בריאות וחולי גוף ונפש

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

---

דף זה הועבר מתוך הדף קו פרשת המים

[מפחדת_מאד*]

היינו הערב אצל מומחה לטרשת. למעשה לא התחדש לנו דבר, כלומר - למדתי את הנושא ביסודיות, והוא אישר את כל מה שידעתי.
האי ודאות תשאר. אי אפשר לדעת מה יהיה, מתי, באיזה חומרה, ואם בכלל.
צריך בדיקה חוזרת ב MRI עוד 3 חודשים, ויתכן וזה יתן תשובה.
יש רבים שחיים עם מחלה קלה תקופות ממושכות. שומעים בעיקר על המיקרים הקשים, כמו של הצ'לנית זקלין דו פרה, אבל חלק נכבד מהחולים מסתובבים ואיש בכלל לא יודע.
תוחלת החיים מתקצרת ב 10 שנים בממוצע. אבל זה כמובן רק ממוצע.
50% יגיעו לנכות משמעותית.
אפשר לתפקד רגיל, לא צריך להמנע משום פעילות, אפשר לעסוק בספורט, לעבוד והכל כרגיל.

[בשמת_א*]

_תוחלת החיים מתקצרת ב 10 שנים בממוצע. אבל זה כמובן רק ממוצע.
50% יגיעו לנכות משמעותית.
אפשר לתפקד רגיל, לא צריך להמנע משום פעילות, אפשר לעסוק בספורט, לעבוד והכל כרגיל._
אני אחסוך ממך את דעתי על דברי הרופא הנכבד, אלא אם כן תהיי מעוניינת במיוחד ובבקשה מפורשת לדעת מה בדיוק הפריע לי בהם.


את נשמעת כאילו באופן כללי חזרת לעצמך. את כבר לא מדברת כאילו אירע אסון נורא, אלא יותר (כמה סמלי) כמו "אוף איזה בעסה נכנסה בנו משאית מאחורה ויש נזק וגם נצטרך לטרוח ולרוץ ולטפל בזה אבל בסך הכל לא משהו שאי אפשר לטפל בו או להסתדר איכשהו". (סליחה ששכחתי לנשום, ואני כמובן לא מדברת על התאונה עם האוטו)
סתם לשמח אותך.

אה, אני אשאיר אותך עם משהו קטן לבדוק עם עצמך: תבדקי איפה את נותנת הרבה (הייתי אומרת נותנת את כל הלב ויותר) ולא מקבלת מספיק בחזרה, ואיך את יכולה לשפר את האיזון בין נתינה לקבלה (רק חומר למחשבה. לגבי פתרון, אין לי מושג).

טוב, בעצם יש לי סיפור מעניין (זה רק בגלל שאני נורא עייפה. גמרתי ללמד בשמונה ואז לקחתי את הקטן ונסעתי ללניאדו כי חברתי הטובה ילדה היום ויש בעיית הנקה, וניסיתי לעזור אבל הוא ממש לא הסכים לפתוח את הלסת התחתונה ונתתי המון טיפים ואני מקווה שההנקה בשכיבה הצליחה ואני בעצם קצת מודאגת ולכן אני כאן במקום להתקלח כבר ולישון...).
בדיסק של פליי ליידי הקולגה שלה קלי מדברת על ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו. והיא אמרה שם דברים שנגעו כל כך ללבי. למשל היא אומרת, שאנחנו נוטות לקחת על עצמנו המון המון דברים מעל ומעבר לכוחותינו כי בבסיס אנחנו אנשים שרוצים לרצות את האחרים, וחשוב לנו בעצם שכולם יאהבו אותנו, וזאת דרך בשבילנו להרגיש מוערכים וחשובים (אבל כמובן שאת האהבה וההערכה אנחנו צריכים לתת לעצמנו, ואף פעם לא נצליח לקבל את האהבה וההערכה שאנו זקוקים לה דרך נתינה לאחרים מעבר לכוחות שלנו, ופה הנושא מסתעף ולא אכנס לזה כרגע). היא מספרת איך לפני שנה היא פתאום רצתה עוד תינוק. בעלה לא הסכים, אז בסוף היא לקחה כלב שגדל למפלצת ענקית (היא אומרת "הייתי צריכה כבר ללדת את התינוק, זה היה יוצא פחות עבודה והוא גם היה נעשה עצמאי בהדרגה..."). בסוף היא הבינה, שכל פעם שיש לנו דחף לקחת על עצמנו עוד משהו, ובמיוחד טיפול במישהו, זה בעצם ביטוי למשהו בתוכנו שזקוק לטיפול וטיפוח. ומה שצריך לעשות זה לא לקחת כלב (או ללדת עוד תינוק, או להתנדב לעוד תפקיד, או להתגייס לעזור לעוד מישהו) אלא להבין שהנפש שלנו אומרת לנו שאנחנו זקוקים לטיפוח ואם אנחנו לא נדאג לעצמנו ונטפל בעצמנו - אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו (דבר מדהים: ככל שאנחנו לומדות יותר לדאוג לעצמנו, ככה פתאום יותר ויותר אנשים המקיפים אותנו מתחילים לטפל בנו ולדאוג לנו! יש לזה הסבר פשוט, אבל לי זה עדיין נראה מדהים, וגם מבלבל).

[בשמת_א*]

אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו
סליחה, אני חושבת ש"אף אחד לא יעשה את זה במקומנו" הוא ניסוח נכון יותר.
יאללה, לישון.
את במחשבותי, ואני שולחת לך אור לבן להחלמה. ואני בטוחה שכמוני הרבה אנשים שולחים לך אור להחלמה.

[מפחדת_מאד*]

אני אחסוך ממך את דעתי על דברי הרופא הנכבד, אלא אם כן תהיי מעוניינת במיוחד ובבקשה מפורשת לדעת מה בדיוק הפריע לי בהם.
מה שכתבתי היה רק תקציר קצרצר ציני וקר של השיחה. הרופא היה מצוין, כל הדברים הנ"ל נאמרו לאחר לחץ פיזי מתון שלי לקבל את הנתונים הקרים והישבשים האלה. הרופא היה אנושי, נעים ומתאים לי. הוא בהחלט לא ישב שם ונתן רשימת סטטיסטיקה. אני דרשתי זאת כדי לסכם לי בראש את מה שהרפואה הקונוונציונלית יודעת להגיד על הנושא. למעשה את הכל כבר ידעתי קודם, ורק רציתי לודא שאין יותר מידע מזה שאני כבר יודעת. דנו איתו לגבי טיפולים אפשריים, מדוע איני מעוניינת בשלב זה בכל טיפול, מדוע כרגע אין צרוך גם לשיטת הרפואה המערבית, מתי בכל זאת יתכן והוא ימליץ על טיפול, וגם על זה שיש בטיפולו אנשים שאינם מעוניינים בטיפול שהוא יודע להציע, ושגם בהם הוא ממשיך לטפל ולתמוך, בהתאם לבחירותיהם.
יצאתי מאד מרוצה מהפגישה. לא כי הוא הקל על מצבי, אלא כי הוא סיפר לי את כל מה שהוא יודע על זה בלי למרוח אותי, ובכל זאת - כאדם שעוסק בזה שנים רבות, הוא יודע לא מעט.

תבדקי איפה את נותנת הרבה (הייתי אומרת נותנת את כל הלב ויותר) ולא מקבלת מספיק בחזרה, ואיך את יכולה לשפר את האיזון בין נתינה לקבלה
כן, זו בעיה. זו בעיה ששמתי לב אליה עוד לפני כל הארוע הזה. אני רואה את עיקר הבעיה בעיסוק המקצועי שלי. בביתי, במשפחתי, מצבי מצוין, אם לא יותר מידי טוב (לפעמים לא נעים לי מהבעל שלי שעושה ותורם כל כך הרבה כאן, ויש לי יסורי מצפון שאני לא עושה מספיק). יתכן ובכל זאת יש בעיה - כי תמיד רציתי עוד ילד, ולפי דברייך למעלה זה מצביע על בעיה. אבל איני מרגישה כל צורך לשנות דברים בבית. טוב לי ונעים לי בביתי ובמשפחתי.

אבל בתחום העבודה אני מנסה כל הזמן להיות בסדר עם כולם, טלפונים אינסופיים, מאמץ ריגשי בכל פגישה עם מטופלים, תחושת כשלון אישי אם משהו לא מצליח. כבר קודם הבנתי שאני שחוקה וצריכה לשנות משהו, רק שאני לא יודעת איך. ועל זה אני אעבוד. יש את הבעיה הכלכלית, שאני צריכה לדאוג לפרנסה, ואת הבעיה האנושית שאני רוצה לעזור, כי אם לא אני - אז מי? אבל כבר זמן מה שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר לעמוד בעומס של העבודה. המחויבות האינסופית לאנשים, ההרגשה שאני לא יכולה להגיד לא.

את נשמעת כאילו באופן כללי חזרת לעצמך. את כבר לא מדברת כאילו אירע אסון נורא, אלא יותר (כמה סמלי) כמו "אוף איזה בעסה נכנסה בנו משאית מאחורה ויש נזק וגם נצטרך לטרוח ולרוץ ולטפל בזה אבל בסך הכל לא משהו שאי אפשר לטפל בו או להסתדר איכשהו".

כבר כתבתי לפני כמה וכמה ימים:

נראה לי שחזרתי במידה מסוימת למצבי הרגיל. השכלתני, הלא רגשני.

מכאן ואילך - שוב האשה השקולה, המודעת למצב, המתמודדת בתבונה וגבורה (ההה...).

[מפחדת_מאד*]

את נשמעת כאילו באופן כללי חזרת לעצמך
וכי יש לי ברירה???
אבל יש להניח שאני כבר לעולם לא "אחזור לעצמי".

[תבשיל_קדרה*]

כי אם לא אני - אז מי? אבל כבר זמן מה שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר לעמוד בעומס של העבודה. המחויבות האינסופית לאנשים, ההרגשה שאני לא יכולה להגיד לא.
כן. זו בעיה אמיתית, אבל את לא אמורה לפתור אותה בעצמך. צריך לחלק את הנטל - איכשהו - בין אחרים.

[בשמת_א*]

מה שכתבתי היה רק תקציר קצרצר ציני וקר של השיחה. הרופא היה מצוין
אני לא מטילה ספק בכך שהיה מצויין, וגם, אני לא חושבת שהוא היה לא נחמד. בכלל לא. הביקורת שלי היא בכלל בכלל לא בכיוון שאת חושבת עליו. מדברייך המבהירים כעת, אני בעצם חושבת שההשגות שלי הן באותה מידה על תפיסתו של הרופא את המחלה ואת ה"פציינט" כמו על תפיסתך שלך.

לפעמים לא נעים לי מהבעל שלי שעושה ותורם כל כך הרבה כאן, ויש לי יסורי מצפון שאני לא עושה מספיק
הנה שמת את האצבע על חלק מהבעיה: את מתקשה לקבל איזון כזה, ולכן את לא יודעת איך "לארגן" אותו לעצמך. העובדה היא שגם עם הבעל, שמוכן בשמחה ומתוך אהבה אמיתית "לתת", את עדיין מצפה מעצמך "לעשות יותר", ואיפה שהוא נקודת האיזון שאת תרגישי בנוח איתה תהיה במקום שבו את עושה יותר.
אני שמה במרכאות כי יש טעות אופטית מסויימת בלקרוא לזה "לתת", מפני שהוא בוחר מה שהוא מוכן ומסוגל לעשות, מכל הלב, ולא "במקומך" אלא כחלק אינטגרלי מהמשפחה, וכשקוראים לזה "לתת" אז זה יוצר רושם כאילו "נכפה עליו להקריב יותר מדי למען מישהו נצלן שעושה פחות מדי".
גם אני התכוונתי לצד המקצועי ולא למשפחה, אבל בעצם את העלית את אותו דפוס אפילו במשפחה: קושי מסוים אצלך "לקבל", צורך מסוים אצלך "להעניק יותר" ולהיות במצב שבו יש לך כאילו יותר "נקודות זכות" על נתינה מאשר לצד השני. זה מתקשר עם מה שסיפרת, איך הדפוס הזה התפתח אצלך בגיל צעיר מתוך חוסר ברירה, כדפוס הישרדות. עכשיו הוא איבד זה מכבר את תפקידו, ומתחיל לפגוע בך.


השקולה, המודעת למצב, המתמודדת בתבונה וגבורה (ההה...).
סדקים בקשר שבינך לבין התחפושת הזאת? יופי. הזמן שאנחנו מתחילים להתייחס בציניות למסיכה של "האישיות השקולה והגיבורה" הוא הפתח לעשות בה שינוי. למסיכה הזאת יש מחיר, והמחיר יותר יקר מהמחיר שהפחד שלנו מפחד לשלם אם הוא יוותר עליה (הרי זו מסיכת הגנה: שאומרת שאני חייבת להיות האישיות הזאת כי מה שבפנים בעצם חלש ונטול הגנה, ואם אני לא אקים את מסיכת השקולה והגיבורה אני אתפרק ואמות. אז הדרך להפסיק את התחפושות והמסיכות היא לחזק את מה שבפנים, שיפסיק להרגיש חלש, לא ראוי, לא אהוב, לא מוערך וחסר הגנה, ולהגביר את הכנות כלפי חוץ).

לעולם לא "אחזור לעצמי".
האמת, נכון שזה נשמע נורא, אבל אני חושבת שטוב שכך. הגיע הזמן לעשות שינוי, כי הגיעו מים עד נפש (קו פרשת המים, אמרת (-; ), ממש, מילולית. וזה לא חייב להיות לכיוון של "מעכשיו החיים יהיו רעים". זה יכול להיות לכיוון של שינוי שירפא אותך ויעצים אותך וישנה את החיים לטובה. דרך אגב יש ספר מצויין על הסרטן כנקודת מפנה, ד"ר לורנס משהו (לה שאן? תקנו אותי! איפה אורית כהנא? היא הוציאה אותו) שמדבר בדיוק על זה: איך מחלה שמאיימת על החיים שלנו יכולה להפוך דווקא למנוף לשינוי חיובי לחיים הרבה יותר בריאים וטובים.

ואת הבעיה האנושית שאני רוצה לעזור, כי אם לא אני - אז מי? אבל כבר זמן מה שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר לעמוד בעומס של העבודה. המחויבות האינסופית לאנשים, ההרגשה שאני לא יכולה להגיד לא.
הציפיות שלך מעצמך (פה את מבטאת למשל חתירה לשלמות, תחושת אחריות כבדה, וצורך לרצות).
אני לא מסכימה עם גילה לגבי
זו בעיה אמיתית, אבל את לא אמורה לפתור אותה בעצמך
כלומר, גילה צודקת בזה שהיא בעצם אומרת שיש פה חלק אובייקטיבי, שאותו צריך לעזור לך לפתור (לא בפורום זה P-: ), אבל אני לא מסכימה שזה החלק היחיד או החשוב. לדעתי, החלק המרכזי הוא החלק שאת כן יכולה לפתור בעצמך, והקושי לפתור אותו בא מבפנים.
והוא קשור לסיפור שסיפרתי.
אז יש נקודה שאני קצת ארחיב בה.
אבל כמובן שאת האהבה וההערכה אנחנו צריכים לתת לעצמנו, ואף פעם לא נצליח לקבל את האהבה וההערכה שאנו זקוקים לה דרך נתינה לאחרים מעבר לכוחות שלנו
זה לא נכון להגיד ש"אף פעם לא נצליח לקבל את האהבה וההערכה... דרך נתינה לאחרים מעבר לכוחות שלנו".
מה שנכון הוא, שאף פעם לא נצליח לקבל אותם דרך נתינה לאחרים נקודה.
כאשר הנתינה והעזרה לאחרים הם אחת הדרכים שלנו לקבל אהבה (אלה שיש להם דפוס כזה באישיות, וזה כולל אותך ואותי, את כל החברות הקרובות שלי וחלק נכבד מהחברות הפחות קרובות שלי) - הדרכים הבלתי מודעות, כמובן, הרי זה דפוס התנהגותי שטבוע בנו עמוק מילדות, זה לא משהו שאנחנו עושות במודע למען מטרה (חשוב להדגיש את זה, כי אני לא מדברת על מניפולציה, אני מדברת על פעולה של טוב לב ונדיבות שיש בה צד מאוד חיובי וזורם, רק שאני רוצה למשוך כרגע תשומת לב לחלק בה שנובע ממקומות של חסר ושל פחד) -
אז זאת טעות.
זה מצביע על תחושה פנימית של חסר באהבה ובהערכה.
כיוון שבילדותנו נפגעה תחושת השלמות שלנו כיישויות אהובות ומוערכות בזכות עצמנו (איך לא לפגוע בזה - זה אחד מעמודי התווך של האתר הזה), אז נוצר אצלנו חסר באהבה ובהערכה. זה פגוע אצלנו.
כל האנשים בחברה שלנו פגועים במקום הזה, ההבדלים הם בכמות ואיכות הפגיעה, ובדפוסי הפיצוי שהתפתחו.
דפוס הפיצוי שאני מדברת עליו כאן הוא הדפוס שבו הדרך שלנו לנסות למלא את החסר היא דרך נסיון אינסופי ובלתי אפשרי "להיות מספיק מושלמות כדי שיאהבו אותנו" ו"להעניק לזולת" בציפיה בלתי מודעת שהזולת "ישלם" לנו בתמורה במטבע של אהבה והערכה.
הטעות בדפוס הזה (אגב, ממליצה על הספר לבסוף מוצאים אהבה בנושא, כי נדמה לי שהוא מסביר שם יפה את הדפוס) היא בכך שלעולם אי אפשר לקבל כך את האהבה החסרה (את מרשה לי לא לכתוב כל הזמן "אהבה והערכה" ולקצר את זה, נכון), ממש כמו שאלכוהוליסט לא יקבל את האהבה החסרה שלו מהמשקה, אלא המירוץ הזה הוא בדיוק מה שמעמיק יותר ויותר את החסר. או, כמו במצבים של אלרגיות, כשהמזון הלא מתאים שחסר מולקולה נצרך, הגוף דורש עוד ועוד ועוד ממנו כי נשארת תחושת חסר, והצריכה עוד ועוד יוצרת בעצם עוד יותר חסר (סליחה על הניסוחים המקוצרים מדי על רגל אחת, אולי אח"כ אמחק את כל האסוציאציות האלה).

הפגיעה היא בילדות. את החסר הזה צריך להשלים עכשיו בבגרותנו, ובדרכים אחרות.
זאת העבודה שצריך לעשות על עצמנו. ללמוד לאהוב ולהעריך את עצמנו, מבפנים. לשנות את התיכנות שלנו בהמון המון המון פרטים קטנים של החיים. ללמוד קודם כל את העובדה המעציבה שאנחנו לא מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, ואחר כך לתקן אותה, כי אין שום סיבה שהיא תישאר "עובדה". ממילא זה מצב זמני ולא אינהרנטי.

בתהליך הזה, שבו אנחנו לומדים לטפל בעצמנו, לשמור על הגבולות והכוחות שלנו, אנחנו יכולים בהדרגה להשיל מעצמנו יותר ויותר מה"מסיכה" של התבונה והגבורה. "מותר לנו" להיות לא מושלמות, מותר לנו "לחשוף" בפני אחרים את גבול הכוחות האמיתי שלנו, לא צריך יותר להעמיד פנים שאני חזקה וגיבורה ויכולה לעמוד בכל דבר - מותר לי יותר להגיד, אולי מתוך הבנה לקושי של הצד השני אבל ללא רגשי אשמה כשאני שומרת על כוחותי.
זה על רגל אחת.
טוב, אני הולכת לבשל לחברתי. נורא רציתי לנסוע אליה שוב, ולראות מה קורה עם ההנקה, אבל אני יודעת שאם אני אהיה מספיק טיפשה ועקשנית לנסוע היום עד בנימינה, אני ומשפחתי נשלם מחיר גבוה מאוד (אם לא בשבילי, אז לפחות ההבנה שלמען הילדים שלי ובעלי חשוב שאני אהיה בריאה. זה תמריץ מאוד גדול בשבילי לשנות את אישיותי ואת התנהגותי). אני יכולה לעזור דרך הטלפון, אני אבשל לה היום מרק טעים ואביא מחר, ואני כבר יצרתי קשר עם מישהי שגרה ברחוב הסמוך לשלה שתבוא היום לבדוק את ההנקה ולעזור לה, מישהי שהידע הקליני שלה טוב משלי. ואני גם אממן את זה. שיעור קטן במה שאני מדברת עליו כאן (בינינו (-; , בזכות זה שכתבתי לך, היו לי הכוחות לעצור את עצמי מ"לעזור מעבר לכוחות שלי").

[מפחדת_מאד*]

בעצם חושבת שההשגות שלי הן באותה מידה על תפיסתו של הרופא את המחלה ואת ה"פציינט" כמו על תפיסתך שלך.
כן, תיארתי לעצמי. ולכן כתבתי -
הרופא היה אנושי, נעים ומתאים לי. לי הוא התאים. כפי שאת יודעת, עדיין הרפואה המערבית הקונוונציונלית היא המקום בו אני מרגישה הכי נוח. כמובן לא בכל אני מסכימה עם כל רופא, ויש לי לא מעט השגות על לא מעט רופאים וגישות, אבל אני עדיין רחוקה מלראות ברפואה המערבית משהו מישני, או אפילו בדרגה שווה לדרכים אחרות. יש רופאים רבים שחשובים כמוני, וכולם רופאים מערביים לחלוטין. אני גם ראשונה לקבל את הדעה שאין הפרדה בין גוף לנפש, אך לא מוכנה לשים את הנפש לפני הגוף ולא מוכנה יותר מידי לחטט בתוך נפשי. אני לא אוהבת את זה.
אני בהחלט מוכנה לשקול לשנות דברים שמפריעים לי, אבל רק דברים שבאמת מפריעים לי. לא בגלל תאוריות שונות על טראומות ילדות וכד' . אני מאד אוהבת את המסיכות שלי, את הדמות שלי בעיני אחרים, וגם בעיני עצמי, ואינני מעוניינת בשלב זה לעשות מהפכות בתחום הזה.
אני בסך הכל מעוניינת לשנות את צורת העבודה שלי תוך הבנה וקבלה מוחלטת שיתכן וכמה אנשים יתאכזבו או יהיו פחות מרוצים. זה בסדר מבחינתי. אבל זה רחוק משינוי יסודי בצורת החיים שלי, שאין לי כל עניין לעשות.
מקווה שזה לא יצא תוקפני מידי, לא התכוונתי. רק רציתי להבהיר שאני לא חושבת שהתעסקות רבה מיד עם עצמי, תפיסתי את עצמי וכו' יכולה לתרום לי במשהו.
אני בהחלט מוכנה לעשות שינויים בחיי - בצרות העבודה, בתזונה וכד', אבל לא לנבור במעמקי הנפש.

[בשמת_א*]

לי הוא התאים
(-: (-;
כמובן.

לא לנבור במעמקי הנפש.
האמת, חשבתי על זה, ואני ממש לא בעד "נבירה במעמקי הנפש". הגישה שלי (ואגב, יש גישות שונות, לא כולן כמו שלי) הרבה יותר "מעשית". אני בן אדם פרקטי, ואני אוהבת תוצאות. אני פשוט רואה את הדברים אחרת. קשה לי קצת להסביר, כי אני צריכה בשביל זה לתפוס את בצורה בהירה יותר את ההבדל בין הגישות.
הבדל אחד, למשל: אני לא מאמינה שמחלות "נופלות" עלינו פתאום. זה לא משהו "חיצוני" ש"קורה" לנו, כמו מין אסון, כמו תאונה עם משאית. לכן אין משמעות לסטאטיסטיקה בעיני (אוקיי, אני סתם מגזימה. יש לה משמעות, אבל זו תמונה שקרית וחלקית בעיני). המחלות הן צורה של הגוף לאותת שמשהו בו פועל לא נכון, שהמכונה יצאה מאיזון בעקבות שרשרת של הפעלות שגויות או קילקולים אחרים.
משום כך הפתרון בעיני הוא לקחת אחריות, לבדוק מה היו הקילקולים, ולתקן. אם זיהינו נכונה את המקומות שבהם הגוף שלנו הופעל לא נכון וסבל, נוכל גם לשפר ולהתחיל להפעיל נכון (למשל, אם הכנסנו דלק לא נכון, שגרם לסתימה במנוע ולקצרים במערכת החשמל, אז נתחיל להשתמש בדלק הנכון וגם נוסיף כמה שמני טיפול וטיפולים נוספים שינקו את המערכת מהדלק המקולקל. זה למשל הייעוץ התזונתי הנטורופאתי).
אם נצליח לתקן חלקים גדולים מהתקלות (נגיד, אולי לא רק הכנסנו דלק לא נכון, אלא גם לחצנו על הבלמים בצורה ששחקה אותם מדי, אז עכשיו עברנו קורס לבלימה נכונה) אז נוכל למצוא בריאות יותר טובה.

אולי חלק מההבדל בינינו הוא שאני בכלל לא מדברת על "גוף" לעומת "נפש". אין דיכוטומיה בין שתי יישויות בעיני, אחת גלויה ומוחשית ואחת נסתרת ומופשטת. זה לא ככה. נגיד, כשאני חושבת שמישהי לא מצליחה פתאום לשאוב חלב כי היא במצב לחץ, ואני אגיד לה שיש קשר בין הלחץ שלה כרגע לבין התקלה בשאיבה - אני לא חושבת על "גוף-נפש". זה בעיני משהו לגמרי קיים, מוחשי וביולוגי. מה שאנחנו קוראים בלשון הדיבור "לחץ" ניתן כמובן לתיאור במונחים כימיים וחשמליים, של מה שהעצבים מוליכים בגוף והחומרים הכימיים שזורמים שם (נגיד, פחות מדי אוקסיטוצין, יותר מדי אדרנלין, כאלה דברים).

אני לא בעד נבירות. לכן אני מתנגדת לפסיכולוגיה (והסליחה עם כל הפסיכולוגים שקוראים אותי עכשיו. אין לי כלום נגדכם, אני רק חושבת שזו שיטה לא יעילה ומוגבלת ביותר).
אני יותר רואה את האישיות וההתנהגות שלנו כאוסף של דפוסי פעולה שתוכנתו בעבר. חלק מהם משרתים אותנו, חלק מהם פוגעים בנו. כל זמן שאנחנו על טייס אוטומטי, הדפוס הגרועים ממשיכים לפעול ולפגוע בנו. לדוגמא, נגיד שמישהו מסיבה היסטורית מסויימת הולך על הצדדים של כפות הרגליים. ככה ההליכה שלו כרגע . התוצאה של הרבה שנים של הליכה כזאת הוא פגיעה מסוימת באיברים (זה יכול להיות עמוד השידרה, או הברכיים, או מחלה באיבר פנימי, כל מיני).
עכשיו, במצב כזה יכול להיות ייתרון קטן להבין מדוע הוא התחיל ללכת ככה ולמה זה התקבע. בסדר, אני לא אגיד כלום נגד זה. אבל מה שצריך לעשות זה לא לשבת ולהסביר שעות וחודשים איך אמא שלו הכריחה אותו לנעול נעליים ככה וככה (אני ממציאה), אלא ללמוד איך לתקן את ההליכה.
אז אני לא ממליצה לשבת ולחשוב מחשבות עמוקות על ההערכה העצמית שלנו. זה לרוב חסר תועלת ומזיק.
אני ממליצה להתחיל לתקן אותה. לקחת מברג ולצאת לעבודה.
למשל, אני אומרת שמי שעוזר לאחרים במידה כזאת שגורמת לו נזק - צריך ללמוד להפסיק את זה.
כדי להפסיק את זה, הוא צריך כוח פנימי להפסיק את זה.
בשביל לגייס את הכוח הזה, הוא צריך להבין מול איזו התנגדות פנימית הוא עומד. הוא צריך להבין שיש סיבות מאוד מוצקות בתוכו להעמיס על עצמו יותר מדי, וכל זמן שהוא לא מסתכל להן בעיניים - הוא לא יפסיק להעמיס על עצמו יותר מדי, וגם לא יידע לזהות מתי מתחיל "יותר מדי".
אם האדם רק מתחיל לכפות על עצמו (בלי שיפור של הכוח מבפנים, אלא על ידי משמעת עצמית) שינוי התנהגותי חיצוני, אני לא בטוחה שזה המהלך הנכון. אולי כן. אולי מתוך שלא לשמה בא לשמה. צריך לחשוב על זה.
למשל, אדם שמשקיע יותר מדי שעות בעבודה יכול לא לתקן את מה שבתוכו שגורר אותו לזה, אבל לקחת יום חופשי אחד בשבוע שבו הוא בכלל לא עובד ואפילו לא זמין לטלפונים בשום צורה. אולי עצם השינוי הזה כבר מעיד שהוא עשה שינוי פנימי שבזכותו הוא מסוגל פתאום לחיות עם עצם הרעיון שהוא לא יהיה זמין לפונים ושיש לו זכות ליום החופש הזה? ואז השינוי שנראה "חיצוני" מקבל בעצם הד פנימי ותורם כך לשינוי חיובי כללי בחיים?

אני מעלה שאלות. אין לי תשובות. אני רוצה בעיקר לעורר ולהיות חתרנית. במובן זה אני מרגיזה אותך, וזה דבר טוב P-:.
הבחירה היא שלך. רק את תבחרי מה את עושה עם זה.

אני סתם אנוכית, אגואיסטית, חוצפנית ושתלטנית. אלה רק האינטרסים האישיים והפרטיים שלי שמדברים, כי אני ממש לא רוצה לאבד אותך או לחשוב בעוד חמש שנים "אמרתי לך" על מצב שלדעתי אפשר היה למנוע אותו לפני חמש שנים. דברים כאלה מתסכלים אותי. אני רוצה שכולם יקומו ויצילו את החיים שלהם עכשיו ומייד. נכון שזה לא פועל ככה, אז מה לעשות, אני אנוכית ומרושעת.
אלה לא רק החיים שלך והבחירה שלך, יותר מזה (-; , זה הדף שלך. את גם יכולה למחוק את דברי המעצבנים (או כמובן להשאיר אותם כדי שמדי פעם תציצי בהם ותגידי לעצמך, טוב, אולי אני בכל זאת יכולה להפיק מזה תועלת).

[תבשיל_קדרה*]

והוא קשור לסיפור שסיפרתי.
אני לא עוקבת. איזה סיפור?

בשמת, אני רוצה להעיר משהו (מרגיע? תמים?) -
אני בהחלט מוכנה לעשות שינויים בחיי - בצרות העבודה, בתזונה וכד', אלה שינויים גדולים. (רגע, כבר אמרתי לך את זה אולי?) כדי להיות מסוגלת להוריד קצב עבודה ולהתמיד בזה לאורך שנים בלי שום יסורי מצפון (על העבודה שלא נעשתה, או על הלקוח שלא נענה, או על השותף שעשה יותר, או על הצורך לשכור עוד עובד), חייב להעשות שינוי עמוק. ואם לא יעשה שינוי עמוק כדי להוריד קצת עבודה, אז הורדת קצב העבודה והתירגול של לא-לחוש-אשמה על כך יגרמו הם לשינוי העמוק. (את עוד אתי? (-;)
> גילה אופטימית <

מפחדת, מוזמנת למחוק את דברי תמיד (אם אני מגזימה או פולשת). הייתי רוצה שבשמת תקרא, אבל היא יכולה לקרוא גם דברים מחוקים...

[מיכל_שץ*]

אולי חלק מההבדל בינינו הוא שאני בכלל לא מדברת על "גוף" לעומת "נפש". אין דיכוטומיה בין שתי יישויות בעיני, אחת גלויה ומוחשית ואחת נסתרת ומופשטת.
בשמת תודה רבה! אחת לכל לחי על המשפט הזה. שנים שאני מנסה להגיע להגדרה הזאת! אז תודה!

> גילה אופטימית <
אבל גילה, בשמת אמרה ש:
אם האדם רק מתחיל לכפות על עצמו (בלי שיפור של הכוח מבפנים, אלא על ידי משמעת עצמית) שינוי התנהגותי חיצוני, אני לא בטוחה שזה המהלך הנכון. אולי כן. אולי מתוך שלא לשמה בא לשמה. צריך לחשוב על זה.
וגם
אולי עצם השינוי הזה כבר מעיד שהוא עשה שינוי פנימי שבזכותו הוא מסוגל פתאום לחיות עם עצם הרעיון שהוא לא יהיה זמין לפונים ושיש לו זכות ליום החופש הזה? ואז השינוי שנראה "חיצוני" מקבל בעצם הד פנימי ותורם כך לשינוי חיובי כללי בחיים?

<עושה סדר>

[תבשיל_קדרה*]

<עושה סדר>
טוב, ברור.
הייתי עייפה, רפרפתי (כלומר - קראתי במירב הריכוז שהצלחתי לגייס), כתבתי מה שהיה לי לומר, ועכישו אני רואה שזה כבר כתוב.
יופי באמת...

[בשמת_א*]

אני לא עוקבת. איזה סיפור?
הסיפור של קלי (מצוות פליי ליידי) על איך היא רצתה פתאום עוד תינוק ובסוף לקחה כלב, והתובנות שהיו לה מכל מה שקרה, בהקשר של "איך ללמוד להגיד לא לאנשים ואיך להפסיק להתנדב לעזור יותר מדי".

יופי באמת...
מתוקה.
ותודה למיכל שץ שחסכה לי הסברים...
ולחברתי הקצת-פחות-מפחדת אני רוצה להגיד כמה דברים (כרגיל כתבתי "שני" ואז ראיתי שכבר מצטברים לי יותר משניים P-: ) :
אחד, שבזכות נשמות טובות כמו מיכל וגילה ואחרות, שמתנסחות בעדינות וברכות (באופן טבעי ?) אני יכולה להרשות לעצמי פה להיות מרגיזה וקשה ולהגיד דברים מקוממים.
שניים, שאני מניחה שבעל פה אני הייתי מסוגלת להגיד הרבה פחות, ולא רק בגלל שהיית מפסיקה אותי מוקדם D-: כך, כשהדברים כתובים, הם פחות אישיים (עד כדי כך שאני כותבת לך אבל חושבת על עוד אנשים, ועוד אנשים קוראים ונעזרים בזה לעצמם) וגם ניתנים למחיקה ולשיכתוב.
ושלוש, שאני קוראת את דברי וחושבת איזו זוית מגוחכת מצדי, שהכתיבה שלי נשמעת כאילו אני לא יודעת מה זה פחד. פעם באמת חשבתי ככה על עצמי. היום אני כבר יודעת שיש לי הרבה פחדים. ובדיוק על הפחדים שלי אני עובדת בחודשים האחרונים. אז אני לא כזאת גיבורה כמו שהכתיבה שלי נשמעת. או אולי, האומץ נמצא במקום שבו יש פחד אבל עושים למרות הפחד...

[מפחדת_מאד*]

שאני מניחה שבעל פה אני הייתי מסוגלת להגיד הרבה פחות, ולא רק בגלל שהיית מפסיקה אותי מוקדם.
כן, יש להניח....

ולחברתי הקצת-פחות-מפחדת
הלואי... הנה כאן נכנסת ההפרדה בין הגוף לנפש. אני עושה מאמצים גדולים להדחיק את הפחדים לכוון התת מודע. הפחדים לצערי לא הולכים לשום מקום, רק אני עושה מאמצים להמשיך לחיות לצידם. ולקוות שהגוף ימשיך לשאת בעול...

[מיכל_שץ*]

אני קוראת אותכן ועולה בי שורה משיר בדיסק "שמעו קולה"

"אהיה אוהבת לגופי
אהיה טובה לנשמתי"

[בשמת_א*]

אני עושה מאמצים גדולים להדחיק את הפחדים לכוון התת מודע
איזה תת מודע... למה בעצם? לא עדיף לטאטא ליעה מאשר מתחת לשטיח?

[מפחדת_מאד*]

איזה תת מודע... למה בעצם? לא עדיף לטאטא ליעה מאשר מתחת לשטיח?
כי תת מודע זה המקום היחיד האפשרי. צריך לעיתים להבין שיש פחדים שאי אפשר ללמוד להפטר מהם. הפחד שיש לי מחלה נוראית, שעלולה לגרום לי לשיתוק, חוסר שליטה על סוגרים וירידה ביכולת השיכלית זה לא משהו שאפשר באופן הגיוני לא לפחד ממנו. רק להדחיק. כלומר - לנסות לא לחשוב על זה, ולהתנהג כאילו "עסקים כרגיל". וכאמור - מלא לשמה בא לשמה. כלומר - פשוט להתרגל לחיות כאילו הכל כרגיל, למרות שבעצם אין כל סיבה להפסיק לפחד.

[בשמת_א*]

אני לא יודעת, אני פשוט רואה דברים אחרת.
אני בדיוק בימים אלה (מאז 10.3 ליתר דיוק) "עובדת" על הפחדים שלי, ולכן נכנסתי לדיון הזה.
(ואגב, אני מרגישה שינוי גדול. אפילו כשפתאום היתה מתקפת ג'וקים אצלנו בבית לפני שבועות בודדים שמתי לב שאני כבר בכלל לא היסטרית כשאני רואה ג'וק. לא שאני כבר יכולה להרוג אותם, זה לא P-: , אבל הבדל ענקי בתחושה).

במשך עשרות שנים בכלל לא הייתי מודעת לקיומם של רובם. זה לא התאים לתפיסה שלי את עצמי או להתנהלות שלי בעולם.
כיוון שחלק מהעבודה שלי על עצמי הגבירה את החיבור שלי לעצמי, השינויים הגבירו את הכנות שלי עם עצמי וגם עם אחרים, וזה כלל גם פחדים.
למשל, במקום להגיב אוטומטית מהתיכנות הישן שלי, התחלתי ממש להרגיש את הרגשות שלי, לזהות את התגובות שלי, ולכן להיות מסוגלת לעצור, לחשוב ולשקול לפני שאני מגיבה.
כדי שיהיה קצת פחות מעורפל ותיאורטי מה שאני אומרת, אני אתן דוגמא אחת:

בעבר, כשהייתי מגיעה לאירועים הומים, הייתי נעשית מאוד "דברנית". דיברתי המון, עם המון אנשים, נראיתי חייכנית ועליזה, אבל בעצם ליוותה אותי כל הזמן הרגשה לא טובה, יחד עם סלידה מהדברנות הזאת, ואחרי האירוע - רגשי אשמה קשים ש"דיברתי שטויות".
במשך השנים הבנתי הרבה דברים לגבי ההתנהגות הזאת. למשל, התחלתי להבין שהדברנות שלי היתה חומת הגנה. שדיברתי נון-סטופ בתור דרך להגן על עצמי.
עם זאת, לא היה ברור לי למה התעוררה ההתנהגות הזאת במצבים האלה, וממה בדיוק ניסיתי להגן על עצמי.
במשך עוד שנים ועוד עבודה, הבנתי שבאירועים האלה התרגשתי מאוד, וגם הרגשתי לא נוח עם האנשים.
אני עדיין זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שנסעתי לאירוע, וממש הייתי מסוגלת להרגיש את התחושה של ההתרגשות המבעבעת לי בבטן. ממש הרגשתי. בעבר, מנגנון ההדחקה והבריחה והניתוק שלי עבד כל כך חזק, שאני בכלל לא ידעתי שיש לי בטן במצבים האלה. והנה פתאום - הייתי מסוגלת פשוט להרגיש אותה, ולהרגיש את התחושה בה!
והנכונות להרגיש את תחושת ההתרגשות (תחושה שהיתה לי מאוד קשה ולא נעימה) גרמה לזה שלא הייתי זקוקה לברוח מזה (או להדחיק). הרגשתי את הפחד (כי הרי השם האמיתי של זה הוא פשוט פחד. פחד מאנשים), ונשארתי איתו. לא ברחתי, לא הדחקתי (כלומר, לא ניסיתי לא לחשוב עליו ולהתנהג "כרגיל"), אלא להיפך: התבוננתי בו, הרגשתי אותו בגוף ונתתי לו רשות להיות שם, קיבלתי אותו, הבנתי אותו (במובן של: כאילו אמרתי לו - שלום, מה שלומך, אנחנו לא אויבים יותר, אני לא אעמיד פנים שאתה לא קיים, ואתה לא תתקע לי מקלות בגלגלים ותגרום לי להרגיש עוד יותר רע), וכתוצאה מזה לא הייתי זקוקה להתנהגות הדברנית שלי. יכולתי להיות שקטה, ולדבר רק אם היה לי משהו לומר.

אז חלק מהכנות הזאת היתה גם להכיר בפחדים שלי. אחד אחרי השני. לגלות שהתמונה שלי את עצמי כאחת ש"לא מפחדת" ו"אמיצה" היתה נכונה אבל חלקית. לגלות שאני מוצפת פחדים, ולא רק מג'וקים.
וההתמודדות איתם, שמתחילה בנכונות להכיר אותם, להכיר בהם ולהפסיק לברוח ולהדחיק, מזכירה לי קצת את ספרי הילדים האלה שבהם הילד מספר שיש מפלצת בארון, ואז אבא ואמא עוזרים לו לפתוח את הארון, ובאמת יוצאת המפלצת! והילד מסתכל למפלצת בעיניים במקום לברוח, ואז מתברר שהמפלצת בכלל לא מפלצת, היא מין יצור חביב ומסכן שצריך את עזרתו או רק רוצה להיות חבר שלו, או סתם מישהו שנראה כמו מפלצת רק בדמיון, וכבר בכלל לא הפחיד כשהסתכלו עליו ישירות.
נו, למה זה מזכיר לי, הייתי צריכה להגיע לסוף הסיפור כדי לתפוס ת'ראש ולהגיד, נו, באמת, בשמת, הרי אלה ספרי ילדים על נושא הפחד . והשיעור שלהם נכון (לשם שינוי, למרות שאני מתעבת ספרים מגוייסים: הנה בוא נקרא לך סיפור ותיכף ייעלמו לך כל הפחדים, אתה רואה? באמת אין מפלצות ואתה יכול להפסיק מייד לפחד. יופי נחמה).
הפחד מפחיד רק כשבורחים ממנו.
הוא גדל וגדל בדמיוננו לממדים מפלצתיים.
וכשמפסיקים לברוח ובמקום זה מתבוננים בו, ישר בעיניים, הוא מתחיל לקטון, והדברים נראים יותר manageable .

אה, עוד דוגמא:
לפני כמה שבועות פניתי לגבי קשיי הנשימה שיש לבני מלידה (ואני מתכוונת: מלידה. שמעתי את מערות האף הסתומות שלו שורקות כבר בנשימות הראשונות שלו אחרי הלידה, כשחבל הטבור שלו עוד מחובר אלי), הוא הציע לי לעזור לו על ידי מדיטציית נשימה דרך מערות האף. מה זה? הייתי פשוט אמורה לדמיין שאני נושמת ישירות דרך מערות האף שבגולגולת. דמיינתי גולגולת עירומה, כזאת כמו מהשלדים בשיעור הביולוגיה, ודמיינתי את עצמי נושמת דרך שני החורים האלה.
לגבי הילד, הוא תיכף התחיל לנשום באופן חופשי יותר, והשינה שלו היתה טובה יותר. זה היה מדהים איך התרגיל שאני עשיתי השפיע עליו תיכף ומייד ועזר לו. הייתי אמורה לעשות את זה כל יום כמה פעמים ביום (נשימות אחדות כל פעם), ואני לא פספסתי והשיפור בנשימה שלו היה ברור וגדול.
ולגבי עצמי, מה?
ברגע שהתחלתי לעשות את התרגיל זה היה ממש נורא לי. האוויר שנכנס הרגיש לי קר וכואב, והציפה אותי תחושת בהלה ופחד גדולה. ככה זה היה במשך כמה ימים, אולי שניים, אולי שלושה, כמה פעמים ביום. אבל המשכתי ועשיתי את התרגיל, כי זה היה חשוב לי, למען בני (הא הא, אני לא בטוחה אם למען עצמי הייתי מוכנה להמשיך עם זה (-; ).
אבל אחרי אותם שניים שלושה ימים, כבר לא הרגשתי שהאוויר שאני נושמת קר או כואב. וגם אצלי התרחב משהו והייתי מסוגלת ממש לנשום נשימות עמוקות ומלאות יותר. ונעלמה תחושת הפחד והבהלה. התרגיל נעשה לי קל בהרבה. ממש לא בעיה.
זה שינוי.
זה שינוי בהתמודדות עם פחד.
יש משהו שאני כבר מסוגלת לעשות, שקודם לא הייתי מסוגלת.
יש פחד שהתגברתי עליו, שקודם הפריע לי לנשום (ממש, מילולית, שהרי יש לי בעיות נשימה שמגיעות עד התקפי קוצר נשימה).
לא הדחקתי אותו והמשכתי "כרגיל" כי מה זה ה"כרגיל" הזה? אני לא יודעת איך אצלך, אבל אצלי ה"כרגיל" הוא סוג של תיפקוד עם נכות. אני לא רוצה יותר לתפקד תיפקוד נכה. אני רוצה תיפקוד מלא. אני רוצה חיים שלמים. לא רוצה יותר חלקים מתים, מושתקים ומשותקים אצלי. אני רוצה שהכל יהיה חי וזורם.
אז אני לא אומרת שזה קל לעשות תרגילים כאלה או להסכים להרגיש את הפחד כשהוא עולה בגוף (מה-זה בא לי לברוח...).
אבל יש תמורה בעד האגרה. לי זה שווה. כי אני רואה תוצאות בשטח. ושמתי לב, שכל מי שהסכים לעשות את זה, הרגיש כמוני.

[מפחדת_מאד*]

קראתי בעיון. וכמובן שאני מסכימה. גם לי פחדים מהסוג הזה, אי נוחות בקהל, פחד מג'וקים וכד'. באמת.
אבל נראה לי שצריך כאן להבדיל בין הפחדים האלה, שאני מסכימה לחלוטין שיש מקום לטפל בהם ולהסתכל להם בעיניים, לבין פחד מהסוג שאני מתארת עכשיו. ג'וקים ואנשים הם לא באמת מפחידים, מסוכנים. הם לא באמת יכולים להזיק לך. הם גורמים הרגשה לא נעימה. והם באמת באמת גורמים להרגשה לא נעימה - אבל למעשה ללא הצדקה עובדתית. הם לא מסוכנים. כמו גם המפלצות בלילה. אין איום אמיתי, פיזי, ובעצם צריך ללמוד להבין את זה. מה שנדרש זה לנסות לנתח את הפחד, להתייחס אליו, להבין אותו.
אבל זה סוג אחר של פחד מהפחד מפני דבר אמיתי, שהוא באמת מסוכן, באמת יכול לגרום לנזק בילתי הפיך. נניח שאת נמצאת במטוס שנחטף על ידי מחבלים (חס וחלילה). כאן יש סיבה אמיתית לגמרי לפחד לשלמותך הפיזית. הפחד הוא אמיתי. עדיין - עדיף להתגבר עליו, כלומר - להמשיך לתפקד יחד עם הפחד, תוך התעלמות ממנו, כדי לנסות לעשות משהו יעיל, שאולי אפילו יעזור. בודאי יותר טוב מאשר לשקוע בפאניקה משתקת, או היסטריה חסרת תועלת.
קראתי לאחרונ מאמר ב TIME על התנהגות אנשים בעת מצבים של איום אמיתי, כמו מגדלי התאומים, או התרסקות מטוס. ותיארו כמה סוגי התנהגות. היו כאלה שפשוט קפאו במקומם, לא זזו. רבים מהם נספו. אחרים התחילו להתנהג בצורה מאד הגיונית, לחפש יציאות חרום, פתחי מילוט. חלק גדול מהם ניצלו. גם אלו וגם אלו פחדו. אבל הנמלטים הצליחו להדחיק את הפחד, להתעלם ממנו, ולתפקד בהגיון. אני לא זוכרת את ההסבר שניתן לגבי הסיבות להבדלים. אבל רק רציתי להסביר שיש צורות שונות להתמודד עם פחד. חלק מהן כולללות התעלמות ממנו.
כפי שאמרתי למעלה, הפחד שלי מאד אמיתי, מפני משהו מאד אמיתי. אין דרך "לפתור" אותו. זה לא פחד תיאורטי מפני מחלות, או סרטן. לא היפוכונדריה. זה פחד מפני משהו אמיתי.
ולוכן צריך למצוא דרך לחיות עם הפחד. לצידו.
יתכן ומישהו יגיד שאולי דרך להפטר מהפחד זה לפגוש אנשים נכים, ולראות שהחיים שלהם לא כל כך נוראים. לי אישית כרגע זה נראה רק מחמיר את המצב. לא רוצה. כפי שראית אפילו לא רציתי לשוחח עם אנשים שיש להם את המחלה. לפחות בשלב הזה.
מבחינתי הדרך הטובה ביותר, שאני מרגישה שנותנת לי את הסיכוי הטוב ביותר לתפקד בצורה הטובה ביותר, היא להתעלם מהפחד. לא לפרוט אותו לפרוטות, לא לנסות להבין מדוע בדיוק אני מפחדת. אנימעדיפה פשוט לא לחשוב על זה, לא לנסות לצייר לעצמי בצורה מוחשית איך בדיוק מרגישים כאשר אין שליטה על הסוגרים, כאשר אי אפשר לדבר ולהגיד מה שרוצים. הנה, אפילו לכתוב את זה עושה לי ממש רע.
ולכן אפסיק עכשיו.

[גורפרחים*]

מפחדת מאד,
אני קוראת אותך ואת בשמת ועולות לי כל מיני מחשבות בראש שאני מאוד רוצה לשתף אותך בהן. מאידך אני חוששת שלא תאהבי את המחשבות האלה.
אז החלטתי להיות אמיצה ולהסתכן בכך שתכעסי עלי , ובלבד שתהיה לך את ההזדמנות לקרוא את הדברים. כי אני מרגישה שחשוב שתקראי אותם. את כמובן מוזמנת למחוק מיד אם לא מתאים לך.
אני כותבת לך באופן מאוד אישי כאן למרות שאנחנו בכלל לא מכירות, ואני אפילו לא יודעת אם את כותבת קבועה כאן באתר או לא (את לא צריכה לענות). חשוב לי שתדעי שהדברים מגיעים ממקום אכפתי ודואג, למרות הווירטואליה והזרות. @}

כתבת:
_אני מאד אוהבת את המסיכות שלי, את הדמות שלי בעיני אחרים, וגם בעיני עצמי, ואינני מעוניינת בשלב זה לעשות מהפכות בתחום הזה.
אני בסך הכל מעוניינת לשנות את צורת העבודה שלי תוך הבנה וקבלה מוחלטת שיתכן וכמה אנשים יתאכזבו או יהיו פחות מרוצים. זה בסדר מבחינתי. אבל זה רחוק משינוי יסודי בצורת החיים שלי, שאין לי כל יניין לעשות._

וגם כתבת:
הפחד שלי מאד אמיתי, מפני משהו מאד אמיתי. אין דרך "לפתור" אותו. זה לא פחד תיאורטי מפני מחלות, או סרטן. לא היפוכונדריה. זה פחד מפני משהו אמיתי.

כמה דברים בהקשר הזה:

1. אני מרגישה שהפחד הזה שאת מדברת עליו - שהוא כמובן אמיתי ובעל סיבה מאוד מוצדקת כפי שכתבת - הוא תמרור אזהרה. הרי פחד בכלל הוא מנגנון שיש לנו כדי להזהיר אותנו מפני סכנה. והנה כאן, הוא בדיוק עושה את עבודתו: מזהיר אותך מפני הסכנה שבמחלה. באזניים שלי (ומדגישה, שלי) אני שומעת את הפחד הזה קורא לך: אם תמשיכי בדרך שבה את כרגע צועדת - את בסכנה! הזהרי לך! ביחרי נתיב אחר כי הנתיב הזה הוא מסוכן לך!

ככה אני שומעת את הפחד קורא לך. בעיניי להדחיק אותו, אומר שלא תשמעי את הסכנה המשמשת ובאה. ואת צודקת - זה באמת מאוד מאוד מפחיד! וזו תחושה איומה להיות במקום הזה. כי כל מה שבא לך זה למות ולא לחוות את הכאב והפחד המשתק הזה. אבל מצד שני - יש לזה ערך: זה אמור לעורר אותך! זה אמור לגרום לך לחפש יציאות חרום, פתחי מילוט. יש הבדל בין פאניקה משתקת לבין פחד. אולי לכך מתכוונת בשמת כשהיא מדברת על להתיידד עם הפחד. להסתכל לו בעיניים. כי אולי אז, תוכלי לשמוע מה הוא אומר לך. מה את שומעת באזניים שלך (להבדיל מהאוזניים שלי, או אולי בדומה להן). בהמשך לדברי בשמת אני יכולה עוד לומר שהפחד מפני הפחד הוא מפחיד עוד יותר. ולכן התיידדות איתו, תעלים את הפחד מפני הפחד.

1. באופן ספציפי אני שומעת את הפחד מהמחלה קורא לך לעשות שינוי. שינוי עמוק. מצד שני אני קוראת אותך לא מעוניינת בשינוי כזה. ובין השורות אני קוראת אצלך פחד נוסף: פחד מפני שינוי. למדתי היטב בחיי ששינוי קורה אצל אדם רק כאשר הוא רוצה אותו. ויכולות להיות נסיבות שונות שיובילו אותנו למקום הזה של לרצות להשתנות. כל האנשים שאני מכירה בחיי שעשו שינוי - עשו אותו ממקום לא טוב. אף לא אחד מהם היה במקום טוב עם עצמו והחליט לחולל שינוי. אני יכולה לספר לך על עצמי. עד אשר לא חוויתי משבר נפשי גדול מאוד עם עצמי, לא יכולתי להביא את עצמי למקום שרוצה לחולל שינוי. ביום שבו הכאב הנפשי שלי גבר על הפחד מלגעת ב מסיכות שלי, התחלתי בטיפול נפשי. לא דקה אחת קודם. רק כשהייתי עם הגב אל הקיר.

1. כשאני קוראת אותך, כל הזמן צפה לי שאלה שאני רוצה לשאול אותך (ואת כמובן מוזמנת להתעלם אם לא נוח לך:-)): אם מישהו שאת מעריכה היה בא ומספר לך, שאם תחוללי את אותו שינוי עמוק עם עצמך (זה שאת לא רוצה כרגע לעשות) - תבריאי מהמחלה. שזו דרך בטוחה להחלמה מלאה מהמחלה. אם כך היה קורה, מה היית מרגישה? מה היית עונה לו?

אני כמובן לא מנסה לשכנע אותך לעשות דבר. רק רציתי להציע זווית הסתכלות על הדברים. ואם את לא מתחברת - זה כמובן בסדר גמור. זה שלך.
בכל אופן, אשמח לשמוע את דעתך.
בינתיים, אני שולחת לך חיבוק מחזק ומאחלת לך רפואה שלמה וטובה.

---

ובמאמר מוסגר מילה לבשמת (אני לא רוצה להסיט את הדיון אז אנסה בקצרה):

אני לא בעד נבירות. לכן אני מתנגדת לפסיכולוגיה
אני יותר רואה את האישיות וההתנהגות שלנו כאוסף של דפוסי פעולה שתוכנתו בעבר. חלק מהם משרתים אותנו, חלק מהם פוגעים בנו. כל זמן שאנחנו על טייס אוטומטי, הדפוס הגרועים ממשיכים לפעול ולפגוע בנו.
בשמת, אני לא פסיכולוגית אבל כן עברתי טיפול פסיכולוגי. טיפול מוצלח. איני יודעת על סמך מה את מבססת את ההתרשמות שלך אבל חשוב לי לתקן את הרושם כאן בדף הזה מהזווית האישית שלי: מעבר לכך שיש המון גישות בפסיכולוגיה, וגם המון מטפלים שנבדלים אישיותית זה מזה, מה שאת מציינת אוסף של דפוסי פעולה וכו' - זה בדיוק חלק אינטגרלי מטיפול פסיכולוגי. בכלל כל התכנים שאת מספרת על מה שאת עוברת בטיפול האישי שלך (אגב, מעורר התפעלות ומרתק לשמוע! תודה רבה על השיתוף... @}), תכנים כאלה בדיוק - אבל בדיוק - מילאו את שיחותיי עם הפסיכולוגית שלי.

אז אני לא ממליצה לשבת ולחשוב מחשבות עמוקות על ההערכה העצמית שלנו. זה לרוב חסר תועלת ומזיק.
זה לרוב לא מה שעושים בטיפול פסיכולוגי. בכלל לא.

אני ממליצה להתחיל לתקן אותה. לקחת מברג ולצאת לעבודה.
זה בדיוק מה שכן עושים.

יצא שם מאוד לא טוב למושג "לנבור בנפש". אני לא יודעת למה, אבל המושג הזה לא שונה במאומה ממה שאנחנו משוחחות עליו כאן. מה שאנחנו עושות בדף הזה הוא בדיוק נבירה בנפש.
ישנם טיפולים אשר עוסקים גם (גם - לא רק) בעבר של האדם, בדרך שבה הוא גדל ובדרך שבה התנהגו אליו הוריו וסביבתו כשהוא היה ילד. לגישה זו יש לדעתי ערך רב בטיפול - אם כי שוב, ישנן גישות שלא הולכות למקום הזה. הערך הוא היכרות עם המקומות שבהם נגרם לאדם עוול, ומתוך ההבנה הזו של העוול שנגרם לו, וכן הבנה של מה שהוא היה ראוי לקבל בילדות תקינה - נזרע אצל האדם הזרע לשינוי.
אני אמחיש:
כשאני הגעתי לטיפול חשבתי שהיתה לי ילדות מאושרת. תוך פגישה ורבע, הבנתי שלא כך היה. לאט לאט הוסרו המסיכות שלי ולמדתי כמה חסרה האהבה בחיי כילדה. כמה חסכו ממני, כמה התעללו בי רגשית ופיזית (במסווה של הורות נורמטיבית, שלא תטעו) ומה הרגישה הילדה הקטנה אז. מתוך זה למדתי מדוע אני היום - בבגרותי - לא אוהבת את עצמי. כי זה מה שלימדו אותי: שאני לא ראויה לאהבה. שאני לא מספיק טובה. שאני סתם.
ההבנה הזו, הזיזה אצלי משהו. ועם מברג, למדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי.
זה על רגל אחת. ככה שאני מתקשה למצוא את ההבחנה בין הנבירה בנפש הזו, לבין מה שאנו מדברים עליו בדף הזה ובכלל באתר.

לכן בשמת, איני מבינה מדוע את טוענת שזו שיטה לא יעילה ומוגבלת ביותר. אני בכל אופן טוענת שיש כל מיני דרכים לטיפול נפשי ולכל אחת יש הגוונים שלה, ומן הסתם לכל אחד מתאימה דרך אחרת.

[נועה_ברקת*]

רציתי רק לספר לך שלפני כמה ימים חלמתי חלום חי מאד ומוחשי מאד על היותי חולה במחלה ניוונית (זה גם היה בהשראת המורה שלי לאובדן, שמספרת הרבה על מוות מסוג זה). בחלום הלכתי ואיבדתי את הכישורים שלי, וברגעים האחרונים שלו אני זוכרת שנאבקתי לנשום מנחיר שמאל שלי והייתי מתוסכלת מכך שכבר בעצם לא יכולתי לתקשר עם אף אחד ומלאה בפחד פיזי מחנק- שממנו הבנתי אני צפויה למות בכל רגע. בחלום עברה בי מחשבה שלמות מכך שהאוויר פשוט יפסיק להגיע לריאות שלי, החוויה של הרגע הזה, צריכה להיות דומה מאד לחוויה שעברתי כתינוקת עם הכניסה הראשונה של האוויר אליהן. מעין שוק חד פעמי שלאחר יתחיל קיום חדש.
מעבר לכך חוויתי גם התרגשות לקראת הקיום הבא שלי...

[מפחדת_מאד*]

אם מישהו שאת מעריכה היה בא ומספר לך, שאם תחוללי את אותו שינוי עמוק עם עצמך (זה שאת לא רוצה כרגע לעשות) - תבריאי מהמחלה. שזו דרך בטוחה להחלמה מלאה מהמחלה. אם כך היה קורה, מה היית מרגישה? מה היית עונה לו?
אם - אז יש להניח שהייתי עושה זאת. אבל כרגע ממש אין לי כל סיבה לחשוב שזה נחוץ לי. באמת. אני מאד מרוצה מחיי כפי שהם.
לפני 25 שנה הייתי איזה תקופה אצל פסיכולוגית. באותו זמן זה היה טוב להוציא כל מיני תסכולים, אבל זה לא באמת שינה משהו אצלי. כיום זה נראה לי מיותר לחלוטין.
אני רואה את מצבי כרגע ככה - יש לי חשד למחלה קשה, מפחידה. זה גורם לי להעריך עוד יותר את מה שיש לי, גורם לי להנות יותר ממה שיש לי, גורם לי לשקול שינויים בחיי כך שאעשה יותר דברים שאני בוחרת עבור עצמי ופחות כדי "להיות בסדר" עם אחרים, מחוץ למשפחה. אני גם אנסה לשפר את אורח החיים שלי מבחינת תזונה ועומס עבודה.
אבל אני ממש לא רואה צורך לעשות מהפכה בחיי. אני לא רוצה לכתוב כאן מה כל כך טוב בחיים שלי מחשש עין רעה. אבל באמת - לא הייתי רוצה לשנות אותם.
המחלה מפחידה, מאד מעציב אותי שזה המצב. אבל אני לא מרגישה שהנפש שלי אשמה במצב, ואני לא מרגישה שאני צריכה לעשות מהפכות לכבוד המצב. מספיק לי החשש מהמחלה. למה לי להוסיף לעצמי קשיים על ידי נסיונות לשנות מה שלהרגשתי בכלל לא דורש שינוי.

[גורפרחים*]

תודה על גילוי הלב.

חשוב לי להדגיש שאני לא מציעה לך מה כן לעשות או לא, אלא רק מנסה לשתף אותך במחשבותיי, מתוך תקווה שמה שיתאים לך תקחי ומה שלא - לא.

עבורי מחלה היא סימן למשהו. אני מרגישה שמחלה שלי מסמנת לי משהו. שהגוף משדר שמשהו לא בסדר. ככה אני מפרשת את זה, אם כי אני לא תמיד יודעת לומר מה לא בסדר. (לואיז היי דווקא מרגישה שהיא יודעת, ואני זוכרת שהציעו לך כבר לעיין בספרה).
בכל אופן, התפישה הזו שלי הניעה אותי לכתוב את דבריי קודם.

אעשה יותר דברים שאני בוחרת עבור עצמי ופחות כדי "להיות בסדר" עם אחרים, מחוץ למשפחה. אני גם אנסה לשפר את אורח החיים שלי מבחינת תזונה ועומס עבודה.
חשוב לי גם לומר לך שמה שציינת בעיניי אינם שינויים קטנים בכלל. בעיניי זה המון.
השאלה שלי - שאולי כעת היא באמת מוקדמת ואינה באה בעיתוי הנכון ואולי גם לא רלוונטית בכלל - השאלה שלי היא אם זה השינוי בחיים שהגוף שלך מבקש - ובעקבותיו הוא גם יאותת שטוב לו, או שמא יש מעבר לזה.
ככה או ככה, אני מרגישה שכרגע זה לא רלוונטי מבחינתך - וזה בסדר גמור . זה שלך.
אני מקווה ומתפללת יחד איתך שדבריי אלה גם לא יהיו רלוונטיים בעתיד, במובן שיתברר שהינך בריאה ואינך זקוקה למחשבותיי אלו.

[מפחדת_מאד*]

עבורי מחלה היא סימן למשהו. אני מרגישה שמחלה שלי מסמנת לי משהו. שהגוף משדר שמשהו לא בסדר.
אני מסכימה שיש מצבים כאלה. אני אפילו בטוחה שיש מצבים כאלה. אבל אני חושבת שלא כל מחלה גופנית היא כזאת. לא יכולה להסביר למה, אבל זאת ההרגשה שלי. אולי כי הרקע שלי מאד מדעי ביולוגי. ומאחר ויש אצלי כרגע ממצאים מדעיים ביולוגיים - ממצאים בנוזל עמוד שדרה, ממצאים שרואים ב MRI, התחושה שלי שכרגע מדובר במשהו ביולוגי. אני יודעת שיש גם מחלות לגמרי ביולוגיות על רקע נפשי. מצאו למשל שבתקופה לאחר פטירת בן זוג יש יותר גילוי של מחלת הסרטן אצל בן הזוג שנשאר. כלומר - החלשות המערכת עקב צער.
אבל משום מה אני כרגע לא מרגישה בשום אופן שיש משהו בנפש שלי שמשדר לי שמשהו לא בסדר. כמובן שהיה ההלם הקשה בהתחלה, וישנו הפחד מפני מה שעלול לקרות, אבל מעבר לזה אני מרגישה ממש טוב עם עצמי. אולי קצת שחיקה בעבודה, אולי קצת אי נחת מהתחלת גיל המעבר, אבל ממש לא דברים כבדי משקל.
תודה בכל אופן על נקודת ההסתכלות האחרת. אולי עם הזמן משהו מזה בכל זאת ידבר אלי.

[בשמת_א*]

שיש כל מיני דרכים לטיפול נפשי ולכל אחת יש הגוונים שלה, ומן הסתם לכל אחד מתאימה דרך אחרת.
כן, אבל למפחדת מאוד לא מתאימה אף דרך שכתוב עליה "טיפול נפשי". ואידך זיל גמור.

אבל נראה לי שצריך כאן להבדיל בין הפחדים האלה, שאני מסכימה לחלוטין שיש מקום לטפל בהם ולהסתכל להם בעיניים, לבין פחד מהסוג שאני מתארת עכשיו.
לא דווקא. אני לא מבדילה בין פחדים "מוצדקים" לפחדים "לא מוצדקים". בהודעות אחרות שלי הזכרתי פחדים שהיית מגדירה בעצמך כ"מבוססים".

אבל אני חושבת שלא כל מחלה גופנית היא כזאת. לא יכולה להסביר למה, אבל זאת ההרגשה שלי. אולי כי הרקע שלי מאד מדעי ביולוגי.
אבל זה רק בגלל שאת חושבת על המלה "נפשי" כאילו זה משהו שמרחף באוויר, ולא שייך לגוף.
לתפיסתי, וגם לתפיסתה של גורפרחים, ושל עוד רבים באתר הזה, הכל ביולוגי .
לא "הכל נפשי" - אלא להיפך, הכל ביולוגי.
זה הכל בגוף, ולכן מתבטא בגוף.

וכמובן שאני שוב אגיד: מכל מה שאנחנו אומרות, את תקחי רק מה שמתאים לך, מתי שמתאים לך.

[מפחדת_מאד*]

אם מישהו שאת מעריכה היה בא ומספר לך, שאם תחוללי את אותו שינוי עמוק עם עצמך (זה שאת לא רוצה כרגע לעשות) - תבריאי מהמחלה. שזו דרך בטוחה להחלמה מלאה מהמחלה
אז או שמפחדת מאוד לא מעריכה אותי או שהיא לא מבינה שזה מה שאני מנסה לומר (והתשובה הנכונה נראית לי ג. שמפחדת מאוד גם מתנגדת מאוד לתפיסה הזאת ).
משהו כמו ג' - בשלב זה אני פשוט לא מאמינה בזה.זה אולי מאד חבל, אבל זה המצב. אני בטוחה שאמונה באלוהים גם היתה מאד עוזרת - שיש מישהו, היושב במרומים, שיכול לעזור, שרק צריך לבקש מספיק יפה ולהתנהג לפי החוקים שלו. שלא לומר שאמונה כזאת גם עוזרת לקבלת המצב - אם הוא הנחית עלי מכה כזאת, כנראה שיש סיבות, והוא יודע הכי טוב מה מתאים לי, ונאמר אמן. השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך.

אבל מה לעשות שאני לא מאמינה לא באלוהים ולא ששינוי עמוק עם עצמי הוא הדרך. בדיוק כמו שאני לא מאמינה שהפיכה לנזירה בודהיסטית יעשה את זה. אני בהחלט מאמינה שחשיבה חיובית, בטחון עצמי, יציאה מדכאון וכד' הן חשובות להבראה, או לפחות התמודדות מוצלחת, אבל אני ממש לא רואה צורך, ולא רוצה בכלל, שינוי עמוק.
מחלה כזאת לא קופצת עליך "פתאום", כמו תאונת דרכים. היא נבנית בגוף במשך שנים, בלי שמרגישים, כתוצאה משחיקה או פגיעה מתמדת במקום מסוים, עד שהיא "מתפרצת" כמו שקוראים לזה. אבל אנחנו יצרנו אותה, במשהו שעשינו. לא, אני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי למקום של אשמה. אני לא עשיתי שום דבר שיצר את המחלה הזאת. ההפך - עצם זה שהמחלה הזאת "קפצה" דווקא עלי (אם היא קפצה, אולי בכלל לא) מוכיח לי שמחלות כאלה קופצות גם על אנשים ללא כל עוול בכפם. המחלה "קפצה" עלי למרות שאני ממש לא הטיפוס שמחלות צריכות לקפוץ עליו, אם בכלל יש דבר כזה.
למעשה בעלי ואני דווקא רואים במצב שנוצר מין סתירה להרגשה שלנו בעבר שאנשים מביאים על עצמם מחלות. נטינו לחשוב, בצורה מתנשאת ויהירה יש לציין, שאם מישהו חולה כנראה שהוא לא טיפל בעצמו כמו שצריך - לא אכל נכון, לא שמר על משקל נכון, לא עסק בספורט, עישן, התבכיין כל הזמן, חיפש מחלות, חיפש תשומת לב, חיפש התיחסות, סבל מחוסר שביעות רצון כורנית וכד'. אנחנו הרי לא כאלה, ולכן אנחנו בריאים. (יש לקרוא בטון ציני).
זה דווקא גורם לנו להיות קצת יותר סלחנים, יותר ענווים (humble).
עכשיו דווקא נראה לי מתנשא להאשים מישהו במחלה שלו. ולומר לו ש"אם רק תשתדל מספיק - הכל יעלם", ומכאן נובע - "אם זה ממשיך, כנראה שלא השתדלת מספיק. תשתדל יותר". כמובן שיש מצבים שאנשים אשמים במידה כזאת או אחרת - עישון, תזונה לא בריאה וכד'. אבל בהחלט לא תמיד.
למעשה מה שאני אומרת כאן כרגע זה שאני לא מוכנה לקבל שאני אשמה במחלה שלי. אני לא. בודאי יש דברים באורח חיי שאפשר לשפר, אבל אין בי משהו עמוק שגרם למחלה. היא פשוט "קפצה" עלי.
יש כאן דיון פילוסופי עמוק שקשה מאד לנהל אותו, כי הוא מתחיל מאקסיומות שונות. למעשה קשה מאד לנהל את הדיון הזה כי הוא מתבסס על אמונות שונות, ולבסוף זה תמיד יתקע בשלב האמונות. זה כמו ויכוח על דת או פוליטיקה.
אם אני מאמינה שאם רק נתיחס אל שכנינו הפלסטינאים בצורה יותר הגיונית יתכן שלום, אבל בן שיחי מאמין שכל הערבים שונאים אותנו ורק מחכים להזדמנות לזורק את כולנו לים, לא יעזור כל ויכוח. כדאי להקשיב פעם לתכנית רדיו בה משוחחים אלי עמיר וגאולה כהן. שניהם אנשים מבוגרים, רהוטים מאד, מתנסחים מצוין, ולעולם לא מסכימים. (יום חמישי, שבע בערב, רשת ב'. אני שומעת את זה בדרך הביתה מהעבודה).

[מפחדת_מאד*]

את יכולה להוציא את עצמך מ"קבוצת החולים".
כלומר - בדיוק כמו שכתבתי למעלה - אם לא אצליח, כנראה שלא השתדלתי מספיק, כלומר - שוב אני אשמה. לא מקובל עלי.

[בשמת_א*]

שיכול לעזור, שרק צריך לבקש מספיק יפה ולהתנהג לפי החוקים שלו.
המממ. אני לא חושבת שזאת המשמעות של אמונה באלוהים (אולי זאת המשמעות של דתיות, כלומר שמירת מצוות, וגם בזה אני לא בטוחה).

לא, אני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי למקום של אשמה.
אני מבינה מדברייך שלא הסברתי את עצמי נכון. אני לא מדברת על אשמה, בשום פנים ואופן לא.
אני מדברת על לקיחת אחריות. כאילו במובן של "הגוף שלי מנסה לדבר אלי דרך המחלה. אני לא אשמה שקרתה המחלה, אבל עכשיו שהיא הופיעה, אז אני מבינה שמישהו מדבר אלי ואני אתחיל לנסות להקשיב ולפתוח בדיאלוג".

אם לא אצליח, כנראה שלא השתדלתי מספיק.
הממ. אני צריכה עוד לחשוב על זה, כי זה נכון שיש אנשים שרק אומרים או חושבים שהם פותחים דיאלוג ויוצאים לתהליך של שינוי, כאשר בעצם הם לא "עושים את העבודה". אז הם לא באמת יעשו שינוי, ואז הם לא ישפרו את מצבם. אבל זה מורכב מאוד, ואני לא האדם המתאים לדון את הדיון הזה (מפאת בורות שלי בנושא. אני תלמידה, לא מורה, אם אפשר להגיד כזה דבר).

[מפחדת_מאד*]

הגעת למסקנה שיש קשר בין המחלה לבין עומס עבודה. ממש לא. פשוט הגעתי למסקנה שהנה הזדמנות לשנות משהו שכבר מזמן דיברנו עליו, בעלי ואני, ואם אכן יש מחלה, וגם אם לא, כדאי לנסות להנות יותר ממה שיש, לסלק דברים שלא נעימים לי, לנו. לבלות יותר, לנסוע יותר לחו"ל ולעבוד פחות. כדי שיהיה כיף, לא כי זה תורם למחלה, או כי לשינוי הזה יכולה להיות השפעה על המחלה עצמה. אבל כן על ההרגשה שלנו.

לא היתה לי שום כוונה למות מסרטן. וגם לא לחיות עם הגידול ראשית, כבר רציתי לכתוב לך קודם, אני בכלל לא מכירה את הסיפור הזה שלך. לא דיברנו על זה מעולם, ואני לא ממש יודעת על מה את מדברת, אבל אני כמובן מסוגלת להבין מתוך דברייך. גם את הדברים הבאים כבר רציתי לכתוב לך קודם. יש לא מעט סיפורים על אנשים שהתגברו על סרטן, או מחלות קשות אחרות, מתוך רצון, מתוך שינוי שעשו בחייהם וכו'. אבל צריך לזכור שיש בודאי רבים רבים שעשו דברים כאלה, ואני מכירה כאלו, שהדבר לא גרם לגידולים שלהם להסתלק, והם נפטרו מהמחלה, או שהחמירה וכו'. מי שמגיע לקו הגמר זוכה לספר את סיפורו. מי שלא - לא. כפי שאמרתי קודם, גישה פטליסטית, דכאון וכו' בודאי לא תורמים להבראה, אבל אני אישית פשוט לא מאמינה שדווקא שינוי עמוק בנו הוא זה שמביא את המזור. למרבה הצער אני מכירה לא מעט אנשים שעשו שינויים רבים, מלאי כוונות, וזה לא עזר. עצם זה שעושים משהו, וזה יוצא טוב, עוד לא אומר שזו הוכחה שדווקא זה מה שפתר את הבעייה. את הרי יודעת שאחוז מסוים, גבוה או נמוך, מבריאים גם ממחלות קשות.
אני בהחלט בעד שינויים, בעד אמונה, וכו' וכו'. אבל אני לא מצליחה לקבל את הגישה שאם חליתי, הרי זה הסימן שדרוש שינוי כזה אצלי, שעשיתי משהו במהלך חיי ש"הביא" את זה עלי. יתכן שכן, אך לא בהכרח. כלומר - יתכן שלא.

וגם לא לפחד ש"אולי אני לא אצליח".

מה שאת בוחרת להעלות הוא פחד מכישלון.
גם ממש לא. באמת שלא. פשוט כתבתי את הדברים כדי להדגיש שלדעתי אין יחס ישיר בין מה שאני עושה לבין מה שיהיה. זה נכתב בציניות. מתוך חוסר אמונה בדעה שאם אעשה א', ואעשה את זה מספיק טוב ובכוונה מלאה וכו', הרי שיקרה ב'. ומכאן, שאם לא קורה ב', סימן שלא עשיתי א' בצורה מספיק טובה, או נכונה וכו'. לא בגלל פחד מכישלון, אלא פשוט כי איני מאמינה שזה קשור.

אני לא מתנגדת לשינוי כי אני מפחדת ממנו, או כי אין לי כוח לעשות אותו וכד'. אני פשוט לא רואה שיש לי צורך בו. כלומר - אם חס וחלילה באמת יש לי את המחלה, אני בהחלט מתכוונת לשנות דברים, אבל רק דברים מהסוג שאני מאמינה שקשורים. למשל תזונה - אני מאד מאמינה שתזונה נכונה חשובה, ושבעולם המערבי התזונה שלנו נוראית. בזה אנחנו מאמינים כבר מזמן, ועם השנים השתנו הרגלי התזונה בבית שלנו. בעלי באמת נהנה מתזונה יותר בריאה. הוא צמחוני מזה 25 שנה, הוא שונא שמנת וחמאה - זה מגעיל אותו. אני לא, אבל אני מוכנה לשקול שינוי בתזונה אם יראה לי שזה יכול לעזור, כי תמיד חשבתי שזה נכון, אבל לא התחשק לי. אבל תזונה זה משהו חיצוני, לא פנימי בי. ואני אעשה את האיזון בין לשנות את התזונה כדי לשפר את בריאותי, לבין לסבול מאוכל שאני לא נהנית ממנו לשארית חיי. למרות שאוכל זה לא דבר שחשוב לי מאד. כך שיש להניח שזה לא ממש מאד בעייתי מבחינתי לשנות חלק ניכר בתזונה. אני לרוב אוכלת כדי לחיות, לא חיה כדי לאכול.

למה באה המחלה הזאת, אם באה, דווקא אלי? אולי כי לא ינקתי אפילו יום אחד בחיי. אולי בגלל וירוס, אולי בגלל נטיה גנטית - מי יודע? אבל למה לחשוב שאני אחראית לה? יש מחלות שאנחנו אחראים עליהן, ויש שלא.

[מפחדת_מאד*]

עכשיו הפחידו אותה הרופאים קצת יותר, אז היא התחילה להקשיב לי יותר.
טוב, זה ברור. אם המצב הולך ומחמיר, ומה שעשית עד עכשיו לא עוזר, ולמעשה אין הרבה מה לעשות בכוון שהלכת עד עכשיו, הרי שברור שהולכים גם לכוונים שלא האמינו בהם קודם. לא כי עכשיו מאמינים בהם, אלא כי זה מה שנותר לעשות. בבחינת - לא יעזור - לא יזיק. ועכישו יש שתי אפשרויות - או שהמצב ישתפר, או שלא. אם כן - מצוין. ואם לא - הרי שההפסד לא נורא. זה בודאי פחות מזיק מתרופות או טיפולים רפואיים שונים שאני יכולה לחשוב עליהם. ויש גם אנשים שילכו לטיפולים רפואיים יותר ויותר תוקפניים והרסניים, כי לדעתם זו הדרך. וחלקם יבריאו, וחלקם לא. ואלה שיבריאו יספרו כמה כדאי לעשות את הטיפול הנוראי הזה - ניתוח עצום, השתלת מח עצם וכו'. ואלה שימותו מהסיבוכים, או שהמחחלה תחזור, או לא תעלם - לא יגידו כלום.

[מפחדת_מאד*]

עכשיו, כשאני חושבת על זה, מסתבר שאני בכלל לא זוכרת על איזה שינוי בחיי אנחנו מדברות? מה בעצם דרוש שאעשה, לשיטתך? סליחה, אבל מרוב דיבורים, שהם אגב שיחה מעניינת בעיני, אני לא ממש זוכרת מה בעצם נדרש ממני שאני לא ממש חושבת שהוא נחוץ. טיפול פסיכולוגי? חיפוש גורמים עמוקים באורח חיי שגרמו למחלה? התעמקות ביחסים ביני לבין בעלי? לילדי? לאימי? מהם אותם דברים שחברתך מוכנה סוף סוף לעשות, שעד עכשיו סרבה לעשות? טיפול סיני? דיקור? IPEC ? כוסות רוח??
אני מקווה שאת לא כועסת, אבל פתאום הרגשתי שאולי יש כאן ויכוח למען הויכוח, שהוא בהחלט מעניין, כפי שציינתי, אבל אולי אני לא ממש זוכרת מה בדיוק אני אמורה לעשות, ולא עושה.

[בשמת_א*]

מדהים ממש שנכנסתי עכשיו לדף בכוונה להגיד משהו מאוד שונה, ואני מוצאת שגם את עשית תפנית.

אז אפתח בזה, שהלכתי וערכתי את דברי האחרונים. אם את מעוניינת בהם לצורך התבוננות עתידית, את יכולה לשחזר (אם את לא יודעת איך, תשאלי) ולשמור את מה שהיה קודם במחשבך הפרטי.

חשבתי וחשבתי כל הלילה והרגשתי שמשהו לא בסדר. הגעתי למסקנה שמה שלא בסדר הוא אני.

מה אני מנהלת איתך שיחה תיאורטית על אמונות לגבי הבריאות והחולי? זה ממש לא הזמן. עוד כמה זמן, כשישקע האבק מהתמוטטות הסלע הגדול, נשב וננהל דיון על המשמעות הפילוסופית של המחלות המפציעות בשמי חיינו ומטרידות אותנו, ועל הדרכים המעשיות הראויות להתמודדות עמן, תוך כדי השוואה ביקורתית ומושכלת בין חלופות שונות, עם האפשרות לבחור כמה אופציות בבת אחת ללימוד במקביל.

עכשיו בכלל לא הזמן. הדיון הזה סוחט את הכוחות שלך ומסיט אותם מהעיקר, שהוא: להתעצב, להתאבל, להתאושש, לקבל המון תמיכה ואהבה, להירגע לאט, לנשום עמוק, לבכות הרבה, להגיד את ה"למה זה קרה דווקא לי" ו"למה זה קרה בדיוק עכשיו, שזה ממש לא הזמן המתאים" P-: ו"מה עשיתי שזה מגיע לי" (שום דבר, זה לא עובד ככה. בספר איוב, השטן מחליט להיטפל לאיוב ולהפיל עליו אסונות כדי להוכיח לאלוהים שאיוב אוהב אותו רק בגלל כל הטוב שהוא נתן לו, ואלוהים מסכים להתעלל באיוב למען הויכוח עם השטן), ואת ה"מה אני אעשה עכשיו" ו"איך אפשר להמשיך לחיות ככה" ו"מה יהיה".

ועכשיו הזמן לקבל את הפחד ולהכיר בו, וזה מה שאת עושה. וכל הכבוד לך, ואני שוכחת לכתוב את זה שלוש פעמים ביום. כל הכבוד לך על האומץ, הכנות, העוצמה, החוכמה, ההגיון הבריא, הפעולה הנחושה וההגיונית, והבירור האמיץ. כל הכבוד לך על הגבורה, בכלל בלי מרכאות.

את רואה את הפחד, את מכירה בו (נותנת לו זכות הגדרה עצמית (-; ), את באה ומדברת איתנו, שאוהבים אותך (גם אם אנונימית ווירטואלית) ואת חולקת איתנו את הפחד הגדול הזה, שיש לו מקום, שהוא מוצדק, שהוא באמת מפחיד. הפחד שהחיים שלנו ייגמרו, הפחד שלא נזכה, הפחד מכל הגורלות המרים האפשריים במחלה הזאת, הפחד שהחיים כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהם היו אך לפני שבועות ספורים, כשכל הפרופורציות היו אחרות לגמרי. שהם לא יחזרו לעולם ל"עידן התמימות" אפילו אם יתברר שלא ממש יש לך המחלה הזאת, אלא מין וריאציה דומה קלה ביותר, שלעולם לעולם לא תחמיר מעבר להטרדות הנוכחיות.

אז באתי להתנצל, ולהגיד לך: תעזבי, אני סתם מבלבלת לך במוח, אין שום צורך בדיונים התיאורטיים האלה כרגע, זאת סתם תגובה אוטומטית שלי מרוב דאגה ופחד שלי עלייך, כמו גבר ממוצע P-: ישר אני חושבת "אוקיי, מה אפשר לעשות? פתרונות! מעשים! תובנות!" (גילה באמת ניסתה להאיר את עיני אבל הייתי קצת עיוורת).
שקט, שקט קצת. אני אנסה להיות אשה (זה חדש לי, להיות אשה, רק כמה שבועות (-; , אז אני מקווה שאת סולחת לי שאני עוד לא מספיק משופשפת באישיות החדשה ומגיבה ברגעי לחץ באישיות הישנה), ולהגיד לך:

את ממש בסדר.
אין שום דבר שאת צריכה לעשות עכשיו.
זה היה דיון מאוד תיאורטי. כשתגמרי את כל תהליך הבדיקות והתובנות והאבל, אז נפטפט על כל מיני "למה כדאי ללכת כדי לשפר את הבריאות ולהרחיק את המחלה", ומתוך כל האפשרויות שאני מכירה ואספר לך עליהן את תבחרי כמה שבא לך מתוכן כדי לבדוק אותן ולראות מה את רוצה לנסות בפועל. רק מה שמתאים לך (ו טיפול פסיכולוגי? חיפוש גורמים עמוקים באורח חיי שגרמו למחלה? התעמקות ביחסים ביני לבין בעלי? לילדי? לאימי? ממש לא נראה זה "זה" בשבילך).

מהם אותם דברים שחברתך מוכנה סוף סוף לעשות, שעד עכשיו סרבה לעשות? טיפול סיני? דיקור? IPEC ? כוסות רוח??
לא חברתי, אבל זו באמת שאלה מעניינת. חשבתי עליה. והמסקנות שלי הן שאיתה הייתי פחות טיפשה (בטח בגלל שפחדתי ממנה יותר (-: ).
לא הצעתי לה שום שיטות טיפול בעבר. רק הבעתי אמפתיה לדאגות שלה. ואמרתי לה בקטן (ועזבתי) שיש דרכים למנוע/לטפל. שלא בהכרח מצפה לה הגורל המר שהרופאים משרטטים לה כאפשרות בסבירות גבוהה.
ולקח לה ארבע שנים, שבהן אני לא אמרתי כלום, רק הקשבתי לדיווחים והבעתי אמפתיה, עד שהיא הרגישה שהיא באמת בסכנה ושהיא רוצה לעשות משהו כדי להרחיק את הסכנה.
ואז היא פנתה אלי, וגם אז היא גילתה התנגדות לכל רעיון שלי.
אבל הצלחתי להיות מספיק מקבלת ואמפתית, ולהציע מספיק רעיונות, ולהבהיר לה שהבחירה היא שלה, שחלק מהעניין הוא שהיא תבחר, מתוך כל האפשרויות שאני פורשת בפניה, את מה שמדבר אליה. והצעתי לה דברים שמתוך ההיכרות שלי איתה ידעתי שהם ידברו אליה, כי ההצעות שלי לקחו בחשבון את האישיות שלה, את הפחדים שלה, את הדברים שהיא לא תעשה כי הם קשים מדי מבחינת מה שחשוב לה ומה ש"תוקע" אותה (למשל, אם היא צריכה לנסוע רחוק בשביל איזה טיפול, היא לא תעשה את זה. אז הצבעתי על הייתרון של טיפול שנמצא קרוב אליה, לעומת טיפול שיטריח אותה בנסיעות). וזה הקל עליה, והיא הרגישה שזה באמת חשוב לה, ושבאמת חשוב לקחת בחשבון השיקולים גם דבר כמו הטירחה שבהגעה לטיפול. זה עזר לה כי אני נתתי לגיטימציה לפחד שלה ולקושי שלה, ועשיתי מאמצים גדולים לתפור את ההצעות שלי למי ש היא בניגוד למי ש אני , והיא ראתה את זה. היא הרגישה שאני מבינה אותה וחושבת עליה בהצעות שלי.

מגיע לך לא פחות מזה.
ולכן אני יורדת עכשיו מהדיון הזה. זה דיון תיאורטי, שמתאים לנהל אותו כשיושבים בנחת במעגל ביום עיון של "באופן" על הדשא, גם אם מתלהטים בויכוח.
בואי נחזור לדף קו פרשת המים .
נעשה חוזה חדש.
את תספרי לנו את החדשות הטובות (הביטוח בתוקף , למשל, החיים יפים ) ואת הפחדים מהדברים הפחות טובים, ואנחנו נקשיב, נשלח חיבוקים ואור לבן לתמיכה ולריפוי.
עשינו עסק?

[גורפרחים*]

מצטרפת לדבריי בשמת. @}
<מכה על חטא >

[גורפרחים*]

ובפרט מצטרפת לזה:
ועכשיו הזמן לקבל את הפחד ולהכיר בו, וזה מה שאת עושה. וכל הכבוד לך, ואני שוכחת לכתוב את זה שלוש פעמים ביום. כל הכבוד לך על האומץ, הכנות, העוצמה, החוכמה, ההגיון הבריא, הפעולה הנחושה וההגיונית, והבירור האמיץ.

[מפחדת_מאד*]

הי, עיצרו רגע. לא צריך להגזים. אני מסתדרת עם הדיון הזה, ואם הוא לא היה מתאים לי הייתי חותכת אותו עוד קודם. אף אחד לא הכריח אותי לענות תשובות ארוכות ומפורטות. אני די נהנית מהדיון והוא מאפשר לי קצת להפעיל את מוחי בצורה מנותקת מהמצב העכשיוי שלי.
ואגב - מה פרוש האייקון הזה ? זה נראה לי כמו מישהו שהולך לזרוק כדור לתוך בית שימוש...
לא התכוונתי לסחוט מחמאות, אבל כמובן תודה על המילים הטובות. בכל זאת נעים לפעמים כשמישהו אומר לך שאת בסדר, ואפילו מרחם עליך קצת...
אני מסכימה עם
עוד כמה זמן, כשישקע האבק מהתמוטטות הסלע הגדול, נשב וננהל דיון על המשמעות הפילוסופית של המחלות המפציעות בשמי חיינו ומטרידות אותנו, ועל הדרכים המעשיות הראויות להתמודדות עמן, תוך כדי השוואה ביקורתית ומושכלת בין חלופות שונות, עם האפשרות לבחור כמה אופציות בבת אחת ללימוד במקביל.
וגם בואי נחזור לדף קו פרשת המים .
זאת הסיבה שהפרדתי את הדפים. רציתי את הדף ההוא בדיוק למטרה הזאת:
את תספרי לנו את החדשות הטובות (הביטוח בתוקף , למשל, החיים יפים ) ואת הפחדים מהדברים הפחות טובים, ואנחנו נקשיב, נשלח חיבוקים ואור לבן לתמיכה ולריפוי.
והדף כאן נועד לפלפולים למעטים שרוצים להכנס לדיון יותר מעמיק, וזה בסדר. לא רציתי את הדיונים הארוכים האלה שם.
וזה גם בסדר להרפות כאן קצת בינתיים.
ובשמת - את יכולה לשחזר את דברייך. הם לא הקשו עלי. אני הרי יותר עמידה מזה, את יודעת...
תודה.

[גורפרחים*]

מה פרוש האייקון הזה
מקלידה ביד אחת, תינוק יונק ביד השנייה.

<|יד1| כמובן>

[מפחדת_מאד*]

מקלידה ביד אחת, תינוק יונק ביד השנייה. אההההה!
יהיה לי מאד שימושי.

[מפחדת_מאד*]

בשמת, אני קוראת שוב את דברייך האחרונים. למרות שכאמור הדיון הקודם לא סוחט את הכוחות שלך ומסיט אותם מהעיקר, בכל זאת עשה לי טוב לקרוא את דברייך האחרונים שקלטו אותי היטב.

מהעיקר, שהוא: להתעצב, להתאבל, להתאושש, לקבל המון תמיכה ואהבה, להירגע לאט, לנשום עמוק, לבכות הרבה, להגיד את ה"למה זה קרה דווקא לי" ו"למה זה קרה בדיוק עכשיו, שזה ממש לא הזמן המתאים" ו"מה עשיתי שזה מגיע לי" (שום דבר, זה לא עובד ככה. בספר איוב, השטן מחליט להיטפל לאיוב ולהפיל עליו אסונות כדי להוכיח לאלוהים שאיוב אוהב אותו רק בגלל כל הטוב שהוא נתן לו, ואלוהים מסכים להתעלל באיוב למען הויכוח עם השטן), ואת ה"מה אני אעשה עכשיו" ו"איך אפשר להמשיך לחיות ככה" ו"מה יהיה".

הפחד הגדול הזה, שיש לו מקום, שהוא מוצדק, שהוא באמת מפחיד. הפחד שהחיים שלנו ייגמרו, הפחד שלא נזכה, הפחד מכל הגורלות המרים האפשריים במחלה הזאת, הפחד שהחיים כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהם היו אך לפני שבועות ספורים, כשכל הפרופורציות היו אחרות לגמרי. שהם לא יחזרו לעולם ל"עידן התמימות"

[מפחדת_מאד*]

ושכחתי להוסיף

[בשמת_א*]

ובשמת - את יכולה לשחזר את דברייך. הם לא הקשו עלי. אני הרי יותר עמידה מזה, את יודעת...
אוהו, אני יודעת.
אבל האמת שכבר קראת אותם, וזה מספיק. דווקא לא נוח לי שהם יישארו כאן. מי שקרא - קרא, אבל מי שבא אחר כך, אז לא.

[בשמת_א*]

דברייך האחרונים שקלטו אותי היטב
איזה מזל שכשאני מתעשתת אז אני בסך הכל לא בנאדם כל כך שלילי ולא חברה כל כך איומה P-:

[מיכל_שץ*]

אני דווקא מוצאת בדיוק הזה (שמתרחש באתר אינטרנט ציבורי)
המון חומר למחשבה. הוא עוזר לי להתמודד עם מה שאני צריכה להתמודד. להתייחס למה שאני צריכה להתייחס.
לא ברור לי איך לבקש את זה אבל, בשמת - אני צריכה שתמשיכי לדבר על כל הדברים האלה מנקודת המבט המיוחדת שלך.
תודה

[נועה_בר*]

אני קוראת אותך כבר זמן מה, גם ב קו פרשת המים. איך שאני רואה את הקשר גוף-נפש ובריאות - חולי, אני מרגישה שהמחלה הזו, שעוד לא ממש הגיעה, אבל היא כל כך מפחידה כאילו היא כבר ממש כאן, ז"א משתלטת בגדול על חייך בהווה
כל תחושה אני חושבת שאולי הנה - מופיע שיתוק.
יש לה סיבה, היא מאפשרת לך משקפיים על חייך היום.
היא מראה לך איפה הקושי, איפה הטוב והרצוי, ודוחפת אותך להתמודד עם שאלות שאחרת לא היית חושבת עליהן.
וזו כבר מטרה. מטרה "טובה".
כך אני מאמינה שהמחלה משרתת אותנו, רק לא תמיד אנחנו יכולים להבין איך.
אני קוראת את התיאורים שלך מהימים האחרונים בעבודה, ואת ממש כותבת כאילו את חולה
למשל:
_היום עבדתי קצת יותר, ואני חייבת להודות שהיה מתיש למדי. מאד קשה לי לשבת שעות כדי לתמוך באנשים אחרים, לעזור להם, להפיג את חששותיהם, להרגיע אותם, ללמד אותם איך לנהוג נכון. ושיחות טלפון אינספיות שאני צריכה להחזיר, רבות מהן מחכות לי כבר שבועיים ויותר.
חלק מזה קשור לשחיקה שחשתי עוד קודם, וחלק תחושה שקשה לי לתת לאחרים כשאני עצמי מרגישה מרוקנת למדי._

אני מבינה את הקושי הגדול בו את נמצאת, הפיזי והרגשי, עם קבלת הדיאגנוזה. ואני לא רוצה שתחשבי לרגע שאני מזלזלת בקושי, אלא להיפך, אני חושבת שהוא כאן כי יש לו מטרה. לפקוח עיניים, להאיר פינות חשוכות.
הרי אף אחד לא חי לנצח והגוף שלנו כל הזמן מגיב. לפעמים אנחנו חולים בשפעת ( וגם מזה אנשים יכולים למות )
ולפעמים פתאום ח"וח יכולה לבוא תאונת דרכים. הכל אפשרי, הכל יכול תיאורטית לקרות, לכל אחד.
אבל הסימפטומים שאת מתארת היום הם אלו שקשים היו לך גם קודם.
אבל בתחום העבודה אני מנסה כל הזמן להיות בסדר עם כולם, טלפונים אינסופיים, מאמץ ריגשי בכל פגישה עם מטופלים, תחושת כשלון אישי אם משהו לא מצליח. כבר קודם הבנתי שאני שחוקה וצריכה לשנות משהו, רק שאני לא יודעת איך. ועל זה אני אעבוד. יש את הבעיה הכלכלית, שאני צריכה לדאוג לפרנסה, ואת הבעיה האנושית שאני רוצה לעזור, כי אם לא אני - אז מי? אבל כבר זמן מה שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר לעמוד בעומס של העבודה. המחויבות האינסופית לאנשים, ההרגשה שאני לא יכולה להגיד לא.
המחלה נותנת לך לגיטימציה לנוח, להאט, אין לך ברירה אלא להגיד - לא יכולה. כי יש לך סיבה - את חולה.
המחלה מדברת בשמך - היא אומרת לכולם את ה - 'לא' שלך כלכך קשה לומר.
אם תצליחי בעזרת המחלה, או החשש ממנה, לשנות את הדברים שרצית לשנות, תוכלי לומר תודה גדולה למה שבא אליך ( ולא חשוב שמו ) ופקח את עינייך.
וכך המחלה פשוט תנשור מעלייך, כמו העלים מהעץ בסתיו.

הלוואי ותרגישי טוב

[בשמת_א*]

אוי, אני כל כך מסכימה לדברים של נועה בר .
את לא תאמיני, אבל פשוט לא יכולתי להירדם כי שכבתי וחשבתי עלייך (תראי מה השעה), וקמתי בסוף בהבנה שעד שלא אכתוב לך לא ארגע, ורציתי להתייחס בדיוק לדברים:

_היום עבדתי קצת יותר, ואני חייבת להודות שהיה מתיש למדי. מאד קשה לי לשבת שעות כדי לתמוך באנשים אחרים, לעזור להם, להפיג את חששותיהם, להרגיע אותם, ללמד אותם איך לנהוג נכון. ושיחות טלפון אינספיות שאני צריכה להחזיר, רבות מהן מחכות לי כבר שבועיים ויותר.
חלק מזה קשור לשחיקה שחשתי עוד קודם, וחלק תחושה שקשה לי לתת לאחרים כשאני עצמי מרגישה מרוקנת למדי._

ומה שרציתי להגיד היה כך:
אני לא בקיאה מספיק (כפי שאמרתי, אני רק תלמידה ולא מורה, ולכן יש הרבה מאוד דברים שאני יודעת, אבל לא ברמה שמאפשרת לי להסביר או ללמד אותם), אבל לפי תפיסות הוליסטיות רבות, מה שאת מתארת פה הוא בדיוק , אבל בדיוק מובהק וברור, האיבחון של מה שמתבטא ביד ימין שלך. זה פשוט מדהים - יש בעיה, והגוף מבטא אותה דרך האיברים הספציפיים שקשורים לבעיה הזאת, בצורה כל כך ברורה ומובהקת שכל מטפל הוליסטי מקצועי יכול לפרט לך תיכף ומייד את שורת הדברים ש"צועקים" לך כאן.

כאשר קוראים את שני הדפים שבהם את מתארת את חייך ואת מה שקשור במחלה, ברור לגמרי שאם נחלק את "החיים" לשני איזורים עיקריים (לצורך העניין. אפשר היה לחלק כל מיני חלוקות), חיי המשפחה וחיי העבודה (אלה החלוקות שאפשר לומר שאת מחלקת, זה הד לצורה שאת רואה את החיים), אז חיי המשפחה שלך מצויינים (אני מדברת על בן הזוג והילדים). שם את יכולה להביא לידי ביטוי את כל החום, האהבה, הנתינה והקבלה, כל הכשרונות שלך וכל הדברים שאת אוהבת ומאושרת לעשות. זה לא התחום הבעייתי (אף על פי שרמזתי בדף השני שאפילו שם אפשר למצוא הד קלוש לבעיה שאת מזהה בתחום המקצועי, אבל זה הד קלוש).

הבעיה נמצאת בחיים המקצועיים. את מזהה אותה שם, בצורה מדוייקת וחדה, את יודעת אותה, את מכירה אותה, ואת מבטאת אותה.
אולי את לא יכולה כרגע לראות את הקשר בין הביטוי הגופני (ה"מחלה") לבין מה שיצר אותו, אבל זה עניין זמני. מהר מאוד את תמצאי לך מישהו או מישהי (מורה) שילמדו אותך על זה, כך שתוכלי כבר להתבונן בעצמך.

אגב, את יכולה לשים לב כבר עכשיו מתי התופעות הקשות מופיעות: למשל, מתי ובאילו נסיבות הופיעו לראשונה התופעות המבהילות, ומתי ובאילו נסיבות חזרו (למשל, לי נדמה - אולי אני טועה, אבל ככה נדמה לי מקריאת הדפים שלך - שכאשר לקחת חופש מהעבודה לכל הבדיקות ולימי מחלה הלכו ונעלמו התופעות, וכבר היה הכל בסדר, כאילו לא היו הדברים מעולם. ואז חזרת לעבודה, והופ - תוך זמן קצר ביותר חזרו התופעות המבהילות. אם זה לא איתות של הגוף, אז אני לא יודעת מהו איתות).

למה קשורים החיים המקצועיים שלך? עוד נושא להתבונן בו.
להתבונן, ולחשוב עליו:
הכרה, הערכה, עבודת צוות, תשלום, הכרת תודה, מקצועיות, מאמץ, סטאטוס ועוד ועוד.
מה פירוש להתבונן ולחשוב?
הכוונה היא לנסות לחשוב למה את עובדת במה שאת עובדת (כל שפע התחומים שבהם את עובדת), מה חשוב לך, מה מציק לך, איפה את מרגישה מתוגמלת, איפה את מרגישה לא מתוגמלת, איפה ומתי (באיזה מקום פיזי, עם איזה אנשים - ספציפית או טיפוסים, באיזה שעות או ימים או מצבים) לא טוב לך - להתבונן בתחושות הגוף וללמוד לזהות מתי רע לך והאנרגיה שלך "נופלת" או "מתרוקנת", ומתי טוב לך ואת מרגישה "מתמלאת", איך את מרגישה לגבי הנושאים שהעליתי, איזה נושאים נוספים היית רושמת שאני לא העליתי, מה יחסך לכל אחד מהם. נגיד, האם יש לך צורך בהערכה במקצועך? ממי? איזה סוג של הערכה? האם היית רוצה לקבל יותר וצרכייך לא מתמלאים? או שיש יותר מדי הערכה שגורמת לך תחושה שאינך ראויה לה?
(אני סתם זורקת כל מיני שאלות שלא בהכרח קשורות אלייך אישית, או מדברות אלייך, כדי להבהיר למה הכוונה ב"להתבונן ולחשוב", שזה יהיה יותר מוחשי ופחות תיאורטי ומעורפל. ברור שהרעיון הוא, שאת - וגם אחרים שקוראים את הדיון הזה והוא רלבנטי להם - תרכיבי רשימה משלך, שבה הנושאים שנראים לך מרכזיים או מהותיים, ותמצאי בה את השאלות שלך)

ממה שאת מתארת, גישות הוליסטיות רבות יספרו לך את מה שכבר דיברנו עליו (שכחתי אם בדף הזה או בשני), שקודם כל בולט חוסר איזון בין נתינה לקבלה. וזה בדיוק מה שאת מתארת.
אז המקום לקבל בו עזרה לשיפור הוא זה: ללמוד איך להפסיק לאבד "אנרגיה", וללמוד איך "להתמלא" מחדש. איך לא לתת בצורה שלא טובה לך, איך לקבל יותר את מה שאת צריכה.
תורה היא, ולימוד היא צריכה.
ואגב, זו עוד סיבה שאני אישית לא מתחברת למלה "טיפול". אולי זה בגלל שאני גם תלמידה (לא פעילה, אבל הגישה נשארה בי) של שיטת אבי גרינברג, ואולי זה גם בגלל האופי והחיים שלי (אני לא אוהבת ש"עושים לי", אני אוהבת לעשות בעצמי, לדעת הכל ולהיות מעורבת, פשוט ככה אני), אבל אני חושבת על התהליך הזה יותר כעל תהליך לימוד.
קנה לך רב.
או בעברית מודרנית: למצוא מורה או מורים שילמדו אותי לראות את מה שאני עדיין לא יודעת לראות, להבין את מה שאני עדיין לא מבינה, ולשפר את מה שאני רוצה וזקוקה לשפר.
משהו מאוד פשוט, ברור ומעשי כמו: שלום המורה, אני רוצה לדעת מה יד ימין שלי מנסה להגיד לי, ואני רוצה ללמוד דברים חדשים שיעזרו לי לחיות ככה שהיא לא תצטרך להגיע לחוסר תחושה כדי לדבר אלי, שאני אצליח לחיות באיזון כזה, שהכל יהיה בריא.
(טוב, הניסוח שלי לא נשמע לי משהו, אבל זה הכי טוב שאני יכולה בשעה כזאת...) (-;

אני מכירה יועצת הוליסטית אחת שכשהיא נפגשת עם תלמיד (לקוח) היא שואלת את עצמה "האם האדם הזה מוכן ומזומן לעשות את העבודה?". היא שואלת קודם כל את זה, במקום להתחיל בשאלה "האם אני יכולה לעזור לו" (אני מניחה שהיא גם שואלת את עצמה אם היא יכולה לעזור לו, אם היא האדם המתאים, אם מה שיש לה להציע הוא מה שהאדם הזה זקוק לו כרגע, אבל זה משני).
אם היא חושבת, שזה אדם שמוכן לעזור לעצמו , יש לו מוטיבציה ומחוייבות, אז היא תסכים ללמד אותו.
אם היא חושבת, שזה אדם שמצפה ממנה "לגאול אותו" בלי שום השתדלות מצדו, כשהוא רואה את עצמו כ"חסר אונים" וזקוק להצלה מידי אחרים - היא לא תקח אותו.
למה אני מספרת לך את זה? כי יש לי הרגשה, שאת (במטאפורה לעבודה שלך) שואלת איך את יכולה לעזור לו, ועושה ככל יכולתך "לעשות את העבודה בשבילו", במקום לשאול כמה האדם מוכן לעזור לעצמו, ולפי זה לעזור לו.
אני יודעת שלא בכל מקום את יכולה לבחור למי לעזור, יש לפחות מקום אחד שבו את מחוייבת לעזור לכל הפונה אלייך. במקרה כזה, את לא מנפה פונים, אבל את יכולה ללמוד להתייחס אחרת (מתוך מודעות) לסוגים שונים של פונים, לפי כמות האנרגיה שהם גוזלים ממך וכמות האנרגיה שהם מחזירים לך. אני לא יכולה ללמד אותך את זה (אני בעצמי עדיין ממש גרועה בתחום הזה P-: ) אבל אני יכולה לתת לך המלצות למורים טובים, שתנסי ותבחרי את מי שמלמד בדרך שהכי מתאימה לך (כשאדם בוחר לעצמו מורה, זה לא כמו בבית ספר, זה יותר חינוך ביתי - הוא בוחר את מי שמתאים לו ואומר "תודה ושלום" למי שלא מתאים לו, לומד בקצב שלו, ואת מה שמתאים לו, לפי הסדר שלו).

[טוב, חזרתי מהפסקת הנקה. איפה הייתי? אה:]

במקום שבו את יכולה לבחור למי לעזור, את יכולה לעשות ניפוי אחר: (רגע, רגע, קודם אזהרה: אני מבקשת לא להרוג אותי על זה) למשל, למצוא דרך טובה, מתאימה ועדינה לנפות רק את הפונים ש באמת רוצים, מוכנים ויכולים לעזור לעצמם. כי אלה שלא, מבזבזים את זמנך, גורמים לך תיסכול גדול, מרוקנים את האנרגיות שלך בצורה קשה ביותר. אין דבר שגורם לך צער, תיסכול וחוסר אונים גדולים יותר (כך נדמה לי, ומובן שיכול להיות שאני טועה) מפונים שבאים אלייך כביכול מבחירה וכביכול מתוך כוונה להיעזר בך - ובעצם הם מחפשים או נס (בלי מאמץ שלהם) או עלה תאנה (תירוץ "להוכיח" שלא היה להם צ'אנס להצליח). ולדעתי, שוב, לדעתי, ואני מכירה בהחלט בזה שיכול להיות שאני מאוד טועה, את גם מתמלאת אושר גדול והרבה אנרגיה מפונים שנענים למחוייבות ולמקצועיות ולעזרה מכל הלב שלך - במאמץ ובמחוייבות מאותו סוג ממש. בשביל אלה, זה שווה!
אז אני מבקשת סליחה מראש על כל הרהורי הכפירה האלה, ונא לא להרוג אותי (גם לי יש תקוות כלשהן לחיות עד גיל 130, ואחר כך אולי לבקש הארכה), אבל זה יכול להיות - יכול להיות, אני אומרת בזהירות, כהצעה ראשונית ביותר, כטיוטה למחשבה, כרעיון בוסר שנהגה בשעות הזויות - כיוון בשבילך לפתרון אחד לאספקט אחד לבעיה: איך לדאוג לכוחות שלך, שמצד אחד לא יתרוקנו, ומצד שני אפילו יתמלאו. שיהיה איזון בין נתינה לקבלה, שתמצאי אושר וסיפוק בעבודתך, שלא תהיה שם חסימה לחום ולאהבה ולכשרונות שאת יכולה ורוצה להביא לידי ביטוי, שתקבלי חזרה חום ואהבה והערכה עשרת מונים. כי מי שמשקיע מהצד שלו גם יודע להעריך את העזרה מהצד שלך.

האסוציאציה שלי היא למשל מיילדות בית שמסננות באופן חד את הפונות אליהן, ומקבלות אך ורק יולדות שבעצם יודעות, מסוגלות ורוצות ללדת בעצמן, על אחריותן ותוך אמון בגופן - ורוצות מיילדת אך ורק לעזרה ולהשגחה מקצועית בתחומים שהן יודעות שרצויים בלידה (נגיד, זיהוי סיבוכים).
זה דבר שבולט במיוחד עכשיו, עם בעיית הביטוח (הנה ה"מחלה" שגורמת למיילדות הבית להתביית על "הלידות שטובות להן" ועל "היולדות שהן חפצות ביקרן", והן בלבד P-: ): אף מיילדת בלי ביטוח לא יכולה להסתכן בקבלת יולדת שמצפה שהמיילדת "תיילד אותה". זה מסוכן מדי בשבילן, כי לקוחה כזאת גם תפיל עליהן אחריות לכל דבר שלא היה "מושלם" בלידה, והן ישלמו ביוקר.

ולסיכום, אני מזכירה שוב שאפשר ללמוד אצל מטפלים הוליסטיים את הטריקים שלהם להגן על עצמם מפני "הכנסה פנימה" של מצוקות המטופלים/הלקוחות, ומפני איבוד הכוחות שלהם (פעמון של אור ודברים דומים. למדתי טריק או שניים כאלה לפני שנים רבות בקורס להילינג ובקורס לשיטת אבי גרינברג, אבל אני כאמור לא יודעת ללמד את זה).

[נועה_בר*]

בשמת, אני שמחה שאת מסכימה איתי, גם אני מסכימה איתך מאוד וחושבת שהדברים שאת כותבת כל כך חשובים, אבל, כאן במקרה הזה, כמו שאני מרגישה וקוראת את מפחדת מאוד אני חושבת שזה פשוט לא מתאים למי שהיא, לא כרגע בכל-אופן.
אני רוצה להמשיך את הקו שלי ולהגיד שמהזווית ההוליסטית פשוט אין צורך לפחוד כלכך מהסמפטומים או המחלה
כי הם חלק חשוב כלכך. הם אלו שיעזרו לה לשנות את מה שצריך. הם באו לשרת אותה, והיא תשתנה, היא כבר עושה שינויים שעבורה הם משמעותיים וגדולים.
היא כמובן, בתוך הסערה עדיין, בתוך הגל הגדול שמציף, ולכן לא יכולה לראות מעבר לכך, אולי בעתיד - בהסתכלות אחורה תוכל להבין כמה חשוב או אפילו טוב היה לה לשנות ( והיא גם כתבה שהיא רוצה שינוי ).
כמו שאני "קולטת" אותה היא בחרה בעבודה 'מתמסרת'. זו היא. אני מכירה מצויין את המקום הזה שרוצה ויכול לתת ולתת, ויש לה מה לתת אני בטוחה.
וזה נפלא לתת, אבל כשרוצים את הכל מוצלח ומושלם, זה מן הסתם מתנגש עם המציאות. כי אי אפשר לעזור לכולם, כל אחד יש לו את הדרך שלו ללמוד, להכשל ולהתקדם. אם או בלי הצלחה ( שהיא כמובן אינה תלויה בך )
וכך נכנסת לסיטואציה ש "לבד" או "במודע" את לא יכולה לצאת ממנה וכך הופיעו הסמפטומים כדי לאותת ולעורר. כדי לעזור.
כי מה לעשות את לא יכולה לקחת אחריות על חייהם של אחרים, זה כבד מידי, יש לכך מחיר.

כנראה הרגישות הגבוהה שלה במקום העבודה, (אולי זה מהכרות עם האנשים ) שהיא לוקחת אותם יותר מידי פנימה. וזה באמת עומס, אבל ללמוד טכניקות צריך כך כך להאמין בזה, והיא עדיין לא שם. ומאמינה בדברים אחרים.
( סליחה מראש אם אני שמה עלייך דברים שהם לא את, תמחקי מיד, פשוט כך אני מבינה אותך, ואולי אני לגמרי טועה ).
מן הסתם, העבודה בטח תלך ותשתנה. זה מדהים איך "הגוף מחובר לנפש" ואיך דברים הולכים כפי שהם צריכים, אם מודעות או בלי.
אני מחבקת אותך מפחדת מאד, ושולחת לך כוחות, לראות ולהסכים עם השינויים שבאים אלייך.
מאחלת לך שיהיו לך כוחות, נשימה וסבלנות להיות בתוך התהליך הזה, שהתחיל כך באופן "פתאומי" ומעכשיו ילווה אותך, כך או אחרת.

[מפחדת_מאד*]

אתמול לפני השינה דנו (בעלי ואני) בינינו בנסיון להבין מה מקשה עלי כל כך בעבודה. נראה לי שהצלחתי להבין.
אני מרגישה מחויבות למטופלים שלי. מרגישה שהם פנו אלי, ואני חייבת לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם. שהם תולים בי את כל תקוותם. ולא תמיד כל הבעיות נפתרות. גם אם המטופל עושה כל מה שאני ממליצה. בודאי אם לא, אבל בהחלט גם אם כן. כלומר - אני נותנת ייעוץ, ולא תמיד הדברים מסתדרים. ואז מתקשרים אלי - זה עוד לא בסדר, מה לעשות עכשיו? ולא תמיד יש לי תשובות. וההרגשה היא שאני מאכזבת אותם. וזה כמובן חמור יותר כי מדובר על שרות פרטי שמשלמים עליו לא מעט כסף. ואני לא מספקת את הסחורה. כמובן שיש גם הצלחות נהדרות, ואנשים מודים לי שהצלתי אותם. זה יופי, אבל זה לא מצליח לגרום לי לשיפור ההרגשה לגבי אותם אנשים שאני לא מצליחה לעזור להם. זאת כנראה הסיבה שהטלפונים כל כך מתישים אותי. כי מי מתקשר? מי שבעייתו לא נפתרה. וא אני מרגישה אי נוחות, וגם חוסר אונים. וזה מאד לא נעים לי. הטלפונים שאני מנסה להתחמק מהם הם אלו שאני יודעת שאין לי ממש מה להציע להם יותר.
בשיחה בינינו הגענו למסקנה שצריך להבין, שאני צריכה להבין, שאין כל סיכוי שאני אפתור את כל הבעיות של כולם. שאני צריכה פחות לקחת ללב שאני לא יכולה לעזור לכולם. שיש בעיות שאני לא יכולה לפתור. שאני צריכה ללמוד לא להרגיש כזאת אי נוחות אם מישהו מתקשר שוב ושוב להגיד שהעצות שלי לא עוזרות. אפילו אם הם עושים את הכל. ברור שאם הם לא עושים את מה שהומלץ יתכן וזה לא פועל, וזה סביר. אבל גם אם כן עשו הכל, ובכל זאת הבעיות לא נפתרות - זה מה יש. אין מה לעשות.
ויש את האנשים שמרגישים שאם פעם אחת באו ושילמו הם "קנו" אותי, ומטלפנים שוב ושוב ושוב, כדי שאמשיך לפתור להם בעיות.

הנה המשפט הזה באמת מסכם את המצב מצוין:
וזה נפלא לתת, אבל כשרוצים את הכל מוצלח ומושלם, זה מן הסתם מתנגש עם המציאות. כי אי אפשר לעזור לכולם, כל אחד יש לו את הדרך שלו ללמוד, להכשל ולהתקדם. אם או בלי הצלחה ( שהיא כמובן אינה תלויה בך )

זה דווקא שונה ממה שבשמת אמרה, כלומר אני לא חשה שהקושי העיקרי הוא עם אלה שלא ממש עוזרים לעצמם. איתם אני יותר מצליחה להוריד מעצמי את האחריות, כי הרי הם לא השקיעו באמת כמו שאני חושבת שצריך. הקושי שלי הוא דווקא עם אלה שמשקיעים את כל הנשמה, ולמרות הכל - ההצלחה חלקית מאד. אני מרגישה שנכשלתי בלעזור להם.

אבל אני חושבת שלאחר שאני מבינה את זה יהיה לי יותר קל. אני הרי עושה כמיטב יכולתי, ויש דברים שלא ניתנים לפתרון, וזה לא אשמתי.

[מפחדת_מאד*]

היום הייתי אצל מומחה לתזונה. כתבתי על המפגש בדף השני, קו פרשת המים.
בכל זאת רציתי להרחיב כאן, כי הדברים שהוא אמר דומים מאד לדברים שנאמרו כאן בתחילת הדף. הדיון החל כאשר סיפרתי לו מה אכלתי בימים האחרונים, במסגרת יומן אכילה שהוא מבקש להכין. אכלתי חצי מילקי. למה חצי? כי הילדה אכלה חצי, וזה נשאר. ואז הוא התחיל לשאול מדוע אני אוכלת שאריות. האם אני לא מספיק טובה בעיני עצמי? האם מגיע לי רק שאריות? שזה מסמל את ההערכה העצמית הירודה שיש לי בעיני עצמי. שבעצם אני כל הזמן דואגת רק לאחרים - לילדי, לבעלי, למטופלים שלי, אבל מזניחה את עצמי. והוא שאל אותי ואת את בעלי האם אני מטפלת בעצמי יפה, דואגת לעצמי. ובעלי הודה שלא ממש. ואז הוא (התזונאי) אמר כמה חשוב שאני אדאג לעצמי. אדאג לעצמי לאוכל, ואם צריך, גם עלי ידי תשלום למישהו אחר שיבשל. כי אמרתי שמבחינתי כל חיי התעסקות עם אוכל זה סוג של בזבוז זמן, ואני שונאת לבשל. אני אוכלת מה שיש - גביע קוטג', מילקי, כוס חלב. אני לא אעמוד להכין לעצמי סלט, מקסימום אחתוך עגבניה ואולי ביצת עין, אבל בודאי לא יותר מזה. ואז הוא התחיל להקיש מזה שאני לא מספיק אוהבת את עצמי. כמה חשוב שאקח לעצמי את הזמן שלי כדי לטפל בעצמי.
וזה דווקא עיצבן אותי. אני לא רואה בעניין האוכל משהו חשוב, זה לא חשוב לי, וזה לא אומר שאני לא אוהבת את עצמי. זה כמו להגיד למישהי שהיא לא אוהבת את עצמה כי היא לא קונה לעצמה בגדים יקרים, או איפור יקר. מה הקשר?
הוא הסביר כמה חשוב שאקח לעצמי זמן כדי שיהיה רק שלי. אז זה לא שאני לא מסכימה, אבל הרגשתי שבמקום להעריך אותי על מה שאני, היה נסיון לשכנע אותי לעשות שינויים שנראו לו חשובים.
זה הגיע לכך שהוא אמר שעם אורח החיים שלי אני בכלל נס רפואי, פלא שהגעתי עד הלום במצב כל כך טוב.
גם הוא השתמש בביטויים שהמחלה, או החשד למחלה, זה משהו שיצמח ממנו משהו טוב, שאני אלמד יותר לדאוג לעצמי ופחות לכל העולם. שיש לי מזל שבאה לי מחלה כזאת, שהיא למעשה קלה, אבל יכולה להוביל אותי לשינוי בחיים שלי.
וכל זה עשה לי ממש לא נעים. תחושה שמה שאני עכשיו זה לא טוב, שאיזה מזל שבאה לי מחלה נוראית כזאת כדי לעזור לי "לתקן" את עצמי.
אבל אני אוהבת להיות השגית, להיות עסוקה כל היום, לדאוג לאחרים. אני גם אוהבת שדואגים לי, שבעלי דואג לי. והוא עושה זאת מצוין. אני גם אוהבת להנות, ואכן החלטנו לנסות ללכת יותר להצגות, סרטים וכו'. אבל האמת היא שמאז ומתמיד יותר אהבנו להיות בבית, יחד בשלווה, ולא לבלות בחוץ. זה בכלל לא קשור להקרבה לילדים. זה היה גם לפני שהיו ילדים. אז מה רע בזה?
כשהנושאים עלו כאן בדף זה היה סביר בעיני, ועניתי על הדברים. אבל כשהם נאמרו לי פנים מול פנים זה היה לי ממש לא נעים, דיכא אותי, וממש לא קידם אותי לשום מקום. ההפך - גרם לי לדכאון.
חשבתי שחשוב לפרט כאן את הדברים. לא כל אחד אוהב שיגידו לו לאהוב את עצמו יותר, לפרגן לעצמו יותר, למרות שעל פניו זה נשמע מחמאה - הנה, מגיע לך, תאהבי את עצמך.
אולי בימים הקרובים אוכל להוסיף כאן להסבר מה היה לי כל כך קשה, כי כשאנהי קוראת את הדברים אני ממש לא בטוחה שהייתי ברורה.

[נוסעת_סמויה*]

אני חוזרת לרגע אחורה:
נטינו לחשוב, בצורה מתנשאת ויהירה יש לציין, שאם מישהו חולה כנראה שהוא לא טיפל בעצמו כמו שצריך - לא אכל נכון, לא שמר על משקל נכון, לא עסק בספורט, עישן, התבכיין כל הזמן, חיפש מחלות, חיפש תשומת לב, חיפש התיחסות, סבל מחוסר שביעות רצון כרונית וכד'. אנחנו הרי לא כאלה, ולכן אנחנו בריאים. (יש לקרוא בטון ציני).

המקור לאמונה הזו אינו התנשאות ויהירות. אנשים בריאים בנפשם נוטים להחזיק, במודע ובעיקר שלא במודע, במערכת של אמונות בנוסח "לאנשים טובים לא קורים דברים רעים" / "דברים רעים קורים רק למי שעושה [פעולות רשלניות כאלה או אחרות]". אמונות כאלה נותנות לנו תחושה של שליטה. החיים נורא מפחידים, ואם לא נאמין שאנחנו יכולים להגן על עצמנו מסָכָּנוֹת, נסתובב בעולם מוצפים בחרדה. קשה מאוד לחיות בהרגשה שבכל רגע יכול ליפול עליך סלע ענק.

בדומה לכך, אני חושבת שהטענות שלפיהן למחלה יש תכלית נועדו גם הן לתת פשר לדבר שלא תמיד יש לו פשר. יש משהו בלתי נסבל במחשבה שאפשר לחלות מסיבה שרירותית לחלוטין (למשל, סתם כי הגרלת את הגֵן הלא נכון), וקשה עוד יותר לשאת את המחשבה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו היא מוגבלת. העולם נראה הרבה יותר הגיוני, הוגן וידידותי כשגם המחלות שלנו באות בעצם לשרת אותנו.

יש הרבה תבונה בכיוון המחשבה שמציעות בשמת ונועה, ובכל זאת רציתי להשמיע כאן גם קול של הסתייגות מדבריהן. לא כדי לייאש, חלילה, אלא כדי לעודד אותך לברור מתוך הדברים את מה שמתאים לך.

[נוסעת_סמויה*]

אוי . התחלתי לכתוב לפני יותר משעתיים, והוספתי לדף בלי לראות את שתי ההודעות האחרונות. הדברים שכתבתי נראים לי עכשיו קצת מנותקים מהקשרם.

[מפחדת_מאד*]

המקור לאמונה הזו אינו התנשאות ויהירות. אנשים בריאים בנפשם נוטים להחזיק, במודע ובעיקר שלא במודע, במערכת של אמונות בנוסח "לאנשים טובים לא קורים דברים רעים" / "דברים רעים קורים רק למי שעושה [פעולות רשלניות כאלה או אחרות]". אמונות כאלה נותנות לנו תחושה של שליטה. החיים נורא מפחידים, ואם לא נאמין שאנחנו יכולים להגן על עצמנו מסָכָּנוֹת, נסתובב בעולם מוצפים בחרדה. קשה מאוד לחיות בהרגשה שבכל רגע יכול ליפול עליך סלע ענק.
תודה! זהו הסבר מצוין ובהחלט עוזר להבין כמה דברים. אני מאד שמחה שכתבת אותם, ואני דווקא מאד מזדהה עם זה.

[מפחדת_מאד*]

בדומה לכך, אני חושבת שהטענות שלפיהן למחלה יש תכלית נועדו גם הן לתת פשר לדבר שלא תמיד יש לו פשר. יש משהו בלתי נסבל במחשבה שאפשר לחלות מסיבה שרירותית לחלוטין (למשל, סתם כי הגרלת את הגֵן הלא נכון), וקשה עוד יותר לשאת את המחשבה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו היא מוגבלת. העולם נראה הרבה יותר הגיוני, הוגן וידידותי כשגם המחלות שלנו באות בעצם לשרת אותנו.

וכמובן ההמשך הזה גם הוא מאד מתאים לדרך שלי להבין את הדברים. דווקא ההסבר של "תכלית" למחלה לא ממש מתחבר אלי.

[נועה_ברקת*]

יש בעיות שאני לא יכולה לפתור
המקום הזה, שבו איננו יכולים להציע פשר, שבו נגמרו כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות למען המטופל שלנו, הוא מקום מאד גדול של חוסר אונים והרצון הכי גדול שלנו הוא לא לפגוש אדם זה ודרכו את חוסר האונים השוחק ומרפה הידיים הזה. בקורס על אובדן שאני לומדת עכשיו עם טנטולוגית (אני מקווה שאני אומרת את זה נכון - אישה שמנגנת לנוטים למות ועובדת איתם לקראת המוות), היא מספרת שוב ושוב איך אחרי שנגמרים הדברים שאפשר לעשות, החולה ננטש לנפשו. למצוא את המקום שאתה חסר אונים אבל עדיין נשאר עם החולה, זה למצוא מקום שבו לפגוש את חוסר האונים שלך זה לא דבר כל כך מאיים. אולי זה מקום שיעזור לך, שיקדם אותך. אולי את לא יכולה לעזור יותר, אבל את עדיין יכולה להיות וזה המון.

[נועה_בר*]

הקושי שלי הוא דווקא עם אלה שמשקיעים את כל הנשמה, ולמרות הכל - ההצלחה חלקית מאד. אני מרגישה שנכשלתי בלעזור להם.
ההרגשה שלך מאוד מובנת, ולדעתי גם לגיטימית. אכן זה מתסכל שאת המקצועית ולא מצליחה לתת את הפתרון, ולא בגלל שאת לא מספיק טובה אלא כי אולי אין לכל דבר פתרון.
ואת ההבדל הזה חשוב לזכור. אולי, לחפש משהו שיכול להקל עלייך, כמו החזר קטן של הכסף ? למרות שאני ממש לא בעד, כי אנשים משלמים על זמנך, על הידע שצברת וגם אצל כל רופא/מרפא אחר אין שום בטחון להצלחה בטיפול. אין, פשוט אין הבטחות כאלו בשום תחום ( כמעט ).
הרגשת הכישלון - היא המפתח שלך להתפתחות. "לעבודה עם עצמך".
אבל אני חושבת שלאחר שאני מבינה את זה יהיה לי יותר קל. אני הרי עושה כמיטב יכולתי, ויש דברים שלא ניתנים לפתרון, וזה לא אשמתי.
בדיוק. זו המנטרה שלך.

גם אני מאוד אהבתי את הדברים של נוסעת סמויה @}
ולוקחת לעצמי גם הבנות משם לחיי. תודה.
וקשה עוד יותר לשאת את המחשבה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו היא מוגבלת. העולם נראה הרבה יותר הגיוני, הוגן וידידותי כשגם המחלות שלנו באות בעצם לשרת אותנו.
מסכימה עם שני המשפטים, מאוד. אך יש כאן גם סתירה קלה בינהם.
העולם נראה הרבה יותר הגיוני, הוגן וידידותי כשגם המחלות שלנו באות בעצם לשרת אותנו.
ומתוך כך נובעת האמונה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו - אינה מוגבלת.

[אמא_לביאה*]

למצוא את המקום שאתה חסר אונים אבל עדיין נשאר עם החולה, זה למצוא מקום שבו לפגוש את חוסר האונים שלך זה לא דבר כל כך מאיים. אולי זה מקום שיעזור לך, שיקדם אותך. אולי את לא יכולה לעזור יותר, אבל את עדיין יכולה להיות וזה המון.
אני מאמינה שהרבה פעמים המקום הזה של החוסר אונים הוא נדרש.
נדרש כדי שנצליח להרפות מכל מה שקדם לו, נדרש פשוט כדי להרפות. לנוח.
להתחיל לצמוח מחדש. להצליח לבחור מתוך השקט וההרפיה ולא מתוך הקושי והפחד. לדעתי אין דבר מחליש יותר מפחד מוות.
אני נתקלת באנשים שכל כך פוחדים למות / להיות חולים עד שהם פוגעים בכוח החיים שלהם.
מפחדת מאוד, אני קוראת אותך, ומאחלת לך שתמצאי את הדרך לבחור את הבחירות הנכונות לך מתוך העוצמה הפנימית שלך והאהבה שלך את החיים.
את היחידה שיודעת מה טוב לך, רק צריכה להתבונן פנימה דרך כל השכבות ולמצוא. את היחידה שיודעת מה את צריכה לשנות בחייך כדי להבריא, אם זה אמונות ואם זה תזונה או כל דבר אחר. תפעלי מתוך הידע הפנימי הזה שלך, והשינוי יהיה המהיר ביותר והחזק ביותר.
פשוט תשאלי את עצמך - איפה אני הכי צריכה לשנות? מה עושה לי הכי רע? עם מה אני הכי לא שלמה?
שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה.

[נוסעת_סמויה*]

אבל אני חושבת שלאחר שאני מבינה את זה יהיה לי יותר קל. אני הרי עושה כמיטב יכולתי, ויש דברים שלא ניתנים לפתרון, וזה לא אשמתי.
קרה לי כמה פעמים בחיים שבמהלך שיחה עם מישהו פתאום הצלחתי לתת שֵם למועקה שליוותה אותי הרבה זמן. מרגע שהצלחתי לשים את האצבע על הסיבה למועקה, יכולתי להתמודד אִתה בכלים רציונליים והרגשתי הקלה משמעותית. נראה שזה מה שקרה לך עכשיו וזה כמובן מבורך. אם כן, נראה שבשמת ונועה בכל זאת צודקות: הנה, הסימפטומים המדאיגים כבר הביאו לשינוי חיובי בחייך...


למצוא את המקום שאתה חסר אונים אבל עדיין נשאר עם החולה, זה למצוא מקום שבו לפגוש את חוסר האונים שלך זה לא דבר כל כך מאיים. אולי זה מקום שיעזור לך, שיקדם אותך. אולי את לא יכולה לעזור יותר, אבל את עדיין יכולה להיות וזה המון.
תודה, נועה. זו תובנה מאוד חשובה ואני לוקחת אותה אִתי.


ולנועה בר:
_העולם נראה הרבה יותר הגיוני, הוגן וידידותי כשגם המחלות שלנו באות בעצם לשרת אותנו.
ומתוך כך נובעת האמונה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו - אינה מוגבלת._

נכון, אלא שאני ניסיתי לומר שהאמונה הזו (האמונה שהיכולת שלנו להטות את הגורל מאפיקו - אינה מוגבלת) היא לא תמיד רציונלית. יש כאן מידה של חשיבה משאלתית, שנובעת מהרצון העז שלנו לתפוס את העולם כמקום הגיוני, הוגן וידידותי. היה לי חשוב לציין זאת מפני שלא תמיד האמונה הזו ממלאת תפקיד בונה.

[מפחדת_מאד*]

מרגע שהצלחתי לשים את האצבע על הסיבה למועקה, יכולתי להתמודד אִתה בכלים רציונליים והרגשתי הקלה משמעותית.

אכן נראה לי שזה המצב. אתמול והיום היה לי הרבה יותר קל בעבודה. פחות פחדתי להתקשר לאנשים, גם כאלה שאני יודעת שאין לי ממש מה להציע להם. הקשבתי, תמכתי כמיטב יכולתי, והמשכתי הלאה.

[נועה_בר*]

היה לי חשוב לציין זאת מפני שלא תמיד האמונה הזו ממלאת תפקיד בונה.
בעיקרון, אני לא מסכימה ( נכון שתמיד יכולים להיות מקרים... ), כי האמונה הזו יש בה המון אופטימיות והיא נותנת כוח אמיתי, פיזי וגם נפשי, לחפש אחר תשובה, פתרון, גם אם לא בתוכנו, או בעצמנו אז דרך משהו או מישהו אחר. בזמן זה, או אחר.

למצוא מקום שבו לפגוש את חוסר האונים שלך זה לא דבר כל כך מאיים.
בכלל לא פשוט. אלו הפחדים שדיברה עליהם בשמת (אני חושבת) וחוסר האונים הוא "הגדול והאיום מכל" (לדעתי )
במקרה כאן, מן הסתם לא מדובר בנוטים למות ולכן התחושה שאפשר עוד לעזור, למי שהנטיה שלו היא כזו, מאוד קשה לביטול.

---

רוצה להבהיר שהמילה גורל עבורי היא לא ממש רלוונטית, אני לא רואה בה שום דבר מוחלט ומבחינתי
היא מיסטית לגמרי - כזו שאין לה הסבר.
יש סיבה ולה יש תוצאה. אני פועלת ביקום, ויש לכך הד- בתוכי ובסביבה.
"להגריל" גן לכן, זה ממש לא כזה ביג-דיל, אנחנו מגרילים הרבה דברים מהוריינו, ומהסביבה. והכל מהסיבה שדברים מחפשים פתרון. פתרון אמיתי.
להטות את הגורל מאפיקו
מבחינתי אפשר היה לכתוב במקום גורל פשוט - חיים.
< אבל באמת אהבתי מאוד את הדברים שלך >

[נועה_בר*]

כתבתי בלי לראות את ההודעה האחרונה של מפחדת מאוד.
הקשבתי, תמכתי כמיטב יכולתי, והמשכתי הלאה.

[אורנה_שפרון*]

מפחדת,

מודה שלא קראתי ממש את כל הדף אלא רק את חלקו, ובכל זאת מרשה לעצמי....

את מדברת הרבה על-כך שאת לא רוצה להשתנות, או לשנות את החיים שלך, למעשה את ממש מתקוממת אל נוכח ההצעות הללו.
ולעניין הזה של שינוי אני רוצה להתייחס -

למעשה, אנחנו כל הזמן משתנים. כמו שהכדור כל הזמן מסתובב. אנחנו הרי לא מרגישים את זה, אבל אם עוברות כמה שעות, השינוי כבר ניכר.
אותו הדבר קורה עם השינויים בחיים - אנחנו כל הזמן משתנים במידה זעירה ורק בדיעבד אנחנו יכולים להגיד: "או, באמת חל שינוי".

אז מה אני רוצה להגיד -
שינוי הוא לא בהכרח דבר גדול ומפחיד. שינוי זה לא ההחלטה שממחר את משנה את התזונה שלך באופן קיצוני, שינוי זה לא שמהיום את מאמצת לעצמך השקפת עולם חדשה, או עוזבת את העבודה. השינויים המתרחשים בכל מקרה הם כמעט לא מורגשים.
ולפי מה שאת כותבת על עצמך, עצם ההתיחסות לסימפטומים שאת חשה באופן שבו בחרת להתייחס אליהם, כבר מובילים אותך למהלך של שינוי מבחירה. שכן, אם עד היום לא היית מודעת לתהליכי השינוי שאת עוברת, הרי שהיום את יכולה להיות להם שותפה.

האם לפני כן היית פותחת כזה דף באתר? האם היית מספרת את קורותייך בכזה גילוי לב? האם היית משתפת כל כך הרבה אנשים בסוגייה כל-כך אישית? האם היית משנה את הגישה שלך בעבודתך? - אלו רק כמה שינויים קטנים שהצלחתי להבחין בהם.

אולי מה שחשוב, (את זה אני לומדת בימים אלה) זה לעדכן את עצמנו בשינויים החלים בנו. לא להמשיך לספר לעצמנו על עצמנו את אותו סיפור שוב ושוב, אלא לבחון האם יש שורשים בממשות לסיפורים הללו ולעדכן אותם לפי הצורך - לנער מה שזקוק לניעור, לשחרר מה שלא נחוץ, לאמץ מה שמתאים להיום, מבלי להיות נתונים תחת סד של "כזאת אני".

[גורפרחים*]

האם אני לא מספיק טובה בעיני עצמי? האם מגיע לי רק שאריות? שזה מסמל את ההערכה העצמית הירודה שיש לי בעיני עצמי. שבעצם אני כל הזמן דואגת רק לאחרים - לילדי, לבעלי, למטופלים שלי, אבל מזניחה את עצמי.

מפחדת,
עלתה בי התרשמות למקרא דברייך על הפגישה עם המטפל - ובכלל מחשבה כוללת על כל השיחה כאן - ואני אפרוש אותה כאן. אם לא מתאים לך - תמחקי (כמובן).
נתחיל מהמטפל.

נשמע שבפגישה איתו הרגשת בעצם שהוא מעביר עלייך ביקורת. כאילו הוא מאשים אותך במצב הנוכחי, מאשים אותך - כועס עלייך על כך שאת לא אוהבת את עצמך. כאילו הוא בא בטענות אלייך, נוזף בך:
מה פתאום את לא אוהבת את עצמך???
את חייבת להתחיל לאהוב את עצמך ומייד!!!

האם כך הרגשת?
אם כן, אני חייבת לומר שלטעמי זו דרך מאוד לא אפקטיבית לגרום למישהו לאהוב את עצמו... בלשון המעטה.

אני יכולה לספר לך על עצמי.
כשהגעתי לטיפול הפסיכולוגי שלי לא אהבתי את עצמי. את זה אני יודעת לספר לך היום - אז לא הייתי מודעת לזה בכלל, ואם היית שואלת אותי אם אני אוהבת את עצמי - מן הסתם הייתי עונה לך שכן.
הדרך להתחיל לאהוב את עצמי לא התחילה בכך שהמטפלת שלי הודיעה לי שאני לא אוהבת את עצמי (ושאני צריכה להתחיל לטפל בעצמי, כי זה ממש נורא איך שאני מתייחסת לעצמי). היא פשוט סיפרה לי שאני נהדרת. כמו שאני בדיוק. נ ה ד ר ת. וגם נפלאה. בדיוק כמו שאני.
היא לא ישבה להטיף לי איך אני צריכה להשתנות. כי אני הרי נהדרת - בדיוק איך שאני.
היא גם סיפרה לי כמה חשוב לו לתינוק, כשהוא מגיע לעולם, לקבל את אותו מבט אוהב מהוריו, מבט מתפעל מעצם קיומו. מבט אוהב שאינו תלוי בדבר. אהבה ללא תנאי. מה שאני לא קיבלתי.

עם הזמן למדתי שאני לא אוהבת את עצמי - כי לא אהבו אותי בילדותי כמו שהייתי ראויה להיאהב (כמו שאני ראויה גם היום כאדם בוגר).
כלומר הבנתי ששורשי חוסר האהבה העצמית שלי - במקרה שלי זה הגיע לשנאה עצמית - נובעים מילדות/ינקות לא תקינות.
ואם לקשר את זה לעניינו: אני בטח לא אשמה שאני לא אוהבת את עצמי. זה המסר שקבלתי בילדותי: שאני לא ראויה לזה. שרק כשאני מוצלחת אני ראויה לאהבה. זה מה שלמדתי - ואני הרי תלמידה טובה...

ומכאן הייתי רוצה להגיע לאווירה שהיתה כאן בדף בהתחלה - בעיקר אני רוצה לדבר על המעורבות שלי בדף.
אני מרגישה שאולי נתתי לך להרגיש אשמה. שניתן היה להבין מדבריי שיש לי ביקורת עלייך.
שכל הקריאות לשינוי - הן בעצם גורמות לך להרגיש: הי! מה שינוי! מה עם מה שעכשיו? הוא לא בסדר? מה פתאום אתם אומרים לי שאני צריכה לשנות? אם אני צריכה לשנות - סימן שאני לא בסדר...

אז ראשית אני רוצה להתנצל. @}
ורוצה לומר:
את נהדרת. כמו שאת. בדיוק. אבל - ב ד י ו ק. נפלאה.
זה קודם כל.

אם במקרה תגיעי עם עצמך למסקנה שאת לא אוהבת את עצמך - חשוב לי שתדעי שגם אם כן: את לא אשמה בכך. בכלל את לא אשמה בדבר! את מה שאת כתוצאה של אלף אלפי גורמים ונסיבות. ומשהו כמו חוסר אהבה עצמית - בטח לא נובע ממך!
אם תרגישי שאת רוצה לבדוק את העניין יש דרכים לעשות זאת. את לא חייבת כמובן - זה רק אם תרצי.

אבל מה שחשוב לי להדגיש:
את נהדרת כמו שאת. נהדרת.
ושלא תחשבי שאני אומרת את זה סתם. אנחנו הרי לא מכירות, אז למה שאני פתאום אגיד לך שאת נהדרת?
אבל את נהדרת. בחיי. נ ה ד ר ת. רוצה להתווכח על זה?

[גורפרחים*]

_אני מרגישה שאולי נתתי לך להרגיש אשמה. שניתן היה להבין מדבריי שיש לי ביקורת עלייך.
שכל הקריאות לשינוי - הן בעצם גורמות לך להרגיש: הי! מה שינוי! מה עם מה שעכשיו? הוא לא בסדר? מה פתאום אתם אומרים לי שאני צריכה לשנות? אם אני צריכה לשנות - סימן שאני לא בסדר..._

רוצה לחדד:
אולי הרגשת מן תחושה של כשלון? כאילו משדרים לך: "כל מה שעשית עד עכשיו זה לא בסדר. נכשלת. עובדה שחלית!".
ככה הרגשת?
האם כך הרגשת בעקבות הפגישה עם המטפל?

[בשמת_א*]

ואז הוא התחיל לשאול מדוע אני אוכלת שאריות. האם אני לא מספיק טובה בעיני עצמי? האם מגיע לי רק שאריות? שזה מסמל את ההערכה העצמית הירודה שיש לי בעיני עצמי
זה שונה ממה שנכתב לך פה בדף.
הוא אמר לך שאת לא בסדר, וגם הגיע למסקנות מפליגות, שאף אמא פה באתר לא היתה מגיעה אליהן. רובנו אוכלות "שאריות" של הילדים בלי שום קשר להערכה עצמית (אולי זו בעיה למי שסובלת מעודף משקל חמור, אבל למי שממילא רזה מדי - זה נראה לי אפילו מומלץ).
יש הבדל גדול בין להציע הצעות לשינוי, לבין להגיד לך שאת לא בסדר.

אני גם אוהבת שדואגים לי, שבעלי דואג לי. והוא עושה זאת מצוין
יפה מאוד. האם ריאלי למשל שהאחריות לתזונה החדשה תהיה על בעלך? שהוא יכין לך אוכל, וכך את לא תצטרכי להתעסק בזה?
(נחשי מאיפה לקחתי את הרעיון הזה! D-: )

ואכן החלטנו לנסות ללכת יותר להצגות, סרטים וכו'. אבל האמת היא שמאז ומתמיד יותר אהבנו להיות בבית, יחד בשלווה, ולא לבלות בחוץ.
מה רע בלהיות בבית? וההליכות המשותפות שלכם הן לא פחות בילוי זוגי מאשר מה ש"קונבנציונאלי" לראות כבילוי זוגי. בקיצור: תעשו באמת רק מה שמתאים לכם. לא כל תפיסה של מישהו אחר על "מהו בילוי זוגי לגיטימי" מחייבת אותנו.

זה דווקא שונה ממה שבשמת אמרה
אני רוצה להגיד משהו עקרוני.
בשמת לא "אמרה". כל מה שאני כותבת לך איננו "אמרה". אולי: בשמת הציעה. אולי: בשמת שאלה.
אולי אני צריכה למחוק את כל מה שאני כותבת כדי להשאיר את המשפטים שבאמת חשובים. כאלה:

מה חשוב לך, מה מציק לך [...], איפה ומתי [...] לא טוב לך - להתבונן בתחושות הגוף וללמוד לזהות מתי רע לך והאנרגיה שלך "נופלת" או "מתרוקנת", ומתי טוב לך ואת מרגישה "מתמלאת", איך את מרגישה לגבי הנושאים שהעליתי, איזה נושאים נוספים היית רושמת שאני לא העליתי, מה יחסך לכל אחד מהם

ברור שהרעיון הוא, שאת [...] תרכיבי רשימה משלך, שבה הנושאים שנראים לך מרכזיים או מהותיים, ותמצאי בה את השאלות שלך
וזה מה שעשית.
ולזה כיוונתי. לא "להגיד" לך מהם הדברים שלא טובים לך או כן טובים לך, אלא לתת לך טיוטה לעבוד עליה.
וזה חשוב, כי גם אם אני לא כותבת את זה במפורש (קשה כל הזמן לכתוב מין משפט כזה), כל מה שאני מעלה אינו אלא בבחינת הצעות למחשבה - נגיד, לא אני אומרת לך איך את מרגישה/חושבת/פועלת/צריכה לפעול אלא אני מציעה לך אפשרויות, מין שולחן בופה כזה, בתקווה שאם לא תמצאי ביניהן את האפשרות המתאימה, אז הן יציתו בדמיונך או במחשבתך את התובנה שבאמת מתאימה לך.
אני שמתי צלחות.
אני לא פולנייה (-; את לא מוכרחה לאכול. רק מה שטעים לך

הקשבתי, תמכתי כמיטב יכולתי, והמשכתי הלאה.
איזה שינוי ענקי!

[בשמת_א*]

ושלא תחשבי שאני אומרת את זה סתם. אנחנו הרי לא מכירות, אז למה שאני פתאום אגיד לך שאת נהדרת?
אה, פה יש לי ייתרון על גורפרחים : אני כן מכירה אותך, ואני יודעת באופן מוחלט שאת נהדרת! ולא רק זה, אלא גם הרבה יותר מזה! ואת הכל אני יודעת בוודאות גמורה, ויש לי גם קבלות!
(מובן שעבדתי כמה שעות על התגובה שלי ואז שלחתי וגיליתי את התוספות P-:)

[מפחדת_מאד*]

ושלא תחשבי שאני אומרת את זה סתם. אנחנו הרי לא מכירות, אז למה שאני פתאום אגיד לך שאת נהדרת?
ואני יודעת באופן מוחלט שאת נהדרת!
טוב, הגזמתן. זה כמובן נעים לשמוע, אבל ממש אין צורך.

בכל אופן - כמובן - תודה.

אתם לא תאמינו כמה הדפים כאן עזרו לי. הרי בחיי האמיתיים כמעט ולא יודעים, וגם אם כן - בודאי שלא שפכתי הכל כמו כאן.
תודה לכולם.

[מיכל_שץ*]

טוב, הגזמתן. זה כמובן נעים לשמוע, אבל ממש אין צורך.
למה הגזימו? למה אין צורך?
<שאלות ללא מענה>
גם לדעתי את נ-ה-ד-ר-ת בדיוק כמו שאת!
לי יש מנטרה, שלקוחה משיר שנכתב ב"ילדי אדמה"
"בדיוק בדיוק כמו שאני
ככה זה טוב
שאני שלמה, לא חסר בי דבר
ומותר לי אותי לאהוב"
ולדעתי היא נכונה לגבי כל אחד ובכל זמן, יחד עם זאת זה לא אומר שאין מקום לשינוי...

[בשמת_א*]

, יחד עם זאת זה לא אומר שאין מקום לשינוי...
פתאום נזכרתי בננסי לרסון, שהיתה מעבירה תוכנית התעמלות נוצרית בטלביזיה הלבנונית. הייתי מתעמלת כל יום בין 2 וחצי לשלוש.
הייתי מאוד משועשעת מהנצרות.
God loves you just the way you are. But he loves you too much to let you stay that way.
(-:

[מיכל_שץ*]

God loves you just the way you are. But he loves you too much to let you stay that way
ענק!
אבל זה בדיוק מה שאורנה אומרת: אנחנו משתנים כל הזמן, והשינוי התמידי הזה הוא חלק מהשלם שאנחנו.
כדי לאהוב את עצמנו באמת, אנחנו צריכים ללמוד לאהוב גם את העובדה הזאת, שאין שום דבר קבוע...

<לומדת>

[גורפרחים*]

יחד עם זאת זה לא אומר שאין מקום לשינוי...
כדי לאהוב את עצמנו באמת, אנחנו צריכים ללמוד לאהוב גם את העובדה הזאת, שאין שום דבר קבוע...
רק חשוב שנבחין:
כשאנחנו רוצים לשנות משהו בעצמנו - זה נהדר.
כשמישהו חיצוני בא ואומר לנו: את צריכה לעשות שינוי - אנו עשויים לתפוש את זה כביקורת.

[אורנה_שפרון*]

כשמישהו חיצוני בא ואומר לנו: את צריכה לעשות שינוי - אנו עשויים לתפוש את זה כביקורת.

זה נכון רק במקרה שנדמה לנו שאנחנו לא משתנים. וזאת הנקודה. הרי אם היו אומרים למישהו אתה צריך לנשום, הוא לא היה מקבל את זה כביקורת, כי ברור שהוא נושם, אחרת לא היה חי.

השתנות היא משהו כמו נשימה, משהו שקורה כל הזמן, אנחנו יכולים לבחור להיות מודעים לו - נשימה מודעת, תרגילי נשימה או כל דבר אחר שקשור בכך. כך גם אנחנו יכולים להיות מודעים לשינויים ש"מתרחשים" בנו. אני מאמינה שאם אנחנו מפסיקים לראות בזה איום על מי שאנחנו, אנחנו יכולים להיות שותפים לשינוי ולכוון אותו בצורה מודעת. ואז גם נוכל לברך את השינוי ולהנות מפרותיו.

[גורפרחים*]

זה נכון רק במקרה שנדמה לנו שאנחנו לא משתנים. וזאת הנקודה.
בגדול מסכימה.
ובכל זאת,
עצם זה שבא מישהו חיצוני ואומר לחברו לעשות משהו (ולא חשוב מה) - החבר עלול לתפוש את זה כביקורת. אגב, גם בדוגמא של הנשימה:
אורנה: גורפרחים, תנשמי!
גורפרחים: מה, אני לא נושמת בסדר שאת אומרת לי לנשום?

ואם לחזור לשינוי. גם אם אני נכיר בכך שאנו משתנים כל הזמן (ואני מברכת על מילותייך אורנה בהקשר הזה) ולא נראה בשינוי איום, עדיין אמירה חיצונית: תשתני, יכולה להתקבל על ידי כביקורת: אולי אני לא משתנה בכיוון הנכון? אולי אני לא משתנה בקצב הנכון? מה אני עושה לא בסדר בהשתנות שלי שאומרים לי להשתנות?

כמובן שלא בהכרח נגיב ונחוש כך. כמובן שלא כולם יחושו כך. כמובן שזה תלוי נסיבות ועיתוי והדרך שבה מועלה רעיון השינוי.
ועדיין, נראה לי שחשוב לזכור שכשאנו מציעים למישהו אחר להשתנות, זה עלול להיתפש כדבר מה מאיים, לא רק כי הצענו שינוי, אלא כי הצענו משהו שלא בא ממנו ובא מאיזו שהיא הסתכלות חיצונית שלנו. ואם חברנו לא ביקש לשמוע מה דעתנו - אז זה בהחלט יכול להיתפש כאמירה ביקורתית (עם כל הכוונות הטובות).
בדוגמא של הנשימה זה כמובן יישמע אחרת אם אקדים ואשאל את אורנה:
אורנה, אני תוהה איך לשפר את הנשימה שלי.
אורנה: פשוט תנשמי.
גורפרחים: תודה!

זה מזכיר לי את הבעיה שעולה כאן הרבה באתר על קושי בין בני זוג. אחד מתלונן באוזנינו על השני, על כך שהוא לא מספק את צרכיו. העצה הכמעט קבועה כאן היא: אין לך מה לנסות לשנות את בן זוגך. כל עוד הוא לא ירצה - הוא לא ישתנה. היחיד שיכול להשתנות כאן זה אתה - אם תרצה בכך.

אני מאמינה שאם אנחנו מפסיקים לראות בזה איום על מי שאנחנו, אנחנו יכולים להיות שותפים לשינוי ולכוון אותו בצורה מודעת. ואז גם נוכל לברך את השינוי ולהנות מפרותיו.
מסכימה. מאוד. @}

[תבשיל_קדרה*]

העצה הכמעט קבועה כאן היא: אין לך מה לנסות לשנות את בן זוגך
ואפילו "הפסק לנסות לשנות אותו" הוא ביקורת מהסוג עליו את מדברת.
מלכוד 22?

[גורפרחים*]

יכול להיות בהחלט. ולכן יש לשים לב לדרך שבה זה נאמר (אני כמובן נתתי את התקציר).
אך עדיין נקודת המוצא כאן היא אחרת: כי אותו אדם בא לבקש בעצתנו. הוא רוצה לשמוע מה דעתנו. הוא פתוח מראש - במידה מסוימת - לשמוע ביקורת.

[מפחדת_מאד*]

אני מאמינה שאם אנחנו מפסיקים לראות בזה איום על מי שאנחנו, אנחנו יכולים להיות שותפים לשינוי ולכוון אותו בצורה מודעת. ואז גם נוכל לברך את השינוי ולהנות מפרותיו.
גם אני כמובן מסכימה.
אם התקבל כאן הרושם שאני מתנגדת לשינויים, זה רושם מטעה. ההתנגדות נבעה בדיוק ממה שגורפרחים כתבה - לכך שמישהו אחר יאמר לי מה השינוי הדרוש, או שמישהו אחר בכלל יאמר לי שדרוש שינוי. זה גורם להרגשה שאומרים לי שכעת אני לא בסדר, ואולי אף גרמתי לדברים רעים לקרות בגלל שאני לא בסדר.
ברור לגמרי שאנחנו משתנים כל הזמן, וטוב שכך. אבל כאשר יש ארוע, כמו המצב שלי כרגע, שבו למשל מתגלה מחלה, ומישהו בא מבחוץ ואומר שהפתרון הוא שינוי בי - זה יוצר הרגשה לא נעימה.
זה לגמרי אחרת אם אני הייתי באה ואומרת - אני חשה צורך לעשות שינוי בי, אולי תנסו לעזור לי למצוא את הכוון הנכון לשינוי.
כתכתי בדף השני( קו פרשת המים ) שלשום:
אני מקווה לחזור לתפקוד מלא בקרוב, תוך הקפדה על השינויים שבחרתי לעשות - שיפור בתזונה, הפחתת עומס בעובדה וניצול יותר זמן פנוי לעשות דברים שאנחנו אוהבים.
אני, לפחות בשלב זה, מרגישה שהשינויים שאני רוצה לעשות הם חיצוניים - התנהגותיים. אני מאד לא מעוניינת לעשת שינויים פנימיים, ומרגישה מאד לא נוח כשמציעים לי את זה. יתכן ועם הזמן אחוש צורך גם בזה, אם כי כרגע זה מאד לא נראה לי.
אני אישית הרגשתי ממש תחושת איום כאשר התחילו להגיד לי שאני צריה להשתנות, שהמחלה הזאת היא הזדמנות לשינוי בי, בעצמיותי.
מה פתאום? אני מרוצה מעצמי כמו שאני עכשיו, וממש לא רוצה לשנות בי שום דבר. כמובן שיש שינויים בכולנו שחלים עם הזמן, אך זה לגמרי שונה משינוי יזום, מכוון, בעיקר כשהוא ממש לא בא ממני. התחושה היא שלא מספיק שיש עלי את האיום של המחלה הנוראית הזאת, הרי שאני גם צריכה להשקיע אנרגיות בלעשות שינויים בהסתכלות שלי על החיים, בהסתכלות על עצמי. ושבזה תלוי הריפוי שלי.
השינויים שאני בחרתי לעשות נובעים מהתובנה שהחיים קצרים, מי יודע מה יביא המחר, ואני רוצה לעשות את המירב כדי שעד אז יהיה לי נעים וטוב ככל האפשר. הם לא מתיחסים לגורמי המחלה או לריפויה בהתנהגות שלי או בהתיחסות שלי לחיים.

אני לא משוכנע שהצלחתי להסביר, אבל ככל שאני מנסה יותר, זה ניהיה פחות ברור.

[גורפרחים*]

זה גורם להרגשה שאומרים לי שכעת אני לא בסדר, ואולי אף גרמתי לדברים רעים לקרות בגלל שאני לא בסדר.
דווקא היית מאוד ברורה.

[בשמת_א*]

_אני מקווה לחזור לתפקוד מלא בקרוב, תוך הקפדה על השינויים שבחרתי לעשות - שיפור בתזונה, הפחתת עומס בעובדה וניצול יותר זמן פנוי לעשות דברים שאנחנו אוהבים.
אני, לפחות בשלב זה, מרגישה שהשינויים שאני רוצה לעשות הם חיצוניים - התנהגותיים._
זה מאוד מעניין מה שאת אומרת.
הנה דוגמא לאי הבנה: אני, למשל, בכלל לא רואה בהם שינויים "חיצוניים". למען האמת, אני גם לא רואה בהם שינויים "פנימיים". אם להיות כנה, אני לא חשבתי בכלל לחלק את השינויים ל"חיצוניים" ו"פנימיים". איך אפשר בכלל להגדיר... אני בטוחה שאם נתחיל לדון בזה יתגלה שכל אחד כאן היה מגדיר אחרת, וגם בעצם תלוי למה בדיוק הכוונה.

לכן כשאני כתבתי "שינוי" אני בכלל לא הגדרתי איזה שינוי. כי אין טעם להגדיר: השינוי אמור לבוא מיוזמתך. סוג השינוי, כמות השינוי, איכות השינוי, הכל הוא החלטה שלך, יוזמה שלך. השירות שאחרים יכולים לעשות למענך הוא להכין לך רשימה של שלושים דברים, כך שיהיה לך נוח מתוכם להקיף בעיגול את אלה שרלבנטיים לך.
לכן, את בסדר גמור. כל אחד מאיתנו בסדר גמור. כולנו עושים אך ורק את השינויים שאנחנו חפצים ביקרם, בזמן שמתאים לנו, במידה שמתאימה לנו, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. וכולנו בסדר גמור.
אף אחד מאיתנו לא אמור (ולא יכול) לקפוץ מעל הפופיק ולעשות לפתע דברים שמנוגדים לחלוטין לאופיו, רק בגלל שמישהו אחר הציע אותם כאפשרות.
נו, אז הציע.

גם לי הציעו אייפק חודשים לפני שהעזתי בכלל לנסות.
ואפילו חברה טובה מאוד, שאני מעריכה ומכבדת וסומכת על שיקול דעתה, על ידיעותיה, על ההמלצות שלה ועל כוונותיה הטובות.

ללא ספק מצבנו היה טוב בהרבה אילו הייתי הולכת לאייפק ברגע שהיא המליצה לי (אבל לא הייתי יודעת. אני מניחה שהייתי מייחסת את השיפור לאו דווקא לטיפול).
אבל אני חששתי, בן זוגי התנגד בתוקף (ולא היו לי משאבים לשכנע אותו), לא ידעתי עד כמה המצב חמור.

הייתי צריכה להידחף אל הקיר, ואפילו לחטוף ביקורת תוקפנית, אגרסיבית ומרושעת מגסטרו אחד (שרק בזכות עצתה החכמה של חברה טובה קיבלתי את הרעיון לקחת משהו שהוא אמר לי בתור "עונש" - ולהשתמש בו בתור "פתרון" (-; . בינינו, מכל מה שעשו כל הרופאים, זה הדבר היחידי שבאמת סייע. הבדיקות והמעקב לא עזרו כהוא-זה בטיפול או בריפוי), והייתי צריכה להיתקל "במקרה" (תמיד הדברים האלה קורים "במקרה", שמתם לב?) בכמה אמהות שניסו בפועל את האייפק וראו שזה עבד, בשביל שסוף סוף אפנה אליהם (באיחור של כמה חודשים ממש קריטיים - אבל כנראה שרק מצב חמור ביותר היה משכנע את בן זוגי להסכים למין שרלטנות-בפוטנציה כזאת, לשים את כספנו על קרן הצבי), לשיטה ששינתה את כל חיינו לטובה, ושבזכותה לא רק בני אוכל וגדל, אלא גם בתי, וגם אני!

הנה, את מצאת את השינוי שאת רוצה ומוכנה לעשות. אלה שינויים שאם הייתי שואלת אותך לפני כמה שנים מה היית משנה בחיים שלך אילו היית רוצה לשנות, כבר אז היית רושמת אותם ברשימה של "מה שאני אשנה יום אחד, כשזה יהיה לי מספיק חשוב".
לכן, אלה השינויים שלך . זה מה שמתאים לך .
והטריגר לשינוי היה גילוי המחלה. בגללה, זה נעשה לך בבת אחת מספיק חשוב לעשות אותם.
קודם לא היה צורך.
עכשיו לדעתך (לא בגלל שאחרים חושבים ככה, אלא בגלל ש את חושבת ככה) הגיע הזמן המתאים לעשות אותם.
הם רציונאליים, מבוססים מדעית, ומומלצים מכל כיוון שאת מכבדת ומעריכה (בניגוד לכל מיני המלצות שבעינייך הן חשודות, משונות, חסרות בסיס ו"פסיכולוגיות" מדי).
אז את בסדר גמור. השינויים שאת עושה הם בסדר גמור. לדעתי כולם בדף הזה עונים אחריהם אמן. שינויים מצויינים ומבורכים. יותר "לחיות" ולמצות את החיים. יופי. מצויין.

מהתובנה שהחיים קצרים, מי יודע מה יביא המחר, ואני רוצה לעשות את המירב כדי שעד אז יהיה לי נעים וטוב ככל האפשר.
וזה לא שינוי ב"הסתכלות על החיים"?
אולי קו פרשת המים מתבטא בדיוק במקום הזה, שקודם היתה הרגשה ש"החיים ארוכים", יש זמן לכל דבר, עכשיו אני אשה צעירה ועסוקה בכל הדברים שמעניינים אותי, ופעם, אולי בפנסיה, אני אעשה את כל הדברים הכיפיים שכרגע אין לי זמן אליהם.
עכשיו, האיום במחלה משנה את נקודת ההשקפה. אולי שובר את האשלייה ש"החיים ארוכים" כי יש סכנה, יש חשש, שהחיים כאדם בריא אולי לא יהיו ארוכים (ואני מאחלת לך שתמשיכי להיות בריאה ולעולם לא תסבלי מהמחלה הזאת, ועוד נמשיך להתדיין כאן בגיל 120 בחריפות נוקבת).
ואז חל שינוי.
פתאום החיים נראים לנו (אני כותבת "נראים" כי הרי אף אחד לא יודע כמה זמן מוקצב לו, לא לפני שנה ולא עכשיו. הבת שלי רק אתמול שאלה אותי, אמא, אם תמותי פתאום איך אני אוכל להתקשר לאבא? הרי אני לא זוכרת בעל פה את הטלפונים שלו! אני אצטרך להתקשר אליו בסקייפ! P-: וזה פתח שיחה שלמה על איך יודעים מתי אנשים ימותו) פתאום החיים נראים לנו קצרים. מה פתאום שנסמוך על "פעם"? לא כדאי לדחות את הכיף. כדאי לחיות אותו עכשיו.
קצת מזכיר לי את השאלות על הילדים. אם אני לא מצטערת שאני "בבית עם הילדים" (ניסוח מעפן) כי הרי אני "מקריבה את הקריירה" שלי. אני אז עונה, שעל ערש דווי אם ישאלו אותי, אני בוודאי אתחרט על כל רגע שהפסדתי עם ילדי, אבל לא אתחרט על זה שלא נעשיתי פרופסור.
סדר העדיפויות שלנו משתנה כל הזמן, לפי כל שינוי שהחיים מקפיצים אלינו.
פעם היה נורא חשוב לי להתקדם באקדמיה. עכשיו הילדים הרבה יותר חשובים לי ומעניינים אותי.
טוב, אני סוטה מהנושא (אם כי אני מניחה שקו המחשבה יעזור למישהו).

אני לא משוכנעת שהצלחתי להסביר
אני הבנתי מצויין. וזה נראה לי בסדר גמור. אין גם שום חוק שאומר שכל שינוי בחיים חייב להתחיל מגישה ניו אייג'ית או משהו P-: (טוב, סליחה, אני במקרה סתם אלרגית לביטוי "ניו אייג'" ולהרבה אספקטים שלו).

[מפחדת_מאד*]

_והטריגר לשינוי היה גילוי המחלה. בגללה, זה נעשה לך בבת אחת מספיק חשוב לעשות אותם.
קודם לא היה צורך._
נכון.
וכמובן שגם כל שאר הדברים שכתבת נכונים.
אנחנו הרי כל הזמן משתנים. אני לא חשבתי על חינוך ביתי מעולם, ועתה זה לא דבר פסול בעיני. גם בתחום הזה עשיתי שינויים בתקופה האחרונה, עוד לפני כל הארוע הזה.

_מהתובנה שהחיים קצרים, מי יודע מה יביא המחר, ואני רוצה לעשות את המירב כדי שעד אז יהיה לי נעים וטוב ככל האפשר
וזה לא שינוי ב"הסתכלות על החיים"?_
מעניין, לא חשבתי על זה. כמובן שאת צודקת גם כאן. והרי הגיונית תמיד ידעתי את זה. הרי אני כבר די מובגרת כדי להכיר מספיק מקרים של אחרים שהחיים השתנו או הסתיימו פתאום. וידעתי להגיד מהפה והחוצה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. אבל זה באמת מאד שונה כאשר זה קורה לך עצמך. לא יאומן כמה זה שונה. הרי גם עכשיו אי אפשר לדעת מה יהי מחר - יש תאונות, פיגועים, התקפי לב וכו'. גם קודם היו. אבל היום אכן הדברים הפכו לדחופים יותר. דוחקים יותר.

ויש עוד שינויים - בהערכה למה שיש, בשמחה על מה שיש, בהכרה באהבה הגדולה שיש.

[בשמת_א*]

בהערכה למה שיש, בשמחה על מה שיש, בהכרה באהבה הגדולה שיש.
מצויין ונהדר!
גם מאוד מרגש ויפה שאת בוחרת להדגיש את הצד המואר, למרות הפחד הגדול מהצד האפל. לחזק את האור, את השמחה, את האהבה.
באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש.

[נועה_בר*]

ויש עוד שינויים - בהערכה למה שיש, בשמחה על מה שיש, בהכרה באהבה הגדולה שיש.
כמה שזה נפלא - כל מה שיש. מרגש!

מכירה את הספר "לאהוב את מה שיש" ? ( קייטי ביירון )

[נועה_בר*]

פשוט כי אלו שינויים שכבר מזמן רציתי לעשות, והנה היתה לי הזדמנות לעשות אותם.
אני לוקחת משפט שלך מהדף קו פרשת המים, כי אני מרגישה צורך לומר שלדעתי המחלה , או הסמפטומים שבאו וניראו כמו מחלה. הם הזדמנות נפלאה לשינוי.
כמו שבא חדש לראש, כך באים הסמפטומים..... ואם אפשר להסתכל עליהם, הם מכוונים אותנו להיות טובים יותר, נכונים יותר - לעצמנו. לדעתי זה המון.
תודה רבה לך על השיתוף, על השיקוף, של הדרך שעשית. @}

המון בריאות ואושר.

[נוסעת_סמויה*]

_תודה רבה לך על השיתוף, על השיקוף, של הדרך שעשית.
המון בריאות ואושר._

מצטרפת@}.

[גורפרחים*]

טוב, החלטתי לכתוב את המילים הקצרות שרציתי לומר כאן.
נראה לי יותר מתאים.

רק רציתי לומר שלפני יומיים התחלתי לקרוא את הספר: "רפא את גופך" של לואיז היי. ואיך שהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים של ההקדמה, חשבתי עלייך.
מכירה את הספר?
טוב זה מצטרף אצלי לכל מיני שינויי תפישה שאני עוברת לאחרונה בענייני רפואה, לא יודעת אם יצא לך לקרוא את העדכון האחרון שלי בדף האם לקחת אנטיביוטיקה.

בכל אופן, היססתי אם לכתוב את כל זה, כי אני לא רוצה שתרגישי שאני מנסה לשכנע אותך למשהו.
ועכשיו אחרי שקראתי את דברייך האחרונים בדף השני, החלטתי שבכל זאת אספר לך.

[מפחדת_מאד*]

תודה גורפרחים.
עניתי לך בדף שלך, ואת יכולה לענות לי כאן.
בדף קו פרשת המים את יכולה לקרוא את המשך התפתחות העיניינים אצלי.
כפי שאמרתי - רכבת הרים מטורפת.

[גורפרחים*]

אומרים שקשה כיום להשיג את הספר הזה. את יודעת אולי איך להשיג אותו?
בעלי קנה לי אותו לפני שבועיים בסטימצקי.
לא ידוע לי על בעיה להשיג אותו.

אם יש בעיה ולא ניתן להשיג, אשמח לתת לך את שלי.
(חוצמזה בטוח לבשמת יש אותו... )

בדף קו פרשת המים את יכולה לקרוא את המשך התפתחות העניינים אצלי.
קראתי. לכן התגברתי על ההיסוס ובאתי לכתוב כאן את זה. פשוט לא הייתי בטוחה שזה מתאים לדף ההוא.

[גורפרחים*]

אה.
קראתי עכשיו גם את העדכון מהבוקר.
|חיבוק גדול|

באמת יש לך הרבה.

[תבשיל_קדרה*]

אומרים שקשה כיום להשיג את הספר הזה
נדמה לי שיש ספר אחד שלה שקשה להשיג, אבל הספר שניתן לקניה מכיל אותו.
מיכל שץ תדע לפרט (המוח שלי נזל לחופשה).
כך או כך - אפשר לנסות למצוא משומשים אצל איתמר (מכירה? יש לו אתר וגם חנות והוא גם מאתר ספרים).

[מפחדת_מאד*]

קניתי את הספר הערב.
אני מודה שהיתה לי רתיעה לא מעטה ממנו. הוא נראה יותר מידי מסוג הספרים "כיצד להפוך למיליונר בשלושה חודשים ועשרה צעדים"...
אבל בגלל שכולכם המלצתם בחום, החלטתי לתת לזה הזדמנות.
אני מקווה שלא אצטער. כבר "מילות הפתיחה" עיצבנו אותי - המילה "דגולה" "נפלאה" וכל ההטיות שלהם הופיעו שם יותר מידי פעמים, אבל אולי זו בעיה של התרגום. אתן לזה הזדמנות בימים הקרובים.

[גורפרחים*]

אני מודה שהיתה לי רתיעה לא מעטה ממנו. הוא נראה יותר מידי מסוג הספרים "כיצד להפוך למיליונר בשלושה חודשים ועשרה צעדים"...
גם אני הרגשתי ככה במבט ראשון!
אולי זה משהו בסגנון האמריקאי.

אתן לזה הזדמנות בימים הקרובים.

[בשמת_א*]

הספר שיש לי הוא "אתה יכול לרפא את חייך", ואם תרצי אשאיל לך אותו (במקרה שקנית ספר אחר שלה ואת רוצה להציץ גם באחר).

אגב, כשהסתכלתי בטבלה שלה על המחלות, "משמעותן" והמשפט לשנות אותן, מה היא כותבת על טרשת נפוצה, חצי מזה נראה לי בכלל לא מתאים לך, ודי הופתעתי. אבל היא באמת כותבת שלא תמיד כל מלה מתאימה לכולם, שכל אחד צריך לקחת מה שמתאים לו ולעשות שינויים לפי זה.
וכמובן הייתי עושה משהו עם התרגום... (את כבר מכירה אותי).
הסגנון אמריקאי - אבל את יודעת, זו רק העטיפה, והיא הרי כותבת לקהל "שלה" וצריכה להתאים לו את הכתיבה שלה.

אחרי שמנפים את כל ה"אמריקאיות" מהניסוחים, מקבלים תפיסה מאוד ברורה, ובעצם גם מאוד פשוטה. זה דורש לעשות משהו יום יום כמה פעמים ביום, אבל לא משהו מסובך או יקר או מסוכן או פולשני. גם לא צריך להאמין בזה. אפשר פשוט לנסות. את הספר כבר קנית - אז את הכסף כבר הוצאת (-;

וגם ו וגם ואני פשוט מעריצה אותך. ואני מקווה שאת יודעת שכולנו כאן אוהבים אותך (מי שמכיר ומי שמכיר רק וירטואלית ומי שמכיר רק וירטואלית מצמד הדפים האלה) ושולחים לך אנרגיות חיוביות ומחזקים את ידייך ותומכים בכל אשר תעשי, יהיה אשר יהיה. ומקווים להמשיך ולתמוך בך עוד הרבה זמן, כל זמן שתרצי את תמיכתנו.

[תבשיל_קדרה*]

וגם ו וגם ואני פשוט מעריצה אותך. ואני מקווה שאת יודעת שכולנו כאן אוהבים אותך (מי שמכיר ומי שמכיר רק וירטואלית ומי שמכיר רק וירטואלית מצמד הדפים האלה) ושולחים לך אנרגיות חיוביות ומחזקים את ידייך ותומכים בכל אשר תעשי, יהיה אשר יהיה. ומקווים להמשיך ולתמוך בך עוד הרבה זמן, כל זמן שתרצי את תמיכתנו.
שוב אין לי מילים.
אבל אני מאוד פה. ומאוד בדף השני.