האם אני רוצה ומוכנה לאמהות

_אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שיקחו לי אותה ללא השגחה לתינוקיה.
האם אני יכולה להתעקש שהיא תקבל את כל הטיפול הראשוני (בדיקות, חיסונים) אחרי כמה שעות, אחרי שאתאושש ואוכל לבוא איתה בעצמי לתינוקיה?
בקטע הזה, כמה שאני סומכת על בן זוגי היקר, אני חוששת שהוא לא יצליח להיות אסרטיבי ולדאוג שלא יעשו לה דברים לא בעדינות._
תראי, כאן זה תלוי באסרטיביות שלך. אם ברור לך שאת הולכת איתה לתינוקיה, כך יהיה. אם ברור לך שאין אחות שתוציא לך אותה מהידיים, את פשוט לא תתני אותה ובזה זה יגמר. הם לא יכולים לחטוף לך אותה. אבל את צריכה להיות מסוגלת לבוא ממקום מאד מאד נקי של "אני לא נפרדת מהתינוקת. אם חשוב לכם לקחת אותה אני אבוא, ואם לא היא תישאר לי בידיים". ככל שתגיעי ממקום יותר נקי, ככה יהיו פחות מלחמות על העניין הזה.
אבל, הצוות מאד מאד לא יאהב את זה. זה כבר יכול להיות מלחמה. יכול להיות שלא. אני מכירה אנשים בכמה בתי חולים שונים שהצליחו לא להוציא את התינוקת מהידיים. מצד שני, לי המליצו בסיור לפני לידה לשקול לידת בית, כי הצלחתי כבר אז לריב עם האחות על הזכות של האב להיות נוכח בתינוקיה.
בתור משהי שבילתה לא מעט בתינוקיות, אני יכולה להגיד לך שיש שם אחיות נפלאות ויש מפלצות שחבל על הזמן. יש כאלה שיעשו הכל כדי שתינוקות לא יבכו, ויש כאלו שלא אכפת להן. והאבות הטריים לפעמים זוכים לעמוד ליד התינוק, אם זה בשעה שמתאימה לצוות, אבל לא להיות נוכחים בבדיקת רופא (כי זה מפר את החסיון הרפואי של התינוקות האחרים), וגם אז חלק מהאבות לא מסוגלים יותר מלתת לתינוק אצבע. אסור להרים אותם בתינוקיה, כי הם צריכים להתחמם. אני לא יודעת איך זה במאיר ועד כמה הם קפדניים שם, אני מניחה ששוב, זה תלוי בצוות שנמצא במשמרת. וזה אפילו עוד פחות בשליטתך מאשר בלידה, כי אז את יכולה לפחות לבקש להחליף מיילדת.
לגבי ה למדתי את הנושא יותר_ זה הזמן להתחיל לחפור. שמעתי שהדודה של ההיא עשתה ככה וככה בלידה, ולהיא קרה ככה וככה, ואם יחתכו אותי אז יכאב לי בסקס לשנה (לא בהכרח נכון, אבל שמעתי על כאלו), ושמעתי על ההיא שדיברה עם הצוות בגרמנית ולא לקחו לה את התינוק (היא היתה עולה חדשה והעמידה פנים שהיא לא מבינה), וההיא שהבעל שלה דחף את התינוקת ללופי אחרי הלידה (הם לא יכולים לחטוף לך אותה), ועוד כהנה וכהנה.
יכול מאד להיות שתהיי אסרטיבית, אבל תמיד כדאי להכין גיבוי.
אגב, למה לא ללדת בבית?

_תראי, כאן זה תלוי באסרטיביות שלך. אם ברור לך שאת הולכת איתה לתינוקיה, כך יהיה. אם ברור לך שאין אחות שתוציא לך אותה מהידיים, את פשוט לא תתני אותה ובזה זה יגמר. הם לא יכולים לחטוף לך אותה. אבל את צריכה להיות מסוגלת לבוא ממקום מאד מאד נקי של "אני לא נפרדת מהתינוקת. אם חשוב לכם לקחת אותה אני אבוא, ואם לא היא תישאר לי בידיים". ככל שתגיעי ממקום יותר נקי, ככה יהיו פחות מלחמות על העניין הזה.
אבל, הצוות מאד מאד לא יאהב את זה._

כן, אשתדל להכין אותם בתוכנית לידה ובפגישה האישית עם מיילדת שהם נותנים לעניין.
הם אמרו בסיור שאם לא רוצה שיחממו אותה הם יקחו אותה לבדיקה ויחזירו אותה גג אחרי חצי שעה.
לא ממש הבנתי את התהליך, באמת אנסה להבין אותו במדויק ולראות אם יש אפשרות לא להיפרד בכלל.
אדבר על זה היום עם הדולה ואישי היקר שמקוה שלא יעלב שלא סומכת עליו.

אגב, למה לא ללדת בבית?

מהרבה סיבות: זו לידה ראשונה ולא יודעת מה יהיה בכלל. אולי לא ארגיש בטוחה בלי גיבוי של צוות רפואי למקרה שחלילה משהו ישתבש.
גם לא בטוחה שארגיש יותר נוח לצרוח בבית (עם השכנים וכל זה).
אולי בלידה הבאה, בע"ה, כשאהיה למודת ניסיון זה יהיה יותר אפשרי מבחינתי.

הם אמרו בסיור שאם לא רוצה שיחממו אותה הם יקחו אותה לבדיקה ויחזירו אותה גג אחרי חצי שעה.
אני לא הייתי סומכת על זה בכלל.
כלומר, אני יכולה לראות בקלות איך יש מצב שבו לוקחים לך את התינוקת לתינוקיה "רק לחצי שעה", והאחות שלקחה באמת מתכוונת לזה, רק שבחצי שעה הזאת פתאום נהיה מצב כזה, או מצב אחר, מגיעים עוד שלושה תינוקות חדשים, או שתינוק אחד מראה סימני סטרס וצריך לטפל בו, או יולדות אחרות דורשות את תשומת לב הצוות, או מיילדות מתחלפות, או שהמיילדת שלקחה את התינוקת והבטיחה להחזיר אותה פתאום חייבת לצאת מהמשמרת כי טילפנו אליה מהבית-ספר שהבן שלה עם ארבעים מעלות חום והיא חייבת ללכת לקחת אותו הביתה, והמיילדות האחרות לא יודעות מה שהיא דיברה אתך וכמה זה חשוב לך, הן עסוקות וממש לא מבינות על מה המהומה כי מבחינתן התינוק יכול להיות בתינוקיה גם ארבע וחמש שעות וזה בסדר ונורמטיבי, ואולי הן בכלל עסוקות מכדי להתחיל לשים לב שאת בוכה בחדר השני או בקומה אחרת - מבינה את המצב?

והכל לא מרוע או משהו, פשוט עקב נסיבות והדינמיות של מחלקות בית חולים עסוקות ולא-אישיות.

אני הייתי מתכננת ומתארגנת עד כמה שאפשר לא להוציא את התינוקת מרשותי בכלל בכלל, לא לבדיקה ולא נעליים. חוץ מאפגר, שאותו עושים בדקות הראשונות אחרי הלידה, הכל, הכל הכל יכול לחכות.
ואם את לא תהיי במצב - אז לדאוג לזה שיהיה לך מלווה מאוד תקיף שמתעקש שהתינוק נשאר בנוכחותו, כי הוא האפוטרופוס וזהו זה. בלי ויכוחים.
(כמובן, כל עוד אין מצב רפואי, שאז זה משהו אחר)
ואהבתי את הלהכניס את התינוק מיד למנשא

אחלה דבר.

_הם אמרו בסיור שאם לא רוצה שיחממו אותה הם יקחו אותה לבדיקה ויחזירו אותה גג אחרי חצי שעה.
אני לא הייתי סומכת על זה בכלל._

צודקת, בקרוב יש לנו פגישה עם מיילדת לגבי תוכנית הלידה שנרצה, אציין את זה שחשוב לי שתישאר איתי כל הזמן.
אכן יתכן וזה לא ימצא חן בעיניהם אבל מאמינה שזה יסתדר.
לא מבינה מה הבעיה שאלך איתה לבדיקות 4-5 שעות אחרי הלידה ולא ישר אחרי הלידה.

ושוב ערה משעה שתיים לפנות בוקר, מתעוררת אחרי 4-5 שעות בממוצע כמעט כל לילה מאמצע שביעי.
מלא מחשבות בראש, כנראה שזה טבעי לפני שינוי כל כך מהותי כמו לידה והורות.

הקטנה קופצת לי בבטן (-: זה חמוד בטירוף.

לא מבינה מה הבעיה שאלך איתה לבדיקות 4-5 שעות אחרי הלידה ולא ישר אחרי הלידה.

אני חושבת שאני יכולה להסביר לך את ההגיון מאחורי זה (לא אומר שאני מסכימה איתו ושאי אפשר לעשות את זה בדרכים אחרות).
יש תינוקות שישר אחרי הלידה רואים שמשהו לא בסדר איתם, ולפעמים באמת צריך לטפל בהם כמה שיותר מהר (למשל תינוקות שנאנחים, תינוקות קטנים או גדולים לפעמים צריכים מעקב, ועוד כל מיני שאני לא יודעת).
אבל לפעמים מאפשרים להישאר ביחד שעתיים אחרי הלידה, אז כנראה בכל זאת יש איזו השגחה. טוב, מערכת בית החולים לא תמיד הגיונית לגמרי.
אני יכולה להגיד לך מנסיון שלי בבתי חולים אחרים, שהרופא לא בודק את התינוק ברגע שהוא מגיע. הם "מצטברים", שזה אומר ששמים את כל העריסות אחת ליד השנייה, וכשיש מספר מסויים של תינוקות קוראים לרופא שיבדוק את כולם אחד אחרי השני. לכן האבא לא יכול להיות נוכח, כי זה כאמור מפר את החסיון הרפואי של שאר המטופלים. ולא, לא יתנו לו להחזיר את התינוק על הידיים בחוץ עד שיגיע תורו (אולי במאיר זה שונה מאיפה שהייתי, אבל כעקרון אסור להחזיק תינוקות על הידיים, הם צריכים להיות בעריסה למען בטחונם). יכול להיות שאם יש "יולדת היסטרית", או "יולדת נודניקית" או איך שלא קוראים לזה, יעשו יותר מאמץ. עדיף להימנע לגמרי לגמרי מחוויות התינוקיה. תבדקי טוב טוב שיש שם באמת ביות מלא ושזה באמת ביות מלא, כי יש מקומות שביות מלא אומר שצריך להחזיר את התינוקות לשעתיים ביום למשל.

לכן האבא לא יכול להיות נוכח, כי זה כאמור מפר את החסיון הרפואי של שאר המטופלים.

אני יודעת שבבלינסון זה ככה, במאיר מותר לאב להיות נוכח.

יכול להיות שאם יש "יולדת היסטרית", או "יולדת נודניקית" או איך שלא קוראים לזה, יעשו יותר מאמץ. עדיף להימנע לגמרי לגמרי מחוויות התינוקיה

אין לי בעיה להיחשב כזאת. לא ממש מעניין אותי מה הן יחשבו עלי. אני לגמרי לא רוצה שום קשר עם התינוקיה,
אבל כן רוצה שתעבור בדיקת רופא וחיסונים, גם זה לא ברור לי למה שהרופא לא יבוא לחדר של היולדת בסבב ויעשה את הבדיקה והחיסונים.
אני מבינה שאני לא אוכל לנהל להם את המקום ואת הנהלים, אבל באמת שלא רואה שום סיבה, אם אחת לכמה שעות את אומרת שמחכים שיגיעו מספר תינוקות ואז רק קוראים לרופא, שאגיע ישר כשמתחילים והיא תהיה עלי עד הבדיקה.
מה למען השם לא הגיוני בזה???
גם לגבי מקלחת, מזועזעת תמהסרטון הזה שרץ עשיו ברשת על תינוק שרחצו אותו בעין כרם בתינוקיה בגסות נוראית.
לא מוכנה לזה, רוצה לעמוד ולפקח על התהליך. או לרחוץ אותה בעצמי, העניין שלא בטוח שזה יהיה אפשרי בחדר יולדות.
אוף, איזה מעצבן זה.

תבדקי טוב טוב שיש שם באמת ביות מלא ושזה באמת ביות מלא, כי יש מקומות שביות מלא אומר שצריך להחזיר את התינוקות לשעתיים ביום למשל.

בדקתי ואבדוק שוב, מבחינתי היא לא נפרדת ממני (כל עוד בע"ה אני לא יולדת בניתוח), אלא רק לחיסונים ובדיקת רופא לכמה דקות. וגם זה נראה לי שפשוט אציב עובדה בשטח שהיא לא נלקחת ממני אלא אם אני מתלווה.
אני לא מבינה מה הבעיה שהיא תישאר לידי, גם אם אני כיביכול נחה מהלידה ואסור לי לקום מהמיטה לכמה שעות,
זה לא שהיא תזכה לטיפול טוב יותר בתינוקיה.

לא אמרתי שאני מסכימה איתם, רק סיפרתי על ההגיון של חלק מאנשי הצוות הרפואי כפי שאני מבינה אותה. גם לא כולם כאלה, זו הגישה היחסית קיצונית, אבל היא קיימת.
דרך אגב, בדיקת רופא יש כל יום.
בעינייך הטיפול שם לא יותר טוב, אבל יש הרבה שמאמינים שהיכולת של האחיות שהשגיח טובה יותר מאשר של אמא מותשת שזה עתה ילדה. אני מסכימה איתך, כמובן, במיוחד בהנחה שהאמא לא מאולחשת. אני חושבת, אגב, שהמקור להנחה הזו הוא התקופה שהיו נותנים לאמהות טשטוש כעניין שבשגרה. אחרי טשטוש מאד קשה לקום ולטפל בתינוק.
אגב, כדאי לך לקרוא קצת על החיסון לצהבת B, יכול להיות שתשני את דעתך בנוגע לסעיף החיסונים (יכול להיות שלא, אבל אני לא ידעתי כלום על זה לפני הלידה הראשונה ובדיעבד אני מצרה על כך).

גם לגבי מקלחת, מזועזעת תמהסרטון הזה שרץ עשיו ברשת על תינוק שרחצו אותו בעין כרם בתינוקיה בגסות נוראית.
רציתי להגיב גם לגבי זה: כמו כל דבר, יש אחיות מזעזעות, אבל יש כאלה שהייתי משאירה אצלן את התינוק לבייביסיטר בלי להסס (לא שחיפשתי בייביסיטר בגיל יומיים, אבל את בטח מבינה את הכוונה).
כנ"ל לגבי מקלחת וכל השאר.

ועוד דבר (אני נזכרת לאט).
אני לא יודעת אם את מתכוונת להניק או לא, אבל אם כן, כדאי לך מאד להתחיל לקרוא על הנקה, בנושא הזה, כמו בלידה, ידע הוא דבר שמאד חסר לרוב הנשים, פשוט כי לא ראינו מספיק נשים מניקות בסביבה, ויש מה לדעת.

לא מבינה מה הבעיה שאלך איתה לבדיקות 4-5 שעות אחרי הלידה ולא ישר אחרי הלידה.
את מתווכחת איתן כבר עכשיו בראש שלך?
נראה לי שעדיין לא הפנמת שהתינוקת הזאת, שלך. שלך. שלך. אסור לאף אחד לקחת אותה ממך. נקודה. אלא אם נולדה במצב חירום וצריכה הנשמה ואז מובן שתאפשרי לצוות לטפל בה. אבל חוץ ממצב מהסוג הזה (שאני מאחלת לך שלא תחווי בחיים), את צריכה להפנים שהצוות בטוח שהתינוקת היא של בית החולים, שייכת להם, ואין לך זכות עליה - בעוד שאת יודעת, שזו התינוקת שלך ושל בעלך, ואך ורק שלכם. אך ורק.
לכן, את לא מבקשת מהם להשאיר אותה אצלך -
את מודיעה להם בנעימות, שאם רוצים לבדוק אותה הם מוזמנים לשלוח אליכן את הרופא.
אם זה לא אפשרי, אין לך בעיה ללכת איתה אחר כך.
סך הכל תינוקות שנולדים בלידת בית מגיעים לבדיקת רופא תוך 24 שעות. לא קרה כלום. והרופא בודק לגמרי בנוכחות ההורים. אם למיילדת יש סיבה לחשוש, אז על אחת כמה וכמה את רוצה שהרופא יבדוק אותה בנוכחותך וגם יגיד לך אם יש בעיה. מה זה הדבר הזה לשלוח עוברית קטנה לבד לבד???

בטח שהם ממשיכים בשיטות שלהם, כי ההורים הולכים כצאן לטבח ונותנים את התינוקות שלהם.

ילד בן שבוע שתבואי איתו לבית החולים בגלל בעיה - לא ינסו אפילו להפריד ביניכם. את המלווה שלו ולא יקחו אותו לשום מקום בלעדייך.
אז למה תינוקת בת רבע שעה מותר לחטוף מאמא.

גם אני מצטרפת להמלצות לקרוא קצת על החיסון בלידה. את נשאית של הפטיטיס B במקרה? עשית בדיקת דם לבדוק את זה? אם את לא חולה בהפטיטיס B ולא נשאית, למה לך לתת לתינוקת שלך חיסון מייד בלידה?
(אני ביקשתי לבדוק הפטיטיס B אצלי במסגרת בדיקות הדם הרגילות בזמן ההריון, כדי שאוכל לנפנף בבדיקה בבית החולים ולהגיד שבוודאות אני לא נשאית ולא חולה כך שאין סיבה לתת מייד בלידה)
האם ידעת שהסיבה היחידה לתת את החיסון הזה בתינוקיה (במקום לבדוק את האמהות ולחסן רק את אלה שנולדו לאמא חולה או נשאית) היא כדי לתפוס את כל התינוקות בקלות?
כי זה חיסון שיגן עליה מיחסי מין לא מוגנים ומהידקרות במחט של מסומם חולה במחלה. האם את חושבת ששתי סכנות אלה אורבות לה בשנתיים הראשונות לחייה?
אם לא, הייתי ממליצה בחום רב לדחות את החיסון הזה בכמה שנים... לא לקבל את פניה בבואה לעולם בהזרקה מיותרת לגמרי של רעלים כמו כספית, פורמלין ואחרים.

אני מסכימה איתך שאין שום צורך לרחוץ את התינוקת שלך בבית החולים. זו חוויה לא נעימה, והאמת לא רק מיותרת אלא מזיקה. עדיף לה להישאר עם שכבת ההגנה שנולדה איתה. ממליצה לך לקרוא על זה קצת, יש סיכום מצויין בפתיחת הדף רחיצת תינוק.

וכמובן מצטרפת להמלצות החמות ללמוד הכל על ההנקה מראש.
גם בזה, לבוא בלי מספיק ידע - זה מתכון בטוח ליפול קורבן לצוות בבית החולים. להטעיות שלהם, לשקרים שלהם, לשיטות שנוחות להם אבל מחרבות לך את ההנקה.
גם עבור הצלחת ההנקה, אין מה שישווה ללידה וגינאלית ללא שום חומרים,
(גם לא אינפוזיה. אם המיילדת מתעקשת, תסכימי שתשים לך "ברז" אבל לא לחבר נוזלים! זה גורם לבצקת בשד שאחר כך מקשה על התפיסה בפה של התינוקת שלך, סתם מכשול מיותר שיכול לגרום לצרות צרורות)
והיצמדות לתינוקת שלך מלידה, עור לעור, בלי הפרדה.

(גם לא אינפוזיה. אם המיילדת מתעקשת, תסכימי שתשים לך "ברז" אבל לא לחבר נוזלים! זה גורם לבצקת בשד שאחר כך מקשה על התפיסה בפה של התינוקת שלך, סתם מכשול מיותר שיכול לגרום לצרות צרורות)
זה גם גורם להטייה של המשקל של התינוק בלידה כלפי מעלה, כי התינוק מלא בנוזלים מהאינפוזיה, ואז תינוקות מאבדים במשקל יותר ממה שנחשב לבסדר והצוות מתחיל להלחיץ את האמא.
אני מסכימה עם בשמת לגבי זה שהתינוקת שלך. אני לא מתכוונת להחליש אותך, אלא לעזור לך לעבור את התהליך של ההתמודדות הפסיכולוגית עם הצוות עכשיו לפני הלידה ולא אחרי הלידה.

גם בזה, לבוא בלי מספיק ידע - זה מתכון בטוח ליפול קורבן לצוות בבית החולים. להטעיות שלהם, לשקרים שלהם, לשיטות שנוחות להם אבל מחרבות לך את ההנקה.
יש כל כך הרבה שטויות ששמעתי אחיות אומרות לאמהות, זה פשוט נורא. החל מלהשמיץ את הפטמות הממש בסדר שלהן וללכת לשאוב שעתיים אחרי הלידה (לא יצא כלום אף פעם, כי יש ממש מעט חלב אחרי הלידה והתינוק צריך ממש מעט חלב, זה סתם כדי להוכיח לאמא ש"אין לה חלב").
וזה בלי לדבר על לתת תמ"ל בלי שהאימא יודעת, אפילו שכתוב הנקה בלבד על העריסה.

בעעעעע אני שונאת תינוקיות (זה למען הגילוי הנאות).

הי מה שלומך אמא לעתיד. אני שמחה בשמחתך ומתרגשת יחד אתך. הבנתי ממך שאת משתמשת בכדורים הומאופטיים לכאבים אני אודה לך מאוד אם תרשמי לי מה שמם ואני אברר אם הם מתאימים לי. תודה מראש ושנה אזרחית טובה שתהיה לנו.

כדאי לך לקרוא קצת על החיסון לצהבת B, יכול להיות שתשני את דעתך בנוגע לסעיף החיסונים

קראתי ואכן אני מתלבטת לגבי זה. מצד אחד אולי עדיף לחסן שלא יהיו בעיות בהמשך, מצד שני אולי בכלל לא הכרחי כל כך מוקדם.
לגבי ויטמין קיי אני מעדיפה בטיפות, לגבי משחת עיניים לא נראה לי קריטי כן או לא. לגבי בדיקת רופא נראה לי חשוב.

כמו כל דבר, יש אחיות מזעזעות, אבל יש כאלה שהייתי משאירה אצלן את התינוק לבייביסיטר בלי להסס
בדיוק מהסיבה הזו רוצה להיות נוכחת ולפקח שזו מישהי נורמלית. לא רוצה לעשות טוטו על זה.

כדאי לך מאד להתחיל לקרוא על הנקה
אכין לי בשלף טלפון של יועצת הנקה להקפיץ לבית חולים במקרה הצורך. מישהי מכירה אחת כזו שעובדת עם כללית קרובה לבי"ח מאיר?

את מתווכחת איתן כבר עכשיו בראש שלך?

חחחח (-: לגמרי.
בגדול אני אדם מאוד לוחמני שקשה מאוד להתווכח איתו...
פשוט מפחדת שהאסרטיביות שלי תתפוגג עקב החוויה העוצמתית של הלידה או לחלופין שאהיה אובר תוקפנית, כמו שקורה לי לא מעט.

_את מודיעה להם בנעימות, שאם רוצים לבדוק אותה הם מוזמנים לשלוח אליכן את הרופא.
אם זה לא אפשרי, אין לך בעיה ללכת איתה אחר כך._
הלוואי שאצליח לתקשר את זה בנעימות ולא בהתנפלות.

את נשאית של הפטיטיס B במקרה? עשית בדיקת דם לבדוק את זה?
מה הכוונה נשאית? חשבתי שזו בעצם מחלה שיש או אין, לא? האם זו הצהבת שנותנים חיסון אליה כשטסים לדרום אמריקה ב 3 חלקים?

האם ידעת שהסיבה היחידה לתת את החיסון הזה בתינוקיה (במקום לבדוק את האמהות ולחסן רק את אלה שנולדו לאמא חולה או נשאית) היא כדי לתפוס את כל התינוקות בקלות?
מה הכוונה לתפוס את התינוקות בקלות?

אם המיילדת מתעקשת, תסכימי שתשים לך "ברז" אבל לא לחבר נוזלים! זה גורם לבצקת בשד שאחר כך מקשה על התפיסה בפה של התינוקת שלך, סתם מכשול מיותר שיכול לגרום לצרות צרורות
וואלה , עוד סיבה לא לרצות עירוי (חוץ מהפחד שלי ממחטים והרצון להיות חופשיה לזוז), תודה בשמת.

זה גם גורם להטייה של המשקל של התינוק בלידה כלפי מעלה, כי התינוק מלא בנוזלים מהאינפוזיה, ואז תינוקות מאבדים במשקל יותר ממה שנחשב לבסדר והצוות מתחיל להלחיץ את האמא.
פלונית, תודה על המידע הזה, חידשת לי.

הי בת 34? - אני בסדר טפו טפו, תודה (-:
מה איתך?

הכדורים שאני לוקחת של חברת HELL הגרמנית, משווקים ע"י אלטמן בבתי מרקחת אומופטים. לוקחת שני סוגים: דואודנוהיל
http://www.altman.co.il/?CategoryID=364&ArticleID=781

והשני - gastricumeel.

המטפל שלי ששמו ד"ר פבל שוורץ (יש לו קליניקה בת"א ברחוב אחד העם ליד הבימה) נתן לי אותם כי טוען שייש לי בעיה בקיבה ובמערכת העיכול שמשפיעה על הכאבים בצוואר וביד. זה ממש עוזר לי כשזה במצב אקוטי.
אבל את צריכה לקבל המלצה ממנו או מהומופט אחר כי יכול להיות שאצלך הבעיה אחרת ויתאימו לך כדורים אחרים.

תיקון קטן - כדורים של חברת HEEL.

מה הכוונה לתפוס את התינוקות בקלות?
הכוונה היא שאם האמא נשאית, התינוק עלול להידבק ממנה, אני לא סגורה על אם זה בהנקה או בלידה עצמה. יותר קל לחסן את כל התינוקות מאשר לבדוק את כל האמהות בהריון ולחסן רק את התינוקות של הנשאיות.
אני חושבת שניסו לעשות את זה אבל אמהות לא באו להיבדק באחוזים גדולים מספיק.
צהבת B היא מחלה ויראלית, שאנשים שנדבקים בה לא בהכרח מפתחים מחלה קשה, לרוב הם חולים במשהו קל, אבל הוירוס ממשיך להסתובב אצלם בגוף. אמא כזו עלולה להדביק את התינוק שלה.
יש שתי סוגי צהבות שמחסנים אליהן למזרח, צהבת A וצהבת B.

בלידה עצמה. אם האמא חולה או נשאית (נשאית - נושאת את המחלה, יכולה להדביק את התינוק שלה בלידה, אבל בלי סימנים חיצוניים של המחלה).

פשוט תעשי בדיקת דם על הפטיטיס B. יש מעט מאוד חולים/נשאים בארץ. זה ייתן לך מרווח לדחות את החיסון בכמה שנים. ומסמך להציג בתינוקייה כשאת אומרת שם שאת לא רוצה לחסן בלידה אלא יותר מאוחר (קחי אותו בתיק הלידה).

באיחור קל ולגבי נושא הרצון בילדים, ובהמשך להמלצה על פורום נשים שאינן רוצות ילדים בתפוז, שמכיל גם קישורים מעניינים הנוגעים בתרבות ה- childfree,

גב׳ בשם אורנה דונת כתבה ספר מומלץ על הורים שהתחרטו על כך שהפכו להורים. מעניק פרספקטיבה גם לאלו שאכלו את השילייה שלהן בתום הלידה וגם לאלו שעדיין תוהות.

שוב ערב משתיים בלילה, עם התכווצויות וכאבי בטן.
מחר נכנסת לתשיעי, משתדלת להרגיע את עצמי מהחששות מהלידה ומלאחר מכן.
נראה לי שאשאר היום בבית לנוח ולא אלך לעבוד.
אתמול קלטתי שאני משגעת את עצמי עם כל המחשבות והפחדים מהצוות הרפואי.
היום בוחרת לשנות גישה - לחשב חיובי, לשחרר, לבטוח ביקום, להירגע, לנשום עמוק ולהפסיק עם טחינת תסריטי האיימה האלו עם כל מי שהנושא עולה איתו.
די. גם אם זה פחדים הגיוניים ולא סתם חרדה מה שנעשה בבית חולים, זה לא עוזר לי לטחון לעצמי ולכל הסובבים אותי את השכל ולשגע את עצמי.

זה כבר הפך לאובססיה ואישי היקר מנסה להרגיע אותי אבל גם מאבד סבלנות כבר, ובצדק.

הקיצר - מה רוצה לעשות עד הלידה כדי לתמוך בעצמי?

לנוח הרבה
דמיון מודרך ותרגול נשימות עמוקות
יוגה בבית
לקבוע פגישה עם מיילדת במאיר
להכין תיק לבית חולים ולסיים הכנות וקניות לבואה של התינוקת
לשיר
לכתוב
לאכול בריא
לסדר מגירות בבית
להיפגש עם חברות וחברים
לימודים - עבודות וחובות לקורסים לתואר
לטבול במקווה ולסרוק בזוהר.

_אתמול קלטתי שאני משגעת את עצמי עם כל המחשבות והפחדים מהצוות הרפואי.
היום בוחרת לשנות גישה - לחשב חיובי, לשחרר, לבטוח ביקום, להירגע, לנשום עמוק_

לדעתי- הדבר הכי חשוב ללידה...בדיוק זה. חשוב מאוד להתכונן אך חשוב לא פחות לשחרר את התוכניות ולקבל את מה שקורה ברגע האמת כי לא מדובר רק בך, מדובר גם בנשמה המתוקה שבאה ובעוד כמה דברים לא ידועים.
אני לדוגמה התחלתי את הלידה בבית, רק עם בן זוגי והמיילדת (שהגיעה לקראת הסוף) אך בשלב הלחיצות התחילו ירידות דופק לא יפות והוא נתקע.
המיילדת פינתה אותנו באמבולנס לבי"ח ושם עשו וואקום. היינו שם חצי שעה.
לא מה שרציתי, בטח לא מה שתיכננתי, אבל כשהבנתי שזה מה שקורה, שיחררתי וזרמתי עם הסטיטואציה מה שעה לי לחוות אותה קלה יחסית.
בהצלחה!
@}

לדעתי- הדבר הכי חשוב ללידה...בדיוק זה. חשוב מאוד להתכונן אך חשוב לא פחות לשחרר את התוכניות ולקבל את מה שקורה ברגע האמת כי לא מדובר רק בך, מדובר גם בנשמה המתוקה שבאה ובעוד כמה דברים לא ידועים.
בהצלחה!

תודה רבה (-:

כבר מאתמול בערב עם התקשות בבטן שלא עוברת, האם זה צירים ללא פתיחה?
בעצם כבר במוצ"ש החלו לי התקשויות בבטן שלא עברו ממש, רק לזמן קצב.

שלשום הרופא אמר שזה טבעי ובסדר, אני הרי בתחילת חודש תשיעי ויכול לקרות כל יום.
אבל זה לא מוקדם קצת מידי? היום שבוע 36+3 ימים.
האם אלו צירי הברקסטון היקס שלא מובילים לפתיחה? או "חזרה גנרלית" של הרחם לקראת הלידה, שיכולה להתחיל גם שבועיים שלושה לפני?

כאדם שמואד אוהב להית בשליטה איכשהוא שיכנעתי את עצמי שאלד בתל"מ או כמה ימים אחרי, לא ממש העלתי בדעתי שאלד לפני.
וגם הדולה, גם האחות במרכז בריאות האישה וגם עוד מישהי בעבודה אמרו לי שאני ניראת מבושלת לגמרי ושאלד לפני הזמן.?
איך בכלל אפשר לדעת?
הקטנה עושה לי סלטות מטורפות בבטן (-: זזה מלא, כמו שולחת לי מסר: אמא אל תדאגי, אני בסדר ובקרוב מאוד אבוא אליך.

העניין שתיכננתי למשוך בעבודה לפחות עוד שבוע, עד 38 שבועות מלא, מה שנראה עכשיו לא קשור למציאות.
אני בקושי זזה, צריכה לנוח מלא, בקושי ישנה, כואב לי בכל תנוחה ולא יכולה לחשוב על המאמץ הנדרש של לשבת כל כך הרבה שעות רצוף בעבודה.

מזל שסיימנו עם הקניות לתינוקת, אבל מה עם עוד 3 עבודות שצריכה להגיש בלימודים, תיכננתי לסיים עם זה בחודש הקרוב עד הלידה.
וגם לא ארזתי עוד תיק ויש לנו גם מפגש סיכום עם הדולה שבוע הבא ועוד שבוע פגישה עם מיילדת במאיר לכתיבת תוכנית לידה.
מה אלד שבוע הבא?
ואולי אני טועה ואלו התקשויות שיכולות להימשך גם עוד חודש?
בינתיים לא הולכת לעבודה וביטלתי תוכניות לערב.
מקוה שאצליח ללמוד קצת....

מישהי יכולה להעיד שזה גם קרה לה החל מתחילת חודש תשיעי?

העניין שתיכננתי למשוך בעבודה לפחות עוד שבוע,

לדעתי- הדבר הכי חשוב ללידה...בדיוק זה. חשוב מאוד להתכונן אך חשוב לא פחות לשחרר את התוכניות ולקבל את מה שקורה ברגע האמת זוכרת ? (-:

מישהי יכולה להעיד שזה גם קרה לה החל מתחילת חודש תשיעי?
משבוע 16...
נשמע לגמרי הכנה של הרחם, ברקסטונים...
אני בסוף ההריון הייתי בשמירה כי כבר זה התחיל להשרות לידה.
לדעתי בקלות אפשר למשוך ככה עוד הרבה בעיקר אם תנסי לשתות הרבה מים, לנוח (כן כן , לנוח!!) הפעילות מגבירה אותם.
וכמובן לבטוח ביקום שיש לו את התוכנית המושלמת ביותר עבורך. מושלמת אפילו יותר משאת עצמך היית יכולה לדמיין (תארי לעצמך!!)

())

כאדם שמואד אוהב להית בשליטה איכשהוא שיכנעתי את עצמי שאלד בתל"מ או כמה ימים אחרי, לא ממש העלתי בדעתי שאלד לפני.
אוי, את עדיין מאמינה לפיקציה הזאת?

אין תל"ם. אין דבר כזה תל"ם. אין ולא היה ולא יהיה. מעולם.
יש חל"ם - חודש לידה משוער.
אז אני מבינה שהחל"ם שלך הוא ינואר-פברואר?

העניין שתיכננתי למשוך בעבודה לפחות עוד שבוע, עד 38 שבועות מלא, מה שנראה עכשיו לא קשור למציאות.
יופי. אז תפיסת המציאות שלך יותר חזקה מאשר הקונספציות שהיו לך לגביה. זה מצוין. את משנה את עצמך בהתאם למצב. מעולה.
בפרקטיקה: יש אפשרויות ביניים. אולי תקחי כמה ימי מחלה אם יש לך, אולי פשוט תעשי ימים קצרים יותר?
(ואז גם תוכלי להתקדם עם העבודות שיש לך להגיש, כי לי אישית נראה יותר מועיל לסיים עבודה בכתב ולהיפטר ממנה, מאשר למשוך עוד כמה שעות בעבודה, ואז להיתקע אחר כך עם לימודים שכבר איבדו את ההקשר שלהם בלהט האירועים והאמהות...)

_אתמול קלטתי שאני משגעת את עצמי עם כל המחשבות והפחדים מהצוות הרפואי.
היום בוחרת לשנות גישה - לחשב חיובי, לשחרר, לבטוח ביקום, להירגע, לנשום עמוק ולהפסיק עם טחינת תסריטי האיימה האלו_
אם את פוחדת מהם - סימן שיש להם כוח בעינייך.
וזה מובן מאוד להרגיש כך, אבל זכרי: אין להם.
כאילו, יש, מערכת זה דבר מרשים מאוד ביכולת שלו לנסות לשכנע אותך. אבל בקלות את יכולה להיות "התמהונית התורנית" שלהם, לחיות מחוץ למשחק שלהם, ולא להבין על מה הם מדברים.
אם את נכנסת לעמדת התמהונית, זו שבטוחה כמובן מאליו שהתינוקת אתך ושאין מה לדבר על זה, ושהמקום של התינוקת בידיים שלך ושעריסת הפלסטיק הזאת מצוינת בשביל כביסה מלוכלכת, זו שמקשיבה לצוות בעיניים פקוחות ותמימות ומהנהנת בנימוס, וממשיכה לעשות את הדבר הנכון מבחינתה -
גמרנו. את מפסיקה להישאב לסרט שלהם - את מזמינה אותם להיכנס לסרט שלך.

אנשים חושבים לפעמים שאסרטיביות זה היכולת לעמוד על שלך, להתווכח, לשכנע, יש להם בראש תמונה של מישהו "אסרטיבי" עם המון מלל. וזה בניגוד ל הלך רוח כנוע שמתבטא לפעמים בהדממה עצמית ו"נתקעו לי המילים בגרון".
אבל האמת היא שאסרטיביות מתבטאת הרבה פעמים במעט מאוד דיבורים.
משפט אחד (למשל: "תודה על ההצעה [לשים את התינוקת בתינוקיה], אני אחשוב על זה". וזהו. אני בטוחה שאפשר לחשוב על זה יומיים ואז להגיע למסקנה שהגיע הזמן ללכת. הביתה

אפשר לחזור על המשפט האחד והיחיד הזה כל פעם שצריך, רק אם צריך - ו ז ה ו. את בתוך השקט שלך והתינוקת שלך בזרועותייך ואין צורך לשכנע אף אחד בעולם שזה בסדר או רצוי או נכון.

את השקט הזה את יכולה לדמיין, ואז לשחחר ולבטוח שהורמונים שלך שיעשו את העבודה, "יכבו" לך את החלק החושב והמילולי והמתווכח במוח (זה חלק מיותר לחלוטין בשבועות הראשונים), וישאירו רק את הידיים והציצים והלב הפועם. בטחי בהורמונים שלך שיגידו לך מה לעשות. הם יודעים. אוהו כמה שהם יודעים.

<כדי לתחזק את השקט הזה, רצוי שיהיה לידך מישהו שכן אפשר להיעזר בו, או ללחוש לו בפאניקה "זה בסדר??? אין לי מושג מה אני עושה!" ושהוא רק יחייך בתגובה וינשק אותך>
<כשאשה אחרי לידה מרגישה זיפת נוטים להאשים בזה את ההורמונים. זו האשמת שווא מחפירה. ההורמונים הם אלה שמנחים אותנו ונותנים לנו כוח. אבל אם הסביבה או הנסיבות לא מאפשרות להורמונים להתבטא בצורה הנכונה, אז ההורמונים עלולים להיכנס לקריזה>

בהקשר הזה אני אוהבת להביא את הסיפור על איך פעם הלכתי לאורתופד אחרי נפילה על הקרסול שהשאירה אצלי כאבים קלים, עמומים ומעצבנים. הוא עשה לי צילום, ראה שכל העצמות בסדר, הודיע לי שהרגל בסדר והסתובב עם הגב אלי, רשם את הרישומים שלו וחיכה שאני אגיד תודה ואלך.
אני ישבתי שם על המיטה ועשיתי חושבים זריז, והמסקנה היתה, כמובן, שהרגל שלי לא בסדר ושאין לי שום כוונה ללכת משם (עד שהגעתי, ועשיתי את הרנטגן והכל). אז ישבתי שם, אמרתי "אבל הרגל שלי לא בסדר" במרווחים של חמש דקות, ובאמצע חיכיתי בסבלנות ובשקט שמשהו מעניין יקרה.
בסופו של דבר הוא גילה שאני באמת לא מתכוונת לזוז, אז הוא אומר "טוב, בואי ותעמדי על רגל אחת... עכשיו תעצמי את העיניים" (שזו בדיקה נורא פשוטה לבחינת שרירי הקרסול). כמובן שאיך שעצמתי עיניים איבדתי שיווי משקל, מה שמעיד על שרירים חלשים, והוא נתן לי פתק לפיזיותרפיה, שזה בסדיוק מה שהייתי צריכה. הפיזיו נתנו לי תרגילים לביצוע בבית, ובזה נגמר הסיפור.
אבל בשביל שהסיפור ייגמר ככה, הייתי צריכה להישתל שם, בשקט ובנעימות, בלי רעש ובלי בלגן, אבל עם עקשות של תוכי שיודע להגיד רק דבר אחד, יודע לחכות בסבלנות לסוויץ' בראש של השני (במקום לנסות לכפות את הסוויץ הזה' - איזה הבדל תהומי!), ולא זז עד שקורה משהו חיובי.
ואני רוצה להגיד לך, אי אפשר לעמוד בפני הגישה הזאת. פשוט אי אפשר. היא נותנת לאנשים שמולך זמן ומרחב לחשוב על הפרקטיקות והאינטרסים שלהם, ולמציאת נתיב חלופי, בשעה שגישה ווכחנית יותר שואבת אותם לוויכוחים עקרים אתך - וכמובן מתישה אותך ויכולה לערער אותך הרבה יותר בקלות, כי את צריכה כל הזמן למצוא טיעונים חדשים ומוצלחים יותר.

ושוב - עוד משפט שחוזר על עצמו בעקשות יתרה - כל מה שבשמת אמרה

פשוט תעשי בדיקת דם על הפטיטיס B. יש מעט מאוד חולים/נשאים בארץ. זה ייתן לך מרווח לדחות את החיסון

שאלתי את הרופא שלי והוא עשה לי בדיקה בתחילת ההריון ואני לא נשאית.
החלטנו בסוף (בעזרתה של הדולה שהבהירה את הענין לבן זוגי שפחד לא לחסן) לא לחסן בבית חולים ושנחסן בהמשך בטיפת חלב.

החלטנו גם לא לרחוץ אותה בתינוקיה ואז השתחרר לי הפחד לגבי זה שבן זוגי יקח אותה לתינוקיה בלעדי.
היה מפגש מאוד חשוב בנושא אמון זוגי אצל הדולה, הבנתי שאני קצת משתלטת על כל ההחלטות וגם לו יש זכות להחליט כמה דברים ושאתחשב בו ואסמוך עליו.
לכן אחרי שהבהרנו את מה שהכי הפחיד אותי ומצאנו פתרונות (לא לחסן לצהבת, ויטמין קיי בטיפות, בלי מקלחת בתינוקיה, אם מחכה יותר מ 20 דקות לרופא מחזיר אותה אלי ומבהיר לאחיות לקרוא לו כשהרופא מגיע) החלטתי לשחרר ולסמוך עליו בחצי שעה-שעה הזו שיהיו יחד בתינוקיה בלעדי אחרי הלידה.

_לדעתי בקלות אפשר למשוך ככה עוד הרבה בעיקר אם תנסי לשתות הרבה מים, לנוח (כן כן , לנוח!!) הפעילות מגבירה אותם.
וכמובן לבטוח ביקום שיש לו את התוכנית המושלמת ביותר עבורך._
תודה פלונית, זה נשמע מעודד.
היום כתבתי כל מה שמלחיץ אותי בללדת מוקדם ומצאתי לכל סעיף פתרונות במידה ואכן אלד קודם, כך שיותר רגועה בעניין (-:
החלטתי להקשיב לגוף שלי ולנוח, סיימתי לעבוד לפני הלידה, מתרכזת בלהכין את עצמי נפשית בבית ולסיים חובות לתואר, ברוגע.

_אין תל"ם. אין דבר כזה תל"ם. אין ולא היה ולא יהיה. מעולם.
יש חל"ם - חודש לידה משוער._
תמרוש רוש תובנה יפה (-: אכן כך יש להתייחס לזה, מתישהוא בינואר פברואר אלד.
שיעור מצוין בשיחרור מלהיות פריק קונטרול שזה לא תלוי בי מתי הקטנה תחליט לצאת לאוויר העולם.

משפט אחד (למשל: "תודה על ההצעה [לשים את התינוקת בתינוקיה], אני אחשוב על זה". וזהו. אני בטוחה שאפשר לחשוב על זה יומיים ואז להגיע למסקנה שהגיע הזמן ללכת. הביתה
אחלה משפט

האמת היא שאסרטיביות מתבטאת הרבה פעמים במעט מאוד דיבורים.
אי אפשר לעמוד בפני הגישה הזאת. פשוט אי אפשר. היא נותנת לאנשים שמולך זמן ומרחב לחשוב על הפרקטיקות והאינטרסים שלהם, ולמציאת נתיב חלופי, בשעה שגישה ווכחנית יותר שואבת אותם לוויכוחים עקרים אתך - וכמובן מתישה אותך ויכולה לערער אותך הרבה יותר בקלות

צודקת, אתאמן על זה. בינתיים מפנימה את התובנה, תודה רבה (-:

האמת היא שאסרטיביות מתבטאת הרבה פעמים במעט מאוד דיבורים.
לבעלי יש שיטה מצויינת, שעוזרת גם לי לפעמים. קוראים לה "שיטת הספר". ברגע שמישהו בר סמכא (סתם לשם הדגמה- פקיד במעבר הגבול מירדן למצריים בשתיים בלילה עם חבורת בריונים מאיימים...) מבקש ממך לעשות משהו שאת לא רוצה, את אומרת לו את עמדתך במשפט אחד, כמה שיותר פשוט ורגוע. הוא בטח יגיד עוד כמה דברים (אם צריך, אפשר לחזור על משפט העמדה, אבל לא יותר מדי) ובסוף ילך לברר, לבדוק, לשאול את האחראי, להביא מסמכים. בזמן הזה את מוציאה ספר ומתחילה לקרוא. זה מאד חשוב, גם אם אין ספר או שממש לא מתחשק לך לקרוא, לדמיין שעכשיו את קוראת ספר, או פשוט מתעסקת לגמרי במשהו אחר. את לא חוששת ותוהה מה תגידי לו כשהוא יחזור עם הבירורים-מסמכים-אחראי שלו, את לא צריכה להסביר לו את עמדתך, את לא מתעסקת בדיון יותר כי מבחינתך הוא הובהר לגמרי. למרבה ההשתאות, הדברים פשוט נפתרים מעצמם... זה עובד כמו קסם. וחוסך אנרגיה, במיוחד לאנשים כמוני (ואולי גם כמוך) שצריכים לפתור קונפליקטים, להיות בסדר, להסביר לכולם, לדבר.
הדף הזה מעורר השראה, זה כמעט סיפור הוליוודי

... מברכת ומאחלת לידה זורמת ובריאות

את אומרת לו את עמדתך במשפט אחד, כמה שיותר פשוט ורגוע
את לא חוששת ותוהה מה תגידי לו כשהוא יחזור עם הבירורים-מסמכים-אחראי שלו, את לא צריכה להסביר לו את עמדתך, את לא מתעסקת בדיון יותר כי מבחינתך הוא הובהר לגמרי
זה עובד כמו קסם. וחוסך אנרגיה, במיוחד לאנשים כמוני (ואולי גם כמוך) שצריכים לפתור קונפליקטים, להיות בסדר, להסביר לכולם, לדבר.
צופית דבש? זה רעיון מצוין ומאתגר בשבילי, במקום לחזור 30 אלף פעם על כל דבר ולהצדיק את הבחירה שלי ובדרך לבזבז אנרגיות מיותרות.
מזדהה איתך בנטייה האוטומטית שלי להסביר את עצמי, לפתור את הקונפליקט, לדבר בלי סוף ולצאת "בסדר".
אשכרה בזבוז אנרגיה במרבית המקרים, עדיף באמת לומר בתמצות מה שיש לי ולהמשיך הלאה לענייני.

הדף הזה מעורר השראה, זה כמעט סיפור הוליוודי ...
תודה, שמחה לשמוע שהדף מעורר השראה אצל עוד אנשים חוץ ממני, ששואבת ממנו המון תובנות, תמיכה וידע.
סיפור הוליוודי? מה הכוונה?

מברכת ומאחלת לידה זורמת ובריאות
תודה רבה, מקוה שאכן כך יהיה.

חוץ מזה היום הלכתי לעשות בדיקת GBS באופן פרטי, אשמח לשמוע דעות לגבי לקיחת אנטיביוטיקה במהלך הלידה למי שיצאה נשאית.

אולי תקחי כמה ימי מחלה אם יש לך.

לבקשתי הרופא נתן לי אישור לימי מחלה עד יום לפני הלידה.
ויש לי מספיק ימי מחלה ויום חופש עד התל"מ.
אח"כ אם עדיין לא אלד יקזזו לי מהשכר או שאתחיל את חופשת הלידה מהתל"מ (זה אפשרי מבחינה חוקית, לא?).
לא חשבתי שאנצל אותם לפני שבע 38 אבל מכיוון שצירי הברקסטון היקס החלו - החלטתי לנצל את ימי המחלה.
רק צריכה להתגבר על רגשות האשמה שאני מרשה לעצמי לנוח ולהפסיק ללכת לעבודה (שמקורם כנראה מהחינוך הקיבוצניקי בעברי למוסר עבודה גבוה, גם כשחולים).
מילא אם אכן אלד בסוף בשבוע-שבועיים הקרובים, אבל מה אם בסוף אמשוך עד התל"מ או אחריו?
למה זה בכלל מעניין אותי מה יחשבו על זה בעבודה? ממש לא רלוונטי בעליל, מה גם שיש לי את הזכות המלאה לנצל את ימי המחלה האלה עם אישור הרופא שקיבלתי.
שוב חשוב לי לצאת "בסדר" ושיבינו אותי.
אתמקד בלתת לעצמי את האישור הזה - זה בסדר, מותר לי להפסיק לעבוד בתחילת חודש תשיעי להריוני הראשון כשסובלת מכאבים ובקושי ישנה.

רק צריכה להתגבר על רגשות האשמה שאני מרשה לעצמי לנוח ולהפסיק ללכת לעבודה
את שובפעם צוחקת עלי?
יקירתי, את כבר עובדת.
24/7.
את עובדת במשרה מלאה-מלאה מלאה בגידול תינוק.
מבחינת הגוף, העבודה-בשכר שלך היא כרגע תחביב צדדי.

לפני כמה שנים הכנתי "שלט הריון" לחברה שלי, שבורכה בבעל שצריך להסביר לו דברים באופן מאוד מסוים, אחרת הוא לא מבין אותם.

השלט הלך כך:

P l e a s e n o t e
That this body is working at

95%

of maximal load capacity

in default mode *

not including standing, walking, talking, working, shopping, etc

TREAT ACCORDINGLY

ואידך זיל גמור...

בזמן הזה את מוציאה ספר ומתחילה לקרוא. זה מאד חשוב, גם אם אין ספר או שממש לא מתחשק לך לקרוא
צופית, זה מבריק!
כלי פשוט שעוזר לך להתמקד, ובעיקר להפנים את עמדתך כמובנת מאליה בעינייך - כה מובנת מאליה שאין צורך בכלל לדבר עליה או להסביר אותה.
(אם צריך להתווכח הלוך ושוב על משהו - סימן שהוא לא כזה מובן מאליו...)

<מזכיר לי את ההמלצה של ד"ר מישל אודן למיילדות, ללכת הצידה ולקרוא ספר או לסרוג, כדי לא להפריע ליולדת>

תמרוש את גדולה (-:

הצחקת אותי על הבוקר וגם נתת לי כהרגלך פרופורציות וזוית נוספת להסתכל על זה -
מבחינת הגוף, העבודה-בשכר שלך היא כרגע תחביב צדדי.

עוד כ-3 שעות אשוחח עם הבוסית שלי ואעדכן אותה שלא מגיעה יותר, מקוה שאחרי זה אשחרר סופית ואפסיק להתעסק בזה,
יש לי דברים יותר חשובים לעשות (לנוח, ללמוד...).
שיהיה שבוע טוב (-:

יש לי דברים יותר חשובים לעשות

נכון!!

מהפה שלך לאוזן של כל הריונית באשר היא

אכן השיחה איתה עברה בצורה טובה, היא הבינה ואני מרגישה פחות מתוחה עכשיו ומשוחררת.
אפילו התחלתי עבודה אחת לאוניברסיטה וקבעתי לי כל מיני סידורים ודברים חשובים לקראת הלידה להשבוע.
מקוה שהקטנה תחכה עם יציאתה המבורכת לאויר העולם בע"ה לפחות עוד שבוע (-:

עבר שבוע מצוין שבו הספקתי כל כך הרבה סידורים והכנות לקראת הלידה,
שאין לי מושג איך הייתי מספיקה חצי אם עוד הייתי עובדת רגיל.

קניתי מלא דברים בסופר פארם לקראת הלידה, קניות השלמה לתינוקת, בדיקות דם, בדיקות במרכז בריאות האשה,
השגתי מרשם לטיפות קיי (וזה היה לא פשוט, מסתבר שזה לא מופיע באינדקס תרופות של הכללית ורוב הרופאים לא יודעים איזה מרשם להוציא),
קניתי אותם בהום גליל בת"א, קבעתי בספונטניות צילומי הריון והיה ממש מוצלח, יצאו תמונות מדהימות ואפילו הבנזוג הצטלם בסוף (אחרי לחץ פיזי מתון של הצלמות).
נפגשתי עם חברה שמזמן לא נפגשנו והכרתי את בנה המתוק, נפגשנו עם חברים שגם אוטוטו יולדים, ביקרתי חברה טובה שילדה לפני חודש וראיתי איך זה בלייב להיות כל היום סביב הנקות, החלפות, התמודדות עם בכי ותמרון בין הכל לבד.
הספקתי לעשות שיחת תמיכה למישהי חשובה, לדבר עם סבתא ודודה, לעשות סדר במגירות ובבית, לראות דירה (אנחנו מחפשים לקנות) וקצת ללמוד.
הספקתי גם לעשות שעווה (שזה לא מה שיעכב אותי רגשית בזמן הלידה (-:), מפגש סיכום עם הדולה ומפגש עם מיילדת בבית חולים שהותיר אותי קצת יותר בטוחה ורגועה לגבי הלידה במאיר.

בימים האחרונים גם הצלחתי לישון יותר טוב למזלי, למרות חסר הנוחות הפיזית והכאבים במפשעה אחרי שכיבה ממושכת.
כמובן שהספקתי הכול חוץ מלסיים את העבודות לאוניברסיטה.
היום למזלי יש דד ליין לאחת העבודות כך שישארו בסיומו רק 2 להכין ולהגיש.
גם תיק הספקתי לסדר כמעט עד תומו, נשארו רק דברים קטנים להכניס לתיק כשנצא.

הדולה המליצה שנראה את הסרט "לידה אורגזמית", מרגישה שבן זוגי קצת מתחמק מזה, מרגישה שנמאס לו כבר מכל השיחות וההכנות הבלתי נגמרות שלי ללידה.
אשאל אותו היום אם כן או לא רוצה לראות את זה ומקסימום אראה לבד.
כשירגע קצת הגשם במהלך השבוע מתכננת לטבול במקווה כסגולה ללידה קלה וטובה.

מחר שבוע 38 +0 ימים, מקוה שהקטנה תחכה לפחות עוד שבוע.

מחר שבוע 38 +0 ימים, מקוה שהקטנה תחכה לפחות עוד שבוע.

אכן חיכתה, מתחשבת שכמותה (-:
היום שבוע 39 מלא, בלי עין הרע, שבוע מהתל"מ.

אבל כמו שתמרוש אמרה, יש חל"מ כך שלא ניתן לדעת.
חברה כבר עברה ב 6 ימים את התאריך, כך שמי יודע?
למזלי הספקתי להכין 2 עבודות לאוניברסיטה ועוד מיליון סידורים וקניות.
סיימתי לארוז ובעצם נותרה לי רק עבודה אחת לאוניבסיטה, שמקוה לסיים לפחות חצי ממנה מחר.
לשמחתי הספקתי לטבול במקווה וכמו תמיד זו היתה חוויה רוחנית מעצימה שחיזקה אותי.
הבלנית כל כך שמחה לראות אותי ושאני בהריון, באמת מקסימה.

כמו בדרך כלל בלילות, פיסטוקונת זזה לי בבטן בגלים והתנגחויות שם למטה, חמודונת.
אני מתרגשת לפגוש אותך, לדעת איך את נראית, איזה אופי יש לך, במה את דומה לי או לאבא שלך.

בימים האחרונים אני רגשי והדמעות יורדות מעצמן ללא סיבה מסוימת.
מן ניקוי של כל הפחד מהשינוי והחרדה והדברים המפחידים ששומעת מסביבי על לידה והורות.
יחד עם זאת מחזקת בי את הודאות שהאור בעסק וכל השליחים הנכונים יגיעו לתמוך בי בחדר הלידה ויעזרו לשתינו לעבור את הלידה כחויה טובה, מעצימה, בריאה ושלמה, שבסופה אגיע הביתה עם תינוקת בריאה ושלמה והרבה אושר.
אמן.

_בימים האחרונים אני רגשי והדמעות יורדות מעצמן.
מן ניקוי של כל הפחד מהשינוי והחרדה והדברים המפחידים ששומעת מסביבי על לידה והורות._

(())(())(())
אל תשכחי שבדמעות מופרש פרולקטין עודף.
אולי יש לך עלייה בפרולקטין בגוף. הכנה ללידה, הכנה להנקה, הכל בסדר

כיף לקרוא אותך! מתרגשת איתך לקראת החל"מ!
אפשר לשאול מי הדולה שלך?... אני בשלב החיפושים...

תמרוש רוש - מה תפקיד הפרולקטין? האם זה טוב או לא שהוא עולה בהפרשתו בגוף לקראת לידה?

היום לא מפסיקה לבכות משום מה ומרגישה שחסרה לי תמיכה נפשית, ביחוד לאור העובדה שבן זוגי היקר כבר נעשה ממש חסר סבלנות אלי ולהריון לאחרונה. משתדלת לא לקחת את זה אישית, יודעת שגם לו לא קל.

הי פלונית, נעים מאוד ותודה (-:
הדולה שלי היא אלירז זר-אביב מרעננה, אני מאוד מרוצה ממנה, למדתי ממנה ודרכה המון וזו בהחלט אחת הבחירות הכי נכונות וחכמות שעשיתי בהריון הזה כדי להכין את עצמי נפשית לקראת השינוי של הלידה וההורות.

אגב, ממליצה לראות את הסרט לידה אורגזמית, יש בצפייה ישירה דרך וואלה יס.
ביחוד למי ששואפת ללידה טבעית אבל לא רק.

מה תפקיד הפרולקטין?
לייצר חלב

או ביתר פירוט:

לוקח חלק בתהליכי פריון
הכנת השדיים להנקה, ייצור קולוסטרום וחלב
רמות גבוהות שלו מפריעות לתהליך הביוץ - יתרון לאם המיניקה
הפרולקטין מאיץ את הרצון ואת הצורך בקרבה גופנית. כך הוא מכין את האם לבונדינג עם התינוק, דוחף אותה להגן עליו ומעודד התנהגות אמהית.

הנה קטע מעניין:
"כשאם יולדת, רמת הפרולקטין מגיעה לשיאה. אם הפרולקטין ממלא את תפקידו ומתפרק בגוף תוך כדי יצירת ההתנהגות האמהית, האם מאושרת. אם התינוק נלקח והיא תישאר רק עם פרולקטין גבוה, היא תצנח לדיכאון...
עם הדיכאון יבוא הבכי... בדמעות משתחרר פרולקטין. פרולקטין עודף נוצר בנו כאשר אנחנו רוצים לחבק ואין את מי, כאשר נפרדנו ואין אל מי להפנות את ההתנהגויות אם-ילד..."
מתוך: למפרט, מצוטט בספר "אמנות הלידה" עמ' 266-267

אז כן, זה נורמלי והכרחי שהפרשתו עולה, ויש לכך השלכה על המצברוח. תנשמי עמוק ותחבקי חזק את הדובי הקרוב ביותר

אני מתרגשת לפגוש אותך, לדעת איך את נראית, איזה אופי יש לך, במה את דומה לי או לאבא שלך.
הנה, את כבר מדמיינת את התינוקת אצלך, אבל היא לא אצלך ועוד אין לך את מי לחבק, אז את בוכה. מש"ל

[פעם, כשהייתי באמצע ההריון, בעלי שיחיה הלך לו הביתה בחזרה מהעבודה, ופתאום נתקף פאניקה נוראה, עצר ושאל את עצמו: "רגע, שכחתי את התינוק, איפה הוא?!!"
לקח לו אשכרה כמה שניות טובות להזכר שזה בסדר, התינוק עדיין בבטן...]

(שיחיה שלי בכלל חשוד עלי כבעל פרולקטין גבוה. הוא מאז ומתמיד היה כזה. אז אל תכעסי על בעלך שאיננו אחד מיחידי הסגולה האלה... אצל רוב הגברים הפרשת הפרולקטין האמיתית מתחילה רק אחרי שהם נושאים את התינוק ומחבקים אותו)

זה נורמלי והכרחי שהפרשתו עולה, ויש לכך השלכה על המצברוח. תנשמי עמוק ותחבקי חזק את הדובי הקרוב ביותר
אקוי, תודה, זה יכול להסביר את ההצפה הרגשית והדמעות של הימים האחרונים.

_[פעם, כשהייתי באמצע ההריון, בעלי שיחיה הלך לו הביתה בחזרה מהעבודה, ופתאום נתקף פאניקה נוראה, עצר ושאל את עצמו: "רגע, שכחתי את התינוק, איפה הוא?!!"
לקח לו אשכרה כמה שניות טובות להזכר שזה בסדר, התינוק עדיין בבטן...]_
גדול!!!! (-:

אל תכעסי על בעלך שאיננו אחד מיחידי הסגולה האלה... אצל רוב הגברים הפרשת הפרולקטין האמיתית מתחילה רק אחרי שהם נושאים את התינוק ומחבקים אותו
צודקת. למזלי הוא התקשר בצהרים להתנצל על חוסר הסבלנות של אתמול וסיפר לי שעובר תקופה מלחיצה בעבודה ושזה לא קשור אלי ולהריון. ויזם שנעשה משהו כייפי בשישי בבוקר. כמובן שזה מאוד משמח אותי.
גם ביקרתי חברה ויצאתי קצת מהבית, יכול להיות שזה גם גרם קצת לדאון, שלא יצאתי כמה ימים.

אוי, בעלך נשמע לי מקסים.
זה נהדר שאתם יכולים לדבר ברמה כזאת, להבין מה עובר עליכם ולמה ולהסביר לשני איך אתם מרגישים.
כבר הצלחתם 70% מהאתגר של שמירה על תקשורת טובה במצבי לחץ.

תודה תמרוש, זה לקח לו כמה ימים (ולי כמה בכיות טובות בעקבות כך) אבל העיקר שירד האסימון (-:
עוד לפני שהתחתנו אמרתי לו (ואני נוהגת להזכיר זאת לאורך כל השנים שביחד) שהדבר שהכי חשוב לי שנוכל לדבר ולתקשר כל קושי או אי הסכמה, גם אם לא נסכים בסופו של דבר איך לפתור את זה.
אז נכון שלפעמים לוקח כמה ימים או יותר עד שממש אפשר לפתוח את זה, וזה לא קל בתור אחת שרגילה לתקשר ישר ולפתור דברים.
לקח לי זמן לכבד גם את הקצב שלו ולתת מרחב בלי להיכנס לחרדה שזה לא קורה ישר.
ואחרי 6 שנים ביחד אני שמחה שגם הוא למד ממני והוא בעצמו יוזם התנצלות או פיוס, מה שלא היה קורה בכלל בהתחלה.

אתמול דיברנו גם עם הדולה שאומרת שכנראה רמת האדרנלין אצלי גבוהה ושהעבודה שלי להרגע ולשחרר כדי להזמין את הלידה להגיע ושהאקוסיטוצין יתחיל לעבוד.
כמובן שזה גם מפחיד אותי (הלידה), אבל בתכלס אני מצפה לזה בכיליון עיניים ודי סימתי את כל מיליון ההכנות והסידורים.
מקוה שהיום אסיים את העבודה האחרונה לתואר ואז באמת כלום לא יעצור אותי נפשית מללדת.

יש לי חשש שקופץ מידי פעם לראש, שמנסה להדחיק, שמה יקרה אם אמות בלידה?
מנסה להרגיע את עצמי שהיום בזכות הרפואה זה מאוד נדיר ויהיה בסדר.

בשבוע וחצי האחרונים הפסקנו עם העיסוי פרינאום, זה נהפך להיות לא נעים ושורף,
קצת ברגשות מעורבים כלפי זה, לא יודעת כמה להתעקש על זה ואולי ללמד את עצמי לעשות לבד.
למרות שאין לי ממש חשק לזה, הכל מאוד רגיש ולא יודעת אם בכלל עשינו את זה כמו שצריך, איך בכלל אפשר לדעת?

_בשבוע וחצי האחרונים הפסקנו עם העיסוי פרינאום, זה נהפך להיות לא נעים ושורף,
קצת ברגשות מעורבים כלפי זה, לא יודעת כמה להתעקש על זה ואולי ללמד את עצמי לעשות לבד._

דעה שלי: עזבי.
הפיזיותרפיסטית של רצפת האגן שלי, שלאחרונה אני מתייחסת אליה כאל איזה גורו (אל דאגה, זה יעבור...) אמרה לי במילים ברורות עם הבעות פנים חדמשמעיות שהיא לא ממליצה על עיסוי פרינאום שכולל רמה זו או אחרת של מתיחות והרחבה. ממש ממש לא.
היא אמרה שעיסוי רך השמן, שנועד להגמיש וללחלח את העור - סבבה.
אבל עיסוי שנועד למתוח ולהרחיב, עיסוי שמגיע עד הרמה של צריבה קלה שכולם מתארים - בשום אופן, זה פוגע יותר מאשר עוזר.
היא גם אמרה ש"הבלון הזה" טוב מאוד בשביל לתרגל בעזרתו שרירי רצפת אגן, אבל ממש לא להשתמש בו כדי להרחיב ולמתוח.

לידיעתך.
(בתחום הזה אני לא מבינה, אבל כל עצה אחרת שהיא נתנה לי הוכיחה את עצמה)

היי, אל תתחילי להכות על חטא ולהיכנס לסרטים! את פעלת לפי העצה הכי טובה שהיתה לך בשטח, ולפי מיטב שיפוטך. וטוב שכך, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בכל מצב נתון. אבל אם הפסקת כי את מרגישה דחייה מכל העסק, כי התחושה לא נעימה וקשה - תאמיני לגוף שלך ולכי אחריו ללא היסוס.

תודה תמרוש רוש - אולי באמת הכי טוב זה
תאמיני לגוף שלך ולכי אחריו ללא היסוס.

לא מרגיש לי נכון להמשיך עם זה. אולי אמרח קצת שמן אחרי מקלחת רק ללחלח את העור ומקוה שיהיה בסדר, בלי חתכים וקרעים אמן.

היום 39+4, אחרי שלפני 3 שבועות הייתי בלחץ שאלד מוקדם מידי, בסוף אני הולכת ומתקרבת בצעדי ענק לסוף שבוע 40.

משתדלת להנות ולנוח בזמן הנותר.
אתמול היה לי ממש כייף, בלילה ערכתי לי דיסק ללידה של שירים שאוהבת.
בבוקר הקשבתי לו ובחרתי תמונות לפיתוח, בצהרים הלכתי לאכול עם עצמי (ועם הקטנה בבטן) נודלס איכותי על הבר, ואח"כ הלכתי לפתח תמונות מההריון שיצאו ממש יפות ולקנות מתנה לחברה שילדה אתמול בלילה (בשבוע 41+1).
הבנתי שאני צריכה לצאת כל יום, אפילו לקצת זמן, מהבית, זה מאוורר את הראש והגוף ושלא בריא לי כל היום להיות רק על המחשב והטלויזיה.

שיהיה סופ"ש נעים, אולי סופ"ש הזוגי האחרון לבד לפני הלידה שלי (-:

בתור מישהי שילדה פעם אחת בשבוע 41+3, ופעם שנייה בשבוע 43+2 - הירגעי, יש סיכוי שיש עוד זמן....

ופעם שנייה בשבוע 43+2
וואו! או רורה, לא ידעתי שזה אפשרי בשבוע 44.

מקוה שאלד בשבוע הקרוב, מה גם שהיום כנראה השתחרר הפקק הרירי, מה שאומר שזה מתקרב (למרות שיכול לקרות גם שבועיים לפני...).
אתמול (אחרי עיסוי מרגיע שבן זוגי עשה לי בכפות רגלים) היו לי במשך כשעה דקירות למטה, כבר חשבתי שזה מתפתח לצירים, בסוף נרגע וישנתי ממש מעולה, אחרי כמה ימים שלא ישנתי טוב.

קניתי גם את הדיאנטל, החלטתי שמקסימום זה יעזור (-:

הכול ארוז ומוכן בע"ה, יושבת עכשיו על העבודה האחרונה להגשה ואז באמת כל שנותר זה להרגע, להנות ולהמתין לה, שתגיע בזמן שמתאים לה.
שבוע טוב

זה אפשרי רק אם יולדים כמו שאני ילדתי בלידה השנייה:

בלניאדו, אבל עם רופא פרטי לגמריי, שטען ש - "בלי לחץ, בסוף הוא ייצא, מה את דואגת?"
אז לא דאגתי.....

_זה אפשרי רק אם יולדים בלניאדו, אבל עם רופא פרטי לגמריי, שטען ש - "בלי לחץ, בסוף הוא ייצא, מה את דואגת?"
אז לא דאגתי....._

סחתיין, טוב לשמוע שיש רופאים מרגיעים ובטוחים בעצמם כמו שהיה לך.
(-:

אז התל"מ עבר אתמול (או בצורה מדוייקת יותר היום בבוקר...) ואין סימנים לפתיחה או צירים לפי הבדיקה של אתמול, צוואר הרחם מאוד אחורי.

התחלתי לשתות תה פטל ומתכננת להגיע לטיפול רפלקסולוגי אצל הדולה השבוע, בתקווה שתתפתח לידה בצורה טבעית.

הרופאה במאיר אמרה שמשבוע 41 הם ממליצים על זירוז, לי זה נשמע מוקדם מידי.
לפני 42, אם הכל בסדר במוניטור ואולטרסאונד לא רואה שום סיבה ללחץ.

מוזר שאחרי חודש עם ברקסטונים אני חוזרת לתחושה הראשונית שלי שאלד קרוב או אחרי התל"מ.

גם התחלתי להיות מצוננת, מקוה שזה יעבור עד הלידה ובמהירות.

יש המלצות טבעיות להעביר את הצינון? ולגרום לתחילת הלידה בשבוע הקרוב?

אז התל"מ עבר אתמול (או בצורה מדוייקת יותר היום בבוקר...) ואין סימנים לפתיחה או צירים לפי הבדיקה של אתמול
מזכירה לך שובפעם:
חל"ם, חל"ם, חל"ם,
חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם,
חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם,חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם,חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם,

חל"ם

יש?

יש המלצות טבעיות להעביר את הצינון?
להיכנס למיטה עם ספר טוב ותה שאת אוהבת, או לחילופין לצאת החוצה לטיול ולשאוף הרבה אויר צח ונקי. נסי לשאול את הגוף מה הוא אומר לך עם הצינון הזה... יכול להיות שזו רק הזמנה שלו אלייך להיות יותר מדויקת ומטופלת.

ולגרום לתחילת הלידה בשבוע הקרוב?
זה בטח שלא.
שנאמר: חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם, חל"ם......

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז בשעה טובה, אחרי 62.5 שעות מירידת מים ותחילת צירים הגיעה המלאכית שלנו לעולם.
בדיוק היום היא בת שבוע.
יש לי המון מה לכתוב ולשתף, אבל לצערי אין לי זמן כרגע ואחזור לזה בהמשך.
בינתיים אוכל לסכם את כל הלידה והפוסט וההתאוששות שחווה כרגע כסרט מטורף ופסיכי לחלוטין, שלא יכלתי לתאר לעצמי, עם כל ההכנה שהתכוננתי (והתכוננתי) ללידה.
נכון שעבר רק שבוע ועוד לא עיבדתי דבר וחצי דבר מכל הסרט שעברתי ובטח הכול עוד ישתנה מיליון פעם, אבל כרגע אלו בודאות הימים הכי קשים שחוויתי בחיי.
מאוד מקווה שזה ישתפר, פיזית (מרגישה שדרסה אותי משאית) ונפשית (לא מזהה את עצמי ומרגישה שעולמי התהפך).
ובתוך כל זה יש את המתוקה הזו שהיא באמת משהו מהמם.
שיהיה בינתיים לילה טוב ושבת שלום ומבורך.

כתבתי לך טיפה בדף בית..
הלוואי שיכולתי להגיע ולתת לך חיבוק. אני כל כך מזדהה.. ומבטיחה שזה יעבור ותקבלי את עצמך בחזרה.
ככה זה הימים הראשונים אחרי הלידה. פשוט ככה זה.
כשיהיה לך זמן - ספרי ושתפי אם את רוצה.
ובינתיים עוד חיבוק .

הלוואי שיכולתי להגיע ולתת לך חיבוק. אני כל כך מזדהה.. ומבטיחה שזה יעבור ותקבלי את עצמך בחזרה.

תודה דנה ה , אני באמת מרגישה שחיבוק זה משהו שמאוד חסר לי, א
אתמול בשעה שהיתה לי ללכת לישון כשאמא שלי בסלון עם הקטנה, מצאתי את עצמי בוכה בטירוף במיטה וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו בצורה מסודרת והגיונית שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שנורא נעלבה וצריכה שמישהו יבוא לחבק אותה וישלוף אותה מהסרט הכאוטי והמפחיד הזה שאני נמצאת בו.
היום הרגשתי קצת יותר טוב כשהמשחה באנה לבקר, פחות הרגשה של לבד ושאני סגורה בין 4 קירות בתוך הטירוף הזה.

ככה זה הימים הראשונים אחרי הלידה. פשוט ככה זה.
למה אף אחד לא מספר לך כמה נורא זה באמת, רק שזה אושר גדול.
זה פשוט מרגיש כמו קונספירסיה כדי שהמין האנושי כנראה לא יכחד...
בדיעבד אולי כן שמעתי על זה אבל לא האמנתי עד כמה עמוק הקושי, הפיזי, הרגשי, המנטלי - בימים הראשונים אחרי הלידה.
כאילו המשפט הזה, מזל שזה מאחוריך לא קשור לחיים.
אני מרגישה בתוך זה, לא מאחורי זה.
הלידה, על כל הכאב והקושי שאכתוב עליו בהמשך, היא רק השלב הראשון בשינוי הטוטאלי שקורה בתהליך.

למה אף אחד לא מספר לך כמה נורא זה באמת, רק שזה אושר גדול.
אני חושבת שנשים שונות חוות את זה בעוצמה שונה כמו שההריון נחווה אחרת אצל נשים שונות. בהריון הראשון שלי לא בכיתי בכלל אבל אחרי הלידה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות. בהריון השני בכיתי כל ההריון וגם אחריו.. מסתבר שככה זה אצלי..
וכן, אני חושבת שכן מספרים אבל יש דברים שעד שאת לא חווה אותם את לא באמת מבינה אותם..
ועוד דבר - אחרי שעוברים את זה העוצמות מטשטשות וזוכרים משהו אחר ממה שהיה - כמו ששוכחים את הכאבים בלידה.

אחד הדברים שלי עזרו היה באמת לא להיות לבד. להיות לבד בשבועות הראשונים הטריף אותי ומרגע שהבנתי את זה הייתי נפגשת כמה שיותר עם חברות ואפילו סתם יוצאת עם הקטנה מהבית ומסתובבת ביישוב כדי לראות אנשים.

וטוב שאת בוכה, זה לא מזיק לבכות. זה לא אומר עליך שום דבר.. רק שאת בוכה. זה הדבר הכי טבעי והכי שכיח אחרי לידה.. וזה יעבור, את תראי.

אני שולחת עוד חיבוק ועוד אחד, אבל מקווה שיש גם מי שנמצא איתך ומחבק אותך חיבוקי בשר ודם אמיתיים. האם יש איתך אנשים אוהבים?
ספרי עוד מה קורה..

אישי היקר איתי והוא באמת מקסים רוב הזמן (גם הוא לחוץ לפרקים מהבכי של הקטנה).
לפני שעה אחרי איזה שעתיים שהיא לא נרגעה ולא רצתה לרדת לי מהציצי, לא משנה שינקה מלא והתכרבלה בי, לא הפסיקה לקטר גם עלי, הוא חזר ממשרד הפנים ולקח אותה לשיון עליו.
הלכתי סוף סוף לשירותים, מה שגם מלווה בקושי גדול מאוד ביציאות ועדיין נעשה בעמידה.
ואז התחלתי לבכות בלי שום שליטה וסיבה ספציפית, פשוט על הכול.
הוא שמה מהחדר שאני בוכה וקרא לי לבוא אליו ולקטנה וחיבק אותי ואמר לי שהוא מאוד אוהב אותי וזו תקופה וזה יעבור.
שאבכה כמה שמרגישה והוא אומנם חוזר מחרתיים לעבוד אבל הבטיח שיעשה ימים קצרים.
גם אמא שלי מגיעה לאיזה 3 שעות כל יום והיא באמת מחבקת אותי כל פעם כשבאה והולכת.
עדיין, מרגישה חסך בלתי מוסבר ושהדמעות מחניקות עד גרוני לאורך רוב היום. אתמול רוב היום עבר במצב רוח יותר טוב.
באמת עוזר שאנשים שמבינים באים.
הבעיה שאין יל כוח לארח ולא כולם באמת מבינים מה עובר עליך.
היינו אמורים ללכת לשקול אותה היום, מכיוון שקצת קר אנחנו דוחים זאת למחר.
בינתיים הפטמות פצועות והכול שורף וכואב לי בגוף.
אתמול התחילו לי גם כאבי עצמות באיבר מין, וגם גירוד מעצבן וכואב כבר יומיים שם, אולי יש לי פטרייה, אולי זה מהתרסיס אלו-פירסט לתפרים, שעל התפרים מקל אבל מגרד לי באיבר מין.
לא יודעת, קשה לבודד את הכאבים מרוב שהכול כואב.
עדיין, כשאישי היקר חוזר בשלישי לעבוד, למרו תשאמא תבוא משמונה עד עשר וחיצ בבוקר, רוק היום אצטרך להתמודד לבד וזה מפחיד אותי מאוד מאוד מאוד.
מחר רוצים לקנות גם מנשא לופיקס, מקוה שזה יקל עלי את המעברים מחדר לחדר וארגיש פחות חסרת אונים.

אחרי הלידה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות.
אז זה עובר מתישהוא? איך יודעים שאני לא נכנסת לדיכאון אחרי לידה ושהבכי הזה עדיין נורמלי?

דנה ה - זו את המיילדת נכון? קראתי בצמא את כל הפוסט שלך עוד בהריון, את נשמעת מדהימה.
עכשיו אחרי שלדתי בכלל אני מעריצה מיילדות, דולות ובכלל נשים שילדו - זה פשוט נורא קשה להיות שם ברגעים כל כך קשים ועוצמתיים של אישה אחרת.

סליחה על כל שגיאות הכתיב והאותיות החסרות, ככה זה כשאת לא מאופסת על עצמך... (הייתי חייבת להצטדק, פרפקציוניסטית שכמוני...(-:)
הולכת לעשות סיבוב לנשוםפ אויר ולקנות משהו מהסופר פארם כאן קרוב.

באמת עוזר שאנשים שמבינים באים.
נכון, ורצוי שאלו שלא מבינים לא יבואו בכלל.. את גם לא צריכה לארח בכלל. להפך - שיבואו רק אנשים שמגיעים עם תבשיל ומתחשק להם לשטוף כלים או לקפל כביסה. אפשר לתלות פתק נחמד על הדלת, משהו כמו - "כאן מסתגלים לחיים אחרי הלידה. תמיכה תתקבל בברכה" או משהו כזה.

איך יודעים שזה לא דיכאון? בואי לא ניסחף.. 80 אחוזים מהנשים חוות את מה שאת חווה ודיכאון אמיתי בד"כ מתפתח מאוחר יותר ופוגע ממש בתפקוד וגם כולל עוד כמה סימנים לא סימפטיים. מה שאת חווה, השילוב הזה של הורמונים משתוללים, גוף כואב ועייפות גדולה, זה הרגיל. זה נורמלי ותקין. באמת.

מעולה שאמא שלך באה כל יום. מעולה שבעלך יחזור יותר מוקדם. האם יש אופציות נוספות? חברות או שכנות בחופשת לידה או סתם מובטלות למשל? יש גם את "אם לאם" ודולות פוסט פרטום שנשמעות לי כרגע כאופציה חשובה שיכולה ממש להציל ולהוריד כל כך הרבה סטרס.
ככל שהקושי הפיזי יעבור (לא תמיד יכאבו התפרים והפטמות..) היום שלך יוכל להתמלא בפעילויות מענגות ומרגשות, החל מללכת לקניות או לחוג התעמלות תינוקות ועד קפה עם חברה בבית קפה. זה נשמע מצחיק אבל זה באמת מענג ומרגש..

לגבי הפטמות - מה קורה באמת עם ההנקה? הפטמות לא אמורות להיות פצועות. האם יש לך יועצת הנקה טובה? אם לא - חשוב לדאוג לזה ולהוריד מהרשימה עוד משהו שמקשה. פצעים בפטמות יכולים לשגע כל אישה..מניסיון. אם אין לך - תתקשרי היום. עכשיו.

ואל תהיי פרפקציוניסטית. גם לי יש נטיה לזה וממש לא צריך את עכשיו. תכתבי עם שגיאות, תבכי כמה שצריך, שיהיו כלים בכיור והבית מבולגן..
באמת באמת שהכל מסתדר אחרי כמה שבועות..

ועוד חיבוקים נשלחים אליך בחום. את לא לבד. את מוקפת בחום ובאהבה.

הצעה מעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב באתר הזה כדי לשבור את מעגל המצברוח: לשים את התינוקת במנשא ולצאת לטיול בחוץ. את תתרענני מזה מאוד , ולא תאמיני כמה זמן התינוקת תישן...

וואו כ"כ מבינה אותך... הכאוס שאחרי לידה במיוחד ראשונה..
כשכל יציאה מהבית נראית כמו יציאת מצריים.. (ואולי טוב שכך כי משכב לידה כשמו כן הוא...)
ולא יודעים מה לעשות לפני ומה אחרי ומתי לאכול ומתי להתקלח...
חשוב שתדאגי לעצמך פיסית - יועצת הנקה, משכב לידה (במיוחד אם את אומרת שיש לך כאבים בעצמות באזור איבר המין), לאכול טוב ולנוח המון..
את תראי שברגע שהמכאובים הפיסיים יעברו את תרגישי הרבה יותר מחוזקת והכל יהיה פחות קשה (שלא נאמר קל

)
וכמובן תורידי סטנדרטים בכל מה שקשור לניקיון ובלגן ובטח לאירוח...
ואגב דיכאון אחרי לידה - אני זוכרת שגם אני נורא חששתי מזה וכל בכי שאלתי רגע אולי אני בדיכאון? אח"כ שמעתי מעוד אימהות שהיו להן בדיוק את אותן תחושות.. אז את בחברה טובה

שולחת לך הרבה כוחות וחיזוקים את תראי שזו תקופה קצרה שתחלוף מהר ובלי שתרגישי כבר תהיי מאחורי..

אוי אוי

(())(())(())(())(())(())(())

אז לידיעתך:
נורא מזדהה עם הכל כואב. לא שאצלי היה בדיוק אותו הדבר, אבל אני זוכרת את תחושת הייאוש שהיתה לי יום אחד כשעמדתי והחלפתי חיתול לתינוק, ואז כשרק בקושי גמרתי מהר-מהר הייתי צריכה לרוץ לאמבטיה ולהחליף חיתול (פד) לעצמי.
ייאוש ייאוש ייאוש.
שווה גם לזכור שתינוקות הם קצת מנייאקים בשבועות הראשונים. עם כל חמידותם ומקסימותם הרבה, הם עוד לא נותנים לך פידבק חיובי בולט כשאת עושה את הדברים הנכונים. הם מיידעים אותך באבוהה כשאת לא עושה את הדבר הנכון (וגם את השכנים באותה הזדמנות), אבל כשאת עושה משהו נכון, הם משתתקים... ונרדמים. לא חיבוק, לא נשיקה, לא תודה, מה תודה? אפילו בחיוך היית מסתפקת, נכון? אז זהו, שאפילו לחייך אלייך באופן רצוני, כאות לאישור או שביעות רצון, הם עדיין לא יכולים.
ויש בזה משהו מאוד סוחט רגשית, להיות מיודעת בקולי קולות על השגיאות שלך, ובקול דממה דקה (אם בכלל) על הצעדים הנכונים. כל מה שהורים נבונים, מורים ומעסיקים נבונים יודעים על האמת שבלהדגיש את החיובי, לבנות על הצלחות וכו' - תינוקות עד גיל חודשיים לא מסוגלים לו, ושלא מרצונם נותנים לך בדיוק את ההיפך

עדיין, כשאישי היקר חוזר בשלישי לעבוד, למרו תשאמא תבוא משמונה עד עשר וחיצ בבוקר, רוק היום אצטרך להתמודד לבד וזה מפחיד אותי מאוד מאוד מאוד.
נו, ברור.
זה שאין חופשת לידה משולמת לפרטנר של 4-6 שבועות פק"ל, זו שערוריה שאין כדוגמתה. אני לא רוצה לזרות לך מלח על הפצעים, אבל אולי יקל עלייך לדעת שמה שאת מרגישה הוא הגיוני ונכון. כמו ש ניצן אמ אמרה לי פעם: אשה אחרי לידה לא צריכה להשגיח על הפתח של המערה.
וזה כשמדובר על אשה (אני) שחוותה לידה טובה ואשפוז בתנאים מעולים! על אחת כמה וכמה אחרי החווייה שלך.

נ.ב. מתי שתרצי, ספרי על חוויית הלידה. אני אקשיב לך בשבע אזניים

לשים את התינוקת במנשא ולצאת לטיול בחוץ. את תתרענני מזה מאוד , ולא תאמיני כמה זמן התינוקת תישן...
זאת אופציה, אבל כשיש תפרים זה עלול להיות קצת קשה...
בינתיים, שווה לך מאוד למצוא איפה מתקיימים מפגשי אמהות של ליגת לה-לצ'ה. יספק לך תמיכה מכמה כיוונים שונים. ובכלל, להיות אמא בבית לבד עם תינוק מרגיש (בהרבה ימים) כמו טירוף גמור. אבל קחי את אותה אמא, עם אותו תינוק, ושימי אותם ביחד בחדר עם עוד אמא (קצת יותר מנוסה) ותינוק (טיפונת יותר גדול) ופתאום הכל נראה הרבה יותר הרגיוני ונורמלי.
מניסיון.

(סליחה, אבל אני נורא כועסת. נורא נורא נורא כועסת. למה צריך להעביר נשים שבעה מדורי גיהנום דווקא בלידה ואחריה? 'סס אמ-אמ-אמא של כל אלה שלא תמכו בך ולא היו עדינים אלייך. רק תני פרטים מזהים, ואישית אני אבוא לתת להם פליק)

הנה: ליגת לה-לצ'ה - מפגשים
http://www.lllisrael.org.il/98302/%D7%9 ... 7%95%D7%AA

הי. גם אני מזדהה עם דברים שכתבת ועם התחושה של "דרסה אותי משאית". אני זוכרת שלא הבנתי איך באמת לא סיפרו לי כמה מפורק הגוף שלי ירגיש אחרי לידה (וזה בלידה טבעית בלי התערבויות כן?).
גם הרגשתי כאילו זה סוג של קונספירציה שלא מספרים או שפשוט לוקחים את זה כמובן מאליו שהגוף שלך "מולאם" לטובת התפקיד האימהי ואת אמורה לקבל את הייסורים האלה כחלק מהחיים כאמא.
אז לפחות בחוויה שלי הגוף לאט לאט משתקם (ויש דברים שעדיין עובדים עליהם) וגם הנפש מסתגלת למצב החדש והקושי מפנה מקום לרגעים הולכים וגדלים של אושר והנאה. אבל ההתחלה היא קשה.
מצטרפת לאמירה שכמה שיותר חברה ובעיקר חברה נשית/אימהית כך יותר טוב. יחד עם זאת יודעת על בשרי שאפילו ללכת נניח למפגש לה לצ'ה לקח זמן עד שהיה לי את האנרגיות הנפשיות והכוח הגופני להתארגן על דבר כזה.
אז תבקשי מחברות טובות שיבואו אלייך עדיף עם סירים או נכונות לשטוף כלים.
תרשי לעצמך להיעזר באופן שיעשה לך הכי טוב עכשיו.
ככל שאת תהיי יותר מטופלת ועטופה באהבה כך יהיה לך יותר קל להיות שם בשביל הקטנה שלך.

הי לך אמא בהווה, מה שלומך? ספרי קצת אם את יכולה..

יחד עם זאת יודעת על בשרי שאפילו ללכת נניח למפגש לה לצ'ה לקח זמן עד שהיה לי את האנרגיות הנפשיות והכוח הגופני להתארגן על דבר כזה.
זו נקודה כאובה, ואמיתית.
גם לא קל, דווקא בתקופה הזאת, להתחיל להסתובב עם אנשים חדשים שלא פגשת אף פעם. זו תקופה שבה אנחנו משוועות לתמיכה מאנשים המוכרים לנו היטב.
ובכל זאת...

תודה על התגובות, זו באמת תמיכה ומרגישה מחובקת ומובנת וזה מאוד מקל עלי ומחמם את הלב.

אני רוצה להעלות את סיפור הלידה, רק שצריכה זמן להתפקס לכתוב אותו. כרגע כשיש זמן אני ישנה כי מרגישה מותשת לגמרי.

יש לי המון מה לכתוב, לא מספיקה לעבד את הכל במוח ולפנות זמן.

בקשר ללידה, זה נראה פתאום לא כל כך רלוונטי, ההסתגלות לחיים הקשים העכשווים הם בראש מעייני, אך בטוחה שחוית הלידה, שלפרקים היתה טראומיטית, לעיתים לא, משפיעה עלי פיזית ונפשית גם עכשיו.

אעדכן בהמשך, הולכת לשאוב...

חייבת רק להוסיף שהרגשת הקונספירציה של "איך לא סיפרו לי על זה" ממשיכה לא רק על הלידה והכאבים בגוף, אלא גם על הקשיים בהנקה והבכי הבלתי פוסק וחוסר האונים מולו.

גם אני הייתי בפניקה אחרי הלידה הראשונה כשבנזוגי חזר לעבודה... ומסכימה עם תמרוש שזה באמת מרגיז שאין לנו גיבוי על פי חוק.

בקשר לקושי בהנקה ולבכי זה לא חייב להיות ככה, ויש נשות מקצוע שיכולות לעזור לך וממש לשנות את החיים... יועצת הנקה פלוס מטפלת אייפק זו העצה שלי... עננים בקפה הזמינה אמהות להתייעץ בדף שלה, אולי תנצלי את ההזדמנות?

זו רק אשליה שאנחנו אמורות להסתדר לבד, או שכולן סביבנו מסתדרות לבד...

זו רק אשליה שאנחנו אמורות להסתדר לבד, או שכולן סביבנו מסתדרות לבד...
לתלות על המקרר באותיות קידוש לבנה. כמה נכון!
כן, כולנו, בסופו של דבר מסתדרות כך או אחרת, עם מחצית או רבע מהתמיכה שהיינו צריכות, אבל אנחנו גם משלמות על זה את המחיר.

הקטע הוא שיש מסביב את הלחץ החברתי, סמוי או גלוי, בראש שלנו או בראש של חמותנו - הנה תראי איך זאת וזאת מסתדרות עם התינוק, ואיך השלישית מסתדרת עם שניים! ואת?!? מה איתך?!?

אבל אף אחת לא עוצרת להסתכל רגע יותר לעומק ולראות איך "ההיא" באמת מסתדרת, איזו עזרה שאנחנו לא יודעות עליה היא מקבלת (מאמא שלה, מבן זוגה, מחברות, מעוזרות בתשלום וכו'), או איזה מחיר אנחנו לא יודעות עליו היא משלמת (צניחה של רצפת האגן, הפסקת ההנקה, בעיות בריאות כאלה ואחרות שלה או של התינוק, ויתור על דברים שחשובים לה בגידול התינוק, סוגים שונים של דכדוך וקושי שהיא חווה אבל לא מחצינה, וכו').

כמה קל לחשוב שכולן מסתדרות ואנחנו לא... אבל בעיני זה פשוט בולשיט
ברמה מסוימת אני חושבת שכולנו "מסתדרות", ובאותה מידה גם כולנו בעצם "לא מסתדרות" - כל אחת בדרכה הייחודית

כן.

לפני כמה חודשים נקראתי לעזור לשתי אימהות טריות, חברות של חברות, שחוו קשיים של תחילת הנקה. ביקשו ממני לעזור להן בתור אחת שנחשבת על ידי החברות שלי "פריקית של הנקה". שתיהן התחילו לבכות רק מלראות אותי/ לדבר איתי וכמעט התחלתי לבכות יחד איתן רק מהזיכרון של כמה זה קשה בהתחלה. לא הספקתי לעזור להן יותר מידי חוץ מלהרגיע ולהגיד שכל מה שהן עושות זה בסדר, ושרבות מאיתנו חוות קשיים משמעותיים בהתחלה, שבסוף זה לרוב מסתדר.. בלב פנימה חששתי שהן לא תחזקנה מעמד וההנקה תיפסק.. להפתעתי ולשמחתי נודע לי חודשים ספורים אחר כך - שתיהן מניקות ונהנות מאוד. זה קשה, קשה מאוד, את לא לבד וסביר להניח שגם לך זה יסתדר. לי מאוד עזרה יועצת הנקה שמעבר לעזרה הטכנית ידעה להקשיב ולתמוך בצורה שהייתה הכי מדוייקת עבורי בזמן שבו הייתי הכי צריכה.

מעדכנת שהמשך הדיון עבר לדף הבית: אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה.

שליחה על ידי ג'ני_ב* » 31 מרץ 2012, 20:53

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לכולן,
מצאתי את הפורום לאחר שהקלדתי בגוגל ,איך אני יודעת אם אני רוצה/מוכנה להביא ילד לעולם?"
אני רואה שההתכתבות החלה לפני שנתיים לערך ונמשכה כמעט עד היום, אמנם לא קראתי הכל אבל ראיתי תגובות מאוד יפות ותומכות והחלטתי פשוט לכתוב כמה שורות.
אני מתנצלת מראש אם הדברים כבר נאמרו ונענו ואני פספסתי...
אני בת 26, בעצם עוד חודש 27, סטודנטת לתואר שני, עובדת במשרה כמעט מלאה וגרה במעונות עם בעלי לעתיד.
אנחנו יחד כבר 5 שנים ולפני חודשיים החלטנו למסד את הקשר (יותר נכון אני החלטתי והסברתי לו שאין טעם למשוך והוא כמובן הסכים).
עכשיו אנחנו מתכננים חתונה והכל אבל הראש שלי פחות עסוק בזה והרבה יותר במה יהיה אח"כ.
לא נעים לי להגיד אבל כל המחשבה על ילדים מכניסה אותי לפחד וולחץ שאני לא מצליחה לתאר וזה לא פחד מהיריון ולידה אלא ממה יהיה אחר כך.
מעולם לא הרגשתי איזו אהבה מיוחדת לילדים וכל סיפורי החתונה לא קסמו לי יותר מדי והכי תמיד פחדתי ועדיין משגרה ומזה שתמיד היה נדמה לי שלא מספיק שיש שגרה אז הילד עוד יותר תוקע אותי באותה השגרה ובאותו המקום.
תמיד הרגשתי שאני מוזרה כי כל החברות שלי מאוד רוצות ילדים ואני מפחדת וחוששת למה יהיה כשזה יגיע.
יש לי בן זוג מקסים ותומך ואני מאוד מאוד אוהבת אותו וניסיתי לדבר אתו על זה אבל איכשהו זה לא ממש הלך, לא הצלחתי הסביר את עצמי.
מצד אחד אני חושבת שזה זמן טוב כי אין כביכול לאן למשוך וההורים כבר מאוד לוחצים אבל מצד שני אני לא מתארת לעצמי איך אני אתמודד עם זה.
ה"דבר" הזה שמשתלט לי על החיים (זה נורא להגיד אבל ככה אני מרגישה).
אני מפחדת שבצורה רצונית אני לעולם לא אלך על זה כי בעצם לא ברור למה אני צריכה את זה בכלל.
וזה לא שאני מפחדת שאני לא אהיה אמא טובה, אני יודעת שאני אהיה אחלה אבל לפני שאני מחליטה ללכת על משהו כזה אני צריכה להבין בשביל עצמי למה אני רוצה את זה בכלל וממה אני כל כך מפחדת. בקיצור ולעניין אין לי מושג איך מתמודדים עם כל הפחד הזה והייתי שמחה לשמוע אולי מעוד נשים שחוות את אותו הדבר או שחוו בעבר

שליחה על ידי עדי_א* » 31 מרץ 2012, 21:29

איך אני יודעת אם אני רוצה/מוכנה להביא ילד לעולם?"
רוצה ומוכנה זה לא אותו דבר בכלל. מדבריך עולה שאת יותר שואלת איך תדעי אם את מוכנה.

ואולי, את לא רוצה?
כי יש אנשים שלא רוצים, ולדעתי זה לא חובה, בכלל. אפשר גם בלי. ובאמת שמה ההורים חושבים זה פחות משנה.

מאוד מזדהה עם חלקים ממה שכתבת. בעיקר,
ה"דבר" הזה שמשתלט לי על החיים
יש לי משהו קצת באנלי להגיד על זה, טוב, לא קצת בנאלי, באנלי באופן נורא ואיום: יש לי ילדה, בת 9 חודשים. לפני שנכנסתי להריון, הסיכום שלי עם האיש שלי היה שהוא יהיה המטפל העיקרי, חשבתי שאני הולכת להניק שלושה חודשים גג, חשבתי שאני עושה אותה בעיקר בשבילו.

ואז היא נולדה. יפה כמו מלאך, חמודה כמו חתול קטן, וגם מצחיקה כמו אחד כזה. הסתכלתי עליה פעם ראשונה ואהבתי אותה, ומאז אני לא יכולה להיפרד ממנה. בכלל. ולא מעניין אותי מה היה קודם ומה יהיה אחר כך.

אני מציעה לך מאוד לקרוא בלוג אמא בחינוך ביתי שלדעתי מתאר יפה מאוד תהליך של התאהבות (אם תלחצי על המילים המחוברות זה יעביר אותך לשם).
מה אני רוצה להגיד? הרגשות משתנים באמהות באופן מאוד קיצוני וקצת בלתי צפוי, ולכן לדעתי החששות לגבי השגרה לא שגרה וגו' פחות רלוונטים.

שליחה על ידי ג'ני_ב* » 31 מרץ 2012, 21:59

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ג'ני ב
תודה עדי על התגובה המהירה

אני בכלל לא רוצה לחשוב על אופציה של לא רוצה זו לא אופציה מבחינתי מהמון סיבות וחלקן אפילו התבהרו אחרי שכתבת על הקטנה שלך.

פשוט בשלב זה בחיים הכל נראה מפחיד וכאילו גדול עליי.
הייתי מאוד רוצה להאמין שאני ארצה בזה בצורה הכי מלאה אני מניחה אבל יש הרבה "אבלים"

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי
עבר הרבה זמן מאז שכתבו כאן
אבל קראתי את השירשור ומאוד התחברתי להמון דברים.
אני בת 31 ומנסה להיכנס להריון כבר יותר מחצי שנה - ולא כל כך מצליחה.
לפני שהתחלנו לנסות ולהרות היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא
שנראה לי שאני יהיה אמא טובה דיה
שיש לי את המוכנות והבשלות להביא ילד לעולם, שיש לי מספיק ידע (כי אני עובדת בתחום) של איך לגדל ילד, שאני רוצה.
אבל מהרגע שהתחלנו לנסות להיכנס להריון ולא ממש הצלחנו (נגיד מהחודש ה- 3 ) התחיל לקונן בי חששות לגבי הכניסה להריון
אז כמו שכבר אמרתי אני עובדת בתחום (אני עובדת עם משפחות בסיכון, ילדים בסיכון, ואני מנחת קבוצות הורים) ופתאום עלו בי המון פחדים לגבי גודל האחריות של להיות אמא ומה המשמעות האמיתית של העניין, ואיך זה ישפיע לי על החיים, והאם אני באמת מוכנה לעשות את כל הוויתורים
ופיתאום התחיל בי פחד שאולי אני לא באמת מוכנה ואולי בגלל שאני לא מוכנה בתת מודע שלי, אני לא נכנסת להריון
אז אני במין גלגל כזה של פחד וחחששות שמביא אותי ללחץ שבטוח יוצר מצב שבו יותר קשה לי להיכנס להריון
וכמובן שזה שאני לא נכנסת להריון יוצר גם לחץ

אני לא כל כך יודעת איך לצאת מהתיסבוכת

הי לך
מגניב לראות שמישהי מחיה את הדף שפתחתי לפני הלידה, והיום אני במקום כל כך שונה.
בכל זאת זוכרת את הפחדים והחששות מלפני.
אני חושבת שיעזור לך לדבר על זה כמה שיותר, על מה מפחיד אותך, מה החששות, מה זה אחריות בשבילך, איזו מן אמא את רוצה להיות.
את מוזמנת לעשות את זה גם כאן בדף, כמו שקראת קיבלתי המון תגובות מחזקות שעזרו לי להבשיל עם הרצון.
בדיעבד, לא שזה שינה את חוסר המוכנות לאמהות, עדיין חטפתי את שוק חיי ודיכאון אחרי לידה.
אבל לפחות השלתי עם הרצון ללדת.
מאחלת לך בהצלחה וכל דבר בזמנו, זה יגיע בעזרת השם ותיכנסי להריון ותהיי שלמה עם כך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לך,

למען האיזון, הרי את רואה בעצמך משפחות שהמוכנות להריון ולגדול הילדים לא ממש בנמצא, ובקלי קלות הריון ועוד הריון... . אני גם יכולה להגיד לך שלפעמים יש מרכיב בעבודה עם מאפיינים מסויימים שכנראה משפיע. אני זוכרת אשה שמאוד רצתה להרות בשנית וכבר הייתה אמא נפלאה, אבל לא הצליחה להרות בקלות..זוכרת שפתאום עלתה המחשבה שיש סיכוי שכשיסתיים שלב בעבודה שלה (גם סביב משפחות בסיכון) היא תוכל להרות וכך היה... ! מקווה שכאן או בל מקום אחר תמצאי את הדרך להתמך. ב ה צ ל ח ה ! אגב, אם מענין אותך, ראתי ברחבי האינטרנט דברים טובים על אייל פוליטי בהקשר של כניסה להריון. אין לי שום הכרות מקרוב עם משפחה שנעזרה בו.

שלום לכולן,
זה נראה לי הדף הכי מתאים למה שמסתובב אצלי בראש כרגע אז הנה אני כאן... קראתי את כל הדף אתמול ומאוד הזדהיתי עם ההיסוסים והפחדים סביב נושא ההריון והלידה. אני מרגישה שהזמן הגיע ואתמול קיבלתי סוג של אור ירוק מבן זוגי שגם הוא היסס לגבי הרגע המתאים, החלטנו מבלי לדבר על זה יותר מדי שמעכשיו נקיים יחסים ללא קונדום (אני לא לוקחת גלולות כבר שנים ארוכות). העניין הוא שאני פשוט נורא נורא מפחדת... מהכל. ממה שזה יעשה לגוף שלי, לשקט שלנו ולזוגיות שלנו, שאולי בן זוגי לא יתחבר לתינוק ולא יהיה לו חשק לכל ההתעסקות הזו בחיתולים ומוצצים והאמת שגם אני לא ממש ב"קטע" הזה. כשאני רואה תינוקות של אחרים אני ממש לא נמסה או מתה לחבק אותם. הרשימה של הפחדים שלי עוד ארוכה מאוד (אני בן אדם חרדתי משהו מטבעי) אבל שולחת בינתיים... אשמח לעידוד, תמיכה, לשמוע שכל הקשיים שווים את זה... כי כרגע אני מרגישה שאצטרך לוותר על כל מה שטוב בחיים שלי תמורת משהו שאין לי מושג מה מהותו ומה הוא יעשה לי. וזה מאוד מפחיד.

זה באמת מפחיד. ובצדק.
כמו רוב הדברים הממש ממש משמעותיים וטובים

את רוצה ילד?
אם כן, אז כן, זה שווה את זה.

אבל זה מה שאני אומרת...

שקשה לי ממש "לרצות", כי אני לא יודעת מה זה להרות ולגדל ילד! וזה מה שקשה לי... אני לא מרגישה השתוקקות במובן של דחף עמוק מהרחם או משהו כזה, אבל נראה לי קצת ריק ומוזר פשוט להמשיך לחיות כמו שאנחנו חיים היום בלי ילדים. וכן עשיתי עם עצמי תהליך לגבי זה כי פעם ממש לא ידעתי אם אני רוצה והיום אני מרגישה יותר נוטה לכיוון של כן. פשוט שמעתי כבר כל כך הרבה הפחדות סביב זה שזה נראה לי ממש מאיים.

אני חושבת שמה שקשה לי זה שכשאני רואה תינוקות או ילדים של אחרים אני רואה רק את הצד הטכני של העניין וזה לא ממש מדבר אלי ונראה לי מעיק ומפחיד כל ההתעסקות הזו, אני לא מרגישה את האהבה וההתלהבות שההורים מרגישים כלפי הילד שלהם וקשה לי לדמיין את זה ולהשליך על עצמי.

ואגב אם הייתי יודעת בוודאות שאני רוצה לא הייתי כותבת בדף הזה:))

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 11:51

הי חתולת שמש (-:
אני חושבת שיש מספיק סיבות למה לא לרצות ילדים, וציינת רבות מהן.
השאלה היא למה כן?
אני לא שואלת בקנטרנות אלא באמת.
אולי אם תוכלי לחדד עבורך את השאלה הזו ולענות עליה באופן מעמיק ונרחב יותר, יתברר לך האם את מוכנה להיכנס לאתגר כזה כרגע או לא.
לתחושתי הרבה פעמים אנשים עושים את זה כי "כבר הגיע הזמן" או פשוט כי זה מה שצריך לעשות בשלב כזה וכזה של החיים.
לדעתי האישית, אלה לא סיבות מספיק טובות, והן בטח לא מצדיקות ויתור על אורח חיים נוכחי טוב ומספק.