולציה )
מסביבי אנשים מסתכלים עלי כאילו נפלתי על הראש, לא מבינים למה לא מספיק לי שני ילדים מקסימים, ולמה אני רוצה שוב להכניס את עצמי לאותו עיניין מפרך ומייגע שנקרא טיפולי פוריות. גם לי יש חששות, בעיקר בגלל הסיכון. האם באמת ילד נוסף שווה את הסכנה?
אני זוכרת את התקופה בה נלחמנו ונאבקנו לפני ההריון הראשון. את התיסכולים, המרירות, הבכי וגם המשברים הזוגיים, אז נשבעתי שאם יהיה לי ילד, אז הכול יהיה טוב, אני לא אבקש יותר.
היום אני מסתכלת על שתי המתנות הנפלאות שקיבלתי, האם אפשר להאשים אותי שאני רוצה עוד?
ארני היקרה, אם תרצי אוכל לספר לך בצורה מפורטת יותר את סיפור הטיפולים שלנו, אולי תוכלי לשאוב מכך עידוד, אנא הודיעי לי.

[ארני_ש*]

כמו שבטח קראת כרגע אני בעיקר מרגישה שהגוף שלי פצוע וצריך מנוחה , אבל אשמח מאוד לשמוע פרוט , על הטיפולים ובעיקר איך התמודדתם בזוג עם הקשיים (כמה זמן לקח כל טיפול עד שנקלתתם מה היית הבעיה וכו...
תודה .

[אמא*]

ארני היקרה.
התחלנו לנסות להיכנס להריון לפני 6.5 שנים. מיד עם הפסקת הגלולות התחלתי להרגיש את הביוץ באופן די סדיר, מה שמאוד שימח אותי. לאחר מספר חודשים של נסיונות, הרופא הציע לי לעשות מעקב זקיקים, אני לא חשבתי שיש בעיה אז החלטתי לחכות לפני שנכנסים להיסטריות מיותרות...
במהלך השנה הראשונה לנסיונות עברתי שני אירועים קשים, הראשון מות אבי שהיה פתאומי ובלתי צפוי, ולאחריו מות דודי, שהיה אחיו הצעיר והיחיד של אבי, ממחלה קשה, אירוע שאולי היה צפוי, אך בהחלט הואץ עקב מותו של אבי. לאור האיעוריעם הללו, ניסיונות הכניסה להריון שלנו לא היו לגמרי סדירים, וגם לאור העובדה כי כל הבדיקות שנעשו לי ולבעלי היו תקינות, הקונצנזוס היה כי מדובר במחסום נפשי ושלאור הקשיים איתם אני מתמודדת זה צפוי שהכניסה להריון תהיה קשה. מאחר וניסינו את כל השיטות להרגעות שהציעו לנו כולל נסיעה לחו"ל וטיולים על חוף הים וכלום לא עבד התחלנו עם איקאקלומין. לאחר מספר חודשים בהם ראינו שני מגיבה טוב מאוד וכלום לא קורה, עברנו להזרעות בלווית איקאקלומין, כול התהליך הזה לקח בערך 8 חודשים. במהלכם הקשיים שעברנו היו בלתי נסבלים. אני הפכתי לאובססיבית סביב הריון, כול היחסים האינטימיים שלנו כוונו רק לזה, כמעט ולא דיברנו על שום דבר אחר. היו לנו משברים נוראיים סביב קשיים שלו בתפקוד תחת לחץ, וכעסים שלי עליו ובערך על כול העולם מסביבי.
כבר כמעט ופירקתי את החבילה (אני בכוונה אומרת אני, כי רוב הקושי והכעסים היו מהצד שלי), ואז הופננו לטיפול אצל מישהי שמטפלת בשיטה שנקראית "אימאגו" השיטה הזו פשוט מלמדת את בני הזוג לתקשר ולהקשיב אחד לשני, אתה לוד להכיל את בן הזוג שלך טוב יותר, להבין את נקודת המבט שלו. בשיטה הזו אין מקום להתפרצויות זעם, שהיו חלק כה רב בתקשורת שלנו. אני חושבת שעצם שיקום היחסים שלנו גרם לנו להבין שאנחנו בעצם דורכים במקום.
חודשים בהם אני מכניסה רעל גוף, הוא צריך לתת את חלקו בזמן קצוב ומתוזמן, רופאים דוחפים כול מיני חפצים לגופי, ודרך אגב כול הזרעה היתה סיוט, כי נאמר לי שהכניסה אלי לרחם קשה במיוחד, אז תמיד זה כלל כאבים, ודימומים, וכמובן שהכול הסתיים במפח נפש אחד גדול.
בשלב הבא הרופא הציע זריקות פרגונל (זה היה לפני 5 שנים בערך), אני סירבתי, אמרתי לו שכבר הוכחנו אין לי בעיית ביוץ, ואני מסרבת להמשיך בתהליך חסר תוחלת כשאנו בעצם לא יודעים מה הבעיה. אמרתי לו שאני לוקחת פרגונל אבל רק במסגרת IVF.
ב IVF הראשון, הגענו אופטימיים, הייתי בטוחה שזה יצליח מיד, הרי אין לנו בעיה, וכולם אומרים שזה בעיה רגשית, אז הנה, נצליח לעבור את המחסום הזה והכול יפתר. ובכן טעינו. קודם כול התהליך היה סיוט, ואז יום למחרת הודיעו לנו שאין לנו עוברים, בכלל. מסתבר שיש לנו בעיה של חיבור, הביצית שלי והזרע שלו לא יודעים ליצור עוברים בלי עזרה, זה הוכח אח"כ בכול טיפול שעשינו.
הנורא מכול היה שבמקום לומר לי, תראי הפעם הזו לא הצליחה, בואי נוותר ונתחיל שוב, הם ביצעו מיקרומניפולציה בביציות שלי יותר מ 24 שעות אחרי השאיבה, מה שהיום אני יודעת זה שגם אם נוצרים עוברים בדרך זו , אין להם סיכוי רב להמשיך לחיות.
אח"כ החזירו עוברים, ושוב כניסה לרחם שהיא קשה, כאבים דימומים. והנורא מכול האכזבה, איך שאני נשברתי, הייתי בטוחה שזה יהיה קל ופתאום ראיתי שלא... ואז גיליתי את האינטרנט, פורומים של נשים שמטופלת ב IVF, דיברתי הרבה, קראתי המון, שמעתי על שיטות טיפול כאלו ואחרות, יתרונות וחסרונות, אני כבר ידעתי כמעט כל מה שיש לדעת על IVF.
לסיים את הסיפור, עזבתי את המקום בו הייתי מטופלת, הלכתי לרופא פרטי, רופא שהצליח להיכנס לרחם מבלי שבכלל הרגשתי, ושעשה לי שני ילדים נפלאים, טיפול אחד לכל ילד.
המסקנה שלי מהסיפור הזה, שאותה אני לוקחת איתי היום בכל משבר ובעיה, היא שבכל משבר כזה אני דואגת לדעת הכל, יותר מאשר האנשים מולם אני מתמודדת, אני מרגישה שאם אני יודעת יותר, אני יכולה לשאול יותר, לפעמים לשנות את דרך המחשבה של מי שמולי, כי אני יודעת מה לשאול, ואז אני גם יודעת איך להתמודד.

כרגע אני מסוגלת להרפות , לקבל את המצב כמו שהוא , לחכות בסבלנות , או לא לצפות לשינוי , מה שיהיה - יהיה .

אני מכירה את ההרגשה הזו, אבל בעצם זו אשליה, כי לא באמת מרגישים כך. אני לא באמת הרפיתי, לא הפסקתי לחשוב, לא הפסקתי לחשב ימים, שבועות, מתי כן לעשות, מתי לא.
הרגשתי שלמה עם עצמי רק אחרי שחזרתי לקחת את המושכות לידיים, וחזרתי לקבוע את מהלך העיניינים, ואז גם הדברים החלו לקרות.

אני שולחת לך חיבוק, ומנוחה טובה. אם קצת עזרתי אז גם זה לטובה.

[ארני_ש*]

אני מכירה את ההרגשה הזו, אבל בעצם זו אשליה

כן גם אני עדיין מתלבטת כמה אפשר להרפות באמת , אם כי הרבה יותר רגועה.
גם אצלנו הזוזגיות עברה הרבה שלבים , אני מרגישה שקיבלתי שיעור חשוב לחיים בסבלנות, בדחיית סיפוקים , ובתחושת "אין שליטה" על הדברים , כולם שיעורים חשובים ומאלפים .

בשיטה שנקראית "אימאגו" זו שיטה בעקבות הספר לבסוףמוצאים אהבה - מאוד התחברתי לספר הוא ענה לי על הרבה דברים .

הלכתי לרופא פרטי, רופא שהצליח להיכנס לרחם מבלי שבכלל הרגשתי, ושעשה לי שני ילדים נפלאים, טיפול אחד לכל ילד.

והכי חשוב :כרגע אני נחה אבל בכל מיקרה , מי הוא רופא ???
_

[אמא*]

הרופא שאליו הלכתי היום "שנוי במחלוקת" זה בן רפאל.
למרות כל הסיפורים עליו, איתי הוא היה נפלא, ויש לי אמון מוחלט בו, אבל בהחלט מובן אם לא רוצים ללכת אליו. יש עוד רופאים נפלאים כמו פר' דור ודר' שולמן מתה"ש, שלחברות שלי היה נסיון מצויין איתם.

[מי_כל*]

כבר המון זמן שהדף הזה פתוח לי על המסך...
כבר כתבתי בו (ממש בימים הראשונים להיווסדו) ועזבתי ואני מוצאת שאני חוזרת אליו שוב ושוב.
ומישומה אני לא מוצאת את תעצומות הנפש לכתוב בו ולא את הזמן והמקום ואפילו לא מה לכתוב...

אני עכשיוו בתקופה קצת עצובה של גמילה "כפויה" מהנקה, על מנת שאוכל להתחיל הטיפולים הורמונלים שוב.
לגורה שלי ימלאו שנתיים בל"ג בעומר ומרגיש לנו שזה הזמן לחזור לתל השומר...
אגב, ארני ש, אני מטופלת של פרופ' דור. הוא איש משונה ואין לו זמן וקשה להוציא ממנו אינפורמציה. אבל הוא רופא מעולה!!!
בכלל, אני מוצאת כי רופאי תל השומר על ידם טופלתי, טובים ומקצועיים ונעימים (עד כמה שאפשר להנעים את זמנך כשדוחפים לך ושואבים לך ומושכים לך ומזריקים לך...).

שיהיה לכולכן חג שמח ופורה וימים חמימים וטובים

[ארני_ש*]

אני אוסיף את הרופא שלי - שניידר , ראש מחלקת נשים באסף ברופא . קודם כל הוא בן אדם נהדר ושנית רופא מצויין .
האמת שלא חושבת שאחליף אותו ברופא אחר . (למרות הקשיים במציאת צואר הרחם שלי , שהם אוביקטיביים , בעיה במבנה בממנה נובעים גם הקשיים להריון . )


ומישומה אני לא מוצאת את תעצומות הנפש לכתוב בו
מיכל העיקר לשיהיו לך תעצומות נפש לכל הענין של הטיפולים הקרבים , ולגמילה שהיא שינוי שגם אליו צריך להתרגל .

אני מעלה פה בעיה שלא כל כך דנים בה כשעוסקים בבעיות פוריות :
נראה לנו שאנחנו הנשים נשואות בנטל , לנו חורים בגוף עם ידית הus , לנו מזריקים , ולנו ולנו ולנו ...
לקח לי הרבה שנים להבין כמה הסיטואציה של מין כפוי איומה בשביל הגבר , ראיתי באתר בכמה מקומות זלזול בגבר , כעס שהוא לא משתף פעולה מספיק ולא מבין ותומך מספיק , זה נראה פשוט , אבל זה לא .
אנחנו שוכחות שעם כל מה שעושים לנו התפקיד הפיסיולוגי שלנו עדיין פאסיבי , הגבר הוא זה שצריך גם לגרום לעצמו לגרוי מספיק בכל הלחץ הזה כדי להביא את חלקו . האמת - כשאני חושבת על זה ככה , לא יודעת אם הייתי עומדת בזה .

[אביב_חדש*]

ארני - חיבוק חזק!

[אמא*]

לקח לי הרבה שנים להבין כמה הסיטואציה של מין כפוי איומה בשביל הגבר
כמה שזה נכון. אני כלכך כעסתי על בנזוגי שלא הצליח לתפקד תחת לחץ, בדיוק בזמן שהיה צריך. היום אנחנו צוחקים על זה שאיזה מזל שלא צריך מין כדי לעשות ילדים. היתרון של ה IVF הוא שהוא החזיר ליחסי המין את הראשוניות שלהם, סקס לשם סקס וזהו. לא חייבים בזמן נתון, ולא קרה כלום אם לא עשינו ביום ובשעה ש"צריך". כמובן שהמחיר יקר, ואותו משלמת בעיקר האישה וזו אחת הסיבות להיסוס שלי לגבי מספר 3...

[ארני_ש*]

אני בדימום ( לא יודעת למה המילה וסת זרה לי )
ופעם ראשונה אחרי שנים שלא מתלווה לזה הרגשה רעה של אובדן .
יש לי ביטחון חדש בגוף , כששהוא ימצא לנכון (הגוף או השד יודע איזה "כוחות" אחרים )בכל מיקרה כשהריון יצטרך לקרות בי הוא יקרה .
היה לי מוזר ומרגש , לראות שכשפיניתי את המקום של המתאבלת , בן זוגי חווה אותו וביטא אותו , בדרך כלל כשאני עסוקה באובדן שלי אין לי מקום להכיל לפעמים אפילו לשים לב לאובדן שלו .

[מיכל_שץ*]

ארני, קודם כל ענק.
את נשמעת ממש מחוזקת ומעודדת, עושה רושם שההרפיה עושה לך טוב.
אני יודעת שאני לא שייכת לכאן אבל רציתי להתייעץ עם בעלות נסיון.
יש לי תחושה שאח שלי ואשתו חווים בעיות דומות אבל הם לא מספרים לאף אחד, גם לא להורים (שלו, בכל מקרה).
יש לכן אולי איזה רעיונות איך פותחים נושא כ"כ רגיש? כי נראה לי שהוא שומר את זה בבטן וזה עושה אותו אדם מאוד מריר ולא נחמד באופן כללי. ומאוד הייתי רוצה לאפשר לו לקבל את התמיכה שהוא צריך מהקרובים לו.

[יוחננ_ית*]

פשוט תדברי איתו, ביחידות, בפרטיות, ובעדינות. תשאלי אם את יכולה לשאול אותו משהו, תבטיחי ששום מילה בעניין לא תצא ממך...
מקסימום, הוא לא ירצה לשתף או שהוא יכחיש שיש בעיה.
אנחנו המון זמן לא סיפרנו על הניסיונות הכושלים שלנו להרות וזה אכל אותי מבפנים והשקעתי המון אנרגיה בלשמור על הסוד, שלא ידעו, שלא ינחשו. בהתחלה היה מאוד קשה לספר ולשתף, אבל אחר-כך כל החברים הקרובים ובני המשפחה ידעו ואהבתי לדבר הרבה על הנושא.

[אמא*]

מיכל שלום.
תקופה ארוכה בנזוגי ואני לא דיברנו על הבעיה עם אף אחד פרט לאמא שלי. הרגשתי שאני משקיעה המון אנרגיות בהסתרה, אנרגיות שהייתי צריכה בשביל להתמודד עם בעיה. בשלב מסוים (אחרי ה IVF הראשון), התמוטטי לגמרי, ולא היו לי כוחות לשום דבר בטח שלא להסתיר, התחלתי לדבר, וככול שדיברתי יותר כך הרגשתי שאני צוברת המון כוחות. כשהתכוונתי להתחיל טיפולים לפני ההריון השני כבר הלכתי צעד קדימה והודעתי בעבודה שאני מתכוונת להתחיל, התגובות היו חלוקות אבל מה שהרווחתי מזה היה שיכולתי לבוא ולבקש עזרה אם הייתי צריכה, מבלי להרגיש שאני מסתירה משהו, ולא הייתי צריכה לבזבז הרבה אנרגיות על שקרים, מה שלדעתי מאוד עזר לי.
היום כשאני מזהה מישבו במצב דומה, אני פשוט מתחילה לדבר על מה שעבר עלי, בלי לצפות שהצד השני יתחיל פתאום לחלק את מצוקותיו, אני מספרת כמה עזר לי להתחלק בעומס, כמה עזר לי לפנות אנרגיות חיוביות רק לטובת המטרה מבלי להשקיע אנרגיות שלליות בשקרים והסתרה.
תתפלאי אבל לפעמים זה עובד, בחלק מהמקרים הפכתי לגורו לענייני פוריות אצל חברות ואפילו אצל סתם בנות מהעבודה שפשוט באות ופונות אלי כשהן צריכות. לאחרונה עברתי עניין דומה עם בת דודה שלי, לקח זמן עד שהיא בסופו של דבר התקשרה ואמרה "בואי נדבר דוגרי על הבעיה" אבל ברגע שהיא עשתה את זה, אז הסכר נפתח, היום היא בהריון...

[מיכל_שץ*]

מקסימום, הוא לא ירצה לשתף או שהוא יכחיש שיש בעיה.
זה בדיוק הפחד שלי, הם נשואים כבר חמש שנים, ואנחנו לא מתראים הרבה וכל פעם שאנחנו נפגשים ויש מסביב תינוקות פשוט רואים על שניהם שהם כ"כ סובלים, והאנרגיה השלילית הזאת משפיעה על כולם, ובטח גם לא עוזרת להם להכנס להריון.
אמא תודה - המילים שלך הבהירו לי בדיוק למה אני רוצה לעזור לו להפסיק לשמור בבטן. ההצעה שלך להתחיל לדבר על הבעיות שלי יכולה להיות פרודוקטיבית אילו היו לי בעיות דומות, אבל אחרי 4 נסיונות זה עוד לא נחשב...
אני מרגישה קצת "ללא מוצא"... כי כל המערכת יחסים שלי אתו התערערה מאוד בשלוש שנים האחרונות, וממחקרים שקראתי לאחרונה יכול להיות שיש קשר, זה מה-זה מתסכל! ואני חוששת שאם אני אעלה את הנושא הזה באיזשהי צורה זה רק ירחיק אותו עוד יותר.
מה אפשר להגיד שלא ישמע כמו חדירה לפרטיות?

[אמא*]

מיכל.

כל המערכת יחסים שלי אתו התערערה מאוד בשלוש שנים האחרונות,
את לא חייבת לדבר איתו דווקא על בעיות דומות, אלא פשוט לשתף אותו במשהו שעובר עלייך (ואין מישהו לא עוברים עליו דברים...) זה יכול גם לשפר את מצב היחסים בינכם.

[נוגי*]

החלטתי לשנות את הכינוי שלי, אז היום במקום "אמא" אני נוגי

[ארני_ש*]

הי נוגי , נעים מאוד , ותודה תודה תודה .

[מיכל_שץ*]

אמא נוגי תודה.
אני חושבת שהבעיה ביננו הגיעה למצב שאנחנו צריכים התערבות חיצונית. היה נראה מאוד הגיוני לספר לו על כך שהיפלתי, מה שאולי יקרב אותנו, זה לזה ואל הנושא. אבל אני מפחדת שברגע שאני רק יזכיר משהו שקשור להריון, הוא פשוט יקום וילך כי הוא לא עומד בלחץ.

[אמא_נוגי*]

מיכל, אם זה לא מפריע לך להיות פתוחה בנושא, מה דעתך לדבר על זה בסביבה קצת יותר בטוחה, כמו בחיק המשפחה היותר מורחבת, למשל בארוחת ערב משפחתית. אפילו לא לדבר ישירות איתו, אלא עם אמא שלך או קרוב אחר, אבל לדאוג שהוא ישמע ויהיה חלק מהשיחה. אם הוא יראה אותך משתפת אולי הואר ירגיש יותר בטוח בעצמו?
אפשרות נוספת זה להיות ממש דוגרי, להזמין אותו לשיחה בשניים במקום נייטרלי ולהגיד לו בצורה ישירה, תארה אני מרגישה שמערכת היחסים שלנו עולה על שרטון, עלי עורים דברים שהייתי רוצה להרגיש שאני יכולה לשתף איתך ואני מרגישה שגם לך לא קל, אולי אנחנו יכולים לנסות לשפר את מערכת היחסים שלנו? לפעמים הגישה הישירה עובדת הכי טוב!

[מיכל_שץ*]

אפילו לא לדבר ישירות איתו, אלא עם אמא שלך או קרוב אחר, אבל לדאוג שהוא ישמע ויהיה חלק מהשיחה זה נראה לי רעיון לא רע בכלל, דורש תכנון מסוים, אבל בכל זאת. נראה איך יתפתח. תודה על העצות והכל!

[ים*]

שמחתי לראות את הדף הזה,דווקא באתר שבו מדברים כל-כך הרבה על ילדים והנקה וכו....זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה ולקח לי
הרבה זמן לאזור אומץ. רציתי לשתף אתכן בבעיה שלי, לא קל לי לדבר על זה וזה גם משהו שאני קצת שומרת בסוד,כלומר רק הוריי,אחותי ובן-זוגי יודעים.
לפני כמה חודשים קיבלתי בשורה קשה מאוד מרופא הנשים-שלא אוכל לעשות ילדים...לדבריו השחלות שלי משום-מה הפסיקו לתפקד ואני רק בת 28.
אני עדיין בשלבי ההפנמה והעיכול של הבשורה הקשה הזו ומנסה להתמודד עם זה.. לכן אני כל-כך מבינה פה את כלכן.
אם יש מישהי ששמעה על בעיה דומה ויכולה לייעץ,אשמח מאוד לשמוע. מתפללת בשביל כולנו.........

[טרה_רוסה*]

שלום ים, זה בטח מאוד קשה.
הצעתי לך היא לפנות למומחה ולקבל חוות דעת נוספת.
כמו כן, ייתכן שאפשר להיעזר ברפואה משלימה, אך אני לא יודעת בדיוק איזה סוג. אולי למשתתפות אחרות יהיו רעיונות יותר טובים משלי.

[אמא_אינקובטור*]

ים - לא מתחום הרפואה המשלימה, אבל בפורום תרומת ביציות בתפוז תוכלי לקבל עצות מעשיות והרבה תמיכה גם אם המחשבה עצמה עדיין מאוד רחוקה ממך.
בכל מקרה ממליצה לך לקבל חוות דעת שניה ממומחה פריון, ועדיין - יש כל כך הרבה דרכים להיות אמא. מאחלת לך שתמצאי את הדרך שלך.

[ארני_ש*]

ים גם אני כמו טרה הייתי ממליצה על חוות דעת נוספת , אני מכירה אין סוף סיפורים על כאלה שמרוב שידעו שאין סיכוי שיהרו לא השתמשו באמצעי מניעה ונכנסו להריון ...
מצד שני באמת אולי הרופא צודק , אז קודם כל חיבוק ודמעות , בשורה כזאת היא אחד האובדנים הכואבים ביותר ולפני שאת רצה לחשוב על אימוץ או עצות מעשיות קחי זמן להתאבל , לעכל , לבכות ולכעוס .
ואנחנו כאן להשתתף .

[שמיכת_טלאים*]

ים, לא שאני רופאה או משהו, אבל ממה שאני מבינה נשים במצבך כן יכולות להרות וללדת באמצעות תרומת ביצית הייתי מתייעצת עם מומחים לפוריות והפריות לפני שהייתי מרימה ידיים. (עוד על מרפאת פוריות )

[ים*]

תודה רבה לכלכן על העצות והחיזוקים. אני אכן הלכתי לכמה מומחים וכולם באותה הדעה, ניסיתי ואני עדיין
מטופלת בדיקור ואני יודעת ומודעת לאפשרות של תרומת ביצית,אך לפני שאעשה זאת אני רוצה לנסות דרכי
ריפוי יותר טבעיות. ממש לא הרמתי ידיים,אני רק בתחילת הדרך ומנסה להבין את השיעור שלי בחיים
ברבדים העמוקים יותר..

[יוחננ_ית*]

ים, כל הכבוד שכתבת כאן - בוודאי לא היה לך קל.
גם לא קל לחשוב על אופציות אחרות כמו אימוץ, אבל כדאי לך מאוד להירשם - כי אימוץ בארץ לוקח כמה וכמה שנים, אפילו 5-7 שנים. ובינתיים את יכולה לנסות גם רפואה אלטרנטיבית וגם רפואה קונבנציונלית. גם אם כרגע לא נראה לך רעיון האימוץ בכלל, יכול להיות שעם הזמן הוא כן ייראה לך, ואז התור שלכם יתקצר.

אני מדברת מתוך ניסיון - אנחנו נרשמנו לאימוץ כשלא הצלחנו להרות, ומעבר לתקווה שזה העלה, זה גם הוריד ממני המון לחץ.

בהצלחה!!!

[מיה_גל*]

שלום ים,
אני אמא מאמצת ומאושרת מאד מאד מאד. עברתי כארבעה טיפולים בפרגונל לפני הרבה שנים ומאד סבלתי מהם. אחרי כמה שנים התגרשתי (בלי קשר לבעיות הפריון שלי) ואחרי עוד כמה שנים שוב חשתי את הכמיהה הזו להיות אמא. הפעם החלטתי מיד ללכת על אימוץ, לא ניסיתי אפילו טיפולים כי זה לא נראה לי חשוב שהילד שלי ישא דוקא את הגנים שלי.
תוך שבעה חודשים חיבקתי את בתי שהיתה אז בת חמישה שבועות. אימצתי אותה בגרוזיה, לא בארץ.

אני מזמינה אותך (ואת כל הבנות שאופצית האימוץ אפשרית מבחינתן) לבוא לבקר בפורום אימוץ בתפוז
לקרוא בו את האושר של ההורים בילדיהם. אולי אז האופציה הזו לא תראה נוראה כל כך.

הסיפור שלי מופיע בדף פתאום אני אמא וכמובן שאשמח לענות על שאלות, אם תתעוררנה
בכל מקרה ובכל דרך שתבחרי - שיהיה בהצלחה
אני מאד יכולה להבין את הכאב ותחושת האובדן וגם אני חושבת שיש לתת לתחושות אלה מקום.

[פלוני_אלמונית*]

כל כך עוזר לקרוא את החוויות האישיות שלך עוברות גם על אחרות. אני רוצה להודות לכן על הדף הזה. הוא עוזר לי להתמודד. רציתי לשמוע עוד דעות בנושא טיפולים טבעיים. אני מרגישה התנגדות רבה להיכנס ל'סרט הנע' הזה של טיפולי פוריות, להפוך לכלי ביד הרופאים שאמנם רוצים לעזור אבל אני מרגישה שאני אלך לאיבוד במערכת המשומנת הזו, שמהר מאוד מעבירה אותך את כל השלבים עד לטיפולי פוריות מסובכים, גם אם לכאורה הכל בסדר. אתן לא חושבות שהרופאים פה בארץ מלחיצים? אני כל כך לחוצה בעצמי גם ככה, ואני יודעת מחברות בחו"ל שהגישה שם אחרת לגמרי. אתן לא חושבות לפעמים שאם לא היו משדרים לנו שאחרי חצי שנה של ניסיונות כדאי כבר לעבור לטיפול (כמו במקרה שלי לדוגמה) לא היינו נשאבות לסחרחורת הזו שיכולה לקחת שנים? הרי איך אפשר להסביר שנים של טיפולים שלא נושאים פרי, והריון ספונטני מהיר רק אחרי שסוף סוף טיפול אחד מצליח, או קצת אחרי שכבר מוותרים ועוזבים את הכל? אני מנסה להגיע לשלב הזה כבר עכשיו, עוד לפני הטיפולים המסובכים שמאוד לא מתאימים לי. אני מנסה לעבוד על עצמי שאני לא חייבת לעשות את כל דרך החתחתים הזו למרות שהסביבה משדרת שאני חייבת "כי ככה זה, והשעון דופק". זה מאוד קשה, לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי כל כך מקולקל שאין סיכוי שמשהו יסתדר שם בעצמו. למרות שבינתיים האבחון היה בעיות ביוץ עקב שחלות פוליציסטיות, וכדורי איקקלומין בלבד סידרו את זה טוב למדי (רק לא הביאו לתוצאה המיוחלת). יש לי חברה טובה שסבלה תמיד מכל התופעות הקלאסיות של שחלות פוליציסטיות, ובצורה קיצונית, רק שהיא לא חשבה בכלל על הריון וילדים (היא חיה עם בן זוג הרבה שנים, ולא התחתנה איתו עדיין), עד שלפני שלושה חודשים היא נכנסה להריון בטעות! בטעות! עם כל הבעיות ההורמוליות שלה! כל כך ברור לי שאם היא היתה מחליטה לנסות במכוון ומגיעה לרופא - היא ישר הייתה נשלחת לטיפולים ומי יודע אם היא הייתה מצליחה אז. אז מה אתן אומרות? אני אשמח לשמוע עוד סיפורים על הריונות ספונטניים אחרי טיפולים. זה מאוד מעודד, כי לפעמים נשים במצבינו שוכחות שזה תהליך טבעי שיכול לקרות. אני יודעת שאני שכחתי, אבל חשוב לי לחזור ולזכור את זה.

[אלמונית*]

חברה שלי שלא קיבלה מחזור 8 חודשים עשתה המון בדיקות אצל הרופאים הכי הכי טובים בארץ. אמרו לה שיש לה שחלות פוליציסטיות ושאין ביוץ. כמו כן, אמרו לה שלא תוכל להיכנס להריון ללא טיפולים. היא כמובן מאוד נלחצה כי כבר עברה את גיל 30. היא אמנם לא רצתה להיכנס להריון מיד (הלכה לבדיקות רק בגלל היעדר מחזור), אבל המחשבה שזה יהיה בעייתי הוציאה אותה משיווי משקל. הרופאה המליצה לה להתחיל עם איקקלומין (!) למרות שלא התכוונה להיכנס להריון. לא הבנתי למה. הרי התרופות לא "מתקנות" את הבעיה, אלא רק מאפשרות ביוץ באופן זמני, כדי להיכנס להריון. חברתי מאוד התלבטה. ביום שהייתה אמורה להתחיל עם הכדורים, גילתה שהיא בהריון!!!!! היום התינוקת בת חצי שנה. אם הייתה מקשיבה לרופאה הייתה מפילה את העובר בלי לדעת ומן הסתם הייתה חושבת שזה המחזור המיוחל וכלל לא הייתה יודעת שהייתה בהריון ושהיא יכולה להיכנס להריון ללא כל עזרה רפואית.

חברה אחרת קיבלה המלצה להתחיל טיפולים אחרי חצי שנה של ניסיונות. היא הייתה רק בת 24! הרי היה אפשר לחכות עוד. היא הגיבה רע מאוד להורמונים והייתה במצב לא טוב. הם החליפו רופא, והוא המליץ להפסיק מיד את כל התרופות. אחרי כמה חודשים גם היא נכנסה להריון ללא טיפולים. התינוקת בת 1.5 . המקרה הזה ממש חמור בעיני. מדוע להמליץ לאשה כל כך צעירה להתחיל בתרופות לאחר זמן קצר כל כך של ניסיונות? לא היה עליה שום לחץ חברתי להיכנס להריון.

[פלוני_אלמוני_ליאורה*]

אלמונית יקרה, אלה בדיוק הדברים אליהם התכוונתי. . אני יודעת שאני מאוד מבולבלת, אני הגעתי לגיל 30 בכלל בלי לדעת על דבר כזה שנקרא בעיות פריון, החשיפה לזה הייתה ממש טראומטית, אפילו כעסתי ש'רימו' אותי כל השנים שאפשר ללדת בקלות בשעה שזה יכול להיות כל כך מסובך..איך לא ידעתי..למה חיכיתי..אבל עכשיו אני מנסה לאזן את זה: כן - זה לא בהכרח תהליך מהיר, אבל אולי לא צריך לרוץ לפתרונות קיצוניים כל כך מהר, במיוחד לאלה שאין להם סיבה חד משמעית (כמו חוסר זרע או רחם!) . אולי אנחנו צריכות לעבור תהליך ולהפנים שזה יכול לקחת שנים מספר, אבל לא בהכרח שנים של טיפולים קשים! הבעיה שכשאני מנסה להסביר את התחושה הזו חושבים שאני בורחת מהתמודדות, מדחיקה. דוחה את הקץ. צריך אומץ לעשות טיפולים, אבל אולי צריך גם אומץ להגיד בשלב מסוים שזהו, מכאן לא מתאים לי. השאלה רק איך להיות שלמים עם זה..

[אמא_נוגי*]

דווקא אצלי אני זו שהתעקשה ללכת על טיפולים, ורופאים דווקא ניסו לשכנע אותי שהבעיה היא פסיכולוגית אחרי שנתיים של נסיונות. למזלי התעקשתי כי התברר לנו שיש לנו בעיה נדירה של חיבור זרע - ביצית ושהסיכוי הטבעי שלנו קטן מאוד. נכנסתי להריון ראשון בגיל 30, ועד היום לא חזרונו להשתמש באמצעי מניעה ומעולם לא נכנסתי להריון טבעי, כך שלפעמים זה כן מוצדק.

[יוחננ_ית*]

זה מאוד מורכב לדעתי הנושא של כן טיפולים / לא טיפולים. אני הרגשתי שהרופא שלי מאוד מלחיץ אותי להתחיל בטיפולים אבל גיא לא הרגיש שהוא לוחץ. באיזשהו שלב אמרתי "די, לא יכולה יותר, לא רוצה יותר - לא בדיקות, לא מעקבים, לא כלום...". היה לי מאוד קשה לקבל את ההחלטה הזאת, במיוחד כשגיא כן רצה להתקדם. וככה עשיתי לי פסק זמן קצר, ופתאום מצאתי לי המון כוחות להתחיל מחדש. ניסינו טיפול שהיה חדש בשבילנו ונכנסתי להריון בפעם הראשונה!
אחר-כך אמרו לי, חבל שחיכית... אבל אני מאמינה שאילו הייתי עושה את אותו הטיפול כשעוד לא הייתי מוכנה לכך, הוא לא היה מצליח.

[ארני_ש*]

אני יצאתי ממעגל המטופלות החודש , לאחר איזה חמש שנים של מעקבי ביוץ , ריצות לרופא וגם כמה מחזורי הזרעות ופרגונל .
אני מנסה להשלים עם העובדה שלא לי ולא לרופאים יש באמת שליטה על העתיד , נכון , רציתי ארבעה חמישה ילדים רציתי כל שנתיים ילד , עם או בלי טיפולים זה לא הולך לקרות יכול להיות שתהיה לי רק ילדה אחת , אולי ילדי אומנה אולי עוד הריון ספונטני עכשיו , אולי בעוד ארבע עשרה שנה .
ואולי כמו יוחננית אחרי כמה חודשי הפסקה יהיו לי כוחות להכנס שוב לסד הטיפולים .
כרגע אני מרגישה הקלה עצומה .

[פלוני_אלמוני_ליאורה*]

אני מרגישה כמוך ארני, הפסקתי החודש את האיקקלומין והריצות, ולמרות שהעצב כל כך כבד עם המחזור (שהגיע) איכשהו הוא עדיין לא תהומות היאוש שהיו כנכשל מחזור של טיפולים. אולי גם אני בתהליך של השלמה, ואולי גם לי יהיו כוחות רק בעתיד..אבל אני חושבת שאם התמדת חמש שנים את ממש גיבורה, ומגיע לך הרבה יותר מחודש מנוחה. "הרווחת" את זה ביושר..

[אמא_נוגי*]

גם אני במהלך הטיפולים (לילד הראשון) עשיתי הפסקות, אחת ארוכה כאשר דוד שלי היה מאושפז, ואח"כ נפטר ולקח לי המון זמן לאגור שוב כוחות להתחיל שוב. אבל באותו זמן היו לי לחצים נוספים: סבתא וסכא שאיבדו את שני בניהם (היחידים) תוך חצי שנה, אמא שהיתה שבורה לחלוטין והיתה צריכה משהו שיחזיק אותה, והרגשתי שמונחת אבן גדולה על כתפי, שאני צריכה להביא את מקור האושר החדש למשפחה. בסוף לקח לי עוד שנה עד שנכנסתי להריון
מה שאני יכולה לומר הוא שגם בזמן ההפסקות האלו, וגם כאשר באמת לא הייתי פנויה נפשית לטיפולים, הנושא לא באמת עזב אותי ואני חושבת שעצם העובדה ש"אני לא עושה משהו עם זה" אפילו שלא הייתי מסוגלת, הכביד עלי עוד יותר.
וגם היום אני לא ב"השלמה" עם בעיות הפוריות שלנו כזוג (כי הבעיה היא "שלנו"), למרות שאני יודעת שבשביל עוד ילד אני צריכה IVF, התקוה שזה יקרה לבד לא עוזבת אותי...

[ארני_ש*]

כן , גם אותי הנושא לא עוזב אבל ירד עול .

התקוה שזה יקרה לבד לא עוזבת אותי...

גם אותי לא , אני חולמת על לידת בית בכלל (שזה לא אפשרי כי ההריון בסיכון גבוה )

אבל עם כל הקשיים אני הכי מרוצה מההשלמה שלי עם הגוף שלי והבעיתיות שלו .
וכן השלמה עם העניין שאין לי שליטה ואלי לא יהיו לי עוד ילדים ושגם זה בסדר
אושרי , לא תלוי רק בזה.

[יוחננ_ית*]

נוגי, נשמע שעברתם תקופה מאוד קשה, צר לי.
אבל אני שמחה שהיום את כבר אמא.

[ים*]

גם אני שמעתי על הרבה נשים שהיו בטיפולים הרבה שנים ורק לאחר שהפסיקו עם הטיפולים וירד הלחץ פתאום הן נכנסות להריון. אני חושבת שיש פה
עניין ריגשי-נפשי מאוד חזק וכל אחת צריכה למצוא את הדרך המתאימה לה להשתחרר מכל הלחצים והמתחים המלווים בכך. אני למשל מטופלת בדיקור כבר 3 שנים ולאחרונה גם דמיון מודרך(מאוד מומלץ) ומרגישה שזה ממש עוזר לי, עושה גם הליכות בחוף הים ומתחילה יוגה בקרוב..
בקיצור,נראה לי שפשוט צריך לטפל בכל הרמות :גוף,נפש,נשמה שגם ככה קשורים ומשפיעים אחד על השני..
מאחלת לכולן את כל הטוב שבעולם ובהצלחה.

[ליאורה*]

רציתי לשאול את ים ואת נוגי, אם אתן מוכנות לפרט יותר על הבעיה של כל אחת מכן. נוגי, סיפרת שזה מקרה נדיר שהביצית והזרע לא מתחברים, לא שמעתי על זה עדיין, האם יש שם רפואי למקרה כזה? האם ייתכן שזה מסביר זוגות רבים שנקראים "לא מוסברים" כי קשה לאבחן את זה? ואיך בעצם מאבחנים את זה?. ואת ים רציתי לשאול אם מדובר במקרה של FSH גבוה, ואם כן כמה גבוה.. כמובן שאני אבין אם אתן לא רוצות לענות או לפרט מדי, אני פשוט נוטה לאסוף כמה שיותר מידע בנושא.. אז סליחה מראש על הסקרנות..

[אלמונית*]

שחלות פוליציסטיות ושאין ביוץ
המשך לסיפור. חברתי סיפרה לי כי המטפל הסיני (המצויין) אליו היא הולכת, טוען שרבות מהבעיות הללו נגרמות בגלל טיפולים תרופתיים. היא לדוגמה, אסמטית, וצורכת סטרואידים באופן קבוע. לפי הרפואה המערבית זה לא אמור להשפיע על השחלות, אבל כנראה שזה משפיע.

[אמא_נוגי*]

ליאורה.
אין בעצם הסבר לבעית הפוריות שלנו, זה נכנס תחת קלסיפיקציה של unexplained, ובעצם הדרך היחידה לאבחן את המצב היתה לעשות IVF ולראות בעצם בדרך הרגילה אין בכלל עוברים. בכול הטיפולים שעשינו תמיד השארנו כמה ביציות לניסיון התחברות רגילה (שבו פשוט מטפטפים כמות גדולה של זרעונים על הציציות ושמים באינקובציה) ואף פעם לא נוצרו לנו עוברים. הדרך היחידה בה נוצרו לנו עוברים היתה ב ICSI שזו פשוט הכנסה של זרעון לתוך הביצית "בכוח". בדיעבד מסתבר שזה לא כזה מצב נדיר וזה מסביר חלק מהמקרים הבלתי מוסברים, האפשרויות שהועלו הן : או חסר אנזימתי כלשהוא בזרע שלא מאפשר לו לעשות חור במעטפת של הביצית, או בעיה במעטפת הביצית עצמה. כך שבעצם אין לנו דרך לדעת מי "אשם". או כמו שבעלי אומר, אנחנו יכולים כל אחד בנפרד לנסות עם מישהו אחר ולראות מה קורה, אבל בעצם מה זה חשוב?
יוחננית: תודה!

[ליאורה*]

זה נשמע כמו סיבה אפשרית להרבה זוגות, חבל שאין בדיקה מקדימה פשוטה יותר שיכולה לאתר זאת. כמובן שישר אני חושבת עכשיו שאולי זה המקרה שלי. מי יודע. בכל מקרה, תודה רבה על ההסבר נוגי.

[ים*]

שלןם ליאורה
אצלי הבעיה היא FSH מאוד גבוה ,בערך 100 שזה לא נורמאלי לגילי-28 ,בעיקרון השחלות שלי הפסיקו לייצר ביציות מסיבה בלתי-מוסברת
והפתרון היחידי זה תרומת ביצית.
שיהיה בהצלחה לכולן....
ואפשר לקרוא כאן עוד על תרומת ביצית

[ליאורה*]

גם לך, ים. תודה. אצלי הראתה בדיקת דם FSH מעט גבוה מהרגיל וכבר נלחצתי והתחלתי לחפש על זה מידע באינטנרט. מסתבר שיש המון אתרים בנושא - כך שאם את מחפשת ללמוד על זה, חיפוש פשוט בגוגל של "high fsh" נותן הרבה תוצאות. ואם אני זוכרת נכון- היו שם גם סיפורים אופטימיים...
מאחלת לכולנו בשורות טובות...

[טלי*]

האם משהוא יכל להמליץ על היפנוזה? רצוי באיזור הצפון( ראש פינה/חצור). תודה

[שרון*]

שלום לכולן
אני עוברת ivf אצל פרופסור לב רן באסותא, וכרגע התחלתי טיפול שלישי, אחרי אכזבה קשה מאוד (הייתי בטוחה שאני בהריון), אני מחפשת המלצה למישהו/מישהי טובים לדיקור, באיזור המרכז - אם מישהי מכן התנסתה וממליצה - אשמח מאוד!
מחזקת את ידי כולכן, ומנסה להיות אופטימית.

[אמא_נוגי*]

שרון, ראי התייחסותי לנושא למעלה.
בהצלחה...

[אמפטית*]

ליבי אתכן בנות!
כבר מגיל צעיר נאמר לי ע"י רופאת נשים ש"יהיו לי בעתיד בעיות להכנס להריון". הגעתי אליה בגיל צעיר בגלל ווסת לא סדירה ופצעי אקנה (היום אני יודעת ששחלות פוליצסטיות גורמות לכך) ואכן "הנבואה התגשמה" - אחרי שנתיים של נסיון להרות התחלתי בטיפולים הורמונליים - איקאקלומין, רק מי שעברה את זה יכולה להבין באמת את ההרגשה: גלי חום, קוצר נשימה וכמו שנאמר פה הלחץ הלחץ הלחץ החרדות התקווה הציפייה והאכזבה!!!
נקלטתי אחרי 3 מחזורים אבל לאחר 3 חודשי הריון היתה לי הפלה טבעית, באתי לבדיקה שגרתית והרופא ראה באולטראסאונד שאין דופק לעובר, הייתי לבד רחוקה מהבית בלי פלאפון והייתי אמורה להמשיך משם לעבודה....
זה היה סיוט רגשי: התקשרתי מטלפון ציבורי לבן-זוגי ופשוט פרצתי בבכי קורע לב, אמא שלי לא היתה זמינה והרגשתי שאני חייבת לדבר איתה........
כל הדרך במונית שרות היו לי רגשות סותרים - מצד אחד העובר המת נמצא ברחמי ולא רציתי להפרד ממנו, עד שזכיתי בו עכשיו יוציאו לי אותו? ומצד שני המחשבה שיש בי עובר חסר חיים גרמה לי להרגיש שאני רוצה לסלק אותו מגופי החי ולהחליף אותו בעובר חי ובריא!
למזלי הבנות שעבדו איתי היו גם חברות טובות (כולל הבוסית) שהכירו את הסיפור שלי והיו קשובות ותומכות, בעצתן פניתי לרופא פרטי על מנת לקבל חוות דעת נוספת כדי לוודא שאכן העובר מת לפני שיקבעו לי תור לגרידה, לצערי אכן לא היה דופק ונקבע לי תור לגרידה בתל-השומר.
בלילה לפני התור שנקבע לי הגוף שלי פלט לבד את העובר דיממתי חזק וחוויתי כאבים של צירים, הגענו עם שחר לתל- השומר ובבדיקה רגילה של רופא נשים הוא בישר לי שהעובר נפלט מהרחם והוא נמצא בוגינה. מיד הוא קרא לאחות שתביא מלקחיים והוציא אותו כשאני מפנה את הראש לצד...
שוב רגשות סותרים - פרידה סוריאליסטית מהעובר מחד ומאידך שמחתי שהגוף שלי תפקד כמו שצריך ולא נזקקתי לאקט פולשני של גרידה...
למרות שעמדתי על כך שאני לא רוצה גרידה בגלל מה שקרה הוסבר לי שבעקבות צילום אולטראסאונד של הרחם יש לבצע גרידה כדי לנקות את הרחם משיירים שלא נפלטו ועלולים לגרום לסיבוכים ובסוף עשו לי גרידה (במבט לאחור אני חושבת שהיום הייתי ממש מתעקשת לא לעשות גרידה אלא לתת לגוף להמשיך לפלוט. הדימומים נמשכו עוד כעשרה ימים).
לאחר ה"חוויה" הזו, המשפחה והחברים כמובן עזרו ופירגנו, כולם עודדו אותי וגם קיבלתי עידוד והרגשה אופטימית לעתיד מהרופאים וגם מספרים שקראתי בנושא - נכנסתי כבר להריון זה סימן טוב שזה יקרה לי שוב! הסיכוי להפיל שוב הוא קטן יותר מאשר הסיכוי להריון בריא ותקין!

המשך הסיפור שלי בקרוב - ההשתפכות הזו בפניכן מאפשרת לי את התרפיה שאני זקוקה לה. אין לי שום מקום אחר בעולם בו אוכל לדבר על העובר המת שלי שהיה חלק אהוב ממני שלעולם לא אשכח!

[חברה_של*]

שלוש מהנשים הקרובות אלי מתקשות להכנס להריון. כל אחת והסיפור שלה. אצל שלושתן יש לי תחושה עמוקה שגישה אלטרנטיבית תעזור. אני מתכוונת לדברים כמו התיחסות לגוף (שלושתן נשות קריירה שרצות כל הזמן, עובדות נוראה קשה, עושות דיאטה) וחיבור אליו. אני אומרת את זה להן בצורות שונות אבל לעיתים מרגישה מעיקה ומנג'סת.
איזו דרך לדעתכן היא מומלצת לתמוך ולעודד מבלי להפוך לעוד מישהי ש"נותנת עצות". (לפחות בשניים משלושת הנשים אני יכולה להגיד שאני "אשת סודן" בנושא הזה של טיפולים וכו' ושברמה מסויימת הן כן מקשיבות לי).

[גגי*]

בוקר טוב,
האם מישהי יכולה להמליץ על מטפל בדיקור המומחה בבעיות פריון באיזור השרון
תודה ויום טוב

[שליחה_מ_ה'_יתברך*]

שלום לכם אנשים מתוקים שמחזקים אחד את השני . רק רציתי לומר כמה מילים אחרי שהתחזקתי בקריאה פה. רציתי לומר ש- ה' הוא האלוקים. והכל בידים שלו. גם אני מחכה וזה כ"כ קשה כמו שכולכם אומרים אבל הידיעה שהכל הוא ממי שברא את העולם , ושהוא אבא של כל אחד מאיתנו מאפשרת להרגיש ולהאמין שזה הדבר הכי טוב שיש וצריך לשמוח..... ומתוך האמונה והרגיעות שהכל מ-ה' אפשר להיות יותר רגועים ולא לחוצים ויותר קל להכנס להריון, וכמה רגעים של בקשה לאבא שבשמים :"אבא , ה' יתברך. אתה הרי כל יכול, תזכה אותי להכנס להריון ושיהיה לי ילד שישמח אותי ואותך" תאמינו לי אבא שומע הכל במיוחד תפילות קטנות ופשוטות . תנסו..... ה' שומע. ושנזכה כולנו בקרוב להמון בנים ובנות צדיקים ושמחים..... אוהבת את כולכם. את כל עם ישראל הקדוש אהבה גדולה. (: (:

[מור*]

שלום לכולכן
עד לרגע זה הייתי בטוחה שהפכתי למשוגעת ושאני הכי לבד שאפשר. תודה על הפתיחות והכנות שלכן לספר על מה שעובר עליכן. אני ובעל נשואים כמעט שנה וללא הצלחה לא הצלחנו להיקלט להיריון שלו אנו מחכים.פנינו למרפאת פוריות ועשינו את הבדיקות שנתבקשנו ולבינתיים הכל תקין. הרופא המליץ לקחת כדורים איקקלומין ואני עשיתי מחקר על כל המידע שדרוש כדי לדעת על כדורים אלו. אני ממש אובססיבית לגבי נושא זה ו.... לא יודעת איך להירגע הרי אני נושמת את הנושא היריון בכל רגע נתון וזה מה שמעניין אותי כל היום. אני לא יודעת איך להירגע אנא אם יש לכם עצה אשמח לשמוע

[שנפל*]

וואו. עברתי את המסע הזה, יש לי תאומים. לא חושבת שאהיה מסוגלת לעבור את זה שוב. יצאתי עם כמה תובנות, אבל בתוך קהילת מטופלי הפוריות אני מוצאת שיש נושאים שהם "טאבו" ומרוב זה שאנחנו מתחשבים אחד בשני ולא רוצים לפגוע אז דברים חשובים לא נאמרים. אומרת מתוך המקום המיוחד של האתר הזה שבעצם אין בו אסור.
גם לי יש בעיה מאובחנת. שחלות פוליציסטיות - ממש חרב פפיות. בלי טיפול ההורמונים נמוכים-אין ביוץ ואין סיכוי להריון. עם טיפול הורמונלי יש תגובה חזקה מדי - כזו שיכולה לסכן חיים ואז אי אפשר לסיים טיפול. דקה לפנ IVF לקחנו סיכון , סיימנו טיפול, והגענו להריון עם חמישה עוברים. מבחינה רפואית זה נקרא טיפול כושל. עברתי הפחתת עוברים (מילה יפה להפלה), נשארתי עם שניים. אבל ההפחתה שנעשתה כדי לשמור על בריאות העוברים הנותרים ועל בריאותי (נסיון להגיע לשבוע הריון מתקדם) גרמה גם לצירים מוקדמים ומצאתי את עצמי בחדר לידה בשבוע 25 מחוברת לאינפוזיית תרופות לעצירת לידה. הצלחתי ששה שבועות לשמור אותם בפנים וילדתי פגים בשבוע ה-31. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה יהיה המסלול שלי לאמהות. נלחמתי נגד הטבע והוא השיב מלחמה, בנס יש לי שני בנים מקסימים. האם זה היה שווה? כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזו.....כן, כן, אני שאמורה להודות לאל על ההזדמנות להיות אמא שכל כך רציתי -זכאית בכלל לשאול שאלה כזו? כמה פעמים שאלתי את עצמי האם היה שווה ולא היתה לי תשובה ברורה. נכון זה היה ברגעי המשבר הכי קשים כמו האישפוז הארוך בבי"ח שכלל כמה התקפות חרדה בתוכו, והקשה מכל - החוסר אונים מול תינוקות פגים שאפילו להחזיק אותם אסור, מחוברים לצינורות ועירויים, למכונת הנשמה, האם זה היה שווה?
איתי בפגיה היתה אמא שילדו אותה גם בשבוע 31 עקב רעלת מסכנת חיים, שבועות אח"כ האם עוד היתה בסכנת חיים ועל מרשם תרופות חזקות מאוד. היה לה כבר ילד אחד בבית ולמרות הסיכון הרב לה ולעובר היא רצתה עוד ילד.
הבנתי כמה הכמיהה לילד היא מטורפת לא רציונלית ולחלוטין לא בשליטתנו כי הנה גם היא וגם אני סיכנו את חיינו במודע ואת חיי ילדנו רק בשביל הסיכוי שהם הכן יגיעו. כשרציתי להרות ולא הצלחתי ועבר זמן ועוד לא הצלחתי ועבר עוד זמן ונשברתי ופניתי לטיפול הורמונאלי הייתי בטירוף - כן בטירוף היתה לי מטרה אחת וכל היתר התפוגג ברקע - אף אחד לא היה מצליח לשכנע אותי אחרת . אז עברתי את הטירוף הזה ויש לי שני בנים בריאים ואולי אני צריכה להסתפק בזה - בעצם זה מה שרציתי להגיד שעוד התמודדות אחת ברמה כזו כמו שאני חוויתי היא לא באה בחשבון מבחינתי כי היא תשאיר אותי מרוסקת לחלוטין פיזית ונפשית ואולי באמת זה הזמן להסתפק במה שיש לי, אולי הזמן יעשה את שלו ותיהיה היקלטות ספונטנית. אולי נאמץ. השאלה הגדולה זה מה היה קורה אם לא היינו עושים טיפולים? האם הייתי מסוגלת להשלים עם העקרות? מישהי מסוגלת להשלים עם מצב כזה? קשה מאוד, בלתי נתפס, כבר עדיף לסכן את החיים, לקחת הימור גבוהה, לסבול .

[ש*]

בסורוקה ביצעו ניסוי של קליטת העוברים בליווי הפינוזה והוא הוכיח את עצמו

[פלוני_אלמונית*]

גם לי יש שחלות פוליציסטיות. הבת הבכורה שלנו היא תוצר של טיפולים, אבל הבן הוא הריון ספונטאני שהתרחש כשהבכורה הייתה בת שנה וחודשיים. היום אני כל כך כל כך רוצה עוד ילד. אבל יש לי מחזור פעם בשלושה חודשים בערך ואני לא בטוחה בכלל שיש לי ביוץ. אני מרגישה שאין לי כוחות לטיפולים נוספים, אבל אני שומעת את השעון הביולוגי מתקתק ואני חוששת שאם לא אעשה זאת עכשיו - לא תהיה לי עוד הזדמנות (אני באמצע שנות השלושים לחיי). אני יודעת ששני ילדים זה נפלא ואמור להספיק. אבל זה לא. אני מסתכלת עליהם וחושבת שמחכים לי עוד תינוקות שאני אמורה ללדת. אני ממש יודעת, אני רואה אותם, יש להם שמות - הם פשוט עוד לא נולדו. בעלי טוען שהוא לא זוכר את הטיפולים כקשים במיוחד - לא, הוא לא זוכר את הבכי התמידי ומצבי הרוח, את גלי החום, את ההשמנה, את העצבנות. הוא לא זוכר את הזריקות הכואבות,את בדיקות האולטראסאונד כל יום, את בדיקות הדם. הוא רק עשה בכוס - זה לא היה כל כך נורא. לכן מבחינתו זה מאוד ברור שמתחילים טיפולים בחודש הבא. אבל אני זוכרת. ואני לא בטוחה שיש בי היום את כוחות הנפש לעבור זאת שוב. האם אוכל להרשות לעצמי - עם שני ילדים, עבודה ולימודים - לבכות חצי יום, להיכנס למיטה ולא לצאת? ואולי אנחנו סתם מפונקים - מתגרים בגורל ולא יודעים להסתפק במה שיש לנו. שני ילדים - יש כאלה שהיו הורגים בשביל מה שיש לי - אז למה להכניס את עצמנו שוב לעניין הזה?

[שנפל*]

אני מרגישה שאין לי כוחות לטיפולים נוספים, אבל אני שומעת את השעון הביולוגי מתקתק ואני חוששת שאם לא אעשה זאת עכשיו - לא תהיה לי עוד הזדמנות (אני באמצע שנות השלושים לחיי). אני יודעת ששני ילדים זה נפלא ואמור להספיק. מה עם אימוץ? זה כל הזמן עובר לי בראש, כבר דיברנו על זה אפילו. בארץ אפשר לאמץ ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בחו"ל תמורת עשרים אלף דולר ילד בריא. אוי זה נשמע נורא - לקנות ילד, לבחור אותו. אבל הילדים האלה שמחכים לאימוץ צריכים הורים לא פחות ממה שאנחנו רוצים ילדים.

[זהבית*]

אני עברתי דרך מאד ארוכה עד שזכיתי לחבוק תינוקת שלי לפני כמה חודשים.
עברתי 5 שנים שבהן טיפולים, שני הריונות שהסתיימו אחד בהפלה ואחד בלידת עובר מת בחודש תשיעי.
היום כשאני מביטה בבת שלי אני מרגישה מאד חזק שכל השנים שהתעכבה האמהות שלי פשוט חיכיתי בשבילה.
יש אי שם נשמה שאמורה להגיע אליכן והיא תגיע בזמן שלה .
אני לא אומרת לא לנסות ולעשות טיפולים אבל גם לזכור את זה: אם יש כמיהה כל כך גדולה לתינוק, הוא יגיע ואם הוא מתמהמה זה מסיבותיו שלו. וזה בסדר.
לא הכל זה רק "חסימות"שלכן. גם לתינוק שיגיע אליכן בסוף בדרך זו או אחרת, יש את הטיימינג שלו.
זו דרך מאד מאד קשה ומגיעים לתהומות איומים, חווים ייאוש נוראי, הביטחון בנשיות מתערער.
ונדמה שיש רק דבר אחד בעולם (תינוק) שיהפוך את החיים לנכונים ומאושרים וה"דבר" הזה כל כך לא מגיע ואין לנו שליטה עליו...
קבלו חיבוק ענק מי שנמצאת שם. ונסו לפחות לנצל את הדרך הזו כדי להכיר את עצכן יותר מקרוב ובעיקר את כוחות הנפש שלכן ואת התמיכה שיש לכן בחיים...
זה מאד יועיל לכן אח"כ כשהתינוק יגיע..... והוא יגיע!

[לא_פוריה_לשעבר*]

גם אצלנו היו הרבה הרבה נסיונות כושלים. היום אני מסתכלת על זה ולא מאמינה איך הייתי רואה נשים עם ילדים ברחוב ומתחילה לבכות בשקט.
מה שעזר לנו ושמעתי שעזר גם לנשים אחרות היה טיפול הומאופתי ואני מאוד ממליצה

[מור*]

אני ובעלי מנסים כבר שנה להכנס להיריון אך ללא הצלחה בינתיים. התחלנו לטפל בבעיה במרפאת פוריות והחודש התחילו לי טיפול בעזרת כדורי איקקלומין.( יש לציין שכל הבדיקות תקינות) אני סבלתי מאוד מכדורים אלה ולא נראה לי לקחת אותם מצד אחד ואילו מצד שני אולי זה הסיכוי להיעזר בהם כדי להיקלט מה אתן אומרות? פשוט אני מתחילה להתייאש מכל הריצות ובדיקות הדם והאולטרסאונד . בודקים אותי כמו שלא בדקו אותי כל השנים וזה לא נעים לי. פשוט כל חודש שמגיע המחזור אני ממש עצובה ואין לי את מי לשתף כל כך מפני שאף אחד לא באמת מבין את התסכול שלי.