דף בלוג במעלה מישור היהדות

ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

שלום,
רוצה להתחיל לכתוב בלוג.
קיבלתי חשק מכל מיני בלוגים כאן וסתם שיחות על יהדות.
גם לי יש סיפור על חזרה בתשובה. דווקא סיפור מעניין.
לא הייתי רוצה לחשוף את כולו לפני כל מי שמכיר אותי, חלק מכירים את הסיפור שלי, אבל לא המלא, לא את הכל.
אז פה חשבתי להציג את הכל.
איני יודעת בדיוק איך לכתוב את הבלוג הזה.
חשבתי פשוט ללכת על פי אינטואיציה והבזקים מהעבר ומההווה.
מקווה שתעזרו לי לכתוב נכון, כלומר, לעשות את הבלוג נכון.
לא פעם ראשונה שלי פה, אבל גם אין לי נסיון רב בכתיבה פה.
אז ברוכים הבאים לכל הנמצאים ומקווה שדברי יהיו מעניינים :-)
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

עוד מעט פסח. אני קצת עסוקה בנקיונות. כרגע בדיוק נחה לאחר יום עבודה מפרך.
מעניין שהיום חשבתי על כל תהליך החזרה שלי בתשובה, וגיליתי שהכל קשור איכשהו לפסח.
עוד אכתוב על כך.
אנסה בע"ה לכתוב פה מייד אחרי פסח.
תשארו איתי.
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

אני איתך
יוטי_לונדון*
הודעות: 575
הצטרפות: 06 יוני 2007, 01:23
דף אישי: הדף האישי של יוטי_לונדון*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי יוטי_לונדון* »

נשמע מענין.
בנתים שיהיה לך חג שמח וכשר {@ .
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

גם אני קוראת.
תתחדשי על הבלוג@}
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

איזה כיף לראות שקוראים אותי. ואפילו לא התחלתי לכתוב שום דבר.
אגב, יש כאן מישהו שיודע אם מותר לכתוב בחול המועד?? כי אם כן, אתחיל כבר בחול המועד לכתוב.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

אגב, לגבי שם הבלוג. חייבת הסברון קצרצ'יק. ביהדות נדרשים לעלות בקודש, לא לרדת. לכן במעלה היהדות זה שם נחמד ונכון. אבל היהדות אינה הר שאי אפשר לכבוש, לא קשה לעלות במעלות היהדות, ולכן השם קצת מטעה.
ואילו מישור - היהדות היא דרך ישרה.
לכן איחדתי בין השניים - מצד אחד זו עליה, מצד שני זו עליה במישור, כלומר גם ללא קושי וגם באופן ישר ונכון.
אולי ארחיב על כך בהזדמנות.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

לא יודעת בדיוק איך להתחיל. כבר כתבתי את זה למעלה. אתחיל בהבזקים שבאים לי, ללא סדר כרונולוגי ממשי. אני מקווה שלא תתבלבלו ושאני לא אתבלבל.

אז כתבתי שתהליך החזרה שלי בתשובה מתקשר איכשהו לפסח, מאוד לא באופן ישיר.
הבזק ראשון:
פסח, שנת 1995
אני מחליטה לעשות סדר פסח.
חברתי ואני מחליטות לעשות סדר פסח לכל הישראלים שאנחנו מכירות.
אני חיה בחו"ל, לא אומר איזה חו"ל.
אף אחד מאיתנו לא דתי. חברתי נשואה לגוי, יש לה ילדים גדולים, מקסימים.
יש לנו עוד חברה - מרים. נשואה לגוי ובהריון שני.
והחבר הגוי שלי...
מי עוד היה?
עוד זוג חברים ישראלים. יש לי תמונה מאותו סדר פסח הסטורי. למרות שזו תמונה שנעשתה באיסור, אני נוצרת אותה מכל לב. רואים אותי שם מגישה מרק קניידלך.
אה, ועוד איזו חברה גויה ובעלה.
וואו, מלא גויים...
איך הגעתי לזה?
לפני כן, חודשיים לפני כן, אני מתנפלת על הדירה שלנו. כמו שהחבר הגוי שלי אמר - הנס היה שמו: אני הולכת על הבית כמו שטן (בשפה שלו זה נשמע יותר טוב). מנקה מנקה, כל מקום, נקיון יסודי כמותו לא עשיתי לפני כן ולא אחרי כן (קצת למדתי מה מנקים ומה לא לפסח).
מגיעה לליל הסדר, בית מבריק ממש, קניתי מחבת חדשה לטיגון ולהכנת הבשרים. אמרתי להנס שאת החמץ שלו יאכל בבקשה על המרפסת ובכלל שישתדל לא להכניס חמץ הביתה במשך כל החג. הנס דווקא משתף פעולה יפה. מבודח משהו.
קרוב משפחה שלי מגיע לביקור באותו חו"ל ורוצה לבקר אותי עם החבר שלו. יפה, אני אומרת לו, תנהל לנו את הסדר כמו שאתה עושה גם בארץ. הקרוב נדהם. אני ברחתי מפסח בארץ כדי לעשות אותו בחו"ל?
אין לך ברירה, אני אומרת לו. מבודחת משהו ושמחה על ההזדמנות.
הוא מסכים. יש לו לב זהב.
הם מגיעים אלי הביתה יום לפני פסח. אני נותנת להם הוראות במדרגות לא להכניס חמץ. ולהוריד נעליים בכניסה.
חברתי שולמית קראו לה, מכינה מרק קניידלך.
אחרים מביאים מצות, גפילטע פיש ועוד דברים.
אנחנו שוכרים אולם קטן עם מטבחון בשביל הסדר.
בתמונה רואים את כל המסובים. הנס מנסה לקרוא מההגדה בתרגום שנתנו לכל הגויים. אני מחלקת מרק. מרים יושבת וכרסה לפניה והתינוקת שלה בעגלה.
זה היה סדר קסום ונפלא. לא היה לי כזה סדר מעולם. ולעולם לא יהיה.

זו היתה ההתחלה שלי ביהדות. מבלי לדעת בכלל שאני עומדת לחזור בתשובה. לא חשבתי על זה, לא ידעתי ולא תכננתי. עשיתי כל שביכולתי כדי שיהיה סדר כמו שצריך, אז ניקיתי היטב, מכרתי חמץ (לא מכרתי בעצם, נראה לי שהשארתי אותו ברשות הנס וזהו).

כמה שנים אחורה. אביב 1992.
פסח.
חול המועד ואני על מטוס בדרך לאי שם, אל הנס.
אני עוברת למדינה שלו, לגור איתו, לחיות איתו ומן הסתם גם להינשא לו יום אחד.
הוא מקסים, הוא נפלא. אני מתגעגעת אליו כל כך.
נוסעת בחול המועד פסח.
נוחתת אצלו, מגיעים להוריו. אוכלים.
פעם ראשונה בחיים שלי שאכלתי חמץ בפסח.
אצל הורי לא אכלו חמץ, גם לא היה כשר לפסח למהדרין, אבל חמץ לא היה.
אני אוכלת חמץ וחושבת על זה שפסח.
מה זה עושה לי?
לא זוכרת. אולי כלום, אולי איזו רעדה, אולי באותו רגע גמלה בי החלטה שאיני יהודיה וגמרנו.

פסח 1993
כל השנה שלפני כן אני עושה בייביסיטר אצל יהודיה חרדית ברובע היהודי. עשירה, אמריקאית.
יש לה תינוקת מקסימה, אני מאוהבת בה לחלוטין ובאה כל יום לשלוש או יותר שעות.
גידלתי את התינוקת הזאת.
10 שנים אחר כך אני פוגשת את אותה התינוקת בבית חברתי. היא שם עם הבת של חברתי.
איזו התרגשות.
לראות את התינוקת בת 10. אני מתרגשת, כמעט בוכה. היא לא מבינה. אני מסבירה לה. מה היא יודעת? מה היא זוכרת מהשנה שלנו יחד? אז מה אם עמדה על המדרגות כל יום בציפיה לבואי וצעקה לי בקולה התינוקי - ניצה ניצה - איצה איצה או אולי איסה איסה...
הזכרון שלי והגעגוע שלי, והיא לא קשורה לכך.
והיום היא כבר בת 15. לא יאומן...
אז רגע, נתקעתי בפסח.
האמא חרדית. חודשיים לפני פסח אני מגיעה כרגיל לאסוף את טובה התינוקת, ורואה פעילות קדחתנית. "אני מנקה לפסח" אומרת לי האם. "מה, כל כך מוקדם?" "כן, יש הרבה עבודה, לנקות מזרנים, ארונות, שטיחים ועוד" אני נדהמת.

שנתיים אחר כך אני נזכרת בנקיון שלה וכך עושה גם בעצמי.

פסח שנת 2001
זהו. אני עוזבת כאן. לא רוצה לחיות בחו"ל יותר.
יחד עם הנקיונות לפסח, אני מתחילה לארוז. כמעט באיזו אובססיה. החלטה. זה עכשיו או אף פעם לא. עכשיו את אורזת או לעולם לא. מעין יציאת מצרים פרטית. או שעכשיו או לעולם. הגעתי לשער ה 50.
חצי שנה לאחר מכן, מייד לאחר הפיגוע במגדלי התאומים אני חוזרת לישראל.

עד כאן הבזקי פסח.
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

מחכה ומצפה לעקוב אחר הכתיבה שלך!
תודה
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

טוב
עכשיו קראתי, מצפה להמשך!
הולכת לחזור לעבודות הבית ולישון הלילה.
לילה טוב ניצה
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

עוד הבזקים.

אני בת שש עשרה. אולי פחות? לא זוכרת בדיוק.
ההורים שלי בסלון עם עוד בני משפחה, קרובים, דודים.
כמו תמיד מדברים ברעש, צועקים, מדברים בצעקות, לא רבים.
מדברים על הגורל של מישהי מהמשפחה שנישאה לאדם שהיכה אותה.
אמא שלי אומרת משפט שלעולם לא אשכח. משפט שהיא שכחה, משפט שהיא עוד תחזור עליו ותכחיש אותו. אבל אצלי הוא עמוק בלב.

"לא איכפת לי שניצה תתחתן אפילו עם גוי!!!!! העיקר שיהיה בן אדם!!!"

1991 אני נוסעת למדינה מסוימת באירופה למשך חודש אחד. קוראים לזה בית ספר קיץ ללימוד שפה זרה (סליחה שאני לא כותבת איזו, פשוט אני לא רוצה שיזהו אותי).
שם אני פוגשת בחור נחמד - הנס שמו.
הוא יפה תואר, בלונדיני. וואו, כמה שאני אוהבת בלונדינים...
אבל למה שיסתכל עלי בכלל?
אז שוכחת אותו ורק מדברת איתו בנימוס.
בתור לקפה הוא עומד לפני. לפתע מסתובב ואומר לי "את יפה".
בום, טראח, איזו הפצצה!!! מה הוא אמר????? הוא דיבר אלי????
אני מסתובבת מאחורי לראות מי עומדת שם.
"אלייך דיברתי" אומר לי הנס בחיוך מבוייש.
אני מחייכת וליבי פועם, פני מאדימות ומרתיחות.

בערב יוצאים יחד כמה חברים מהקורס. ביניהם הנס.
הוא מתקרב אלי. מתחיל לשוחח.
הוא מתגלה כאיש שיחה נעים, אינטלגנט, יודע פילוסופיה.
אנו משוחחים על פילוסופיה. הוא מתרשם ממני מאוד.
אני עדיין לא חושבת שום דבר. אפילו שאמר לי שאני יפה, אז מה? בטח הוא אומר את זה לכל אחת.

למחרת הולכים למוזיאון בעיר כולם.
הנס מתקרב אלי.
אחר כך הולכים יחד לכל מקום.
פתאום הוא נותן לי יד...

רגע, אמשיך אחר כך. קוראים לי....
יסכו_נט*
הודעות: 264
הצטרפות: 22 אוקטובר 2007, 21:34
דף אישי: הדף האישי של יסכו_נט*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי יסכו_נט* »

הי, אני פה קוראת
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

ממשיכה.

הוא נותן לי יד תוך כדי מעבר כביש.
אנחנו לבד.
מגלים אחד את השניה.
אחר כך בתחנת הרכבת, לפני שאנחנו נפרדים הוא פונה אלי ואומר לי "אני אוהב אותך".
ואני מתחילה עם דילמה פנימית.
מצד אחד, הוא ממש מוצא חן בעיני, יפה כזה, בלונדי. ולי לא היה אף פעם חבר.
מצד שני, לא חשה שאני אוהבת אותו. לביטוי אהבה אצלי יש יותר עומק.
יש לי בחירה.
הוא גוי, אני יהודיה. האם זה בסדר?
ואז, כמו מתוך חלום אני שומעת את אמי "לא איכפת לי שניצה תתחתן אפילו עם גוי!!!! העיקר שיהיה בן אדם....."
בחרתי.
אני איתו.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

אני קוראת את מה שכתבתי למעלה.
זה חזק.
חלילה לא רוצה להאשים את אמי בבחירה שלי.
אבל יודעת ומודעת יותר למשמעות של מילים. צריך לדעת מה אנו אומרים לפני הילדים.

הנס הוא אכן בן אדם. לפחות כפי שנראה היה לי אז.
אני חוזרת לארץ.
הוא מגיע לביקור.
בסוף הביקור אנחנו מחליטים להישאר ביחד לנצח.
אני נוסעת אליו.

ערב הנסיעה הבית שלנו במהומה. אמא שלי בדיכאון, אבא שלי מתהלך כארי בסוגר.
"אבל הוא גוי!!! הוא גוי!!!!" צועקת אמי. כן, זאת שאמרה שלא יהיה לה איכפת...
ואני בתוך הבלגן.
דוד שלי מגיע לעשות סולחה.
אני דוחה אותו בשתי ידיים.
לבסוף אני מתפרצת כלפיהם: "במה אנחנו יהודים??? האם יש לנו שבת? האם עושים קידוש?"
ואמא שלי שואלת כמעט בבכי "את רוצה שנעשה קידוש??"
"לאאאא"
למחרת, בבוקר מוקדם אני הולכת אליה למיטתה ונפרדת. היא בוכה ולא רוצה לדבר איתי.
אני נוסעת.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

שלום לכל מי שקורא. זה מרגש אותי לראות שקוראים.

אוף, יש כל כך הרבה לכתוב. מצד אחד רוצה לכתוב הכל, מצד שני לא רוצה לחזור לכל זיכרון וזיכרון.
אולי יש לכם עד כאן שאלות מנחות?
זה יעזור לי בכתיבה.

אולי אלך קצת קדימה בזמן.

אני מספרת להורי שאני שומרת שבת. רק לספר את זה עולה לי בהרבה פרקי תהילים שאמרתי לפני כן, כדי שיהיה לי אומץ.
כשאני מגיעה לארץ, עדיין לבושה במכנסיים, חולצה קצרה. אמי שואלת אותי בהתרסה "למה את מתלבשת כמו דוסית???"

נראה לי שאמשיך בפעם אחרת, נגמרו לי ההבזקים. אולי אחרי פסח? אולי מחר?
רוצה לכתוב, השארו איתי, אל תלכו.
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

קוראת אותך.
היתה פה איזה קפיצה קוונטית: מבחורה חילונית לגמרי שמתאהבת בבחור לא יהודי ושוקלת להתחתן איתו בלי בעיה,
לבחורה שומרת שבת שאומרת תהילים ומתפללת. מה פספסתי?
אני יכולה להבין את הקושי לתאר את הטריגר למעבר ואולי גם את התהליך עצמו. אבל מה גרם לך לרצות לעשות ליל סדר בחו"ל עם חברייך הגויים? ומה גרם לך אחרי זה אני מניחה, לרצות לטעום עוד מהיהדות הזאת? ואיפה טעמת?
את כמובן לא חייבת לענות, סתם _שאלות מנחות שקפצו לי.
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

תמשיכי לכתוב בהבזקים אסוציאטיביים, זה מעניין לאללה

השאלות והתשובות כבר יעלו מעליהן

תודה לך
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

כוכב נגה כבר כתבתי למעלה שאני לא כותבת לפי סדר כרונולוגי דווקא.
מה גרם לי?
אולי בהבזקים הבאים.
בינתיים הולכת להכשיר מטבח לפסח :-)
נהלל_במעגל*
הודעות: 215
הצטרפות: 04 מרץ 2008, 18:05
דף אישי: הדף האישי של נהלל_במעגל*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי נהלל_במעגל* »

וואוו גם אני!. קוראת, סקרנית ומתפעלת! |*|
חג פסח שמח !
רוצים_לשמוח*
הודעות: 17
הצטרפות: 11 יולי 2007, 12:34

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי רוצים_לשמוח* »

גם אני קוראת...
חג שמח
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

זהו. פסח עבר. עדיין אין לי כל כך זמן לכתוב מגילות, אבל אני רואה שכבר כל כך הרבה קוראים אותי פה שזה מחייב :-)

כאשר החלטתי לנסוע לחו"ל, זכור לי שהבהרתי לעצמי במדויק מה אני עושה. לא נסעתי מתוך התלהבות. נסעתי עם כיוון ועם מטרה מאוד מסויימת.
היה לי את הנס. אהבתי אותו מאוד מאוד. הערצתי אותו. הוא היה בחור חכם מאוד, מקשיב, נחמד, מנומס. מעבר לזה הוא היה אחראי. זה מה שהיה הכי חשוב לי אצל גבר. שיהיה אחראי.
כאשר החלטנו לגור יחד אצלו, בארצו, הוא התחייב לדאוג לי לחלוטין, ובלבד שאהיה איתו.
הוריו התגלו כאנשים אינטלגנטים, נחמדים. אמא שלו אמרה לו במפורש שיתן לי לסדר את הדירה שלנו כרצוני כדי שארגיש בבית, כי אני היא הזרה כאן ולא הוא. אמא שלו בכלל מאוד אהבה אותי ודאגה לי מאוד בכל התחומים. בקיצור, נכנסתי ממש למשפחה טובה כמו שאומרים.
עד היום אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי פוגשת בהם שוב? על מה היינו מדברים?
היום ברור לי לחלוטין שכל קשר בינינו נידון לכשלון מוחלט. הפער העצום בינינו לא ניתן בכלל לגישור. הם חיים בעולם שונה לחלוטין מעולמי כיום.

אני זוכרת שכשהגעתי לשם, דבר ראשון הלכתי להרשם ללימודים אקדמאים באוניברסיטה, ולו כדי לרצות את הוריי שרצו שלפחות אלמד באוניברסיטה.
האוניברסיטה שם היתה משונה מאוד ממה שהכרתי בארץ. אבל זה מאוד מצא חן בעיני. הלימודים הם לפי קצב הלומד פחות או יותר ובכלל אין מבחנים, רק עבודות. מעבר לזה הייתי צריכה קצת זמן כדי להבין איך הכל פועל. מערכת הלימודים לא נקבעה לי על ידי אף אחד, רק על ידי, אבל הייתי צריכה לבחור רק במקצועות של שנה א' ולא של שנה ב' למשל. קיבלתי ספר עב כרס בו היו רשומים כל המקצועות וכל הקורסים. הייתי צריכה לברר מה קורס חובה ומה רשות ומה כדאי. בהתחלה נרשמתי לכל מה שחשבתי שחובה, אבל התברר לי למפרע שהיה רשות. בקיצור, היה קצת מבלבל, אבל בסוף דווקא הסתדרתי.

הכרתי בחורה בשם סוזן שהיתה נחמדה מאוד ושדרכה הכרתי עוד הרבה אנשים. אחר כך גם היתה רוזמרי שהיתה ממש מתוקה. היא היתה חצי צ'ילאנית מצד אמה. אחרי כמה שנים אמה נפטרה ונראה לי שאני הייתי היחידה שבאה אליה בזמן ה"שבעה" (להזכירכם - גויה) כדי לנחם אותה.
בכלל, היו לי מושגים יהודיים שחשבתי שהם כלל עולמיים כמו "שבעה".
בימי שישי לא הלכתי לאוניברסיטה למרות שהיו קורסים כי נראה לי פשוט מוזר ללמוד ביום שישי.
כאשר הפרופסור היה אומר לנו ללכת לספריה בשבת בבוקר, לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי בטוחה שהוא צוחק או מתבדח. כי לגבי דידי, האוניברסיטה היתה סגורה בשבת. לקח לי כמה שנים לקלוט שגם בשבת האוניבסיטה פתוחה ושלומדים בימי שישי.

הנס למד במכללה אחרת, לא באוניברסיטה. הוא היה לומד ממש כל יום כולל שבתות. מעבר לזה הוא היה עובד מאוד קשה.
יום אחד הוא חזר הביתה וסיפר לי שיש בחורה בשם מרים שלומדת איתו ושהיא יהודיה ושיש לה תינוק ושהיא רוצה להכיר אותי.
לא כל כך התלהבתי, האמת. חשבתי לעצמי שאם היא יהודיה, אז בטח היא נורא משעממת, או שאולי היא תנסה להחזיר אותי לחיים יהודיים איכשהו.
כאשר הגעתי לחו"ל, נפרדתי באיזשהו מקום מיהדותי. רציתי בכל מאודי להידמות לכל הגויים. לא הבנתי מדוע עלי להיות שונה במשהו מהם. קינאתי בשלום שיש להם ובחיים השלווים. שנת 1992 היתה שנה קשה מבחינתי בארץ. אמנם יחסית לימינו היה ממש שקט, אבל אז התחילו הפיגועים ברחוב, והיו מקרים של סכינאות נגד יהודים ברחובות. אני זוכרת שממש שקלתי לעשות רשיון לנשק כדי להגן על עצמי.
לא אהבתי חיים תחת איום טרור. ואם זה בשל היותי יהודיה. אז למה לי להיות יהודיה??? במיוחד כאשר אצלינו בבית לא מתנהגים כיהודים!
כך שהמפגש עם מרים לא ממש הלהיב אותי. אבל הנס אמר לי כל יום שהיא שואלת עלי ורוצה להכיר אותי.
אז יום אחד נפגשנו.

מרים היתה אבן דרך משמעותית בחזרה שלי בתשובה. וזה אפילו שהיום אני יודעת שהיא בכלל לא יהודיה....

אני חושבת שהיה לי קליק עם מרים ישר איך שנפגשנו. המבט שלה. החיוך. היה לה מבט מלהיב, מסוקרן. היא רצתה לדעת הכל עלי. היא ממש שמחה לראות אותי. הילד שלה בן השנתיים היה איתה. ילדון חמוד שהיום כבר אחרי בר מצווה (היא עשתה גיור כלשהו, הגיור לא ממש כשר... בכל אופן הבן שלה עשה אותו גיור וגם בר מצווה).

מרים היתה דברנית גדולה. אבל תמיד סיפרה דברים מעניינים. היא לא שיעממה אותי אף פעם. הייתי יכולה לשתוק ולחייך ומרים היתה מדברת ומדברת.
מרים היא מסוג האנשים שמגדירים אותם בהלכה כהולכי רכיל. ממש כך. לשבת איתה לכוס קפה ולדבר על כל העולם. היו לה סיפורים על כל מיני אנשים. והיא גם דלתה ממני סיפורים. היא ידעה לספר לי על פלונית ועל אלמונית. לאו דווקא דברי גנות. היא ידעה הכל על כולם ואהבה לשתף אותי בידיעות שלה.
מעבר לזה היא בכלל היתה סקרנית לדעת, לא רק על אנשים אלא גם על היהדות ועל ישראל. פשוט בחורה סקרנית ומעניינת.

ההכרות עם מרים עשתה לי מאוד טוב.
היא החליטה להכיר לי עוד ישראלים. בשבילי פתאום להכיר ישראלים, אחרי חצי שנה עם גויים באוניברסיטה, היה כמו מים קרים על נפש עייפה. נכון שהתרחקתי מיהדות, אבל הרגשתי שאני חייבת לדבר עברית עם מישהו, ובכלל להכיר עוד ישראלים שגרים בחו"ל, לראות מה הם עושים, למה הם כאן, כמה זמן, איך הם מסתדרים וגם כמובן להתבדח על חשבון המדינה המארחת...

היא סיפרה לי על רחל. בחורה אקזוטית ויפהפיה (סתם מרוקאית שחומה. בשבילם כל מי שקצת שחום הוא אקזוטי ויפהפה...) שנשואה לגוי בלונדיני וגרה לה באחד הפרברים היפים על יד העיר הגדולה. רחל היא כל כך יפה, כך סיפרה לי מרים, שחושבים שהיא יצאנית. יש לרחל שער תלתלים שחור ארוך ארוך וכשהיא הולכת ברחוב בלילה לבד, היא חייבת ללכת עם מעיל פתוח כדי שיראו שהיא לבושה מתחת (כי הזונות היו לובשות מעיל ומתחת שום דבר).
מרים סיפרה לי ניסים ונפלאות על רחל ואני כבר רציתי לפגוש אותה.

כשפגשתי את רחל הייתי חייבת להודות שגם בתור ישראלית ממוצא מרוקאי, היא באמת יפהפיה, כלומר זה לא רק שבגלל שהיא שחומה היא נחשבת יפהפיה, אלא היא באמת כזאת.
כך התגבשנו לנו קבוצת ישראלים. רחל הכירה לי כל מיני ישראלים אחרים שהיו שם. ביניהם אחד מוכר פיצה ועוד אחד מוכר תכשיטים. בחורה אחת שלא היה ברור לאף אחד מה היא עושה, אבל היה לה המון כסף, ועוד כמה שהיו באים והולכים (מאלו שעובדים באל על).

היינו מתאספים בבית של מישהו מאיתנו, יושבים ומדברים עברית, מדברים על המדינה המארחת, כל אחד מנסיונו האישי, מנגנים ושרים בגיטרה על חוף הים ולפעמים גם מארגנים פלאפל.

וואו, תוך כדי כתיבה אני נזכרת בכל כך הרבה אירועים שעברתי עם הישראלים שם. מדהים! יש לישראלים בחו"ל ממש מדינה בתוך מדינה. עולם בפני עצמו.

הקשר עם רחל נמשך עד שחזרתי בתשובה. אחר כך כבר לא.
מרים היתה איתי בקשר עד שחזרתי לארץ והיום קצת באימיילים.
מרים רצתה שאבוא למסיבת חנוכה בבית הכנסת.
בהתחלה לא ממש רציתי. כי מה לי ולבית כנסת???
אבל היא התעקשה ואמרה לי שיהיו עוד מלא ישראלים ושכדאי לי וכו'.
אז הלכתי איתה.
היתה סעודה. ה"רב" הגיע לברך אותנו. הוא נפטר שנתיים אחר כך.
זו היתה בכלל קהילה רפורמית. אבל אז בכלל לא ידעתי ולא הבנתי ולא עניין אותי.

אחרי חצי שנה הלכתי עם מרים גם לראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת הרפורמי.
לא אהבתי אז. גם לא בתור חילונית גויה.

ותוך כדי הכרתי גם את נטלי ועוד בחורה שאת שמה שכחתי. שתיהן מקומיות, אבל יהודיות דוברות עברית. הכרתי אותן בריקודי עם. כן. התחלתי לרקוד ריקודי עם בקהילה. כמובן דרך כל הישראלים שהכרתי. הרצון להכיר עוד ועוד ישראלים, דחף אותי ללכת לריקודי עם. נטלי היתה רקדנית מדהימה. בחורה חמודה עם חיוך תמידי על פניה. היינו משוחחות שעות בטלפון.

וכל הזכרונות האלה לא ממש קשורים לכלום.
אבל מרים.
כשעזבתי את הנס, ברחתי למרים.
היא מצידה פתחה את ביתה לרווחה וכמובן היתה לי לאוזן קשבת ולתמיכה אמיתית.
לא מזמן כתבה לי באימייל שהיא פגשה אותו וכבר יש לו שני ילדים. מדהים איך החיים ממשיכים, כל אחד בנתיב שלו.
את מרים אזכור תמיד בחיוב ובחיוך. אני קצת מצטערת שהקשר שלי איתה דעך. מצד שני, גם איתה כבר אין לי ממש שפה משותפת. בעוד שהיא לא השתנתה במשך השנים. נשארה אותה מרים, עם אותן דעות והשקפות, ללא כל התקדמות. אני עברתי תהליך מגויה גמורה ליהודיה חרדית דוסית עם מטפחת על הראש!
אבל עדיין אני חשה כלפיה אהבה וגם הוקרת תודה שהיתה לי אבן דרך.
היא הכירה לי את היהדות דרך הרפורמים.

ואחר כך היתה זו אסתר.
את אסתר הכרתי אצל הרפורמים.
היתה זו אשה ממוצא בלגי שחיה בארה"ב כמה שנים והגיעה לחו"ל הפרטי שלי עם בעלה הגוי.
גם כאן היתה מעין "אהבה ממבט ראשון".
אסתר היתה חייכנית מאוד וגם דברנית. אלא שבניגוד גמור למרים, היא דיברה הרבה על תורה ועל מצוות.
היא מאוד אהבה ללמוד והיתה משתפת אותי במה שלמדה.
בשלב מסויים התחלנו ללמוד הלכות ביחד.
לא הייתי דתיה, לא חשבתי על זה. אבל מבחורה שלא מתעניינת ביהדות בכלל ושרוצה להיות גויה, הפכתי לבחורה שכבר לא רוצה להיות גויה, כלומר, שלא מעניין אותה להיות גויה, וכן מתעניינת ביהדות. רק ממרחק, ללא כל התחייבות.
וכך למדתי איתה תפילות, והלכות קידוש וברכת המזון ועוד כמה דברים.

רגע, דילגתי פה על משהו חשוב.
איך בעצם הסכמתי להיות בבית כנסת רפורמי? נכון שמרים הביאה אותי לחנוכה ולראש השנה, אבל זה בכלל לא עניין אותי.
אז מה קרה?

הנס היה מאוד נחמד ועבד קשה כדי לפרנס אותנו, למרות שלא היינו נשואים בכלל. אבל גם אני רציתי להרוויח כסף לטובת שנינו וקצת היה לי קשה (תזכירו לי אחר כך לספר איך הצלחתי לא לעבוד בשבת).
אז מרים אמרה לי שבכלל אין בעיה, ושעלי רק ללכת לבית הכנסת ולשים שם הודעה על לוח ההודעות שאני מחפשת עבודה.
"היהודים פה עשירים, בטח אחד מהם צריך בייביסיטר או משהו דומה".
וכך יצא שהגעתי לבית הכנסת שלא בחנוכה או ראש השנה ותליתי פתק.
אבל אף אחד לא התקשר.
מרים יעצה לי ללכת בעצמי. "לכי ביום שישי בערב, אז באים הרבה אנשים. תכירי אותם וכך תשיגי עבודה".
מצא חן בעיני ובאמת הלכתי.
אבל האמת היא שבכלל לא היו הרבה אנשים כמו שמרים אמרה.
אז לתומי חשבתי שבוודאי יגיעו בשבת בבוקר.
אז הגעתי בשבת בבוקר.....

ואז....
ווואי וואי וואי מה שקרה....
אני באה לבית הכנסת ולתדהמתי רואה שהוא ממש ריק.
3 אנשים יושבים שם ומתפללים. גבר, אשתו ועוד איזה מישהו.
הם מקבלים אותי במאור פנים, ואני שבכלל רוצה לברוח, כי באתי לחפש עבודה, ובכלל אין פה אף אחד, אז מה יש לי לעשות פה, מוצאת את עצמי יושבת איתם, מביטה בשעון ושואלת את עצמי כמה זמן אתקע במקום הזה ללא תוצאות.
אני מקבלת "סידור" שזו בעצם חוברת בהוצאת בית הכנסת, שם יש כמה תפילות.
מתפללים בקול רם. אחר כך "עולים לתורה".
אני מקבלת הסבר שהיום לא מוציאים ספר תורה, כי אין מניין, אבל בכל זאת עולים לתורה וקוראים מתוך חומש.
אני מוזמנת אחר כבוד לעלות לתורה ולקרוא עליה מהחומש מולי.
דווקא אני שמחה. לקרוא בעברית זה תמיד נחמד בשבילי.

אני מוזמנת גם לשבת הבאה. אני שואלת ומוודאה שאכן שבת הבאה יהיו יותר אנשים ומקבלת תשובה חיובית.
אני מגיעה שבת לאחר מכן ומתקבלת כמעט במחיאות כפיים סוערות.
הו הא, מה קרה?
ניצה משלימה מניין!!! היום אפשר להוציא ספר תורה!
אני מתיישבת לי מבודחת, לא כל כך מבינה על מה כל המהומה. מסבירים לי שאי אפשר להוציא ספר תורה בפחות מעשרה ושעכשיו כשהגעתי, אפשר כי אנחנו עשרה. על מבטי התמה עונים לי מיד, שפה, אצל הרפורמים, גם אשה נספרת למניין.
האמת היא שבכלל לא הבנתי מה משמח כל כך בהוצאת ספר תורה ולמי בדיוק הפריע לקרוא מתוך חומש. אבל אני רואה את השמחה העצומה מסביבי, ושבת לאחר מכן, כאשר אני כבר יודעת ששום עבודה לא תצא לי מבית הכנסת הזה, אני מוצאת את עצמי קמה מהמיטה ורצה לבית הכנסת להשלים להם מניין....

וכך יצא שהכרתי את אסתר.
כשהכרתי אותה, כבר היינו קבוצה קטנה ומגובשת בבית הכנסת. המפגשים השבועיים היו ממכרים. היינו באים, מתפללים, אחר כך עושים ביחד קידוש ומשוחחים. לעיתים היינו נוסעים אחד לביתו של השני כדי לאכול ונשארים עד מוצאי שבת.
הנס לא כל כך הרגיש מה קורה איתי בשבתות כי הוא ממילא לא היה בבית. היינו קובעים תמיד אחר הצהרים בשבת כדי לעשות קניות, כך שלא השתנה כלום בסדר היום שלנו. רק כאשר הייתי נוסעת למי מהקהילה לכל השבת, הייתי מתקשרת להודיע לו שלא אגיע עד הערב.

עם אסתר התחיל להיות לי קשר יומיומי. הייתי משלבת אותה בהרצאות באוניברסיטה.
יום אחד היא פתתה אותי ללכת יחד לחב"ד.
בשבילי היה זה מרגש מאוד לראות דוסים מקרוב, ולא רק זה, אלא שכבר ידעתי להתפלל, כך שהם בכלל לא ירגישו שאני לא משלהם!!!
הלכנו לחב"ד, היינו לבושות נורא מצחיק לדעתי היום. חולצה וחצאית ארוכה, כובע על הראש (לא כובע של כיסוי ראש, אלא סתם כובע יכנע כזה). נראינו מאוד משונות. אבל זה לא הפריע למתפללי חב"ד להזמין אותנו לסעודה.
וכך הכרתי את משפחתה של רות. רות היא דוסית אמיתית למהדרין. במשך הזמן התחלנו גם ללמוד ביחד.

רגע. אני חייבת לעצור. אני חושבת שסיפרתי פה המון, בלי סדר ובלי הבזקים.
אבל זה מה שהיה לי לכתוב היום.
אמשיך בע"ה פעם הבאה (אולי מחר?)
ותודה למי שהגיע עד הלום
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

עכשיו נהיה ממש מעניין...
מצפה להמשך@}
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

@}
אוהבת את הכתיבה האסוציאטיבית שלך
:-)
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

דף מוצנע
ותודה לדף של מסרים מכוכב נגה שהביא לידיעתי אפשרות כזאת.
כי יש פה הרבה שמכירים אותי וחלק מהסיפור שלי, ואני לא ממש רוצה להחשף.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

אני זוכרת שיחה עם ה"רב" של בית הכנסת הרפורמי.
זה היה בחגיגות המאה לציונות. חגגנו את המאורע בבניין הקהילה ואני בתור פעילה מאוד חזקה שם הגעתי לפני הזמן כדי לעזור ולארגן.
הרב שם היה חדש יחסית. לאחר שהקודם נפטר היה צורך למצוא מישהו אחר במקומו. בינתיים מי שארגן את הקהילה היה זוג ישראלים שדווקא היו די מסורתיים ונחמדים. הם השרו אוירה מאוד נחמדה והם אלו שכל כך שמחו על המניין שהשלמתי להם.
לאחר שהרב החדש הגיע, הם היו צריכים לפנות את מקומם ואז באמת בית הכנסת התחיל להתמלא מכל מיני אנשים שהכרתי רק קצת ושפתאום התברר שהם מאוד פעילים ושיש להם דעות מאוד מוצקות בנושא דת ושהתפילה צריכה להיות כך ולא אחרת.
פתאום הכניסו אורגן והביאו מישהו לנגן בימי שישי בערב בתפילות (מה שלא היה לפני כן כשהגעתי לשם), פתאום הטקס היה שונה.
תזכירו לי לספר לכם על הבעיות של אסתר בגלל כל מה שהיה שם בעקבות בואו של הרב החדש.
אז היתה לי שיחה עם הרב. זה היה אחרי שכבר התרגלנו אליו וגם התיידדנו. היינו אצלו בבית (אני מדברת בלשון רבים, הכוונה אלי ואל עוד כמה פעילים בקהילה), אפילו הוא נתן לנו יד חופשית בתכנון הפעילות של בית הכנסת.
בכל אופן, זה היה אחרי שכבר התעניינתי מאוד ביהדות וכבר נכנסתי חזק לעניין התפילות. גם הלימוד עם אסתר עשה את שלו.
שאלתי אותו מה דעתו על כך שממצאים ארכאולוגים מראים שהיה מבול (נדמה לי שזה היה הנושא) כפי שכתוב בתורה.
והוא ענה לי בלי להתבלבל ש"האנשים שכתבו את התורה, בוודאי הכירו את הסיפור על המבול ובגלל זה הוא כתוב בתורה" (אייקון של פצצה מתפוצצת ברעש גדול באוזניים שלי).
הייתי המומה מהתשובה. העברתי מול עיני את כל התפילות בבית הכנסת כשה"רב" המהולל עומד מול ארון הקודש בתפילת עמידה ומתפלל בקול רם "ברוך אתה אדו.." וכורע ומשתחווה.
למי לכל הרוחות אתה משתחווה??? שאלתי אותו בליבי מתוך פלצות. אם אתה מאמין שאנשים כתבו את התורה, אז למי אתה משתחווה??
הוא המשיך ללהג על עוד כמה דוגמאות, אבל אני כבר לא הקשבתי. האוזניים שלי בערו. הרגשתי מרומה. אדם שקורא לעצמו "רב" ומנחה קהילה שלמה, בעצמו בכלל לא מאמין שיש אלוקים? בכלל לא מאמין שהתורה היא אמת? מה יש לי ללמוד ממנו בכלל? מדוע אני שמה בידיו את ההתקדמות הרוחנית שלי?

זה היה אחד המפנים החזקים שלי לכיוון האמת.

אחר כך עוד המשכתי ללכת לקהילה הרפורמית. אבל לא בלב שלם. ויום אחד לאחר התפילה, לפני שאמרנו כולנו "עלינו לשבח" ה"רב" עמד על הבימה ואמר שה"דוסים האלה לא יודעים...." בקיצור, אמר כמה דברי גנאי על החרדים. אחר כך המשיך להגיד עלינו לשבח.
נגעלתי.
יצאתי מהמקום מיד. בלי להגיד שלום לאף אחד ולא חזרתי לשם יותר.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

אני מנסה לשחזר מה קרה איתי מבפנים באותה תקופה. מה היה ביני ובין הנס, ביני ובין הוריי, ביני ובין חברותיי.
למעשה לא הייתי כלל מודעת לכך שאני בתהליך חזק של חזרה בתשובה. הביטוי "חזרה בתשובה" היה בשבילי מוקצה מחמס מיאוס. הכרתי בעלי תשובה בארץ ובכלל לא אהבתי. חשתי שיש בזה קיצוניות יתר, חשתי שאין פה מחשבה אלא שטיפת מוח.
היתה לי חברה טובה שמאוד אהבתי. קראו לה אודליה. היינו חברות מהאוניברסיטה (בארץ, לא שם) ואהבתי מאוד להיות בנוכחותה. היא היתה מצחיקה ונעימה ותמיד היה לנו על מה לדבר.
כאשר הייתי בחו"ל היא עברה תהליך מהיר ומזורז של חזרה בתשובה בארץ. היא הלכה למדרשה וכשהייתי באה לביקורים הייתי מוצאת אותה יותר ויותר דוסית.
יום אחד הודיעה לי שהיא מתחתנת, ואני נבהלתי נורא. הייתי בטוחה ששידכו לה מישהו בן 40 (פעם זה נראה לי גיל נורא מבוגר :-))
תזכירו לי לספר עליה קצת יותר אחר כך.
אבל היא היתה מעין דוגמא קיצונית בשבילי לחזרה בתשובה.
יום אחד קיבלתי ממנה מכתב (פעם היו מכתבים, לא אימיילים) מאוד קשה. היא כתבה לי דברים רעים נורא על כך שאני יוצאת עם גוי. אני זוכרת שהייתי ברכבת כשקראתי את מכתבה ועלו לי ממש דמעות בעיניים. נפגעתי ממנה מאוד מאוד.
אני לא זוכרת אם עניתי לה או לא. מה שבטוח שעניתי לה בלב כל מיני תשובות. אבל כבר לא זוכרת מה.
כך שלא ראיתי את עצמי בכלל קרובה למה שהיא.
ובכל זאת. מה קרה איתי?
הבנתי שקורה איתי משהו, אבל לא הבנתי מה. אולי בגלל זה לא שיתפתי את הנס וגם לא את הוריי במה שעובר עלי. חשתי שהנס ממילא לא יבין, וגם לא חשבתי שיהיו השלכות למה שקורה לי. הייתי בטוחה שאמשיך להיות עם הנס, שאמשיך להיות חילונית. אז למה בעצם לשתף אותם במשהו שרק עלול להלחיץ אותם?
בינתיים, הזוגיות עם הנס הלכה ודעכה, הלכה ונהיתה קשה מיום ליום. לא היה לזה קשר להתקדמות הרוחנית שלי. היינו רבים המון. זה התחיל מכך שלא ממש מצאתי עבודה, ושהעבודה שכן מצאתי בסוף לא היתה טובה לי. הנס התעקש שעלי למצוא עבודה ויהי מה.
ואני מצד אחד רציתי לעבוד, מצד שני היחס כלפי מצד המעבידים הפוטנציאלים היה גרוע מאוד מאחר שלא הייתי אזרחית. מה גם שלא היה לי אישור עבודה בכלל. הנס לא התפעל מכל זה וחשב שעלי לעשות מאמצים להשיג רשיון עבודה (למרות שבאמת היה זה בלתי אפשרי). הלכתי להתרפס לפני איזו אישה שאחראית על עובדים רק כדי לספר להנס שאפילו זה לא עזר. הלכתי לחפש עבודה בכל מקום, כל דבר. אבל כל מה שהשגתי היו עבודות בייביסיטר או כל מיני שליחויות בלילות קרים ומושלגים שהשכר עליהם לא היה ממש טוב.
התחלתי לפרסם לימודי עברית למעוניינים, אבל אף אחד לא היה מעוניין.
הייתי די מיואשת מחיפושי העבודה, ומצד שני הנס עבד והשתכר מאוד יפה ולא היה חסר לנו כלום, כך שגם לא היתה לי ממש מוטיבציה חזקה.
אבל היינו רבים על הרקע הזה הרבה.
מעבר לכך הוא היה אדם מאוד דעתן ולבסוף התגלה אף כשתלטן לא קטן כאשר ניסה להשליט את רצונו בכל מחיר.
למדתי ללכת איתו בין הטיפות, לא לריב איתו כדי לא ליפול.
היו לי איתו שנים קשות. השנה הראשונה היתה מדהימה, אהבה חזקה מאוד, היינו קשורים יחד בעבותות של ברזל ללא אפשרות הפרדה, היינו מאושרים. אחרי שנה התחילו הבעיות.
כך שלא רציתי להוסיף על האוירה הקשה ממילא עם כל מיני מחשבות על יהדות.
אולי בהזדמנות אספר לכם על הנסיון המסיונרי להכניס אותנו לאיזו כנסיה.
וההורים שלי היו מתקשרים אלי כל שבת בצהרים. הם דווקא שמעו שאני הולכת כל שבת לבית כנסת רפורמי והיו מבודחים מאוד מזה ולא התייחסו לזה ברצינות.
אבל לאט לאט בפנים חלחל משהו.
כשהכרתי את הנס זה היה בשנת 92. בשנת 93 נסעתי אליו. ב 94 לקראת הסוף הכרתי את מרים ואת הרפורמים. בשנת 95 הייתי פעילה רצינית אצל הרפורמים ובשנת 96 נפרדתי מהנס באופן סופי.
אחת התפניות החלה כאשר התחילה לי סדרת חלומות משונים מאוד.
הייתי כל לילה חולמת שרודפים אחרי כל מיני חיות טרף ושאני מנסה לברוח ולא מצליחה, ואני צועקת ומוציאה מתוכי מהבטן קולות משונים שלעולם לא הצלחתי לשחזר אותם בעירות, אבל הייתי מודעת להם ושמעתי אותם באוזני מתוך שינה.
הנס היה מתעורר בפחד מהקולות שהשמעתי וממהר להעיר אותי.
היום אני יודעת שהיתה זו הנשמה שלי שזעקה. והחיות היו המשחיתים שרדפו אחרי הנשמה שלי.
כשאומרים שהנשמה זועקת בעולמות העליונים ושאין כזה דבר כאן, אני יודעת למה הכוונה. באמת אין כאן כזה דבר.
היו אלה זעקות מחרידות ממש.
כל לילה במשך חודשים.
עד שסיפרתי על כך לאותו אחד שהחליף את הרב שנפטר.
הוא שאל אותי אם אני אומרת שמע ישראל לפני השינה.
אמרתי לו שלא.
אז הוא אמר לי להגיד.
בלילה אמרתי "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד" והלכתי לישון.
החלומות נעלמו!!!
זה היה מדהים. לא האמנתי.
המשכתי כל לילה להגיד את המשפט הזה. לא ידעתי שיש עוד פסוקים שאומרים.
ומאז ועד היום לא חזרו אלי החלומות ההם.
לא סיפרתי להנס, לא חשבתי שיבין.
אולי טעיתי שלא סיפרתי לו, אולי הייתי צריכה לשתף. אבל חשתי מגוחכת. ואולי זו בעיה שקיימת בי עד היום כשאני מדברת עם חילונים. אני משתדלת להצניע כמה שיותר כל מיני סיפורים כאלה של אמונה. זה נושא שעלי לעבוד עליו עם עצמי וזה מאוד קשה לי.
טוב, עד כאן, עלי לטפל בילדים.
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

כל פעם מחדש אני נדהמת לשמוע את המגוון האינסופי של הדרכים בהן ה' מקרב אותנו בחזרה אליו.
זה כל כך מחזק!
מחכה להמשך
תודה לך@}
הולכת לכתוב לך גם משהו בדף בית.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

החיפוש אחר האמת

(ובסוגריים, הופיע לי מרגיעון "כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו" שמאוד מתאים לנושא).

בוודאי כמה מכם שואלים את עצמכם, מדוע היה לי כל כך איכפת מהתשובה של הרב לשאלה שלי. ומה באמת קרה לי בהיותי בתוך קהילה שהיא למעשה רפורמית.
הרי אם הגעתי לקהילה רפורמית, ברור הוא שאין לי כל עניין אמיתי ביהדות, לא?
טוב. אז לא.
בהתחלה באמת הגעתי כדי לחפש עבודה.
אחר כך נשארתי כי חשתי חובה להשלים מניין.
אחר כך המשכתי לבוא בגלל האנשים.
ואז גם באו השאלות
והתהיות
וגם החלומות
והפתרון לחלומות.
ואז הגיעה אסתר אל תוך הקהילה ושינתה לי את אורח המחשבה.

אסתר היתה אשה מאוד מעניינת. היו לה דעות מוצקות לגבי היהדות וגם לגבי הרפורמים. היא האמינה בכל ליבה שהדרך הנכונה והיחידה בשבילה ליהדות היא דרך הרפורמים.
היא היתה אומרת לי תמיד שלהיות רפורמי פירושו להיות חופשי לבחור מבין כל המצוות את אלו שמתאימות לך ביותר, ושהיא בוחרת בכל ה 613 מצוות ושעדיין היא חשה רפורמית.
היא אהבה את השיוויון בין גברים לנשים, אהבה לשים כיפה וטלית, הרגישה שזה חשוב לה, שזה עוזר לה רוחנית.
אסתר היתה אמיתית, לא זיוף. היא לא ניסתה להיות רפורמית כדי להוכיח שגם היא יכולה או כדי להתנגד לחרדיות (ו' בשורוק).
נמשכתי מאוד אחריה והתאים לי מאוד כל מה שאמרה.
אני לא החלטתי מה אני בוחרת, אבל גם לי התאים השיוויון בבית הכנסת. לא התאים לי כיפה, אבל התפתיתי מאוד לטלית. לא רציתי להניח תפילין כמו אסתר (פעם אחת כן הנחתי תפילין - היא לימדה אותי, אבל לא הרגשתי עם זה טוב וויתרתי על זה. מי יודע, אולי בכל זאת אקבל על זה שכר???).

אסתר היתה אמיתית ודרכה התחלתי להבין שיהדות יכולה להיות דת האמת. ההבנה הזאת לא באה מיד, אלא לאט לאט.
יום אחד כשהלכתי אליה הביתה ללמוד איתה. השעה היתה 8 בבוקר.
היא היתה הולכת לבית הכנסת הרפורמי בבקרים כדי להתפלל שם שחרית. אני התחלתי לעשות את זה רק מאוחר יותר. זו היתה חוויה בפני עצמה, תזכירו לי לספר גם על זה.
כשהיא חזרה באותו בוקר מבית הכנסת, הייתי אצלה בבית יחד עם בעלה.
היא התפרצה הביתה בבכי סוער ולא יכלה להרגע.
לבסוף מבין פרצי הבכי הצלחנו להבין שהיא בוכה על כך ש"בתפילת העמידה הורידו את התפילה על ירושלים וגם שאין תחנון".
היא לא יכלה להרגע ובעלה (להזכירכם - גוי!) חיבק אותה וניסה להרגיע אותה, אך לשווא.

קשה לי לזכור מה חשתי באמת באותו רגע. אבל ככל הנראה הנושא הרשים אותי מאוד. הצלחתי להבין שהרפורמים מזייפים פה משהו ושזה לא בסדר.
זמן מה מאוחר יותר, אסתר עוד בכתה על הרבה דברים שהפריעו לה אצל הרפורמים. כנראה שכל הבכיות האלו עשו את שלהם אצלי והבנתי שבכל מצב צריך לחתור לאמת. הבנתי שלהיות רפורמי זה רק בסדר אם אין זיוף ואין רמיה. ואני האמנתי עדיין שיש אצל הרפורמים אמת וכנות.

ואז לאחר אותה שיחה עם הרב ולאחר שבתוך תפילה, לאחר עלינו לשבח, הרב מעז להגיד דברי גנאי מעל בימה של בית הכנסת ולמול ספרי תורה, הבנתי שאין שם ולא כלום.

בזכות אסתר הצלחתי להבין שאני מחפשת אחר האמת, לא בגלל שרע לי בחיים, לא בגלל שחסר לי משהו. דווקא באותה תקופה, אני זוכרת זאת היטב, הבטתי סביבי וראיתי שהכל איתי בסדר, שאני לא במשבר. מאוד היה לי חשוב להיות עם יד על הדופק ולוודא שאני לא נסחפת אחר משהו רוחני בגלל איזשהו משבר.
דווקא באותה תקופה היה רגוע וטוב לי עם הנס, הלך לי טוב בלימודים באוניברסיטה, היו לי חברים בכל מקום והייתי שמחה. ולכן, בעודי חשה בטוב, הבנתי שזה באמת זמן טוב ונכון לחפש אחר האמת.

כוכב נגה רציתי לומר לך שבאמת זה מדהים איך ה' מקרב אותנו אליו. בגלל זה אני טוענת וחוזרת ואומרת שהכל זה עניין של בחירה שלנו. אני לא מקבלת שמישהו טוען שאף פעם לא היתה לו הזדמנות לחזור בתשובה. אני חושבת שהשם נותן לכל אחד הזדמנות לחזור בתשובה. לא רק פעם אחת, אלא כל יום וכל רגע. והשם יודע היטב כיצד לעורר כל אחד. אבל בגלל שיש לנו בחירה חופשית, אנחנו בוחרים במודע שלא לחזור בתשובה או שכן. וזה סוד "בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב...".
הנה לדוגמא קחי אותי. כאשר הכרתי את הנס, ידעתי שהוא גוי והיתה לי בחירה מודעת אם ללכת איתו או לא. לא הייתי מאוהבת בו עדיין, אפשר לומר שראיתי בו פוטנציאל. ללכת איתו בשבילי היתה שאלה של - אם איכפת לי שהוא לא יהודי, אני מחפשת מישהו יהודי ועוזבת אותו. אם לא איכפת לי מזה, אז אני הולכת איתו בגלל שהוא אדם טוב ומוצלח בעיני. ובהחלט היתה זו בחירה מודעת.

כאשר התחלתי לחזור בתשובה, גם אז הייתי מודעת מאוד לכך שככל הנראה אצטרך לעשות בחירות חדשות בחיי. אבל את יודעת מה? אספר על כך בהבזק הבא. קוראים להבזק - יום כביסה. בבקשה תזכירי לי לספר על כך אם אשכח.

טלי ופיצקה ו מתחדשת - תודה על התגובות שלכן, אני שמחה שאתן קוראות.
וגם כל השאר, סליחה שאני לא מתייחסת לכל אחד באופן אישי. אבל אני מבקרת אצל כל אחד מכם בדף הבית כי חשוב לי לדעת מי קורא אותי ומתוך כך גם לדעת למי אני עונה כאשר שואלים אותי שאלות.
אשמח גם לשאלות מנחות, זה יעזור לי בהבזקים. אני מסתובבת כל יום ושואלת את עצמי מה לכתוב, תגובות שלכם יעזרו לי להמשיך את הבלוג.
אינטו_איציה*
הודעות: 343
הצטרפות: 11 מאי 2007, 13:42
דף אישי: הדף האישי של אינטו_איציה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אינטו_איציה* »

יש לי הרבה מה לכתוב.
לא עכשיו...

רק טוב לשמוע, לקרא
ולראות שיש ניסים בעולם.

כמה מניעות....וואו.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

איפה נתקעתי?
וואו, יש לי מרגיעון מעניין: "ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו"
כמה שזה מתאים לתחושה שלי עכשיו.
פתאום התנתקתי מהעבר ויש לי את ההווה.
יש לי את הבנות שלי, את החיים שלי שאני כל כך אוהבת כפי שהם עכשיו, ממש ברגע זה. ברוך השם.

ומההווה הזה העכשוי, אני מנסה לראות קצת אחורה שוב. לנסות ולשחזר היכן הייתי בימים רחוקים יותר.
כי הימים הרחוקים הם המנוף של היום.

סיפרתי לכם על אודליה, נכון? זאת שחזרה בתשובה.
אודליה למשל, מהרגע שחזרה בתשובה, כאילו לא היתה חילונית מימיה. היא ממש סירבה לשוחח על מה שהיה לפני כן והיתה שקועה בצער עמוק.
לא הבנתי לליבה אז, וגם היום אני לא מבינה, למרות שאני מקנאה. גם אני הייתי רוצה לחוש תחושות של צער עמוק כלפי חטאי העבר.
ניסיתי לומר לה שבזכות העבר שלה, היא זכתה לחזור בתשובה, ושבלי העבר, לא היתה חזרה בתשובה. אבל היא לא קיבלה, או לא התעודדה מזה.

ואני חשה כך ממש. בזכות העבר שלי, אני מי שאני כיום. לכן מצד אחד הניתוק מפעם אינו הכרחי, מצד שני, הוא כן הכרחי. למה? כי יש בי תחושה שאיני באמת מצטערת על העבר, שאני דנה את עצמי לכף זכות לחלוטין. זה משהו שמפריע לחזור בתשובה לטעמי. זו גישה שבגללה אני כל שנה מחדש חוששת שמא לא חזרתי בתשובה על כל מעללי.
ובאמת קצת קשה לי.
הרי יצאתי עם גוי. פגמתי בברית הקודש, בקודש הקודשים של העם היהודי.
הרי חיללתי שבת, ומי יודע איזה אסונות גרמתי בעקבות כך.
הרי אכלתי אוכל לא כשר בעליל.
הרי הסתובבתי ללא צניעות.
ועוד ועוד.
ואין אני חשה כל צער?? הכיצד?
כי אני יודעת שמשם נבניתי. שאלמלא מה שהיה, לא היה מה שהיום.
אבל אני לא משוכנעת שזה נכון.

אניח לזה.

אחזור להבזקים.
אודליה.
אני זוכרת בשנת 95 נסעתי לארץ בסביבות חג החנוכה. הייתי אז טריה מאוד בענייני רפורמים ויהדות ואפילו התחלתי ללמוד טעמי המקרא כדי לקרוא בתורה (אה, אז כבר הבנתי מה פירוש להוציא ספר תורה. גם אסתר הסבירה לי מאד יפה וגם ניתנה לי האפשרות לקרוא מספר התורה בטעמים שלמדתי).
הגעתי לארץ וכמובן שהתקשרתי לאודליה.
נפגשנו. היא היתה כבר נשואה טריה מאוד. אני זוכרת שהיא לקחה אותי לקניות בברכת רחל והכריחה אותי ללבוש חצאית, אחרת לא אוכל להיכנס לשם (וואו, היום אין כזה דבר כבר בשום סופר חרדי, נכון?).
אחר כך נסענו לרחוב מאה שערים כדי לקנות כל מיני דברים.
היא קנתה לי ספר תהילים וספר "דעת תבונות" לרמח"ל.
אני קניתי לעצמי את ספר התודעה ותיקון קוראים.
אחר כך אמרתי לה שאני רוצה לקנות טלית.
הטלית היתה בשביל אסתר. אבל אסתר הדריכה אותי היטב היטב לא לומר לאודליה מילה וחצי מילה על כך, כי היא בטח תסרב לעזור לי בקניה. היא הדריכה אותי לומר לה שמדובר בבעלה של אסתר ולא באשה.
אודליה הלכה איתי ברצון לקנות טלית, אבל מדי פעם עצרה, נעצה בי מבט חד ושאלה "אבל זה לא בשביל אשה, נכון?" ואני "לא, מה פתאום, זה בשביל בעלה של אסתר".
אז קניתי טלית אחת לאסתר ועוד טלית אחת בשבילי (נדמה לי שאת זאת קניתי אולי בנסיעה אחרת לבדי, בלי אודליה).

כשהגענו לבית של אודליה, היה שם בעלה. היא הראתה לו בשמחה את מה שקנתה לי והוסיפה בגאווה שקניתי את ספר התודעה.
הבעל רצה לראות את כל הספרים.
פרשנו אותם על השולחן.
הוא ראה את התיקון קוראים.
הוא החזיר את הספרים לשקיות, שתק והפנה את גבו אלינו ולא הוסיף לומר עוד מילה.

כך אני מסבירה את הנתק של אודליה ממני לאחר מכן.
אודליה לא דיברה איתי יותר לעולם.

כשחזרתי בתשובה והייתי ממש דוסית, ניסיתי ליצור איתה קשר. היא עברה דירה, אבל ידעתי היכן הוריה גרים והתקשרתי אליהם לבקש את המספר שלה. התקשרתי אליה כדי לשמוע שאין לה בכלל זמן בשבילי מכל מיני סיבות שונות ומשונות.
רציתי לשתף אותה במה שעבר עלי, אבל לא בטלפון. רציתי שתראה אותי, שתשמח. אבל היא לא נתנה לי הזדמנות.
היתה זו באמת השיחה האחרונה שלנו.

כשנישאתי, כמה שנים מאוחר יותר. יצא לי לגור תקופה באותו ישוב בו גרה גם אודליה.
לא חיפשתי אותה, אבל בשבת אחת ראיתי אותה.
היא היתה מוקפת בילדיה, אולי 4 או 5. הבת שלה הגדולה היתה דומה לה שתי טיפות מים.
בליבי שמחתי בשבילה.
שאלתי את עצמי אם לגשת אליה או לא.
בסוף רק הבטתי בה מרחוק, מתגעגעת, לא כועסת, רק קצת כואבת.
החלטתי להשאיר אותה עם החיים שלה, ולא לגרום לה יסורי מצפון כלשהם בגללי. שתמשיך לחיות כרגיל, ללא טלטולים (אם כי, אולי הפגישה איתי לא היתה עושה לה כלום).
הבטתי בה עוד, ובילדים. והמשכתי ללכת.
היא כמובן לא יכלה לזהות אותי. הייתי עם מטפחת, לבושה בצניעות. היא כלל לא ידעה עלי שחזרתי בתשובה, ולא שנשאתי.
אבל בשבילי זו היתה פרידה ממנה.

למרות הכל, לא ממש נפרדתי ממנה עד היום.
עדיין מתגעגעת אליה ושואלת את עצמי אם אי פעם יזמן אותנו הקב"ה יחד.
לא, לא רוצה ליצור איתה קשר. אני יודעת היכן היא גרה ובוודאי אמצא את הטלפון שלה, אבל אני לא רוצה.
אולי פעם עוד ניפגש.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

עדינה ניפו כתבה לי בדף הבית את הדברים הבאים ונראה לי שהם שייכים לבלוג, אז למה לכתוב בדף בית? עדיף לי בבלוג, אולי יש עוד כמה שרוצים להבין את מה שכתבתי:
_אני מנסה להבין את זה, למה היית רוצה להרגיש צער על כל דבר שעשית או היית?
אני שואלת מתוך עניין, מנסה להבין.
הרי אלוהים ברא את האור ואת החושך גם יחד, הלא כן?
וכמו שאמרת, ההווה שלך לא היה יכול להתקיים ללא העבר שלך.
אז למה לא להיות בהודייה שלמה? לשמוח ולהודות.
אני בכלל לא מבינה את עניין המושג הזה "חטא"
קשה לי עם זה מאד.
אני יכולה להבין את השאיפה לאושר אבל לא מצליחה להבין את השאיפה לצער._

אז עדינה, אנסה לענות לך ולעצמי.
תראי, זה לא שאיפה לצער. אני פשוט שואלת את עצמי מהי בעצם חזרה בתשובה? הרי כדי לחזור בתשובה צריך כמה שלבים. צריך להתחרט על העבר, להתוודות לפני ה' ולקבל להבא לא לעבור עבירות יותר.
אז אצלי התקיים רק החלק השלישי, כאשר בימי הכיפור אני גם נזכרת להתוודות לפני ה'. אבל לגבי חרטה על העבר, עם זה קשה לי. בדיוק בגלל שמתוך זה צמחתי ליהדות, קשה לי להצטער באמת על כל העבירות שעברתי. אבל הרי עלי כן להצטער, לא? זאת הדילמה שלי.
אז נכון שמצד אחד יש הודיה על כך שזכיתי לחזור בתשובה ואפילו הודיה והבנה שאלמלא באתי להנס אולי בכלל לא הייתי חוזרת בתשובה. אילו הייתי נשארת בארץ, רוב הסיכויים היו שהייתי נשארת חילונית (לפחות ליותר זמן).
ויש עוד נקודה. כיצד אני יכולה להצטער על מעשים שעשיתי ללא ידיעה שאלו הם מעשים פסולים?
גנב למשל, או רוצח, יודע שהוא לא ממש עושה מצווה, נכון? הוא יודע שהוא עושה דבר פסול. אבל הוא עושה זאת מפני שהוא אדם רע ונהנה לרצוח או שצריך כסף ולכן הוא גונב. אבל לרגע הוא לא חושב שמה שהוא עושה זה דבר טוב וחיובי, נכון?
אבל אני, כשיצאתי עם הנס, לא חשבתי שאני עושה משהו רע. אמנם ידעתי שיהודיה לא אמורה לעשות כזה דבר, אבל לא ייחסתי לזה משמעות רעה. הייתי בטוחה שמהרגע שהחלטתי לא להיות יהודיה, מותר לי לעשות הכל.
לכן, המקרה שלי לא דומה למקרה של רוצח שחזר בתשובה. שהחליט שהוא לא רוצח יותר ואז שייך אצלו צער אמיתי על כל אלו שרצח (דוגמא קשה, הרצח, לא?).
לעומת זאת אצל אודליה זה היה חד משמעי. היא עזבה לחלוטין את דרכה הקודמת, הצטערה עליה באמת, והתחילה דרך חדשה של תשובה כמו תינוק שנולד.
ועל זה אני מקנאה בה. כי אני לא מצטערת על הנס כפי שהייתי צריכה ואמורה, וגם רואה את חלק ההוא של חיי כחלק בלתי נפרד ממני ומאישיותי. אודליה עשתה הפרדה טוטאלית.
בקיצור. לא יודעת. אולי צריך לשאול פעם רב כיצד אני אמורה להסתכל על העבר שלי.

יערה, תודה על ההערה שלך. אני יודעת ומודעת לכך שאנשים באים ונעלמים. כך קרה לי עם הרבה. לצערי אודליה היא החברה השניה שהפנתה לי עורף. הראשונה היתה בתיכון, ללא שום סיבה דתית, לכן אין לי מה לכתוב עליה בבלוג. אבל דינן של חברות טובות שלא נשכחות.
יתכן שאודליה תשוב בעתיד, יתכן שלא. זה לא כל כך משנה לי עכשיו. כי הכאב, כמה שעמום, עדיין שם איפשהו וחבל לי.
כמובן שיש עוד הרבה מאוד אנשים שהיכרתי בחו"ל שכבר איני בקשר איתם יותר מתוך כך שדרכינו נפרדו ואין לי על כך כל צער. הנה מרים למשל. גם איתה בקושי יש לי קשר. ככה זה בחיים. אבל אין לי צער כי לא היה מדובר פה במעין "ברוגז" כזה או הפניית עורף לפתע פתאום.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

משהו קצרצר - הבזק נוסף, קצר כי אני עייפה ורוצה לישון.
יום העצמאות 60 הזכיר לי את יום העצמאות 50 לפני 10 שנים.
הייתי אז סטודנטית בחו"ל כידוע, את הנס השארתי מאחורי. גרתי במקום שאחר כך אפרט מה היה. הייתי בתהליך של חזרה בתשובה, ככל הנראה עדיין אצל הרפורמים (כבר לא ממש זוכרת).
בשלב זה של חיי, כבר חשתי גאה ביהדותי, אבל לא פחות גם בישראליותי. היו לי חברים וחברות ישראלים. חלקם הכרתי דרך מרים (כמו רחל) וחלקם גם דרך רחל וגם באופן כללי דרך כל מיני מקומות, כמו הריקודי עם ועוד.
כילדה, גדלתי בבית ציוני מאוד, ימני מאוד.
כאשר הגעתי לחו"ל עדיין הייתי ימנית בדעותיי, אבל איכשהו השהות בחו"ל עשתה את שלה והתחלתי לראות גם את הצד השמאלי של המתרס ולהבין אותו.
רצח רבין למשל היה לי קשה מאוד.
אני זוכרת שהלכתי לאוניברסיטה ופגשתי בחדר האוכל שם חבר ישראלי. כאשר ראינו אחד את השני, מבלי בכלל לתאם כלום ועוד לפני להגיד שלום, התחבקנו חזק והתחלנו לבכות לעיני כל הסטודנטים שלא הבינו מה בדיוק קרה. היתה זו הרגשה מדהימה האחדות הזאת, שיכולתי פתאום לחבק מישהו שבדרך כלל היינו בקשר של שלום-שלום ותו לא.

לאחר מכן התחלתי לחזור בתשובה והזהות היהודית שלי התפתחה יותר. חזרתי להיות ימנית בדעותי, אבל מתונה יותר וגם הבנתי שבלי יהדות זה לא מספיק. אבל עדיין הייתי ציונית מאוד, גאה מאוד במדינת ישראל וביהדותי כאחד.
ואז הגיע יום העצמאות החמישים.
באותו יום לבשתי חג. לילה לפני כן הלכנו לקהילה היהודית, שם התקיימו טקסים ומסיבות יום העצמאות.
הלכתי לאוניברסיטה, לספריה, עם החלטה חגיגית.
לכתוב משהו לכבוד יום העצמאות החמישים.
רציתי לשבת בספריה, במקום שקט, לחשוב קצת ולכתוב.
רציתי לכתוב על המסקנות שיש לי אחרי חמישים שנות עצמאות.
רציתי לכתוב שיר הלל למדינת ישראל.
אז ישבתי לי בספריה. הוצאתי דף ועט (חה, אז בכלל לא היה מקובל לכתוב במחשב בכזאת תדירות כמו היום), ורשמתי למעלה בטוש צבעוני "חמישים שנה למדינת ישראל-הגיגים ומסקנות"
מתחתי קו מתחת וחיכיתי לבאות (הווה אומר להשראה הנכונה).
ואני יושבת וחושבת. מביטה מסביב. רואה את פלוני עובר ולוקח ספר, רואה את אלמוני מחליף מילה בשקט עם פלוני, חוזרת לדף.
מרימה את ראשי שוב ומביטה מעבר לחלון, אולי משם יבוא עזרי...
אחרי כמה דקות ככה אני מתחילה כמעט לכעוס. כיצד ייתכן הדבר שביום העצמאות החמישים למדינת ישראל אין לי מה לכתוב????
אז חשבתי על צה"ל. נו, על צה"ל בטח יש מה לכתוב. הרי שרתתי בעצמי, הייתי בתפקיד חשוב מאוד, סודי מאוד.
אבל לא היתה לי השראה לכלום. כלום!
בסוף, כדי לא לבייש את (מי בעצם?) כתבתי כמה שורות על כך שאיזה יופי שיש לנו מדינה ואיפה לחיות (בטח בחו"ל) ושיש לנו שטחים שלנו (רגע, כבושים, או משוחררים? עוד לא סגורה על דעותיי הפוליטיות).
נזכרתי ברבין, בשטחים, בפיגועים, באוסלו.
ולא עלה לי שיר הלל. הרגשת חמיצות תפסה את מקומה במקום זה.
יצאתי מהספריה אל יום שמש נעים, והשמש כמו סינוורה את עיני, כאילו בתקיפות, לא בצורה נעימה.
חזרתי אל ביתי ויצאתי מיד לאיזה פיקניק מאולתר עם כמה ישראלים. הרי חייבים איכשהו לחגוג, לא?

כמה שנים אחר כך נשבר לרסיסים האליל הזה של חיי - מדינת ישראל, הציונות, לאחר שהבנתי כמה דברים. על כך אולי בפעם אחרת.
תזכירו לי פעם לכתוב לכם על הכעס שלי כלפי המדינה. אם זה מעניין מישהו...
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מי_מה* »

קראתי עכשיו את כל הדף. מרתק לקרוא אותך.
ממקומי, כאשה לא דתית, אבל מאמינה, אני מרגישה שכל מה שעברתי הביא אותי למקום בו אני נמצאת. אני מודה על המקום הזה ומכאן שמזדהה מאוד עם תחושותיך. החזרה בתשובה, כפי שאני מבינה אותה, לא באה להוקיע את עברך, אלא להבטיח את עתידך. את בחרת בדרך. החיים עם הנס לא הין חטא, הם היו חלק מהמסלול שהביא אותך לאן שאת נמצאת. כתבת שגם את מרגישה כך וזה נראה לי נכון. הרי יש בקדושה כל כך הרבה מסתורין, מי יודע איזה מסלול יוביל כל נשמה למקום שלה? זה היה המסלול שלך. קבלי אותו באהבה.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

מי מה תודה על הערתך. בהחלט אני מרגישה כפי שכתבת שהחיים הקודמים שלי היו מנוף למה שאני עכשיו. מקבלת באהבה אך עדיין תוהה :-)
אתי*
הודעות: 293
הצטרפות: 15 פברואר 2004, 01:37

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אתי* »

מי יודע איזה מסלול יוביל כל נשמה למקום שלה?
אדיר!
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

רוצה להוסיף משהו לגבי הענין הזה של להצטער על מעשי העבר.
ראשית, בעקרון אני גם מסכימה עם מה שכבר נאמר מעלי, וברור שהמסלול של כל נשמה הוא ייחודי, והכל נלקח בשבונו של ה' יתברך - גם חטאי האדם, וגם חזרתו בתשובה והדרך הייחודית שלו אליה.
עם זאת - כמו שכתבת בעצמך, וכמו שגם ידוע חלק מהותי של החזרה בתשובה הוא חרטה על פשעי העבר. ובאמת כשמבינים את כל מה שכתבתן - איך אפשר להתחרט באמת? התשובה לזה נמצאת בהבנה של הטוהר המהותי של הנשמה שלנו. החטא פוגם בטוהר הזה באופן שקשה מאד מאד לתקן. וידוע מה שאמרו חז"ל שתשובה מיראה מכפרת על העוונות במזיד כך שנהפכים לשוגג אבל רק תשובה מאהבה מכפרת על העוונות כך שנעשים לזכויות. ומה היא התשובה מאהבה - ההבנה שפגמתי בטוהר הזה. וכמה חבל שנאלצתי לפגום ככה. ואכן נאלצתי, כי זאת ה"תוכנית האלוקית" להחזרת הנשמה שלי אל מקורה, אבל כמה יפה היה אם לא הייתי נאלצת לפגום בה ככה. הרי החטאים יוצרים ממש צלקות בנשמה.
תרשי לי כדוגמה להביא אותך, ואל תיפגעי כי באותה מידה אני יכולה לדבר על עצמי - גם אני פגמתי באותו מקום, ואולי הרבה יותר.
בת ישראל ששוכבת עם גוי, לא יכולה להינשא לכהן (כך גם גרושה וגיורת). גם אם תעשה תשובה. נראה ממש מקומם וגזעני. אבל זה רק ממחיש את הפגם שפגמה בת ישראל, ושמפריע להתחברות שלה אל כהן שאמור לשמור על דרגת קדושה מקסימלית. זה דברים סתומים ולא מובנים לנו כיום בעיקר שאין בית מקדש והכל ככ לא מוחשי.
כלומר אני מתחרטת על חטאי מתוך ההבנה שפגמתי במשהו מהטוהר הבראשיתי של הנשמה שלי אפילו שזו היתה התוכנית האלוקית. הרי יש מקום לתפילה - ה' אל תביאני לידי עברה ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון... תאפשר לנשמה שלי לצלוח את העולם האפל הזה תוך כדי שמירה על הטוהר והקדושה המקורית שלה.
לפעמים כשאני מסתכלת על תמונות שלי בתור תינוקת אני רואה את כל התום והטור בעיניים האלו, ואז אני מסתכלת על עצמי במראה היום, וההבדל מכווץ לי את הלב... ושוב למרות ההבנה כנ"ל.
מקווה שעזרתי לחדד את הנקודה הזאת, אולי יצא קצת מבולבל כי אני לא ממש פנויה כרגע לכתוב אבל היה חשוב לי לכתוב למרות זאת.
שנזכה לתשובה שלמה!
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

וואו כוכב נגה, את לא יודעת איזו פצצה פוצצת כאן!!! את גדולה, פשוט גדולה!!!
תראי מה זה, את מנסה להסביר לי כיצד עלי להתחרט על העבר ובאיזה אופן, ובתור דוגמא, מכל העבירות דווקא בחרת בעניין הגוי.
ואת יודעת למה זו פצצה?
כי מאוד יתכן שבאמת שם הצלחתי לתקן! ואולי דרך דברייך פתאום אני קולטת שבעצם ה' עזר לי לתקן את מה שלא יכולתי לחזור עליו בתשובה באמת.

ומה הסיפור?
וואו. לא חשבתי שאספר, אבל הנה, אני מספרת.

כאשר חזרתי לארץ, אחרי נפילת התאומים, התחלתי פה את חיי בחיפוש אחר שידוך.
אחרי כחצי שנה חזרתי לחו"ל בשביל חתונה של חברה טובה.
הייתי שם כשבועיים, גם בשביל החתונה וגם בשביל להסדיר סופית את נושא החזרה שלי לארץ. ארגנתי מכולה עם כל הדברים שלי כדי לשלוח לארץ.
בין לבין הציעו לי שידוך. הבחור הוא בעל תשובה גם כן, עדיין לא דובר עברית, אבל לא היה לנו מחסום שפה, אמור להיות מאוד נחמד ועדין וכו'. הסכמתי לפגוש אותו.
נפגשנו. כאשר הוא ירד מהאוטו, ראיתי אדם שמן מאוד, ובמבט ראשון הוא בכלל לא נראה לי.
אחרי שראיתי אותו יותר מקרוב שמתי לב לעיניים שלו. היו לו עיניים טובות, עם מבט עדין ויפה. כל המסביב שלו בכלל לא מצא חן בעיני, אבל העיניים האלה ממש עשו לי את זה.
שוחחנו קלות, ממש קלות, כי הוא היה כזה ביישן.
מבחינתי היה זה בול פגיעה. אחרי הפגישה ידעתי שאם הוא רק יגיד את המילה, אני מוכנה להינשא לו.
מי ששידך בינינו אמר לי שהוא גם רוצה עוד פגישה (הייתי בעננים, תארו לכם), רק שהגיל שלי מפריע לו. 4 שנים צעיר ממני. לי אישית זה לא הפריע.
בינתיים שהוא בירר עם איזה רב האם הגיל הוא עניין מעכב, אני בררתי דברים אחרים.
היה לי רב בארץ שאמר לי שהוא רוצה לדעת את שמו של מי שאני יוצאת איתו כדי לומר לי אם זה מתאים או לא (היום כבר לא הייתי עושה את זה, וגם בעלי הנוכחי לא "עבר דרכו"). לכן בררתי את שמו ושם אימו.
המידע שקיבלתי היה כדלקמן:
שמו - משה
שם משפחתו (לא שאלתי!!): כהנא.........
שם אימו: (לא עניין אותי יותר, שאלתי בהסטריה - כהנא?? רגע, הוא כהן????)
"כן", היתה התשובה, "הוא נושא כפיים בבית הכנסת".
חשתי כיצד האדמה נבלעת מתחתי, סחרחורת אחזה בי והדם אזל מפני.
אז כבר ידעתי את ההלכה שאוסרת על בת שהיתה עם גוי להינשא לכהן.
ניסיתי בכל זאת למצוא דרכים. אולי הוא לא באמת כהן, אולי אמא שלו פגומה מאיזושהי סיבה ואז הוא חלל?
אבל הבחור לא שיתף פעולה בכלל. מבחינתו הסיפור נגמר מהרגע שנודע לו.

והאמת, חשבתי בליבי, הרי אין שם אף אחד שמכיר אותי מלפני שחזרתי בתשובה. את הנס עזבתי כמה שנים קודם לכן באופן שאף אחד מהקהילה החרדית לא ידע שאי פעם היה קיים. אני מצידי לא סיפקתי את האינפורמציה הזאת. אם כן, יכולתי גם שלא לספר לו או למי ששידך בינינו על כך.
אבל מתוך יראת שמיים וידיעה שפה אסור לשקר וכביכול לרמות את הקב"ה, סיפרתי על כך לכל מי שהיה מעורב, והיתה לי מזה בושה גדולה.

אחר כך הכרתי את בעלי, אבל זה סיפור אחר.
והנה אמנם ידעתי שיש בזה משום תיקון, אבל אולי לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה כל כך.
אחרי הסיפור עם משה, שבאמת חשתי כלפיו רגש חזק. רגש, לא אהבה או משיכה, פשוט רגש חזק, משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. הוא לא היה יפה במיוחד, ואולי אפילו לא חכם במיוחד, רק העיניים שלו תפסו אותי חזק. אז אחרי הסיפור איתו, חשתי איום ונורא. קשה לתאר. חשתי שפספסתי את אהבת חיי, את הזיווג שלי משמיים. חשתי שהפסדתי בגלל כל הסיפור שלי עם הנס. אז באמת היתה לי חרטה עמוקה וחזקה, כאב חזק מאוד שלא עזב אותי זמן רב. כאשר חזרתי לארץ כעבור יומיים, לא הפסקתי לבכות כל הטיסה חזרה, וגם בארץ המשכתי לבכות ולבכות.
היום אני מבינה שהיה זה חלק מתיקון. כי אולי הוא לא היה באמת הזיווג שלי להינשא לו, אלא עוד דרך לתקן אותי.
אני מתארת לעצמי שהבושה שהיתה מנת חלקי כיפרה גם כן.
עד היום אני חשה כלפיו מעין חיבה מסויימת, למרות שלא ראיתי אותו יותר לעולם. מין חיבה של אחות לאחיה הצעיר. שמחתי מכל הלב כאשר שמעתי שהתחתן (הקב"ה ריחם עלי ונישאתי הרבה לפניו) ואני מקווה בשבילו שהנישואים שלו טובים (לא יודעת עליו יותר כלום, כי החברה שלי שהיתה גרה שם וסיפרה לי על נישואיו, עזבה שם מזמן, ואת מי ששידך בינינו לא אעז לשאול...).
אז הנה כוכב נגה מביאה דווקא את הדוגמא הטובה ביותר, זאת שהסבה לי כאב אמיתי, ונותנת לי את התשובה לתהיותי. נכון שמצד אחד זו היתה הדרך של הקב"ה להביא אותי לחזרה בתשובה, אבל למעשה הפגם שעשיתי בנשמה שלי - אולי תוקן על ידי המקרה ההוא.
וכמובן שאין זה סתם שחשתי כלפיו כזה רגש עז. זה היה ישירות משמיים. כי אם הוא לא היה כהן, הוא לא היה מוצא חן בעיני.
תודה לך כוכב נגה שככה הארת את עיני. ממש כך!
ובכלל תודה על ההסבר המאלף, מעולם לא הסתכלתי כך על הדברים, למרות שידעתי אותם.
כיף לי וטוב לי שאת קוראת אותי ומאירה את דרכי :-)
אתי*
הודעות: 293
הצטרפות: 15 פברואר 2004, 01:37

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אתי* »

אני חושבת שאפשר להגיע לתשובה מאהבה, בעיקר אחרי שקודם - מיראה.

כמו כן, מי שלא נהנה מהעולם הזה עתיד להענש על כך. לייסורים יש כוונה ותועלת, אך אין לתת להם חיות ולהזין אותם לאורך זמן רב מדי, כי הם מביאים לייאוש.
צריך להצטער, ובד בבד לקבל את זה כתכנית האלוקית.
כך אני מבינה את זה, ואני כותבת כדי לחדד את הענין מול עצמי,
תודה על הדף הזה @}
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

כיף לי וטוב לי שאת קוראת אותי ומאירה את דרכי
גם אצלי ככה.
חוצמזה באמת דרך ענקית בעבודת ה' היא ההכרה בפגם שלי, להכיר בכך שאני מציאות של פגם ושלא יתכן אחרת, ורק הקב"ה יכול לעזור לי להיתקן.
זאת התמצית של הדרך של הר' אשר פריינד זצ"ל, והר' פישר מדברת על זה כל הזמן.
זאת דרך הפוכה מדרך ההאדרה - הדרך שמנסה לפאר ולרומם את האדם, המידות הטובות וכו'. שם יש סכנה לא קטנה ליפול בגאווה ובהיצמדות לאגו.
לעומת זאת אם אתה מגיע להיות אפס, אז ה"אחד" יצטרף אליך, והכל יהיה עשר...

@}
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מי_מה* »

תודה לך כוכב נגה שככה הארת את עיני
ממש התרגשתי מההסבר שלך.
ותודה לך, ניצה, על ההזדמנות.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

תזכירו לי אחר כך לספר איך הצלחתי לא לעבוד בשבת

אולי בהזדמנות אספר לכם על הנסיון המסיונרי להכניס אותנו לאיזו כנסיה.

היא היתה הולכת לבית הכנסת הרפורמי בבקרים כדי להתפלל שם שחרית. אני התחלתי לעשות את זה רק מאוחר יותר. זו היתה חוויה בפני עצמה, תזכירו לי לספר גם על זה.

קוראים להבזק - יום כביסה.

תזכירו לי פעם לכתוב לכם על הכעס שלי כלפי המדינה.

כל הציטוטים האלה הם תזכורות שפיזרתי בבלוג לעצמי לזכור ולספר לכם עליהם. בינתיים שומרת אותם ככה, בהזדמנות אכתוב על כל אחד בנפרד.

ותודה לכל המגיבים, זה מחמם את הלב לראות שקוראים. אשמח לעוד תגובות :-)
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

_הוא ראה את התיקון קוראים.
הוא החזיר את הספרים לשקיות, שתק והפנה את גבו אלינו ולא הוסיף לומר עוד מילה_
אבל למה?
אם_אוהבת*
הודעות: 249
הצטרפות: 03 אפריל 2008, 21:52

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אם_אוהבת* »

קראתי היום קצת בענין הברית מילה ונורא ציער אותי לתגובות קהילה כה רחבה שמתנגדת לאחד הדברים הבסיסיים שצריכים לבצע כיהודים. אני מבינה את הכאב והדאגה, גם אני אמא אומנם לבת אך בע"ה אשמח לבן וזה ברור לי כשמש שעושים ברית מתוך אמונתינו והמסורת מימי אברהם אבינו. לצערי אין לי את היכולת להסביר ולשכנע כמה חשוב להבין את גודל משמעות המילה וכי לא מדובר כאן בדבר פיזי בלבד אלא רוחני שאין מספיק ביכולתינו לתפוס בגלל זה באות ספקות.
אשמח אם מישהו יכניס לכאן קצת יותר מקורות ומפרשים לנושא כי כואב לי לראות איך אנחנו מאבדים כל פעם יותר ויותר מהיותינו יהודים בנשמה ולא רק בלאום.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

פלוני אלמונית (חבל שאת לא משתמשת בניק שלך). שאלת לגבי התיקון קוראים. חשבתי שזה ברור, אבל כנראה שלא.
כעקרון, תיקון קוראים הוא ספר שבצדו הימני של כל דף מופיע הכתוב בתורה ללא ניקוד וללא טעמים, כאשר בצידו השמאלי מופיע אותו דבר רק עם ניקוד ועם טעמים.
כאשר הבעל קורא לומד לפרשת השבוע, הוא לומד מתוך התיקון קוראים כיצד לקרוא בתורה, שהרי בתורה אין ניקוד וטעמים.
כאשר בעלה של אודליה ראה את התיקון קוראים שקניתי הוא הבין מיד שמדובר בבית כנסת רפורמי בו גם הנשים קוראות בתורה (וזה היה נכון, קניתי לעצמי על מנת ללמוד). לכן הפנה את גבו אלינו ולא אמר מילה.
אני מתארת לעצמי שאחר כך הסביר לאודליה במה המדובר, וככל הנראה היא כעסה עלי על שלא אמרתי לה שאני מקורבת לרפורמים ולכן ניתקה את הקשר. אני גם מתארת לעצמי שבעלה די עודד אותה לנתק איתי את הקשר.
כאשר פגשתי בו, הוא נראה לי אדם מרוחק. אבל אולי אני טועה. אולי אז כחילונית נראה לי מוזר לראות גבר חרדי נשוי לחברה שלי ואולי בגלל זה חשתי ניכור וריחוק. אבל אולי לא טעיתי. איני יודעת. עובדה היא שאודליה הפסיקה להיות חברה שלי מאז.

אם אוהבת הנושא שהעלית אכן כאוב ומצער, אולם את שוכחת שמדובר כאן בקהילה של "באופן טבעי". מדובר בקומץ קטן מאוד של אנשים בחברה הישראלית.
מעבר לזה, אכן למי שאינו מאמין, זה דבר הזוי לחלוטין לעשות ברית מילה, ואולי בגלל זה כתוב שבזכות זה יגאלו ישראל. בזכות ברית המילה שהם שומרים למרות שזו המצווה הכי לא מובנת והכי אכזרית שיש. איך אומר הפסוק? ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.
ואומרים על זה המפרשים, כבר לפני מאות בשנים בהם ברית המילה היה דבר ברור מאליו וגם היה ברור מאליו שאין חיה כזאת "יהודי חילוני", שבאחרית הימים ישראל יגאלו בזכות ברית המילה.
אבל בקשה אחת ממך אם אוהבת. זהו הבלוג שלי והייתי רוצה לשמור עליו כבלוג אישי ולא להכניס אליו נושאים אחרים. למרות שהנושא שהעלית קרוב לליבי, בכל זאת, עדיף אולי לפתוח דף נוסף בנושא שבו אשמח להשתתף. אבקש אם כן לא להרחיב את הדיבור על הנושא.
תודה.
ואשמח לתגובות נוספות.
אגב, בפעם הבאה בע"ה אספר לכם על "יום כביסה", שהיה אבן דרך בחזרה שלי בתשובה.
אם_אוהבת*
הודעות: 249
הצטרפות: 03 אפריל 2008, 21:52

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אם_אוהבת* »

סלחי לי לא שמתי לב. פשוט הכותרת הטעתה אותי וחשבתי שזהו בלוג הדן בעניני מסורת ויהדות באופן כללי וטרם הספקתי לקרא שזהו בלוג אישי.
אמא_של_אגוז_מוסקט*
הודעות: 43
הצטרפות: 22 ספטמבר 2007, 23:17

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אמא_של_אגוז_מוסקט* »

וואו, ניצה פורחת!
איזה תענוג של בלוג.
כל כך מחזק לקרוא, ודווקא פה סמוך לדפי ברית מילה..

איזה אומץ אמיתי לעמוד כך בעוז מול אדם ולהצהיר שחטאת.. ברור לי שהאומץ האמיתי זה לעמוד מולו יתברך ולהודות, אבל בכל זאת- עמדת בחתיכת נסיון. (())
מצפה להמשך..
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

אם אוהבת זה בסדר, הבנתי ישר שזה מה שחשבת ולכן לא התנפלתי עלייך בחמת זעם וגרשתי אותך מפה וכו' (חחחחח) וגם לא מחקתי את התגובה שלך (למרות שבהתחלה לא הבנתי איפה כתבתי בבלוג שלי על ברית מילה), את מוזמנת לקרוא את הבלוג גם כן :-)

אמא של אגוז מוסקט, תודה רבה על תגובתך, מחמם לי את הלב. כן, זה היה באמת חתיכת נסיון, ואני מודה לכוכב נגה שהאירה לי את השאלה ששאלתי למעלה לגבי תשובה מחרטה. הקב"ה שם אותי במצב שהייתי חייבת להתחרט על מעשי, לא משנה מה דעתי עליהם, ואף לשלם על כך ביוקר.
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

בקר טוב ניצה,
אני ממשיכה לקרוא בסקרנות ומחכה להמשך.
כל עניין החרטה מהדהד חזק מאד אצלי בימים האחרונים בנושא מאד מאד אישי.
הרבה מחשבות רצות לי בראש בעקבות הדיון הזה.
תודה לך ול כוכב נגה
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

קיבלתי במייל עם בקשה להפיץ. זה עלון תורני לנשים, דווקא מאוד מעניין. יש עוד גליונות קודמים, את מי שזה מעניין אותה. בכל אופן המצורף הוא של השבוע.
שבת שלום, בע"ה אכתוב עוד שבוע הבא.
alon]עלון בתי ישראל batei israel iyar 4[/po].pdf
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

עוד יום עייף עבר עלי היום. זו הסיבה שלא כתבתי כבר זמן מה. גם עכשיו אני עייפה, העיניים שלי נעצמות. לא יודעת אם אספיק לכתוב וגם לא בטוחה על מה...
מצד אחד, רציתי לכתוב על יום הכביסה. מצד שני, לא זה ההבזק שעולה לי בראש כרגע.
אולי גם הדף על לג בעומר מהדהד לי עדיין בראש ואני לא משתחררת מהדיון הקצר שהיה לי שם עם כמה אנשים. למי שלא קרא, אז היתה שם איזו פלונית שאמרה שכואב לה על הילדים שעושים להם חלקה במירון. אותי זה קומם, כי באמת, בשביל מה להיטפל לדתיים על כל צעד ושעל? אפשר לחשוב מה זה חלקה. מילא שמתנפלים על ברית מילה, זה עוד מובן, אבל חלקה? אבל אז הגיעה עוד אחת שאמרה שהיא ראתה ילד שגוזרים לו את השיער והוא בוכה. נו. אז בשביל זה כואב לה על כלללל הילדים שעושים להם חלקה.
לא יודעים לעשות הפרדה, זה משגע אותי. הרי ברור שההורים של אותו ילד שהיא ראתה היו כנראה אטומים ולא חשבו להכין את הילד קצת יותר טוב לטקס. בדיוק באותה מידה אני יכולה למצוא הורים נוספים אטומים לילדיהם בתחומים רבים. כמו למשל הילד שאמו סחבה אותו בכח מהגן חזרה הביתה בעודו בוכה תמרורים על כך ששכח בגן את הצעצוע שלו. ואמא שלו פשוט לא עניין אותה צעצוע (ואולי היתה לה סיבה, לא יודעת ולא שופטת) ורק סחבה אותו לאוטו. אז גם פה הייתי יכולה לכתוב מאמרים פילוסופיים על ההתנהלות של החילונים כלפי ילדיהם שרק רוצים צעצועים. נו באמת.

אז בגלל זה עכשיו עולה לי הבזק מעניין.
לפני שנסעתי לחו"ל ולפני שפגשתי את הנס, אני זוכרת שהייתי במרכז העיר. היה שם אוטובוס עם ילדים. הילדים ירדו מהאוטובוס וממש השתוללו. הם היו בני 11 או 12 בערך. התנהגו לא יפה. אני זוכרת שזה מאוד חרה לי, מאוד כאב לי. ישר חשבתי על כך שאני לא מוכנה לחנך את ילדי בצורה כזאת. לא מוכנה שילדי יתנהגו בצורה כזאת גועלית.
כשפגשתי את הנס ונסעתי אליו, ראיתי ילדים אחרים. הילדים בחו"ל היו יותר מנומסים. ישר חשבתי לעצמי שזה מקום נהדר לגדל בו ילדים.....
אחר כך, עברו שנים, וגיליתי שהנימוס הזה שלהם הוא מן השפה ולחוץ, בדיוק כמו אצל הוריהם. אבל בפנימיות שלהם הם גועליים לא פחות מהילדים הישראלים שראיתי אז באוטובוס.
כאשר גיליתי את עולם היהדות, אחד הדברים הראשונים היה לבחון את החינוך אצל הילדים הדתיים. שם סוף סוף גיליתי קצת יותר נימוס אמיתי. אפשר לומר שהיה זה מצד אחד הנימוס החיצוני של המדינה, ובנוסף לכך גם הנימוס הפנימי והדרך ארץ אליה חונכו בהיותם יהודים.
כמובן שלא כל הילדים התגלו כמלאכים. ברור שפגשתי עוד כמה "מופרעים", אבל באמת באופן גורף, נתקלתי בהרבה יותר דרך ארץ מאשר אצל הגויים.
בארץ כמובן היה קצת שונה. אמנם הילדים הדתיים פה הם בעלי דרך ארץ פי כמה מהחילונים, אבל יחסית לשם, הם חצופים משולחי רסן.
כך או כך התרגלתי לחיים בארץ, ואני מאוד שמחה שהילדים שלי הולכים למסגרות דתיות חרדיות. יש הבדל עצום ותהומי בין החינוך בגנים החרדים לבין החינוך בגנים החילוניים. יש פחות צעקות, יותר דרך ארץ. לדוגמא, אני אומר לילד שלי לא לעשות משהו כי זה לא דרך ארץ, או כי זה לא כיבוד הורים, או כי זו עבירה וכו'. למרות שהוא לא ממש יבין את פירוש המילים, הוא יפנים אותם. והנה באמת ילדתי הקטנה כבר אומרת לאחותה הצעירה ממנה שזה לא כיבוד הורים להרביץ לאמא (תבינו, הפצפונת ש"מרביצה לאמא" עוד לא בת שנה....).
אני שמחה להסביר לבתי עניין של צניעות. למה לא? זה כל כך יפה בעיני נושא הצניעות. כל כך יפה ללמד אותה כבר מגיל צעיר להתהלך בצניעות, לא להרים את החולצה או החצאית (ברור שבנעימות ולא בכעס, כי בגיל שלה די נהוג להרים חולצה ולמשש את הבטן, זה טבעי וזה בסדר, אבל לפעמים אני אומרת לה בעדינות שזה לא צנוע). כל כך נעים לי להסביר לה על שבת. להסביר לה שנכון שבשבת אמא לא יכולה לנגן איתה או לצייר איתה, אבל בשבת כל המשפחה ביחד, ועושים קידוש, והולכים לשחק בחוץ עם כל הילדים בשכונה, והולכים לבית הכנסת וכו'. בשבת יש לה גם בגדים מיוחדים וכל השבוע היא רק מחכה לשבת בשביל ללבוש אותם. בשבילי זה נפלא להעביר לה את נושא השבת בצורה כזאת.

כאשר הייתי ילדה, השבת אצלינו היתה חילונית. היינו נוסעים כל שבת לפארק הירקון, שטים בסירות או סתם מטיילים וקונים גלידות. לפעמים היינו נוסעים לסבא וסבתא הדתיים כדי לאכול צהרים. היינו נפגשים עם כל הבני דודים והיה מאוד כיף.
בתקופת ילדותי עוד לא היתה טלוייזיה בשבת, והשבתות באמת היו משפחתיות יותר. פרט לסרט ערבי בלילות שבת, לא היתה טלוייזיה וזה היה טוב מאוד. כך לפחות היתה לי קצת אוירה משפחתית בשבת. אולם בכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה, כל כך חשוב לי להעביר לילדי את טעם השבת, את טעם המשפחתיות בצורה יפה. כל כך הייתי רוצה שיחוו שבת אוטנטית, שבת נעימה. שלא יהיו להם שבתות כמו שהיו לי. אמנם לא סבלתי מחסך ילדות בנושא זה, כי לא הייתי מודעת לכך, אבל כאשר בגרתי, כבר לא היתה שבת. הייתי יוצאת עם חברים וחברות, כבר התא המשפחתי התפרק לחלוטין, כבר לא היתה השבת של פעם. כבר לא יצאנו עם ההורים לשום מקום. זה היה שונה וריק. ואת הריקנות הזאת בוודאי לא אנחיל לילדיי.
אני חושבת שאחד הדברים החזקים ביותר בחיים זו השבת. השבת שומרת על הכל. על המשפחה, על הבטחון העצמי, על המשקל הנפשי. השבוע יכול להיות מטורף, אבל כאשר באה שבת, כאילו הגענו לחוף מבטחים. בשבת הכל ברור, הכל טוב. בשבת לא חושבים על ימות החול. בשבת מתכנסים עם המשפחה, לומדים תורה, קוראים, הולכים לטייל, משוחחים. ואני בטוחה שברבות הימים, ילדיי יקבלו מהשבת את האיזון הנפשי החשוב כל כך במציאות העגומה של ימינו. הם ידעו תמיד שאחרי שבוע של ריצות ואולי אפילו תסכולים, מגיעה השבת ויחד איתה אחדות משפחתית עם אמא ואבא, שמחה סביב השולחן, זמירות שבת, שיחות נפש.
איזו מתנה היא זו, השבת.
וכן, אולי הפעם הבאה יהיה יום כביסה, כי זה היה אחד המפנים שלי לשמור שבת.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

מישהו קורא כאן בכלל??
אשמח לקצת תגובות.
וסליחה על הייבוש, אני בקוצר זמן לאחרונה. אחזור בקרוב....
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

אין לי כרגע מלים להגיב, אבל דעי שאני תמיד קוראת.
@}
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מי_מה* »

אין לי כרגע מלים להגיב, אבל דעי שאני תמיד קוראת.
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

גם אני קוראת.
וכן רציתי להגיב,
משהו קטן בעניין הילדים.
אני מבינה עכשיו שבמשך כמה זמן חיפשתי אישור למשיכה שלי ל"דת" דרך ילדים דתיים, רציתי לראות שהם יותר מכבדים ונעימים משאר הילדים אך לצערי נפגשתי שוב ושוב בחוסר דרך ארץ, חוסר כבוד...וזה חרה לי מאד (כמובן שלא כולם אבל בלי הרבה שוני מכל שאר הילדים שאני מכירה).
עכשיו הפסקתי עם זה.
אני מבינה שילדים זה ילדים וכולם גדלים עם "התיקים" של ההורים שלהם והתיקים של עצמם (כמו כולנו) ושכולנו עושים טעויות וכולנו מנסים לעשות את המיטב שלנו מתוך האהבה שאנו רוחשים לילדינו.
ושהדרך שלי אל בורא עולם הוא אך ורק ביני לביני וביני לבינו והייתי רוצה לא להשליך את הציפיות שלי מעצמי או מהילדים שלי על אף אחד אחר (לדעבוני אני לא מצליחה בזה לרב :-/ ).

ולגבי השבת אני מזדהה לחלוטין, חוף מבטחים {@
אמא_דתית*
הודעות: 128
הצטרפות: 19 מרץ 2007, 11:56
דף אישי: הדף האישי של אמא_דתית*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אמא_דתית* »

אני גם קוראת ונהנית ומזדהה מאוד מאוד.

אצלינו בבית השבתות היו סיוטיות, ארוכות ומשעממות .. כמעט בלי תוכן ועם הרבה ריבים וצעקות
אני זוכרת שממש חיפשתי לברוח בכל פעם ואני לא רוצה להרחיב מפאת כבוד הוריי..

אבל עכשיו השבת זה פשוט מעין עולם הבא. כפשוטו- גן עדן. אני כבר שש שנים בתשובה, חמש שנים נשואה ורק עכשיו, בשבתות האחרונות, אני מצליחה להבין ולהרגיש את הפלא הזה.
(והמון כמובן בזכות בעלי שנותן כלים לאורות המהבהבים שלי..)

יעל
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

עדינה, בקשר לילדים. מצד אחד את צודקת לחלוטין. גם אני נתקלת לצערי בחוסר דרך ארץ אצל ילדים חרדים, אבל לעומת זאת, מה שאני אוהבת בגידול ילדים על פי התורה, זה שבעצם יש לי לתת להם הרבה יותר מאשר אילו הייתי חילונית. אני יכולה לתת להם את האפשרות להתפלל לה', דבר שבילדותי היה חסר לי מאוד. אני מדברת איתם על הבריאה, על יופי הבריאה ולא צריכה להמציא להם תאוריות על הטבע. אני נותנת להם ילדות תמימה כמו שרק מגיע לכל ילד. בלי מחשבים, בלי טלויזיה, בלי אלימות בגנים (מה לעשות, בגנים החילונים יש הרבה מאוד גילויי אלימות, גם מילולית, אני הולכת לגינות עם הילדה שלי ושומעת איך ילדים חילונים מדברים, ממש תיצלנה האוזניים). הילדים שלי, כשישאלו אותי איך הגיעו לעולם, לא יקבלו ספר פורנוגרפי עם תמונות, אלא יקבלו את התשובה האמיתית, שכאשר השם רוצה, אז הוא מביא להורים תינוק שזו נשמה שנמצאת אצלו.
ובכלל, כל כך מוצא חן בעיני, שלמשל החינוך של הילדים לתורה ולמצוות כולל גם אותנו ההורים. כי כשאנחנו אומרים לילד שאסור לו, אז גם לנו אסור.
הרבה פעמים נתקלתי לצערי בתופעה שהורים חילונים מנסים לחנך את הילד שלהם באופן שגוי. הם מנסים יותר "לשלוט" בו וברצונותיו, וכך הם חושבים שהם מחנכים אותו לשמוע בקולם. אבל ילד שגדל במשפחה שומרת תורה ומצוות, יודע שלכל מה שמחייבים אותו, גם הוריו מחוייבים, וזה הבדל עצום.
מעבר לכך, שכמובן, גם דתיים צריכים ללמוד איך מחנכים ילדים. זה שאתה דתי עוד לא אומר שאתה אוטומטית יודע לחנך ילדים, זה ברור. אבל בתורה כתובים כאלה דברים נפלאים על חינוך ובכלל על היחס לבני אדם. הרי תינוק שנולד הוא גם אדם שנברא בצלם וצריך לכבדו באותה מידה. כך שלמשל אני מחוייבת לכבד את רצון ילדי, כי זהו כבודם כאדם. אני מחוייבת לטפל בהם בכבוד ובצורה הראויה, כי הם ניתנו לי כפקדון מאת ה' ואסור לי לפגוע בפקדון.
כללי שמירת הלשון למשל, כוללים גם ילדים. אסור לדבר לשון הרע על ילדים. ובכלל, אסור לפגוע בילדים בשום צורה. ומי שעושה זאת יש לו בעיה רצינית אחר כך עם מחילה מהם.
בקיצור, הרבה דברים.

ויעל, לגבי השבתות. נכון, צריך לדעת לנהל שבתות נכון. אני מתארת לעצמי שלרבים היה נסיון מר כמו שלך וזאת בגלל שההורים פשוט לא ידעו ולא הבינו.
אולי בגלל זה נוצר מצב של חזרה בתשובה בדור שלנו, כדי שנחזיר באמת עטרה ליושנה, כדי שנלמד מחדש מהי שבת, מהו חינוך, מהם המצוות.

וכן, שבתות.....

אוי, את מחזירה אותי אחורה להבזקי השבתות שלי...

כאשר עזבתי את הנס, היה זה כשנה לאחר רצח רבין. כל אותה שנה, הייתי בתהליך של התקרבות לדת. הרפורמים, אודליה, אסתר, כולם היו איכשהו שותפים נסתרים וגלויים בחזרה שלי בתשובה.
בסביבות חנוכה של אותה שנה ידענו כבר שאנחנו נפרדים.
אני זוכרת שהיה לי שחור. שחור.
שחור כי רבנו נורא, כי היה רע מאוד.
ואני לא ידעתי בכלל לקראת מה אני הולכת.
ניסיתי לעשות הכל בחכמה, לא בחופזה.
פחדתי שהוא ירצה להתנקם בי מרוב הכעס.
פעם הוא אמר לי שאם אעזוב אותו, הוא ילשין עלי שאני עובדת ללא רשיון.
באמת פחדתי מזה.
אז דווקא בחודש השחור הזה לא יצאתי מהבית, לא רציתי לצאת בריב.
ואז החלטנו שאנחנו הולכים לייעוץ זוגיות.
בשבילי היה ברור כשמש שזה רק משחק מצידי. כי לא רציתי לעזוב אותו ברע.
אז הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לייעוץ, אבל שאני אלך.
הלכתי לאיזו מישהי שבררה איתי מה קורה ודווקא שיתפתי פעולה יפה.
וכשחזרתי, הוא עמד בדלת, מסוקרן.
"אז מה היא אמרה לך?" שאל והמשיך לשאול "היא אמרה לך שאנחנו צריכים להיפרד??"
קפצתי על ה"מציאה" שהוא באמת חשב שיועץ אמור להגיד לנו מה לעשות, לא תיקנתי אותו שזה תהליך וכו', אלא אמרתי לו "כן, היא חושבת שאין לזה סיכוי".
הוא לא היה מופתע, היה טיפה עצוב, אבל קיבל את זה.
"אז מה נעשה?" שאל.
אמרתי לו שאולי כדאי שכל אחד מאיתנו יחשוב לאן הוא עובר ושגם נחשוב על חלוקת רכוש.
ניצלתי את החולשה שלו באותו רגע ואמרתי לו שיקח את הספה ואת המיטה הזוגית הגדולה, ואני אקח את המחשב ואת השולחן והכיסאות בסלון. (וואלה, יותר מזה לא היה לנו :-))
באותו זמן, מחשב היה ללא אינטרנט, והייתי זקוקה לו בשביל האוניברסיטה.
הוא הביט בי ואמר שאין מה לדבר, המחשב הוא שלו ויישאר אצלו (עלי לציין שהוא מאוד הבין במחשבים ולימד אותי מצויין איך מתקנים מחשב ואיך מתפעלים אותו. עד היום אני מבינה במחשבים בזכותו).
אז אמרתי לו שממילא אין לו שימוש במחשב, ולי יש. ובכלל, ברגע שיצטרך את המחשב הוא תמיד יוכל לבוא ולהשתמש בו.
הוא שמע לקול ההגיון שבי והסכים.
בשבילי היה זה הישג. גם לעזוב אותו וגם לקחת איתי את הדברים שחשובים לי.
סיעתא דשמייא.
אני זוכרת שהלכתי לחפש לי מקום מגורים.
בסוף מצאתי מקום כזה שהיו שם מלא סטודנטים, מן בניין כזה רק של סטודנטים שהרוב שם היו יהודים וישראלים. המנהל של המקום, כלומר, בעל הבית היה יהודי והעדיף להשכיר ליהודים ולישראלים (עובדי אל על וכאלה).
אני זוכרת שהלכתי לשם עם אסתר. ובדרך לשם פרצתי בבכי.
היא שאלה אותי למה אני בוכה. ועניתי לה שאני לא יודעת.
ואכן, ההתרגשות, השינוי הדרסטי בחיי. היה לי קשה.
קשה, כי באתי בגלל הנס. המקום היה של הנס. ופתאום אני לבדי. פתאום בלעדיו.
ואכן, לפחות כמה חודשים אחר כך עוד המשכנו להפגש, הנס ואני. הוא מצא דירה במרחק כמה פסיעות ממני ואני דווקא שמחתי. היה לי קשה לעזוב אותו בזבנג וגמרנו.
הוא היה בא אלי המון, ואני אליו. בתור פרודים היה לנו קל יותר לשוחח על מה שקורה לנו. לא היינו צריכים לריב.
אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שזהו, כבר אין לי מה לחפש אצלו.
התחלתי להתפלל עבורו שימצא לו חברה.
התפילות נענו מהר מאוד, תוך חצי שנה הוא מצא חברה.
היה לו קשה לספר לי, אבל כשהוא סיפר סוף סוף, תמכתי בו ואמרתי לו שאני מאוד שמחה.
בהתחלה, הייתי שבתות אצל מרים. גם מרים גרה קרוב מאוד מאוד למקום שמצאתי. זה היה בשבילי נהדר ממש. היה זה איזור חדש, הרבה יותר יוקרתי מהאיזור בו גרתי עם הנס, אבל הבית שלי היה זול בגלל בעל הבית. מרים גרה באיזור הזה, ועכשיו גם הנס. הכרתי עוד סטודנטים יהודים והיו שם גם כאלה שומרי שבת.
אבל בהתחלה הייתי הולכת למרים.
היה זה בשבילי קסם גמור.
פתאום אני בשבת בלי לחץ. אני לא פוחדת מהנס, מה יגיד ואיך אתחמק ממנו. אני יכולה לשמור שבת כפי שאני מבינה (טוב, עדיין נסעתי בשבתות והדלקתי אורות) אבל הסעודות שהכנו ביחד, החלות שאפינו ביחד, הכל היה כל כך יפה.
ואני זוכרת שבשבת אחת נסעתי לבית הכנסת (הרפורמי) והיה שם זוג צעיר. הם נראו מאוד מחפשים ומבולבלים. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם היכן הם סועדים. הם ענו לי שבשום מקום. אז ישר הזמנתי אותם אלינו (למרים). הם כל כך שמחו.
חזרנו למרים וישבנו לסעוד והם היו כל כך מופתעים ושמחים מהאירוח הספונטני. הם סיפרו לנו שהוא יהודי והיא לא, אבל היא רוצה להתגייר והם לא יודעים אם אצל הרפורמים או לא.
אחר כך לא ראיתי אותם יותר בבית הכנסת.
אחרי זמן קצר, לאחר שכבר עברתי לבית הכנסת הקהילתי, ראיתי אותם שם. הם סיפרו לי שהם ראו שהרפורמים לא רציניים. שרק רצו כסף וזהו. ושאצל הקהילה הבינו שיש יותר ממשות לגיור. הם גם הודו לי על האירוח ואמרו לי שבשביל האשה היה זה סימן שעליה להתגייר, כי היא היתה נפעמת מהכנסת האורחים של אדם זר לחלוטין ולכזאת קבלת פנים חמה.
לאחר הגיור שלה, נכחתי בחתונה שלהם. שניהם החליטו להיות יהודים אמיתיים ולשמור תורה ומצוות באופן מלא. היא הלכה עם כיסוי ראש והוא הלך לשיעורי תורה.

לאט לאט התחלתי להתרגל לבית החדש שלי ולשכנים החדשים שלי, והתחלתי לעשות שבתות גם אצלי.
אבל על כל זה בפעם אחרת, כי עכשיו אין לי זמן.
ועדיין לא סיפרתי לכם על הכביסה.... אוווף... :-)
פלונינית*
הודעות: 40
הצטרפות: 23 אוקטובר 2004, 09:25

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פלונינית* »

אני מבינה שילדים זה ילדים וכולם גדלים עם "התיקים" של ההורים שלהם והתיקים של עצמם (כמו כולנו) ושכולנו עושים טעויות וכולנו מנסים לעשות את המיטב שלנו מתוך האהבה שאנו רוחשים לילדינו.
מסכימה לגמרי, אמנם ילדים בעולם הדתי לא מקללים קללות גסות למינהן,
אך עדין ילדים שובבים (ואפילו מעבר לכך) יש בכל מקום.
נשמע מדבריך ניצה שבכל התחומים יש שחור או לבן, ואני חושבת שכולנו בני אדם שמשתדלים להיטיב, אך לא תמיד יודעים
ולא כולם נולדו עם כשרון חינוכי, (אפילו במשפחות דוסיות למהדרין)
או אפילו עם מודעות תמידית שיש להם את האחריות הזו כלפי ילדיהם.

מה שכן, ברור לי שבציבור הדתי התחום הזה הרבה יותר מפותח ויש המון ספרים על חינוך ילדים / זוגיות בריאה/ וחינוך האדם עצמו
אבל לצערי לא כולם קוראים אותם...


אני מחכה כבר לקרוא על הכביסה, הבטחת מזמן.
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

נשמע מדבריך ניצה שבכל התחומים יש שחור או לבן,
לא כל כך מבינה למה את מתכוונת. האם את רוצה לומר שאני מביטה על העולם או בשחור או בלבן? ועל סמך מה?
לגבי כשרון חינוכי או מודעות תמידית, אני חושבת שדווקא בציבור החרדי יש היום כל כך הרבה אפשרויות למידה. יש הנחיות הורים לרוב, יש סדנאות בנושא חינוך ילדים, אני גם חושבת שהגנים ובתי הספר תורמים את שלהם.
אני מוצאת את עצמי מתייעצת תדיר עם הגננת של בתי בענייני חינוך ועיצות. אני כל הזמן לומדת, כל הזמן שואלת. אין לי מודעות תמידית מולדת, אלא מתוך שיחות עם אמהות אחרות, עם הגננת, אני לומדת המון. אני בטוחה שזה כך אצל כל הורה (אגב, גם אצל חילונים, רק שלדתיים יש הרבה יותר כלים נכונים להתמודדות).
ובקשר לכביסה, טוב, בלי נדר ממש בקרוב, אם אכתוב עכשיו זה יהיה חפוז ולא מעניין, אז אני דוחה את זה לזמן אחר.
ובסוף, מרוב שכולם כל כך מחכים לכביסה, עוד יגידו לי "מה, זה הכל???? מזה עשית עניין???" אז רק שתדעו לכם מראש, אולי זה ישמע תמים וקצת מטופש, אבל זו היתה בשבילי תפנית לא נורמלית להבנה ולראיה שיש אלוקים שהוא משגיח ושומע תפילה.
אבל על כך בתוכנית הבאה חחחחחחח (ושמישהו ילמד אותי איך עושים אייקונים של צחוק פרוע)
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

ושמישהו ילמד אותי איך עושים אייקונים של צחוק פרוע

את יורדת למטה לסוף הדף (בהצג עזרה) שם יש קישור ל הבעות בצ'יק צ'ק
ובדף הזה את בוחרת את האייקון שלך עושה העתק (לא בציור אלא בסימנים) ואז הדבק.

מקווה שמובן, אם לא, תגידי.

ותמשיכי בסיפור, אני קוראת!
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

המממ, ראיתי, אבל אין שם צחוק פרוע...
:-D

איך יצא?? :-]:-P
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

כן, לא ממש פרוע :-P
נראה לי עובד יותר טוב לכתוב " אייקון של צחוק פרוע"!!
עדינה_ניפו*
הודעות: 2390
הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי עדינה_ניפו* »

קצת באסה, התלהבתי, חשבתי ש אני סוף סוף מלמדת מישהו אחר לעשות משהו במחשב.
אני המאותגרת מחשבית!
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מי_מה* »

יצא יופי. זה הכי פרוע שיש כאן. יש כאלו שיודעים להעביר אייקונים מאתרים אחרים, שם יש אולי צחוקים פרועים יותר.
נהינת לקרוא.
(חייבת להוסיף בסוגריים שחשתי התקוממות קלה לגבי ענין החינוך. אני חושבת שיש הורים קשובים ומטפחים מהמון סוגים ואין עדיפות מוחלטת לסוג אחד. אבל זה רק ענין אחד קטן שבו אני לא מזדהה ולא פגם כלל בהזדהות ובחיבה שאני חשה לגבי כל השאר. )
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

חייבת להוסיף בסוגריים שחשתי התקוממות קלה לגבי ענין החינוך. אני חושבת שיש הורים קשובים ומטפחים מהמון סוגים
יקירתי, אני מרשה לעצמי לכתוב לא פוליטיקלי קורקרט כי זה הבלוג שלי. בכל אופן, ברור שאת צודקת, אבל אני יותר מדברת על הכלים שיש ליהדות לתת בכל הקשור לחינוך גם של ילדים וגם שלנו וגם בכלל איך לחיות. התוצאות מדברות בעד עצמן. ברור שיהיו הרבה דתיים שיבחרו לא להשתמש בכלים (אולי מתוך בורות, אולי מתוך חוסר הבנה) ויהיו הרבה חילונים שישתמשו בכלים שלמדו במשך החיים, שלמדו מדתות אחרות (לפעמים מבלי לדעת שבעצם הכל נמצא ביהדות ושדתות אחרות לקחו מהיהדות), אבל בתכלס, יש יותר אלימות וניבולי פה אצל ילדים חילוניים מאשר דתיים. אפילו לא ממש ניבולי פה אלא חוסר דרך ארץ בסיסי או יותר נכון, חוסר ידע להתמודד עם בעיות חברתיות.
בגינה היו שתי ילדות חמודות בנות חמש שהיו ברוגז. האחת סירבה לשוחח עם השניה והשניה אמרה שהיא לא תדבר איתה "כי גם היא לא מדברת איתי", אחר כך התחילו מילים לא יפות כמו "את מכוערת". אז אולי זה נשמע תמים ולחלוטין לא מזיק, אבל לאוזני שכבר לא רגילות לכאלו מילים, זה נשמע נורא. בחיים לא תשמעי כאלה מילים מילדות דתיות.
וזה עוד עניין מינימלי, לא רוצה לספר איזה עוד מילים אני שומעת בגינה מפי ילדים חמודים נורא ומתוקים וטהורים (בלי ציניות) שכל מה שחסר להם זה יהדות, זו אמונה, זה לימוד נכון והכוונה נכונה.
אמרתי לילדות ההן שזה לא נכון שהאחת מכוערת וששתיהן יפות מאוד. השלמתי ביניהן והסברתי להן שיהיה להן רק טוב לחזור ולשחק ביחד. אמרתי להן לדון לכף זכות
הן לא הבינו במה מדובר, אז הסברתי להן.
בנות חמודות כל כך, למחרת התנהגו קצת יותר יפה (אולי כי ראו אותי). אבל באמת. לא חבל על הנשמות הטהורות האלו? למה הן צריכות ללמוד ככה לנבל את הפה? למה??
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

גם אני חושבת שאת קצת מכלילה מדי.
בחיים לא תשמעי כאלה מילים מילדות דתיות.
שמעתי גם שמעתי.
אני בגדול מסכימה עם הכיוון של הדברים, אבל חושבת שאת מציגה את זה קצת יותר שחור ולבן ממה שזה באמת.

לפעמים אני ממש משתגעת מדברים שבעלי אומר ליד הילד שלנו, ממש תיצלנה האוזניים_ :-0 לא מבינה איך הוא יכול לבחור להוציא כאלה מלים מהפה לידו, יותר נכון לא לבחור, הוא עושה את זה בלי לעצור ולשקול אפילו לשנייה. קצת יותר יראת שמיים היתה מונעת את זה :-\
@}
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

גם אני חושבת שאת קצת מכלילה מדי.
אני חושבת שכתבתי שזה כך ברוב המקרים.
ואני חושבת שגם אם מחנכים נכון, לא תמיד זה מצליח במיוחד אם בבית או בסביבה של הילד אין לו את החינוך המשלים.
אבל כהכללה זה כן נכון, כי אצל החילונים אין דגש על דרך ארץ. נכון שמנסים להקנות את זה, אבל לא עם הכלים הנכונים.
בכל אופן, אני מציעה שאת הדיון המעניין הזה מישהי שמבינה תעביר אותו דף, כי זה הבלוג שלי ואין לי חשק להפוך אותו לבמת ויכוחים לכאן או לכאן.
כתבתי על ההתרשמות שלי האישית מילדים מחינוך ילדים תוך כדי חזרה בתשובה וכבר הנושא הפך לדיון.
אשמח אם מישהי תפתח דף חדש בשם כלשהו ותעביר לשם את כל הדיון, או שפשוט ימחקו את זה.
תודה*
הודעות: 39
הצטרפות: 21 ספטמבר 2004, 22:14

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי תודה* »

על הדף הזה,
אני גם בדרך, איפשהוא.. לא יודעת לאן זה יגיע.
או שמא כל מי שמתחיל בסוף יגיע להיות דתי, ואני רק לא מצליחה לראות את זה היום?

מרגשת אותי הדרך ונעים לי שיש חברים בה.
אפשר לכתוב בבלוג שלך הרהורים אישיים? אם לא, תפני אותי לדף אחר?

שלום.
יער_ה*
הודעות: 776
הצטרפות: 12 מאי 2006, 11:47

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי יער_ה* »

יש את הדף מחשבות על חזרה בתשובה
אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך ונראה לי שגם עוד כמה..
רוצה_להיות_אני*
הודעות: 234
הצטרפות: 15 מאי 2005, 23:58

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי רוצה_להיות_אני* »

יקירתי, אני מרשה לעצמי לכתוב לא פוליטיקלי קורקרט כי זה הבלוג שלי.
בבקשה תמשיכי...עכשיו אני רואה שכנראה הדברים שלך עוררו את הנשמות הטובות כאן......אני לגמרי מבינה את מי שנטשו ומחקו - גם אני לשעבר, אבל מצד שני אשמח מאוד להמשיך ולקרוא....בבקשה @}
אמא_דתית*
הודעות: 128
הצטרפות: 19 מרץ 2007, 11:56
דף אישי: הדף האישי של אמא_דתית*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אמא_דתית* »

גם אני מבקשת
בבקשה תמשיכי...עכשיו אני רואה שכנראה הדברים שלך עוררו את הנשמות הטובות כאן

ואת יודעת איך זה, מגיע בכל מקום של אמת וקדושה.
אל תשימי לב ושימי את ליבך אל הסיפור הזה , המקסים, שלך, שלך שלך.

שבת שלום
יעל
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

חבל לי כל מה שקורה באתר בזמן האחרון.. (אפרופו 'כוכב נגה') כל אחד יכנס לדפים שמעניינים אותו, יש מספיק לכולנו להנות מהיופי שבאתר..
מקווה שזה לא ימנע מבעדך להמשיך לכתוב.
(אני בטוחה שהדיבורים /ההתכתבויות על ה"ית באתר מעוררים את מי שהם צריכים לעורר...)
אותי הם בטוח מחזקים, אז תודה!
שבת שלום וחג שמח! שנזכה לקבל תורה בתמימות אמיתית
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

תודה לכן נשים יקרות על התגובות התומכות והמעודדות. אגב, אשמח אם במקום להשתמש בניק של פלונית, תבחרו ניק אחר, כלשהו.
ודבר נוסף. פלונית שכתבה כאן דברים שנמחקו על ידי, חזרה וכתבה בדף הבית שלי. אתן מוזמנות להיכנס ולהגיב גם כן. היא שואלת מדוע היהדות קשורה לבאופן טבעי. עניתי לה כמיטב יכולתי. אמרתי לה גם שלא איכפת לי לנהל על כך דיון, רק לא בבלוג שלי וגם שלא יהיה דיון מתלהם.
בינתיים היא לא הגיבה על דבריי.
אמשיך בע"ה אחרי שבועות. שיהיה לכולן שבת שלום וחג שבועות שמח!
פרח_הלימון*
הודעות: 879
הצטרפות: 22 מאי 2008, 16:47
דף אישי: הדף האישי של פרח_הלימון*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פרח_הלימון* »

מחכה בקוצר רוח...
אני נשואה לבחור לא יהודי(קשה לי עם המילה גוי)
וכשגרתי בארה"ב קרו לי דברים די דומים. נהנתי מאוד לקרוא את הבלוג שלך
חג שמח @}
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

הכותרת להפעם היא "יום כביסה"

גם בגלל שהבטחתי וגם בגלל שיש פה תגובות שממש מזמינות את זה.
אקדים ואומר לפני כן כמה דברים בנושא של בחירה.
ולמה?
כי רוצה להיות אני כתבה לי בדף הבית שלי שהיא חיה "בערך" ושאצלי ניכר שאני "הולכת עד הסוף".
ו פרח הלימון מספרת לי פה למעלה בקצרה (סליחה, עוד לא קראתי את הדף שלך עדיין) על כך שהיא נשואה ללא יהודי ושקרו לה דברים דומים.

אז מתוך כך אני רוצה לספר לכן מדוע יום הכביסה היה כה משמעותי בעיני מבחינת התפנית שעשיתי.
בחו"ל יש מן מנהג כזה (ואודה למי שיזהה את החו"ל הזה שלא יחשוף), שאין לבנאדם מכונת כביסה בבית.
כששוכרים דירה מקבלים מן המוכן מטבח קומפלט עם תנור אפיה וכיריים, מקרר, מכונת כביסה נמצאת במרתף למטה משותפת לכל הבניין עם חדרים לתליית כביסה.
יש בזה נוחיות גדולה מאוד מצד אחד, אבל מצד שני זה עושה קצת בעיות. אני לא יכולה לכבס מתי שאני רוצה כי יש תור ויש סדר.
אז למשל, תלוי במספר הדיירים בבניין, אצלינו היה מותר לעשות כביסה יומיים תמימים פעם בחודש.
היה תלוי לוח שנה גדול בכניסה לחדר כביסה, שם היה כתוב כל חודש באיזה תאריכים יוצא לכל שכן לעשות כביסה.
כעקרון ניתן היה להחליף עם שכן אחר, אבל זה לא התקבל בברכה וגם בטרוניה, כי אנשים שם מתרגלים ליום שלהם וקשה להם להחליף. קשה מנטלית ונפשית. מה לעשות, זו מדינה מאוד מרובעת.
אז יום הכביסה שלי בשבוע היה פעם בחודש שישי-שבת. חח, כמה סמלי...

אודליה כתבה לי יום אחד איזה מכתב נאצה, אני חושבת שכתבתי על זה קצת למעלה.
כתבתי לה משהו חזרה, לא זוכרת מה, אבל בין שאר הדברים כתבתי לה שאני למשל לא יכולה לשמור שבת בגלל שיום הכביסה שלי יוצא בשבת (גם שישי, אבל אם יש הרבה כביסה אז מחלקים ליומיים).
היא כתבה לי משהו בחזרה שהיה כל כך נכון, כל כך מדהים. משהו שאני חוזרת עליו תמיד תמיד תמיד. ממש אבן דרך.
היא כתבה לי שבגלל שיום הכביסה יוצא בשבת, וזה לא משהו הנתון ממש לבחירתי (ממש דנה אותי לכף זכות, עלי לציין), אני צריכה להשתדל בכל זאת לעשות את הכביסה ביום שישי לפני כניסת השבת.ולפני שאני מתחילה, עלי לומר לקב"ה בערך כך: "ריבונו של עולם, אתה בראת את כל העולם ונתת לנו תורה. בתורתך כתוב לשמור את יום השבת. והנה אני פה נמצאת במצב של חוסר ברירה ויום הכביסה שלי הוא שישי-שבת ללא יכולת לשנות. ריבונו של עולם, בשבילך אני רוצה לשמור את השבת ורוצה לגמור לעשות כביסה ביום שישי עם כל הקשיים שנלווים לכך. אנא ממך, עזור לי לקיים את ציוויך לשמור את השבת ועזור לי לגמור לעשות כביסה לפני כניסת השבת".
אגב, אודליה כתבה את זה הרבה יותר יפה וקולע, ואיני יודעת היכן המכתב הזה שלה, הייתי כל כך שמחה למצוא אותו שוב.
כשהיא כתבה לי את זה, לא היו לי מחשבות לחזור בתשובה וגם לא לשמור שבת. אבל בגלל שיש בתוכי רגש חזק לאמת ולכנות, לא רציתי לעשות שקר בנפשי. אם לא מעניין אותי שמירת מצוות למרות שזו האמת, אז לא מעניין אותי וגם אין לי תירוצים. אבל אם זו האמת, אז גם אם יש לי תירוצים, הם לא קבילים ואסור לי, כלומר, בגלל הכנות האישית שלי, אסור לי לעשות שקר בנפשי ולהתעלם.
החלטתי לקבל את דבריה של אודליה ולעשות ניסיון. לא האמנתי בכלל שיצליח לי, לא חשבתי שהיא צודקת, אבל זה נשמע לי מאוד הגיוני. כי בעצם מה שהיא כתבה אומר דבר מאוד פשוט. אם הקב"ה נתן לנו מצוות, אזי הוא גם נתן לנו את היכולת לקיימן. ואם קורה ובנסיבות הזמן והמקום אנו חשים שזה קשה או בלתי אפשרי, אז אנו יכולים לפנות אליו ולומר לו - "מה אתה רוצה? אם אתה שולט בעולם, אז תשנה לי את התנאים או שתעשה את זה לאפשרי. אבל אם אתה לא עוזר, אז איך אתה רוצה שנשמור מצוות??"
וזה נכון תמיד לכל תחומי החיים.
הגיע יום הכביסה....
יום שישי בבוקר אני יורדת עם הכביסה למרתף.
מרגישה קצת מגוחכת עם עצמי, אבל אומרת את מה שאודליה אמרה לי. מבקשת עזרה מהקב"ה.
מתחילה לעשות כביסה.
ממשיכה בסדר היום כרגיל.
היה זה בחורף, זמן בו השבת נכנסת בארבע. אין סיכוי בכלל לגמור את הכביסה היום.
מרגישה שאני מתפללת לשווא. כאילו, מה אני רוצה מהקב"ה? שיאריך לי את הזמן??
הכביסה כללה גם תליית כביסה, הורדה לצורך תלייה מחדש, מה שגם דרש שהכביסה תתייבש.... לא כל כך מציאותי בחורף...
בשעה שתיים בערך, אני עומדת מול שוקת שבורה. יש לי עוד המון כביסה, יש לי לפנות מקום לתלייה, ואיכשהו לא נראה שאספיק לגמור הכל בזמן (הכביסה גם צריכה להעלם מהחדר תלייה ביומיים האלה, וכאמור, אם אני לא רוצה להמשיך לעשות משהו בקשר לכך בשבת, אז יבואו לצעוק עלי, כך שהייתי חייבת גם להוריד את הכביסה ביום שישי).
פתאום מופיע לו הנס....
הנס שהיה אז קצת עויין כלפי, שהיינו ביחסים מרוחקים באותה תקופה.
משום מה חזר עם מצב רוח מאוד טוב, ראה שאני לא בבית וירד למרתף.
ראה אותי מנסה לתמרן עם תליית כביסה, הורדה, קיפול וכו'.
מייד התחיל לעזור לי.
עמדתי המומה...
זו היתה הפעם הראשונה שהוא בכלל נגע בכביסה! אף פעם לא עזר לי לפני כן!! גם לא ביקשתי, כי היה לי זמן, אבל הוא גם לא הציע ולא חשב שזה מתפקידו (טוב, הוא היה עובד ולומד ואני רק לומדת, אז העבודה נפלה עלי).
העזרה שלו קיצרה לי את הזמן באופן משמעותי.
הספקתי בדיוק לפני כניסת שבת לסיים עם כל הכביסה!

הייתי ממש בתדהמה. לא חשבתי שהתפילה שלי תתקבל ככה כפשוטה. הייתי גם בהתרגשות. וואו, יש אלוקים בשמים ששומע ועוזר! ממש כך!

עבר חודש.
שוב יום כביסה.
הפעם הייתי קצת יותר בטוחה, ושוב אמרתי את התפילה.
שוב הצלחתי לגמור את הכביסה בזמן, למרות שהיה קשה.

עבר עוד חודש.
הפעם לא אמרתי את התפילה. כבר לא היה כזה חורף והיה כבר שעון קיץ. השבת נכנסת כבר בשבע. עם הנסיון שהיה לי עד עכשיו, אין שום סיבה "להטריח" את הקב"ה ולבקש על משהו שממילא אצליח.
אז לא ביקשתי והתחלתי עם הכביסה.
חצי שעה לפני כניסת השבת אני יורדת למרתף כדי להוציא את הכביסה האחרונה, לתלות אותה ולסגור עניין.
אני מביטה המומה במכונה.
היא עוד לא התחילה לעבוד.
שכחתי ללחוץ על כפתור ההפעלה.....
הפעלתי אותה. מאוכזבת וכועסת על עצמי. אמנם עד מוצאי שבת לא התכוונתי לגעת במכונה יותר, אבל חששתי שיבואו לצעוק עלי השכנים (ברוך השם אף אחד לא שם לב ובמוצאי שבת התגנבתי לחדר ולקחתי את הכביסה - הייתי אמורה להחזיר מפתח, אבל אף אחד לא ביקש, כי לא שמו לב).

הבנתי משהו.
הבנתי שהכל היה עזרה משמיים. שהשם רצה להראות לי שהוא שם. שהוא שם גם כשצריך וגם כשכביכול לא צריך.
שאדע שזה לא היה "מקרה" בדרך הטבע, שאדע שזה היה הוא.

ולמה אני אומרת שיש כאן בחירה?
אחרי הפעם הראשונה, הניסית הזאת, ידעתי שיש לי בחירה. אני זוכרת זאת בבירור. יכולתי לומר לעצמי שזה מקרה, שזה יצא כך, שאין קשר. יכולתי אפילו לייחס לזה דברים רוחניים אחרים כמו אנרגיות חיוביות ששלחתי ושבגללן הנס הגיע עם מצב רוח טוב וכו'. יכולתי פשוט להתעלם.
אבל אני זוכרת שבפירוש בחרתי. בחרתי לפקוח את העיניים ולראות, בחרתי שלא לעצום אותם!
אולי יהיו כאלה שיחלקו על דעתי ויאמרו שבחרתי לראות משהו שלא קיים וזהו. אבל לא היה לי שום אינטרס להאמין שיש אלוקים. להיפך! זה סיבך אותי! חייתי עם גוי, אכלתי לא כשר, ועוד. לא הייתי במשבר, וגם שהנס היה באותה תקופה עויין אותי, היתה זו תקופה קצרה יחסית שאחריה שוב חזרנו להיות בסדר ונחמד ואפילו חשבנו ברצינות להינשא.
כך שמכל הבחינות, היה דווקא יותר מתקבל על הדעת לבחור שלא להאמין, לבחור במקרה, לבחור בהתעלמות.
אבל ידעתי שזו בחירה, ידעתי שיש לי כאן שתי אפשרויות - לעשות שקר בנפשי ולהמשיך לחיות כאילו כלום, או להישמע לקול האמת שבתוכי.

בדיוק כך גם עשיתי כשפגשתי את הנס. בחרתי להיות איתו למרות שהוא גוי. עשיתי חשבון מדוייק. אמרתי לעצמי שאני ממילא לא דתיה ולכן אין סיבה לא לצאת איתו. עשיתי חשבון שלהוריי זה לא ישנה, כי הסתמכתי על המשפט ההוא שאמא שלי אמרה שנים לפני כן. עשיתי חשבון שהוא בחור נחמד ויציב ורציני, אחד ששווה לבנות איתו את החיים. בחרתי במודע אז, ובחרתי במודע אחר כך.

אולי בגלל זה נראה ל רוצה להיות אני שהחיים שלי נראים כל כך "עד הסוף", כי זה נכון. אני מאמינה שבחיים חייבים להיות כנים לחלוטין. יש מספיק תירוצים לא לעשות ולא להאמין וצריך להיות חזקים כדי ללכת לפי היושר הפנימי. אם חיים את החיים עם פשרות, נשארים תמיד עם תסכולים (ואני לא מדברת על פשרות שצריך וחובה לעשות בקשר לאנשים אחרים).
ול פרח הלימון זו אולי איזושהי תשובה בשבילך, למרות שלא שאלת, לגבי הצורה בה אנו בוחרים לחיות את החיים שלנו.

הכרתי שם בחורה טיפה יותר מבוגרת ממני שהיה לה גורל די אכזר הייתי אומרת....
וכמובן שזה לא הכללה על אחרות, זו רק דוגמא.
היא נישאה לבחור אמריקאי, לא יהודי. הבחירה שלה בו היתה דומה לבחירה שלי. מדובר בבחור טוב, רציני, אחד שמעוניין להקים משפחה. היא היתה בת 31 כשהכירה אותו. היא סיפרה לי שדווקא עד גיל זה חיפשה יהודי, לא גוי. היא רצתה יהודי, אבל כל היהודים שפגשה רצו דברים אחרים, אבל לא חיים רציניים.
אני מבינה אותה וגם מזדהה איתה. לצערי גם אני נתקלתי בתופעה הזו .
אז יום אחד היא פגשה בבעלה, והוא היה רציני. היא אמנם לא רצתה כי היה גוי, אבל בסופו של דבר השתכנעה שכדאי לה כי הוא רציני.
היא ילדה לו 4 ילדים.
לכאורה משפחה מושלמת.
עד שיום אחד, ככל הנראה היו לה הרהורי תשובה.
ובנוסף הסבתא, חמותה, לקחה את שני ילדיה הגדולים לכנסיה.
היא התפוצצה.
והתחילו מריבות נוראיות בינה לבין בעלה.
היא רצתה יותר יהדות, הוא לא רצה.
זה הגיע למצב שהיא מצאה את עצמה יום אחד עומדת בשדה התעופה עם התינוק שלה והילד השלישי. בוהה.
אחר כך חזרה הביתה.
הבת שלה הגדולה התנהגה באופן פרוע לחלוטין.
הבחורה הזאת התחילה להשתגע.
איני יודעת מה מצבה היום, היינו מנהלות המון שיחות טלפון ארוכות עד שכבר לא יכולתי יותר.
אבל שמעתי שבעלה רוצה להתגרש ולקחת חסות על הילדים כי היא מטורפת.
וזה נכון. באמת נטרפה עליה דעתה.
ומדובר בבחורה שהיתה יציבה, עם תואר ראשון בחינוך.
ייתכן שהיא עכשיו ללא ילדיה.
סיפור כל כך עצוב.
נכון שלא זה הסוף של כל מי שחיה עם גוי, והיכרתי עוד כאלה.
אבל זו דוגמא.
מה עלול לקרות כאשר הנשמה זועקת.
אצלי זה התבטא בחלומות אימה.
אצלה זה התבטא בטירוף.
אולי אצל אחרות זה יהיה התעלמות. לא יודעת.

אין לי כאן ביקורת על אף אחת. אני כל כך מבינה את הבחירות של אנשים. גם לי היו, וגם אני בחרתי. רק על עצמי אני יכולה לספר.
אבל בהחלט צריך אומץ ונחישות כדי לעשות את הבחירות הנכונות, למרות שהן נוגדות את אורח החיים שלנו ואת רצוננו.
עד כאן.
אשמח לתגובות (אם יש למישהו רצון להתווכח או להתרגז או סתם לדון על העניין מזוית שאינה קשורה לבלוג, אז בבקשה בדף הבית שלי או בדף מחשבות על חזרה בתשובה :-))
תודה!
מתחדשת*
הודעות: 756
הצטרפות: 08 יולי 2005, 01:54

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי מתחדשת* »

סיפור יפה וחזק ומרגש. תודה.

_אם הקב"ה נתן לנו מצוות, אזי הוא גם נתן לנו את היכולת לקיימן. ואם קורה ובנסיבות הזמן והמקום אנו חשים שזה קשה או בלתי אפשרי, אז אנו יכולים לפנות אליו ולומר לו - "מה אתה רוצה? אם אתה שולט בעולם, אז תשנה לי את התנאים או שתעשה את זה לאפשרי. אבל אם אתה לא עוזר, אז איך אתה רוצה שנשמור מצוות??"
וזה נכון תמיד לכל תחומי החיים._
תודה על התזכורת...
פרח_הלימון*
הודעות: 879
הצטרפות: 22 מאי 2008, 16:47
דף אישי: הדף האישי של פרח_הלימון*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פרח_הלימון* »

הי
טוב..מאיפה להתחיל... אני חייבת לזוז תכף אז אכתוב בקצרה. ונמשיך בפעם אחרת. אני באה ממשפחה "כופרת" בחיים לא לקחו אותי לבית כנסת. וחגים חוגגים אבל ממש חפיף,זה יותר ארוחת חג,מ ממש להרגיש חגים. כשהכרתי את בעלי לא הפריע לי שהוא לא יהודי. יותר היה לי חשוב שיהיה בן אדם טוב,עם ראש פתוח ושיאהב אותי . אז כל זה היה בו. בהתחלה להורי לא היה אכפת,אך כשזה נהיה רציני,פתאום הם השתנו ונהיו ממש דוסים. הם שבחיים לא ביקרו בבית כנסת ואפילו לא אוכלים כשר,התחילו להטיף לי על "איך אני יוצאת עם גוי" . הייתי אומרת להם שהילדים טכנית יהיו יהודים,אבל זה לא הרגיע אותם.
אני התעקשתי,ואז גם חייתי באזור יהודי בניו יורק שנקרא "קראון הייטס" מול הבית של הרבי מלובביץ. עבדתי במסעדה של חבדניקים,וחלקם ידעו שאני איתו. היתה לקוחה שבאה עם משפחתה ו עם חבורת בנים מישראל שהתגוררו בביתה. הם היו מאוד מצחיקים וחברותיים.ואני באותה תקופה נמשכתי אליהם כי הייתי מאוד בודדה,בלי משפחה וחברים. יום אחד סיפרתי לה על בן זוגי,וחיכיתי לבום הגדול ,ולהפתעתי היא היתה מאוד חביבה,ואפילו הזמינה אותנו לארוחת שבת
היא באה ממשפחה חרדית,חזרה בשאלה ,התחתנה עם יהודי אמריקאי חילוני משהו,וחזרה שוב בתשובה.בעלה היה עם כיפה סרוגה,איש מקסים.
טוב אספר בקצרה,בביקור הרגשתי טוב שמישהו מקבל אותנו סוף סוף,אבל בסוף הארוחה היא ניסתה לדבר לליבי ולהפריד בינינו,והקשר נותק.היא הוליכה אותי שולל בהתחלה,כשאמרה שזה לא נורא שאני ביחד עם בחור לא יהודי.
טוב אני חייבת לרוץ אמשיך יותר מאוחר...
להיתראות
אמא_של_אגוז_מוסקט*
הודעות: 43
הצטרפות: 22 ספטמבר 2007, 23:17

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי אמא_של_אגוז_מוסקט* »

איזה סיפור מקסים על היום כביסה!

עומד לחלוטין בציפיות הגבוהות שנבנו סביבו...
תודה
פרח_הלימון*
הודעות: 879
הצטרפות: 22 מאי 2008, 16:47
דף אישי: הדף האישי של פרח_הלימון*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פרח_הלימון* »

ושוב שלום
חשבתי היום הרבה על הסיפור שלך ועל שלי,וחשבתי גם על זה שהאם תקבלי ותביני גם את הצד שלי למרות שאת כבר לא שם וגם שחזרת בתשובה.
ואמשיך,לא היה לי קל,אני אומנם חילונית,אך היו לי חברים מקסימים מההתנחלויות המפונות :-( הם ממש הזדעזעו ממני ואפילו רצו לבוא ולקחת אותי הביתה
ואני ניתקתי איתם קשר,אני מאוד מתגעגעת והלוואי שהיו מקבלים אותנו. ונחזור לאותה תקופה בניו יורק,אנחנו בתחילת הקשר,שמתהדק,וברור לי שזה קשר שהולך לכיוון חתונה. אני בן אדם מאמין,לא מתפללת כי לא מתחברת לזה. אבל כן מתפללת בשפתי לשמיים. הרבה פעמים קוראים לי ניסים קטנים,ואני מסתכלת לשמיים ומחייכת.אני יודעת שהכל משמיים. גם משמיים הגיע בעלי.יומיים לפני שהכרנו התפללתי כמו שבחיים שלי לא התפללתי שאלוהים ישלח לי סוף סוף מישהו שיאהב אותי באמת.. התחלתי לעבוד באיזה מקום שרציתי לעבוד בו מאוד,וביום הראשון הכרנו ומאותו יום אנחנו יחד. בהתחלה חשבתי שזה שיעור,שמישהו משחק איתי מלמעלה.איך זה יכול להיות ששלחו לי בדיוק את מה שביקשתי? שלחו לי מלאך אפילו השם שלו פרושו מלאך. הוא מדהים ולא רק אני אומרת אפילו אבא שלי שכמעט ולא דיבר איתי בגללו,אוהב אותו היום ומתגאה בו כאילו הוא בנו. ונחזור שניה לפחדים שהיו לי בהתחלה. כולם מסביב הפחידו אותי,אמרו לי שהנשמות שלנו לא יכולות להתחבר,ויכול להיות שגם את חושבת ככה ובטוחה שזה נכון. מאוד פחדתי שאני אקבל עונש מאלוהים,וכל הזמן חיכיתי לעונש שיבוא,אבל העונש לא הגיע.מה שקרה זה שלמדתי להכיר את הבחור המדהים הזה,ואספר לך מה היה. הייתי חולה מאוד בחו"ל ,3 חודשים הייתי במיטה,הוא טיפל בי במסירות אין קץ,והוא לא נשבר,הוא עבד ופירנס את שניינו,בא הביתה וטיפל בי. וכשהחלמתי היה ברור לי שזה האדם שיהיה אבא של הילדים שלי. הוא אפילו אוהב שאני מדליקה נרות שבת,לפעמים הוא מזכיר לי להדליק. יש לו ראש פתוח וברור לו שהילדים שלנו יגדלו כישראלים יהודים. הוא לא קתולי אלה נוצרי רגיל,הוא יודע את התנ"ך יותר טוב ממני. אולי את קוראת וחושבת "הכל טוב ויפה אבל הוא לא יהודי" היום אני שלמה עם זה במאה אחוז,גם כי אין לי שום בעיה להיות מי שאני וגם כי זכיתי לבעל טוב ואוהב באמת. וזה הכי חשוב לי. הוא רצה להתגייר אבל בעייני זה מיותר. אני אוהבת אותו כמו שהוא :-)
שושיק*
הודעות: 64
הצטרפות: 27 דצמבר 2007, 20:47

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי שושיק* »

תזכירו לי פעם לכתוב לכם על הכעס שלי כלפי המדינה
אחרי שהגענו ליום הכביסה המובטח מעניין אותי לשמוע על זה.
תודה על הסיפורים, השיתוף וההבנות קראתי כמה פעמים קצת, ונראה לי שעכשיו השלמתי הכל...
הסיפור על החלומות מדהים, נראה לי שמי שזוכה (למרות הקושי) לכזה דבר יש לו נשמה גבוה מאד.
בהצלחה בהמשך
פרח_הלימון*
הודעות: 879
הצטרפות: 22 מאי 2008, 16:47
דף אישי: הדף האישי של פרח_הלימון*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי פרח_הלימון* »

קראתי שוב,ומרוב התלהבות שכחתי להגיד לך שאת כותבת מקסים ומרתק. @}
ניצה_פורחת*
הודעות: 178
הצטרפות: 15 אפריל 2008, 00:09
דף אישי: הדף האישי של ניצה_פורחת*

דף בלוג במעלה מישור היהדות

שליחה על ידי ניצה_פורחת* »

כל כך הרבה תגובות, ממש תודה לכולכן. קראתי את כולן, אבל עוד לא מצאתי זמן לשבת ולכתוב. גם עכשיו אין לי ממש את היכולת, אכתוב ככל יכולתי ואנסה להמשיך מאוחר יותר.
פרח הלימון, אני מאוד מבינה אותך, אין לך מושג עד כמה, וכתוב - אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו. ובכל זאת, אין לי רשות לדון אותך, כי אני באמת לא במקומך, למרות שעברתי דבר דומה לשלך.
יחד עם זאת, את יודעת? כל מה שאת כותבת זה מאוד מעניין, רק רציתי להסב את תשומת ליבך למשהו. הרצון לעזוב גבר לא יהודי לא קשור לכך אם הוא אדם טוב ומדהים או לא. בדיוק כפי שלמשל, אני לא אבוא ואספר לך סיפורים שהפסקתי לאכול לא כשר בגלל שלא היה לי טעים....
אבל אצלך מה שממש מרתק אותי, זה דווקא היחס של בעלך ליהדות והרצון שהביע להתגייר. את יודעת? אצל הנס זה לא היה קיים בכלל הרצון להתגייר, בכלל לא עלה על דעתו וגם לא על דעתי. גם כשחזרתי לאטי בתשובה, לא חשבתי על כזאת אפשרות, למעשה, כן חשבתי, אבל בגלל שהוא לא העלה את זה, לא רציתי להעלות זאת בעצמי.
אבל אצלך, בעלך דווקא כן רצה להתגייר, השאלה היא, למה מנעת ממנו? מה היה מפריע לך? הסיבה שנתת ש"את אוהבת אותו כמות שהוא" זו לא סיבה. הוא לא מתגייר כדי למצוא חן בעינייך, אלא כי זה מעניין אותו. ככה לפחות היה משתמע מדברייך.
ואפילו יותר מזה, לי נראה שהוא בעל שורשים יהודיים. תחקרו קצת במשפחה אצלו, אני בטוחה שתגלו איזה סבא או סבתא או משהו דומה לכך שהיו או יהודים או בני אנוסים או משהו כזה. זה יכול להיות דווקא נפלא אם הוא יתגייר, למה לא? ככה גם לא תחיי באיסור איתו וגם ממילא הילדים יהודיים, אז חבל שרק האבא לא.
אמשיך אחר כך, יש כאן בכיות....
שליחת תגובה

חזור אל “יהדות ורוחניות באופן טבעי”