גילוי עריות אצלי בבית

מאז, הקושי אצלי מתנקז באוכל (גם בשינה וגם בשמחה אבל בעיקר)
אוכלת מעט מאד ורק כשחייבת (חבל שאי אפשר לשמוח על זה)
ובעיקר לא מסוגלת להכין אוכל.
עד עכשיו ממש אהבתי להכין אוכל. אוכל בריא, טעים, צבעוני, יצירתי, מחייך ומשמח.
ב5 שנים האחרונות לא הכנתי אורז באותה צורה. כל פעם זורקת משהו אחר לתוך הסיר בהמצאות משובבות ומהירות ובקלות ובשמחה.
ובגלל שהוא היה לעתים נסמך על שולחני, והיה ענין סביב מה הוא אוהב וכמה ולמה-
זה מתקשר לי להכנת אוכל. ואני לא מסוגלת. כבר שבועיים אני לא מבשלת כלום.
איזה טמטום על מה שזה יוצא.
אה ואני גם נורא עצבנית.
זה כלפי חוץ. חוץ מזה אני מתפקדת.
כלפי פנים - שהשונאים שלי לא יסבלו ככה.

כתבו לי כמה שורדות ארועים נוראים ממין זה.
אבל יש בינכן מישהי שהילד או ילדה שלה עברו משהו כזה?
לשמחתי לא נאנסתי, אבל נראה לי ששום סבל נפשי או פיזי של התעללות בי, או פגיעה או השפלה,
לא משתווה לסבל שלי כאמא שבתי עברה את זה. איזה מועקה וייסורים. היום זה יום ממש קשה. אני נגמרת.
פשןט נגמרת.
אם יש מישהי שעברה את זה מצד האמהי - ושרדה ויכולה לכתוב מילים מחזקות... בבקשה

ליבי איתך.
לשמחתי ובוודאי גם לשמחתך אני לא עברתי חוויה כזו לא בעצמי ולא ילדיי, או אחיי.
בכל זאת מאוד רוצה לחזק אותך. לאמר לך שאת נשמעת אישה מדהימה, אינטליגנטית, חזקה, שופעת, עמוקה והלוואי הלוואי שכל זה יהיה לעזרך והשמחה תחזור אל ליבך.
אולי כשביתך קצת תגדל ובתקווה שדברים יבואו אל מקומם, אולי תלמדי לחיות עם זה ולשמוח גם עם זה וזה יהפוך לפרק מן העבר - משהו שמסתכלים עליו בריחוק גם של זמן וגם ריחוק רגשי - מאחלת לך ולביתך המון אהבה ושמחה. המון המון.

לא כשורדת, גילוי עריות בבית, אבל בכל זאת חיבוק עצום. כאם אני יודעת שאם הילד שלך מצונן זה יכול לעתים להכאיב, אז מבינה שאת עוברת גיהנום.
ובכל זאת, כמו שכתבתי וכתבו אחרות, נראה שאת מטפלת במצב על הצד הטוב ביותר. נראה שאת מצילה אותה.
ואני מרגישה שאת פשוט חייבת טיפול דחוף גם לעצמך. גם כי מגיע לך וגם כי זה יסייע לך להמשיך ולהחזיק בגבורה מול הסיטואציה

ספרי עוד עלייך.

_אבל נראה לי ששום סבל נפשי או פיזי של התעללות בי, או פגיעה או השפלה,
לא משתווה לסבל שלי כאמא שבתי עברה את זה. איזה מועקה וייסורים. היום זה יום ממש קשה. אני נגמרת.
פשןט נגמרת._
לא חויתי, כן יכולה להתחבר לתחושת האחריות. הרי להיות אמא טובה זה להגן על ילדייך, ככה מחנכים אותנו וככה אומרים לנו מכל עבר והנה יש כאן סיטואציה שכביכול מעידה שנכשלת. אז לא, לא נכשלת. לא יכולת לדעת ובתור אחת שחושדת בכל אדם אני אומרת לך שעדיף לחיות עם נתינת אמון מאשר בלי אמון.
הסיבה שאני לא רוצה להזדהות היא כי רציתי לשתף אותך שעוד בטרם פתחת את הדף הזה היתה לי איזו שיחה עם מישהי מהמשפחה. יש לי כמה אחים ואחיות ואנחנו כולנו מאד קרובים. נראה מאד טבעי שכשאני זקוקה אז שהבת שלי תלך לישון אצל אחת מאחיותיי או שמישהו יאסוף אותה מהגן במצב של פנצ'ר. לא קורה הרבה אבל קורה פעם בכמה חודשים. דיברתי עם אישתו של אחי הבכור ואיכשהו היא התחילה לצחוק, להגיד משהו על הבת שלי ואיך הבן שלה שצעיר ממנה יפנטז עליה בגיל מסויים ואז שילבה את הבן של אחת האחיות, זו שקרובה אלי במיוחד בגיל, באיזור המגורים וגם רגשית.
אמרתי לה שצחוק צחוק אבל אם עכשיו כשהילדה בת 4 והוא בן 6 הסכמתי שיישנו יחד בחדר פעם אחת, ועכשיו זה סביר בעייני אבל נראה לי שבגיל מאוחר יותר אני ממש לא אסכים למרות שהעזרה של אחותי לעיתים מאד עוזרת לי ואני מאד מודה לה(אני גרושה והאבא בסביבה לעיתים רחוקות בלבד).
היא שאלה אותי קצת על למה ואמרתי שהוא אלים כלפיה גם עכשיו ויש שם יחסים לא בריאים בעייני שיכולים להתדרדר למחוזות לא רצויים בעתיד ושהיא שפוטה שלו ואין לו גבולות. היא הביעה את דעתה שמכות זה משהו שקורה בכל משפחה אבל אלימות מינית לדעתה לא, אז אמרתי לה שאני לא סומכת על זה. אחר כך היא שאלה אם לא הייתי חוששת מבן דוד אחר, בן 11 ואמרתי לה שלא והיא מייד הבינה למה.

מה רציתי להגיד בזה?
בעיני זו אולי זהירות אבל זה גם איום ונורא שככה אני מתייחסת לבן של אחותי האהובה, שעד כדי כך חוסר האמון שלי בעולם גדול. לא סומכת עליו ולא סומכת שאחותי תהיה שם מספיק נוכחת ולכן מעדיפה פשוט להימנע. בשורה התחתונה, אני חושבת שעדיף לחיות באמון, להכניס אלייך אנשים הביתה, לתת לילדים חופש (ואני נותנת זה לא שלא, אבל יש מקומות שאני ממש לא בעניין של אמון) וחלילה אם קורה משהו כמו שקרה אצלך אז להתמודד ולא לחיות כל הזמן בדרך של התכוננות לפגיעה.

נראה לי גיהנום מה שאת עוברת, בעיקר כשהכנסת בחור הביתה, והנתינה התגלתה ככזו שהרעילה את היד הנותנת.
מעניין אותי בהקשר של מה שכתבתי איך זה השפיע על המשפחה המורחבת, על היחסים. אני מניחה שההורים שלו קרובים אליכם ושיש רגשות שעולים משניהצדים בעניין הזה. אשמח אם תשתפי, נראה לי מאד מאד לא פשוט ההקשר הזה. הרי ככה היו תמיד משתיקים נפגעות, מהלא נעים לי ממשפחת הפוגע וכו'.

מחזקת אותך, את נשמעת אישה חזקה, מדהימה, אמא תומכת ונפלאה. שולחת לך כוחות ותעצומות נפש.

לטובת ההורים שקוראים בדף הזה וכמוני כואבים את כאבה של האמא וחרדים לילדים שלהם אני רוצה להמליץ על הסרט "החברים של יעל" שקיבלנו במתנה. הדיסק מאוד קליל וחשוב, ממש לא מאיים ומפחיד. בצורה שברורה גם לילדים מגיל 4 הוא מסביר מה זה מקומות פרטיים בגוף ולמי מותר (כלומר אסור) לגעת בהם, מה זה סוד רע וכו'. הכל בעטיפה של שירים וריקודים, בלי שום אזהרות והפחדות. אני מרגישה שזה מאפשר לבת שלי להיות יותר מודעת לגבולות, לעצמה, לרצונות שלה, למותר ואסור בתחום המיני מגיל מאוד צעיר. אני יודעת, זה לא מגן, אבל זה מלמד ופותח את הראש.

http://www.youtube.com/watch?v=p7TU2TiUE4E

כל כך כואב לי עלייך אני מסתובבת עם הסיפור הזה כבר כמה ימים
כשהייתי בהריון היו לי לראשונה בחיי התקפי חרדה וניסיתי להסביר לבנזוג איזה פחד זה להפוך להורה
הרי אם משהו כואב לילד שלנו - זה כואב לנו לפעמים אפילו יותר
אמי ליוותה אותי בלידה שהיתה נהדרת אבל אחר כך אמרה לי שלא רוצה להיות בלידה הבאה, למה? אני לא יכולה לראות אותך ככה סובלת שלך אמרה. אבל הכאבים היו טובים והיה לי נהדר. עדיין זה היה לה מאד קשה (כמובן שכבר שכחה מזה ושבטח תהיה גם בלידה הבאה)
מה שאני מנסה להגיד שזה ממש מפחיד להיות הורה ובמקרה שלך פחד אחד עצום התממש אבל
אבל את מדהימה ונבונה ואמיצה וכך גם הבת שלך ואת לא מהאמהות שבורחות או מטאטאות ואתם מתמודדים
ואני לא חושבת שזו קלישא כשאני כותבת שתצאו חזקים
בשבילך בטח קשה לראות עכשו אבל ככה זה בהחלט נראה מפה

ורציתי לשאול אם זה לא כואב
כתבת על סימנים מוקדמים אצל ילדתך אבל מה עם המנצל? חשדת בו? היה בהתנהגות שלו משהו שהיה לך זר?

אמא טובה,
אני חוויתי חוויה של אונס על ידי האח הגדול שלי.
אמא שלי, לא הטילה ספק לרגע, כשסיפרתי לה. היא נתנה לי גיבוי מלא מול אח שלי ושאר העולם.
הגיבוי הזה היה מרפא.
היא לא דיברה על זה יותר מדי. ואנחנו גם לא דיברנו על זה מעולם.

היום אנחנו עם משפחות שהקמנו. אנחנו לא מאוד קרובים, וכמובן שאני לא סומכת עליו.
אבל אני כן אוהבת אותו וגם סולחת לו ומבינה את החוויה מכיוונו.

אני סולחת לו בעיקר כי אני רוצה להמשיך לחיות את חיי בבריאות ובאושר.
ואני אפילו מודה לו, כי מילא משהו בחיי שמעבר לבינתי. ולבינתו.

כל מהלך חיי סטה מן המסלול כתוצאה מהמעשה הזה, והכל היה לטובתי העליונה. אני בטוחה בכך.
רואה בו נשמה כמוני, לא מנצל ולא מנוצלת.
נשמות שבאו לעשות כאן דרך והיה להן צורך בחוויה הזו.

את נהדרת, ואמא נפלאה. הסבל שלך לא באמת קשור אליה. האם הוא קשור למשהו בתוך הגבולות של המשפחה שלך?
הבת שלך עשויה להאמין לסבל הזה ולאמץ אותו אליה בהקשר הזה, וזה כלל לא הכרחי.
תסמכי על שתיכן והחזירי את השימחה והזרימה אל חייך.
בחיים יש גם חוויות קשות.
בקשי סליחה. והמשיכי ליתמוך גם בך וגם בה.

שולחת לך הרבה אנרגיה של ריפוי ושל שלווה.

לא כאם. כאחות.
שתי האחיות שלי נאנסו ונוצלו מינית. אנחנו שלוש בנות. שתיים מתוכנו נפגעו. זה קרה לפני שנים אבל בכל פעם שזה עולה בראשי או מישהו מזכיר את המילה אונס אני נזכרת בכך ששתי אחיותי יקירותי נפגעות. שתיהן גם צעירות ממני. אבל כשזה קרה הם שמרו בסוד, ואני כבר לא גרתי בבית.
האמצעית נוצלה מינית ע"י סבי שחי איתנו בבית כל השנים עד שבגרה וידעה איך להתחמק ממנו. הוא "רק" נגע באברים אסורים, דחף לשון בנשיקות. ואין לדעת אם לא היה עושה יותר אם היה מזדמן לו אי פעם להיות איתה לבד. היא ילדה יפה. יפה באופן מיוחד. ואני האחות החכמה. והבכורה. אותי הוא הכי אהב. וטיפח והעריץ. ואני אהבתי אותו בכל ליבי. ויותר מעשר שנים אחרי שזה כבר נגמר, כשהוא כבר היה זקן וחולה ונזקק לטיפול צמוד, ביקשה אימי מאחותי שתשאר איתו לילה בבית, כי היא רוצה לצאת. אחותי סירבה ואז הכל התפוצץ.
הסבא לא הוצא מביתה של אימי. היא היתה בהלם ברור אך לא עשתה כלום. הוא היה זקן וחולה אך דעתו עדיין בראשו. לאט לאט החיים חזרו למסלולם, הדברים נשכחו, ואחותי בעצמה התנדבה לשמור על סבא שלי כשאימי רצתה לצאת (אני תמיד חייתי רחוק והקטנה עוד היתה בצבא) עד היום אני כועסת על אימי על שלא הוקיעה אותו אפילו בזקנותו ועוד גוננה עליו שלא יוודע לו שנודעה הזוועה.
אבל אצלי זה מעולם לא שכח. כאחות, ההלם, האשמה ותחושת האחריות מעולם לא מצאו פורקן או מקום. מאותו יום שזה התגלה ונוצר שבר עמוק במשפחה לא דיברתי עם סבי יותר. אני לא בטוחה אם בכלל יכל לדעת מדוע. לא טרחתי להסביר. אבל מעצמי נגעלתי על הערצתי אותו כל השנים. איך תמיד רצתי אליו לנשיקה וחיבוק. איך טיפחתי ואהבתי אותו בחום. איזה גועל.
ואיך לא שמתי לב כל השנים? ואיך בטח גרמתי לאחותי להרגיש כי תמיד היה ברור שאני האחות המועדפת "החכמה שלו" "הבכורה שלו" "היונה האהובה שלו" כך קרא לי ואני תמיד הימהמתי בחזרה. והיא מה? פשוט מן קישוט מנוצל?
עד היום, כשהוא כבר הלך לעולמו, אני רוצה לדון אותו על מעשיו. עד היום אני חושבת כל הזמן מה הייתי עושה או אומרת לו רק ידעתי, משתוקקת שהגלגל יחזור אל הילדות המוקדמת שלנו, כשזה רק התחיל, ואפילו שהייתי רק ילדה בעצמי, אני בטוחה שאם הייתי שונאת אותו על זה כבר אז אז אולי הוא היה מפסיק. אולי הוא היה מתבייש. ואני לא הייתי נותרת עם הבחילה ממנו לעד.
נראה לי שהיא התגברה על זה ממזמן. היא היתה נוכחת בסביבתו ללא בעיות. גם אחרי שהכל התפוצץ, היה איזה זמן קשה וזה עבר. אבל אני? אני לא התגברתי מעולם. גם על זה שלא אמרה לי, אם פחדה מאמא לפחות היתה אומרת לי???

אם יקרה, או כל אחד שגילה שזה קרה אצלו בבית, ואני מדברת על ניצול (כי גם אני יש לי כל מיני זכרונות ממשחקי ילדות עם בן דוד שהיה גדול ממני בארבע שנים, זה נראה לי טבעי מאוד וכמובן לא מדובר על מיניות במלוא מובן המילה אלא בלשחק את מה שרואים או שומעים שהמבוגרים עושים ואנחנו כילדים אסור).
קשה לקרוא לזה כך, אבל יש לך זכות שאת חייבת להאחז בה. גילית בזמן . כמו שכתבו כאן רבות לפני, נראה שאת וביתך חזקות וחכמות ואמיצות והזמן והנכונות של שתיכן ירפאו את הפצעים הפתוחים. בעיקר את שלך, כי אצלך נראה שהם מדממים עדיין יותר מאצל ביתך. אצל ביתך הסכנה העיקרית היא מכך שזה יעלה אצלה בהמשך וילווה אותה כל חייה, כמו שמעידות כאן נפגעות ניצול מיני רבות. אבל נראה שהקשב והתבונה והסבלנות שלך יהיו כלי עזר מדהים שילווה אותה לא רק עכשיו בתקופה הקריטית הזו, אלא גם בהמשך, לכשתגיע למפגשים מיניים שוב.
הודי, עד כמה שזה ניתן, על זה שהדבר נתגלה, על שיש בך ובה את תעצומות הנפש להתמודד. הודי, כי בעצם ההודיה יש המון כוח. ואת זקוקה עכשיו לכל כוח שתוכלי ליצור מתוך עצמך ואל עצמך. לא תספיק התמיכה הנהדרת שנשות האתר ירעיפו עליך, וגם לא יספיק טיפול מקצועי שאני בטוחה שאת לוקחת למרות שלא פירטת. כי אף אחד לא שם לידך כשאת חותכת בצל. ואף אחד לא שם לידך כשאת תולה את התחתונים של ביתך על החבל. ואף אחד לא שם לידך במיליון הרגעים שזה גועה ועולה ומחניק בראות ובגרון ובכל אבריך. ואת צריכה למצוא עידוד וכח ותמיכה בתוך עצמך.
אז האחזי בקצי חוט שישנם. ולאט לאט יוסיפו ויצוצו נוספים. חיוך של ביתך, טיול משפחתי. סרט תמים ושמח בקולנוע. לאט לאט יתפסו הרגעים השפויים והנקיים מרעל הזוועה את מקומם וייסלקו את המוגלה.
אני אתן עוד חיבוק גדול לך ולעצמי, כי לפני שאני מסיימת אני לא יכולה שלא להוסיף, עם המחנק הידוע בגרון, שאחותי לא נפגעה רק מסבי. מכיוון שזה דף שמתמקד בגילוי עריות פירטתי רק על זה, אך אותה ילדה יפה, בגיל 15, פורקת עול, נהגה לצאת לבארים ולשתות עם חברים, אבל יום אחד כשכולם היו שתויים הציע לה גבר טרמפ הביתה ואנס אותה בדירתו באלימות וגועל נורא.
גם את זה היא לא סיפרה. רק שנים אחרי כן, ובקצרה. אבל קעקוע ענק מכסה על כל גבה, קעקוע יפהפה ומפחיד גם יחד, שתמיד היא אומרת שזה הדבר שהיא הכי אוהבת בגופה ושהכי נסך בה ביטחון, ואני יודעת שזה בגלל שאנס אותה מאחור ושנים לא יכלה לסבול את עצם הקיום של הגב שלה וגם לא יכלה שאף אחד יגע בה בגב.
אחותי הקטנה נאנסה גם היא בתיכון ולא מוכנה להגיד דבר לאיש, הדבר התגלה בגלל בעיות שהיו לה בלימודים. עד היום אני חוששת שהסיבה שהיא לא מוכנה להגיד כלום בנושא היא כי הפוגע הוא מישהו שאנו מכירים. המחשבה הזו ואי הידיעה הם בלתי נסבלים.
זהו לא יכולה יותר.
מתנצלת אם הארכתי יותר מידי

תשמעי.

מבלי לזלזל בכוחה של טראומה וניצול מיני. ובטח ובטח לכאוב ולהוקיע גילויי עריות ופגיעות מיניות בכלל ובפרט בילדים - אני אומרת שגם כאן יש מקום לפרופורציה.

יש לילדה זוג הורים מודעים ומכילים ומבינים ומעוררי ביטחון.
יש לילדה מספיק ביטחון לבוא לספר.
למרות שאין מה לדבר על הסכמה בנוגע לילדה, אלא על ניצול אבל בהחלט יש כאן מקום להבין שזה שלא הופעלה אלימות בשום שלב, שזה שניתן להרחיק את הקרוב ממנה (נאמר, זה לא אבא או אח), שזה שהילדה בעצמה מדברת ומשתפת פעולה - שכל אלו מהווים רבע נחמה.

וכשדיברתי על פרופורציות - את כאמא מדברת על "נזקים ארוכי טווח" "טראומה נוראית" ושלל הגדרות שנשמעות כרגע כשזה טרי נכון אבל במרחק הזמן זה ממש לא חייב להיות כך.
כתבה כאן בחורה חביבה על כך שעיקר הפצעים שנותרו לה היו מהכחשה של האמא.
חברה טובה שלי עברה התעללות מינית לא פשוטה בילדותה, היא טופלה וקיבלה תמיכה והאמת שהיא מתפקדת מול גברים ובקשרים יותר טוב ממני (אני כדוגמא לאחת שלא עברה זאת). חברה אחרת מהלימודים ערכה ממש כתבה תיעודית עליה ועל הטיפולים שעברה אחרי התעללות של 6 שנים על ידי אביה. הכתבה שודרה לפני מס' שנים בזמן שהיא תיכננה את החתונה עם הגבר הכי מקסים עלי אדמות (וחתיך ופיקח ואצילי וחכם ומה לא). אז הרקע שלה היה נורא, אבל גם בכתבה היא מציינת שמלבד ההכרה בארועים האלה וההתרחקות מאביה בשל כך - היא ניהלה קשרים מצוינים ומרגשים עם גברים כולל עם זה שנישא לה ברבות הזמן. והיא באמת עברה ניתוק נוראי גם מאביה כאב, על ידי מוסדות הרווחה וגם התעללות מינית קשה ביותר מגיל שלוש ושלל זוועות שזה לא המקום להרחיב בהן אני רק אומר שיש ויש וחשוב לדעת לאן מנתבים את הסיפור הזה ואובר מודעות ועיסוק ובחישה בכאב יכולים לקחת את ההכחשה או חוסר המודעות למקום קיצוני אחר שהוא לא פחות נור א- לשקיעה בזה ונסיון לסנכרן את כל מה שבא אחרי זה כפועל ישיר להתעללות ולקרובניות הראשונית הזו ומזה לדעתי כדאי ממש להיזהר.

אני לא אומרת שזה לא חרא של דבר. אבל השמים לא קורסים ולא בטוח שתישאר טראומה עתידית. את אומרת שהוא גזל לה את פרפור הנשיקה הראשונה ושהיא פרוצה - אני חושבת שאת טועה. בגדול. וכל עוד את חושבת כך, את עלולה לחלחל אליה את התחושות האלה.
היא היתה חשופה להתעללות תקופה וזה נגמר. והתרגשויות נעורים לא פסות מהעולם ברגע אחד. לא בטוחה שנגזלה תומתה ותבונתה לגבי קשרים בינאישיים עם בנים שעוד תתעצב לפחות בעשור הקרוב ושלא תהיה חייבת להיות מושפעת דווקא באופן החזק ביותר מהארועים האחרונים.

בכלל לדעתי כרגע חשוב מאוד להיות עדינים. לא לקדוח לה בראש שהיא נוצהל ושזה היה קשר מתעלל - שהרי היא בוודאי לא חושבת כך ולגדול בתחושה שאת קורבן זה להוסיף חאט על פשע. לעורר בה תחושה שהיא עצמה לא יודעת להבחין בין טוב ורע - וזה משהו שמאוד קשה לחיות איתה. אני אומרת את זה כי בדרכ מטפלים נורא דואגים להבהיר לילד שיבין שמשהו כאןלא בסדר ושהופעלה עליו מניפולציה. תכלס' הוא יודע. בגיל הזה מבינים את זה במוקדם או במאוחר.

ומצד שני כן חשוב להבהיר שכל ההתנהלות שם היתה לא תקינה, לא טבעית, שקשורה לחוסר מזל ולא בה - ולהמשיך הלאה, להיות בשבילה כשצריך וזהו.

אני חושבת שפרופורציות מאוד חשובות דווקא כשמתרחשות קטסטורפות ואני שוב - לא מקלה ראש לרגע בסיפור המצמרר הזה, אבל דווקא בשל כך חשוב לרדת מהצהרות ותחושות טוטאליות של הכל או כלום, שאם זה קרה אז לנצח היא תצולק, ולנצח הדבר ילווה אותה, והנה היא מאבדת את ילדותה ונעוריה והנה את אומרת שאת מרגישה שהיא פרוצה, שהוא הוא פרץ אותה. אגב זו מילה נוראית. הוא לא פרץ אותה. הוא חצה גבולות אבל יש הרבה מאוד חומות ביקירה הקטנה הזו כמו בכולנו שעומדות איתן, ושאותן היא פתחה ותפתח רק בפנייך. למשל.

בכלל יש כאן שיעור טוב להשתחררות ממיתוסים.

ולסיום, אני אומר שקראתי במוסף ידיעות של הסופשבוע סיפור על אמא שאיבדה את שני ילדיה, להבדיל אלך אלפי הבדלות לאחר שבן זוגה חנק אותם בשנתם (כתוצאה מסכסום בינה לבינו). בכתבה מתוארת ההתמודדות שלה. איך היא רצתה למות ברגע ששמעה זאת ובכתה כל הלילה, איך בשבעה היא לא רצתה הלמשיך לחיות, אבל ביום החמישי לשבעה היא החליטה שהיא חייבת. שהיא אל תיתן לו להגשים את המשאלה שלו - להרוס אותה. שנה אחרי זה היא נישאה מחדש ויש לה שלושה ילדים. היא חיה על הקצה, והחיים בהחלט מושפעים מהטרוף שהיא חוותה. אבל היא חיה והשתקמה כמו שמעט מאוד אנשים היומסוגלים.

אני חושבת שהיא הכניסה סדר לכל הטרוף הזה. היא ניקתה את ההצהרות הסופניות מהחיים שלה והתחילה לחיות צעד אחר צעד. להצליח לקום בבוקר, להצליח לישון בלילה, לחשוב בכלל על התחלה חדשה, לגלות אמון מחדש בגברים, להינשא לאחד להביא איתו ילדים, ולגדל אותם בלי חרדות רבות מדי. לדעתי מגיע לה פרס ישראל.

עכשיו, אני בטח הייתי מגיבה כמוך, בכאב גדול ובתחושות דרמטיות, כמו גם בטיפול נכון אבל הייתי שמחה אם מישהו באזור היה מזכיר לי להכניס לראש את הפרופורציות הכל כך חשובות האלו - דווקא כשמתרחשת קטסטרופה כי בכל זאת - פרופורצייה גם בתוך הכאוס יכולה לקדם את ההתמודדות טוב יותר. להכיס לראש מנטרות חיוביות גם לך וגם לה, לקדם את עיסוקי הילדות שלה ופחות את הטררם סביב הסיפור (מלבד טיפולים נחוצים) ובעניין הזה אני מבינה את חוסר הרצון שלה לעשות מזה "סיפור". ז המעורר כל כך הרבה תחושות קשות שמאוד לא מחזק ונעים לחשוב ש"כל העולם" יודע על כך. לחשוב שחזייה ראשונה התביישנו לספר שרכשנו, אז סיפור כזה, כשאבא מעורב וכנראה גם סבים וסבתות ואולי חברות טובות שלך, מלבד מטפלים...
קיצר, אני בעד באמת להחזיר לילדה את השליטה, שהי אתקבע את הקצב ואת אופן הטיפול. ושאתם תרשו לעצמכם לבכות

ולקום לבוקר טוב יותר מזה שהיה.

לא לקדוח לה בראש שהיא נוצלה ושזה היה קשר מתעלל - שהרי היא בוודאי לא חושבת כך ולגדול בתחושה שאת קורבן זה להוסיף חטא על פשע. לעורר בה תחושה שהיא עצמה לא יודעת להבחין בין טוב ורע - וזה משהו שמאוד קשה לחיות איתו. [...]
ומצד שני כן חשוב להבהיר שכל ההתנהלות שם היתה לא תקינה, לא טבעית, שקשורה לחוסר מזל ולא בה - ולהמשיך הלאה, להיות בשבילה כשצריך וזהו.

אבל דווקא בשל כך חשוב לרדת מהצהרות ותחושות טוטאליות של הכל או כלום, שאם זה קרה אז לנצח היא תצולק, ולנצח הדבר ילווה אותה, והנה היא מאבדת את ילדותה ונעוריה

מסכימה עם ג'ינ ג'ית

תודה לכולכן: לאחות, ג'ינג'ית, משהו ועוד
קוראת וננגעת בליבי. זו בדיוק התחושה שבשלה אני מוצאת את הכוחות לכתוב. גם אם אני מסכימה או לא, אני מאד מקשיבה ומתרחבת.
תודה.
וכמה תגובות:
(ד"א אתמול כתבתי תשובה ארוכה שהשתבשה ברגע בשיגור... אז שוב)

אבל אני כן אוהבת אותו וגם סולחת לו ומבינה את החוויה מכיוונו.
איך??? איך לסלוח? רוצה לסלוח בשביל עצמי. אבל כרגע לא יכולה לדמיין את שנינו (ובטח את ילדי) באותו בית, סביב אותו שולחן. רוצה לסלוח כדי לא להשאר עם זה אצלי, תקוע, מריר, עסוק.
מבינה את המצוקה והפגיעות שלו אבל בכל זאת אחרי שהפכתי והפכתי בזה וגם לא לבד בכל זאת בוחרת לחשוב שהיתה לו בחירה ואחריות

הסבל שלך לא באמת קשור אליה. האם הוא קשור למשהו
תודה.
מאד נכון. הטרגדיה שלי כרגע לאין ערוך גדולה משלה. מנסה וחושבת שמצליחה שמה שאצלי לא יגיע עדיה. ועובדת עם הבילוש בנתיב הסבל שלי, מאין ולאן

_הבת שלך עשויה להאמין לסבל הזה ולאמץ אותו אליה בהקשר הזה, וזה כלל לא הכרחי.
תסמכי על שתיכן והחזירי את השימחה והזרימה אל חייך._
תודה. מנסה ואנסה עוד יותר חזק. אני לא מעבירה את הסבל אליה- בזה אני מצליחה. אבל נכשלת כמעט לחלוטין לשמוח ולזרום ולגדול ולהיתקן. אבל אני אצליח.

אתמול היה יום ממש רע היום יותר טוב. דברתי איתה וניסיתי לאזן בין הצבעתה על העדפתה לא לדבר לבין התערבות שלי והבהרה של דגשים ותכנים נוכחיים שנראים לי קריטים. דווקא היה מאד טוב ונתן לי (וגם לה) שוב הרגשה של שליטה ועוצמה. רואה את האמת במה שמישהי כתבה על להחזיר לה את השליטה ולכבד את בחירותיה אבל יש גם חוזק ועוצמה בהתערבות הורית שהיא ברורה, מובילה ובוטחת. שהיא ילדה שדואגים לה.

הודי, כי בעצם ההודיה יש המון כוח.
נכון. תודה. איך אפשר לזכור את זה כל הזמן?

לאט לאט יתפסו הרגעים השפויים והנקיים מרעל הזוועה את מקומם וייסלקו את המוגלה.
נגע ותיקן וחיזק בי. תודה.
לעורר בה תחושה שהיא עצמה לא יודעת להבחין בין טוב ורע - וזה משהו שמאוד קשה לחיות איתה
נכון, אבל באמת מאז התחזק בה משהו שתמיד היה קיים בה – חוסר שיקול דעת. היא נורא חכמה וסקרנית ובוטחת בעולם ועושה דברים שלפעמים נמהרים ומסוכנים ואני מרגישה בקשר ישיר שזה נובע מפריצת האסור-מותר-מקובל אצלה. וזה מתקשר גם עם זאת שכתבה ש
ונסיון לסנכרן את כל מה שבא אחרי זה כפועל ישיר להתעללות ולקרובניות הראשונית הזו ומזה לדעתי כדאי ממש להיזהר.
אז נראה לי שדווקא זה כן קורה – אבל נחכה לטיפול שלה ואני מקווה לשמוע דברים חכמים ושזה מאד ניתן לעיבוד, התוויה וניתוב למקומות גם יצרניים ויצירתיים וגם בטוחים.

שאחותי לא נפגעה רק מסבי.
זה גם משהו שחשוב לי להסביר, על שכתבתי שאני מרגישה שהיא פרוצה.
והנה את אומרת שאת מרגישה שהיא פרוצה, שהוא הוא פרץ אותה. אגב זו מילה נוראית. הוא לא פרץ אותה. הוא חצה גבולות אבל יש הרבה מאוד חומות ביקירה הקטנה הזו
תודה על החיזוק והצבעה על החוזק והאיכויות והכוחות.
אבל זה משהו שאני יודעת שקיים והנה עוד שתי דוגמאות מצמררות במשפחה אחת.
האחות מספרת ששתי אחיותיה שנוצלו, אח"כ נוצלו\נאנסו שוב. ככה זה קורה שברגע שהגבולות פרוצים, הדרך לדברים רעים דומים קלה יותר וקיימת. כבר נחרשה והתלמים מכוונים. או שהפגיעה שעוד לא עובדה באופן הכי ראוי ומיטבי קוראת לעוד דומה כדי להרפא או לקיים את הפצע חי כדי לאפשר מגע וגירוד והכרה וריפוי. בכל אופן אני לא רוצה שזה יקרה לה שוב. למרות שאני חשה שזה בקלות רבה יותר יקרה שוב. כבר 'תפשתי אותה' עם אחותה הקטנה (לאחר הגילוי) משדלת אותה למשחק שבו הקטנה תינק ממנה כמו תינוק, וקל לי לדמיין שתתן לילד לגעת בה או לזר לפגוע בה. ברור לי שהסיכונים עבורה יותר ממשיים. אני לא יודעת אם הפחד שלי לגמרי מבוסס אבל נראה לי שכן. לא ממש מעניין אותי לדעת מה המחקרים אומרים אבל אם משהי יודעת משהו בנקודה זו אשמח בעצם לשמוע...

ונסיון לסנכרן את כל מה שבא אחרי זה כפועל ישיר להתעללות ולקורבניות הראשונית הזו ומזה לדעתי כדאי ממש להיזהר.
איזון – איזו מילה מופלאה. הרחק ממני והלאה – בד"כ אבל תמיד אפשר לשאוף לגדילה. הלא כן?

_עלולה לחלחל אליה את התחושות האלה.
היא היתה חשופה להתעללות תקופה וזה נגמר. והתרגשויות נעורים לא פסות מהעולם ברגע אחד._
תודה. מילים טובות.

הייתי שמחה אם מישהו באזור היה מזכיר לי להכניס לראש את הפרופורציות הכל כך חשובות האלו
נכון. אני גם מודה. למרות הנימה הקשה שנועדה לטלטל אותי. טולטלתי וטוב לי עם הרחבת היריעה הזאת.

לקדם את עיסוקי הילדות שלה
עיצה נורא טובה. אם כי קשה לי לביצוע כי הקשיים (הנוכחיים) שלה כל כך נוכחים וצובעים. אבל זה נכון. אם הוא גזל ממנה את ילדותה אפשר לאזן ולהחזיר לה את הילדותיות, השמחה, הראשוניות במליון דברים יומיומיים – וגם לי. תודה.

'תפשתי אותה' עם אחותה הקטנה (לאחר הגילוי) משדלת אותה למשחק שבו הקטנה תינק ממנה כמו תינוק, וקל לי לדמיין שתתן לילד לגעת בה

את חושבת שגם משחקים מיניים בין ילדים הם בעייתיים?
לי זה נראה דבר טבעי.
חוויה של התנסות וגילוי, שהיא חלק מההתפתחות וחשובה להתפתחות.
כמובן, כל זמן שזה קורה כמשחק, ומתוך ברצון והסכמה הדדית.
(רק שאיני יודעת להצביע אם ההורה צריך לשים גבול איפשהו ואיפה)

נראה לי חבל שעכשיו בגלל הפחד תבלמי אצלה כל אפשרות להתנסות כזאת.
ובפרט שאם היא ילדה סקרנית שזקוקה לחוות - אני חוששת שאם תצרי את צעדיה - זה עלול לגרום לה לחפש נתיבים נסתרים.

בגלל שחקירה כזאת כשנעשית בין ילדים נראית לי בריאה ולא בעייתית כלל,
ובגלל שלא כדאי ללכת לכיוון ההפוך שייצור אצלה אנטי ורצון לחפש את זה בהיחבא -

משתי הסיבות הללו, אני חושבת שכן כדאי לאפשר לה את זה במסגרת בטוחה.

ככה זה קורה שברגע שהגבולות פרוצים, הדרך לדברים רעים דומים קלה יותר וקיימת.

אם היא חוותה את מה שקרה כפגיעה בה - היא עלולה לייצר עוד פגיעה.
אך אם חוותה זאת כחוויה חיובית - היא תייצר חוויות חיוביות.

זה לא אומר שבהכרח החוויות החיוביות שיהיו לה בהמשך צריכות לנבוע מהתנסויות דומות למה שקרה.
אבל מה שחשוב זה איך הדבר נחווה אצלה - וזה מה שמשפיע על טיב החוויות הבאות.
לכן לדעתי, אם חוותה זאת בטוב - אין חשש שתמשוך אליה פגיעה בהמשך.

כמובן, שזאת גם אחת הסיבות שלא כדאי לתת לה הרגשה שנוצלה, או שהייתה קורבן וכיו"ב.

אני חושבת שהאינטואיציות שלך שהאפשרות שפגיעה נוספת תיקרה היא נכונה. אבל-
ותנסי רגע ללכת איתי-
בואי ניקח את ביתך ונדמה אותה לחומר גולמי- בצק לצורך העניין שכשהוא מוכנס לתנור נוצרת המעטפת הקשה, זו שמאפשרת לבצק שלא לגלוש אלא להפוך ללחם (היינו אדם/ נערה/ אישה שגבולותיה ידועים לה והיא רוצה יכולה ויודעת לשמור עליהם) עכשיו נוצר איזה חור/ בקיע במעטפת הזאת... אלא שבמקרה שלכם, וכאן צריך לשים את הדגש, יש גם את המעטפת המשפחתית שהיא לא מחוררת! נהפוך הוא נשמע שהיא שלמה, חזקה, שומרת ומכילה.
את עכשיו עוטפת אותה ושומרת עליה מפני טעויותיה העתידיות שאת חשה שעשויות להגיע וזה טוב. זה התפקיד ההורי שלנו.

לא מדובר בנערה שיש לה שיקול דעת והיא מכירה את העולם על גווניו. לא! מדובר בילדה. ולא נשמע שאת חונקת אותה או לא מאפשרת לה לגדול מתוך מה שהיה, נשמע שאת מנסה להרחיב ולהגדיל את ארגז הכלים שלה כך שבעתיד גם אם משהו דומה יתדפק על דלתה הדברים שלימדת אותה ואיפשרת לה יהדהדו לה והייא תדע להתמודד עם הסיטואציה באופן כזה שהיא לא תחווה סובייקטיבית ואובייקטיבית כפוגענית והרסנית.

ודבר נוסף- למעטפת - זו המשפחתית- יש מעטפת נוספת המעטפת הקהילתית- כל אנשי הטיפול למינם, אנשי החוק וכדומה- וגם אם לפעמים הדברים נראים איטיים וגמלוניים משו . אל תהססי לפנות לעזרה ולאפשר לעצמך לקבל אותה. בנסיבות ומסיבות ששונות מהפרח שלך, גם את צריכה שמישהו יעטף אותך!!!!!!!!

שוב תודה בשם עצמי, לכל הנשים החכמות שנכנסות לפה @}

מחשבה שלי?
זו ההבנה שלי והתרגום שלי למצב, אני מקווה שזה בסדר שכתבתי..
דרך העניים של הילדה- היא עשתה את מה שעשתה מרצונה החופשי, היא נהנתה מזה, היא גילתה משהו חדש מרתק ונעים..
היא יודעת שזה לא בסדר, ככה גם כולם אומרים אבל בעצם מבפנים לא ממש מרגישה שזה לא בסדר..
אני כאמא הייתי מנסה להסביר לה מה לא היה בסדר פה, תחשבי שהיא הייתה בת 14, זה עדיין לא היה בסדר, גם בגלל הגיל , בגלל הקירבה המשפחתית, אבל בעיקר בגלל שזה היה רק זה, זאת לא הייתה זוגיות, גם אם הרגישה שהיא "אוהבת אותו", לא חברות, לא שיתוף ותמיכה אמיתיים, שהיא צריכה לשמור את הגוף שלה, לקשר אמיתי ומלא. זה רק חלק קטן במערכת יחסים, שלא תסתפק בפחות מהאהבה והחברות והתמיכה.
שזו תהיה המנתרה שתישאר חרוטה בראשה, שזה המסר שאת מעבירה לה, שמגיע לה יותר ושלא תסתפק בפחות מזה בחיים שלה . שהיא משהו מיוחד ושלא תתפשר במערכות יחסים בחיים שלה. שיהיה מסר אחד וברור.
אני חושבת שזה חשוב שיהיה מסר ברור ולא לדבר איתה הרבה ולא לדעת איך היא מתרגמת את זה אצלה בראש. אני חושבת שההגנה שהיא צריכה זה לא ליפול למקום של מערכות יחסים לא נעימות, תומכות ומלאוות. שלא "תתרגם" את מה שהיה לה כאהבה, קשר כדוגמא לאיך שהדברים צריכים להיות. שיהיה לה מודל בריא בראש
חושבת עליכם הרבה ומאחלת המון שמחה ואושר בבית

הייתי מנסה להסביר לה מה לא היה בסדר פה

זאת לא הייתה זוגיות, גם אם הרגישה שהיא "אוהבת אותו", לא חברות, לא שיתוף ותמיכה אמיתיים

וזה מה שעושה את זה לא בסדר?!
אני מצטערת. כמה שזה לא כיף להיות במצב של פחות מאהבה אמיתית, וכמה שלא נעים לְאמא לחשוב שהבת שלה תבחר דבר כזה כילדה או כבוגרת - זה ממש לא הופך את זה למשהו 'לא בסדר'.
כלומר, אם בכך מדובר - אז זה רחוק מלהיות משהו מעוּות או מזעזע שמצדיק את הרגשות הכלכך קשים סביב העניין הזה.

כולנו עוברים מסע בחיים. ולפעמים חלק ממנו זה לבחור קשרים של פחות מאהבה אמיתית.
מכל מיני סיבות שלנו. צרכים שלנו.
לכל אחד מותר לבחור בזה, אם זה מה שהוא רוצה.
וגם אם רק נדמה לו שזה מה שהוא רוצה.

דבר נוסף - ואם כן הייתה בין שניהם חברות ואהבה אמיתית, אז היה בסדר בעיניכם?
(עכשיו תגידו, לא יכול להיות דבר כזה בין ילדה בת 10 לבחור בן 17. האמנם?)

שהיא צריכה לשמור את הגוף שלה, לקשר אמיתי ומלא. זה רק חלק קטן במערכת יחסים, שלא תסתפק בפחות מהאהבה והחברות והתמיכה.
היא ממש לא 'צריכה' לנהוג כך.
זאת המלצה !
המלצה טובה אמנם - אך רק המלצה.
ואם, בלי קשר למה שקרה, וגם אם לא היה קורה - אם היא תגדל ותבחר אחרת ממה שהיא 'צריכה', אז מה?

_דרך העניים של הילדה- היא עשתה את מה שעשתה מרצונה החופשי, היא נהנתה מזה, היא גילתה משהו חדש מרתק ונעים..
היא יודעת שזה לא בסדר, ככה גם כולם אומרים אבל בעצם מבפנים לא ממש מרגישה שזה לא בסדר.._

אז אולי זה לא 'לא בסדר'?!
ברור שבסוף היא תחשוב שזה לא בסדר אחרי שכולם יטחנו לה את זה בראש.
היא עשתה את מה שעשתה מרצונה החופשי, היא נהנתה מזה, היא גילתה משהו חדש מרתק ונעים..

שהיא משהו מיוחד ושלא תתפשר במערכות יחסים בחיים שלה
זה כמובן מסר ששווה להעביר בכל מקרה.
ואני חושבת שזה עובר דרך האהבה והחיזוקים שהילד מקבל בבית לא פחות מדרך מסר מילולי - מה שגורם לו שירגיש ראוי לקשר טוב, לחיים טובים.

אבל ! כמובן שלצד המסרים האלה, חשוב להשאיר את הפתח שהילד יבחר בסופו של דבר מה שמתאים לו.
הוא לא חייב לנהוג על פי הציפיות הנ"ל - גם אם אלו ציפיות שרוצות בשבילו את הכי טוב.

זו תמיד שאלה:
עד איפה לחשוף אותם ואיפה הנקודה שמשם אני מעדיפה שהם יגלו לבד.

חיבוק
בעיני את מדהימה, האופן שבו את מדברת איתה ומסבירה ומקשיבה ונמצאת פשוט מופלא בעיני.
אולי תוכלי להיות כך גם בשביל עצמך, כך בוודאי היה קורה לו אימך היתה איתך.
לגבי הדימוי הראשון שלך על הפרח וההבנה שאין הוא הדימוי הנכון, עלה בי דימוי של לידה מוקדמת של פגות, יש לידות מוקדמות ששורדות נפלא. ואני אומרת את זה היום כשהוא בן 10
וכשזה קרה לא יכולתי לדמיין שהכול יהיה בסדר. בטיפול נכון - ויש לך את זה- את כל מה שנשבר
אפשר לתקן.
את מדהימה.ואני מאמינה מתוך הקריאה שאתם תעברו את זה. והחוכמה שלכן תגדל.
ולא חייבים ישר לסלוח, יש זמן לכל דבר.בנושא הזה אין מה לקצר תהליכים.

גם בעיני
את מדהימה.ואני מאמינה מתוך הקריאה שאתם תעברו את זה. והחוכמה שלכן תגדל.
וגם
ולא חייבים ישר לסלוח, יש זמן לכל דבר.בנושא הזה אין מה לקצר תהליכים.

עוקבת אחרי הדף הזה ומעריכה אותך מאוד. הייתי גאה אילו היית חברה שלי. מחזקת את ידייך המחבקות והמכילות, את עיניך הפקוחות והחכמות ואת הראש החושב והמתלבט שלך.
חיבוק גדול מאשה שאת לא מכירה, שגרמת לה להזדהות עם כאבך ולהעריך את דרכך

אני חושבת שחשוב לך, כאם, לבדוק את תחושתך בכנות, לגבי מה שנעשה, רק כדי להיות בטוחה שלא "תשדרי" לבתך מסרים שאת לא מודעת להם בעצמך.
האשמה היא גדולה והכאב גדול, אבל הטוטאליות שבה את מתארת את ההרס העתידי עלולה להיות קשורה לאמונות מופנמות ולא תמיד מודעות לגבי בתולין, ולגבי ערכה של אישה כ"לא משומשת" או "משומשת", במיוחד במשפחות מסורתיות ודתיות. (וסליחה סליחה אם דבריי לגמרי לא רלוונטיים, אבל היתי חייבת להגיד אותם ...) אני יודעת שהשימוש במילה "פרוצה" נעשה מתוך תחושה שגבולות הגוף ניפרצו, אבל הבחירה במילה עשויה להיות טעונה במשמעות לגבי כך שהאישה הופכת לפרוצת כבוד ופחותה ברגע שהיא "נבעלת" או מגלה את עונג המין, וזה באמת דבר שקשה להחזיר אותו למה שהיה. כלומר, כשאשה מתנסה במין היא כבר לא "בתולה" בגופה ונפשה, וזה אכן משהו בלתי חזיר... ואני חושבת שחשוב שתבדקי אם יש בך משהו מהפחד הזה, והאמונה הזו לגבי הבתולין הנשי ולגבי בתך.
אני יודעת שאצלי אימי מעולם לא דיברה על זה או התייחסה לזה כראוי, אבל נותרתי בעיניה "פרוצה" בגלל העניין המיני שגיליתי אחרי האירוע, כילדה.

הי, תודה לכל החכמות והתומכות.
יש לי המון מה לכתוב ולחשוב. אבל אין לי זמן... אולי הלילה.
אנא, חכו לי בסבלנות. אני עוד פה.

הנה דקה...
וקודם כל ל-שורדת.
תודה באמת על שאר הרוח והנפש שאת מעניקה.
בענין הזה, באמת אני חושבת שאני נקיה מזה -
חשוב שתבדקי אם יש בך משהו מהפחד הזה, והאמונה הזו לגבי הבתולין הנשי ולגבי בתך.
יש לי (אני חושבת) יחס מאד פתוח למין ומיניות וליופי שבזה. אני לא חרדה לשלמותה (שכנראה קיימת - אם כי בחרתי שלא לערוך לה בדיקה גופנית). אני חושבת שהיא 'פרוצה' לרוח ולעולם ללא קונוטציות זרות. כרגע היא זרועת מהומה, למרות שעל פניה היא שמחה יותר מתמיד במין היי תמידי, אבל אני חשה שהיא לא מאורגנת מבפנים (עוד פחות מהרגיל). היא מסוגלת למשל לפגוש בת דודה שלא ראתה שנה וישר להריץ אותה כדי שתראה כמה שהארון שלה מבולגן - סימבולי, לא? ואין לי בעיה ספציפית עם להראות תוכן ארונות, רק שההתנהגות הזאת חריגה גם לה, והיא כאילו רדופת שדים (עדיין מחכים לתחילת הטיפול) להשקיט את הרעד והדיסוננס הפנימי ואני מרגישה שכרגע היא פרוצה לרוחות רעות ויכולה בטעות לאפשר לכל מיני דברים להכנס ללא הגנות.

_את חושבת שגם משחקים מיניים בין ילדים הם בעייתיים?
לי זה נראה דבר טבעי._
גם לי, ועד עכשיו תמיד אהבתי לצפות בילדי לומדים ומתעשרים בכאלה משחקים. מה לעשות שעכשיו הכל נצבע בזה? גם בזה הוא פגע בנו. עכשיו כשביתי התינוקת רוצה להתלקק איתי לשון ללשון ומתמוגגת - אני נעתרת אם כי בנפש כבדה ודואבת - לא לחסוך ממנה וגם לשמור טוב טוב על כולנו. ומעבר לכך, כפי שכתבתי קודם, זו התנהגות חריגה לה ומשקפת את 'היכולת' והמיומנות ש'למדה' להפריד גוף ונפש ולהשתמש באחר כמכשיר לסיפוקה.

יש גם את המעטפת המשפחתית שהיא לא מחוררת!
תודה וזה חשוב, אבל פה נכנס הענין שאני מנסה מאד לראות את המקום של האחריות שלי לזה שיצרתי מסגרת משפחתית לא מתפקדת בכך שזה היה כאן ולא ראיתי, והיא לא סירבה ולא ספרה.

שהיא משהו מיוחד ושלא תתפשר במערכות יחסים בחיים שלה
נכון. זה המסר שאני רוצה.

אז אולי זה לא 'לא בסדר'?!
וגם
הוא לא חייב לנהוג על פי הציפיות הנ"ל - גם אם אלו ציפיות שרוצות בשבילו את הכי טוב.
אז זהו, שזה לא בסדר! למרות ההי שלה היא מעורערת (ואנחנו ממש לא טוחנים לה במוח על זה). השתמשו בה, נצלו אותה, היטו אותה מצמיחתה. זה לא תהליך שעברה לבד מבחירה אמיתית אלא מישהו, בניוולו, היטה את זרימתה הנכונה לה למשהו שנכון לו, בכוחותיו שהם מעל לכוח ויכולת התנגדותה ושיפוטה.
וכמובן שהיא לא 'חייבת' לנהוג ע"פ ציפיותי אלא שאני חייבת להתוות את הדרך הטובה לה לדעתי ולהגן עליה כפי שכל הורה עושה יום יום ושניה שניה בכל אמירה, מעשה או המנעות.

ולא חייבים ישר לסלוח, יש זמן לכל דבר.בנושא הזה אין מה לקצר תהליכים.
תודה. עצם המילים הללו העלו בי האפשרות לדמיין יום שבו אוכל להכיל את נוכחותו בחיק משפחתנו למען המעגלים הרחבים שנזוקו מהדהוד הרשע.

את נשמעת לי מאוד חכמה.

למי שפתחה את הדף-
קראתי את הדף רק לפרקים אז למרות שאני מתעסקת עם חינוך מיני אני לא מרגישה שאני יכולה לתת עצות חכמות.
אבל מתוך מה שכן ראיתי אני חושבת שאת מאוד אמיצה ורגישה ונשמעת מאוד מדוייקת. ז"א, הרי הגבול בין חופש לסכנה הוא ממש לא ברור, ואצלך מרגישים שאת עושה תהליך עמוק. את בודקת מה הכי נכון לך ולילדה שלך.
מחזקת אותך להמשך הדרך

רוצה לומר לך כמה מילים על התחושה שלך ש"יצרת מערכת משפחתית לא מתפקדת" ועל ה"אחריות" שלך לכך -

את יודעת מה התנאי הראשון בטיפול במישהו שפגע מינית ?
קודם כל לראות איפה האחריות שלו לעניין- וזה למה?
כי כשמגיע הפוגע לטיפול, הנישה הראשונה שאליה הוא נכנס זה זה שהוא עצמו קורבן (כי באופן כמעט גורף מי שפגע מינית גם נפגע מינית,בצורה כזו או אחרת וזה לדיון נפרד), והדרך היחידה להפסיק את מעגל הקסמים הזה זה להניח בצד את הטענה שלו לכך שגם הוא קורבן, ולראות איפה הייתה האחריות שלו לפגיעה-
מעקב אחד לאחד אחרי התכנון של הפגיעה.

כי פוגע מינית לרוב לא סתם "שם עין" על הקורבן שלו
הפגישה הראשונה שבה נעשית הפגיעה ואלו שבאו אחריה - הן לא מקריות בשום צורה שהיא!!!!!!!!!!
הן מתוכננות היטב במובן הזה שכל הגורמים השומרים/ אחראים נלקחים בחשבון- איפה יהיו/ לא יהיו מתי וכו'....

חלק מהפגיעה (בעיקר כשזה בתוך משפחה) זה התכנון של הפוגע מתי איפה ואיך לבצע את זממו . אז תגידי -
בהנחה שמישהו עקב אחריך לא פחות מאשר אחרי הבת שלך איך יכולת להגן עליה?

הרגע שבו התחלת להגן לא היה יכול לקרות מוקדם יותר ממה שהוא קרה.
ויותר מזה, וכתבו לך על זה פה רבות, היא לא פנתה לא ליועצת, לא למורה וכדומה.. היא באה אלייך- אלייך יקירתי!
אשריה וטוב לה שהייתה ויש לה כתובת שנותנת מענה אמיתי ותומך ומטפל.

תודה.
תודה על החיזוקים אבל בכל זאת יש לי מחשבות שמתדיקות להן אט אט
אולי בלילה

וקל לי לדמיין שתתן לילד לגעת בה או לזר לפגוע בה. ברור לי שהסיכונים עבורה יותר ממשיים. אני לא יודעת אם הפחד שלי לגמרי מבוסס אבל נראה לי שכן. לא ממש מעניין אותי לדעת מה המחקרים אומרים אבל אם משהי יודעת משהו בנקודה זו אשמח בעצם לשמוע...

אני לא יכולה לטעון לידע בתחום הזה, אבל אני גם חושבת שיש משהו באינטואיציה הזו שלך, ובטח ובטח בשאלה. אני יכולה לומר שאחותי, זו שנפגעה בילדות המוקדמת מסבי (רק אחת לא שתיהן נפגעו ממנו) לא הראתה התנהגות ביישנית והססנית לגבי מין/מיניות וכדומה. היא היתה פורקת עול גדולה שהתקרבה כל הזמן אל הקצה, שאהבה להתנסות בדברים הכי מסוכנים - סמים, אלכוהול, סמים קשים, גברים. לכל זה נוסף דבר שהוא לדעתי מאוד מהותי בעולם שלנו. היופי שלה. היא יפה במיוחד. באיזשהו מקום תמיד חששתי שהיא מנסה לקרוא תיגר על היופי שלה. לא להרוס אותו, אלא להקצין אותו, לראות איפה היא תכשל, איפה לא תצליח לשרוד למרות היופי שלה. ומצד שני, פרדוכסלי, מנסה להסתתר מהיופי הזה, שרודף אחריה כל צל, מזמין תשומת לב, מתווה את דרכה. עם השנים היא למדה להשתמש ביופי הזה, להשיג כל מה שהיא רוצה, לסובב את כולם על אצבעה, כל מה שהיא צריכה זה רק לחייך לרגע. אבל אני יודעת שבתוך תוכה היא הפוכה לגמרי והיופי הזה הוא עקב אכילס של הדימוי העצמי שלה. ששנים רבות, למרות שהיווה כלי שבו השתמשה להשיג את כל מבוקשה, הוא גם מנע ממנה להאמין בעצמה, תוך שהיא מרגישה שרק היופי שלה שווה ומלבד זה היא חסרת ערך.
הנקודה הזו היא מסוכנת. ובאיזשהו אופן חיזק את אותה נקודת פריצות שדיברת עליה. היא פרצה את עצמה לרוחות ואפילו בגיל מבוגר יחסית (25 בערך) המשיכה לעשות דברים משונים וקיצוניים ועבדה בתור מלכת סאדו מאזו באיזה מכון. נראה שדווקא זה היווה בשבלה מקום של טיפול, אוחזת בשוט ומתעללת בגברים קשורים וחסרי אונים. אבל כאן היא זרקה עצמה עמוק אל החוויה של המנצל והפוגע. תודה לאל זוגיות ולידת בנה שמו סוף לכל זה, ורק בשנים האחרונות אני רואה אותה מאמינה יותר בעצמה באופן עמוק יותר, פונה ללימודים בתחום שמעניין אותה ומתמידה בדרך קבועה שהתוותה לעצמה.
אני מניחה שסטיתי מהדיון בגילוי העריות או הניצול המיני והוספתי לו נופך ספציפי של יופיה. לכל אדם המורכבות שלו, אבל נראה לי שיש כאן איזה קשר שעלול לייצר דפוס. הזכרת באחד הפוסטים המוקדמים את יופיה של ביתך. הזכרת גם באחד הפוסטים האחרונים את נטייתה להיות חסרת שיקול דעת. אלו מכנות משותפים שאולי יש בהם קשר. אבל ההבדל המהותי הוא שלאחותי לא היתה שום תמיכה, באף שלב וגם לא היום.

זה מזכיר לי פעם גרתי בקיבוץ והיה שם זוג נורא יפה עם ילדה מאוד יפה, בת 4 אולי. כל מי שראה אותה חייב להגיד "יו איזה יפה". האבא אסר באובססיביות להשמיע התיחסויות מילוליות כאלו באוזנה של הילדה. אני חושבת שזה היה מאוד חכם מצידו. אך אני בטוחה שזה לא עובד כמו שהוא היה רוצה. היופי ירדוף אותה אם ינסה לגונן עליה מפניו או לא.

את עוד פה? ראיתי שהדף נדם כבר זמן מה ואני מקווה שהכל בסדר (הכוונה לכותבת הדף)

_אני מתארת לעצמי שאני בדעת מיעוט, אבל אני חושבת שאם היה לה נעים, אז העניין לא כלכך חמור, ויכול להיות שאפילו אין בכלל שום בעיה.
אולי זה יכול לגרום לה להתבגר מהר יותר, וזה לא כמו שרצית או פנטזת בשבילה.
אבל לא זה מה שהופך דבר לכזה חמור_
אני חושבת שחייבים לטפל בזה!!! אני עברתי בילדותי"דברים נעימים" שכאלה וזה הפך אותי לנערה שרק חיפשה סקס כי היא התבלבלה בין זה לאהבה.. עד גיל 28 ככה, שפתאום הבנתי את הריקנות שאני חשה אחרי כאלה מגעים מיניים
אולי פה זה לא המקרה אך בהחלט שווה טיפול מהיום!

אני עברתי בילדותי"דברים נעימים" שכאלה וזה הפך אותי לנערה שרק חיפשה סקס כי היא התבלבלה בין זה לאהבה
אני לא עברתי בילדותי כאלה דברים, ועדיין התבלבלתי המון שנים בין סקס לבין אהבה.
זה כנראה משום שבסקס קיבלתי תשומת לב שלא קיבלתי בצורה אחרת, ומשום שהייתי צמאה לחום וליחס.

נכון שזה גרוע להיות במקום הזה, וברור שחשוב לטפל במקומות הכאובים האלה בתוכנו.
אבל שוב, לא זה מה שהופך את העניין לכל כך חמור וכל כך היסטרי.

להיות במקום שמבלבל בין סקס לבין אהבה זו עוד בעיה כמו הרבה בעיות שיש לנו בחיים. שצריך לטפל בהן. אבל הן לא סוף העולם !

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוי, מסכנה. גם אני עברתי את זה בגיל שתיים עשרה, מצד בן דוד שלי, שהיה אז בן שש עשרה. זה היה עצוב לי מאוד. טוב שאת מטפלת ולא מכחישה. אמא שלי הכחישה את זה. בן דוד שלי היה אז מלאך בעיני כולם, וכולם חשבו שאני רבתי איתו ואני ממציאה. זה היה בלתי אפשרי מביחינתם. הם גם לא רצו להאמין. ואז, יום אחד הוא בא אלינו הביתה, ואמא שלי פתחה את הדלת כי היא רצתה למסור לי מישהו שהתקשר אלי בטלפון... והיא ראתה את זה. אבל היא עדיין ניסתה להכחיש. היא סגרה את הדלת מהר ולא דיברה על זה יותר. וככה זה נמשך עד שהייתי בגיל שמונה עשרה, ואז עברתי לעיר אחרת ולא רציתי לראות אותו יותר לעולם. עדיין אף אחד לא מאמין לי, חוץ מהילדים שלי. ומהמשפחה שלי בכלל-ממי שאמור לתמוך בי-אני מתרחקת. כבר סיפרתי לבן הבכור שלי על הסיפור, והוא אמר שהוא לעולם לא יעשה את זה, למרות שהוא בן. אוי.... אני כל כך שמחה שאתם מזדהים איתי... אני מספרת את זה בדמעות. זה באמת לא קל לי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוי פלוני, מסכנה. אני עברתי את אותו דבר מצד אחי הגדול כשהייתי בת שש. זה התחיל כשהייתי בת שש. הוא דאג שאני לא אספר. הבטיח לי כל מיני ממתקים וזמן בטלוויזיה במקומו... ואז בלילה, כשאף אחד אל ראה הוא הלך אל המיטה שלי ושכב איתי שם. אהבתי את הממתקים ולא רציתי לוורת על זה. אבל עכשיו, אני מבינה שזמן בטלוויזיה לא יכול לחפות על אונס...

הדף הזה עלה מן האוב והעיר אצלי שדים רדומים. אצלי זה גם קרה, כשהייתי ילדה וזה היה מזמן. מזמן מאד.
זה לא טופל למרות שידעו. ידעו ושתקו. לא הייתה אז מודעות כמו שהיום. פחדו לדבר.
אני חושבת שזה היה הדבר הכי נורא מבחינתי.
כשסיפרתי לאמא שלי, היא לא הגנה עלי. אמרה שצריך לשתוק ולהמשיך.
אני יודעת היום שגם האדם שעשה לי את זה שנמצא היום לקראת סוף חייו פשוט חולה.

דברים רבים קורים בעולם הזה מדי יום. חלק מהם דברים איומים וקשים מאד.
אנשים נפגעים בתאונות, מגלים אצלם מחלות, הם נתונים לאלימות ועוד...
אף הורה לא יכול להגן על הילד שלו מפני זה שדברים קורים.
פשוט, כי כל יום קורים דברים כאלו לילד או לילדה של מישהו.
ופעם, זה פשוט הילד שלך. זה הכל.

לכן, לדעתי, השאלה היא לא אם אפשר למנוע, אלא מה עושים אחרי שזה קורה?
תדמיינו לכם שאוטו פוגע בך כשאת עוברת את הכביש, האוטו נוסע ואת נשארת, מדממת על הכביש לבד.
הלבד הזה, יותר גרוע מהתאונה עצמה. התחושה הזאת קשה. קשה מאד.

השאלה היא כיצד מתארגנת המשפחה והסביבה לתת לנפגעת את העוצמה לקום ולהמשיך הלאה.
כיצד המשפחה עוזרת לנפגעת להבין שדברים קורים. פשוט כך. אבל שהחיים חזקים מכל. שיש תמיד בשביל מה לחיות.

מה עושים אחרי שזה קורה?
א. להאמין שזה אכן קרה
ב. לתמוך ולהיות בעד. לאתר צרכים ולנסות לענות עליהם
ג. לא לשמור את זה בסוד.
ד. להאמין בכוח הריפוי של בני אדם, וביכולת של החיים לגרום לך שמחה עם וליד כל האסונות

כל כך נכון. כל הכבוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רוצה לשתף שבמשך שנים עברתי את זה על ידי אחי, אף פעם לא סיפרתי לאיש... מאז אבי הלך לעולמו דבר שהוריד עלינו ענן שחור וקשה יותר.
אף פעם לא סיפרתי לאיש מהמשפחה על שארע במשך שנים ולעיתים זו הייתה ההכרה היחידה שקיבלתי, כשנתתי להשתמש בגופי מ "הסכמה" בתוך הבית שלי שהיו בו צעקות, מריבות,אלימות,איבה והמון המון המון כעס ועצבים ואיפה ואיפה בין הילדים . (בזמנו כילדה אמרתי לאמא שלי, "את עושה הבדלים בין הילדים" אבל היא הכחישה וכרגיל המשפט ששלט בפיה היה "זה ההרגשות שלך")
היום כשאני בת 32 הולכת לי ברחוב ובוהה לעיתים ויש לי כמעט כל יום פלאשבקים מהמקרים ההם, הגורם המנצל (והאונס) היה מתנה את האהבה והקרבה שלו בזה וגם אלו היו הרגעים היחידים שהרגשתי מוכלת, נחשבת, מוערכת איכשהו אך לאחר מכן הייתי חוזרת לעמדה נחותה וחלשה שרק מטפסים עליה ופוגעים בה יותר.
אני באה מרקע ומבית כ"כ קשה ופוחדת לחשוף את הסוד הנוראי והרע, שיתפתי פעם מטפלת שהייתה לי (עו"ס קלינית) אבל לא הרגשתי שזה זה רק הוריד אותי למטה לתוך בור עמוק של כאב והשפלה והיא גם שאלה פרטים כמו לתאר מה הוא עשה וכו' שגרמו לי לדמוע ולבכות ולהזדעזע.
לפעמים אני מנסה להבין, האם היקום כ"כ שונא אותי? שגם גדלתי במציאות כלכלית קשה להורים שורדים עם בעיות תקשורת קשות וגם היה לי אח מתעלל ואונס? ואחיות דיכאוניות ומרוחקות.
אני מרגישה שהפצעים לעולם לא יגלידו , שלנצח אשאר עם הכאב הקשה הזה , העבר שלי כ"כ מגעיל ורע - כמה שאני מנסה אין לי מנוחה.
היום בבוקר כשקראתי באתר נתקלתי בעמוד של מישהי שכתבה על אהבה עצמית ואהבה כלפי הילדה שהיית, אני יכולה להגיד לכן שלעיתים זה קשה, המחשבות והתחושות מלוות ומעצבות, מעבר לאלימות בתוך הבית ולהמון קושי פחד כאב וכעס גם מבחוץ לא הייתה תמיכה.
אני לא יכולה כיום לקום ולשתף את אמא שלי או את האחיות שלי במה שקרה, הבית כבר כאוב ושבור, בום כזה לעולם לא יועיל למשפחה וגם אני בספק אם מישהו יאמין לי.
מזמן לא בכיתי, אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב.
החיים שלי מזמן נגמרו והם כואבים ומדממים, היו לי שנים של צחוק וזו כמו נכות , זה שם זה כואב וזה מגביל וזה מלווה כל יום 24/7

כואב!

אוי כמה כאב

החיים שלך לא נגמרו. עברת דברים איומים.
אך
הלוואי ותמצאי את הכוחות להתחיל את חייך מחדש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_החיים שלך לא נגמרו. עברת דברים איומים.
אך
הלוואי ותמצאי את הכוחות להתחיל את חייך מחדש._

זה מאוד תלוי מה זה נגמרו ומה זה להתחיל מחדש, אי אפשר להתחיל מחדש ואי אפשר למחוק את הזיכרונות והחוויות הקשות והכאב.

אפשר להמשיך הלאה שזה מה שעשיתי למעשה כי אין הרבה ברירות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עצוב..

עצוב מאוד.
את יודעת, מה שהכי כואב זה שהיית קורבן ואת עדיין מבטלת את עצמך מול המשפחה שלך.
אניחושבת שאת כן צריכה לפתוח את זה מול המשפחה.
שזה ישחרר אותך.
גם אם תקבלי תגובות שלא ציפית להן ואני בטוחה שחלק מהתגובות יהיו קשות.

אני חושבתש הצעד הראשון בריפוי כלשהו זה לדאוג לעצמך. לשים את עצמך בראש סדרי העדיפויות.

אני מבינה את החשש שלך מלפגוע במשפחה, נשמעת משפחה עם קושי רב (אגב אין לך מושג מה קורה במשפחות אחרות, את מתארת באמת מציאות קיצונית אבל גם במשפחות שנראות "בסדר" יש וקורים דברים איומים איומים), אבל אני אל חושבת שאם תחשפי את תגרמי לקושי נוסף. זה לא את. זה מה שקרה ולא את יזמת.
אם מחר אחת מכן תחלה במחלה קשה או אחד יתגלגל לסמים או אחד לקשיים כלכליים נוראיים או אחד יתגרש, או מישהו ימות - כל זה ישפיע על המשפחה ועדיין המשפח התישא את הקושי כי זה מה שעושים בסופו של דבר.

אני ממש בעד שתחשפי ותשתפי בצור המוגנת, שתכתבי מכתב או תצלמי את עצמך מדברת ותעלי את זה מולם גם אם לא את ישירות. שיזדעזעו ושיוכלו להיות לצידך בזעזוע ושאחיך יקבל את מה שמגיע לו המנוול.

ואת לא מונעת אפילו מרצון לנקמה או להחזיר, את פשוט אבודה בכל החרא שהוא יצר לך.

אני מציעה לך להתמקד בלחשוף עם המשפחה.
וכן ללכת לטיפול, זהנשמע מסע בלתי הגיוני לסחוב לבד. העוסית שתיארת כנראה היתה לא טובה לך, ל אכל המטפלים כאלה. וזה שהיא דרהש ממך לחשוף פרטים כשאת מרגישה רע מאוד עם זה מוכיח שטוב עשית שלא המשכת. את בהחלט יודעת מה טוב לך. ולפעמים צריך לנסות כמה עד שמוצאים אבל את חייבת חייבת מישהו שיכיל את כל החוויות הקשות.
אולי תחפשי מטפל עם נסיון בנפגעות אונס בתוך המשפחה, או מטפלת כמובן.

אה וכדורים נגד דכאון, אין לך מושג כמה זה מאושש ומחזק והופך אפילו את החוויות הכי קשות בעולם לנסבלות ואת המציאות לפי כמה יותר טובה.

ואיחולים לאחיך שיסבול סבל גיהנום כל רגע בחיים שלו בכל מקום בגוף מכמות הרוע והגועל שצריך כדי לעשות לך את זה.