דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן

[במבי_ק*]

לפעמים, אני מסתכלת על עצמי מהצד - וזה מצחיק אותי. בעיקר כשאני נואמת נאום דבילי לילדים. חסר כל קשר לרמת ההבנה שלהם, חסר תועלת ובעיקר - נראה כאילו תסריטאי גרוע/ טוב במיוחד כתב את הקלישאה הכי גדולה של אמא פוסטמה.

אז חשבתי על כמה דברים כאלה, שכשהם קרו הם היו ממש לא מצחיקים ואפילו ממש ממש מעצבנים, אבל איכשהו הפכו להיות מצחיקים.. ולמה חשבתי על זה?

19:30 בערב. הילדים מסיימים לאכול, ואני חסרת סבלנות (כנראה לקראת מחזור). מישהו דופק בדלת. אני פותחת. "טל מ HOT חברת כבלים". טוב, זה ברור שכבר אני שונאת אותו. "מה אתה רוצה?" הבחור שואל אם אנחנו מחוברים לכבלים. אני אומרת שלא. הוא שואל - מי גר בבית הסמוך. אני אומרת שאמא שלי שגם היא לא מחוברת. הוא הולך. אני עוברת עם הילדים למיטה שלנו, מקפלת הררי כביסה והם לקראת שינה.

דפיקה בדלת. מי זה? טל. מ HOT.

אני יוצאת אליו וצועקת עליו - תגיד, לא הבנת מה שאמרתי לך? והוא עומד מולי עם מכתב מעו"ד וטוען שהבית שלי מחובר לכבלים. ואני פוצחת בנאום "נראה לך שנתחבר לחרא הזה? אתם שמים תכנים חרא וגובים על זה מחיר מופקע! לעולם לא נתחבר. אתה חוצפן! כבר פעם שניה מעיר את הילדים!!!" והוא מאיים עלי עם המכתב מהעו"ד, ו"לא סתם באתי אלייך! זאת העבודה שלי! יש לי תיעוד מצולם...". אתה יודע מה?! בוא תיכנס ותראה בעצמך.. ואכן, אני לוקחת אותו לטלווויזיה בעליית גג, שמחוברת לדיוידי וזהו. הוא לא מאמין לי, אבל נאלץ להודות שאנחנו לא מחוברים.

אבל אז הוא אומר לי "אז אמא שלך מחוברת". אני - נראה לך? היא התחננה אליכם שתנתקו אותה (זה נכון) ואתם עשיתם לה את המוות עד שניתקתם. הוא אומר "אז בואי תראי לי את הבית של אמא שלך". אני - נראה לך? אני עם שני הילדים לבד ואמא שלי לא בבית. כל זה - בצרחות שלי עליו. לא להאמין. ממש חטפתי עליו קריזה. הייתי עצבנית ובשלב הזה גם חששתי שסיבכתי את אמא שלי, בגלל שצרחתי עליו.


הוא הולך, ואני שולחת לאמא שלי סמס שיש כאן איזה נודניק מהוט עם מכתב מעו"ד ושאולי כדאי שלא תבוא הביתה בקרוב. אבל איך שאני שולחת אני רואה אצלה אור. ואותו יושב ליד השולחן במטבח, איתה. אני דואגת לה. אני פחדנית איומה מהממסד, ו HOT +עו"ד נראה לי ממש מאיים.

אחרי כמה דקות אמא שלי מתקשרת מתפוצצת מצחוק. הוא הגיע אליה איך שהיא חזרה מהעבודה. הוא אמר שהוא מהכבלים, והיא הזמינה אותו להיכנס הביתה. הוא לא האמין למשמע אוזניו "להיכנס???" כן. בוא, תשב "לשבת???" .. היא אמרה שהוא היה המום. עדיין בטראומה ממני. הוא פשוט לא האמין שהיא מזמינה אותו להיכנס, לשתות משהו ולדבר. היא אמרה לו שהיא חיברה בעצמה (עם פלאייר) את הכבל של הכבלים כאנטנה, ושכל מה שהיא קולטת שם לא מעניין אותה. היא לפעמים רואה חדשות. ושהיא אוהבת לראות סרטים ובמכולת שלנו יש עכשיו מנוי של 360 ש"ח לשנה לכמה סרטים שרוצים בלי הגבלת זמן, וזה בדיוק מה שהיא צריכה. ואיך היא יוצאת מכל הסיפור הזה עם מינימום נזק... אז הוא אמר - שאם היא תתחבר אנלוגית ותשלם על זה, הם יבטלו את כל העניין עם העו"ד. אז זה מה שהיא עשתה (תראו מה הם מוכנים לעשות כדי שלא יעזבו אותם...). והוא התחנן שהיא תתקשר אלי ותתנצל בשמו, כי הוא ממש נבהל. ושהוא מתנצל. ועם הילדים וכל זה... והיא פשוט התפוצצה מצחוק מכל העניין הזה, וזה באמת היה מצחיק (אגב, הוא אמר לה שאם אנחנו נתחבר דרכה זה יעלה לנו "רק" 69 ש"ח לחודש, כי זה אותו בית אב. אמרתי לה שבנזוגי בחיים לא יתחבר ל HOT)...

היא היתה כל כך משועשעת ממני. והוא היה כל כך מבועת ממני...

עכשיו כואב לי הגרון מרוב צרחות, אבל אני חושבת שמגיע לי

[במבי_ק*]

סיפור 2:

בלידה השניה היתה היפרדות שליה ו-ואקום. ותפרים. ואני פשוט לא האמנתי שאני במצב הזה. מהלידה הראשונה קמתי אחרי חצי שעה, יכולתי לצאת לטראק בהימלאיה. לא הבנתי מה כל הבנות מדדות במסדרונות. ופתאום, בלידה השניה - זה בדיוק מה שעשיתי! וזה כאב נורא נורא.

אני זוכרת שכשיצאנו הביתה הלכתי בקצב של צב לאוטו. מולי צעדו כלמיני נשים ובנות עם ג'ינס צמוד. ואני ממש זוכרת שזה הצחיק אותי. זה הצחיק אותי שאני מסתכלת עליהן בהערצה ולא מבינה איך לעזאזל הן עושות את זה (לא נשים אחרי לידה, סתם נשים). זה הצחיק אותי שאני (עם דימוי עצמי אתלטי) במצב הזה. וזה היה נחמד, כי כמה שהלידה הזאת היתה מזעזעת, וכמה שכאב לי נורא - זה היה, לפחות ברגע ההוא, מצחיק.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

בעיקר כשאני נואמת נאום דבילי לילדים. חסר כל קשר לרמת ההבנה שלהם, חסר תועלת לא, רגע, זאת אני! D-:

אני חושבת שמגיע לי מה פתאום, מגיע לו שצעקת עליו. נבהל? - טוב מאד!

[במבי_ק*]

לא, רגע, זאת אני!

לא להאמין... איפה הדימוי העצמי ואיפה המציאות, הא?! אני כל פעם בהלם מחדש. מה שכן, זה קורה פחות ופחות. וכשזה קורה אני מרגישה דבילית תוך כדי, ולדעתי הילדים לא לוקחים אותי ברצינות ברגעים אלה (ובצדק)

[במבי_ק*]

סיפור 4:

הבן החמוד שלי אוהב מאוד ללבוש שמלות. רציתי לתפור לו גלביות, כי בהתחלה חשבנו (שני ההורים) שעלולים לצחוק עליו בגן אם יבוא עם שמלות אמיתיות *.
חיפשתי באינטרנט גלביות לקניה, ומצאתי אחת אחרונה ומקסימה של שרון מסל גוזל (שלא מייצרת יותר). הזמנתי אותה דרך האינטרנט, וכלל משלוח זה עלה לי 55 ש"ח. רציתי עוד גלביות, כי חשבתי שזה לבוש נהדר לקיץ (קל, מגונן מהשמש, יפה ו... שמלה). פרסמתי מודעה ב ככר השוק שאני מחפשת האם יש מישהי שרוצה לתפור לי 5-6 גלביות תמורת הסכום ששילמתי לשרון (55 ש"ח לגלביה).

רצה הגורל ובבאופן מסתובבים גם אנשים צרי עין, ואחת מהם כתבה לי תגובה מזלזלת ובוטה שבעצם "מוכיחה" (ע"י חישוב מופרך) שאני נצלנית שרוצה לשלם 8.4 (או משהו כזה) ש"ח לשעה. עניתי לה בדף שלה שתודה על האינפו לגבי העלויות (השגויות אגב) ושהיא מעצבנת בגלל האופן שבו היא כותבת. היא לא ויתרה וכתבה לי שוב בככר השוק (שכולם יקראו) איזה שטות על מסרים-אנא-עארף, משהו ניו-אייג'י מעורר בחילה. חזרתי אליה בביצ'יות מופגנת והתחלתי לתעב אותה. עקבתי אחריה בדף הבית שלה, וראיתי שאותה סוציאליסטית לוחמת צדק חברתי בעצם מנסה למכור כאן לכלמיני אנשים רעיונות קפיטליסטיים ושהיא מתמחרת את עצמה כמספקת שירותים במחירים מופרכים (בכיוון הגורם השמימי הזה שמסתובב סביב כדה"א). בשלב הזה זה הפך להיות מצחיק. המשכתי לתעב אותה, כי היא היתה מגעילה אלי, אבל זה גם הצחיק אותי. ואז אחרי כמה ימים כבר תיעבתי אותה פחות.

בגלל האופן שבו היא התערבה בעניין הגלביות היא הרסה לי את החשק שמישהו אחר יעשה לי את זה תמורת תשלום. אז למדתי לבד ופתחתי את הדף איך תופרים גלביה.

• הילד הלך כבר כמה פעמים עם שמלות חגיגיות-נהדרות-מקסימות לגן ואף אחד לא אמר מילה (חוץ מילד אחד שאמר "נמאס לי כבר מאיתמר והשגיונות שלו!" )

[אל_דנטה*]

אויש, במבי, קוראת בסך הכל מפגינה תפיסה קונספטואלית בסגנון דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן. מספיק עם הגותיות.

>עם אופציה לדברים שלא היו מצחיקים ונשארו כאלה <

[במבי_ק*]

אויש, הרסת אותי! אתה צודק...

[במבי_ק*]

אתם מוזמנים להציע שם דף מתאים

(בזמן שאני מתאפקת לא להציע שמות בגלל הצעתו הקודמת של פלונ בענייני טרולים) (אני פשוט חלשת אופי בעניין הזה) (ומאוד קשה לי להתעלם מפתיונות כל כך דשנים) (אבל אתה צודק כמובן פלונ) (נראה אם אצליח) (לא מושלמת)

<אני מחכה לבנזוגי שיחזור מפגישה שאני מסוקרנת לשמוע מה היה בה, ועד אז אני כאן )

[יעלי_לה]

לדעתי השם מצוין.
אחלה דף!

[ניצן_אמ*]

טלפון. ל-מש-רד.

"שלום! אני טל מ{{}}עיתון גדול וצהוב!"
אני? אני משפשפת את האזניים. למשרד? כבר אין בושה? לפני שהוא מספיק להמשיך את השפיל אני מתערבת.
"טל", אני אומרת, "תקשיב טוב טוב, כי אני אומר את זה בדיוק פעם אחת."
דממה בצד השני, כנראה שהצלחתי לתפוס את תשומת הלב שלו.

"טל. אתה עובד בשביל צהובון איום ונורא שלא יתפסו אותי מתה קוראת בין דפיו, בין היתר כי זה מיד יוריד לי את הIQ. אני במקומך אולי הייתי מקבלת כסף בשביל לשווק אותו, אבל הייתי מיד ולאלתר עושה מנוי להארץ."

טל מחייך מן הצד השני ואומר לי כממתיק סוד: "חמודה, זה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני עושה... יום טוב!"

---

12 שנים שאני לקוחה של חברת סלולר שאין לי מילים לתאר את גועל הנפש שאני חוטפת ממנה. ממש ברמה של גניבת כספים שהם מכנים "טעויות" ומלחמות חורמה כדי לקבל החזרים חזרה (בלי ריבית כמובן. למה שאני לא אתן לענק המליאן הלוואות בלי ריבית על חשבון הבית?)
אלא מה? יש לי אותו המספר כבר 12 שנים. כל מי שמכיר אותי יודע איך לתפוס אותי. בשנים האחרונו עברתי למפעיל אחר והעברתי את כל השיחות שלי מהראשון לשני מבלי לוותר על המספר. אני לא כזאת טלפונאית סלולרית אז זה לא עולה לי יותר מדי. בכולופן, המפעיל החדש, בתוך חודש התקשר אליי למצוא לי מסלול נוח וזול יותר. "שימור לקוחות" הם קראו לזה. בסופו של דבר זו אסטרטגיה שיווקית, אבל אני ממש לא מתנגדת שיתייחסו אליי יפה ושאני אשלם פחות. ממש לא.

שנים שאני לא מאד מאריכה בדיבור עם ספקי שירות ומציעי-לקחת-ממני-כסף למיניהם בטלפון. והנה אני מוצאת שכשמתקשרים מספקים שאני מרגישה שאני תלויה בהם, היחס שלי שונה לגמרי.
ואז שמעתי שאני יכולה לקחת את המספר שלי וללכת. יא אלוהים. רעדו לי אמות הסיפים אחת אחת...

בשבוע שעבר, טלפון.

"שלום! אני טל מ{{}}שימור לקוחות{{}}(!!!) של {{}}מפעיל סלולרי ארור ודרקוני מספר אחת"
מתחילות אצלי ויברציות. אחרי שתים עשרה שנה אתם נזכרים?!?!
"הו הו הו טל. אין לך שום סיכוי אצלי." (כמה משחרר לחוש שאפשר לנפנף אותם...)
"אבל אנחנו רוצים לשמוע, לשפר, לתקן, להוזיל..."
"טל", אני אומרת, "תקשיבי טוב טוב, כי אני אומר את זה בדיוק פעם אחת."
היא דווקא משמיעה קולות מחאה קלים, אבל הבולדוזר שלי ממשיך לנסוע.
"מאד יפה מצידכם שנזכרתם בקיומי אחרי שתים עשרה שנים כאשר סוף סוף הלקוחות שלכם יכולים לצאת מה"שימור" בפורמלין ולברוח לכם. בעוד חצי שנה כשנכנס החוק אני לוקחת את המספר שלי ועפה מכם בלי להסתכל אחורה, את שומעת? מספיק התייחסתם אליי וללקוחות אחרים כמו אל זבל. עכשיו תשלמו את המחיר. שלום ולא להתראות!" וטרקתי.

---

בזמנו זה היה מעצבן. עכשיו זה מספק ומצחיק!

[לוטם_מרווני*]

במבי, אני יוצאת אליו וצועקת עליו - תגיד, לא הבנת מה שאמרתי לך? והוא עומד מולי עם מכתב מעו"ד וטוען שהבית שלי מחובר לכבלים
מסתבר שזו שיטת מצליח, הם לא באמת יכולים לראות שמישהו מתחבר עם פלאייר לכבלים לאחר ניתוק. אין להם דרך לראות. המכתב מהעו"ד זה גם בולשיט. אמך נפלה קורבן להונאה של חברת הכבלים הוט. אני יודעת כי גם אני נפלתי להונאה הזו, ומבלי שתיהיה לי בכלל טלויזיה, וזה לא מצחיק אותי גם שנה ותשע אחרי.
הייתי יומיים אחרי לידה, עם התפרים והטחורים ובצקות שם וכאבי תופת ותינוק יונק על הידיים וילדונת מקווצ'צ'ת וטל מהוט שדפק בדלת וצילצל בעקשנות עד שקילפתי את עצמי מהכורסא, עם ציצי בחוץ וכל השאר והסברתי לו שאין לנו טלויזיה.
הוא התעקש שיש להם מכשיר שמרה שאנחנו כן מחוברים ואם אנחנו לא חותמים עכשיו על התחברות במבצע לשלושה חודשים בX שקלים, הם יחייבו אותנו בעשרות אלפי שקלים.
ואני, שנלחצתי כי המילה עו"ד מביאה לי פחדים רדיפות וכו', חתמתי ושחררתי אותו לדרכו.
האיש חזר מהעבודה, הבין מה קרה, הזמין טכנאי שיראה שלא כבלים ולא טלויזיה ולא נעליים. איים בתביעה, בכולבוטק, בפנייה לעיתונות. בסוף הם נלחצו בחזרה וביטלו הכל ואפילו פיצו אותנו באיזה 300 שקלים על ההצקה.
הם גם הסבירו שהעניין עם המכתב מהעו"ד זו פשוט שיטת שיווק קצת יותר ברוטאלית ו 99% חותמים. ואין להם, באמת שאין, שום הוכחה שמישהו מחובר או לא מחובר. מקסימום הם יכולים לראות שעובר מתח חשמלי, מה שלא מוכיח כלום וחסר קייס מוחלט.
הייתי חייבת לשחרר את זה. וזה עדיין לא מצחיק אותי. הסיטואציה היתה משפילה, מביכה ומכעיסה.

[סוף_מעגל*]

איזו ברבריות! גם הטונים שלך, וגם המילים שאת בוחרת להשתמש בהן מעידים על ברבריות.
אם היית דואגת לשינה של הילדים באמת לא היית צורחת במלוא הגרון, אלא היית מדברת בנחת ברוגע בשקט ובעינייניות.
סביר להניח שהגב' הנ"ל לא מסתפקת בתקרית אחת.

צדקנות שהולמת את מי שאינם הורים ואת האפיפיור.

[במבי_ק*]

הייתי חייבת לשחרר את זה. וזה עדיין לא מצחיק אותי.

לוטם, זה באמת מעצבן, וגם אני איימתי עליו בתביעה אתמול. בפעם הראשונה שהוא בא הייתי קורקטית אך אדיבה. הוא ראה שאני לפני השכבת הילדים. בפעם השניה כבר חטפתי עליו קריזה - באמת, בנאדם, אני לא אשמה שאתה עובד במשהו כזה מגעיל. יצאתי איתו החוצה לחצר (הילדים נשארו בבית) וצרחתי את נשמתי ואיימתי עליו בתביעה וביקשתי לדבר עם האחראי עליו (הוא לא הסכים לתת לי לדבר איתו). אח"כ הצעתי לו לעלות למעלה כי פשוט הייתי חייבת שהוא ירגיש כמה הוא חצוף וכמה המעשה שלו עלוב - בא בערב, רואה שאני באמצע ענייני הערב שלי, מקבל תשובה מנומסת, חוזר שוב עם איומים והפחדות... כשבנזוגי חזר בלילה מענייניו וסיפרתי לו הוא התפוצץ מצחוק, היה גאה בי ורק היה חבל לו שהוא לא היה גם - כי הוא באמת מתעב אותם ועולה לדרגות יצירתיות הרבה יותר אפילו מרועי (הוא יכול לעשות set-up של כמה חודשים כדי להעלל במישהו כזה).

כנראה שזה הולך להפוך לדף של התמודדות עם סוכני מכירות מאב-טיפוס טל של תאגידים מגעילים... בנזוגי באמת פעם התעלל באיזה מישהו כזה מחברה שמוכרת דירות נופש דרקוניות... הוא אחד עם סבלנות ומחשבה לטווח ארוך...

[ניצן_אמ*]

זה תמיד מרגיש לי כמו תרגיל ג'ודו
וגם

[ניצן_אמ*]

איך לא נכנעתי לטל
טל זה הדק
העצמת ההתמודדות מול טל (ככלי לשיפור האישיות?)
פשוט טל

[יעלי_לה]

העצמת ההתמודדות מול טל.
גדול!!!
גם לי יש סיפורי זוועות על הוט, אבל לא מרגיש לי שזה לדף הזה, כי זה עד עכשיו לא מצחיק אותי (:-P) ולעומת זאת יש לי כמה דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן אחרים, שאני מקווה שיהיה לי בקרוב זמן לספר... אז אני מקווה שזה לא __הולך להפוך לדף של התמודדות עם סוכני מכירות מאב-טיפוס טל של תאגידים מגעילים באופן בלעדי, כי הרעיון המקורי של הדף הרבה יותר מוצלח... תודה, במבי!

[פלוני_אלמוני*]

(הוא יכול לעשות set-up של כמה חודשים כדי להעלל במישהו כזה).
באופן כללי השיטה של לטפל בנודניקים כאלה בדיוק בטקטיקות שלהם מועילה ומבדרת במיוחד. יש אנשים שהפכו את זה לתחביב מהנה מאוד - ענו על מיילים של 'העוקץ הניגרי'http://sweetchillisauce.com/finished.html ופיתחו אותם להתכתבויות קורעות מצחוק. באתר הזה יש כמה התכתבויות שבערך באמצע מתחילים ממש לרחם על הנודניקים הניגרים המסכנים. ההתכתבות של קריס קרינגל קורעת במיוחד.

[טלי_מא*]

בנזוגי באמת פעם התעלל באיזה מישהו כזה מחברה שמוכרת דירות נופש דרקוניות... הוא אחד עם סבלנות ומחשבה לטווח ארוך...
אויש, את חייבת לספר!

[תמר_מתחילה*]

אני מקווה שזה לא הולך להפוך לדף של התמודדות עם סוכני מכירות מאב-טיפוס טל של תאגידים מגעילים באופן בלעדי. אבל בינתיים גם לי יש סיפור על הוט...
לפני כשש שנים, אחרי שהתחתנו, איחדנו את חשבונות הבנק שלנו, וכמובן שזה לא הלך חלק מבחינת הוראות הקבע שהיו לנו. כך קרה שביום רגיל אחד בעודי רובצת מול הטלוויזיה בשעת צהריים (היו ימים... ), פתאום מפסיקים השידורים ועולה שקופית תקלה. מיד התקשרתי לכבלים לברר את פשר העניין והסתבר שלא שילמנו בחודש שעבר ולכן נותקנו! בלי התראה, בלי טלפון, כלום. את יודעת מה, אמרתי לטל החוצפנית שמעבר לקו, אל תחברי אותי בחזרה, ואני רוצה גם את הפקדון על הממיר, אתם יכולים לבוא לקחת אותו ברגע זה!
טל חשבה לתומה שאני מנסה לסחוט ממנה הטבות ולכן הסכימה, אבל כמובן שאיש לא בא לקחת את הממיר, וכבר למחרת התחילו טלפונים על בסיס יומי שניסו לשכנע אותנו להישאר... וכך ניצלנו שלא ביוזמתנו מהטלוויזיה עד עצם היום הזה...

[סוף_מעגל*]

איך זה באמת שתמיד קוראים להם טל ?
< מבקשת מראש את סליחת כל הטלים שאינם בעסקי מכירות על ההכללה הגסה >

[אליס_בארץ_המראה*]

טוב, מראש אני אומרת - אין אצלי טלים שעוסקים בהפחדות ו"שירות" לקוחות. אצלי, ברוב המקרים, אני כבר יודעת מראש שאולי זה מעצבן אותי עכשיו, אבל בעצם זה מצחיק, כי זה בדרך כלל קשור למעופפות כללית (אם כי כבר אכלתי רוב קש מגרסת אנגליה ל"טל מבזק שלום"): אירועים שהפכו למשעשעים פוסט-מורטם

[ג'ינ_ג'ית*]

עכשיו יש לי זמן לכתוב את הגירסה המורחבת של ג'ינג'ית והדלתות (הלא) מסתובבות.

הדבר הראשון שעלה לי לראש זה משהו שקרה לי ממש לא מזמן, כשקיבלתי את הבית של אחי, לשבועיים (לרגל נסיעה שלו לחו"ל). יש לו דירה מדליקה במרכז ת"א בקומה גבוהה, כייפית נורא. איך שנכנסתי אליה ביום הראשון מהעבודה, הודעתי לכל העולם לא להתקשר אליי כי אני רוצה לנצל את הזמן שם לעבוד על פרוייקט . השבעתי את כל מי שיכולית לא להציק לי, אני כבר אתקשר אליהם, תודה. ברוח העייפות וההתארגנות לפרוייקט איך שנכנסתי לדירה- החלטתי ללכת לישון. לקחתי כוס מים, זרקתי את התיק עם הנייד בסלון ו נכנסתי לחדר, התחלתי להסיר מהדלת שלל מעילים שהיו תלויים עליה וטרקתי את הדלת.

מראה קצר על הדלת הסגורה הבהיר לי שאין ידית, אבל מנעול יש ועוד איך. השנייה הבאה הבהירה לי שאני ללא ספק נעולה בחדר. בקומה שישית. ללא פלאפון, אחרי שהודעתי לכל העולם לא להתקשר... כי אני עובדת על פרוייקט. אכן חתיכת פרוייקט ציפה לי... הדלת אגב, דלת מסיבית מעץ מלא. כאינסטינקט ראשוני התחלתי לחפש משהו חד כשכל מה שמצאתי - נשבר (סרגל, מחזיק מפתחות, אבזם של חגורה). אחי צריך לחזור עוד שבועיים ואני מתחילה לחשוב מה אני עושה.

נכנסתי להלך חשיבה קרבית. מגוואייוורית! מיד חישבתי איך אני מחלקת את כוס המים שלקחתי איתי לשתייה מדודה - אם אני הולכת להיתקע שם הרבה זמן ואיך אני מבזבזת מינימום אנרגיה על מאמצים לצאת.
בשלב השני הסתכלתי מסביב וראיתי את הבוידעם למעלה. התחלתי לטפס - לפעמים לבוידעמים יש נקודת יציאה מחדר אחר ואם אין נקודה - אולי אני אמצא משהו חד או מאסיבי (כן אנשים טובים יכולים אולי להחזיק בבוידעם איזה גרזן משהו... לא?) אממה, בחדר אין אפילו כיסא. אבל צריך לטפס! אז התחלתי לערום כמויות של חפצים לטפס עליהם לבוידעם, כולל המחשב, וכולל שמיכות.. טיפסתי ומצאתי את עצמי, על ארבע, מטיילת בתוך הבוידעם תוך השלכת חפצים בקצב מסחרר לתוך החדר.
הבוידעם הסתבר, היה סגור מהעבר השני.
כשיצאתי ממנו, ככה לפינאלה של האכזבה- נקרעו לי המכנסיים.
כמובן שגם התחלתי להזיע, אז מה עושה בחורה מזיעה עם כמות מים מוקצבת? מתפשטת. התפשטתי בחדווה גדולה והמשכתי הלאה... כשאני קולטת ברגע אחד של הרהור - שאני עירומה, בחדר מחניק מאבק של בוידעם, החדר נראה כמו אחרי מלחמה עם שלל אוצרות הבוידעם הגנוזים, והמים.. רבע כוס מסכנה. (עאלק חישובים, איך שיצאתי מהבוידעם בלעתי חצי כוס בלי להניד עפעף) והכי מצחיק- פנים ג'ינג'יות עצבניות שניבטו לי מהמראה בעיתוי מושלם! אז ברוח הרחמים העצמיים שאפפה אותי שלא לומר הדרמטיות הצצתי מהחלון של הקומה השישית לחשוב אולי לפתוח בזעקותש בר למישהו מהתלביבים הכל כך עסוקים בעצמם/בנייד... רגע לפני ברירת המחדל ההוליווידית חזרתי למציאות. הפעם כבר לא היו שרוולים להפשיל אז פשוט התחלתי להזיז את כל החפצים הכבדים, במחשבה שוב לגלות איזה חפץ חד, מסיבי, יהלומים, אולי ידית שעפה מתחת לארון, אוכל (מרוקאית או לא?)... אנעארף, משווו.

הזזתי את המיטה, או יותר נכון, זחלתי מתחתיה, וגררתי את ארון, ומה אני מגלה? שמאחורי הארון יש חלון מוסתר קטנטן למרפסת של האמבטיה! חלון קטן, שמי בכלל ידע על קיומו - הללויה!!!

כמובן שהעברתי מיד את כל הכבודה שתשמש סולם אל מתחת לחלון - טיפסתי לחלון, נלחמת נוסף לכל עם חתולה פולנייה שלא מפסיקה ליילל במחאה,
ו כ מ ו ב ן שמה מחכה מאחורי החלון? עוד ארון. לובלי, אינדיד. וכמו בנוהל - ארון איכותי כבד, כמו שרק עץ מלא יכול להיות (זה המקום לציין שאכות היא כן מילה גסה, כוסו'מם של העצים המלאים האלה). ואני עייפה, הרי נכנסתי לחדר לישון, לישון. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, כמה יהודי זה להיתקל בשבע מאות מכשולים בדרך לגאולה. אם עם ישראל הלך 40 שנה במדבר, כנראה שגם אני צריכה לעבור כל מהמורה אפשרית בדרך החוצה - אחרי שהסתבר לי שהארון מהעבר השני לא בדיוק של איקאה, יען שגם הוא מעץ מלא, ומהגובה שאני נמצאת בו, על הר השמיכות מאוד קשה להדוף אותו - התחלתי פשוט לקפוץ מרחוק על השמיכות לעבר החלון ולהדוף את הארון . בכל פעם בדחיפות קטנות. היה רגע שקלטתי את עצמי מול המראה, ג'ינג'ית סמוקה, עם חזייה ותחתונים דופקת קפיצות סטייל ג'ינג'ס חאן הישר לתוך , ג'יזס קרייס - דיקט! סופו של סיפור שהצלחתי באותות והמופתים להדוף אותו, ומה שעוד יותר מפליא - שהצלחתי להידחס על מידותיי המדושנות לתוך המיני חלון הזה - ולקפוץ בגובה שני מטר - היישר לתוך ארגז החול של החתולה.

לכל האיברים שלום.

שנייה אחרי שנחתתי התחלתי לצחוק, אני בחזייה ותחתונים, הרגליים מהברכיים ומטה מרוחות בחול של החתולה, כולי אדומה, בחדר נשאר פוגרום... זה היה נראה לי כמו סוג של סרט קינקי מיוחד במינו.

ומה הכי יפה. הבגדים?
נשארו מאחור.
גם המשקפיים.

כן, עשיתי הכל שוב, רק הפוך. לתפארת מדינת ישראל.

[ג'ינ_ג'ית*]

אגב הדירה הזו לא הפסיקה להפתיע, יום אחד נשאר לי התריס ביד, וביום אחר תפסתי את החתולה בדקה התשעים מהזנב שנייה לפני שקפצה אל מותה מקומה 6 (בעקבות התריס שנשאר לי ביד).


לגבי אנשי מכירות - הם לא מצחיקים אותי, ולא רק הם, הרבה ביורוקרטים בעיקר בקופות חולים וכאלה שזה זוועה, כי הם גם לא מתאמצים לפתור או להיות נחמדים. הם מעצבנים אותי, הםפולשים לפרטיות מצד אחד ומצד שני לא רואים לנכון לתת לך יחס פרטי. ואני, אני שומרת בקנאות על העיצבונים שלי. מה שכן, אני כנראה מחזירה מלחמה שערה לכל הספקי אינטרנט, כבלים וכן הלאה, כי הם מקבלים ממני הרבה שיחות בשתיים- שלוש בלילה, על כך שהאינטרנט קרס (!) ומהר דחוף לטפל כי יש לי להגיש עבודה אתמול (!) כשמסתבר פעם אחר פעם ש"הלקוחה לא חיברה את הכבל". אותו הכבל. שלוש פעמים. בפעם השלישית שהתקשרתי (לברק) הנציג התחיל לצחוק כבר בהתחלה ואמר שכתוב לו שפעמיים התקשרתי בעבר עם אותה "תקלה" והוא מציע לבדוק את הכבל...


ולסיום, אני חושבת שיש אצלי בעיה קצת הפוכה, אני מוצאת הרבה הומור איפה שלרוב מסביב נורא רציניים ולפעמים עצבניים. אני רק יכולה לומר שכל הטירונות וכל קורס חובשות נתקעתי שעות ואפילו ימים (!) ביציאה שלא לומר על עונשים איומים (ניקיונות ניקיונות והעברת הרצאות) רק בגלל שלא הפסקתי לצחוק לסמל/מפקד בפרצוף (כובע פטרייה על ראש של גברבר והליכה של ג'ונגלר נורא מצחיקים, לא?). מה שנקרא, לא הטמיעה את המערכת. בטקס סיום לא הפסקתי לצחוק כל התסתס"חים (בכל התמונות רואים מצחייה וחיוך ענק).

[דרך_עפר_שם_זמני*]

ולדעתי הילדים לא לוקחים אותי ברצינות ברגעים אלה (ובצדק) אני חושבת שגם אצלי לא...

ואבא כל הזמן עושה פפפפפפפ.... פפפפפפפפפפ... ואנחנו רק ילדים קטנים!". זה מקסים וחכם! וגם לגדולה שלי יש יציאות מהסוג הזה.


הבן החמוד שלי אוהב מאוד ללבוש שמלות תפסיקי כבר! הבן (החמוד) שלי אוהב ללבוש שמלות! למען הדיוק, חצאיות. הוא לובש אותן לעיתים קרובות לגן. הילדים לא צוחקים עליו, המבוגרים קצת בשוק: מי זאת הילדה החמודה הזאת שמדברת כמו רס"ר?

0-: מה קורה פה?

[טליה_אלמתן*]

גם לי יש! גם לי יש!
יונתן שלי עשה פיפי בסיר בגיל שנתיים וחצי. פיפי בסיר. של הפסטה!
הוא פתח את מגירת הסירים, הוציא את סיר הפסטה, התיישב בתוכו, ואחרי שהוא קם גיליתי שהוא עשה פיפי. בסיר. של הפסטה!
בחיי שנורא התעצבנתי באותו הרגע, למרות שבערב הבנתי שזה בכלל מצחיק בטירוף

[ציפ_ציף*]

מצחיק בטירוף. לגמרי D-:
ובאותו הקשר,שהבן שלי היה בן 4 בערך,הוא התעורר לילה אחד,אני הייתי עדיין ערה,
אני רואה אותו מגיע עטוף שרעפים,מדשדש למטבח,עומד ליד הפח מוריד מכנסיים ו...נכון,משתין לתוך הפח!

אח"כ הוא חזר בשלווה למיטה.

[מי_מה*]

אז פיפי זה חלבי או בשרי? אולי פרווה?
וכאן הולם ביותר המרגיעון שעלה :הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז פיפי זה חלבי או בשרי? אולי פרווה?
זה כמובן כשר אבל מסריח (כמו בבדיחה הידועה).

[במבי_ק*]

אליס, נשפכתי מהקטע עם ד"ר ברטון (או-איך-שקוראים-לו)...

דרך עפר שם זמני, מה קורה פה?

אולי נפגיש את הבנים לאיזה דיסקו ? שלי לובש שמלה, מבקש קוקיות ופוצח במחול

לגבי הקטע עם הסוכן מכירות של הבתי נופש, אני צריכה לשאול אות בנזוגי שיזכיר לי, אני כבר שכחתי את כל הפרטים. זה היה סט-אפ של שבוע או משהו כזה הפעם. את ההשקעות הגדולות הוא משקיע בחברים (ככה, החבר ששם לו פעם כפית מלח בפה זכה להיות קורבן של מתיחה שנמשכה למעלה משנה, רבת משתתפים, מדינות, תזמונים, התפתחויות, תסריטים ובלונדינית מהממת שמעולם לא היתה קיימת)

[במבי_ק*]

ג'ינג'ית, איזה סיפור מלחיץ. ומצחיק

[דרך_עפר_שם_זמני*]

שלי לובש שמלה, מבקש קוקיות ופוצח במחול
שלי בדרך כלל יוותר על הקוקיות, אבל בהחלט יבקש חצאית מסתובבת. הוי, הם חמודים, הקטנים.

[טליה_אלמתן*]

_שלי לובש שמלה, מבקש קוקיות ופוצח במחול
שלי בדרך כלל יוותר על הקוקיות, אבל בהחלט יבקש חצאית מסתובבת_

לק בציפרניים ונעלי השבת של אחותו הגדולה.

הוי, הם חמודים, הקטנים.

[במבי_ק*]

(קולקציית הערב: שמלה ורודה עם רקמה, לק בידיים (לסירוגין ורוד מזעזע וזהב), קשת בשיער... )

ובארוחת הערב המשפחתית (שילוב של משפחה ומשפחה אלטרנטיבית): סיפרנו לאלטרנטיביים את סיפור ה cable guy. בנזוגי אוכל את עצמו עד עכשיו שהוא לא היה, כי הוא פשוט ניזון מהדברים האלה. ועם הפוטנציאל שנתגלה אצלי הוא בטוח שהיינו יכולים להיות ביחד צוות קטלני במיוחד (למרות שהוא לא לוקח בחשבון שהוא כזה מוטרף בדברים האלה, שאני מיד מתחילה לרחם על הקורבנות).

בעניין השיטה שהוא נקט בה לגבי מכירת דירות הנופש:

"שלום, מדבר טל מחברת אתה-לא-מאמין-איזה-זבל-אני-הולך-להציע-לך-עכשיו! זכית בחופשה זוגית בטורקיה!"
בנזוג (נקרא לו יוד): "וואו! מדהים! אני לא מאמין!!!"
טל: "כן, בהחלט. כדי לממש את החופשה כל מה שאתה צריך לעשות זה
לבוא-למשרדים-שלנו-ושם-נמכור-לך-בכפיה-יחידת-נופש-קיקיונית-שתגמור-לך-על-החיים-והחסכונות."
יוד: "בטח! נשמע מדהים! מתי לבוא?"

כאן שולפים יומנים וקובעים פגישה. מספקים לטל שם בדוי (עופר), ומאיימים על בת הזוג, שלא יודעת לשקר והורסת תמיד הכל, שאם מבקשים את עופר להעביר מייד את השיחה.

יום הפגישה מגיע, שעת הפגישה מגיעה, אבל אתה לא מגיע. הטלפון מצלצל:

טל: עופר?

יוד: אין כאן עופר...

טל: אבל.....................

מכאן והלאה זה כיד הדמיון והטירוף שאתם אוחזים בו. במקרה הספיציפי הזה (יוד) זאת הזדמנות לנצל את כישורי המשחק, הטירוף והעצבים ולהוציא את טל מדעתו, לאט אבל בטוח. העניין הוא - שהם התקשרו לפי רשימת טלפונים שיש להם. הם מתקשרים שוב לאותו מספר שלפני מספר ימים דיבר איתם בחור נלהב ותמים, ממש הקלישאה של הטמבלים שנופלים ברשתם. אבל אחרי שהבחור הטמבל הבריז להם, הם פוגשים את במקומו את הסיוט הכי גרוע שלהם (שזרק פיתיון, ומחכה לשיחה הזאת)...

[רחל_אש*]

כל כך הצחקתם אותי שיהיה לכם לילה טוב

[במבי_ק*]

בעניין הפיפי בסיר פסטה. לפני שנה וחצי הקטן הוריד חיתול עם קקי ומרח ביסודיות על הספה, בזמן שאחותו מעודדת אותו ואנחנו יושבים ושותים קפה בחוץ. שמענו אותו מתפוצצים מצחוק. נכנסנו - והאמת? זה היה מצחיק. לקחנו את זה כהזדמנות לכבס את כל הכיסויים של הספה.

וזה בעצם העניין - לפעמים כל מה שהופך משהו למצחיק, זה איך שאתה מסתכל עליו. ובגלל זה - גם אם משהו היה לא מצחיק ובמבט לאחור מבינים שהוא בעצם מצחיק, זה עושה תיקון רטרואקטיבי והסיפור הופך להיות מצחיק וזהו. זה נחמד בעיניי, שיכולת להפוך משהו שהיה סיוט או מעצבן או לא כיף ,לכיף - רק בגלל שהצלחנו להביט עליו אחרת.

[במבי_ק*]

סיפור 5:

שנת 2000. אנחנו בטיול בהודו. אני מוצאת שיש לי שתי בעיות עם הודו: 1. האנשים שמטיילים בה 2. ההודים. למה ההודים זאת בעיה? כי פעמיים תוך חודש אחד תפסו לי בציצי ובתחת וזה פשוט מוציא אותי מדעתי, ואני לא מצליחה להירגע מזה. מה, מה יש לכם? מה הופך את כל המערביות למשהו זול שאפשר לגעת בו ככה???

מתוך התחושה הזאת שלי אנחנו מחליטים לנסוע לחודש קמפינג באיי אנדמן. זה מקום שבזמן ההוא לא היה כל כך מתוייר והגיעו אליו אנשים יחסית רגועים. החלטנו לנסוע לאי מבודד (ואכן, זה היה החודש הכי מוצלח בטיול, ובנזוגי מעריץ אותי עד היום שתכננתי אוהל לפי משפט פיתגורס, נתנו לתופר וזה עבד! הוא מחזיק ממני גאון בגלל זה). לאיי אנדמן אפשר להגיע בשייט או בטיסה. אנחנו, בראש של טיילים עניים, בוחרים בשייט. באוניה טיילים וחיילים הודים.

האוניה עם תאים טחובים מלאים בג'וקים ושם אנחנו צריכים לישון עם עוד עשרות טיילים. ברור לנו שאנחנו לא הולכים לעשות את זה. אנחנו עולים לסיפון, קושרים שני ערסלים זה לצד זה והולכים לישון. בלילה אני מתעוררת כשגבר (לא, זה לא טל) עם שפם ענקי תופס לי את הציצי. אני מתעוררת וצורחת בבעתה ובעצבים.

ומה בנזוגי (שמתמחה בקטילת מזיקים מאב-טיפוס טל) עושה?

קופץ מהערסל ורודף אחרי המשופם ומראה-לו-מה-זה?

לא. הוא כל כך נבהל מהצרחה שלי שהוא קם וצורח גם.

וזה בדיעבד תמונה שכל כך מצחיקה אותי - שנינו מתיישבים בערסל וצורחים, כל אחד מסיבה אחרת.

<חזרנו בטיסה>

[דרך_עפר_שם_זמני*]

לפעמים כל מה שהופך משהו למצחיק, זה איך שאתה מסתכל עליו. נכון. לגמרי פונקציה של מצב רוח ועייפות.

[אליס_בארץ_המראה*]

שנינו מתיישבים בערסל וצורחים, כל אחד מסיבה אחרת.

:-D:-D

[אילה_א*]

_שלי לובש שמלה, מבקש קוקיות ופוצח במחול
שלי בדרך כלל יוותר על הקוקיות, אבל בהחלט יבקש חצאית מסתובבת
לק בציפרניים_
מזכיר לי סיפור על בן 8 שרוצה לאק ומתלבט בין אדום לורוד אז האבא ובת זוגו אומרים לו שלא כדאי לו יצחקו עליו בבית ספר והוא מסכים איתם ואומר טוב אז סגול

[תמר_א*]

מתעוררת כשגבר (לא, זה לא טל)
D-:

[דרך_עפר_שם_זמני*]

טוב אז סגול
D-: נכון מאד, אדום וורוד זה כה פאסה, בטח שיצחקו עליו!

[שוכנת*]

וזה בעצם העניין - לפעמים כל מה שהופך משהו למצחיק, זה איך שאתה מסתכל עליו. ובגלל זה - גם אם משהו היה לא מצחיק ובמבט לאחור מבינים שהוא בעצם מצחיק, זה עושה תיקון רטרואקטיבי והסיפור הופך להיות מצחיק וזהו. זה נחמד בעיניי, שיכולת להפוך משהו שהיה סיוט או מעצבן או לא כיף ,לכיף - רק בגלל שהצלחנו להביט עליו אחרת.

אחלה דף. אולי יש למישהו רעיון איך להתקדם עם הראיה ההומוריסטית ולהצליח לראות מייד שהדברים מגוחכים?!

_{<ח.. ח.. חה. חה. בּוּ-בּוּ-הוּוּוּוּוּוּוּוּ שוכנת מנסה כמעט בכוח לצחוק על משו ממש-ממש-ממש מרגיז ומתסכל שקורה לה בימים אלה ולא מצליחה.. מתי אני אצליח לספר על זה ולצחוק??>}

[פלוני_אלמונית*]

כשהייתי תינוקת היה לי מין הליכון שכזה בצורת חיפושית כדולה שעומדים בתוכה והולכים.
אך לא אני, אני הייתי חייבת לרכון קדימה ולראות איך הגלגלים מסתובבים, מה שהוביל להתהפכותי ולנפילתי על הראש פעם אחר פעם.
החיפושית הוחזרה לחנות ע"י הוריי המבוהלים למדי.
אני מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור הזה עד היום.

[שרביט_קסמים*]

שימו לב לזה:

אני מאלה שנכנסים לשירותים ציבוריים ומרגע שגמרתי לעשות את צרכי אני חמושה בנייר טואלט ואיתו מושכת מיים, פותחת דלת שוטפת ידיים ואז עם הנייר הבא סוגרת ברז ופותחת דלת שירותים ואז נפטרת מהנייר.
(שמעתי פעם רופא שאומר שהמקום הכי "מחויידק" הוא הברזים בשירותים ציבוריים.

מהון להון נכנסתי לשירותים עשיתי את צרכי- בעמידה כמובן- ו.... אבוי גיליתי שלכלכתי את השירותים (מבפנים, נא להירגע).
טוב אני אומרת לעצמי מכיוון שאני לא ישראלית טיפוסית אני אקח עם הנייר טואלט את המברשת המזעזעת שמנקים איתה בתוך השירותים ואנקה בפנים..
לקחתי, ומכיוון שהיא מלאה בחומרים נוזליים מכל הסוגים (גם חיטוי וגם מה שצריך לחטא..) ואת זה לא לקחתי בחשבון נשפך לי קצת מן הנוזל היקר הזה על הרגל והסנדל.
הסנדל יש לאמר ...חדש.
ואני שואלת: איך זה שתמיד שיש לך כוונות טובות את נופלת בדרך???

[פלוני_אלמונית*]

אפשר גם דוגמה הפוכה?

אתמול הייתי במיבדיון, וזוג אתיופים (חבר וחברה) ניסו לעקוף אותנו בתור. אני לא נותנת להם ומחזיקה את המעקה עם היד כדי שלא יעברו.
כמובן שהם לא מרוצים מהעניין, נצמדים ליד האוחזת במעקה ואומרים "מה את נצמדת אלינו?" (אני רק מתקדמת, הבחירה להתקע בי היא לגמרי שלהם), "טוב, תורידי ת'יד, לא נעקוף" (כן, בטח. היא תישאר שם בינתיים), וממשיך לאמירות כמו "מה יש לך נגדנו, זה בגלל שאנחנו שחורים? מה, אנחנו לא ישראלים? את מתנשאת מעלינו" וכו'. הם עשים המון רעש, אני לא מדברת הרבה. רק מחזיקה את המעקה.
בשלב מסויים כל הרעש שהם עושים (על כלום, בעצם) מתחיל ממש להצחיק אותי. החיוך שלי (מצטערת, לא יכולתי לשלוט בעצמי) רק מעצבן אותם עוד יותר והם מחפשים 'ירידות' חדשות. לבסוף, הם אמרו משהו והוסיפו "גם כן, את וה... בגד ים הסגלגל שלך!" והעירו לחברתי שלפני שהיא מדברת אולי כדאי לה לשקול לעשות משהו עם השיניים שלה (אין לי מושג אם היא היתה בטיפול אורתודנטי או לא, אבל השיניים שלה בסדר לגמרי...).
בשלב זה הנואשות שלהם למצוא משהו מעליב הצחיקה אותי יותר מדי, ולמול עיניהם המשתאות של שאר האנשים בתור שלא הבינו איך אני סובלת אותם, פרצתי בצחוק פרוע.

רק כשהגעתי הביתה אחר כך, נזכרתי להתעצבן מזה...

[פלוני_אלמונית*]

מיבדיון=מימדיון. הייתי צריכה לקרוא יותר לעומק לפני שהוספתי.

[במבי_ק*]

שוכנת - אם יש לזה פוטנציאל להיות מצחיק, זה פשוט יהפוך לכזה (אני מקווה)..

אם לא - הייתי יושבת על המרפסת עם כוס יין או יוצאת לטיול רגלי על הצוק, נושמת אוויר הרים, וחושבת איזה חיים נחמדים בסך הכל יש לי...

[שוכנת*]

לטייל על צוק, שיכורה מהיין שבגביע, מאוויר הרים צלולקה וממחשבות על חיי הנהדרים טפו-טפו-טפו.. לא קצת מסוכן?

[שוכנת*]

(תודה. מתחיל להיות מצחיק.)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איזה דף חמוד...ועכשו אוסיף את שלי
לפני שלוש שנים הגדולה היתה בת שבעה חודשים בערך, סובלת בנסיעות ואם היא לא ישנה זה תמיד היה סיוט מתמשך של בכי וצרחות.
בקיצור, אחי הקטן חזר מהודו וביקש נואשות שאני אבוא לקבל את פניו בשדה התעופה.
כל הסברי על הקושי שלי עם נסיעות נפלו על אזניים ערלות (מה הוא מבין הצוציק הזה)...
בקיצור נסעתי איתה לשדה, כשניכנסתי לחניה שילמתי ולקחתי פיתקית שאיתה אני אמורה אחרי זה לצאת.
היתה פגישה מרגשת ואנחנו בדרכנו החוצה.
באותו הזמן הילדה התעוררה והתחילה בבכי כמובן, אני לא מוצאת את הפיתקית, חום אימים ואנחנו לא יכולים לצאת.
הבכי שלה מתגבר, אני לוחצת על כפתור הרמקול שליד היציאה
עונה לי פקח "כן גברת מה את רוצה?"
"אני רוצה בבקשה שתפתח לי את השער, אני לא מוצאת את הפיתקית"
"מצטער, את צריכה לשלם שוב"
"לא, אתה לא מבין, אני עם תינוקת בוכה באוטו, אני לא יכולה לחפש שוב חניה וללכת לשלם שוב, בבקשה תן לי לצאת"
"לא, שלמי שוב"
ואז אני צורחת אל הרמקול (כשבכלל אין לי מושג עם מי אני מדברת..)
"תקשיב, אם אתה לא פותח לי את השער עכשו אני הורגת אותך, נשבעת!!!!"
"טוב, טוב, גברת, תרגעי"....
והוא פתח...
שנים לא הבנתי איך איימתי ברצח על רמקול...
ואיך זה הצליח לי...

[במבי_ק*]

כוסמת, הרסת אותי!

[ג'ינ_ג'ית*]

כוסמת, הרסת אותי!

[שרביט_קסמים*]

רק שתדעו שאם אני נכנסת לאתר בלילה הדף הזה הפך להיות: דף קינוח (אפשר לקרוא לו כך). זהו, בקיצור צחקתי עד דמעות, תמשיכו ככה. תודה לכולם. לילה טוב.
אפשר גם לקרוא לו: סיפורים לפני השינה
וגם דודו מספר לגולו
די די די
אני עייפה. לילה טוב

[במבי_ק*]

בעניין HOT והשיטות שלה, כאן

[יעלי_לה]

אכן. ואם תנסי להפסיק את הסכם ההתקשרות איתם, תגלי שזה בלתי אפשרי. הדרך היחידה להפסיק להיות לקוח שלהם היא בהתנתקות חד-צדדית, משמע: ניסיון להתנתקות בהסכמה שלא נושא פרי followed by הרמת קול ודרישה לדבר עם אחראי (הם יבטיחו להעביר אותך לאחראי ולא יקיימו, כי למוקדנים אין גישה לאחראי) - כל זאת ללא הצלחה + דרישה מהם לרשום הערה בחשבון שלך שבקשתך להתנתק סורבה (עדיף לתעד את השיחה, אבל מניסיון - הם דווקא רושמים את ההערה הזאת משום מה), הצעד הבא הוא ביטול הוראת הקבע וזריקת הממיר לכל הרוחות (אני הורדתי להם אותו במשרדיהם בת"א, הם סירבו לקבל אותו אבל דחפתי להם אותו לגרון והלכתי).

[יעלי_לה]

הם יבטיחו להעביר אותך לאחראי ולא יקיימו, כי למוקדנים אין גישה לאחראי.

יש לי על זה סיפור שלם וארוך מאוד שלא היה מצחיק. זה עדיין לא מצחיק אותי. כלומר אם משהו נורא נורא נורא יצחיק אותי ואז אני אחשוב על זה, זה יצחיק אותי גם. אבל סתם ככה - זה עדיין מעצבן אותי.

[במבי_ק*]

הם סירבו לקבל אותו אבל דחפתי להם אותו לגרון והלכתי

אל תגידי שזה לא מצחיק! (או אולי פתטי.. איזה עליבות של חברה כוחנית ומגעילה). העיקר שכל כמה חודשים יש "אריזה גראפית חדשה", שאולי תצליח לכסות על כל מה שאין שם (בתוכן, ובעיקר בהשקעה ביצירה מקומית שהם חייבים) ומה שכן יש שם (שיטות שיווק אגרסיביות ומגעילות). אני בעד באריזות האלה רק כי זה מפרנס יפה חברים שלי...

יש לי עוד סיפורים. בהמשך..

[ניצן_אמ*]

איזה עליבות של חברה כוחנית ומגעילה
כבר אין לנו טלויזיה חודשים. אבל כשעוד היתה, הייתי מוכנה לסבול הכל מהלוויין ובלבד שלא להיות לקוחה שלהם. מגעילים.

[פלוני_אלמונית*]

שיטה בדוקה להיפטר מהכבלים: אנחנו בעוד שבועיים מתכוונים לעזוב את הארץ. כן, לתמיד. לא, אנחנו לא יודעים מי יגור בבית שלנו ואין ברירה אלא לנתק לנו את הכבלים. תודה רבה.

[לוטם_מרווני*]

כוסמת, הרסת אותי!

גם לי יש אחד מצחיק
כשהייתי סטודנטית באורנים, הייתי לקוחה מתמידה של מכונת השוקו החם (היה שם גם פרנצ' ועוד כמה אבל אני נאמנה לשוקו). במיוחד בחורף.
חורף אחד, נדמה לי שנה ד', כשמחצית מבנות כיתתי התעגלו והרו והתגלגלו לאיטן, ואילו אני ניסיתי דיאטה חדשנית שכוללת ממתק פעם בשעה, הלכתי למכונה הנ"ל, שילמתי ואספתי את הכוס הלוהטת אל כפות ידי.
ישבנו וקשקשנו כמו שרק ערימת בנות בשנה ד' יכולות לקשקש, עד שנגמרה ההפסקה וחזרנו פנימה. או אז התבוננתי לתוך הכוס,
זו ששתיתי ממנה 3/4, ושמתי לב שיש שם מן גושים קטנים, קטנטנים.
בד"כ אין גושים בשוקו, אז דגתי גושון אחד ופרשתי אותו על דף נייר, בעודי לוגמת את הסוף.
המרצה אמר משהו נורא חשוב (החיים מתחילים ממשקל הזימים או משהו אלמותי שכזה) אז עזבתי את המחקר על הגושים וכתבתי.
בסוף ההרצאה התעמקתי שוב בכוס השוקו. עבר מספיק זמן, אז השוקו נפרד מהגושים ועכשיו היה ברור לכל עין בלתי מזויינת שקרקעית הכוס מצופה...נמלים...

[במבי_ק*]

סיפור 6, מזן קצת שונה - הוא הפך למצחיק כשנוסף פרט שלא ידעתי קודם... בעצם, שני סיפורים מאותו סוג

בסיפור הראשון, אני נערה בת 14 בערך, שנוסעת ברכבת לנהריה לבקר את בת דודתה. לבשתי שמלה די קצרה, גרבי פסים עד למעלה מהברך, נעלים גבוהות ותיק ענק על הגב (נסעתי לכמה ימים). מתחנת הרכבת הלכתי ברגל לבית שלה (בערך 20 דקות הליכה). כל הדרך צופרים לי נהגים וצועקים לי מילים שאני לא מבינה, ואני מסננת קללות, או צורחת עליהם, או מדמיינת איך שאני שולפת את התת מקלע שאין לי והורגת אותם אחד אחד.

אני כבר כמעט מגיעה לבית שלה. עצבנית, שונאת את כל הגברים בעולם, כשאז נעצר לידי אוטו ואומר לי : מותק, כל התחת שלך בחוץ. כשלבשתי את התיק, הוא הרים את השמלה למעלה. כל הדרך הלכתי עם גרביים עד מעל לברך, נעליים גבוהות ותחתונים. הבנתי שלפחות חצי מהגברים המאנייקים שרציתי להרוג פשוט רצו להגיד לי את זה... (אני אופטימית?)

הסיפור השני בהמשך (מאוד דומה, רק כמה שנים אח"כ)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

שקרקעית הכוס מצופה...נמלים...
איכסססס
וגם אני תמיד קונה שוקו במכונות האלו...(-:

[פלוני_אלמוני*]

כשלבשתי את התיק, הוא הרים את השמלה למעלה.
כנ"ל - חורף, הקפיטריה בגילמן, הפסקה בין שיעורים, כל היפות של מדעי הרוח עושות עיניים לחתיכים, ואני יוצאת מהשירותים הסמוכים והולכת לקנות קפה. באמת התפלאתי למה, מכל היפהפיות בתור מסתכלים דווקא עלי, עד שחברה שלי עשתה איתי חסד, משכה אותי הצידה ואמרה לי שהשוליים של החצאית נתפסו בגרביונים. אצלי המופע כלל גרביונים, נעליים ותחתונים. חודש לא העזתי להראות את הפרצוף בגילמן.

[טליה_אלמתן*]

במבי ק סיפור קורע
קראתי סיפור דומה בהנקה של תפוז

[במבי_ק*]

הסיפור השני, מהסוג של הפרט החסר:

אני בת 20. עובדת בחברה שמייצרת קלטות (זוועתיות) לילדים. באתי בשביל איזה עבודה קטנה (אני כבר לא זוכרת מה, אולי משהו בארכיון או הקלדה או משהו), ונשארתי כמה חודשים להיות אחראית על טיפול בקלטות פגומות (אם אני זוכרת נכון). העבודה היתה במחסן גדול, וכללה אריזה ומשלוח קלטות חדשות לאנשים שהתלוננו, או משהו כזה.

יום אחד מגיע בחור צעיר. לא הטיפוס שלי, בלשון המעטה. הוא סבל שסוחב ארגזי מלאים בקלטות לרכבים. הוא מתחיל לנעוץ בי מבטים בוחנים ומטרידים. ממש ככה. אני מחזירה לו מבטים נוקבים של "תוריד ת'עיניים שלך ממני". הוא ממשיך. אחרי כמה ימים כאלה אני ניגשת אליו ואומרת לו בטון הכי מקפיא שיוריד ממני ת'עיניים ומאיימת שאני אתלונן עליו בהנהלה! הבחור קצת נבהל. מאותו רגע והלאה הוא באמת לא מסתכל עלי כמעט. למרות שאני רואה שזה לא עבר לו לגמרי.

אחרי כמה חודשים אני פוגשת אותו באיזה מועדון תל אביבי. אני מסתכלת עליו בסלידה. הוא מחייך אלי כאילו אנחנו החברים הכי טובים. הוא רוצה להגיד לי משהו, אני מסרבת. אבל הוא מתעקש ומספר לי ש... הוא בלש פרטי שנשכר כדי לגלות מי מרים שם קלטות ושאני הייתי החשודה העיקרית!

[יעלי_לה]

שיטה בדוקה להיפטר מהכבלים: אנחנו בעוד שבועיים מתכוונים לעזוב את הארץ. כן, לתמיד. לא, אנחנו לא יודעים מי יגור בבית שלנו ואין ברירה אלא לנתק לנו את הכבלים. תודה רבה.

שיטה בדוקה? אצלינו לא עבד.

[ג'וניפר*]

שיטה בדוקה? אצלינו לא עבד.
מה היה להם להגיד לכם? 'בסדר, סעו ותשאירו את הממיר'?

[קט_קטית*]

ישלי טיפ מעולה איך להתנתק מהכבלים.
צריך להאמין שתצליחו. להתמיד. להעיז.
בלי אמונה שלמה שאתם מסוגלים להשתחרר מהכבלים,
לעולם לא תצליחו במשימה.
בשיחה הראשונה או השניה או העשירית,
אחרי שהם בכל מקרה מורידים תשלומים,
תוותרו ותסכימו לפחות לקבל באותו המחיר גם קו טלפון.

<נמצאת כבר 6 חוד' בתהליכי ניתוק מאורנג',
עודני מאמינה כי אצליח!>

[דרך_עפר_שם_זמני*]

הוא בלש פרטי שנשכר כדי לגלות מי מרים שם קלטות ושאני הייתי החשודה העיקרית! 0-: זה לא מצחיק בעיני, זה מחריד!

[ניצן_אמ*]

אני עברתי ללוויין, כי הכבלים הם באמת התחתית של הפחזבל, ומהם יחסית קל להתנתק.
אמרתי בשתי שיחות טלפון שאני מתנתקת כי אני לא רואה טלויזיה ושאין לי טלויזיה, ואני גם לא רואה טלויזיה, ואין לי טלויזיה אז אין לכם מה להציע לי, וזהו זה.

[קט_קטית*]

אמרתי בשתי שיחות טלפון שאני מתנתקת כי אני לא רואה טלויזיה ושאין לי טלויזיה, ואני גם לא רואה טלויזיה, ואין לי טלויזיה אז אין לכם מה להציע לי

מעניין...
האם כשאמרת את זה - האמנת בזה?

[אילה_א*]

ואין לי טלויזיה
לי הם הציעו אחת במסגרת החבילה
אבל בעיני זה לא מצחיק בכלל

[יעלי_לה]

מה היה להם להגיד לכם? 'בסדר, סעו ותשאירו את הממיר'?
טוב, אני אספר את כל הסיפור...
המצב היה שהיינו צריכים לעזוב את הדירה בפתאומיות תוך יומיים ולצמיתות, ולעבור למען זמני, שגם אילו רצינו בו כבלים, לא היה טעם - כי באנו אליו לחודש (וגם לא לקחנו איתנו את הטלויזיה, וממילא כבר לא רצינו כבלים, שהתחברנו אליהם רק בגלל סיפור כזה עם האינטרנט ו"גילוי" של צפייה "פיראטית" וסחיטה להתחבר כמו ב קישור
חייגתי להוט והמתנתי כרבע שעה עם השיר של האלופה.
טל: שלום, הוט, שירות לקוחות
אני: שלום, אני רוצה להתנתק.
טל: למה?
אני: אנחנו צריכים לעזוב את הדירה בפתאומיות מחרתיים ולעבור למען זמני שלא יהיה לנו בו טלויזיה, וחוץ מזה אנחנו לא מרוצים מהשירות ומעוניינים לנתק את ההתקשרות. השנה של ההתחייבות חלפה.
טל: טוב, אעביר אותך למחלקת ניתוקים
<10 דקות מורטות עצבים עם השיר של האלופה>
טל2: שלום, מחלקת מעברי דירות, איך אפשר לעזור?
אני: שלום, אני לא עוברת דירה, אני רוצה ניתוק
טל 2: למה?
אני: אנחנו צריכים לעזוב את הדירה בפתאומיות מחרתיים ולעבור למען זמני שלא יהיה לנו בו טלויזיה. חוץ מזה אנחנו לא מרוצים מהשירות. ההתחייבות חלפה.
טל 2: לאיזו עיר אתם עוברים?
אני: מה זה משנה? אני לא מעוניינת שתעבירי לי את החיבור לכבלים, אמרתי שאני רוצה להתנתק.
טל 2: אה, אז למה העבירו אותך אלי? אני מעבירה אותך למח' ניתוקים.
<כ-15 דקות מורטות עצבים עם השיר של האלופה>
טל3: שלום, שירות לקוחות הוט, איך אפשר לעזור?
אני: מה, זה לא מחלקת ניתוקים?
טל 3: לא, זה שירות לקוחות.
אני: היו אמורים להעביר אותי לניתוקים.
טל3: למה?
אני: כי אני רוצה להתנתק מכם. אני עוברת בפתאומיות למען זמני וגם לא מרוצה מהשירות ומעוניינת להפסיק את ההתקשרות לאלתר ולצמיתות.
טל 3: טוב, אני מעבירה אותך למעברי דירות -
אני: לא!!! כבר הייתי שם, היא אמרה שהיא תעביר אותי לניתוקים והעבירה אלייך, אני דורשת שתעבירי אותי מייד למישהו שיכול לטפל בפנייה שלי לניתוק.
טל 3: אין לנו מחלקה כזאת.
אני מאבדת את קור הרוח: אז למה שיחקתם בי עכשיו סתם???!!! זה שירות לקוחות זה? תתביישי, אני דורשת לדבר עם אחראי.
טל 3: בסדר, אני אראה מה אני יכולה לעשות, אני אעביר אותך לאחראי.
המתנה ממושכת מדי עם השיר המעאפן של האלופה. איבדתי את סבלנותי כעבור כ-10 דקות. זרקתי את הטלפון על הרצפה והלכתי לבכות לבעלי. כמובן - שכחתי שהאיש לא מסוגל להתמודד עם מצבי חולשה שלי, ולכן זה התדרדר לריב איום. יכולנו להתגרש רק בגלל הוט... הנה זה מתחיל להיות מצחיק - אבל רק לשנייה, תיכף סיפור האימה ממשיך:
מחייגת שוב. המתנה של כ-5 דקות עם השיר המזעזע של האלופה.
טל 4: שלום שירות לקוחות הוט איך אפשר לעזור
אני: תעביר אותי בבקשה לאחראי
טל 4: למה?
כי אני מעוניינת להתנתק וקודם ניסיתי והוצאתם לי את המיץ וביקשתי העברה לאחראי, ונשברתי בהמתנה. אז עכשיו כדי לחסוך את העצבים אני מדלגת על ההמתנה ומבקשת את האחראי כבר מההתחלה.
טל 4: אפשר לדעת מה הסיפור?
אני: לא. תעביר אותי לאחראי.
טל 4: גברתי אני מבין שקיבלת שירות גרוע ואני מצטער, אבל אין לי אפשרות להעביר אותך לאחראי בלי לציין את הסיבה.
אני: אז ככה: אנחנו צריכים לעזוב את הדירה בפתאומיות מחרתיים ולעבור למען זמני שלא יהיה לנו בו טלויזיה, וחוץ מזה אנחנו לא מרוצים מהשירות ומעוניינים לנתק את ההתקשרות. השנה של ההתחייבות חלפה. אז ביקשתי שינתקו אותי והעבירו אותי למעברי דירות שהעבירו חזרה לשירות הכללי שכמעט העבירה אותי למעברי דירות ואז גילתה לי שבכלל אין לכם מחלקת ניתוקים. אז אני - א) רוצה לדבר עם מישהו שיכול לנתק אותי ולא ממחלקת מעברי דירות אלא מישהו בדרגת סמכות אחת מעל כל שאר המוקדנים, שמסתבר שלא יודעים מהחיים שלהם וסליחה זה לא אישי אליך, ב) מישהו שאפשר להתלונן אצלו על השירות שאני לא מרוצה ממנו כבר מזמן ועכשיו עבר את גבול הטעם הטוב.
טל 4: איפה את גרה?
אני: מה הקשר???? תן לי מישהו אחראי עכשיו.
טל 4: לא, חכי, אולי אני יכול לעזור לך. זה קשור. איפה את גרה?
אני: בקריות.
טל 4: אז את צריכה בכלל מספר אחר. זה לא הוט הכללי, זה מת"ב, בגלל זה לחא יכלו לנתק אותך פה. את צריכה לחייג למת"ב והם ינתקו אותך.
אני <לא יודעת אם להירגע ולשמוח או להתעצבן יותר>: באמת חבל שעכשיו אתה נזכר. לא יכלו להגיד לי את זה קודם? לא משנה, טוב, מה המספר?
טל 4 נותן לי את המספר ואני מחייגת. סוף סוף יש צליל חיוג רגיל בלי האלופה (ובלי הקריינית הזאת של הניתוב שיחות שמנתבת גם בקופ"ח מכבי, 012 ועוד די הרבה - יש לה קול מתוק אבל לפעמים בא לי לחנוק אותה). עונה לי מישהו "הוט שלום". אני שואלת: זה הוט או מת"ב?
טל 5: איך אפשר לעזור?
אני, כמעט בדמעות, מספרת לו איך הגעתי אליו.
טל 5: תשמעי, גברת, אם היית צריכה מעבר דירה, באמת רק אני הייתי יכול לעזור לך ולא במספר הכללי שחייגת לפניי, אבל לנתק אני לא יכול. צר לי. תצטרכי לחייג אליהם שוב.
טוב.
מחייגת שוב.
הפעם המתנה ממש ארוכה. יותר מרבע שעה של האלופה (מי זה שם, דוד ד'אור?) והקריינית המנתבת (כולל: לידיעתכם, באתר האינטרנט שלנו תוכלו לבצע מספר פעולות ללא המתנה... בלה בלה בלה, ידעתי כבר בעל פה)
טל 6: הוט שירות לקוחות...
אני מגוללת בקוצר רוח את כל הסיפור. מוסיפה: תשמעי, זה לא אישי נגדך אבל את יכולה להבין שאני כבר די עצבנית. מה שאני מבקשת עכשיו זה שתעבירי אותי לאחראי שעובד מעלייך - רגע, עוד לא! תשמעי את הבקשה השנייה - אני רוצה שתישארי אתי על הקו ולא תשימי אותי בהמתנה.
טל 6: בודאי, אני איתך על הקו...
ומייד שמה אותי על המתנה. אני כבר מתחילה לשיר: האלופה-לופהההההההההההה, האלופה-לופהההההההההההההההההה, טם טם טם, טד-ד-ד-דם, אבל לא בהומור אלא בטירוף עם וריד על סף התפוצצות.
טל 7: שלום יעל, אני מבין שיש בעיה.
אני: כן! סוף סוף! אתה האחראי, אפשר להתלונן אצלך?
טל 7: לא, אני לא אחראי, אני ממחלקת מעברי דירות, איך אפשר לעזור לך?
אני: רגע רגע רגע, אמרו לי שמעבירים אותי לאחראי, איפה זאת שאמרה שהיא אתי על הקו?
טל 6: אני כאן.
אני: מה קורה פה?
טל 6: הסברתי לו את הבעיה, דברי איתו.
אני: אבל איפה האחראי?
טל 7: אני מוסמך לעזור לך. אני מבין שאת עוברת דירה...
אני: כן, אבל אני לא רוצה להעביר את חיבור הכבלים שלי אתי אלא להת-נ-תק!!!!!!!!!!!!!
טל 7: אין בעיה.
אני: סליחה?
טל 6: יופי, אני רואה שהכל מסודר, אני משאירה לשניכם לסגור את הפרטים... <מתפיידת>
טל 7: כן, אין בעיה. תוך 14 ימי עבודה יגיע טכנאי לנתק אותך.
אני: לא שמעת? בעוד 14 ימי עובדה לא יהיה פה אף אחד ואני גם לא מעוניינת לשלם עליהם. אני עוברת מחרתיים. זה מעבר שלא תכננתי אבל ככה זה. אני דורשת ניתוק מיידי, ואם אתה לא יכול לטפל בזה, כמו שהיה לי ברור מלכתחילה, אז תעביר אותי לאחראי עכשיו - רגע, תן לי לסיים - ואוי ואבוי לך אם אתה שם אותי על המתנה עם השיר של האלופה. אני רוצה שתישאר אתי על הקו - אתה או כל מענה אנושי אחר - ותאמר לי מלים מרגיעול לפני שאני נגררת פה לאלימות ונזקים לרכוש שיהיו אשמתה הישירה של חברת הוט.
טל 7: גברתי אני מאוד מצטער, אין לי אפשרות טכנית לעשות את זה (מסביר לי למה ואני לא לחלוטין קונה את זה אבל אין לי ברירה)
אני: טוב, אז אתה מעביר אותי לאחראי? הפעם באמת אחראי, לא כמו שאתה היית יעני אחראי?
טל 7: כן.
אני: מבטיח?
טל 7: כן.
טוב.
<כ-10 דקות עם השיר של האלופה. בינתיים בעלי התפנה ולקח ממני את השפופרת. עישנתי סיגריה ראשונה מאז תחילת ההריון.>
פה אני כבר פחות זוכרת פרטים כי בעלי דיבר איתם. לא היה אחראי. לא היתה מחלקת ניתוקים. אלה שני דברים שלא קיימים בשירות הלקוחות של הוט.
אמרו לבעלי להביא את הממיר לנקודת שירות של הוט בקריון, שהסתברה כעמדה של זכיין פרטי שאין לו תכלס קשר להוט ואין לו מה לעשות עם המכשיר. שיחקו בנו ככה במשך כמה ימים.
בסוף, כאמור, ביטלנו את הוראת הקבע באופן חדצצדי וזרקנו את הממיר אצלם במשרד בת"א לקול מחאותיהם.

[יעלי_לה]

או, טוב שכתבתי את זה. עכשיו, כשקראתי את זה, סוף סוף צחקתי.

תודה על הדף.

[gani*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יעל זה ממש כבר לא מצחיק ומכיוון שיש לי סיפור אמנם פחות חריף משלך אך קצת דומה, אני תוהה אם אי אפשר לפנות להגנת הצרכן במקרה כזה.

אבל לא זה נושא הדף ואני ממש בעד לשמור נאמנות לנושא הדף.
יש עוד סיפורים??
אני מחכה בקוצר רוח.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

במבי ק הסיפור על הספינה בהודו הרג אותי.
עד עכשיו אני נזכרת בו וצוחקת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יש לי עוד אחד...
בטיול הראשון להודו לפני 9 שנים בערך, עליתי על אוטובוס לילה לצפון. (נסיעה בהרים)
שמתי לב לשימחתי שמעל כל כיסא יש מאוורר קטן.
היה חום אימים, ניסיתי להפעיל את המאוורר מעלי, ללא הצלחה.
פניתי בתמימות אל הנהג וביקשתי ממנו להפעיל לי את המאוורר. בשיא הרצינות הוא ענה לי (בתרגום מאנגלית כמובן):
" גברת, אין לי בעיה להפעיל את כל המאווררים אבל הנסיעה שלנו תהיה ללא אורות מקדימה."
"לא!...תעשה לי טובה" עניתי לו, "דווקא נעים מאוד...לא צריך שום מאוורר"...

[במבי_ק*]

אבל לא זה נושא הדף ואני ממש בעד לשמור נאמנות לנושא הדף.

לי אין שום בעיה עם כל כיוון שהדף תופס (חוץ מכיוון אחד שכבר נפסל, אני מקווה. וגם אם זה ילך לשם - יאללה, שילך, ואנחנו נלך למקום אחר ).

אני נהנית דווקא מהתבשיל שנרקח פה.

[פלוני_אלמונית*]

שיטה בדוקה? אצלנו לא עבד.

אה, זה מפני שלא היית חד-משמעית. אסור לתת להם יותר מסיבה אחת, זה איכשהו מחליש את העמדה שלך. חוץ מזה, כששואלים אותך לאיזו עיר את עוברת, תגידי בנונשלנטיות: פריז, למה אתה שואל?

[יעלי_לה]

אסור לתת להם יותר מסיבה אחת, זה איכשהו מחליש את העמדה שלך.

כן, עכשיו אני חכמה בדיעבד.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

יעלי לה, אני נכנסת להיפרונטילצה רק מלקרוא את זה ובא לי להתחיל לעשון למרות שמעולם לא עישנתי. בחיי שאני לא יודעת איך עמדת בזה.

[Kizzy*]

You are all losing your time with these monstruous companies. The truth is they play dirty and we customers must play dirty too.

the only way to get them to stop sucking your blood is to block their horaat keva and that's it! There's no reason to let them suck out more because we're too tired of these mind games to stop it.

Another way is not to agree to horaat keva at all and only pay with checks. I know it's more annoying and another thing to remember every month but that way whenever you want to stop you just don't send the check and basta. There really is no reason why anyone should pay for a service he's not getting anymore, all they need to do to stop it is just push a button but they won't cos they're greedy.


Sorry it's in english, it's Kizzy but I'm not home...

[תמי_גלילי*]

עוד הצעה - פניות מנומסות בכתב, במכתבים רשומים ועם ציון מפורש שנשלחו העתקים לאנשים שהחברה לא רוצה שהעתק יגיע אליהם כמו עיתונאים או הרשות להגנת הצרכן. הפניות צריכות לפרט עד כמה שניתן מה קרה ואת ההפרות, בלשון עניינית וקרה. אם ניהלתם גם שיחת טלפון - לשלוח מכתב אחר כך שבו אתם כותבים כיצד השיחה התנהלה. להשאיר paper trail - את זה אנשים שעושים דברים לא חוקיים לא אוהבים...
The squeeky wheel gets greased

אני חיה באמריקה וגם כאן קורים דברים כאלה. למדתי מהניסיון לתעד, לתעד, לתעד, לתעד. מה שלא קורה בכתב, לא קיים.

ואם תהיה מאסה של מכתבים כאלה, יש סיכוי שדברים גם יזוזו.

[Kizzy*]

Always ask who you are talking to, first and last name. I always forget to do this but it's very important. I actually think it's best to ask this right at the begining of the conversation, this way they are more careful about what they say.

[Kizzy*]

Tammy, I agree this probably works at the long term but it requires a lot of headache. I think it's best to be more violant and just cut them off the money flow. There's nothing they can do about it except cut you off their service which you don't want anyway.

[תמי_גלילי*]

Always ask who you are talking to, first and last name.
חשוב מאוד, טוב שהזכרת כי אני שכחתי.

just cut them off the money flow
עצה מצויינת אבל זה לא סותר, אפשר גם זה וגם תיעוד.

[יעלי_לה]

Another way is not to agree to horaat keva at all and only pay with checks
זאת לא אופציה אצל כל חברות התקשורת (טלפונים אינטרנט - ספק ותשתית - וטלויזיה רב ערוצית) פרט לבזק. הם מקבלים רק אמצעי תשלום קבוע (=הוראת קבע או כ. אשראי) וכלל לא שולחים חשבונות לתשלום (רק חשבוניות על תשלום).

[קיזי*]

זאת לא אופציה אצל כל חברות התקשורת (טלפונים אינטרנט - ספק ותשתית - וטלויזיה רב ערוצית) פרט לבזק
מעניין, לא ידעתי. אני לא גרה בארץ וכאן את תמיד יכולה לבחור בין צ'ק להוראת קבע. מאחר ואני פרנואידית אני מניחה שזה כך כי זה מה שנוח להם, בדיוק מפני שזה מאפשר להם גישה לחשבון שלך. לדעתי זו חוצפה לא להשאיר ללקוח את האופציה ולמעשה להכריח אותו לתת גישה לחשבון הבנק שלו. אלא אם כן יש לכך איזו סיבה מוצדקת שפספסתי.

[קיזי*]

מסכימה עם שוכנת ולדעתי הדרך הכי טובה לצחוק על זה היא לחסום את הבני _ האלה ואז לצחוק כל הדרך אל הבנק... או יותר נכון כל הדרך חזרה מהבנק:)