גירושין וחינוך ביתי

שליחה על ידי ענת* » 02 מרץ 2006, 13:54

"אמא שלי פה, באה לעזור עם הילדה".
האמהות (הסבתות)שאני מכירה, נכנסות לבעתה ורוצות שתסכימי להכל, רק שיעזבו את הילדים. דיבורים על חינוך ביתי כסיבה לכל הבלגן הזה לחלוטין מוציאים אותן מאיזון נפשי שגם ככה התערער בעקבות כל הסיפור. את לא רוצה לקחת אותן איתך לשם.
ובכלל, הכל זה חוכמה לאחר מעשה. אין לך מושג מה הולך להיות שם ועד כמה זה יהיה מטורף. למרות שאת מתכוננת ומבררת. העצה שקיבלתי מכל מי ששאלתי היתה "תהיי את".
וגם עכשיו, אם אתבקש לייעץ לאשה במצב כזה לפני פגישה אצל פקידת סעד, מה לייעץ? הרי זה לחלוטין לא צפוי שם. הרי ההחלטות נעשות בסוף בלי שום קשר למה שנאמר ונבדק או לא נבדק. אולי הן מוכנות מראש ואולי נמרחות על הנייר ברגע של רפיון עפעפיים אחד מני רבים.
הייתי מעדיפה לדעת שאצלנו היה מקרה חריג , אבל מסתבר שרחוק מזה.

שליחה על ידי ענת* » 02 מרץ 2006, 14:37

זה נכון שאם המנהלת שלה תגבה אותה, ולא יהיו לך הוכחות חותכות, היא תצא מזה "בלי פגע". אבל איתך ועם ילדייך היא תדע שעליה להיזהר.
מגיע שלב בו היא כבר מסיימת את תפקידה. לגרום לה להיזהר זה חסר טעם כי התהליך ממשיך, והיא יוצאת מהתמונה כשהפסיכולוגים נכנסים. אחרי שחייך נהפכו על פיהם מסתבר לך שאצל הגורמים ה"גבוהים יותר" יש בוז וזילזול רב כלפי כל מה שאמרה פקידת הסעד. וזה כבר הופך חסר טעם לחזור אחורה למה שקרה לפני חצי שנה, לאחר שמישהו בכיר יותר כבר ביטל את רוב מעשיה ודבריה. על הנזק שנעשה אף אחד לא מעוניין לבזבז זמן. הטלטלה לא נחשבת אישו וטובת הילד זה בכלל מושג שבמרוצת התהליך לעסו וירקו לפינה. אולי זה מוזר שעורכי הדין לא פועלים בתוקף נגד פקידות הסעד האלה. כנראה שזה לא מקובל. אולי הם פוחדים מהן. אולי יודעים שהשופטת "לא תאהב את זה כי היא מינתה אותה". הכל מתנהל סביב התקווה שפקידת הסעד תהיה "לטובתך".

אולי זה מוזר שעורכי הדין לא פועלים בתוקף נגד פקידות הסעד האלה אמרתי את זה מהיבט אחר של פקידת סעד - אבל לעורכי הדין אין מושג והם לא מכירים את החוק. אני יודעת, זו הכללה. אבל אני, בתור צעירה בתחום וממעטת להופיע בבתי משפט לא פגשתי עורך דין אחד שידע את החוק כמו שצריך. (ולכל מי שהגעתי איתו לבית משפט היו עורכי דין). כשפועלים מחוסר ידע פועלים בפחד. לכן כל כך חשוב עורך דין טוב, ולכן )-: עורכי הדין שמבינים בחוק מרשים לעצמם להפקיע כך מחירים.
ענתי -

. גם אני לא הייתי מכניסה את הסבתא לעניין, אלא אם היא תומכת בך ובדרכך במאה אחוזים ולא תתקפל מאמירה סתמית של מישהי בעלת סמכות. את לא צריכה גם את ההתמודדות הזו.

שליחה על ידי ענת* » 02 מרץ 2006, 15:31

אבל לעורכי הדין אין מושג והם לא מכירים את החוק.
אני חוששת שהם יודעים בדיוק.
כמה המערכת צינית וכוחנית ואיטית, כמה הפעלת לחץ והפחדה יש, כמה קל לעוות את הדין ולהחליש משפחה, הם יודעים. לכן ההמלצה העיקרית שלהם היא למצוא חן בעיני פקידת הסעד. הם רואים את התמונה בגדול ומעדיפים לא להיקלע לקרבות טפלים (תביעות של פקידת הסעד וכדומה) אלא להמשיך הלאה. הם גם יודעים שלבית המשפט אין כוח להתחיל לחפור בדקויות וששופט מאבד סבלנות מהר במיוחד אם מטילים ספק בו או באנשי מקצוע שמינה לעצמו. ויודעים שאחרי שהדרמה תיגמר- מבחינתם לפחות מוטב להגיע להחלטה סופית שפויה פחות או יותר. אני שכרתי עורך דין מצויין ואנושי שיגן עלי מפני העברת משמורת ומפני האשמות השווא שהוטחו נגדי. זה היה העניין הבוער והדחוף. אל נושא החינוך הביתי בכלל לא ניתן היה להגיע כי הוערמו מכשולים מפחידים בדרך. יש אפשרות תיאורטית להמשיך מכאן, אבל תראי, לקח שנה!!! שנה שלמה, על מנת להבהיר את המובן מאליו, שאת אמא טובה .
. למי יש כוח להמשיך? למי הכסף והחוסן הנפשי והיכולת להקריב את כל המשפחה?

|אייקון של הקשבה מחבקת|

מצטרפת לאייקון של אפרסקים. הלוואי והייתי יכולה יותר.

שליחה על ידי ענת* » 02 מרץ 2006, 22:19

תודה לשתיכן

אני מציעה להמשיך כאן בערב מתכונים. כמה אפשר לבלבל את השכל עם קיטורים ומצוקות. רציתי להגיד, שכשמגלגלים חצי כפית קוטג בפשתן טחון טרי יוצאות כופתיות טעימות להפליא אבל צריך לאכול מיד עם הגילגול, בשיטת גלול ואכול הידועה, רצוי עם מזלג עוגות קטן. זה לא מחזיק להגשה. ושאגוזי ברזיל מתגררים נורא טוב על פומפיה, אבל, אסור כנראה לאכול מהם יותר משלושה ביום כי מסתכנים בהרעלת הדבר הזה שהוא נורא בריא לגוף והם נורא עשירים בו: סלנום? סלניום? משהו כזה. מעבר לזה רציתי להגיד שאני כל הזמן רוצה לדבר עם עולם ומלואו בטלפון או להיפגש איתה ובסוף אנחנו נפגשות רק פה, בפסגת אבירות היגון הטרגיות. איך נשב ביחד? מי תתבכיין ומי תקשיב? איך נגיד זו לזו יהיה בסדר (-: ? בקיצור בואי ניפגש לראות טלויזיה ביחד. לשתוק ולאכול מול הטלויזיה. יהיה בסדר. חושבת עליך הרבה. אנחנו בבית אז את יכולה להתקשר אם בא לך.

חשבתי שמובן גם למערכת שילדים צריכים להיות עם אמא, זה הדבר הכי בסיסי שיש.

אנונימי

ענת,
אם אוספים את הפירורים של הפקאנים שנשברים באריזה שלהם, ואת הפירורים של האגוזי מלך, אפשר להתענג על מבחר כדורי קוטג' מצופים בכל מיני, בלי לדאוג להרעלה מעודף בריאות של הברזילאים.
ואת מה שנשאר בגביע קוטג', לחסל עם כפית ועם דבש, בתור קינוח.

< קוראת ושולחת חיבוקים, וכרגיל מוצאת מה לכתוב רק בקשר למה שהוא "אוף טופיק">

ממש לא הרעלה, איכלי חופשי מול הטלויזיה

שליחה על ידי יעל_צ* » 03 מרץ 2006, 12:38

לקח שנה!!! שנה שלמה, על מנת להבהיר את המובן מאליו, שאת אמא טובה .
המשפט הזה שוב ושוב קופץ לי מול העיניים. מתמצת, לדעתי, את כל הטירוף שבסיפור הזה.

שליחה על ידי ענת* » 05 מרץ 2006, 00:19

חשבתי שמובן גם למערכת שילדים צריכים להיות עם אמא, זה הדבר הכי בסיסי שיש.
לא, זה לא מובן בכלל. ראי למשל את עולם ומלואו שהפעוטה בת השנתיים שלה יונקת , ובמקרה שלה, למרות המלצת פקידת הסעד שכנראה כן היתה שפויה, שהילדה לא תישן בשלב זה מחוץ לבית, השופט פסק על שני לילות בשבוע אצל האב, ללא התחשבות בגיל ובהנקה. ההסבר: השופט מאמין בהורות שווה.
החוק אומר שבנושא העברת משמורת, עד גיל שש יש עדיפות למגורים עם האם, ומגיל שש האם והאב שווים ומקום המגורים של הילד ייקבע לפי מי שיעניק תנאים טובים יותר. במקרה שלנו, נרשם לנו מינוס על כך שהילדים חולקים חדר משותף בעוד אצל האב יש חדר פרטי. היתה התייחסות גם לגודל הבית, כמות הצעצועים ויפי הגינה שהיו נתונים מאד משמעותיים בעיני פקידת הסעד. מדהים, אבל ככה זה. פקידת הסעד חזרה באזני שוב ושוב על הטיעונים האלה שכביכול העמידו את הבית שלי בעמדה נחותה: חדר לבד, ריהוט חדש, בית גדול, גינה יפה. היא לחצה כל העת להסכים למשמורת משותפת בלי ליידע אותי שחוקית לא ניתן לקבוע משמורת משותפת בכפיה, והגיבה להתנגדות שלי בחומרה ובכעס, או שדיברה על לבי שזה הסידור שבו הילד יהיה הכי מרוצה. כשהמשכתי לסרב בתוקף, איימה שוב בהעברת משמורת. בדיעבד הבנתי שהיא ניסתה להוציא ממני הסכמה תחת איום. בדיוק כמו שמתארות הנשים האומללות בסרטון: "הן רוצות לכתוב בתסקיר שלהן שההחלטות התקבלו בהסכמה ולא מספרות שההסכמה ניתנה תחת איום".

לא ניתן לקבוע משמורת משותפת בכפיה- מה היתה האלטרנטיבה? גם במשמורת של האם האב לוקח אותם , לא?
חדר לבד, ריהוט חדש, בית גדול, גינה יפה..
זה מה שנראה להם שחשוב...??

שלום לכולם, הייתי פה פעם מזמן מזמן, אבל אתם בטח לא מכירים אותי. נעים מאד.
אני אמא רווקה לילד בן שבע וחצי. מעולם לא התחתנתי עם אבא שלו, אבל מאז הלידה עברנו תהפוכות, שנים קשות מאד וסבל מר. גם אחד מהשני אבל בעיקר מהמערכת. ענת מספרת פה בראשי פרקים וחושפת מעט מהקשיים שעולים מול 'הרווחה', עו"סיות , מרכז קשר, פקידות סעד, מחוזיות, מקומיות, טיפול דיאדי, בדיקת כשירות הורית....כן, עברתי הכל.פסיכולוגים בדקו את הבן שלי לבד, יחד איתי, יחד עם אבא שלו, אותי לבד. לילות של חוסר שינה, פחדים על זה שאני מניקה בגיל 4- מה תגיד העוס"ית שיעצה לי לתת לו להתקלח לבד כבר בגיל שנתיים בערך, כדי שידע שזכותו על גופו שלו בלבד...לסדר תמיד את ארונות המטבח והבגדים, כיוון שהן עושות ביקורי פתע! ובודקות כמה את מתפקדת כמנהלת בית! לבנות מיטה לילד, שלא ידעו שהוא ישן איתך...לקיים כל החלטה של בית משפט ולהגיע למרכז קשר גם עם חום גבוה, למרות שהאבא הולך ובא כרצונו, ללא שום קשר לציפיות של בנו...לשבת ימים בפגישות עם צוות שלם של 'מטפלים' שאפילו העברית שלהם לא נכונה, לבזבז שעות יקרות של פרנסה, של שהיה עם הילד שלי, של שקיעה יותר ויותר בתוך הבוץ הנוראי שלנו, (אפילו קשה לי להיזכר בזה), לקבל איומים שהאחריות לקשר היא עלי ואם לא אבצע אותה, אזכה לעונש מבי"מש (והאבא לא- אותו אי אפשר לחייב),
בקיצור חבורת נשים יומרניות , חסרות רגישות, מנהלתיות, מנהלות את איך אני אגדל את הילד שלי!? רק כדי שתבינו כמה זה מגוכך: אחרי 3 שנים של פגישות במרכז קשר, קיבלתי טלפון בצהרי היום -"אתם לא חייבים להגיע היום , לפי החלטת בית משפט, זמנכם פה תם." פשוט ככה! ללא סגירה של הטיפול, ללא כל פיתרון של הסדרי ראיה אחראיים.
מה שאני מנסה לספר זה לא כמה אני מסכנה אלא כמה מסוכן ליפול לידיים של המערכת הזו. איבוד שליטה מוחלט ונפילה למערבולת גדולה. אנשים תמיד חושבים שמשהו בך לא בסדר אם אתה מטופל ב'רווחה'. תאמינו לי- בחיים לא חשבתי שככה ייראו השנים הראשונות להיותי אמא.
ענת אני במינה את ה'שמחה' שלך בעניין השכנה האולי מתגרשת- אני איחלתי לעוס"יות שהבנות שלהן ייקלעו למצב הזה. שהנכד שלהן יזכה לטיפול המלבב של חברותיהן למקצוע.
מה ששבר אצלי את גב הגמל וגרם לי להפוך לתוקפנית מולן היה 'ועדת החלטה' שמנתה צוות של 5 נשים. למזלי ה'רב 'הוועדה התכנסה ביום בו אני מלווה אישה בלידה, אחרי יומיים בבית, אנחנו בבי"ח בצירי לחץ. השעה שמונה בבוקר. מיותר לציין שלא התקלחתי ולא ישנתי ביומיים האלה. אני יוצאת מחדר לידה במיוחד כדי לתאם אם אפשר, להעיד בפני הוועדה בצהריים במקום בעוד כשעתיים, על מנת שאוכל לסיים את הלידה כראוי. קיבלתי אישור. אני יוצאת מביה"ח ב11 כדי לקבל הודעה לא להגיע לוועדה כיוון שההחלטות כבר התקבלו! (את האבא שעל חוסר האחריות שלו לא ארחיב כאן את הדיבור, הם שמעו.).
אף אחת מחמשת הנשים לא הסכימה לדבר איתי בטלפון כדי לנסות ולהגיע בכ"ז! נשים שהציגו עצמן כאמפטיות ואכפתיות, לא יכלו להבין למה לא השגתי מחליפה בעבודה. הגעתי אליהן רותחת מזעם כדי למצוא אותן עדיין מכונסות! הן יכלו לקבל אותי ללא בעיה...אבל אז אני היא זו שסרבה לקבל כל החלטה וכל סמכות שלהן! תודה לאל שיצאנו מידיהן השלומיאליות והמכוערות, אני חייבת להגיד.

ליאת

.
תודה לאל_ שיצאתם _מידיהן השלומיאליות והמכוערות

ליאת

גם ממני. חיבוק גדול.

איזה מדכא.

קראתי חלק מהדף. הסיפור מוכר לי היטב. מרב יאוש לא יכולתי לקרוא את כולו. אני כותבת שוב את מה שכבר כתבתי למרות היותי עדינת נפש בא לי לזיין את המערכות של מדינת ישראל ובמיוחד מערכת המשפט ומערכת החינוך עידן התמימות הלך ואיננו ואני רואה איפה אני ואין לי פתרון אך בכל זאת ארצה לנסות ולהשפיע מערכת החינוך מודעת היטב למצבים האלה ןמנצלת אותם ואותנו.

ענת עכשיו שהדברים הגיעו לטלויזיה בטח תהיה להם השפעה על דעת הציבור. עכשיו צריך ליצור עוד הזדמנויות להשפיע .אולי דרך הפגנות מול משרד החינוך אולי משהיא שיודעת לדבר יכולה לנעום מול הכנסת. אני מאמינה שהרבה אנשים סובלים מהמערכת המזיקה הזאת שנקראת משרד החינוך ותהיה התעוררות של אנשים שפתאום יראו שיש דרך אחרת ולא חשבו עליה קודם.מענין אותי איך משנים בכנסת את החוקים. למי הזכות להציע חוק חדש או שינוי חוק ישן. מה מקומו של האזרח הקטן בסיםור הזה. ענת עם בחירות שמתקימות כל כך הרבה כמעט כל שנתיים אפשר גם לחשוב על הקמת מפלגה שבקווי היסוד שלה תהיה אפשרות חוקית לחינוך ביתי.אני זורקת כל רעיון שבא לי .אני מחפשת דרך להשפיע.

איפה כולם. ברחתם לי. כמו בשיר ש/ל רחל המשוררת היה או לא היה.אולי כתבתי משהוא שהוא התיחסות פשטנית מדי ולא עמוקה. אולי העלבתי ללא כוונה. אני אספןג גם ביקורת על דברי. גם בנושאים רגישים לפעמים אנשים חושבים בצורה שונה. מחכה לתגובתכם. ביי

ענת
אל נושא החינוך הביתי בכלל לא ניתן היה להגיע כי הוערמו מכשולים מפחידים בדרך. יש אפשרות תיאורטית להמשיך מכאן, אבל תראי, לקח שנה!!! שנה שלמה, על מנת להבהיר את המובן מאליו, שאת אמא טובה . בקשר לחינוך עצמו אולי תעיני בפרטים שאני שולחת לך בקשר לשאר הדברים אני שמחה שהילדים איתך.
Phone number of the school is 734-769-4511 and the fax number is
734-769-9629

www.clonlara.org [email protected]

Rivka from Jerusalem 05 05 795 698 05 05 333 162 02- 5354
522

שליחה על ידי ענת* » 06 יוני 2006, 23:54

רבקה שלום, ותודה רבה. אם אני מבינה נכון, בקישור ששלחת יש הצעה לרישום בבית ספר בחו"ל עבור משפחות שלא קיבלו אישור לחינוך ביתי ויכולות כך לפתור בעיה חוקית . זה לא מתאים למשפחה שלנו אבל אולי יוכל לשרת אחרים עם בעיה דומה. שוב תודה לך, אנחנו לא מכירות ואני מעריכה את תשומת הלב.

קשור ולא קשור. כן גירושין, לא חינוך ביתי, אבל בהחלט ניתן ללמוד על המשקפיים שדרכם מסתכלים בתי המשפט על חשיבות המשפחה, או יותר נכון, האמא, לעומת חשיבות המסגרת.

חברה קרובה עוברת סיפור גירושין קשה ומכוער. היא נאלצה לברוח מביתה לאחר שבעלה בנפרד רוקן את חשבון הבנק והחל להורות על ניתוק החיבורים לבית (ניתק את הטלפון ואמר שבקרוב תגלה מה עוד הוא ניתק). היא עברה לבית אמה בעיר אחרת, רשמה את הילדים לבי"ס, החלה לחפש דירה ועבודה. האב הגיש תביעה למשמורת וטען שעל הילדים לחזור לעיר מגוריהם כדי לא לקטוע להם את שגרת החיים (הוא לא חשב על זה לפני שהחל לנהל רומן שנמשך עד היום, אבל זה לא העניין). יש גם ילדים בגיל העשרה שכתבו לשופט שהם רוצים להישאר עם אמא, בעיר החדשה, שהם לא רוצים לחזור וכולי.
השופט קבע שעליהם לחזור לעיר הישנה, ושהוא מקווה שגם אמא תחזור איתם. שחברים זה הדבר הכי חשוב ושאסור לערער אותו.
אתם קולטים? הוא חושב שעדיף לילדים (חלקם אפרופו משמורת מתחת לגיל 6) חברים על פני אמא. בי"ס מוכר על פני אמא. זה לא נתפס.
היה ערעור. הוא לא התקבל. השופט השני גם הוא לא היה מוכן לשמוע פנים מול פנים את הילדים הגדולים. הוא שלח את אבא לשמוע מה הם חושבים, ואז שאל מה הם אמרו. הם אמרו שהם לא רוצים לחזור. אבא אמר שהם מבולבלים ושאמא מסיתה אותם. את השופט לא מעניינת האמת.

בשני המקרים בית המשפט קבע שטובת הילדים מעדיפה שהייה במסגרת על פני השהות עם אמא.
איפה זה מעמיד אותנו, אנשי החינוך הביתי (אמהות החינוך הביתי) במקרה של גירושין? בפינה למטה מתחת לכל הזבל.

<מרגיעון - כולנו זקוקים לחיבוק. כמה שזה נכון. וכמה שזה לא עוזר כשנעשה עוול שזועק לשמיים>

השופט קבע שעליהם לחזור לעיר הישנה, ושהוא מקווה שגם אמא תחזור איתם. שחברים זה הדבר הכי חשוב ושאסור לערער אותו.
היה ערעור. הוא לא התקבל.
נורא. אין לי מה להגיד. תודה שהבאת את הסיפור הזה. מה שבטוח, שאסור לסיפורים כאלה להישאר בשקט.

הסתובבתי עם הסיפור הזה כל היום ועכשיו חזרתי לדף הזה. . השתיקה כאן גם קשה. אף אחד לא קורא כאן? או שקוראים ואין מה להגיד? בכל אופן, אני מקפיצה את הדף למה חדש. לא יודעת למה נדמה לי כל הזמן שאם יידעו יש סיכוי לשינוי.
הסיפור של האשה הזאת שהביאה סלעית, קורה כל הזמן. מישהו פה השתגע. מישהו במדינה הזאת איבד את שפיותו. אין לי דרך אחרת להסביר פסקי דין כאלה.

קוראים ואין מה להגיד

קוראים ואין מה להגיד וזה מעורר מחשבה רבה כשחושבים שבארה"ב ובאירופה מספר הזוגות המתגרשים הוא מעל ל-50 אחוזים ובארץ כל זוג שלישי מתגרש וקראתי שבאיזור ת"א כל זוג שני מתגרש. ובמחשבה נוספת, זה לא קשור רק למוסד הנישואין: הדיון הזה נוגע גם למי שנכנסה להריון מחבר: גם לו יש זכויות על הילדים/ות...

קוראים ואין מה להגיד

מישהו פה השתגע. מישהו במדינה הזאת איבד את שפיותו.

קוראים ואין מה להגיד

נדמה לי כל הזמן שאם יידעו יש סיכוי לשינוי
גם לי. אבל זו כנראה אופטימיות פראית.

_קוראים ואין מה להגיד
נדמה לי כל הזמן שאם יידעו יש סיכוי לשינוי
גם לי. אבל זו כנראה אופטימיות פראית._
כי מה יש לעשות חוץ מלהרגיש זעם וחוסר אונים?

אני עכשיו נתקלתי בעניין אחר בהתנהלות ישראלית לא שפויה (בסך הכל עיריות, ועדות מחוזיות וכאלה). התנהלות מושחתת, טירטור מרושע של הציבור, שוד כספים במסווה של "היטלים", כל מיני תקנות שנראות כאילו רק נועדו להתעלל באזרחים, בקיצור - מין המשך ישיר לאימפריה העותומאנית בשנותיה המושחתות ביותר (ואכן, כל שיטת הטאבו וכו' נשארה עותומאנית עד ימינו).
להתלונן? סיכוי לשינוי? כשאת רואה מול מה את עומדת, את מבינה שלא רק שהסיכוי לשינוי הוא "אופטימיות פראית" אלא שהדג מסריח מהראש...
גם פה: מי עשה את העוולות האלה? שופטים.
אני לא רוצה להתחיל אפילו לדבר על השופטת שקרובה שלי נאלצה להתמודד אצלה על ענייני ירושה. "מושחתת" קטן עליה. יש לי מלים הרבה יותר גרועות על איכות העבודה שלה ועל הכבוד המינימלי לאזרחים ולחוק, אבל היא כבר נענשה במיתה חטופה, אז אשתוק.

קוראים ומרגישים זעם על כל מעשי העוול, על היחס השרירותי והאטום, על חריצת גורלות כלאחר יד. מה קורה פה?
לפעמים התחושה היא כאילו יש שני סוגי אנשים: בני אדם, ויצורים אטומים שאיבדו כל קשר לאנושיות בסיסית.

אני עם כל מילה של יעל צ !

מה קורה פה?
אני שואלת את עצמי ואתכם, האם אלו השופטים או בעצם עורכי הדין שטובים יותר או פחות להביא את העיקר ולהעמידו על סדר היום, ופשוט לא לוותר? איפה ומה חשיבותם של עורכי הדין בסיפורים המזעזעים האלו?

איפה ומה חשיבותם של עורכי הדין בסיפורים המזעזעים האלו?
לצערי חשיבותם מכרעת יותר או פחות לפי הסכום אותו הם יכולים לבקש. סביר שעורך דין שיש לו אומץ לבקש 25000 דולר על טיפול במקרה כזה (הסכום מדוייק ולקוח מהמציאות לצערי) יצליח יותר. וגם אז עדיין לא ברור. מי שהיה בבתי משפט יודע שלפעמים הכל תלוי במצב רוח של השופט באותו הרגע.

אבל בגדול: רוח ההורות השווה היא מאד חזקה בימים אלה בבתי דין לענייני משפחה. שומעים את זה בכל משפט של גרושים. היא רווחת אצל פקידות סעד, וגם אצל שופטים. שם יש נטייה לראות בשני ההורים שווים לגמרי בכל הקשור לטובת הילד. האם יכול להיות שמדובר כאן בהנחת יסוד שגויה שאיש לא מעז לערער עליה? זו בעיה כ"כ קשה וסבוכה, כל מקרה הוא כ"כ שונה, שלא פלא שנתקלים כל העת בפסיקות מחרידות. השאלה הזו גדולה על בתי המשפט ואין להם ברירה אלא להשתמש בגרזן, לכאן או לכאן. כי באמת, מי יותר חשוב לילדים? אבא או אמא? למי מהם "מגיע" יותר ? דעתו של מי כבדת משקל יותר? למי מהם זקוקים הילדים יותר, ועד איזה גיל? מי יכול לקבוע? ואיזו סמכות יכולה לאשר את מה שזועק פה בתגובות המחאה נגד הפסיקה שהביאה סלעית, שילדים זקוקים לאמם יותר מאשר לאביהם ושדעתה כבדת משקל משלו?
למה לכולם כאן ברור שהאמא צודקת והאב טועה? והאם מדובר בכלל בצודקים וטועים או שיש כאן משהו חזק יותר, מוחלט יותר, שאבד יחד עם הרבה אינסטינקטים הישרדותיים בין האופנות המתחלפות?
האם רק בגלל שאני אמא התשובה ברורה לי, או שיש כאן אמת עליונה, אובייקטיבית, built in בטבע האדם?
בשאלת החזקה על ילדים, החוק היום "מיטיב" עם האם וילדיה עד הגיעם לגיל שש. יש הנחה שעד גיל זה הם זקוקים לה יותר. אולם גם הנחה זו לא תמיד מכובדת, כמו שרואים בפסיקה שהביאה סלעית.

מעניין אותי לפנות אל זוגות במצב טוב, ולשאול אותם, אם חס וחלילה, חס וחלילה, הייתם צריכים לשקול הפרדה, מה הייתם עושים עם הילדים?

אנונימי

אני מאלה שלא ראו ולא קראו את הדף, עד לרגע זה.

ואמנם כאמא, ברור לי שטובת הילדים היא להיות עם האמא, ובוודאי שעל פני מסגרת כלשהי, רק שאני לא חושבת שזו צריכה להיות אקסיומה.

אני מכירה אישית לפחות זוג אחד (לשעבר. הם גרושים היום), שם טובת הילדים היא לאו דוקא להיות עם האמא. ואני בטוחה שיש עוד מקרים כאלה.
יתרה מזאת, אפילו במקרה שלי (אנחנו לא גרושים), אני לא בטוחה שבמקרה שניפרד, והם יהיו יותר גדולים קצת, טובתם היא דוקא איתי.
ואני לא חושבת שאני אמא גרועה. נהפוכו.
אני רק חושבת שבעלי הוא אבא מדהים ממש, וזה שיקול משמעותי בעיני.

האם בתי המשפט יכולים להיות מודעים לכך?
האם ניתן לבדוק כל מקרה לגופו ולדעת מה באמת נכון?
לא יודעת.

בכל מקרה - ליבי על האמא הזו ועל ילדיה, שמתוך המשתמע בדף הזה, ברור לי שטובת הילדים היא להיות איתה.

יונת, יש לי כמה שאלות. 1)מתי להגיש את התוכנית לימודים של חינוך ביתי2) מתי להגיש בקשה לאישור 3)אם אני לא אקבל אישור ובני לא ירצה ללכת לבית ספר,..הרי לא אכריח אותו, מה קורה במקרה כזה?

את תוכנית הלימודים תגישי ברגע שתגמרי להכין אותה. (בהנחה שיש חתימה של האבא)
את הבקשה תגישי יחד עם תוכנית הלימודים.
אם האבא יהיה בעד חינוך ביתי, אז יוכלו להטריד אותך אבל לא הרבה יותר מזה. מבחינה טכנית -- תגישי ערעור.

הי יונת!!! עכשיו לוקחים תרחיש אחר. נניח האבא "הכל יכול" לא משתכנע. הילד לא רוצה ללכת לבית ספר. מה קורה אז?

אז האבא יכול לעשות לך צרות. זה גם הילד שלו הרי.

כן, ברור. שיקול הדעת כאן קשה...אבל רק אני יכולה לעשות אותו.וגם אם ההחלטה נכונה בזמן מסוים, כיון שמדובר בתקופת זמן, אותה ההחלטה יכולה להפוך ללא רלונטית. במערכת יחסים, כמו בנישואין כך גם בגירושין האיזון משתנה כל הזמן ועלול להיות מופר...לכן יש לי על מה לחשוב. להזהר זה טוב...אבל עד כמה,אם בכלל לתת לפחד לשתק אותי.כאן סימן שאלה.האבות טובים באיומים, אבל כאשר זה מגיע ליטיפול יום יומי בילדים...לפעמים כוחותיהם נעלמים.

אני רוצה להציע סדר אחר ממה שיונת תיארה למעלה:

תכיני עמוד אחד בלבד של מכתב למשרד החינוך, ובו פסקה בודדת עם הודעה שאתם מתעתדים לחנך את הילדים בבית, שמות ומספרי ת.ז. של הילדים, ושתי חתימות (כולל ת.ז.): שלך ושל האבא. עד שהאבא לא חתם על זה, אין טעם להתחיל להתעסק בהכנת תוכנית לימודים.
רק אם האבא חתם על המכתב מסעיף 1, אז להשלים הכנת תוכנית לימודים ולהגיש למשרד החינוך.

חשוב להבין שמבחינת האבא, הרצון שלך לחנך בבית זה עוד אמצעי לחץ עליך. לכן משיקולים של משא ומתן את צריכה להיות הכי פחות מושקעת בזה. ככל שמידת ההשקעה שלך בזה גדולה יותר, כך אמצעי הלחץ הזה טוב יותר מבחינת האבא. אם את משקיעה כמה ימים בהכנת תוכנית לימודים ומתכננת ופועלת לקראת חינוך ביתי, אז זה יכול להפוך לכלי בידי האבא כנגדך. לעומת זאת, אם את מוותרת מראש על חינוך ביתי, מתכוננת לשלוח את הילדים לבית ספר, מדברת עם הקב"סית ומודיעה לה שבשנה"ל הבאה הילדים ילכו לבית ספר, ואז מודיעה לאבא שמשרד החינוך לוחץ עליכם לקבל החלטה, ושבינתיים הודעת להם שהילדים בבי"ס בשנה הבאה, אבל שאת מעדיפה לחנך אותם בבית אם זה בסדר מבחינתו, אז יש סיכוי טוב יותר שהוא יסכים לחתום על העמוד הבודד שתגישי לו.

בקיצור, אני מציע לשחרר במקום להתאמץ. הרי אם האבא לא ירצה, אז זה לא יקרה. ואם הגירושים שלך הם כמו רוב הגירושים, אז לאבא בדרך כלל לא ממש אכפת אם הילדים יתחנכו בבית או לא, אבל כן אכפת לו מה שאת מתאווה אליו -- את זה הוא רוצה לקלקל. אז אם תשחררי, אם הוא ירגיש שהוא לא מקלקל לך שום דבר באי-הסכמתו, אז לדעתי יש סיכוי טוב יותר שתקבלי את מה שאת רוצה. ואם לא, אז כבר שחררת, והכעס לא יהיה שם בשביל לאכל בך ללא מוצא.

תודה לרועי.כן, חשוב מאוד לנטרל את ההזדמנות לקלקל משהו שאני רוצה. יש תקופות שנחה על אבא רוח טובה, אבל יש לי מעט מדי זמן לחכות לרוח כזאת.
הנהלת בית הספר מזדרזת להתקשר לאבא ולצור אתו חזית נגדי. כיוון שהם בעצמם הציעו לי חינוך ביתי בלי לצפות שאשמח לקבל את הצעתם, אז השנה..גם הם וגם אבא השלימו עם עובדה שחודשיים אחרונים של שנת לימודים בני "ינוח" בבית. השאלה עכשיו לגבי שנת הלימודים הבאה.אחרי שהתברר שאני לא מתנגדת לחינוך ביתי,תגובת הנהלת בית ספר השתנתה ב 100 אחוז.זה נכון שאבא יכול לעשות צרות, אבל אני לא בטוחה עד כמה הוא עצמו היה מוכן לגדל שני ילדים ולנהל עסק...אז מה הפתרון מבחינתו?? לא נראה לי שאבא יעדיף שיוציאו את הילדים למוסד או למשפחה מאומצת, כל עוד יש להם אמא אוהבת ואחראית...אבל בגדול...עם חוק צריך להזהר.קשה לדבר על זה, אבל דברים הכי אבסורדיים יכולים לקרות.

הערה קטנה לרועי. אין גירושים "כמו כל הגירושים". משפט פתיחה של "אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו...כל משפחה אומללה,היא אומללה בדרך מיוחדת משלה" לב טולסטוי ידע זאת לפני כ200 שנה. זה נכון שאבא של ילדי קצת כועס עלי שרציתי לחפש את עצמי ולהתגרש,אך למרות הסכסוכים בינינו הוא דואג לילדיו, מתקשר אליהם כל יום.לא קרה מצב שנוכחותו היתה חשובה והוא לא היה שם, כמו ימי מולדת,ביקור אצל רופא, פגישה בבית ספר וכולי.יש דברים שאני לא יכולה לא להעריך, למרות הכל. לילדים שלי יש יותר אבא מאשר להרבה ילדים ממשפחות "נורמאטיביות".

חייבת לשאול לאור דברים שקראתי באתר לאחרונה האם באופן טבעי מעודד גירושין? או אולי אנשים לוקחים את המסר יותר מדי ברצינות ומקריבים על מזבח זה מערכות יחסים חשובות?

האם באופן טבעי מעודד גירושין?
כן. באופן טבעי מאמין בנחיצות הגירושין ככלי להעצמה אישית ובחירה מודעת של דרך החיים מעבר לנורמות המקובלות. זו גם דרכו להביע הסתייגות מהממסד ודרכיו, הפוגעות, בסופו של יום, בחירות המחשבה והפעולה של האינדיבידואל.

אני מבקשת להתנצל, את התגובה האחרונה כתבתי בשם מופרך ובציניות גמורה, ומאחר ולא הופיע בעקבותיה אפילו בדל סמיילי עקום פה לרפואה הבנתי שאולי הדברים יתקבלו כפשוטם, אם נקראו או ייקראו.
זו היתה דרך להגיד שהשאלה שלך, פלונית, מופיעה במקום הכי לא מתאים שיכולת למצוא באתר כולו, ואם את חפצה בתשובה רצינית אולי כדאי שתעבירי אותה למקום מתאים. לכאן, ספק אם נכנס מישהו בכלל (נושא נורא לא באופני), וזו, האמת, תשובה בפני עצמה לשאלתך, אבל אולי לא מספקת (-:
בהצלחה בבירורייך.

אנונימי

ענת יקרה
קודם כל רציתי לכתוב שאני שמחה לקרוא אותך
חזקי ואמצי!!!
האם יש דרך ליצור איתך קשר במיל או בטלפון?

ספק אם נכנס מישהו בכלל
לפחות אחת.
אין מדיניות מוצהרת של באופן טבעי{{}}. ולא קראתי בשום מקום שמישהו כתב "גירושין זה אחלה, כדאי לכם". פלוני אלמונית{{}}, לאיזה דברים ספציפיים את מתכוונת? היו בזמן האחרון כמה דפים של תמיכה והתייעצות במקרים של זוגיות קשה מאד.

אני קראתי וחייכתי
(אני שמחה לראות שאת בחיים)

הי ענת!
גם אני שמחה לראות שאת בחיים (-: זוכרת לך 'חסד נעורים'... איזה כיף להיזכר בשיחתנו מלפני 3 שנים ולראות שאני במקום כ"כ הרבה יותר שפוי.

אני בשוק מהדף הזה..
האם אתם חושבים שהדברים השתנו (אפילו קצת)?

טונטי, ממה את בשוק?! על איזה "דברים" את מדברת ?

אני בשוק מכל ההתנהלות של המדינה במקרים שסופרו כאן,
אני בשוק מ יכולת המדינה להטיל סנקציות על אם גרושה ושימוש בהפחדה כדי להכריח אותה בכוח אל תלם הנורמה באופנת גידול הילדים הרווחת כרגע, תוך שלילת זכותה להתנגד לאופציות החינוך המקובלות במדינה.
אני בשוק מהחשיבה הזו שאם אני נשואה אז חינוך ילדי בבית זה בסדר אבל אם אני גרושה אז חינוך ילדי בבית זו הזנחה???

מה זה מה קורה כאן????

טונטי שהייתה מעדיפה >שהוריו יתגרשו מאשר החיים שהם חיו לאורך שנים. מה שלא קרה כביכול למענו<

שליחה על ידי אתי* » 11 יולי 2009, 09:35

טונטי?
סליחה על ההתפרצות...
האם זו את מהפורום הריון ולידה לפני 7 שנים בערך?
יש לך ילד בשם "מתן" שהיה בתנוחת עכוז?
את הבן אדם הראשון ששמעתי מדבר על לידה טבעית, ועל הנקה בכזו שליחות, ואני תמיד אומרת שבזכותך חוויתי 3 לידות מדהימות, לא הייתי מודעת אז בכלל לאפשרות...

אתי אני ממש לא מי שאת חושבת,
אולי כדאי שאני אחליף שם...

שליחה על ידי אתי* » 11 יולי 2009, 10:03

לא זה בסדר...
פתאום ראיתי "טונטי" וזה החזיר אותי 7 שנים אחורה,
כי זאת היתה חשיפתי הראשונה לעולם ה"טבעי"...
אבל אל תחליפי בגללי

אני בשוק מהחשיבה הזו שאם אני נשואה אז חינוך ילדי בבית זה בסדר אבל אם אני גרושה אז חינוך ילדי בבית זו הזנחה???
זה לא שאם את נשואה אז חינוך ביתי זה בסדר ואם את גרושה זה לא בסדר.
העניין הוא אחר לגמרי.
אם יש תמימות דעים בינך ובין אבי הילדים לגבי חינוך ביתי - אין שום בעיה מבחינת המדינה והילדים יכולים להיות בחינוך ביתי.
גם אם תיפרדו ויש הסכמה ביניכם - המדינה לא תיכנס שם ולא תפריע, שכן תעמדו מולה בכל סיטואציה ותוכלו לה.

אם את נפרדת מאבי הילדים, והפרידה הופכת להיות מכוערת - כי לא השכלתם ליישר את ההדורים ביניכם הכלי האולטימטיבי בידי כל צד, האב ו/או האם הוא להשתמש בגישה השמרנית.
בתי המשפט ומוסדות המדינה נוטים תמיד לשמרנות.
ומכאן יהיה יעיל השימוש בגישה השמרנית על מנת להתנקם בצד השני - אם באמצעות הילדים או באמצעות כל עניין אחר - ואינני נכנס לאיוולת שבכך, שכן כל נקמה היא אוולת העומדת בפני עצמה לתפארת - ואין לצפות שם להגיון.

כאן, יכול להיות גם שכל עוד חיים ביחד, מוותר אבי הילדים על עמדתו, ומסכים בשל סיבות שונות להתנהלות של חינוך ביתי, ומרגע שנפרדים - יש לו לפחות חמישים אחוז - בדיוק כמו לאמו שלהילד - מבחינת ההחלטה מה טוב לילד.

כך למשל אם חס וחלילה הילד חולה. והאב חושב שאסור לתת לו אקמול - והאם חושבת שצריך לנתח את הילד.
הגישה השמרנית תנצח.

כאן, איני נוגע כלל בשאלת הצדק, האם זה צודק או לא צודק, האם זה נבון והאם מבחינה אובייקטיבית זה טוב לילד או מה טוב לילד.

אלא רק, שהשמרנות תהיה כלי מצויין במאבק בין ההורים.
וכאשר מתגרשים בשל מאבקים ולא לאחר יישור ההדורים - הכל לגיטימי.

טוב לשני ההורים לזכור שטובת הילד מחייבת התנהגות בוגרת של שניהם, שכן האחריות על גידולו היא על שניהם - וטוב שיעבדו כצוות, גם אם החליטו להיפרד.

החמור ביותר מבחינת הילד - הוא חוסר היכולת של ההורים להתנהג בבגרות ולהגיע להסכמות.

תודות.

_טוב לשני ההורים לזכור שטובת הילד מחייבת התנהגות בוגרת של שניהם, שכן האחריות על גידולו היא על שניהם - וטוב שיעבדו כצוות, גם אם החליטו להיפרד.
החמור ביותר מבחינת הילד - הוא חוסר היכולת של ההורים להתנהג בבגרות ולהגיע להסכמות_
צפריר, עצבנת אותי.
למה שניהם?
לא מספיק שאחד מהם, נגיד הגבר (בכלל בלי שום קשר למציאות), אחרי שנים ארוכות של פרידה יפה, יישור הדורים והתנהגות בוגרת, הולך ונישא בשנית למישהי שמסיתה אותו נגד גרושתו ונגד טובת ילדיו-שאינם-ממנה, ולפתע פתאום, ללא כל פרובוקציה, חשד או חשש, הופך את עורו, מפסיק להתנהג בבגרות ותובע כל מיני תביעות חדשות נגד גרושתו? בלי שהיא עשתה דבר?
מה, לא שמעת בחיים על התנהגות חד צדדית? במיוחד של גברים גרושים?
אלה שלפי הסטאטיסטיקה מנתקים בסבירות גבוהה את היחסים עם ילדיהם, שמפסיקים לשלם מזונות?
עצבנת אותי שאתה מטיל את האחריות למעשים מנוולים על שני הצדדים.
לפעמים יש רק צד אחד מנוול!

אם את נפרדת מאבי הילדים, והפרידה הופכת להיות מכוערת - כי לא השכלתם ליישר את ההדורים ביניכם
זה פשוט לא תמיד נכון!
וזה מרושע בעיני לכתוב הכללה כזאת, שלפיה תמיד נכון שיישור ההדורים תלוי בשני הצדדים.
נכון הדבר, שבשביל יחסים טובים נחוץ רצון טוב משני הצדדים.
אבל בשביל יחסים רעים מספיק צד אחד פוגעני!

כאן, איני נוגע כלל בשאלת הצדק, האם זה צודק או לא צודק, האם זה נבון והאם מבחינה אובייקטיבית זה טוב לילד או מה טוב לילד.
אבל זו בדיוק הנקודה שבה אני כן רוצה לגעת, טובת הילד!
אם טובת הילד כששני ההורים ביחד זה חינוך ביתי, איך פתאום כשההורים גרושים זה הופך למשהו רע??

אם את נפרדת מאבי הילדים, והפרידה הופכת להיות מכוערת - כי לא השכלתם ליישר את ההדורים ביניכם
_זה פשוט לא תמיד נכון!
וזה מרושע בעיני לכתוב הכללה כזאת, שלפיה תמיד נכון שיישור ההדורים תלוי בשני הצדדים.
נכון הדבר, שבשביל יחסים טובים נחוץ רצון טוב משני הצדדים.
אבל בשביל יחסים רעים מספיק צד אחד פוגעני!_

אם האשה בגדה ועכשיו הבעל רוצה לנקום בה, לא משנה כמה היא תנסה ליישר את ההדורים אם הוא מחליט לנקום דרך הילדים לה לא נותר הרבה לעשות! (ובו לא ניכנס לויכוח כן או לא בגידה זה בין ההורים ולא צריך להעניש את הילדים על כך)
ואם האמא רוצה להתגרש כי לא טוב לה (בלי בגידות) והבעל לא מסכים אז הוא מחליט לנקום דרך הילדים דרך הנקודה הרגישה אצלה אז איך פה היא צריכה להשכיל ליישר את ההדורים??
לפעמים צד אחד הוא פשוט פוגעני ואין הרבה מה לעשות עם זה..
(אני מדברת עכשיו על הגבר כי ככה התחיל הדיון אבל כמובן שזה יכול להיות הפוך..)

בשמת וטונטי,
ראו,
איני מקבל את כל העמדה הזו על פיה למאבק דרוש אחד.
לעולם למאבק דרושים שניים.

כל מהלך העניינים בין בני זוג נמצא באחריות שניהם - במאה אחוז.
הצד הנבגד אינו פחות אחראי לבגידה מהצד הבוגד ולהיפך.

כאן, לא נקיות ידיה של האשה אף פעם אם יש בליבו של הגבר עליה, ולהיפך.
.
לעולם שני צדדים למטבע, ואף אחד לא באמת יודע מה מתרחש בין בני זוג - למעט השניים עצמם.
כל הקשבה לצד אחד או ניסיון להבין רק צד אחד - רק מעצימים את העוול - לשני הצדדים.

_אבל זו בדיוק הנקודה שבה אני כן רוצה לגעת, טובת הילד!
אם טובת הילד כששני ההורים ביחד זה חינוך ביתי, איך פתאום כשההורים גרושים זה הופך למשהו רע??_
כי כאשר שני ההורים בבית נמצא למשל האב מסכים לדרך החיים הזו מכיוון שהוא עצמו דואג להיבטים חינוכיים מסוימים - לטעמו, בעוד כשנפרדים - הוא אינו סומך על האם שתדאג לאלה.
או מכיוון שעל בסיס חילוקי הדעות בדבר החינוך הביתי - נמצא בסיס עקרוני לגירושין, או עוד אלף ואחת סיבות.
חינוך ביתי נסמך כולו על המשפחה. וכאשר המשפחה מתפרקת זה לא רק אפשרי שנשמטת דרך החיים הזו, אלא שבמקרה כזה, כאשר ההורים נפרדים בטוב, ומסכימים על המשך הדרך - זה המעורר תמיהה ופליאה.

כאן, לגבי טובת הילד. אין לא לאם ולא לאב כל מנדט סופי ומוחלט על טובת הילד.
השמרני/ת מבין השניים, במקרה של פרידה נהנה מיתרון ברור - בכל מקרה - מבחינת החוק וההחלטות בפועל.
עדיין גם אם הילד מחוייב ללכת לבית הספר, אף אבא לא יכול למנוע מהאם לחבק את בנה ולאהוב אותו.

לפעמים צד אחד הוא פשוט פוגעני ואין הרבה מה לעשות עם זה..
איני מסכים.
כאשר צד אחד פוגעני - יש לכך בסיס וקרקע במערכת היחסים.
אינך יכולה לפגוע בי אם איני מסכים להיפגע.
כלומר, אם תורידי לי סטירה בכל הכוח, אפשר שהלחי שלי תאדים ותהיה פגיעה פיזית. אבל גם אז אני יכול לא להיפגע ברמה הרגשית.

כאן, לכאורה יש פגיעות שהן לגיטמיות - וזה בדרך כלל הפגיעה של האשה בגבר (בדרך כלל - לא תמיד) ויש פגיעות שהן לא לגיטמיות ואלה בדרך כלל הפגיעות של הגבר באשה (בדרך כל לא תמיד). כך לעדותי האישית, מניסיוני ומהמקום בו נמצאים הגברים לא מדברים על אלה.

כאן, כאשר מבקש הבעל לפגוע באשה דרך ילדיהם או להיפך, לעולם יכולה האשה או יכול גבר - לא לשתף פעולה. לא להיפגע, ולהפוך את הניסיון לפגוע - למקום להידברות.

רק עקשנות, ענייני אגו, הצורך לחנך, והצורך להיות צודק הם שמפריעים לדיאלוג.

הקשבה היא מפתח מצויין לאלה, ועיקר הבעיה אצל זוגות רבים היא חוסר ההקשבה, הרבה לפני הגירושים וגם אחרי הגירושים אם אלה אכן מתקיימים.

בכל מקרה, אין מצב שבו האשה יכולה להחליט על דרך חינוכית ללא הסכמה של הגבר, אלא אם היא שמרנית ממנו.

טוב? רע? צודק? לא צודק? - לא רלוונטי.

תודות.

צפריר
הצלחת להרגיז גם אותי
האם לא קיימים מצבים של התעללות? מסעות נקמה חד צדדיים?
והשפלה?
אתה מתאר גירושין כמו מערכת יחסים שוויונית ואידילית
האם זו המציאות?
אנחנו הצלחנו להתגרש בטוב למרות שהתקשורת ביננו היתה גרועה והכעסים שלי בעיקר
הרקיעו שחקים, הצלחנו להפריד בין השדות של ההורות והגירושים
הרבה בזכות בחירה של המאבקים ושל הויתורים,ובזכות העובדה שהוא היה פשוט הוגן בפרידה,
ואני סבלנית ובעיני חברותי סבלנית מדי.
אבל זה חריג
רב סיפורי הגירושין אינם כאלה , וכן לרב זה הגבר שמתנכר לאחריותו כלפי ילדיו
ורץ קדימה לאשה הבאה ולשקם את חייו ואילו האשה נשארת לבדה בחינוך וביוםיום
הלוואי שאפשר היה להשליך מיחסך ומנוכחותך ההורית על רב הגברים אבל גם כאן זה חריג
כמה אבות נוכחים אתה מכיר? נדיר.
הלוואי ואבות היו דורשים להיות שותפים בפועל בחינוך ילדיהם, אבל הרב ,לפחות בדורי, לא כך
שלא לדבר על הטריוואלי , כסף, ירידה ברמת החיים של האשה והילדים, מחסור, כל זה נפוץ הרבה יותר

ראו,
אין הדברים כך.
וטוב אם תקראנה את הדברים הבאים בסובלנות ובהקשבה מירבית.

כל הכללות על נוכחות הורית, נוכחות אבהית או כל טענה וטענה, אחת לאחת, חוזרת כבומרנג.
כאן, ברשותכן הבה ולא ניכנס אל הדוגמא האישית, שכן הדוגמא האישית היא הרלוונטית ביותר לסיפור האישי ואיננה רלוונטית כלל לעניין העקרוני העולה כאן.

והעניין העקרוני, הוא בין ההיבט הזכרי, הגברי, לבין ההיבט הנקבי, הנשי, ברמה האישית וברמת הנהגת המשפחה.

וכאשר אנחנו מדברים בגובה העיניים, גבר מול אשה, כל טענותיכן אינן רלוונטיות, שכן חלקה של האשה בנוכחות ההורית שלה ושל אבי ילדיה - הוא לא פחות מחלקו של הגבר.
וארחיב:
כאשר הגבר שאיתך אינו נוכח בחיי ילדייך - לדעתך, ואין הדבר נושא חן מלפנייך, אין לך מה לעשות בקשר לכך, אלא לשמוח על הקיים.
לא את היא הקובעת בעבורו את אבהותו, אין לך כל זכות לקבוע את אבהותו ואת התנהגותו, אלא אם כן מתעלל או מכה או עובר גבולות מובנים מאליהם שאז מחוייבת להרחיקו או להתרחק ממנו.

זה עניין עקרוני, אין לאשה כל מנדט לומר לו לאב הילדים כיצד עליו לנהוג, מתי הוא בסדר ומתי לא. נקודה.
זה גם לא יעזור לכן אם תגידו. שכן זה האב של הילדים, וכל שינוי שיבוא בו, יבוא מתוך רצונו ולא מתוך ריצוי זוגתו. גם אם לכאורה נוהג כך.

כל ביקורת או שיפוט על יחסי האב עם ילדיו - אינן רלוונטיות - ולהיפך.
כפי שזכותה של האם להיות אם על פי מיטב הבנתה ועל פי תחושותיה - כך זכותו המלאה של האב - גם אם לא רואה את ילדיו חודשים, גם אם מפליג אל לב ים ומופיע פעם בחודשיים, וגם אם לא משחק עם ילדיו.
כך הם פני הדברים.

כאןו, ככל שתתרגזו למקרא דברים אלה, כך תוכלו לראות כיצד אתן עצמכן משתפות פעולה עם אין תקשורת, עם חוסר כבוד. עם הצורך הבלתי מובן של האשה, או האם, או הנקבה - לשלוט במהלכי המשפחה ובדרך החיים, הכוללת גם את חינוך הגבר, אילוף האב, וחוסר נחת מתמיד, שזה האיש - כאשר מרצה את בני הבית - אינו מרוצה, וכאשר מרוצה - אינו מרצה.

מכאן אפשר להתחיל לדבר, ולייצר תקשורת.

מתוך ההבנה שכך הם פני הדברים, ואין לא לאשה ולא לגבר כל יתרון, כל צדק או משקל עודף בהחלטה איך מתנהלת המשפחה, ומהם היחסים בין ההורים לילדים או בין ההורים לבין עצמם.

אם זה ברור עד כאן, אוכל להמשיך.

אם ההתרגזות או הכעס עדיין מסמאים את השיח הזה, יהיה עלינו לפרק את הדוגמאות אחת לאחת, מה שלא נראה נחוץ באמת, אלא אם יתבקש.

ראו, איני כותב רק בשם עצמי כגבר.
הנני פותח כאן עניינים שגברים לא מדברים עליהם, שכן מה שמאפיין את הגברים ואת הזכרים, הוא כוח ריסון כל כך חזק ומשמעותי, שלכן, הנשים, אין מושג קלוש לגבי הריסון הזה.
שאילולא הריסון הזה, כבר מזמן היינו חוזרים אל להקת הנקבות הספונה בתוך עצמה, כשהזכרים רק מפרים את הנקבות , בבחינת כל דאלים גבר, וכן הלאה...

כאן, ניתן להתקוטט וניתן להקשיב, וזוהי הזדמנות בעבורכן להקשיב, לקרוא ולקבל חלק זעיר מהמתחולל באמת בנפש הגבר הממוצע, בשיח הזה.

האם זה ברור? האם יש הסכמה על אלה?

תודות.

בואו נחזור לנושא הדף: במקרה של אי-הסכמה בין ההורים (גרושים או לא) המדינה עושה הכל כדי לסכל את החינוך הביתי. זה עצוב, אבל זה המצב.

המדינה עושה הכל כדי לסכל את החינוך הביתי.
יונת,
המדינה נצמדת אל השמרנות יותר מאשר מתנכלת לחינוך הביתי.
זה נכון גם במקרים רפואיים.

זה עצוב, אבל זה המצב.

כאשר הגבר שאיתך אינו נוכח בחיי ילדייך - לדעתך, ואין הדבר נושא חן מלפנייך, אין לך מה לעשות בקשר לכך, אלא לשמוח על הקיים.
באמת?
האם כך הדבר?
יונת, אמנם זה לא הנושא אבל הוא נובע מהדיון על חיוך ביתי וגירושין
האם חינוך ביתי , או כל החלטה אחרת, יכולים להתקיים רק במסגרת של משפחה
קלאסית ,כלומר, אבא אמא ילדים?
ותלויים בכל מקרה בהסכמה משותפת?
שאיננה מאד נפוצה במצבי גירושים?

ברור שחינוך ביתי לא מחייב משפחה אורתודוכסית. אבל במקרה של אי-הסכמה בין ההורים, הפקידים מתערבים ומונעים אותו.

ותלויים בכל מקרה בהסכמה משותפת?
בהחלט.
חינוך ביתי הוא חינוך משפחתי - ומכאן מחייב הסכמה של מנהיגי המשפחה.
ללא הסכמה שכזו - זה פשוט לא ילך, עם הפקידים או בלעדיהם.

תודות.

חינוך ביתי הוא חינוך משפחתי - ומכאן מחייב הסכמה של מנהיגי המשפחה.
האם גבר שנוסע ללב ים ומתראה עם ילדיו רק פעם בחודשיים לא בעצם ויתר על מקומו כמנהיג המשפחה?

האם גבר שנוסע ללב ים ומתראה עם ילדיו רק פעם בחודשיים לא בעצם ויתר על מקומו כמנהיג המשפחה?
לאו דווקא.
גם מלך גולה הוא מלך, גם אם לא מתפקד כאב לדעת כל העולם - הוא האב. ואיך שהוא אב - זה לבחירתו.

תודות.

שרון,
מחיאות כף.
תודות.

אמא שמרגישה שמקומו של האב זניח עשויה להניח בטעות שהיא לוקחת את מקומו ו"מתפקדת כשני הורים". למעשה, אין הדבר כך כלל וכלל.
קשה לי אם ההנחות המכלילות האלה
המילה סמכות נגזרת מהשרש סמכ,מלשון לסמוך,
אם אב או אם לא נוכחים נוכחות רגשית,ותקשורתית, לא פחות מפיזית
זו נטישה בעיני, יכולים להיות מצבים שההורים נמצאים אך לא נוכחים ולהיפך
שנוכחים גם אם פיזית לא נמצאים,
מקומו של הורה לעולם אינו זניח, אבל בהחלט רבים המצבים בהם יש נטישה
ואמא שחווה את הנטישה של האב, גם אם זו בחירתו, עשויה לנסות ולספק למשפחה
כמה שיותר סמכות ולמנוע החסרה, לא בכדי לקחת לאב את סמכותו או מקומו אלא כמענה לריק שנוצר ולחסר שנוצר, או שהיה שם מלכתחילה וזוהה באיחור, סיפורי חיים רבים ופשוטים בנויים בדיוק מהחמרים האלה, איזו סמכות יש להורה נוטש להחליט על המשך ההחסרה מילדיו
ולמה זה נשמע לכם סביר או נכון או בסדר?

אבא שמתראה עם ילדיו פעם בחודשיים באופן לא קבוע הוא חשוב לא פחות לילדיו מאבא שמעורב פיזית בחיי היום יום שלהם,
ברור. ברור שהוא חשוב לילדים. אך האם יש לו זכות להמשיך "להחליט עליהם" כשאינו לוקח חלק בגידולם בפועל? ואני לא מדברת על אנשי קבע. אני מדברת על גברים שנעלמים לתקופות ארוכות מחוסר עניין. אין לי ספק שלגבר שמעורב בגידול הילדים יש זכות שווה להחלטה על אורח חייהם.

יתרה מכך
לעולם לא יוכל הורה אחד להיות שם בשביל שניים,
אמא אינה אבא אבא אינו אמא, ואי אפשר למנוע את הפגיעה מהורה שנוטש, שאינו מסוגל להיות נוכח, אבל וזה אבל גדול, אפשר להיות הורה אחד שמחנך בבית גם אם נוצר פירוד,
וגם אם אחד ההורים אינו מסכים לכך,או לא מסוגל לכך, בעיקר אם המשפחה התחילה את חייה בחינוך ביתי,ואם האם שנשארת עם הילדים מרגישה שהיא תורמת לילדיה ככה יותר מאשר לשבור את שגרת חייהם ובנוסף לשינוי הקשה שבגירושין הם יאלצו לחוות שבר בכל אורחות חייהם,
צפריר ,קל לי יותר לקבל שזהו עמדת המערכת אך לקבל שתמיד בכל מקרה זה תלוי בהסכמת שני הצדדים זה לא ,כי אי ההסכמה הייתה שם גם לפני הגירושין ובכל זאת נולדו כאן ילדים ונוצרה כאן משפחה ונעשו החלטות חינוכיות במשפחה לא אידיאלית.
ברור שעדיף , ויש לשאוף ולהשתדל שכל החלטה תעשה בהסכמה, אך בפועל זה קורה אך מעט.אנשים מונעים על ידי אוולות כגון נקמה ,כעס, כח, ואם אפשר להגן על הילדים מפגיעה שנובעת מתנועה זו, עדיף.

למישהיא יש ניסיון וידע משפטי לגבי הדרך להבטיח המשך גידול הילדים בחינוך ביתי על אף התנגדות האב? במצב זמני של פרידה או בתסריט עצוב של גירושין?

למישהיא יש ניסיון וידע משפטי לגבי הדרך להבטיח המשך גידול הילדים בחינוך ביתי על אף התנגדות האב? במצב זמני של פרידה או בתסריט עצוב של גירושין?
לצערי אין לי בשורות טובות בעניין. בתי משפט נוטים ללכת עם הנורמה.
אם את מעוניינת בפרטים יותר ספציפיים, השאירי כאן מייל. @}.